האימפריאליזם

המשך ל-'בנקים'

לפני שבועיים, ב-16 למאי, פרסמתי כאן תרגום פרק 9 , בנקים, בחלק השני של הספר של הארפאל בראר על: אימפריאליזם – קפיטליזם מנוון, טפילי וגוסס. המחקר הזה ממחיש את נכונותו של האימפריאליזם של לנין עד היום. הספר יצא לאור לפני יותר מעשרים שנה. לכן, היום הוא מאתגר אותנו לבדוק את השינויים בהתפתחותו של הקפיטליזם בתקופתו אימפריאליסטית של השנים האחרונות מאז שפורסם.

עכשיו אני מפרסם המשך של פרק 9 בחלק השני של ממצאי המחקר הזה.

צריכים לתרגם גם את המבוא ואת החלק הראשון. אבל לא רק את זה, אלא גם את המשך של מה שמתפרסם עכשיו.

 

 

 

חלק 3

 

ייצוא ההון

 

פרק 10: ייצוא ההון

 

 

 

לכן, עלינו להתמודד כעת עם שאלת ייצוא ההון.

 

"אפיון של הקפיטליזם הישן, כאשר התחרות החופשית אחזה ללא עוררין בהכרעות, היה הייצוא של סחורות. אפיון של השלב המאוחר ביותר של הקפיטליזם, כאשר המונופולים מושלים, הוא הייצוא של הון." (כך לנין מתחיל את הפרק על ייצוא ההון, שם, ע. 72).

 

השלב המאוחר ביותר של הקפיטליזם מאופיין לא רק על-ידי הבולטות של השותפויות המונופוליסטיות של בעלי ההון בכל הארצות הקפיטליסטיות המתקדמות, אלא גם בהתבלטות של "העמדה  המונופוליסטית במעט ארצות עשירות מאוד, בהן הצבר ההון הגיע למימדים עצומים," ובכך גורמת [לגודש של] " 'שפע של הון עודף'  במידות אדירות". (לנין, ע. 73).

 

כמובן, שאף השאלה על הון עודף לא יכולה להטריד במידה והקפיטליזם מסוגל להגביה את רמת חייהם של ההמונים – זה נימוק המשמש, לעיתים יותר מדי תכופות, אמצעי-מפלט-אחרון את הבורגנים הזעירים כשהם מבטים את הביקורת שלהם על הקפיטליזם.

 

"אבל אם הקפיטליזם היה עושה את הדברים האלה, הוא לא היה קפיטליזם; כי גם ההתפתחות הבלתי-שווה וגם רמת חיים של רעב-למחצה בקרב ההמונים הם, שניהם, תנאים בסיסיים ומונעים כל-המלטות-שהי מפניהם והם מרכיבים את ההנחות היסודיות של צורת הייצור הזאת. כל עוד קפיטליזם נשאר מה שהוא ההון העודף ישמש לא למען תכלית המגביה את רמת חייהם של ההמונים בארץ נתונה, כי משמעות התכלית הזו מתממשת בירידה ברווחים של בעלי ההון, אלא למען תכלית המממשת את ההגדלה ברווחים על-ידי ייצוא ההון לחו"ל לארצות הנחשלות. בארצות הנחשלות הללו, הרווחים הם בדרך כלל גבוהים, מכיוון שההון הוא נדיר, מחיר הקרקע הוא נמוך יחסית, המשכרות הן נמוכות, חומרי הגלם הם זולים … " [בנוסף לכל זה] " … הצורך לייצא הון עולה מתוך העובדה שבמספר ארצות הקפיטליזם הפך לבשל מדי ו- … ההון לא מצליח למצוא שדה להשקעה 'רווחית'." (שם).

 

ייצוא ההון, גם הוא, הואץ במהירות אדירה מאז ימיו של לנין ובייחוד מאז סוף מלחמת העולם השנייה. רק ב-13 השנים האחרונות לבדן (מאז שנת 1983), לפי ה-"אקונומיסט" של 24 ביוני 1995, השקעות החוץ הישירות (FDI – Foreign Direct Investment) צמחו חמש פעמים מהר יותר מהסחר, ועשרה פעמים מהר יותר מהתפוקה העולמית.

 

למרות שבכל זאת הם נקראים תאגידים רב לאומיים כמנועים של צמיחה, דו"ח האו"מ להשקעות בעולם (World Investment Report – WIR) של שנת 1992 מספק אותנו בשפע של סטטיסטיקות המאפשרות לנו להבחין בניסיונות הקדחתניים הננקטים על-ידי העוצמות אימפריאליסטיות במטרה לחלק את העולם מחדש תוך שימוש האמצעים של FDI על ידי תאגידים רב-לאומיים המבוססים בקומץ של ארצות אימפריאליסטיות.

 

1990, כך אומר ה-WIR, ראתה זרימה-החוצה של FDI עד אשר הגיע לנתונים שלא היו כמותם של 225 מיליארד דולר. בין השנים 1985 ל-1990 ה-FDI גדל בשיעור של 35% בשנה, הרבה מעבר לצמיחת הייצוא העולמי (13%) ושל התל"ג (12%). ה-WIR העריך את ההצבר העולמי של מניות ה-FDI ב-1.7 טריליון דולר. המקור של כמעט כל זרימה-החוצה הגלובלית של ה-FDI זוהה בארצות האימפריאליסטיות – 70% מהזרימה-החוצה מגיעות מחמש ארצות בלבד: צרפת, גרמניה, יפן, בריטניה וארצות הברית.

 

בעוד שלקראת הפרק האחרון של שנות ה-80 חלקה של הזרימה-החוצה של ה-FDI לארצות המדוכאות צנח בהתאם למשבר החוב של העולם השלישי, מ-25% ל-17%, המיתון מאז 1990 הפך את התהליך הזה, עם התוצאה שב-1991, למרות שהשקעות ה F.D.I ירדו ל-177.3 מיליארד דולר, הנתח היחסי של הסכום הזה הזורם לארצות המדוכאות עלה ל-27%. בניסיון נואש לעצור נפילה טלולה ברווחים, התאגידים הרב-לאומיים מהארצות האימפריאליסטיות העיקריות השקיעו יותר מ-40 מיליארד דולרים בארצות המדוכאות. המגמה הזו ממשיכה עדיין. ב-1993 ארצות העולם השלישי קיבלו 40% מסך כל ההשקעות מעבר לים. בשבע השנים האחרונות, בזמן שהייתה נפילה ממוצעת של 10% בכל שנה בהשקעות בין ארצות קפיטליסטיות מפותחות לבין עצמן, היה גידול שנתי של 37% בהשקעות אל תוך ארצות העולם השלישי. כמעט 80% מסך ההשקעות לארצות עולם שלישי הגיעו רק לקומץ ארצות – סין, סינגפור, מלזיה, תאילנד, הודו, מקסיקו, ברזיל, ארגנטינה, מצרים, הונג-קונג וטייוון. (השתיים האחרונות צריכות להיחשב כחלק מסין).

 

 

 

השמש העולה של האימפריאליזם היפני

 

הסטטיסטיקות של WIR של 1992 גם חושפים את התדרדרותה של העוצמה הכלכלית של האימפריאליזם האמריקאי יחסית לעלייתה של העוצמה הכלכלית של האימפריאליזם היפני. אם אנחנו משלבים את המספרים ב-WIR עם אלו של ה-BIS (Bank for International Settlements – בנק להסדרים בינלאומיים – היות ש-WIR לא מכיל את הצטברות הנתונים של ה-FDI בנוגע לקהילה האירופית), אנו מגלים את הזרימה-החוצה בנתח ה-FDI של הקהילה האירופית כשהיא עולה ב-40% משך השנים בין 1975 לבין 1979 עד ל-44% בין 1985 לבין 1989 ועולה ל-45.4% ב-1991. על פי לאותם הנתונים הזרימה-החוצה בנתח ה-FDI של ארה"ב התדרדרה בחדות מ-45% ל-16.9% ואחר כך ל-16.6% בהתאמה לאותן התקופות, בעוד שאלו של יפן גדלו דרמטית מ-5.9% ל-17.6% לפני שמעט נפלו חזרה ל-17.3% ב-1991 – אך לא לפני שהגיעו לשיא שלא היה כדוגמתו של 21.6% בשנת 1990.

 

כאשר מסתכלים על הנתונים הנוגעים להצבר במלאי ה-FDI, אנו מקבלים את התמונה הבאה: ב-1989, בעוד שהקהילה האירופית זקפה לעצמה 35% מהסכום הכולל (עם בריטניה מדווחת על 16%, גרמניה המערבית על 9% וצרפת על 5%), ארצות הברית זקפה לעצמה ב-27% ויפן ב-11%. אם אנחנו משווים את המספרים הללו עם המספרים של 1971, נקבל מוסג ברור למדי על המאזן הכוחות הכלכליים שהשתנו ובהשתנותם הרחק מארה"ב לקראת גרמניה ובמיוחד יפן. ב-1971, ארצות הברית דווחה על 72% מסך הצבר במלאי ה-FDI, בריטניה על 14.5%, צרפת על 5.8%, גרמניה המערבית על 4.4% ויפן על 2.7% בלבד.

 

ב-1994, ה-FDI של התאגידים הרב לאומיים הוערך ב-230 מיליארד דולר, ובכך ייצרו מלאי בשקעה גלובלית של 2,600 מיליארד דולר.

 

בדיוק כפי שב-1990, כך ב-1994: 70% מהזרימה-החוצה של ההון מהארצות האימפריאליסטיות נאמדים לזכותן של חמש ארצות בלבד: צרפת, גרמניה, יפן, בריטניה וארה"ב. בדרך כלל רק 6% מן המלאי-החוצה (או מלאי של השקעות ישירות לחו"ל –  stock of direct investment abroad = outward stock) של ה-FDI מגיעות מהארצות הקרויות 'עולם שלישי', שאומדנן עומד על 23% מהייצוא העולמי, 21% מהתל"ג הגלובלי ו-75% מאוכלוסיית כוכב הלכת שלנו.

 

אבל ב-1994 הייתה עלייה חדה בזרימה-החוצה הזו, כאשר הגיעה ל-15% מה-FDI הכולל. הנתונים (ראה טבלה למטה) מדגישים הלאה את ההתדרדרות הנמשכת של האימפריאליזם האמריקאי והבריטי בהשוואה להימשכות בעוצמת עמדתו של האימפריאליזם היפני. למרות שהזרימות-החוצה ב-FDI מתוך ארה"ב היו 46 מיליארד ב-1994 החלק שלה מן המלאי-החוצה ב-FDI המשיכה ליפול מ-26.1% ב-1990 ל-25.6% ב-1994. החלק של בריטניה נפל ב-2% ל-11.8% מן המלאי-החוצה ב-FDI. למרות שכתוצאה מהמיתון ומאסון קובה (KOBE) החלק היפני נפל ברק פחות מחצי אחוז, נראה הדבר כתופעה זמנית. מה שברור, מכל מקום, הוא שמאבק ללא פשרות מצידן של המעצמות האימפריאליסטיות הגדולות מתרחש במטרה להשיג את הטוב ביותר לכל אחת מהן ולמצוא מקום תחת השמש בשווקים הצפופים.

 

"…נפילה בשיעור הרווח הקשור להצבר מעוררת בהכרח את המאבק התחרותי. הפיצוי לנפילה בשיעור הרווח על-ידי עלייה בכמות ענקית של הרווחים חלה רק על כלל ההון ועל בעלי ההון גדול הממוקם ביציבות." (קארל מרקס, עודף הון ועודף אוכלוסין – בפרק שלישי – הצגת הניגודים הפנימיים שבחוק – של החלק השלישי – החוק והנטייה לנפילה של שיעורי הרווח – של הכרך השלישי של 'קפיטל').

 

 

טבלה 1: זרימה-החוצה של FDI מתוך 5 עוצמות אימפריאליסטיות ראשיות

1982-1994

 

 

1989

 

1992

 

1994

 

1982

1986

1987

1991

ארץ זרימה-החוצה במיליארדים של דולרים חלק יחסי מס"ה הזרמה-החוצה העולמית
 

צרפת

 

גרמניה

 

יפן

 

בריטניה

 

ארה"ב

 

 

20

 

18

 

44

 

35

 

26

 

 

31

 

16

 

17

 

19

 

39

 

23

 

21

 

18

 

25

 

46

 

5%

 

10%

 

13%

 

18%

 

19%

 

 

11%

 

10%

 

18%

 

14%

 

13%

 

 

 

טבלה 2: חלקים במלאי הכולל של FDI בשנים 1971 – 1994
ארץ                1971             1980                1990               1994
צרפת             5.8%             4.6%                6.6%               7.7%

גרמניה           4.4%             8.4%                9.1%               8.6%

יפן                 2.7%             3.8%                12.1%             11.7%

בריטניה         14.5%           15.6%              13.8%             11.8%

ארה"ב           52.0%           42.8%              26.1%             25.6%

 

 

גם ברור, וברור באותה המידה, שבריטניה, שהיא עוצמה תעשייתית מתדרדרת במהירות, עדיין שומרת על מיקום אימפריאליסטי רב-עוצמה במישור של ייצוא ההון – אם כי, כמובן, מתדרדר יחסית.

 

החלק הבריטי, או הצבר ההשקעות של בריטניה, במלאי ה-FDI מעבר לים התדרדר בקביעות משך שמונת העשורים האחרונים. מהיותו 45.5% ב-1914, התדרדר ל-16.2% ב-1978, 13.8% ב-1990, ו-11.8% ב-1994. אך למרות כל זה, בריטניה היא עדיין שחקן מרכזי בשדה ההשקעות בחוץ לארץ.

 

לכל הארצות האימפריאליסטיות הראשיות, כפי שצוין למעלה, יש כמויות אדירות של הון המושקעות בחו"ל. במקרה של בריטניה, בזמן שהיא איבדה קרקע יחסית לארצות האימפריאליסטיות האחרות, ההחזקות הבינלאומיות שלה צמחו  מהיותן 1.3 מיליארד פאונד ב-1880 ל-3.7 מיליארד פאונד ב-1913, וכיום חלקה באחזקות מעבר לים עומד על 539 מיליארד דולר – סכום שווה ערך ל-70% מהכלכלה הבריטית. הסכום הזה שם את בריטניה במקום השלישי לאחר ארה"ב ויפן בהחזקות בחץ לארץ.

 

"זה בכלל אפיון של הקפיטליזם," אומר לנין, "שהבעלות על ההון מופרדת מהמימוש של ההון בייצור, שהכסף-הון מופרד מההון התעשייתי או יצרני, ושהרנטאי[1], החי על הכנסה המתקבלת לחלוטין מכסף-הון, מופרד מן היזם ומכל אלו המעורים ישירות בניהול של הון. אימפריאליזם, או השליטה של ההון הפיננסי, הוא המדרגה הגבוהה ביותר של הקפיטליזם שבה ההפרדה הזאת מגיעה למידות ענקיות. העליונות הכוחנית של ההון הפיננסי על כל צורות ההון האחרות פירושו כוח הכרעה בידי הרנטאי ובידי האוליגרכיה הפיננסית; פירושו שמספר קטן של ארצות בעלות 'עוצמה' פיננסית מזדקרות מעל כל השאר … בצורה כזו או בצורה אחרת, כמעט כל שאר העולם הוא מי-פחות-ומי-יותר חייב או משועבד לארצות הבנקאיות הבינלאומיות הללו, אותם … 'עמודי התווך' של הון הפיננסי העולמי." (לנין, שם, ע. 69 ועמוד 71).

 

הנתונים האחרונים ביותר, לגבי 1995, מראים קפיצה משמעותית של 46% בגאות פתאומית של FDI כלל-עולמי עם זרימה-החוצה של FDI המגיעה ל-325 מיליארד דולר נטוי תקדים (בהשוואה ל-230 מיליארד דולר ב-1994).

 

האומות המדוכאות ממלאות במידה גוברת והולכת תפקיד חשוב בתור מאגר של FDI. הזרימה-פנימה של FDI אל תוך ארצות העולם השלישי גדלה מ-25 מיליארד דולר (17% מסה"כ) ב-1990 עד ל-84 מיליארד דולר (37% מסה"כ) בשנת 1995. למעשה, מאז 1990 הזרימה-פנימה של FDI לתוך ארצות העולם השלישי הכפילה את עצמה לכמעט שלושה פעמים. קרוב ל-80% אחוז מה-FDI שניכנס ב-1993 לארצות העולם השלישי הלך לעשר ארצות בלבד. עם 28 מיליארד דולר, סין נהייתה לשנייה מבין המאגרים הגדולים ביותר (אחרי ארה"ב) ונאמדה ב-37% מה-FDI הכולל שנכנס לארצות העולם השלישי. אסיה נאמדה ב-70% מסה"כ זרימת-פנימה של FDI לארצות העולם השלישי ב-1994.

 

"אם היכולת למשוך זרימות הון בינלאומית הייתה תחרות יופי, אסיה הייתה זוכה לתואר של מיס עולם בכל שנה." כך העיר מר אנטוני רוולי (Anthony Rowley) בגיליון האחד במאי של 'הבנקאי' (The Banker).

 

הוא המשיך והסביר שהחלק הארי של הזרימות החיצוניות לאסיה לובש את הצורה יותר של כסף מהמגזר הפרטי מאשר כסף מקרנות רשמיות. בתורו, החלק הארי של הזרימות הפרטיות מוסבר על-ידי ה-FDI ביוזמות השקעה בתוצרת תעשייתית ובעסקים אחרים, יוזמות המניבות תוצאות מהירות ובטוחות באופן יחסי. התוצרת תעשייתית, הוא הוסיף, תמשיך להסביר את החלק הארי של סה"כ ההשקעות באסיה.

 

באותה שנה, אמריקה הלטינית והקריביים קיבלו 24% (עם ברזיל ומקסיקו לבדם שנאמדו ב-71% מהזרימה-פנימה של ה-FDI לאזור). החלק של אפריקה ירד מ-11% מהזרימה-פנימה של ה-FDI לארצות העולם השלישי בשנים 1986-1990 ל-6% למשך 1991-1993 והגיע ל-4% בלבד ב-1994. ב-1994, ארצות הסוציאליסטיות לשעבר במזרח ובמרכז אירופה היו למאגרים של 6.3 מיליארד דולר FDI – שמכעת כולו הלך להפרטת של התעשיות בבעלות המדינה.

 

הכוחות עצמם שהובילו לריכוזיות ומרכוז ההון בידיים של מספר תאגידים מונופוליסטים מבית קובעים גם כן את טווח ואת הכיוון של ה-FDI ומובילים להתגבשות המונופול ברמה הגלובלית. רוב ה-FDI – וזה יותר מ-60% מסה"כ –, בזרימה שלו אל תוך הארצות האימפריאליסטיות מוסבר על-ידי המיזוגים, הרכישות וההפרטות, כלומר, הוא (הרוב הזה) קשור עם 'החלפת בעלות' ומעט מאוד ממנו הולך לקראת ביסוס של קיבול ייצרנית חדשה (או השקעה 'שדה-ירוק' – 'greenfield' investment).

 

לדוגמא, משך השנים 1986-1989, "המשקיעים הזרים הוציאו 217 מיליארד דולר ברכישה של יוזמות קיימות בארה"ב, שבע פעמים 31 מיליארד דולר אשר הוצאו על יוזמות חדשות. היוזמות [כולן ביחד] שנרכשו מעסיקות 1,375,000 עובדים; [מתוכם] העובדים החדשים הם רק 54,000." (ויקטור פרלו, עניינים פוליטיים – Victor Perlo, Political Affairs  – יוני 1991).

 

מר ווילאם דאגר (William Duggler) ציין נכונה בספרו 'הגמוניה תאגידית' (Corporate Hegemony): "המיזוגים, הרכישות, והרכישות הממונפות [leveraged buyout – עוד צורת הימור בהשקעות באמצעות שיטה בשם 'מנוף פיננסי' המשתמשת ביתרונות המוענקות על-ידי החוק החלים על הקשרים בין מיסים לבין תשלומי ריבית להלוואות – אנג'לו] שהושלמו ב-1988 עלו במחיר מדהים של 266 מיליארד דולר … כלום מזה … שילם עבור אפילו לא בורג-חיבור בודד אחד במכונה חדשה … לא עבור כוס אחד של דשן וגם לא עבור גרעין אחד לזרוע למען יבול חדש … תאגיד המחשב את הרווחים שלו לטווח רחוק ולפי ראיה רחבה של ממלא אחרי חובותיו תוך אחריות חברתית נמצא בסכנה גדולה להפוך רכש בידי קבוצת משקיעים אשר יכולה פיננסית להרוויח על-ידי השתלטות על התאגיד ולהפנות את פניו לעבר המרדף של רווח עוד יותר מיידי." (ניו יורק, גרינווד פרס – Greenwood Press – 1989, עמוד x).

 

מיזוגים ורכישות מסתייעות  עוד יותר על-ידי העובדה שתשלומי הריבית הם הוצאות מכרות שניתן לנכות אותן ממיסים. הנה כי כן, חמסנים שואלים סכומים ענקיים של כספים בשביל לפשוט על עסק 'חסר יעלות' ועוסקים בהרג על-ידי הרעפת משרות ופרוק נכסים – הכול על חשבונו של משלם המיסים. משך שנות החמישים התאגידים האמריקנים שלמו ארבע דולר מיסים על כל דולר שהם שילמו לריבית על חובותיהם (הלוואות). היחס הזה התהפך [על-ידי חוקים ותקנות, כמובן-אנג'לו] בשנות השמונים עם תוצאה של הגדלת מימון באמצעות החובות ועם תאגידים שמשלמים רק דולר אחד במיסים על כל שלוש דולר שהם שילמו לריבית. לפי מחקר אחד, התוצאה הייתה שכל שנה הושמטו 92 מיליארד דולר מהכנסות המדינה מהמיסים. בנוסף, כאשר בשנות החמישים התאגידים שילמו 39% מסה"כ המיסים שנאספו בארה"ב, בשנות השמונים הם הגיע רק ל-17% בלבד. מהצד השני, החלק מהמיסים ששולם על ידי היחידים עלה באותה תקופה מ-61% ל-83%. (ראה, ג'ונתן גרינברג (Jonathan Greenberg) ווילאם קיסלר (William Kistler) – "לקנות את אמריקה בחזרה" "Buying America Back"– בהוצ' Tulsa Okola, 1992).

 

גרינברג מציין כי "ההיגיון המעוות של הברונים השודדים של עידן רייגן הוא ששכר המחיה של אמריקה האמצעית הרס את הכלכלה." מכל מקום, הוא מסכם: "לאמת של עידן השתלטויות התאגידים יש קשר מועט עם התחרותיות הכלכלית. זה פשוט: שדדו אותנו!" (שם, ע.159)

 

ייצוא ההון של האימפריאליזם לארצות העולם השלישי מוסבר על-ידי העובדה ששם הרווחים גבוהים, ההון נדיר, המשכורות נמוכות, וחומרי הגלם והקרקע הם זולים. חוץ מזה, התקנות הסביבתיות שם הן או רופפות או לא קיימות בכלל; ואותו הדבר גם לגבי האיגודים המקצועיים. העובדה האחרונה היא אחת הסיבות מדוע עוצמות הון המונופוליסטיות מהארצות האימפריאליסטיות השונות נתקלות אחת בשנייה בכדי להרוויח את הכניסה לתוך אזורי סחר חופשי מסביב לעולם: "במסגרת אזורי הסחר החופשי, ובפרט בתעשיית האלקטרוניקה, יש ראיה שזכויות עובדים להצטרף לאחדות לאומית, לפעול במשא ומתן קיבוצי ו/או לשבות הוגבלו על-ידי ממשלות על מנת להגדיל את משיכת הארץ כמקום להשקעה … למשל, בטורקיה, החוקים המסדירים את השביתות, השתות ומשאים ומתנים לא ניתנים ליישום משך עשר השנים מהתחלת הפעילויות בתוך האזורים." (מתוך הדו"ח על ההשקעות בעולם UNCTAD, World Investment Report, 1994,).

 

לימוד על-ידי האוניברסיטה הלאומית של קוסטה ריקה (Universitad Nacional de Costa Rica – CUNA) משקפת מודעות ודאגה ציבורית מתגברת בנוגע לבעיות סביבתיות באמריקה המרכזית. הבעיה המשותפות של כריתת יערות ללא פיקוח, זיהום פרוע של הנהרות והאגמים האזוריים, וההרס הקבוע של קיומו הייחודי של מגוון רחב של צמחים ובעלי חיים בסביבתם הטבעית של אמריקה המרכזית כתוצאה של הניצול האימפריאליסטי במשאביה (עם הגדלה ככל האפשר של רווחים כדאגתו היחידה) מעוררת התנגדות עממית ענקית. (ראה, פרדיקאסטס של אמריקה הלטינית – Latin America Predicasts –  להלן Predicasts, 8 באוגוסט 1996).

 

שעורי ההחזר [או רווחים רשמיים] של FDI של ארה"ב בארצות העולם השלישי בשנת 1993 היו 16.8% – פי שניים משיעור ההחזר בארצות האימפריאליסטיות. כתוצאה מכך התרחשה האצה מודגשת בתנועת הייצור והשירותים החוצה מהארצות עם עלויות עבודה גבוהות יותר לארצות העולם השלישי בעלות עלויות שכר נמוכות. ב-1995, בזמן ששעת העבודה ממוצעת בייצור ביפן עלתה 23.66$, בגרמניה 31.88$, בארה"ב 17.20$ ובבריטניה 13.77$ ובמקסיקו העבודה עלתה רק 1.5$ ובסין ובהודו רק 0.25$ לשעה.

 

בהתייחסותו למספרים האלו שפורסמו על-ידי בנק אמריקאי להשקעות, מורגן סטנלי, האקונומיסט של ה-11 בנובמבר 1996 שואל: "את מי תעדיפו להעסיק? פועל גרמני אחד, שני אמריקנים, חמישה טייוונים או מאה עשרים ושמונה סינים?"

 

האם זה מפתיע שהמונופוליסטים האמריקאים, בשביל להפוך לתחרותיים מבחינה גלובלית, צריכים לחצות את הגבול בשביל להקים מפעלי הרכבה – המקווילדורס (maquiladoras) – באזור סחר-חופשי של מקסיקו אשר, כמו מגנט, משך אליו מספר גדול של תאגידים אמריקאים, שכולל את ג'נרל אלקטריק, ג'נרל מוטורס, פורד, ווסטינג האוס האניוול (Honeywell)? הצמיחה באזור הסחר החופשי הייתה יוצאת מהגדר הרגיל: מ-620 מקווילדורס עם כוח-עובדה של 120,000 בשנת 1980, המספר עלה פי ארבע ב-1993 ל-2200 מפעלים עם כוח-עובדה מקסיקני של 500,000. למרות שהדפוקה שלהם היא בראת השווה לזו של הפועלים האמריקאים, המשכורות של הפועלים המקסיקנים הן עשירית מהמשכורות שהפועלים בארה"ב מקבלים.

 

הפועלים המקסיקנים באזורי הסחר החופשי חיים בעיירות פחונים מזוויעות ביותר, בלי כבישים, ביוב, מים זורמים – מים שלעיתים קרובות מאוחסנים על ידי העובדים ומשפחותיהם בחביות עזובות שפעם הכילו חומרים רעילים.

 

כדי לתחזק את משיכת איזור הסחר-החופשי, לטובת התאגידים הרב-לאומיים, הממשלה המקסיקנית מונעת מן הפועלים שם את הזכות להתארגנות איגוד-מקצועית. כאשר ב-1992, קרוב ל-15,000 פועלים במפעל של וולקסווגן נקטו בצעדי שביטה והחברה פיטרה את כולם, בית משפט מקסיקני תמך בהחלטת החברה. ב-1997 פורד, בשיאה של שביתה מרה, בהפרתה את החוזה עם האיגוד, פיטרה 3,500 עובדים והכריזה על קיצוץ שכר של 45%. עובדים שובתים שהתגודדו סביב מנהגיהם מצאו עצמם נורים על-ידי בריונים חמושים בתשלום של האיגוד "הרשמי" (כלומר זה שנשלט על ידי הממשלה). ברור, "בעולם של הכסף הגדול ושל חבילות פיצוי של ריבוי-מיליוני דולרים, החמדנות היא עובד שרוצה פרנסה." (קורטן, ע.231).

 

אפילו אם הנהלות התאגידים, מונעות על-ידי שיכולים נעלים, לא רצתה לעבור, הלחץ של בעלי המניות, דירוגי הבורסה, לחצים תחרותיים, מאלצים אותן להעביר את הייצור ממקומות של עבודה יקרה למקומות בהם העבודה היא זולה. תאגיד סטרייד-רייט (Stride Rite), יצרן הנעלים האמריקני, מהווה דוגמא מצוינת של התופעה הזו. ההנהלה של התאגיד הזה החזיקה בעמדה, תוך סירוב להעביר את המפעל, עד ל-1984, השנה בה הכנסות התאגיד צנחו ב-70%. הצניחה הזו שכנעה את המנהלים, שבכדי להבטיח את הישרדותה, החברה תצטרך להעביר את מפעליה. לכן, סטרייד-רייט נעליים החלה לייצר בסין על-ידי פעולים מוכשרים שהכנסותיהם של 100$-150$ לחודש הן אך עשירית ממה שכוח העבודה האמריקאי של סטרייד-רייט קיבל.

 

אנחנו יכולים למדוד את המימדים הענקיים של הרווחים שעשויים להיעשות מייצוא הון למקומות של עבודה זולה מתוך הציטוט הבא שנלקח מתחזית של קרן אמרי-מקס מאקווילדורה (Ameri-Mex Maquiladora), קבוצה של משקיעים אמריקנים ומקסיקנים, שהוקמה במיוחד בכדי לטפל בחברות אמריקניות שהביעו התנגדות להעברת הייצור למקומות של עבודה זולה:

 

"אנו צופים כי חברות ייצור שחוות קושי חריף, עלויות ברוטו של עבודה בטווח ה-7-10$ לשעה בארה"ב יכולות להצליח להשתמש בעבודה של המאקווילדורה המקסיקנים במלוא העומס, עלויות ברוטו של עבודה 1.15$-1.5$ ל-שעה. למרות שכל המצב עלול להשתנות, יש הערכה שזה יכול להיות מתורגם לחיסכון שנתי של 10 עד 17 אלף דולר על כל עובד המעורה בפעילות המפעל אשר שונע. מצופה שרוב ההשקעות ישומרו ל-3 עד 8 שנים." (מצוטוט ב-"הציל את המשרה שלכם, הצילו את ארצנו: מדוע NAFTA חייבת להיעצר- עכשיו!" של רוס פרו ופט שואוט –  Ross Perot and Pat Choate – Save your job, save our country: why NAFTA must be stopped! –  ניו יורק Hyperion, 1993, הועתק ב-קורטן).

 

לא פלא אז, כי מר ג'רמי ברצ'ר (Jeremy Brecher), בכותבו ב-'האומה' (The Nation), צריך להעיר הערה שכזו:

 

"השינוי הפתאומי האחרון שביכולת של תאגידים רב-לאומיים לשנע את מפעליהם בכל העולם הופכת למעשה את כל העובדים, הקהילות והארצות למתחרים למען טובתם של התאגידים האלה. התוצאה הנובעת מכך היא 'מרוץ עד לתחתית' שבה המשכורות והתנאים החברתיים נוטים ליפול לרמה של ייאוש הרב ביותר." (כפר גלובלי, או ביזה גלובלית –  Global Village or Global Pillage –  'האומה' 6 לדצמבר, 1993).

 

זה בדיוק "מרוץ עד לתחתית" שבאמצעותו האימפריאליזם מתעמת מול האנושות. בנגלדש היא ארץ בה 800,000 ילדים מתחת לגיל ארבע עשרה עובדים 60 שעות בשבוע במפעלי טקסטיל –  רובם מצוידים לייצוא. זה, לפיכך, מתאים שדווקא דאקה, בירת בנגלדש, הייתה למקום ההתכנסות בו נערך לאחרונה הוועידה נגד תעסוקת ילדים ונגד תעסוקה באונס. הוועידה הזו סוכמה בהערה המצמרר הבאה: "יש מהלך להוריד את עלות העבודה … יש שרשרת שלא נגמרת של שינוע מתוך הארצות המתועשות ביותר לתוך הארצות הכי פחות מפותחות ואחר כך גם במסגרת ארצות אלה עצמן. הטקסטיל שונע לטייוון, תעשיית הצעצועים להונג-קונג, ואז מהונג-קונג לבנגקוק, ואז מבנגקוק לאזור הכלכלי המיוחד של סין. למשקיעים האלו לא איכפת מהבריאות או מהבטיחות בקרב כוח העבודה. למשל, בעקבות הזנחה פושעת, יותר מ-200 עובדים נהרגו במפעל צעצועים בבעלותו של משקיע ממוקם בהונג-קונג. הרבה מהקורבנות היו ילדות צעירות … בין 1993 ל-1994 התרחשו 28,000 אסונות שריפה קטלניות בדרום מזרח אסיה ומאות עובדים נהרגו."

 

זה הוא, על כן, העתיד הנורא שמוצע לאנושות מצידו של הקפיטליזם המונופוליסטי "המתורבת" והטכנולוגית מתקדם. בשביל להשלים עם הקיום ברוטאלי בשירות ההובלה שאינה יודעת שובע של המונופול הקפיטליסטי בעד  הרווחים הגבוהים האפשריים לטובתו, או למוטט את המערכת המטונפת, הרקובה, המנוונת, המדכא, וצמאת הדם? אלה הן האלטרנטיבות הנועצות את מבטן בפני האנושות. לא יכול להיות שיש בנמצא איזה שהוא ספק הזעום ביותר סביב החלופה בה האנושות תבחר. זה יהיה ללא ספק הפלת האימפריאליזם כתנאי מוקדם להתקדמות בלתי מוגבלת בכל תחום.

 

האם זה יהיה מפתיע אם כן שתעשיות פוליתן הבריטיות (BPI, British Polithene Industries), היצרנית של סרטי הפוליטן הגדולה ביותר שאירופה, אל אף רווחיות פעילויותיה כאן, חייבת לסגור את מפעלה במיד-לנדס, היכן עובדיה שולמו עם 15 אלף פאונד בשנה, ולהעביר את מפעל הייצור שלה לסין איפה העובדים מקבלים פחות מאלף דולר לשנה? והמקרה הזה של BPI מהווה רק דוגמא אחת מתו המאות המקרים כאלו של שינוע אמצעי הייצור מארצות אימפריאליסטיות לאומות המדוכאות. התוצאה היא שעובדים בשנות השלושים של חייהם באירופה ואמריקה נזרקים הצידה על ערמת האשפה על שום כך שהם זקנים מידי ויקרים מידי, ומקומם נלקח על ידי בנות בגיל ההתבגרות של חייהן בעולם השלישי, היכן ניתן להכריח אותן לעבוד עבור פחות מדולר לשעה (לפעמים דולר אחד בלבד ליום) ושישה ימים בשבוע.

 

בארבעת השנים המובילות לשנת 1992, גלאקסקו, המונופול הרוקחות הבריטי, השקיע בחו"ל יותר מאשר בבריטניה. ב-1992 בזמן שהשקיע 72 מיליון פאונד בבריטניה, ההשקעות החוץ שלו היו בסדר גודל של 124 מיליון פאונד. בין 1981 לבין 1991 עוד מונופול בריטי, ICI, השקיע 3.5 מיליארד פאונד בבריטניה, בעוד שהשקעותיו בחו"ל הסתכמו ב-7.6 מיליארד פאונד באותה תקופה. קלאקסו וגם ICI הם לא חריגים בהקשר זה.

 

"משך עשרים שנה, הפירמה הטיפוסית יכולה למקם את חזית משרדיה בלונדון ואת הגב של אותם המשרדים בבייג'ין", כך אומר "האקונומיסט" של 28 בספטמבר 1996 בכתבתו "SURVEY ON THE WORLD ECONOMY" – סקר על כלכלת העולם.

 

 

 

 

 

פרק 11: תנועות זהות בתוך ארצות אימפריאליסטיות

 

אנו גם רואים תנועות דומות בין ארצות אימפריאליסטיות. למשל, לא מזמן, חברת בנדיקס (Bendix) סגרה את מפעלה הקנדי בלונדון, במחוז אונטריו, ושינעה את הייצור לצפון קרוליינה. הסיבה? מכוון שמשכורות במפעל "שרלוט-בנדיקס" נעו בסביבות 10$ לשעה בהשוואה ל-15$ לשעה במפעל הקנדי. חוץ מזה, צפון קרוליינה היא אחת מעשרים מדינות בארה"ב שבאופן חולני קרויות מדינות של זכות-לעבוד, שבהם החקיקה הופכת את האיגודים המקצועיים למחוסרי-כוח. עם 5% מכוח העבודה המאורגן, למדינה יש את שיעור הנמוך ביותר של עובדים מאוגדים. צפיפות העובדים המאוגדים בארה"ב הוא 16%, בעוד שבקנדה הוא מגיע ל-38%. שליש מהעובדים של צפון קרוליינה משולמים בפחות מ-12 אלף דולר בשנה, שהיא פרנסה מתחת לקו העוני למשפחה של ארבעה נפשות.

 

בהצהירו שה-"כלכלה הגלובלית יצרה דינאמיקה שבה התחרות בין אזורים הפכה אמיתית כתחרות בין פירמות", דיוויד קורטן ממשיך בתיאור הנקודה הזו כך:

 

"מחוז מור, בדרום קרוליינה, זכה במכרז של התחרותיות בשנות ה-60 ובשנות ה-70, כאשר פיתה מספר של מפעלי ייצור התעשייתיים גדולים מאוגדים מאזורים צפון-מזרחיים של ארה"ב עם הבטחות של הקלות בתשלומי מיסים, הסדרה סביבתית גמישה וכוח עבודה ממושמע. "פרוקטור-סילקס", הייתה אחת מהחברות שנמשכה לשם. אחר"כ, כאשר "פרוקטור-סילקס" הרחיבה את מפעלה המקומי, מחוז מור הנפיק 5.5 מיליון דולר של איגרות חוב מקומיות בשביל לממן התחברות חיונית של ביוב ומים – אף על פי  שתושבים הגרים בקרבת המקום חיו ללא מים זורמים ושירותים עירוניים בסיסיים. ואז ב-1990, החליטה החברה שמקסיקו הציעה תנאים הרבה יותר תחרותיים והעברה שוב. היא השאירה מאחוריה 800 מובטלים מתוך עובדי מחוז מור, חביות קבורות של פסולת רעילה, והחובות הציבוריים שהמחוז המיט על עצמו על מנת לממן את התשתיות לשירות המפעל." (שם, 128-129).

 

באמצעות ההתקפות על האיגודים המקצועיים, ההפרטה והמיליטנטיות של העובדים, שבאה כתוצאה מכך, מתקפה על תשלומי הביטוח הלאומי, והעלייה החדה באבטלה, האימפריאליזם הבריטי הפך את אנגליה לארץ של שכר נמוך, אשר עלויות העבודה בה הן פחות מחצי מאלה שבגרמניה. החברה הדרום קוריאנית, LG, הכריזה ביולי 1996 שהיא תשקיע 1.7 מיליארד פאונד בדרום ווילס בשביל לייצר מוליכים-למחצה, תוך יצירת תעסוקה ל-6100 עובדים – הוצאה של יותר מרבע מיליון פאונד על כל עובד. החלטת LG נבעה מתוך מניעים את העלויות הייצור הנמוכות, היות בווילס יש 42,000 עובדים שמשתכרים בפחות מ-2.5 פאונד לשעה ועוד 12,000 המשתכרים בפחות מ-1.5 פאונד לשעה.

 

במאמר תחת הכותרת "שכר של סדנאות-יזע בבריטניה – פחות מן המזרח הרחוק", רייצ'ל סילבסטר דיווחה, בסאנדיי טלגרף של ה-14 לינואר 1996, כי "המשכורות בבריטניה נפלו כל כך נמוך שהבעלים של סדנאות היזע מגיעים הנה מן העולם השלישי והמזרח הרחוק בשביל לקצץ בבעלויות שלהם." היא המשיכה ואמרה שילדים כבני עשר עובדים בסדנאות היזע בכל בריטניה בפחות מדומיהם בדרום קוריאה ובטייוואן. הם לעיתים מקבלים פחות מפאונד לשעה בלתפור בגדים בסביבה המפרה את תקנות הבריאות והבטיחות.

 

לפי משרד הבריאות והבטיחות, יש לפחות 200 מפעלים לא חוקיים במזרח לונדון בלבד. הרבה מהשמות של הרחובות היוקרתיים והגדולים הם לקוחות של סדנאות היזע הללו. היחידה לטיפול בשכר הנמוך גילתה ילדים כבני עשר העובדים במפעלים ובחניות, למרות תקרת הגיל הכשיר לעבודה של 13 שנים.

 

"עכשיו אנו רואים בבריטניה רמות שכר שהן בעלות השוואה עם העולם השלישי. העובדים המוכשרים בעולם השלישי הם באופן יחסי בכמות נמוכה, אבל כאן הם בשפע וחסרי מעש. החברות יכולות למצוא מי שיעשה הרבה יותר בזול את העבודות בשבילן בבריטניה." (מר קריס פונד, דובר ה-'יחידת לטיפול בשכר נמוך' בלונדון).

 

זהו שוק העבודה 'הגמיש' ונטול-סדר שההון המונופוליסטי נכסף אליו 'כאיל תערוג על אפיקי מים' [תהילים מ"ב, פסוק ב' – כן תערוג נפשו של ההון אל אפיקי הטפילות – אנג'לו]. כתוצאה מכך, עכשיו אנגליה נאמדת ב-40% של ההשקעות היפניות באירופה, 40% האמריקאיות ו-50% הקוריאניות. לא במפתיע, הערך המצטבר של השקעות הזרות בבריטניה רשם לעצמו עלייה חדה, מ-28 מיליארד דולר ב-1978 ל-200 מיליארד דולר ב-1996. כבר ב-1991 בריטניה לבדה נאמדה ב-38% מההשקעות יפניות באירופה, עם ניסאן, טויוטה והונדה שהשקיעו רבות בתעשיית ייצור הרכב הבריטית. עד סוף המאה, תעשיית הרכב הבריטית צפויה להיות שווה בחלוקה בין יצרני הרכב היפנים, האמריקאים ואירופאים. הגידול בחדירה היפנית לייצור המכוניות הבריטיות כל כך הרגיזה את יו"ר פז'ו שהוא, תוך התקפת קנאה של סוחרים, הגדיר את בריטניה כ-"נושאת מטוסים יפנית" – שמובילה את המתקפה על יצרני מכוניות האירופאיים.

 

הדבר פועל בתורו, כפי שנראה, לאלץ את יריביה האימפריאליסטים האירופאים בפסיעתם על אותו המסלול בכדי להישאר תחרותיים. לכן המתקפות של הבורגנות הגרמנית ושל זו הצרפתית על רמת החיים, על תנאי העבודה ועל השכר הסוציאלי של מעמד הפועלים של כל אחת מהן.

 

ה-"פינשיאל טיימס" של ה-20 למאי 1996 דיווח על שיחות סביב ניתוחים שורשיים בעקבות המשבר בכלכלת השוק של החברה הגרמנית. הדיווח אומר כי גרמניה מצפה שההכנסות של הרשויות הפדראליות והמקומיות יהיו 38 מיליארד פאונד פחות ממה שהיה צפוי בעבר, ובכך זרעו ספקות בנוגע לחבילה הממשלתית על שינויים בנטל המיסים ובחידושים מבניים של הרווחה.

 

המאמר הולך הלאה ומתייחס לנייר ה-20-הנקודות שדן בבעיות של אבטלה, גלובליזציה ושינוי מבני על-ידי קורט ביידנקוף (Kurt Biedenkopf), ראש הממשלה מטעם הנוצרים דמוקרטים במדינת סאכסוניה במחוז המזרחי של גרמניה, ועל-ידי גרהארד שרודר (Gerhard Schröder), מנהיג הסוציאל דמוקרטי של סאכסוניה התחתית. שני המחברים האלה של הפרוגראמה על 20 הנקודות מבססים את המלצותיהם על ניתוח של מגמות כלכליות של עשרים וחמש השנים האחרונות, אשר מראים שבעוד התל"ג של גרמניה גדל ב-61% בתקופות ממשיות בין 1970-1940 כתוצאה מעלייה בפריון העבודה, אף על פי כן כמות העבודה הנדרשת להשלים אותה התוצרת ירד ל-80% מהכמות שתפוקת 1970 הזדקקה לה. אחת התוצאות של עליית הפריון הזו התבטאה בהגדלת האבטלה עד 17 פעם ממספר מובטלים בהתחלת התקופה הנדונה – כיום האבטלה מונה מעל 4 מיליון עובדים ועובדות.

 

המחברים לא מצפים לגידול משמעותי במשרות זמינות בקרב האומות התעשייתיות המסורתיות. עם עלות הפנסיות, הטיפול הרפואי, דמי האבטלה, הזכויות בביטוח הלאומי ושירותים לקשישים, עם כל העלויות האלה שצומחות מהר יותר מאשר הצמיחה הכלכלית, הם מנמקים כי לא יהיה בהכנסה, הנוצרת תודות לתעסוקה, מספיק בכדי לממן את הזכויות, שמהן נהנים הגרמנים, בכללותן (ראה 'המחברת הכלכלית' [Economic Notebook] מאת פיטר נורמן [Peter Norman], פיננשיאל טיימס [Financial Times] של 20 למאי 1996).

 

המלצותיהם, בהיותם הג'נטלמנים הבורגניים כפי שהם, מגיעות ללא לווי הפתעה שהי. הם קוראים, כפי שכל ממשלה בורגנית בכל ארץ אימפריאליסטית עושה, לרפורמה במדינות הרווחה, הפרטת של שירותים ציבוריים [המשמעות האמיתית מוסתרת באנגלית ל-"אספקה פרטית" – private provision], צמצום בתקנות על שוק העבודה, העלאת גיל הפרישה, שיפוץ בשיטת המיסוי וקיצוצים אכזרים הקצבות הרווחה במטרה לצמצם את המראת עלויות העבודה ואת התנפחות הגירעון בתקציב. בנוסף לכל זה הם קוראים לחיובים על חשבון המשתמש, למשל בבריאות, "על מנת לטפח אחריות בקרב המשתמשים על-ידי הגשת תמריץ נגד בזבוז משאבים", זאת אומרת, להפוך את זה מופקע או יקר עד הגזמה בשביל להשתמש בו. במילים אחרות, זעקתה של כל ממשלה בורגנית מיועדת לשים קץ ל-"מן העריסה עד הקבר" של מדינת שירותי הרווחה אשר היו התוצר של כל הנסיבות המאוד-מיוחדות, כלומר, ההתרחשות בעת ובעונה אחת של השפע הגדוש לאחרי מלחמת העולם השנייה ושל הניצחון של הצבא הסובייטי. תחת זאת, הממשלות האלה מציעות איזו מערכת עם 'רשת ביטחון' עלובה או, אם אפשר, בלי שירותים ציבוריים בכלל.

 

מה שראשי ממשלות גרמניה הנ"ל מציעים לממשלת קוהל (Kohl) כבר הוצא אל הפועל. ננקטה מתקפה מתוגברת ביותר על זכויותיהם של העובדים ועל מערכת הרווחה מאז המלחמה – תוך קיצוצים על חשבון החולים ומובטלים, תוך העלאת גיל הפרישה וביטול חוזים אישיים בעסקים קטנים במאמץ "להמריץ את תחרות הגרמנית".

 

ואיגודים המקצועיים הגרמנים, למרות שהתנגדו במידה מסוימת, הם נראים חסרי אונים מול המתקפה הזו, ביותם רוויים ברפורמיזם ובאידיאולוגיה המזיקה של הסוציאל-דמוקרטיה, עם השיתוף הפעולה המעמדי שלהם ועם הנאמנות התקיפה והגמורה שלהם לאימפריאליזם. להפך כותב אימר קאבס (Imre Kavaes): "האיגודים מסכימים על מטרותיו של מר קול, ואפילו לא מתווכחים עם הצורך בניתוח שורשי על מדינת הרווחה השברירית, אלא קיוותה לסייע בידיו של קוהל בעוד היא מפעילה את אזמל הניתוח. לחלופין, הקנצלר מנפנף את הגרזן בעונג מוסתר בקושי, תוך התעלמות מזעקות הגסיסה של המטופלים ומהמשקיפים הנוכחים". (האיגודים הגרמנים עומדים בפני התמוססות – 28 לאפריל 1996, Independent on Sunday – German Unions Confront Meltdown).

 

מה עוד, שבעקהות שילוב המיתון עם ההתקפות הממשלתיות, כמו בבריטניה, החברות באיגודים המקצועיים מתדלדלת והולכת. האיגוד הגדול בגרמניה,IG Metal,התחיל מאבד חברים בשיעור של 4.8% לשנה מאז 1991. מתוך 16 איגודים הקשורים ל-DGB – הפדרציה הגרמנית של האיגודים המקצועיים –  רק איגוד השוטרים לא התכווץ בשנות ה-90. הדבר בקשוי מפתיע, היות והבורגנות הגרמנית, כמו עמיתיהם בבריטניה ובכל הארצות האימפריאליסטיות האחרות, צריכה את כל המשטרה שהיא יכולה להשיג בכדי להחזיק תחת שליטה את ההתנגדות שחייבת לקום מצידו של המעמד הפועלים בתגובה להתקפות המתגברות על רמת המחייה. מתוך 34.4 מיליון מועסקים גרמניים, פחות מ-10 מיליון שייכים לאיגודים המסונפים ל-DBG.

 

כל מדינה שהיא חברה באיחוד האירופי עסוקה בתרגילים זהים. על פי אמנת מאסטריכט, הגירעון בתקציב של כל המדינות החברות האיחוד האירופי מחויב להישאר אל מתחת ל-3% מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) והחוב הציבורי מחויב לא לעבור את תקרת ה-60% מתמ"ג. אבל היחס של החוב הציבורי לתמ"ג בארצות הללו גדל מ-41% ב-1980 ל-72% ב-1995 ומאיים, אלא אם כן ינקטו צעדי מנע, להסתחרר רחוק בכל בקרה. הממשלות הבורגניות מוצאות את עצמן יושבות על ענף סדוק. כשדחיפה הופכת להדף, אולם, הברירה היחידה בה הם בוחרים היא לתקוף את מעמד הפועלים: תת-תעסוקה וצמצום בתקנות על שוק העבודה מצד אחד וקיצוצים בבריאות, חינוך, פנסיות ודמי אבטלה מצד השני. הנה מה שלפיננשיאל טיימס היה לומר על הנקודה הזו ב-6 לינואר 1996:

 

"ממשלות תענשנה אם הן נמלטות מהלבטים שלהן: לא יורשה להתנער מאחריותן; וקרוב לוודאי שמכך גם הפירות הכלכליות שלהן לא יצמחו. מה שנשאר הוא למעט ללא הפסק בחשיבות ההבטחות שהובטחו בעידן מוקדם שמח יותר. אין פלא שפוליטיקאים הם כל כך לא אהודים."

 

אפילו תחנת הכוח של צמיחה כלכלית ההיא, יפן, שעד לאחרונה נראתה כבלתי ניתנת לעצירה, ואשר, הייתה חסינה לחוקי הקפיטליזם על פי אותם העוסקים בהמלצות ומחמאות לטובת הקפיטליזם, החלה לנוע במהירות אל הבלימות. ב-1996 21% מסך כל הייצור היפני בענפי התעשייה הוצא אל הפועל מחוץ לחופי הארץ; התעסוקה במגזר החרושתי מצטמצמת במהירות, ונמצאת עתה אל מתחת להיקף האנשים המועסקים במגזר השירותים – 14,560,000 נגד 15,660,000 בהתאמה. העבודה המזדמנת נמצאת בגידול והתעסוקה הקבועות בירידה. ועכשיו – נחשו נא – המעסיקים מפעילים לחצים על הממשלה למן קיצוץ הטבעות בביטחונות חברתיות, להעלות את גיל הפנסיה מ-60 ל-65 שנים ולשנות באופן נמרץ את חוקי העובדה הקיימים.

 

ומה בנוגע לתבנית הסוציאל-דמוקרטית, חתיכת הצגה, השוודית? בשלושת העשורים אחרי מלחמת העולם השנייה, אידיאולוגים האימפריאליזם הצביעו על שוודיה, עם מערכת הרווחה המתוחמת והשגשוג שלה, כדוגמא למה שמערכת 'היוזמה החופשית' מסוגלת להשיג. ובכן, השיתופיות בין העובדה וההון, את כל המערכת של שיתוף פעולה מעמדי, שנבנתה שהשתדלות מיגעת על-ידי הסוציאל-דמוקרטיה השוודית משך מסע הצלב האנטי-קומוניסטי שלה, החלה להתפורר באמצע שנות השבעים והיום היא מתפרקת כבניין קלפים. היא נפלה קרובן של אותם הכוחות הכלכלים והפולטים אשר חיסלו בכל מקום אחר באירופה את הקונצנזוס הקיינסיאני.

 

יותר רווחי לבורגנות השוודית להשקיע באזורים שבהם עלות העבודה היא נמוכה מזו הרווחת בשוודיה. הבורגנות השוודית דורשת – בהצלחה כך נראה –את יצירה התנאים בשוודיה אשר, במילותיו המהוללות של מר פ. ג. גילנהאמר (P.G. Gyllenhammar), יו"ר וולבו, יתנו "להאמין בשוודיה" הלאה.

 

בחזרתם לשלטון ב-1982 (הם הפסידו את הבחירות ב-1976 אחרי רצף של תקופה שלמה בממשלה מאז 1932), הסוציאל-דמוקרטית השוודים היו נחושים לקדם כל מדיניות ואיזושהי מדיניות על מנת לתת לתעשיינים השוודים 'להאמין בשוודיה'. כתוצאה מכך רווחי התאגידים השוודים הרקיעו שחקים. מצוידים בכמות של כסף שלא הייתה כדוגמתה, הבורגנות השוודית פנתה לספקולציות בנכסים, בהתחלה בבית ולאחר מכן (אחרי ביטול הגבלות המטבע) בחו"ל, כאפיקים להשקעה רווחית של הונם העודף. עם הפיצוץ של בועת הרכש, הבנקאות השוודית עמדה להפסיד 18 מיליארד דולר – חוב שהמדינה השוודית הנדיבה אספה והעבירה על חשבון משלם המיסים.

 

על אף כל המאמצים של הסוציאל-דמוקרטיה, הבורגנות השוודית לא שוכנעה בצורך להמשיך 'להאמין בשוודיה'. האבטלה בשנת 1992 הגיעה ל-5% מכוח העבודה (כעת גבוהה יותר), בלי לקחת בחשבון את התוספת של 7% מכוח העבודה אשר נשמר מחוץ לסטטיסטיקות האבטלה במסגרות התעסוקה הציבורית ושל תוכניות הכשרה מקצועית. כל מה שמדיניות הממשלה השוודית הצליחה, לא באופן בלתי צפוי, להשיג הוא גידול הפער בין העשירים לבין ההמון הרחב. בסוף 1992, 2% ממשקי בית העשירים ביותר בשוודיה החזיקו 62% משוויין של ניירות הערך שנסחרו בבורסה של סטוקהולם והחזיקו 23% מכל עושר שבארץ. כאשר הממוצע של משק בית הפך עני יותר בין השנים 1978-1988, 450 משקי בית העשירים ביותר הכפילו את נכסיהם.

 

מה עוד, שמאז התמוטטות בריה"מ, וסוף המלחמה הקרה, לבורגנות אין עוד שימוש בסוציאל-דמוקרטיה, לכן זרקה הצידה הסוציאל-דמוקרטיה. הסוציאל-דמוקרטיה בתורה וויתרה אפילו על היומרה להיות שופר לדרישות, על אחת כמה וכמה לאינטרסים, של מעמד הפועלים. זה בתורו, מתחיל לפקוח את העיניים של מעמד העובדים ולגרום להם להתעמת ולהתאמת עם העובדה שהסוציאל-דמוקרטיה לא הייתה להם, מאז מלחמת העולם הראשונה, לידידה אף פעם. (המידע על שוודיה נשלף מתוך 'סופה של הדרך השלישית: מה קרה למודל השוודי?' (The End of the Middle Road: What Happened to the Swedish Model) של קנאט הרמל (Kenneth Hermele), ב-'מונטלי ריוויו' (Monthly Review), מרס 1993; וגם מתוך 'העבר והעתיד של הסוציאל-דמוקרטיה השוודית, תשובה לקנט הרמלה' (The Past and The Future of Swedish Social Democracy: a Reply to Kenneth Hermele) של דיוויד וויל (David Vail), ב-'מונטלי ריוויו' של אוקטובר 1993).

 

לפני ארבע שנים, הסופר האמריקאי, וולטר ראסל מד (Walter Russell Mead), העיר שהגלובליזציה החדשה של התאגידים הבינלאומיים "היא יותר מאשר על לשלוח את בתי-חרושת העולם הראשון אל תוך העולם השלישי; היא על ייבוא של הלחצים הכלכלים ושל התנאים החברתיים מהעולם השלישי אל תוך המערב." ('הבושיזם נמצא' (Bushism Found), הארפרס מגזין (Harpers Magazine), ספטמבר 1992).

 

העובדות מאשרות לחלוטין את הנכונות של ההתבוננות הזו. אנשים בארה"ב, " היום, עובדים בממוצע משך 164 שעות יותר כל שנה מאשר לפני עשרים שנה. הכמות הזו מסתכמת ליותר מחודש עבודה נוסף בשנה." – ג'ולייט שואו (Juliet Shor), 'האמריקאי המועסק קשה מדי: הירידה הבלתי צפויה של הפנאי' ('The over-worked American: the unexpected decline of leisure'.

 

הנהלת הביניים מקוצצת נמרצות ותפקודי המשמעת והפיקוח הכרוכים בה נדחקו הלאה במורד של סולם כוחות העבודה, וזה בגלל ההיגיון שהנהלת הביניים רק מוסיפה לחשבון השכר מבלי להוסיף לרווחים.

 

יותר ויותר, עובדים במשרה מלאה מוחלפים בעובדים במשרה חלקית ובעובדי קבלן, ועובדים זכרים מוחלפים בנקבות. בהובלתו לעבר מרב הרווחים, הקפיטליזם נעזר יותר ויותר בהעסקת גרעין של עובדים במשרה מלאה [לעיתים, המשמשים לו כהנהלת ביניים- אנג'לו] ומסביב עובדים במשרה חלקית ועובדי קבלן –  זהו העתיד המוצע על ידי ההון המונופוליסטי למעמד הפועלים בעולם כולו.

 

אם העובד האמריקאי עובד יותר זמן מקודם, התגמול הכספי שלו בשביל לעשות כך יורד בהתמדה. המונחים ממשיים, השכר לשעה בשביל פועלי הייצור, שהם לא עובדים בהשגחה או בקרה, צנח מ-11.37 דולר לשעה ב-1973 ל-10.34 דולר ב-1991, בעוד שהכמות הממוצעת של שעות העבודה השנתיות עלתה. השילוב הזה גרם לעלייה של 6% בשעות בהן בוצעה עבודה וגרם לירידה של 9% במשכורות. ב-1992 השכר של כמעט חצי מבני 18-24 בתעסוקה מלאה בארה"ב היה מתחת לקו העוני. לאור הנתונים האלה, אין הפתעות בכך, שבזמן בו החלק של הרווחים בתמ"ג של ארה"ב עלה מ-4.7% בשנת 1982 ל-8.4% ב-1995, החלק של המשכורות ירד ב-5% משך אותה התקופה. על בסיס נתוני עלות העבודה האחרונים בנוגע לשנת 1995, שהוצגו על ידי הבנק מורגן-סטנלי (ראה למעלה), החלק של הרווחים חייב עדיין להיות גדול יותר גם היום.

 

ב-1989, ההכנסה של 20% של משקי הבית האמריקאים העליונים [כלומר, 20% הראשונים או שני העשירונים הראשונים] הגיעו ל-109,420$ בשנה. כשלוקחים את החמישית העליונה הזו של האוכלוסייה האמריקנית, כנגד משקי הבית של שני עשירונים התחתונים שבממוצע הכניסו 65,900$ בשנה, המאון הראשון [1% העליון] של בתי האב קיבל 559,795$ – בכך, קיבלו כקבוצה יותר מכל ההכנסות יחדיו של 40% התחתונים של האמריקאים כולם. (ראה קורטן ע.108).

 

בין השנים 1977 ו-1989, ההכנסות הממוצעות של המאון העליון של המשפחות האמריקניות עלו ב-78%, אבל ההכנסות של אלה בשני העשירונים התחתונים ירדו ב-10.4%. (מתוך 'המצב [באנגלית המילה 'מצב' נכתבת זהה למילה 'מדינה'] של אמריקה העובדת 1992-1993' של לורנס מישל וג'רד ברנשטיין – The State of Working America 1992-93   –   M. E. Sharp, Washington DC, 1993, ע' 256).

 

וכל זה התרחש למרות העובדה שהעובדים האמריקאים ב-1989 עבדו יותר שעות מאשר ב-1977, וגם העובדה שבקרבם הרבה יותר משפחות עם שתי נפשות עובדות במשרה מלאה. עובדות אלו מבליטות את התזוזה העצומה בעושר מן העניים לעבר העשירים.

 

ב-1996, חלקם של 20% התחתונים של המשפחות ירד ב-4.2% (ראה את הנתונים של 'לשכת המפקד-אוכלוסין של הממשל הפדראלי' – Federal Government's Census Bureau). לפי אותו המקור, ה-5% העשירים ביותר של המשפחות באמריקה, זכו לחלק של ההכנסה לאומית הזהה לחצי מסה"כ ההכנסות של כל המשפחות האמריקניות ביחד. ל-5% העליונים הייתה הכנסה משפחתית ממוצעת של 183,000$ בשנה, בזמן של-20% התחתונים הייתה הכנסה משפחתית ממוצעת של פחות מ-8,000$. הפער בין העשיר והעני בארה"ב גדול יותר מאי-פעם והופך גדול יותר בכל יום שעובר.

 

הדבר הזה אושרר על ידי הסקר של כלכלת העולם של ה-'אקונומיסט', אשר לפיו ה-"10% של הגברים האמריקאים שתוגמלו בסכום הנמוך ביותר ראו צניחה בשכרם הממשי של כמעט 20% מהשכר שקיבלו ב-1980; ה-10% העליונים נהנו מעלייה ממשית שבסביבות ה-10%. ובמשך העשרים שנים האחרונות, השכר של המנכ"ל הממוצע צמח מ-35 עד ל-120 פעם ביחס לשכרו של עובד ייצור ממוצע. חוסר השוויון בשכר בארה"ב גדל במידה בלתי ניתנת להכחשה. ורבים מטילים את זה כגנאי לגלובליזציה. (28 לספטמבר 1996).

 

הגם (או, אם כי) שההכנסה של המאון הראשון [1% העליון] של המשפחות נראית ככסף קטן בשעה ששמים אותה מול רווחי הון תועפות בידי הברוקרים (עמילי ניירות ערך או בורסה) בוול-סטריט כגון מייקל מילקן (Michael Milken), שליקט, בשנה אחת בלבד, 500 מיליון דולר, תוך התעסקות בזבל של איגרות, וכגון המנכ"לים הראשיים (CEOs = Chief Executive Managers) של המונופולים הגדולים של ארה"ב וכל אישיות מכניסה בפסגת האליטות. ב-1992, תומאס פירס ג'וניור (Thomas First Jnr.), ה-CEO של ה-'תאגיד בריאות של אמריקה' (Hospital Corporation of America), קיבל 127 מיליון דולר – זה הוא, 780 אלף פעם התל"ג הממוצע (163$) לנפש של חמישית האוכלוסייה הגלובלית הענייה ביותר. באותה השנה (1992), הממוצע ברווחים של ה- CEOs של אלף התאגידים הגדולים ביותר שסוקרו על-ידי 'ביזנס וויק' (Business Week) היה 3.8 מיליון דולר – גידול של 40% מהשנה הקודמת. אם ב-1960 ה-CEO הממוצע בתאגיד גדול קיבל 40 פעם את שכרו של פועל ממוצע, ב-1992 הכנסותיו היו פי 157 מאלה הפועל הממוצע. (ראה – Executive pay: the Party ain't over yet – 'שכר מנהלים: המסיבה עוד לא הסתיימה', מתוך 'ביזנס וויק', של ה-16 באפריל 1993).

 

בתורם, ענקיים איך שהם, הריווחים של CEOs כמעט מתעמעמים אל לתוך העדר חשיבות כאשר מוצלבים עם העושר והרווחים של 400 האנשים העשירים ביותר באמריקה של מגזין 'פורבס' (Forbes), להם הגדלה של רווח נקי (נטו) ב-92 מיליארד דולר בין השנים 1982-1993 לסכום של 328 מיליארד דולר [כמעט מיליארד דולר ליום]. זהו יותר מסה"כ התל"ג המשולב ב-1991 של מיליארד התושבים של הודו, בנגלדש, סרי לנקה ונפאל. (ראה קורטן, ע' 108).

 

בשנת 1929, בקושי 1% מהמשפחות בארה"ב שלטו ב-59% מהעושר, על פי Harvey Wasserman (הרווי ווסרמן, ב-'אמריקה נולדה ונולדה מחדש' –'America Born and Reborn', ניו יורק, 1983, Collier Books, ע' 140). בתחילת העשור הנוכחי, בלי לקחת בחשבון את ניירות הערך בבעלות קרנות הפנסיה, 83% מניירות הערך בבעלות המשקים האמריקאים היו של ה-10% העשיר ביותר. עוד יותר משמעותי, ש-37% מתוך צבירת העושר הוא בבעלות של 0.5% העשיר ביותר. (מישל & ברנשטיין, שם, ע' 256).

 

ההשפעה המשולבת של 'תוכניות ההתאמה המבנית' (Structural Adjustment Programmes) תחת כפייה של ה-'בנק העולמי' ושל 'קרן המטבע העולמית' על ארצות העולם השלישי, החל מאז 1982, הרמת מחסומי הסחר וההגבלות על ההשקעה בארצות אלו, הצמצום של המיסוי על התאגידים בתוך ארה"ב, יד ביד עם המתקפות על הארגונים האיגוד-מקצועיים, ההפחתות במשכורות, הייעול בתאגידים, עם האבטלה שגדלה כתוצאה מכך, העברת (השינוע של) הייצור לארצות, כגון מקסיקו היכן שכר העבודה עולה בזיל הזול, וההרפיה באכיפת התקנות הנוגעות לאיכות הסביבה ולזכויות העובדים, הובילה לפערים ולאי-שוויון מתווספים בין הארצות לבין עצמן וגם אצלן בפנים. לפי ההוצאה של פורבס ב-18 ליולי, מספר המיליארדרים באמריקה גדל מ-1 ב-1978 ל-120 ב-1994. על פי אותו המקור מספר המיליארדרים בעולם גדל מ-145 ב-1987 ל-358 ב-1994. [זה לאו דווקא מציין כי העשירים התרבו יותר מכך שהעשירים, אשר נשארו עשירים, נהיו לעוד יותר עשירים – אנג'לו].

 

הצד השני של המטבע מציין כי, לפי הדו"ח שהתפרסם על ידי ה-'לשכה לסימוכין על האוכלוסייה' (Population Reference Bureau), מספר האמריקנים החיים מתחת לקו העוני נמצא ברמתו הגדול ביותר מאז שנות השישים. הדו"ח מגלה כי 38 מיליון אמריקנים (23 מליון מהם מבוגרים ו-15 מיליון ילדים) חיים מתחת לקו העוני בשנת 1994, בהשוואה ל-23 מיליון ב-1973. תוך כדי כך שהם מבססים את עצמם על מפקד אוכלוסין האחרון ב-1994, המחברים של הדו"ח הזה מצהירים ש-40% מהאמריקנים העניים האלה – יותר מ-15 מיליון בני-אדם – קיבלו הכנסות יותר נמוכה מחצי של הסף הרשמי בקביעותיו של 1994 על העניות. המספרים הללו עוד מגלים את היטל אשר נגבה על-ידי הגזענות: 31% מהאפריקנים האמריקנים הם עניים, הנתון בשביל העניים לבנים הוא 9%.

 

מחקר שנעשה לאחרונה על ידי קרן אן אי. קייסי (Annie E Casey Foundation) סיכמה שבין שנות השבעים להיום, ההכנסות הממשיות בשביל האפריקנים האמריקנים ללא מקצוע או כישורים מקצועיים צנחו ב-50%, בזמן שההכנסות הממשיות בשביל כל העובדים הזכרים צנחו ב-30%. נשים, שתגמולן מקופח מזמן, הפסידו באותה תקופה 20% בהכנסות הממשיות.

 

הרבה קבוצות פדגוגיות בארה"ב מחזיקות בדעה שעוני מואץ, מחסור ואביונות תורמים לשעורים הגבוהים של בערות ולשיעורים של נשירה המוערכים ב-800 אלף לשנה.

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק 12: עבודת יתר, אבטלה ואומללות

 

 

למעסיקים יפנים גדולים, בגיליונות תשלומי השכר שלהם, גרעין של עובדים במשרה מלאה המגובים על ידי מספר גדול של עובדי קבלן שעובדים על בסיס זמני או של משרה חלקית במשכורות שלעתים קרובות הן יותר נמוכות בשליש מאלה של הפועלים במשרה מלאה.

 

ה-אקונומיסט של 21 לדצמבר 1996 מדבר על מגפה של 'מיקור חוץ' (outsourcing) בארה"ב: "עבור החברות עכשיו הפך שיגרה לקיים את תפעול המסעדות, הניקיונות, החזקת המבנים, שירותי הביטחון, מערכות המחשוב ואפילו את חדרי הדואר שלהם באמצעות קבלנים מבחוץ. אחרים הולכים אפילו רחוק עוד יותר. 'נייק' (Nike) מעצבת ומוכרת נעלי ספורט מבלי אפילו לתפור חוט אחד בעצמה. ל-צ'ירוס לוג'יק (Cirrus Logic), חברה למוליכים-למחצה, כל הייצור שלה מתבצע על-ידי קבלני משנה ככה כמו 'תאגיד לייצור מוליכים למחצה של טייוון' (Tauwan's Semiconductor Manufacturing Corporation).

 

"לפנינו הסבר של אחד מהפרדוקסים (תַּרְתֵּי דְּסָתְרֵי) בבסיס הדיון על הקיצוצים: שסה"כ מספר המשרות בכלכלה צומח בזמן שהחברות הגדולות מבצעות פיטורים המוניים במספרי שיא. החברות הגדולות לא כל כך מחסלות משרות כמו שהן מוסרות אותן לאנשים אחרים, לעתים קרובות ביחד עם חוזה מצורף." ('לעשות חברות יעילות' –  Making Companies Efficient).

 

רוב הגידול הזה במשרות נאמד למשרות זמניות, או חלקיות (בארה"ב יש 34 מיליון עובדים במשרה חלקית), או שניהם גם יחד. לא במפתיע, ה-'אקונומיסט' מוסיף: "המעסיק הגדול באמריקה הוא עכשיו ה-'כוח-אדם' (Manpower), סוכנות לעזרה זמנית שמשכירה 767 אלף עובדים-תחליף בשנה."

 

ה-אקונומיסט מצטט את תפיסותיו של מייקל ג'נסן (Michael Jensen), מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת האווארד, בכך שהגרוע מכל הוא בכלל לא עבר, מפני שהתמוטטות ברה"מ ומחסומי המסחר נמוכים יותר שימשו להבאת יותר ממיליארד עובדים זולים לתוך שוק העבודה הגלובלי. הטכנולוגיה החדשה הפכה את זה קל יותר לשנע משרות לחו"ל או להחליף בבית את בני האנוש עם המכונות.

 

"התוצאה היא תפוסה עודפת עצומה מעבר למידה בעולם העשיר. מר ג'נסן מנבא כי משרות במיליונים תעלמנה, בזמן שחברות מערביות תצמצמנה את פעילויותיהן או תעבורנה לתחום של פעילויות בעלות ערך עודף בחיר יותר. המשכורות עבור עבודת כפיים, הוא חושב, יכולות לרדת לחצי או יותר. יכולות להתרחש התקוממויות נוסח-לודיטים של עניים ו-'עקורים'." (אקונומיסט, 21 בדצמבר 1996- http://www.netform.com/html/takk_economist.html ).

 

לא מסופק מכך שהוא יכול להתפטר מהפועלים, הקפיטליזם של המונופולים מנהל משחקים אכזריים עם הקורבנות שלו. אותה הוצאה של ה-אקונומיסט מידע אותנו על שיטות ברוטאליות המופעלות על-ידי מעבידים רבים למדי כאשר מוסרים את חדשה לעובדים כי המשרה שלהם נגדעה:

 

"אפל (Apple), חברת מחשבים, מודיעה בקביעות כי מספר מסוים של אנשים מיועדים להפסקת עבודתם תוך כמה שבועות, ובכך משאירה את העובדים שלה לתהות איזה צוואר מיועד לגרזן. כמה חברות מידעים את המפוטרים באמצעות הודעה אלמונית דרך הדואר האלקטרוני או עם הודעה רגילה או עם הודעה קולית. אחרות שולחות את המידע על-ידי כך שפשוט מניחים שקיות אשפה על שולחנם של אלה הנידונים לעזיבה." (שם).

 

ואותם המעבידים שהם לא זדוניים עד כדי כך, טוב ליבם מתמצא בדרכים שונות של הבהרות מוקדמות בפני עבדיהם שלא צריכים לצפות למשרה קבועה, או באמצעות 'אנשים נחמדים' משלהן, או חברות 'השמה-החוצה' מקצועיות, בשביל לייעץ עצות למפוטרים או על-ידי גיוסם של ניצולי הצמצומים על מנת לעזות את הקורבנות בעוד מבקשים לטפל ב-'אשמת הניצולים'. בגילוי לב נדיר, ה-אקונומיסט מוסיף:

 

"שפת הצמצומים היא ערבוב זדוני של מדע מדומה ושל לשון מנומסת. בימינו אלה, אתם יכול להיות 'ממוינים באופן ראוי', 'מועברים' או אפילו 'ממוקמים אל תוך מאגר של ניידות'. המציאות מעקמת, גם עבור אלה אשר יש להם את המזל לקפץ למשרה משתלמת אחרת. וחלק מהיועצים שלמתפרנסים מהעניין כל המצפון של עורכי דין המעוניינים לעודד תביעות בית משפט של קורבנות שניתן לאתר ברדיפה אחרי רווחים."

 

כמה נחמד בשביל הקורבן לדעת שהוא לא נזרק על ערמת אשפה לעמוד בתור לצדקה, ובמקום זה ממקמים אותו 'אל תוך מאגר של ניידות'!

 

נייק (Nike), הסיפור ההוא של הצלחת ההון הברוטאלי של המונופול, מספק לנו דוגמה טובה באפן קיצוני בהקשר הזה. נייק מעבידה גרעין של 9 אלף עובדים בניהול, עיצוב, מחירה ויוזמות, אבל הקבלנים-משניים העצמאים שלה בארצות שונות מעבידים 75 אלף.

 

בארצות כגון אינדונזיה, ילדות צעירות המועסקות בייצור נעלי ספורט מקבלות תשלום זעיר עד 10p [perak – יותר מאלף פראק או רופיה לדולר] לשעה. כתוצאה מכך עלות הייצור של זוג נעלי נייק סב סביב 3.5 פאונד. אותו זוג נמכר עבור 50-100 פאונד בארה"ב ובאירופה. כוכב כדור-סל מייקל ג'ורדאן מדווח שקיבל 20 מיליון דולר ב-1992 עבור פרסום של נעלי נייק – סכום זה גבוה יותר מאשר ההכנסות השנתיות של כל העובדים בבתי-חרושת באינדונזיה שמייצרים את הנעליים האלה ('חלומות גלובליות' – Global Dreems – כבר צוטט למעלה, ע. 325-329).

 

נייק, מיקרוסופט ואינטל הם סיפורים של הצלחות אדירות. ביחד, הם מעבידים רק כ-65 אלף עובדים – מספר קטן מאוד יחסית ל-338 אלף מועסקים על-ידי פורד ול-304 אלף מועסקים על-ידי יונילבר. אף על פי כן, המחזור המשולב של הראשון מבין שלושתם הסתכם ב-22 מיליארד דולר בשנת 1995, והוא הכניס רווח נטו של 4.5 מיליארד דולר – רווח נטו של 70 אלף דולר על כל עובד.

 

בזמן הנוכחי בבריטניה, מועסקים במשרה שלמה רק 57% מכוח העבודה בפועל, בעוד ש-43% הם או עובדים במשרה חלקית או עוברי קבלן (חברות כוח-אדם). משך שישה חודשי הסתיו והחורף של 1995-6, מתוך המשרות החדשות שנוצרו בבריטניה, המשרות השלמות הסתכמו ב-24 אלף בלבד בהשוואה ל-88 אלף משרות חלקיות. רוב המשרות הפנויות החדשות בין המשרות החלקיות אוישו על-ידי נשים. שבוע עבודה הממוצע של בריטניה היה השבוע הכי ארוך באירופה של 1992 – 43.4 שעות לשבוע בהשוואה לממוצע האירופי של 40.3 שעות. על פי הסטטיסטיקות של משרד העבודה של בריטניה של 1994, יותר משליש מהמועסקים במשרות שלמות בתחום תעשיית הייצור עבדו שעות נוספות. ה-פיננשיאל טיימס דיווח באפריל 1994 כי רבע מהזכרים המועסקים בעבודות גופניות עבדו יותר שעות מהממוצע של 48 לשבוע. אין פלא,אז, כי ממשלת בריטניה מתנגדת כה נחרצות להנחיות האיחוד האירופי השואפות לתחום את שבוע העבודה ל-48 שעות, למרות העובדה שאלה הן "הנחיות של גבינה שוויצרית" – מלאות חורים מחמת כל כך הרבה סעיפים המוציאים מהכלל שהובטחו על-ידי בריטניה (ראה Independent on Sunday, של 4 באוגוסט 1996). אין פלא גם שחלקן של המשכורות ושל שכר העבודה בבריטניה נפל מ-68% מכלל ההכנסות של שנת 1971 עד ל-56% בשנת 1993.

 

בהולנד, קרוב ל-50% מהעובדים מועסקים במשרות חלקיות או זמניות.

 

הנה כיצד צ'רלס האנדי (Charles Handy), הגורו של תורת הניהול, מדמה את העסק של העתיד:

 

"בגלל דבר אחד, החברות תהפוכנה קטנות הרבה יותר: '1/2 x 2 x 3' נהייתה לנוסחה הבסיסית בשביל אלה שרוצים להישאר תחרותיים בעולם מחובר הדדית – מחצית מניין האנשים, המקבלים תשלום כפול (כי מחזיקים את הטובים ביותר), המייצרים ערך עודף בכמות גדולה שלוש פעמים. אחר כך, יש לחזור על אותו התרגול; זה אפשרי – 65 אחוז מפעילויותיהן של רוב החברות לא מגדילות את הערך

 

"בעסקים הטובים ביותר היום, הערך של העסק בשוק שווה לשלוש פעמים של הערך של הנכסים המוחשיים וגם, בחברות לייצור טובות, מחיר העבודה חייב להיות נמוך מ-10 אחוזים של מחיר של המוצר.

 

"אם אחדים לא יהבו את החליבה, הם תמיד יכולים ללכת – או יכולים לבקש יותר כסף בכדי להישאר. זו הייתה הנוסחה של '1/2 x 2 x 3' שמתרגמת חצי ממספר האנשים עם משכורת כפולה שעובדים משך שלוש פעם את אותו הזמן. '24-7-ים' (24 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע), ככה מכנים אותם [את אנשי ה-'עשרים-וארבע-שבע-ים'] בלוס אלנג'לס. ליתר דיוק, הם דוחסים את ה-100 אלף שעות עבודה של החיים הרגילים אל תוך 25 שנה במקום 50 שנים, שנוטים ל-75 שעות שבועיות ונשחקים ב-45 שעות שבויות. (צוטט במאמר של טרבור ריין, 'סחוט עד לנקודת השבירה' – Squeezed to Breaking Point  – FRFI, אוגוסט/ספטמבר 1996).

 

זה כאילו מר האנדי ניסה לספק לנו הוכחה חדשה להבחנה העמוקה הזאת של מרקס, שנעשתה לפני יותר מ-130 שנה:

 

"בהאריכו את יום העבודה, בעל ההון יכול לשלם שכר גבוה יותר ובכל זאת נמוך עדיין מערכה של העבודה, במידה והעלייה במשכורות לא הולמת את הכמות הגדולה יותר של העבודה הנסחטת, ולא הולמת את השחיקה המהירה יותר של הכוח לעבודה אשר בכך נגרמה."

 

במקום אחר, עם ציניות ועם חוש הומור חולני המתאימים לתיאורטיקן בורגני בניהול של עידן הקפיטליזם של המונופול, מר האנדי מקשט את הקיים הרופף של אלה המספיק ברי-מזל בכדי לקבל משרה כזאת:

 

"יותר ויותר אנשים ילכו אחרי 'קריירה של שחקנים', בזמן שהם רואים בחיים רצף של תפקידים במסגרות של תוכניות, לפעמים במסגרת של ארגון ענק או תוך דילוג בין כמה ארגונים, או תוך התנהגות כעצמאים עם 'תיק' של תפקידים

 

"ליחיד, הארגון יציע, לא קריירה מתוכננת, אלא סדרות של הזדמנויות בהן פרופיל הכישורים שלו יכולים או לא יכולים להתאים. כל העולם יהפוך אז, במובן מסוים, לבמה: רצף של צוותים עם קבוצות משתתפים בהצגה, נתמכים על-ידי צוות קטן של ייצור מתמשך." (שם).

 

בסביבות 17% מהעובדים היפנים עובדים יותר מ-12 שעות ביום. ההון לא רוצה משהו פחות מההשתעבדות הגמורה של כוח-העבודה אשר ברשותו:

 

"מותנה להסכים עם הזכות של הקבוצה או של הבוס לנסח דרישות ללא גבול, העובד היפני הוא מזמן חסר נכונות רוחנית להתנגד אפילו לפקודות הקיצוניות ביותר מצידה של ההנהלה – בגלל כך היפנים נאלצו ליצור מילה, 'קארושי' (karoshi), על מנת לתאר את תופעת המוות עקב עודף-עבודה." ('המחיר האמיתי של הכסף היפני' – The Real Price of Japanese Money  – R Taggart Murphy).

 

זה, אם כן, העתיד שהקפיטליזם הגוסס נושא עבור מעמד הפועלים – יותר אבטלה, מצד אחד, ועודף-עבודה מצד השני. זוהי המציאות הנוראה. אף ניסיון ליפה את המציאות הזו, אף כמות של מינוחים חדשים חלקלקים ושל מילים מזמזמות של תאגיד כזה או אחר – עובד גמיש, 'מערך כולל של ייצור' בו המועסקים 'משתתפים באחראיות', ניהול איכות כוללני, ייעול, יותר משענת ויותר התאמה, צמצומים, מיקור חוץ, חוזים גמישים, עבודה מהבית, צמצום של דירוגים, אסטרטגיה במניות של 'בדיוק-בזמן' – יכולים להסתיר את העובדה שהם רק סיסמאות מודרניות מחוברות על-ידי תיאורטיקנים בניהול ומשרתים אחרים בעלי-תגמול-יקר של רוזנים שודדים של הקפיטליזם הפיננסי, המסווים הכלים הישנים והידועים של הגברת הניצול, "הטלת מום בעובד בהפיכתו לשבר כלי," תפוקה מוגדלת, צמצום הוצאות, אבטלה, הצבר גדול יותר, ועם זה אומללות גדולה יותר עבור מעמד הפועלים ועושר גדול יותר עבור המלכים של הון המונופול.

 

המציאות, אטומה לסיסמאות ובלתי ניתנת למבוכה ע ל ידן, מתעקשת על כל פסיעה לאשרר את נכונות הניתוח של מרקס על ההון, והניתוח של לנין על האימפריאליזם – דרגת התפתחות הגבוהה ביותר של הקפיטליזם.

 

 

 

צמצומים

 

צעדים של היערכות מחדש בתאגידים ושל צמצומים בבתי-חרושת התרחשו בארה"ב, בריטניה ובאירופה המערבית. מיליונים של עבדים איבדו את המשרות שלהם בתהליך הזה. שיעורי האבטלה, שלא לפני זמן רב נחשבו לשערורייתיים, מתקבלים היום בהכנעה כמו תופעה טבעית עליה אף מאמץ אנושי מסוגל להתגבר.

 

בארה"ב, מתקפת הצמצומים הוצעדה על-ידי IBM, ג'נרל מוטורס והוגס אלקטרוניקס (Hughes Electronics, פלג של ג'נרל אלקטריק). בין 1987 לבין 1995, IBM צמצמה את מצבת העובדים שלה מ-406 אלף ל202 אלף – אחד הצמצומים הדרמטיים ביותר של כוח-עבודה אי-פעם. ג'נרל מוטורס צמצמה מ-800 אלף עובדים ב-1979 ל-450 אלף בשנות ה-90 המוקדמות. הוג'ס אלקטרוניקס התפטרה מרבע ממצבת כוח-אדם שלה משך העשור האחרון (ראה את ה-אקונומיסט של 21 בדצמבר 1996 – www.netform.com/html/takk_economist.html ).

 

מאז ש-דו-פונט (DuPont) הודיע באמצע ספטמבר 1993 על ההחלטה לצמצם ב-4500 עבדים את מצבת כוח האדם שלה בעסק הכימיקאלים שלה המבוסס בארה"ב תוך פחות משנה אחת – כל זה כחלק הפחתת 9 אלף מכוח העבודה הגלובלי שלה של 133 אלף, השואפת לקצץ את עלויות התאגיד ב-3 מיליארד דולר כל שנה -, שוק הכספים נכנס להתלהבות. מניות דו-פונט רשמו עלייה של 1,75$ בתאריך (14 בספטמבר) ההודעה. (Business Week, 'Let the Good Times Roll – and a Few more Heads' : January 31 1994).

 

באופן דומה, כאשר קאי וויטמור (Kay Whitmore), יושב ראש של איסטמן קודאק (Eastman Kodak), סולק (למרות 1.14 מיליארד דולר רווחי קודאק של 1992) ב-6 לאוגוסט 1993, בגלל סברת מנהלים מחוץ לחברה שהוא לצמצם במהירות מספקת, השוק תפס נכונה את הפיטורין שלו כהתחייבות מצידה של ההנהלה לתת לאינטרסים של בעלי המניות את עדיפות העליונה, וכתוצאה מכך המניות של קודאק נסגרו ב-3.25$ גבוה יותר בסוף אותו היום. (This is a great day for the American shareholder)"זה יום גדול בשביל בעלי מניות האמריקאים," הצהיר מנהל השקעות נלהב אחד, א.ג. מונקס (AG Monks). )ראה ניו יורק טיימס – New York Times, 7 August 1993). http://query.nytimes.com/gst/fullpage.html?res=9F0CE1D81531F934A3575BC0A965958260&sec=&spon=&pagewanted=print

 

אין אפשרות להעיף את ההצצה החטופה ביותר על העמודים של העיתונים הפיננסים מבלי להבחין בהודעות על אובדן משרות, קיצוצים וצמצומים – הכול במאמץ להפחית את ההוצאות ולהגדיל את הרווחיות. לכן, בין השנים 1980 ו-1993 ה-מזל ה-500 (Fortune 500 – 500 העסקים הרווחיים ביותר) התאגידים התעשייתיים הענקיים הרעיפו 4.4 מיליון משרות, המייצגות רבע מכוחות העבודה שהיה להם. משך אותה התקופה, המכירות שלהם רשמו עלייה בשיעור מוכפל למקדם של 1.4 ועלייה בנכסים שלהם של 2.3 פעם. גם כן, משך אותה התקופה, המשכורת השנתית הממוצעת של CEO טיפסה מעלה בשש פעמים עד ל-3.8 מיליון דולר (ראה 'ביזנס וויק' של 26 באפריל 1993 ושל 25 באפריל 1994 – http://www.businessweek.com/archives/1994/b336852.arc.htm

http://www.businessweek.com/archives/1993/b331687.arc.htm).

 

אחרי המיזוג שלו עם גולף (Gulf), שברון (Chevron) צמצם בחצי את מצבת כוח-אדם של החברה הממוזגת, ל-50 אלף עובדים בקירוב. לאורך תקופה של 11 שנים, ג'נרל אלקטריק התפטרה מ-100 אלף עובדים בכדי להביא את כוח העבודה שלה ל-268 אלף בשנת 1992, בזמן שהמכירות שלה עלו מ-27 מיליארד דולר ל-62 מיליארד דולר באותה התקופה.

 

בזמן הנוכחי, ישנם 8 מיליון מובטלים בארה"ב. על פי מומחים, עוד כמה מיליונים עלולים להתווסף לרשימה הזו, תודות להתמשכותם של הצעדים להתייעלות ולקיצוצים של התאגידים.

 

לנוכח העובדות למעלה, מר בנט האריסון (Bennett Harrison), 'בספר שלו צמצום וקמצנות: שינוי הנוף של עוצמת המיזוג לתאגידים בעידן הגמישות' (Lean and Mean: The Changing Landscape of Corporate Power in the Age of Flexibility – New York, Basic Books, 1993), נאלץ להבחין כי "שיטת ניהול העסקים מקבלת יותר ויותר את הצורה של ליבת הצמצום והקמצנות של הפירמות," אשר "מפגינות נטייה לחזק, ואולי להחמיר, את הריבוד ההיסטורי של משרות ושל הכנסות."

 

בשפה פשוטה, הקפיטליזם משליך מספר הולך וגדל של עובדים על ערמת הפסולת וגורם פערים ענקיים בהכנסותיהם של אלה אשר עדיין את המזל שיש להם עבודה.

 

ישנה הערכה כי עד שנת 2005, חמישית מכל העובדים בארצות הקפיטליסטיות המתקדמות יהיו עובדים-מהבית, או במשרה שלמה או במשרה חלקית (ראה את ה-אקונומיסט של 28 בספטמבר 1996).

 

בוודאי, עבודה-מן-הבית ועבודה בתיווך חברת כוח-אדם (או של עובדי-קבלן-משנה) מגדילות את ריווחי ההון על-ידי הפחתת ההוצאות. בנוסף לכך, תודות לטכנולוגיה המודרנית, מתאפשר להון להפעיל ביקורת אדוקה על העובדים כאלה ולהשיג סדירות תקנית (סטנדרטיזציה או תקינה) גדולה של התוצר המוגמר מזו שהקפיטליזם המוקדם יותר יכול היה לשאוף אי-פעם להשיג באמצעות שיטת הקבלנות המשנית (שבה התוצרת היא פרי של עובדים ושל אמצעים, כלומר, של הוצאות חיצוניות למסגרת של הקבלן הראשי, ועל חשבון הקבלן המשני).

 

"עם הטכנולוגיות המידע שהן זמינות כבר היום, אני יכול לשבת ליד החוף שביתי בפלורידה עם מחשב נייד ופלפון ומוניטור שקולט את צילומי הוידיאו המותקנים לאורך כל חברת הייצור שלי באוהאיו בכדי להבטיח שהאנשים שלי נמצאים בעבודה ושהם מבצעים אותה כהלכה." (ראיון עם בעל חברה אחד ברדיו הציבורית לאומית של ארה"ב – US National Public Radio – 31 באוגוסט 1994, מצוטט על-ידי קורטן, ע. 103).

 

ומה מבחיל ביותר, גם אם לגמרי לא מפתיע, הוא שכל פעם שתאגיד גדול מקצץ משרות, המניות שלו עולות במחיר, כמו כן התשלום לטובת אלה שמוצאים אל הפועל את הפטורים למען בעלי ההון, דהיינו, ה-CEO-ים. מצמרת ה-200 של התאגידים, 59 הם מארה"ב. 9 מה-59 האלה – AT&T, בוינג, לוקהיד מרטין (Lockheed Martin), בל סאות (Bell South), קיימרט (Kmart), GTE, מוביל, טקסקו, וצ'ייס מנהטן (Chase Manhattan) – זרקו לפחות 3 אלף עובדים, כל אחד מהם, ב-1995. בימים בהם 9 התאגידים האלה הודיעו על הפטורים, המחיר האופציות של 9 ה-CEO-ים שלהם עלו גבוה ב-25 מיליון דולר (ראה Top 200 –  www.globalpolicy.org/socecon/tncs/top200.htm  – סעיף מס' 6).

 

אנחנו מציגים כאן את הנתונים כפי שפורסמו ב-ביזניס וויק של 22 באפריל 1996 (HOW HIGH CAN CEO PAY GO?):

 

  CEO

תשלום

תאגיד

רווחים

עובד

תשלום

עובד

פיטורים

1990 1.95$ מיליונים 176$ מיליארדים 22976$ 316047
1995 3.75$ מיליונים 308$ מיליארדים 26652$ 439882
שינוי באחוזים 92%+ 75%+ 16%+ 39%+

 

עורכי ביזניס וויק סיכמו: "לא צריך מוח של מנתח בכדי לראות מדוע אנשים שעבדו קשה על מנת להפוך את החברות שלהם לתחרותיות מרגישים משופדים." (SHARE THE WEALTH WITH THE WORKFORCE).

 

על פי הארגון הבינלאומי לעבודה (International Labour Organisation), האבטלה הגלובלית עמדה על 30% בהתחלת 1994. על פי OECD, ארגון לשיתוף פעולה כלכלי ולפיתוח כלכלי (Organisation for Economic Co-operation and Development), האבטלה בארצות עשירות עומד על 35 מיליון, עם כמעט כפול מספר (68 מיליון) של 'כלכלית בלתי-פעילים', כלומר, חסרי-תעסוקה אלא, שהיות והם איבדו כל תקווה למצוא איזה תעסוקה אי-פעם, הפסיקו לחפש עבודה, ובגלל כך לא מופיעים בסטטיסטיקות של האבטלה. באיחוד האירופי לבדו, האבטלה עומדת על 11% ממספר הכשרים לעבוד. עם 4.22 מיליון בני-אדם מחוץ למסגרת העבודה, האבטלה הגרמנית עומדת על 10.1%.

 

באיחוד האירופי בכלל, האבטלה בקרב הנערים עומדת על 19.9%, בעוד שבצרפת לבדה היא עומדת על 23%, באיטליה 28% ובספרד 37.7%.

 

אף על פי שבעשור האחרון שיעורי האבטלה באירופה נמצאים בממוצע של 3 אחוזים מעל אלה של ארה"ב, ה-אקונומיסט מציע לארצות האירופיות כי, במקום ללכת בדרך של פרוטקציוניזם, עליהן לחקות את ארה"ב על-ידי קיצוצים ברווחה אשר "נותנים למובטלים מעט תמריצים לחפש עבודה", על-ידי מינימום של משכורות אשר "עולות לעובדים הצעירים במחיר של המשרות שלהם", על-ידי מינימום השתתפות העובדים בביטוח לאומי אשר מצמצמת את מספר דרישות לעבודה ועל-ידי מינימום "תקנות קפדניות להגנת התעסוקה" אשר מרפות את ידי התאגידים לקבל עובדים בכך שתקנות כאלה הופכות "קשה, אם לא בלתי-אפשרי, לפטר עובדים ברגע שהם כבר נרשמו לרשימת מקבלי שכר". ('Doleful' – קודר – ה-אקונומיסט של 9 באוקטובר 1993).

 

העובדה שהמשכורות של הפועלים האמריקאים בעלי רמה מקצועית נמוכה נפלו משך העשור הקודם חייבת, לפי ה-אקונומיסט, להתקבל "כסימן של הצלחה, כדוגמה – של שוק העבודה המתפקד היטב – ולא ככישלון. מאז שהייצור התדרדר, אמריקה ואירופה עמדו שתיהן מול צמצום הדרישה לכוח-אדם עם כישרונות מקצועיים נמוכים. באמריקה, נתנו לשכר היחסי של הפועלים הנ"ל לפול, כך שמעט משרות אבדו. הפועלים האירופים, בניגוד לזה, התנגדו לבלתי-נמנע ועל כך הם שילמו בהימצאותם אל מחוץ למסגרת העבודה." (שם).

 

בהתאם להיגיון החולני, המעוות והמתעוות הזה, לאבטלה אין כל קשר עם הפעילות של הקפיטליזם של המונופול, וכל תלות שיש בה כבולה לכך שמשלמים משכורות גבוהות מדי לפועלים, לוקחים יותר מדי מיסים מהעשירים, והתאגידים המסכנים של ההון המונופוליסטי שגונחים ונחנקים תחת עומס התקנות לאיכות הסביבה והחקיקה להגנת התעסוקה אשר מונעת מהם לחתוך מכוחות העבודה שלהם בכדי לשקם את התחרותיות.

 

חצי שנה מוקדם יותר וללא הפתעות, ביזניס וויק היגיע לאותן המסקנות שזמן שאמר: "על מנת להישאר תחרותית אחרי היחלשות הירידה המחזורית, אירופה חייבת לשאוף להעביר יותר משרות פחות רווחיות בענפי הייצור למזרח-אירופה ולמקומות אחרים … והיא חייבת לצמצם את הסובסידיות החקלאיות תוך כדי כך שהיא ממשיכה לעבוד קשה סביב המשכורות הגבוהות והמיסים על התאגידים, שעות עבודה מקוצרות, נייחות העבודה, ותוכניות חברתיות מפוארות. אם האירופיים לא מיישמים את המרשמים האלה, המיתון הזה יכול להפוך לכישלון חמור יותר מאשר סתם כישלון מחזורי … הקמת מחסומי סחר-חוץ רק יבודדו את האירופיים מן המשמעת שהם צריכים לקיים." (גסיסה הכלכלית של אירופה' – Europe's Economic Agony –15 בפברואר 1993).

 

הממשלה האירופית, כמו כן התאגידים, שכבר התחילו לנקוט בפעילות בכיוון הנתמך על-ידי ה-אקונומיסט, האיצו במאמציהם בהקשר זה. משרות כמו גם בטחונות סוציאליות ושירותים ציבוריים מותקפים באכזריות ללא תקדים על-ידי הרוזנים השודדים של הקפיטליזם המונופוליסטי ועל-ידי המדינאים הפודלים והממשלות המשרתות של הקפיטליזם המונופוליסטי הזה.

 

גם יפן, תחנת הכוח הכלכלי ההיא, ולכאורה הארץ של התעסוקה המלאה, נאלצת לצעוד במסלול עליו עברו מתחריה האימפריאליסטיים. על אף ששיעור האבטלה היפני עדיין נע סביב 3% של כוח העבודה שלה, מנהיגי ההון המונופוליסטי היפני, "שרק לפני כמה שנים חשבו כי אין להם יותר מה ללמוד מאיתנו – בוחנים את היישומים העסקיים של האמריקאים עם התעניינות מחודשת וגם מבצעים כמה חיקויים עם תוצאות מעניינות … עכשיו המנכ"לים היפנים לומדים את הניסיון האמריקאי על הצמצומים של התאגידים, על חבילות מענקי הצטיינות ועל היישומים בהשקעות." (Michael H Armacost – מייקל ארמקוסט, שגריר ארה"ב ביפן לשעבר, 'יפן הולכת לבית הספר של העסקים' – Japan Goes to Business School – ניו יורק טיימס של 28 ביולי 1994).

 

 

במילים של דוד קורטן, "החלום של בוני האימריה של התאגידים התממש. השיטה הגלובלית מתאימה את התקנים על פני ארץ אחרי ארץ מצד לצד – למטה לקראת המכנה המשותף הנמוך ביותר." (עמוד 237).

 

בבריטניה, היכן באמצע שנות ה-60 היו 8.8 מיליון פועלים מועסקים בתעשיית הייצור, לקראת סוף 1992 המספר הזה נחצה ל-4.4 מיליון. ב-1996 עמד על לא יותר מאשר 3.8 מיליון. היכן, לאחר תקופה בין 1980 לבין 1990 בה הקצב הממוצע של עסקים אשר פשטו רגל רץ ב-15 אלף לשנה, ריצה זו המריאה ל-57 אלף ב-1992 לפני שהתייצבה בשנת 1995 במהירות של 36 אלף. משך 12 חודש עד ספטמבר 1992, יותר מ-24 אלף חברות, בחלקן 2.5% מכל החברות בפעילות המסחרית שלהן, עברו פירוק תוך פירעון חסר – המספר הגדול ביותר מאז התחלת המיתון ב-1976. 6 מיליון חייבים במשכנתה התנסו בצניחת מחירים של הדירות שלהם מאז מועד הקנייה. 1.5 מיליון מתוכם הגיעו בהתחלת 1996 לפיגור בתשלומי המשכנתה. המשכנתה הלאומית לקניית דירות ירדה מ-760 מיליארד פאונד ב-1989 ל-600 מיליארד פאונד ב-1994. בשנת 1995, עוקלו 50 אלף דירות.

 

בזמן ש-38 מיליון עובדים חדשים נכנסים לשוק העבודה מדי שנה בעולם המפותח, אולי 47 מיליון בעולם כולו, התאגידים הרב-לאומיים בהיקפם הכולל מקצצים משרות. לנוכח אוזלת יד בפתרונה של הבעיה, האידיאולוגים הבורגניים מכריזים, במפורש עכשיו, על היותו 'הזיה', ולו רק, בהתייחסם לרעיון של התעסוקה המלאה לבדו, כל שכן ליישום של הרעיון עצמו. המרשם שלהם מגמד את עצמו לפליטת פה פשוטה אל תוך "תואר מידות" מבית-יוצר הוויקטוריאני, יד ביד עם 'שוק-עבודה חסר-תקנות', עם אגוד מקצועי מסורס, עם קיצוצים בזכויות של ביטחון סוציאלי ושל הבטלה – הכול בשם 'חופש הפרט ויעילות כלכלית' (ראה מאמר חסר-חשיבה, 'מדוע אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תעסוקה מלאה' – Why we cannot afford full employment – על-ידי איזה ניאל פרגוסון –  Niall Ferguson – בוגר ומדריך של היסטוריה מודרנית במכללה על שם יישו –  Jesus –  באוניברסיטת אוקספורד, שפורסם ב-סנדיי טלגרף בתאריך 10 ביולי 1994).

 

ה-פיננשיל טיימס של 9 ביוני 1993 דיווח פאדרייג פלין (Padraig Flinn), הממונה על העניינים החברתיים מטעם האיחוד האירופי, ייסד לימודים "במטרה לבחוןאת הסיבות של הרמה הנמוכה בתעסוקה וגם את הרמה הגבוהה של האבטלה באיחוד האירופי," בהוסיפו כי דוח ה-OECD על האבטלה התקופתית הוא "חזק בתיאורים ומעורפל בהבחנות." !!

 

אין לדעת האם לייחס למוסד של לימודים האלה את הבורות, זדוניות, ציניות או את השאיפה לרמות ולהונות את האנשים העמלים. 130 שנה מלאים אחרי הפרסום של הכרך הראשון של הקפיטל של מרקס, המוסד ללימודים סביב הסיבות של האבטלה תחת הקפיטליזם יכול לכול היותר רק להצביע על דלות רוחנית ועל ניסיון להמציא את הגלגל מחדש או לגלות מחדש את אמריקה, ובמקרה הגרוע, להצביע על רמאות ועל הולכת שולל.

 

אבטלה, בימי מרקס כמו בימינו אנו, היא התוצאה הבלתי נמנעת של ההצבר הקפיטליסטי, אשר מייצר "עושר בקוטב אחד" וגם "אומללות, ייסורי יגיעה, עבדות, בורות, אכזריות, התנוונות מחשבתית, בקוטב השני, כלומר, בצד של המעמד המייצר את התוצר של עצמו בצורה של הון." הנה איך מרקס מתאר את החוקיות הכללית של הצבר ההון:

 

"ככול שהעושר החברתי גדול יותר, הקפיטל המתפקד, ההיקף והנמרצות של הצמיחה שלו, וגם, עקב כך, היקף המוחלט של ההמונים של הפרולטריאט ופריון העבודה שלו, כך גודל צבא המילואים התעשייתי. אותם הגורמים שמפתחים את העוצמה המתפשטת של ההון מפתחים גם את צבאות העבודה לרשותו. מספר היחסי של ההמונים בצבאות המילואים של התעשייה גדל ועולה, לפיכך, ביחד עם הנמרצות הפוטנציאלית של העושר. אלא שיותר צבאות המילואים האלה גדלים יחסית לצבאות המתפקדות בתעסוקה, כך גודל ההמון בקרב אותו חלק העודף והמתגבש של האוכלוסייה, אשר אומללותו עומד ביחס הפוך לייסורים שלו מן העבודה. ככל שהיא נרחבת יותר, בסופו של דבר, השכבה המנודה של מעמד הפועלים, וצבאות המילואים של התעשייה, ככה גודלת הדלות הרשמית. זהו חוק כללי מוחלט של ההצבר הקפיטליסטי." (הקפיטל – כרך 1, פרק 25, חלק 4).

 

ואם המומחים הבורגניים, כלכלנים ואידיאולוגים, אפילו לא מכירים את הגילויים הכלכליים מרעידי האדמות של מרקס, זה בגלל שתצפית התבוננותם עטופה על-ידי תשוקתם לצבוע את העבדות הקפיטליסטית בצבעים נוצצים ובכך לשמור על התגמולים הנדיבים שהם מקבלים בשביל לעשות את העבודה המלוכלכת הזו. ברגע שכבר מוסכם עליו, כפי שמוסכם אצל המומחים במדעי הכלכלה של הבורגנות, כי הבעלות הפרטית היא קדושה וכי הקפיטליזם הוא נצחי, אז לא נשארת כל חלופה אחרת מאשר לייסד באופן תקופתי, במחיר יקר על חשבון הציבורי, לימודים אל תוך הסיבות של 'הרמה הנמוכה בתעסוקה … ' וכיוצא בזה.

 

לנו, מכל מקום, תהיה דעה מאוד חלקית, דלה, לרחוקה מלהיות מספקת על המפלצתיות ועל המשמעות של ייצוא ההון אם, בנוסף להשקעות חוץ ישירות (FDI), אנחנו לא ניקח בחשבון גם את החוב הענק של העולם השלישי (TWD – Third World Debt). זה בדיוק לטיפול בחוב הזה שעכשיו אנחנו חייבים להפנות את תשומת ליבנו.

 

 

 

 

 

פרק 13: חובות העולם השלישי

 

 

"הם לא משתמשים עוד בכדורים וברובים, הם משתמשים בבנק העולמי ובקרן המטבע הבינלאומי (IMF)." (ג'סי ג'קסון, בנאום בפני אחד עשר ראשי מדינות באפריקה, גבון, 27 למאי 1993).

 

חובות העולם השלישי עמדו בשיא של 1714 טריליון דולר ב-1994, ולמרות תשלומי החזר האדירים, שסוחטים עד ייבוש את הארצות הללו, לא נראה אף סימן של הפחתה בחובות. משך 25 שנים האחרונות חובות העולם השלישי צמחו למידות עצומות. בין 1971-1981, הוא גדל מ-70 מיליארד דולר ל-600 מיליארד דולר. משך אותה התקופה, מחיר הסילוקין [שכולל החזר הקרן, הריבית ועוד הוצאות של ניהול ושל קנסות למשל] של החובות האלה עלה מ-20$ מיליארד ל-120$ מיליארד. בשביל לשמור על סילוקין של החזר החוב, חלק מהארצות העניות ביותר בעולם נאלצו פשוט לקחת מזון מפיות ילדיהם ולתת להם לרעוב עד מוות. ארץ טיפוסית לתנאים הללו היא אוגנדה. ב-1995, "אוגנדה הוציאה רק 2.6 דולר לאדם על הבריאות אבל 30 דולר לאדם על סילוקין של חובות." ככה אומר מאמר מערכת בטיימס אוף אינדיה (Times of India, 'Golden Hanshake' – 'לחיצת היד מוזהבת', 1 לאוקטובר 1996) מאמר המערכת זה נושא כותרת 'מחשבה להיום', להערה זו :"הספקה מכובדת לעניים היא הבחינה האמיתית של הציביליזציה." (סמואל ג'ונסון – Samuel Johnson). מאמר המערכת ממשיך: "חובה האדיר של אפריקה הדרומית לסהרה עומד על 211 מיליארד דולר. זה יותר מפעמיים את הערך של מה שהיבשת מייצאת בתקופה שנתית והוביל את למצב בו 57% מכל זיכיונות הסיוע זורם ישר בחזרה לאומות המלוות בחו"ל וה-IMF נהיה למאגר העיקרי של הזרימה הסוטה הזו. ב-1993 הממשלות האפריקאיות שילמו ל-IMF 300 מיליון דולר יותר ממה שהם קיבלו ממנו."

 

על פי סוזן ג'ורג':

 

"בכל חודש בודד, מתחילת משבר החובות ב-1982 עד לסוף שנת 1990, הארצות הלוואות בדרום שילמו למלוות שלהן בצפון תשלומי ריבית בלבד של שש-וחצי מיליארד דולר בממוצע. אם התשלומים לקרנות [ההלוואות גופן] נכללים, הארצות החייבות שילמו למלוות בשיעור של שניים-עשרה-וחצי מיליארד דולר לחודש – אותו הסכום שכל העולם השלישי מוציא בכל חודש על  הבריאות ועל החינוך." (סוזן ג'ורג', The New Internationalist, מס' 243, של מאי 1993 www.newint.org/issue243/keynote.htm ).

 

בין 1970 ל-1980, החוב החיצוני לטווח ארוך של הארצות עם הכנסה נמוכה עלה מ-21 מיליארד דולר ל-110 מיליארד דולר, וזה של ארצות הכנסה בינונית מ-40 מיליארד דולר ל-317 מיליארד דולר. (טבלאות חוב העולמי 1992-1993, המימון החיצוני לארצות מתפתחות – External Finance for Developing Countries , הבנק העולמי, 1992).

 

תודות לפלאים שנוצרות על ידי יישום ה-SAPים (Structural Adjustment Programs, תוכניות לשינוי מבני), של הבנק העולמי וקרן המטבע העולמי (IMF) בשנות השמונים, החוב החיצוני של הארצות עם הכנסה נמוכה עלה מ-134 מיליארד דולר ב-1980 ל-473 מיליארד דולר בשנת 1992. תשלומי הריבית על חוב זה עלו מ-6.4 מיליארד דולר ל-18.3 מיליארד דולר. (שם)

 

עברות אדירות של עושר למוצצי הדם האימפריאליסטים, אף על פי כן, בשנת 1994 החובות של אמריקה הלטינית ל-IMF, לבנק העולמי, לבנקים רב לאומיים ולתאגידים גדל כמעט ב-6% ל-534 מיליארד דולר – 50% יותר מהסכום בשביל 1986 כאשר עמד על 350 מיליארד דולר. זה מסתכם להחוב של 1330 דולר לכל איש, אישה וילד באמריקה הלטינית. לא פלא, על כן, שכמעט חצי מהאוכלוסייה באמריקה הלטינית מתאמצת איכשהו לקיים את פרנסתה מתחת לקו העוני ורבע ממנה חייה במחסור מוחלט.

 

על פי הנתונים של הבנק העולמי, החוב החיצוני של אמריקה הלטינית ב-1995 הסתכם ב-545 מיליארד דולר, שעשה אותה לאזור בעל מעמסת חוב הגדולה בעולם. לפי אותו המקור, החוב של אמריקה הלטינית הוא שווה בערך ל-40% מהתל"ג האזורי, בעוד שהיחס של החוב לייצוא הסחורות והשירותים הוא 254%, כהשוואה ליחס של 38% ושל 150% בהתאמה בשביל שאר העולם המתפתח.

 

משבר החוב סיפקו את התירוצים לארצות האימפריאליסטיות העשירות המלוות למען התערבותן בהנהלת כלכלתן של המדינות הלוואות – זה תוך שימוש ב-IMF ובבנק העולמי, אשר משימתם היא להבטיח את הסילוקין של הר החובות הזה במחיר של חייהם, בריאותם וחינוכם, של האזרחי הארצות הלוואות, שהכנסתם פחותה מחמישית מן ההכנסה הממוצעת של אזרחי הארצות האימפריאליסטיות המלוות.

 

בשביל להוציא אל הפועל את הסילוקין של החוב, הארצות הלוואות מאולצות על-ידי ה-IMF והבנק העולמי – אמצעי הכפייה של האימפריאליזם הבינלאומי – לקבל את ה-SAPים עם סיסמאות של ייעול, חידוש תקנים, פיחות, הורדת הגירעון וצמצומים. ה-SAPים האלה פשוטו כמשמעו (סליחה על משחק המילים החולני) מחלישים [מחלישים או מערערים בשפה אנגלית מתורגמים ל-SAP] את האנרגיה הכלכלית של הארצות הכפופות להם [ל-SAPים]. רחוק מלרפא את המחלה, הם רק הצליחו לסבך אותה. אף אל פי שהיישום לאורך העשור האחרון של צעדים קשים האלה, שמכוונים להבטיח את הסילוקין של החובות על ידי גידול בייצוא וירידה בהוצאות ממשלתיות, המשבר היום הוא הרבה יותר עמוק ממקודם. סוזן גורג' שוב:

 

"הארצות הלוואות מנעו מעמם את הצרכים הבסיסיים בכדי לספק לבנקים הפרטיים ולסוכנויות הציבוריות של הארצות העשירות בכספים השווים לשש תוכנית מרשל (תוכנית הסיוע שהוצעה לאירופה על-ידי ארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה).

 

"האם זרימות החוץ האדירות הללו עזרו להוריד את הגודל המחלט של נטל החוב? בכלל לא: למרות ששלמו יותר מ-300 מיליארד דולר בין 1982 ו-1990, הארצות הלוואות התחילו בשנות ה-90 כקבוצה עם יותר מ-61 אחוז יותר חובות מאשר הן היו ב-1982. חובותיה של אפריקה הדרומית-לסהרה גדלו ב-113 אחוז באותה התקופה." (שם).

 

לפי הווידוי של ה-IMF עצמה היחס בין הסילוקין של החובות [של ארצות העולם השלישי] לבין הערך היחסי של הייצוא היה גדול מ-20%, מחובר עם הערך הנוכחי של סה"כ החובות שהן גדול ב-200%-250% מהייבוא גובל בנטל שלא ניתן לשאת. המאמץ לשאת את הנטל הזה אנוס להתקיים על חשבון ההתפתחות הכלכלית והחיים האנושיים כאחד. האחיזה חסרת הרחמים ומשולה למלחציים מופעלת על-ידי אחוות המלווים בריבית קצוצה הבינלאומית –  הברונים השודדים של ההון הפיננסי – על ארצות הלוואות של העולם השלישי, קנה-מידה הנפילי של משבר החובות, לא פחות מהזיווג בין ה-IMF והבנק העולמי, מצד אחד, והממשלות האימפריאליסטיות וההון הפיננסי, מהמצד השני, מתואר היטב המובאות הבאות שנלקחו ממאמר ב-אוסטריליאן פיננשיאל ריוויו (Australian Financial Review) של ה-18 באפריל 1996:

 

"באוגנדה, אחד מתוך חמישה ילדים מת ממחלה הניתנת למניעה לפני היום ההולדת החמישי שלהם.

 

"הממשלה שלהם מוציאה בכל שנה 4.5 דולר לראש [למעשה זה 2.6 דולר] על הבריאות. עליה להוציא 25 דולר [למעשה 30 דולר] לראש על תשלום החובות, בעיקר עבור סוכנויות להלוואות רב-צדדיות כמו הבנק העולמי וה-IMF. בין השנים 1990 ו-1993 זמביה שילמה 1.3 מיליארד דולר למלווים שלה, 370 מיליון דולר ל-IMF בלבד. היא יכלה להרשות לעצמה רק 37 מיליון דולר לבתי ספר היסודיים.

 

"בשביל ה-32 המדינות בעלות הכנסה נמוכה הנושאות חובות כבדים, המחיר עבור פירעון החובות הוא הבריאות, החינוך והסיכויים העתידים של עמם. הם נתפסו בסחסחרה פיננסית מוזרה שבה הכסף לסיוע הולך ישירות לבנקים לשם תשלום קנסות על ריבית ההלוואות עליהן כולם יודעים שלעולם לא ישולמו.

 

"עד לרבע מכל הכספים לסיוע ולפיתוח … הולך לפירעון חוב רב-צדדי. זה לא רק עניין בנקאי. זה משבר אנושי.

 

"החוב גדל במהירות במשך שני העשורים האחרונים. ב-1994 32 המדינות העניות ביותר, 25 מהן באזור של אפריקה דרומית לסהרה, היו בחובות בגובה של 210 מיליארד דולר. פי ארבע גבוה יותר מ-1980. שיעור הערך אשר בבעלות של הסוכנויות הרב-צדדיות גם הוא הכפיל את עצמו לארבע באותה התקופה. בעוד שהחוב לממשלות עומד על יותר מ-126 מיליארד דולר, החוב הבינלאומי טיפס ליותר מ-45 מיליארד דולר. היות והממשלות עשירות מעקבות את דרישותיהן, הסוכנויות הר-צדדיות מקבלות ראשונות את השילומים. כל זה חזון תעתועים. השיעורים הגבוהים של ההחזרים לבנק העולמי ול-IMF נפרעים על-ידי הצבר של פיגורים בתשלומים למלווים האחרים.

 

"בכמויות הולכות וגוברות, תשלומי החובות בחזרה נפרעים מתוך סיוע דו-צדדי או אפילו רב-צדדי. עבור כל 3 דולרים שהבנק העולמי מלווה דרך הזרוע להלוואות המסונפת שלה, ה-'התאחדות לפיתוח בינלאומי' (International Development Association), 2 דולרים מוחזרים בכדי לפרוע את ההלוואות הקודמות. הרבה מהדולרים שנשארו חוצה את הרחוב ה-19 בוושינגטון אל תוך כספות של ה-IMF.

 

"מאז 1987 ה-IMF קיבל 4 מיליארד דולר יותר בפירעון חובות מה-32 המדינות, בעלות ההכנסות הנמוכות ועם נטל חובות החמור ביותר, מאשר בהלוואות החדשות שהוא סיפק. המחיר האנושי של חוסר האיזון הזה הייה עצום." ('קרוסלת החוב' –  The Debt Merry-Go-Around  –  של אנדרו יואיט (Andrew Hewett), מנהל המדיניות הציבורית לחינוך ב-'סיוע הקהילה בחוץ לארץ' – 'Community Aid Abroad'). זה לא בלי סיבה שה-IMF ידוע כמוסד למען אומללות ורעב!

 

במקרה של ארבעים הארצות העניות בעולם, בעיקר האפריקאיות, סילוקין של חובות זולל יותר משלוש פעמים את ערך הכנסותיהן מהייצוא – זה קורה במידה והן משלמות.

 

למרות שהחוב לסוכנויות הרב-צדדיות מהווה רק 28% מהחובות לטווח ארוך (יותר מארבע חמישיות מהחוב הרב-צדדי הזה וסילוקין של החובות הזה ניתן לשייך אותם לבנק העולמי) של SILIC (Seriously Indebt Low Income Countries – ארצות בעלות הכנסה נמוכה ונטל חוב גבוהה באופן חמור), הסילוקין בסוג זה של חובות מהווה כעת 51% מסה"כ תשלומי החובות, בהשוואה ל-20% ב-1980. (פיננשיאל טיימס, ב-9 לאוקטובר 1995). זאת בגלל שמוסדות רב מדינתיים כגון הבנק העולמי סרבו לדחות את מועדי פירעון החובות. התוצאה מתגלמת בהתפתחות של "מעגל קסמים של תלות … שבה המלווים משליחים את הכסף שלהם (מניחים את מעותיהם) על קרן הצבי בכדי למנוע השתמטות בוטה ולנסות ולקיים את העסק עובד בתנועה נמשכת." ('האם מעגל הקסמים של תלות יכול להישבר?' – Can the Vicious Circle of Dependency be Broken – מייקל פראסט (Michael Prest), לשעבר יועץ עריכה ראשי בבנק העולמי, אינדפנדנט, של ה-15 בספטמבר 1995).

 

על פי אנדרו סמיט (Andrew Smith) מ-'עזרה נוצרית' (Christian Aid), עשרים המדינות העניות ביותר בעולם חייבות כמעט מאה מיליארד דולר, ויותר ממחצית המחיר בסילוקין של חובותיהם, שהן מקור הנכות, הולכת למוסדות הרב-צדדיים כגון ה-IMF והבנק העולמי (28 ליוני 1996, Reuter Textline).

 

ועדיין, מפאת איזה שהן סיבות וחולניות באופן מוזר, הבנק העולמי כונה 'סוכנות לפיתוח' של העולם. זה כאילו היו מתארים את היטלר כמגן היהודים.

 

עיתון פיננסי קנדי אפיין נכון את חובותיהן של ארצות העולם השלישי כ-"סרטן כלכלי" החותר תחת התפתחותן של הארצות האלה:

 

"אצל הלוואות, מבין הארצות העניות ביותר של העולם, יש כוח מיקוח מועט ביותר כנגד המלווים הרשמיים, דו-צדדיים או רב-צדדיים. הן לא מאיימות על המערכת הפיננסית העולמית, או אפילו על אף אחד מהמלווים שלהם הן כל כך חייבות. ההיפך הוא הנכון: חובותיהן למלווים הרשמיים הן כמו 'סרטן כלכלי', שבולע חלק הולך וגדל ממשאביהן לפיתוח. קרנות שצריכות לשמש את החינוך, בריאות, והשקעות ציבוריות אחרות, הן מוסטות, במקום זה, לסילוקין של החובות." ('מוסדות רב צדדיים צריכים לתת "הקלה" לאומות העולם השלישי' ה –  Multilateral Institutions Should Give Third World Nations "Rlief" –  פיננשיאל פוסט (Financial Post), 24 לפברואר 1996).

 

"הקפיטליזם" העיר לנין, "שהתחיל את התפתחותו עם הון פעוט של מלווה בריבית קצוצה, מסיים את התפתחותו עם הון ענקי של מלווה בריבית קצוצה." (האימפריאליזם, שלב העליון של הקפיטליזם – ע. 62)

 

העובדות למעלה נושאות במלואה את האמת אשר בהערות לנין. כל תנאי החיים הכלכליים שונו מהותית על-ידי המפנה הזה של הקפיטליזם, באמצעותו ארצות כמו בריטניה, עם אוכלוסייה בהיקף קבוע, עם תעשייה ומסחר בהתדרדרות, יכולות להתעשר על ידי מתן הלוואות בריבית קצוצה. בזאת מונחת השליטה המלאה של האוליגרכיה הפיננסית. בזאת גם מונחים הריקבון הגמור והטפיליות המוחלטת האופייניים לאימפריאליזם, כי "האימפריאליזם הוא הצבר ענק של כסף-הון בארצות מעטות", הצבר הגורם לעלייה של "צמיחה יוצאת מן הכלל של מעמד, או ליתר דיוק, שיכבה של חוכרים [או רנטאים – RENTIERS], זאת אומרת, אנשים המתכלכלים מ-'גזירת תלושים' (או 'תלישת קופונים'), אנשים אשר לא לוקחים חלק ביוזמה כל שהי, ושהבטלה הפכה למקצוע עבורם. ייצוא ההון, אחד היסודות המהותיים ביותר של האימפריאליזם, מגביר עוד יותר את הניתוק הגמור של החוכרים מן הייצור ומטביע את חותם הטפילות על כל הארץ, הנשענת על הניצול של פירות יגיעה במספר ארצות וקולוניות מעבר לים." (שם, ע. 120).

 

כתוצאה בעקבות המפנה שהוזכר למעלה, העולם הפך ממש מחולק ל-"קומץ של מדינות המלוות בריבית קצוצה, רנטאיות ורוב עצום של מדינות לוות". והיות ש-"מדינה רנטאית היא מדינה של הקפיטליזם הטפילי והנרקב," אלה "נסיבות לא יכולות שלא להשפיע על כל התנאים הסוציו-אקונומיים בארצות הקשורות, בכלל, ועל שני זרמיה הבסיסיים בתנועה של מעמד הפועלים בפרט." (עמוד 120 ועמוד 122).

 

התהום המפרידה את העשיר והעני, גם בתוך ובין ארצות, נפערת רחבה יותר בכל שנה שעוברת. תוכנית הפיתוח של האו"ם לחלוטין חשפה את העוול ואת האי-שוויון שטיבעה של חלוקת ההכנסות הגלובלית גורמת על-ידי כך שייצוג אותה באמצעות גרף בצורה של כוס שמפנייה. הקווים האלה מתארים 20% מאוכלוסיית העולם שמיישבת את הארצות המתועשות – אימפריאליסטיות – העשירות אשר מקבלות 82.7% מההכנסה העולמית, כשבעוד רק 1.4% מההכנסה העולמית מתקבלת לידי ה-20% המאכלס את הארצות העניות ביותר של כדור הארץ. אם ב-1950 ההכנסה הממוצעת של 20% מהאוכלוסייה הגלובלית שחייה בארצות העשירות ביותר היוותה סכום גדול 30 פעם מההכנסות של 20% מתוך המיישבים את הארצות העניות ביותר, ב-1989 היחס הזה התרבה ל-60 פעם.

 

פרסים שמנים למשרתים.

 

אם זו היא האומללות שנכפית על-יד האימפריאליזם על מאות המיליונים של קורבנות של חובות של העולם השלישי, הקוטב השני של הקצוות יוצר עושר ושפע גסים. דוגמה על איך קוטב זה מתגמל את המשרתים המתרפסים שלו מסופקת על-ידי ה-G7 – ראשי מדינות וממשלות המייצגים את הארצות האימפריאליסטיות העשירות ביותר – בפסגת ליון ביוני 1996. מ. ריימונד בר (Raymond Barre), ראש ממשלת צרפת לשעבר, החליט לארח את הפסגה בליון, העיר השנייה גודלה (בממדים של מטרופולין) בצרפת, "במאמץ להפיג את השעמום שבה, בהיותה כפרית מבחינת המצב של ניוון אינטלקטואלי שבה, לעבר עידן זוהר של סגנון בינלאומי מהודר," כתבה קריסטי לאנג (Kristy Lang) בערב המפגש הזה. גברת לאנג ממשיכה:

 

"האירוע הנוצץ יתחיל בסלונים המפוארים של מלון דה ויל, כיום נוצצים עם עלי זהב חדשים, בהיותן משוחזרות במחיר של 3 מיליון פאונד. מיזוג אוויר וגם, חשוב ביותר, מטבחים חדשים הותקנו.

 

"ארוחת הערב המפוארת של יום חמישי, שהוכנה על ידי ארבעה מהשפים הגדולים של צרפת, כולל בוקוז, ואמורה להיות אחת מגולות הכותרת. 'זו הולכת להיות ארוחה שתיזכר", אמר בוקוז. הולכים להיות כמות דומה של שפים במטבח כמו שיש ראשי מדינות בחדר הסעודה. הנשיא קלינטון ביקש שתמונתו תצולם ביחד עם השפים. הוא חושב שזה יהיה טוב במסע הבחירות להיראות בחברה טובה שכזאת". ('נגעלים של ליון מקללים את מזל ה-G7 שלהם' – Disgusted of Lyon curse their G7 Luck – קריסטי לאנג, SUNDAY TIMES, של 23 ביוני 1996).

 

אבל אנשי ליון נשארו שווי נפש. הרבה ארגוני עובדים, קבוצות לחץ וצדקה הקימו חלופה 'נגד-G7' בכדי לערוך אירועים עוינים, מחאות והפגנות. המטרו המקומי יצא לשביתה ונערך מצעד גדול במרכז העיר. "G7 הוא מפגש מכשפות של ליברלים-קיצוניים משווקים-חופשיים שרוצים להפחית ברווחה ולהוריד משכורות," כך העיר כראוי דומיניק באולי (Dominique Bouly), דובר מאיגוד המורים.

 

הנה כמה דוגמאות נוספות בהקשר למפגשים השנתיים המשותפים בין הבנק העולמי לבין IMF, שני המוסדות המטיפים צניעות לעניי העולם. הנה דין ודברים של מפגש כזה בספטמבר 1986 שהוצג על-ידי העיתונאי גרהם הנקוק (Graham Hancock) – המתאר בבהירות את השפע הדוחה בקרב חביבי העושר מול ונגד האומללות האכזרית והמשפילה בקרב העניים, והבידוד הגמור בקרב המשרתים המאוד-עשירים של אימפריאליזם על החיים של מיליארדים של אנשים מסביב העולם:

 

"הגעתי (לוושינגטון – מחוז קולומביה) פשוט בכדי להשתתף במפגש השנתי המשותף של מועצת המושלים של הבנק העולמי ושל קרן המטבע העולמי – שני מוסדות שממלאים תפקיד מרכזי בגיוס והפצה של תקציבים לארצות עניות המתפתחות … העלות הכוללת של 700 האירועים החברתיים שנערכו לכבוד המשלחות משך השבוע הזה בלבד נאמדה ב-10 מליון דולר … ארוחה רשמית אחת בודדה שהוגשה על ידי חברת רידג'וולס עלתה 200 דולר לאדם. האורחים התחילו עם עוגות סרטנים, קוויאר וקרם פרש, סלמון מעושן ומיני-ביף וולינגטון. מנת הדגים הייתה לובסטר עם עגולי תירס שאחריהם הגיעה סורבה של פרי הדר. למנה הראשונה היה ברווז ברוטב לימון, שהוגש עם תחתיות ארטישוק ממולאות בגזר גמדי. סלט לבבות אננס הוצע גם כן ולווה בסופלה גבינה מיושנת ברוטב יין פורט. למנה אחרונה הוגש לפת שוקולד גרמני ברוטב תותים, בונבונים של גלידה וקפה מיוחד … חברת שרותי הלימוזינות של וושינגטון עשתה קופה נעה." ("אדונים של עוני" – Lords of Poverty – ניו יורק-ATLANTIC MONTHLY PRESS,1989,מצוטט בקורטן עמוד 104).

 

באותה המפגש ממש, ברבר קונבל (Barber Conable), חבר קונגרס ארה"ב לשעבר ולאחר מכן מונה לאחרונה לנשיא של הבנק העולמי, נהג ככהן גדול ומלא הדר, תוך ציניות וצביעות, בנאום על הצורך של הבנק העולמי "לראות את העולם דרך העיניים של המקופחים ביותר."הוא המשיך: "אנו כאן בכדי לשרת את הצרכים שלהם … פעולה קולקטיבית כנגד העוני הגלובלי היא מטרה משותפת שמאחדת אותנו כיום." (שם).

 

והנה הקוטב השני, כלומר, "הצד המייצר את מוצריו שלו בצורה של הון", (מרקס, קפיטל כרך 1), הומחש בצורה חייה בראיון שלו עם בנו של עובד אדמה (בתמורת חלק מהיבול) ליד סאלמה, שבאלבאמה, על-ידי ריימונד ווילר (Raymond Weeler ) מתחנת הטלוויזיה CBS:

 

"האם אתה אוכל ארוחת בוקר לפני בית הספר?"

"לפעמים, אדוני. לפעמים אני אוכל אפונים."

"וכאשר אתה מגיע לבית הספר, האם אתה אוכל?"

"לא, אדוני."

"האין שם אוכל כל שהו?"

"יש, אדוני."

"מדוע אינך אוכל ממנו?"

"אין לי את ה-35 סנטים."

"מה אתה עושה כאשר הילדים האחרים אוכלים צהריים?"

"אני רק יושב שם בצד" (קולו נשבר).

"כיצד אתה מרגיש כאשר אתה רואה את הילדים האחרים אוכלים?"

"אני מתבייש" (בוכה).

(מתוך קורטן, ע' 105)

 

רחוקים מלהתמודד עם עוני שכזה, מארגני המפגשים של הבנק העולמי וה-IMF עוברים תלאות במאמץ להכניס את עצמם בהסגר בפני נופים נואשים ובלתי נעימים של עוני. ככה קרה, שכאשר המנהלים של שני המוסדות הללו נפגשו בבנגקוק באוקטובר 1991, נבנה במהירות מרכז כנסים נוצץ חדש בכדי לארח את המפגש הזה; על מנת להרחיב את הכביש שיוביל אל המרכז, 200 משפחות גורשו מבתיהם; במטרה לחסוך מחברי המשלחות את המראות הלא נעימות של העוני בבנגקוק, נמחקה מעברה קורסת הממוקמת בקרבת המקום; בתי ספר ומשרדים נסגרו בכדי להגביל את הזיהום. כמובן שזה בלתי אפשרי בשביל המארגנים להחביא, בצעדים האלה, את כל העוני, הלכלוך, הזוהמה פקקי התנועה והזיהום של בנגקוק. החשוב, בכל מקרה, הוא עד איפה הם  מוכנים ללכת על מנת לגונן על חברי המשלחות בפני המציאות המפכחת.

 

 

 

 

 

 

פרק 14: עוני ואומללות בארצות המדוכאות

 

בלשון הדוח על השקעות העולם (WIR – World Investment Report) של UNCTAD (United Nations Conference on Trade and Development – ועידה על הסחר והפיתוח של האו"ם) בשנת 1995, "לקראת סוף המאה, נאמד כי מעמד הביניים של הודו יכלול 9.4 מיליון משקי-בית בהכנסות שנתית של 9 אלף דולר." הדוח מוסיף כי, אם שיעורי הצמיחה העכשוויים משתמרים, "מעמד הביניים באסיה יכול להגיע עד לשנת 2010 לנקודת שיא של 700 מיליון, כאשר ברשותו יכולת לעמוד בהוצאות של 9 טריליון דולר – 50 אחוז יותר מאשר המימדים של כלכלת ארה"ב."

 

בהציגו את התמונה הוורודה הזו, UNCTAD, במסע שלו לקדם השקעות FDI, דוחף אל מתחת לשטיח את המציאות הנוראה באופן עגום. והמציאות היא שהודו היא ארץ של 850 מיליון בני-אדם, בהם הרוב העצום חי בתנאים של מחסור גמור.

 

על פי כתב העת הודי הפטריות (The Patriot) של מאי 1993, בהודו היו 36 עובדים רשומים כמובטלים עוד לפני שההיערכות הנוכחית של תכתיבי מדיניות ה-IMF נכנסה לתוקפה. לפי אומדן אחד, 6.6 מיליון משרות אבדו משך השנה הראשונה של ה-'רפורמות' הכלכליות. כרגע, חסרי מקום העבודה נאמדים ל-55 מיליון. הפער השנתי בין המשרות הזמינות לבין מחפשי תעסוקה עומד על 6 מיליון. הודו היא ארץ שלא יכולה למצוא תעסוקה עבור 36 מיליון (עכשיו 55 מיליון) מובטלים, אבל, למרות זאת, מוצאת תעסוקה ל-44 מיליון ילדים עובדים.

 

באזורים כפריים, בקרב 160 מיליון חקלאים ופועלים, ישנו היקף רחב של אבטלה ושל תת-תעסוקה. מחקר של מרכז ממוקם בלקנאו (LUCKNOW – בירת Uttar Pradesh, המדינה ההודית המושלת על האזור המאוכלס ביותר) של 'חקר של פיתוח מתקדם' (Advance Development Research) חשף לאחרונה כי בני-אדם אלה לא משיגים את המינימום של הזדמנות לעבוד ב-270 יום לשנה, אלא רק 180 יום. המסקנה הנובעת מעצם סיכום המחקר עצמו היא שרק 100 מיליון נדרשו בכדי לבצע את כל הפעולות החקלאיות המתחייבות – תוך נטישת שאר 60 מיליון בני-אדם ללא כל תעסוקה בחקלאות. על פי מקורות מהימנים, 400 מיליון בני-אדם בהודו חיים מתחת לקו העוני – בכל מקום, לשון נקייה בשביל מחסור – הרשמי של הממשלה עצמה.

 

זו המציאות הקשה למעלה שה-WIR מטאטא הצידה כאשר הוא חוזר על הפזמון הנוגע למספרים הסבירים של מעמד הביניים לקראת סוף המילניום בהודו.

 

באותה המידה, אסיה היא יבשת נרחבת בה 180 מיליון תושבים עירוניים ו-690 תושבים כפריים אין להם נגישות למים מוגנים לשתייה ולשרותי תברואה בסיסיים, ו-675 מתוכם מתקיימים בעוני גמור.

 

למרות הניסיונות של מחברי ה-WIR של 1995 לצבוע תמונה ורודה מזה, נשארת העובדה שההון של המונופולים – אימפריאליזם – החריף כל הניגודים של הקפיטליזם לדרגה חסרת תקדים, דהיינו, הניגודים שבין מעמד הפועלים לבין הבורגנות של המונופול בארצות האימפריאליסטיות; וגם הניגודים שבין הבורגנות של המונופול של ארצות האימפריאליסטיות השונות לבין עצמן. וזה בדיוק ההחרפה הזו של הניגודים אשר "מהווה את הכוח המניע בעל העוצמה הגדולה ביותר של תקופת המעבר בהיסטוריה, שראשיתה החלה בעת ניצחונו המכריע של ההון הפיננסי העולמי." (לנין, שם, ע. 150).

 

מעשיות זוטרות טיפשיות המסופרות על-ידי ה-WIR למרות, מה שההון המונופוליסטי ייצר, ולא היה באפשרותו אלא לייצר, את העולם הכי בלתי-שוויוני והכי חצוי מאי פעם. אי-שוויון בין ארצות עשירות ועניות, ובין העשיר והעני בכל הארצות, הוא הגבוה מכל הזמנים, עם פער הצומח מורחב על כל יום שעובר. העובדות הבאות מזימות את הדיוקן המיופייף של ה-WIR על הנצלנות האימפריאליסטית: 4 מיליארד מבין אוכלוסיית העולם חיים בעוני, מיליארד אחד מהם בעוני גמור. 650 מיליונים מבין תושבי אסיה חיים בעוני גמור. ל-1.7 מיליארד בני-אדם מסביב לעולם אין גישה למים מוגנים לשתייה, ו-100 מילין הם לגמרי חסרי בית. 800 מיליון הם יום-יום רעבים. 150 מיליון ילדים מתחת לגיל 5 סובלים מתת-תזונה. 14 מיליון ילדים מתים כל שנה ממחלות הניתנות למניעה ומתת-תזונה לפני יום-הולדת החמישי שלהם – אחד כל שתי שניות, מספר שקול לפעמיים וחצי של מספר הרוגים של כל תקופת השועה בכל שנה. יותר מ-8 מיליון תינוקות בכל העולם מתים מדי שנה לפני שמגיעים ליום הולדת הראשון שלהם, כך אומר המחקר של הארגון הבריאות העולמי (WHO – World Health Organization) – 98% מן האבידות לאלה מתרחשות בקרב האומות המדוכאות, בעוד שהשיעורים הגבוהים ביותר נרשמו באפריקה ובמרכזו של החלק הדרומי של אסיה. 900 מיליון מבוגרים לא יודעים קרוא וכתוב. ההכנסה הממוצעת בארצות העניות מגיעה בקושי ל-6% מההכנסה הממוצעת בארצות האימפריאליסטיות. בני האדם בארצות האימפריאליסטיות – רבע מאוכלוסיית העולם – צורכים 50% מהמזון שבעולם ו-75% משאר המקורות שבו. הארצות האימפריאליסטיות נהנות משלושה רבעים של ההכנסות הגלובליות; ו-1.2 מיליארד בני-אדם חיים בתנאים של אומללות נוראה על הכנסה של פחות מדולר אחד ליום. וגם, 80% מנזקי הסביבה נגרמים על-ידי 1.1 מיליארד בני-אדם, אשר אורך חייהם נסב סביב רכבים פרטיים, צריכה ענקית של בשר, שימוש המוצרים ארוזים וחד-פעמיים, כמעט כולם חיים בארצות אימפריאליסטיות.

 

דיווחים רשמיים, ממקורות בעלי תעודות נאמנות בורגניות ללא רבב ואשר, משום כך, אין אפשרות להחשיד אותם בטיפוח הזעום ביותר של אהדה כלפי מצוקת העני, הנרמס והמנוצל במאות של מיליונים מסביב לעולם, עד כדי חשיפתה של המציאות הזו בכל הכיעור שבה: הניצחון הכול-כך מהולל של הגלובליזציה הכול-כך מסופרת תפארת בשבחה, עם הליווי שלה של העלייה המפלצתית בעוני, נחשפה בכל המוזרות המגוחכת שבה בדו"ח של התפתחות אנושית של האו"ם (United Nations Human Development Report) שהוצא לפרסום באמצע יולי 1996. תוכנית הפיתוח (Development Programme) של האו"ם הזמינה את הדו"ח, השביעי מתוך סידרה שנויה במחלוקת הסוקרת את כלכלת העולם מהשקפה אשר, במקום לטפל בצמיחה הכלכלית תוך מדידה יחסית לתמ"ג (תוצר מקומי גולמי), מדרגת את הארצות על פי מדד של התפתחות אנושית – תוך מדידת תוחלת החיים, חינוך והכנסות בתחום החקלאות. הגילויים הראשיים של הדו"ח האחרון הזה הם כדלהלן:

 

*העושר של 358 המיליארדרים של העולם עולה על ההכנסות השנתיות המשולבות של הארצות שהן בית לקרוב למחצית אוכלוסיית העולם. ה-358 האלה החזיקו בידיהם 760 מיליארד דולר, סכום השווה לעושר של 2.5 מיליארד מבין בני האדם העניים ביותר בעול, המייצג 45% של אוכלוסיית העולם.

 

*ב-1990-3 ההכנסות הממוצעות נפלו בחמישית או יותר ב-21 ארצות, רובן במזרח אירופה ובחבר העמים (ארצות של ברה"מ לשעבר).

 

*ב-70 ארצות ההכנסות הממוצעות הן פחות מההכנסות שהיו ב-1980, וב-48 ארצות פחות מההכנסות שהיו ב1970.

 

*באפריקה האיידס (תסמונת כשל חיסוני) תקצץ את תוחלת החיים מ-62 שנה ל-47 לקראת שנת 2000.

 

*הספקת המים לנפש בארצות מתפתחות צנחה בשני-שליש מאז שנת 1970.

 

*ההוצאות הצבאיות העולמיות הן 778 מיליארד דולר.

 

(Human Development Report, Oxford University Press, 1996).

 

הדו"ח מוסף כי ל-1.6 מיליארד אנשים ב-100 ארצות רמת חיים נמוכה היום מאשר בשנות ה-80; כי בעוד ש-20% של האוכלוסייה העשירה ביותר בעולם התקיימו 30 פעם יותר טוב מ-20% של האוכלוסייה הענייה ביותר בעולם בשנת 1966, עכשיו הם 61 פעם יותר עשירים; ה-20% של העניים ביותר בעולם ראו את חלקם בהכנסות הגלובליות מתדרדר מ-2.3% ל-1.3% משך 30 שנים האחרונות.

 

"אם המגמות הנוכחיות ממשיכות, הפערים בין האומות המתועשות לאומות המתפתחות יזוזו מחסרי שוויון לחסרים אנושות," אומר ג'מס גוסטב ספת (James Gustave Speth), האמריקאי שעומד בראש תוכנית הפיתוח של האו"ם.

 

הצמיחה הכלכלית, אומר הדו"ח, נכשלה עבור רבע מהאנשים בעולם וחידדה את הקיטוב הגלובלי, עם 89 ארצות במצב גרוע יותר כעת מאשר היו לפני 15 שנה. מחקר על 69 ארצות חשף כי, מתוך 46 ארצות בעלות צמיחה כלכלית, יותר מ-40% התנסו בגידול של אבטלה, שהכריח את רוברט סולוו (Robert Solow), הזוכה בפרס נובל על כלכלה, להעיר ש-"אלה אשר נדחפים נגד גרימת העוני יצטרכו בעתיד להסביר מדוע הם לא תקפו אפילו עדיפויות גבוהות יותר על מנת לצמצם היום את העוני."

 

המחבר הראשי של הדו"ח, ריצ'רד ג'ולי (Richard Jolly), קרא למען צמיחה יותר שוויונית ומחזיקה מעמד ולהימנע מחמש צורות של צמיחה בלתי-רצויה,כלומר, צמיחה של האבטלה (צמיחה של חוסר-תעסוקה), צמיחה גסה שמטיבה רק עם העשירים, צמיחה אנטי-דמוקרטית ושותקת, צמיחה חסרת תמיכה ועתיד, וצמיחה ללא שורשים הדורסת את הזהויות התרבותיות.

 

בהתייחס להמלצות הללו לפי ערכם החזותית, ובהתייחסות אליהן כביטוי של דאגה כנה לעניים ולמאות מיליונים הדוממים מסביב לעולם, ולא כביטוי מונע על-ידי ציניות זדונית, אנחנו לא יכולים אלא להיות מבוהלים על-ידי האוטופיות של המחברים המוזכרים למעלה. הבחנותיהם והמלצותיהם היו מתקבלות על הדעת במקרה בו הם אמצו לעצמם סנגוריה לטובת מאבק מסוים נגד הקפיטליזם האימפריאליסטי. לא משנה כמה אצילים הם רגשותיהם, או כמה טובות הן כוונותיהם, היות ושני הג'נטלמנים המכובדים האלה מתייחסים אל הקפיטליזם כמתנת האל ובן-אלמוות, המלצותיהם, עד כמה שהן מופנות לכוחות העליונים, התאגידים הרב-לאומיים מוצצי הדם והשרתים הממשלתיים שלהם, זה רק ביטוי של חוסר-אונים אוטופי. האם לא למדו הג'נטלמנים האלה כי הקפיטליזם לא נמצא בעסקים של להביא שמחה ושגשוג? כי אמצעי הייצור תחת הקפיטליזם ניתנים לשימוש במידה שהם מתפקדים כהון, במידה שהם רק משרתים למען הצבר הון מתווסף?

 

אבל על אף כל מוגבלויותיהם, הערך הממשי בערותיהם של האדונים סולוו וג'ולי שוכן בעובדה שהן מהוות התמכרות לקפיטליזם, במיוחד לקפיטליזם ב- שלב- אימפריאליסטי- אחרון שלו.

 

 

 

 

אמריקה הלטינית

 

 

אם נסתכל בדוחות הרשמיים ודין וחשבון סמכותי אחר על אזורים בעולם, נמצא את עצמנו מתמודדים עם תמונות של עוני נורא הבולע המון נרחב בכל מקום. המשלחת הכלכלית עבור אמריקה הלטינית והקרביים (ECLAC – Economic Commission for Latin America and the Caribbean) מאשררת את התגברות העוני בכל אמריקה הלטינית כולה בין השנים 1980 ו-1990. דוחות אלו גם מזהירים, אם כי במונחים המציגים תרגולים בלתי רגילים באומנות ההתבטאות שמפחיתה מחומרת המצב, שדרגת העוני מגיעה עד כדי איום על הניהול על-ידי המשטרים של רבות מתוך הארצות הללו.

 

"על פי ECLAC, "בין 1980 ו-1990, מספר אנשים החיים מתחת לקו העוני טיפס ב-60 מיליון – מ-136 מילין ל-196 מיליון – ובכך העלה את אחוז של האוכלוסייה הכוללת שנחשבת לענייה מ-41% ל-46%. באותו הזמן, מספר אנשים החיים בעוני קיצוני צמח מ-62.4 מיליון ל- 93.5 מיליון, או מ-19% ל-22% שח האוכלוסייה האזורית הכוללת.

 

"יתרה מזו, בדוח האחרון שלה באפריל [1996], ECLAC הדגישה כי הפער בין העשיר והעני באמריקה הלטינית והקרביים ממשיך לצמוח". (Latin American Political and Economic Predicasts Newsletter – Predicasts – 2 August 1996).

 

המצוקה של ארצות בודדות באמריקה הלטינית מאמתת באופן מלא את התמנה המצויירת על-ידי ECLAC. על פי עבודה חדשה של הבנק העולמי, 1.2 מיליון מתוך 11 מיליון בני-אדם באקוודור חיים בעוני מחפיר, ו-600 אלף אחרים נחשבים בסכנה לנפילה באותם התנאים. בנוסף לכך, 20% של האוכלוסייה הפעילה כלכלית מובטלת ועוד 60% בתת-תעסוקה. "הרבה אנליסטים מאמינים שסידרת התוכניות המדיניות להתאמות מבניות אשר יושמו באקוודור מאז שנות ה-80 המוקדמות, ביחד עם ליווי של אבטלה ועוני גבוהים, הן הסיבות המרכזיות להיחלשות הניהול על-ידי המשטר בשנים האחרונות" ( Predicasts- 16 August 1996).

 

הדוח האחרון הזה מצביע על כך שצמיחת האבטלה התרחשה במגביל לגידול בתמ"ג באזור.

 

הדוח של ILO ב-1995 הגיע למסקנות דומות, בהוסיפו כי המשכורות נכשל בלהדביק את קצב האינפלציה ושההוצאות הציבוריות של התוכניות ל-'התאמה מבנית' לא התפלגו לאורך כל הרמות של ההכנסות באופן הוגן.

 

אפילו בארצות שחוו צמיחה ניכרת – ארגנטינה, ברזיל, צ'ילה, קוסטה ריקה ופנמה – החלק של ההכנסה של 10% העשירים ביותר של משקי-בית עירוניים גדלה משך 1987-1992, בעוד שהחלק של 40% העניים ביותר התדרדרה בכול הארצות הללו חוץ מאחת.

 

מול העודות האלה, פרננדו זומבדו (Fernando Zubado), מנהל של תוכנית הפיתוח של אמריקה הלטינית והקרביים עם האו"ם, פשוט הרים את ידיו ובגילוי לב מפיג תרעומת הודה: "השווקים לא מחלקים עושר, גם לא מחסלים עוני, ולא מתאימים את עצמם לסביבה." (צוטט ב- Predicasts- 18 April 1996).

 

 

 

 

 

ארגנטינה: בעיות חברתיות גדלות לנוכח שיקום כלכלי מפגר

 

ב-1991, המשטר של מנם בארגנטינה התחל תוכנית מרחיקת לכת של התאמה מבנית  אשר, בין השאר, הצמידה את המטבע המקומי לדולר האמריקאי, הפריטה חברות ציבוריות, וצימקה את מימדי הממשל באמצעות אלפי פיטורים בשירות הציבורי. התוצאה הייתה בהנמכת האינפלציה (למטה ל1.6% לקראת 1995 מאינפלציה של 4900% כשמנם התחיל את הקדנציה שלו). הכלכלה צמחה בשיעור של 7% בשנה מ-1991 עד 1994. למרות זאת, ב-1995, הכלכלה נתנה פנייה למטה, לרוב בתגובה למפלה עקב התמטטות פיננסית מקסיקאית שפרצה בדצמבר 1994. למשבר המקסיקאי תגובת שרשרת בהרבה כלכלות דרום אמריקאיות, במיוחד בברזיל ובארגנטינה. לקראת מאי 1995 האבטלה הגיעה ל-18.5% של האוכלוסייה הכשרה לעבודה.

 

התפלגות העושר הפכה ליותר בלתי שוויונית מקודם: "הקרן למחקר עבור הפיתוח (FIDE) הפרטית דיווחה שהחלק של ההכנסה הכוללת של הארגנטינים העניים ביותר בבואנוס איירס  הגדולה נפלו ל-13.3% ב-1995 מ-14.8% ב-1990. בינתיים, החלק שהארגנטינים העשירים ביותר הרוויחו באזורי הבירה, שהיוו שליש מהאוכלוסייה שהתגוררה שם, עלה מ-50.7% ל-52.7%." (בעיות חברתיות גדלות לנוכח שיקום כלכלי מפגר – Social Problems Increase as Economic Recovery Lags – פרדיקאסט של 14 ביוני 1996).

 

אובדן משרות וקיצוצי משכורות בקרב העובדים במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי מרחיבים את הפער בין העשיר והעני. אחת ההוצאות הגבוהות ביותר של התוכנית הכלכלית, במקום מאז 1991, הייתה האבטלה. בעוד שהמובטל מקבל כל חודש דמי אבטלה של 317 דולר, ההוצאות הבסיסיות המינימאליות לפרנסת המשפחה מעורכות ב-1000 דולר לחודש. אין פלא, על כן, שוועדת הסנאט של ארגנטינה צריכה לסכם שהעוני בארגנטינה "הלך ורע …, שהעמיקו מקרי האי-שוויון האזוריים, ושיש צמיחה של ריכוזיות ההכנסה. עקב כך, מתקיימת מסגרת חברתית בה איכות החיים מתדרדרת." (צוטט בפרדיקאסט של 4 ביוני 1996).

 

המצב למעלה אפילו גרמה להיררכיה המסורתית-שמרנית של הכנסייה הקתולית למתוח ביקורת כלפי ממשל מנם. ההגמונים מיגואל הזיינה של ויאדמה (Bishop Miguel Hesayne de Viedma) וחוסטו לגונה של מורן (Bishop Justo Laguna de Moron) הלכו עד כדי כך שמתחו ביקורת על וורן קריסטיפר (Warren Christopher), מזכיר המדינה של ארה"ב, על שהוא אפיין את קבאלו (Cavallo), השר לעניינים כלכליים, כ-'גיבור' תודות לתוכנית הכלכלית 'שלו'. "אני קורא למנם לבוא לכאן ולראות את האומללות המחרידה בצפון הארץ." אומר ג'זוס אולמדו (Bishop Jesus Olmedo de La Quiaca), ההגמון של הקויאקה. הוא המשיך והוסיף: "מנם וקבאלו מייצגים את התוכנית השטנית שנכפתה על ארגנטינה". (צוטט שם).

 

אי לזאת, ניתן לראות שלא משנה איזה הבטחות נערמות על-ידי המונופול הקפיטליסטי הבינלאומי ועל-ידי המוסדות שלו, הבנק העולמי וה-IMF, המציאות היא שמרשמי ה-IMF מוכחים כמרים עבור המגזר העני ביותר של האוכלוסייה אשר, לאחר שאיבדה כל תקווה להרוויח אי-פעם את יישום של 'טפטוף' ההטבות הכל-כך-מובטחות, התחיל יותר ויותר לתת ביטוי לתסכול שלו בפיצוץ של מחאות הפועלים ובהשתוללות לאורכה ולרוחבה של הארץ.

 

לכלכלה הארגנטינית יש עדיין מקום לשיקום בגלל תגובת השרשרת של משבר הפזו המקסיקאי לקראת סוף שנת 1994. עם רמת השיא של אבטלה, המתיחות הציבורית הולכת וגדלה. בעקבות הפעלת הצעדים של הידוק החגורה (או צנע) בזמן האחרון, ערים שונות היו עדות להתפרעויות ולביזת סופר-מרקטים. כאלה הן היו עוצמתן של המחאות שהנשיא, קרלוס מנם, נאלץ לפטר את שר הכלכלה שלו, דומינגו קבאלו, אשר תחת טיפולו הרגיש הוצאה אל הפועל התוכנית להתאמה המבנית משך חמש השנים האחרונות.

 

 

 

 

 

 

ניקרגואה

 

ניקרגואה

 

 

עוני באפריקה

 

יש לתרגם עמודים: 136-7-8

 

 

 

 

חלק 4

חלוקת העולם בין הארצות האימפריאליסטיות

 

פרק 15 :המלחמה והמיליטריזם

 

מהנתונים הנוגעים לשגשוג המרעיש בכיבושים הקולוניאליים במשך השליש האחרון של המאה ה-19, במיוחד בשני העשורים האחרונים של המאה ההיא, לנין הסיק את המסקנה הזאת:

 

"לכן, זה מעבר לכל ספק שהמעבר של הקפיטליזם לשלב של הקפיטליזם המונופוליסטי, להון הפיננסי, הוא קשור עם החרפת ההיאבקות לחלוקת העולם." (לנין, האימפריאליזם, השלב העליון של הקפיטליזם"Imperialism, the Highest Stage of Capitalism' Foreign Languages Publishing House, Peking, 1972 – www.marx2mao.com/Lenin/IMP16.html#np131  – עמוד 93)

 

לנין מעיר שבתקופת הקדם-מונופוליסטית, של הקפיטליזם אשר בו ידה של התחרות החופשית הייתה על העליונה – תקופה אשר השיגה את השיא שלה בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 –, הפוליטיקאים הבורגנים לא נטו למען הכיבושים הקולוניאליים. "בתקופה הכי פורחת של התחרות החופשית בבריטניה הגדולה, זאת אומרת, בין 1840 לבין 1860, המנהיגים הפוליטיים של הבורגנות הבריטית התנגדו למדיניות הקולוניאלית והיו בדעה ששחרור הקולוניות, ההפרדה המוחלטת מבריטניה, הייתה בלתי נמנעת ורצויה." (שם). אפילו מדינאי כמו דיזראלי (Disraeli), שנטה לטובת האימפריאליזם, הכריז כי "הקולוניות הם אבני רחיים סביב הצוואר שלנו". בסוף המאה ה-19, בכל זאת, "הגיבורים הבריטים של הרגע היו סיסיל רודז (Cecil Rhodes) וג'וסף צ'ברלין (Joseph Chamberlain), אשר סנגרו גלויות לטובת האימפריאליזם והחילו את המדיניות האימפריאליסטית בדרך הצינית ביותר !" (שם, ע. 94).

 

איך שהבורגנות, מול התחרות הפראית, פנתה למונופוליזם כאמצעי היחידי לישועה, כך המנהיגים הפוליטיים שלה, בחיפושם אחרי ההצלה במונופוליזם, מיהרו "לנכס לעצמם חלקים של העולם שלא היו עדיין מחולקים" (שם). המגמה האופיינית בסוף המאה ה-19 הייתה החלוקה סופית של כדור הארץ – "סופית, לא במובן ש-חלוקה מחדש היא בלתי אפשרית; אדרבא, חלוקות מחדש הן אפשריות ובלתי נמנעות – אלא במובן שהמדיניות הקולוניאלית של המדינות הקפיטליסטיות השלימה את תפיסתן של הטריטוריות  הבלתי כבושות על פני כדור הארץ שלנו. זוהי הפעם הראשונה בה העולם מחולק לחלוטין, כך שבעתיד רק חלוקה מחדש היא אפשרית, כלומר, הטריטוריות יכולות רק לעבור מידי "בעלים"  לידי "בעלים" אחרים, במקום לעבור ממצב של טריטוריה שהיא חסרת-בעלים לידיים של "בעלים"." (שם, ע. 91).

 

מדיניות הקולוניאלית של הקפיטליזם בשלב האימפריאליסטי – מונופוליסטי – שלו, היא שונה מהותית מהמדיניות הקולוניאלית של הקפיטליזם בשלבים הקודמים שלו, בכך שהשלב האחרון ביותר של הקפיטליזם מאופיין ע"י השליטה של המונופולים. והמונופולים האלה הם "מבוססים באופן יציב ביותר בזמן בו כל המקורות של חומרי הגלם נכבשים ע"י קבוצה אחת … האחזקות הקולוניאליות לבדן מעניקות למונופולים ערובות מושלמות נגד כל אפשרויות שבמקרי ההיאבקות נגד המתחרים, כולל המקרה בו האחרונים יתגוננו באמצעות חוק המכונן מונופול ממלכתי. יותר הקפיטליזם מתפתח, יותר חזק מורגש המחסור בחומרי הגלם, יותר חריפה הופכת התחרות והרדיפה אחרי מקרות של חומרי הגלם בכל העולם כולו, ויותר נואש צומח המאבק לתפיסת קולוניות."(שם, ע. 99).

 

מה שעוד מתווסף לכך הוא שההון הפיננסי מעוניין לא רק במקורות חומרי הגלם שכבר נתגלו "אלא גם במקורות פוטנציאליים, בגלל שההתפתחויות הטכנולוגיות בזמן הנוכחי הם מהירות בצורה קיצונית, וקרקעות החסרות שימוש בימינו יכולות להגיע להשבחה בהתאם לשיטות אשר תומצאנה  בעתיד …, ובמידות ההשקעות של כמויות גדולות של הון. זה הוא הדין גם לגבי החיפושים אחרי המחצבים, לגבי השיטות החדשות בעיבודם ובניצולם של חומרי הגלם …, לכן החמדנות הבלתי נמנעת של ההון הפיננסי להרחיב את תחומי ההשפעה שלו ואף את תחומי הטריטוריה העכשווית שלו. באותה דרך בה הטרסטים [טרסט הוא קבוצה להשקעות או חברת נאמנות] מחלקים את רכושם למניות המכפילות והמשלשות את ערכן האמיתי, תוך לקיחה בחשבון את הרווחים ה-'פוטנציאליים' (ולא הממשיים) והתוצאות העתידיות של המונופוליזם, כך שההון הפיננסי חומד בדרך כלל לתפוס את הכמות הגדולה ביותר של אדמה מכל סוג ומקום, ובכל אמצעי, מתוך התחשבות במקורות האפשריים של חומרי הגלם ומתוך חשש לפגר ולהיכשל במאבק הנואש למען הפיסות האחרונות של טריטוריות אשר לא נתפסו עדיין, או למען חלוקה מחדש של אותן טריטוריות אשר חולקו זה מכבר."(שם, ע. 101-100).

 

מה שכתוב למעלה, אם כן, מבטא את ההיגיון שמאחורי הכיבושים הקולוניאליים בעידן ההון הפיננסי.

 

ינומק על-ידי אחדים, כפי שאכן כבר נומק, כי מאז הגל האדיר של דקולוניזציה לאחר מלחמת העולם השנייה, החלק הזה של התיזה של לנין לא תקף עוד. לימוד עמוק של השאלה, בכל זאת, ישמש להפריך את השגה הזו. האובדן של העצמאות הפוליטית הוא לחלוטין לא הכרחי לתזה של לנין על האימפריאליזם. " בוודאי," אומר לנין, "ההון הפיננסי מוצא מאוד 'נוח' את, ומשיג רווחים הגדול ביותר מתוך, צורת ההכנעה אשר כורכת את אובדן העצמאות פוליטית של הארצות והעמים הכנועים." באותו הזמן, הוא מדגיש כי "ההון הפיננסי הוא גורם בעל מידה כה גדולה, כה נחרצת, אפשר לומר, של כוח בכל היחסים הכלכליים והבינלאומיים, שהוא מצליח להכניע, ולמעשה גם מכניע, לעצמו אפילו מדינות שנהנות מעצמאות פוליטית המלאה ביותר". (שם, ע. 98).

 

בהתמודדות עם השאלה הקולוניאלית בעידן האימפריאליזם, לנין התעקש שחייבים לתת תשומת לב מיוחדת לעובדה שההון הפיננסי ומדיניות החוץ שלו, שהיא כלום מעבר למאבק בין הכוחות האימפריאליסטיים לחלוקה הפוליטית וכלכלית של העולם, מחוללים בהכרח "כמה-וכמה צורות מעבר של תלות מדינית." הואיל ובנוסף לארצות הקולוניאליות והקולוניאליסטיות, קיימות גם "מגוון צורות של ארצות תלותיות אשר, פוליטית, הן רשמית עצמאיות, אך הן לכודות למעשה ברשת של תלות דיפלומטית ופיננסית. אנחנו כבר התייחסנו לצורה אחת של תלות – הקולוניה למחצה. דוגמה נוספת מומחשת על-ידי ארגנטינה." (שם, ע. 102)

 

בהתייחסותו לאחרונה, לנין מצטט בהסכמה את ההערה של הסופר בורגני גרמני, שולצה-גוורניץ (Schulze-Gaevernitz), לתכלית זו ש-"דרום אמריקה, ובמיוחד ארגנטינה, היא כל כך תלויה מבחינה פיננסית בלונדון שעליה להיות כמעת מתוארת כקולוניה מסחרית בריטית." (מצוטט בעמודים 103-102).

 

אם כן, מאז הגל של הדקולוניזציה בעקבות מלחמת העולם השנייה, רוב ארצות העולם מוצאות את עצמן באותו מצב "מאושר" פנים אל פנים מול אחת או אחרת מבין המעצמות האימפריאליסטיות, כגון המצב בו ארגנטינה ודרום אמריקה עמדו פנים אל פנים מול האימפריאליזם הבריטי בתחילת המאה העשרים.

 

 

המלחמות לשחרור לאומי

 

מלבד זאת, ההון המונופוליסטי, שחותר לשליטה בכל מקום, בכל זאת, יוצר את, ומשמש למען התגברותו של, המאבק לשחרור הלאומי:

 

"אחת התכונות העיקריות של האימפריאליזם ניכרת בכך שהוא מזרז את ההתפתחות של הקפיטליזם בארצות המפגרות ביותר, ובשל כך מרחיב ומגביר את המאבק נגד הדיכוי הלאומי. זאת היא עובדה. מכך נובע באורח בלתי נמנע שהאימפריאליזם גורם למלחמות לאומיות." (לנין, "הפרוגראמה הצבאית של המהפכה הפרולטרית" ספטמבר 1916 – The Military Programme of the Proletarian Revolution – Sep. 1916: Collected Works – Volume 23 – Progress Publishers, Moscow ).

 

 

בעצם, הקשר בין האימפריאליזם לבין ההתגברות של הדיכוי הלאומי מוסבר בעובדה שעל ידי יצוא ההון לארצות המפגרות, על ידי גרימת מהפכה מושלמת ביחסים החברתיים [או מהפכה גמורה בהסדרים החברתיים] הישנים שבהן, בשבירת הבידוד עתיק הימים שלהן, תוך שאיבתן לתוך המערבולת של ההתפתחות הקפיטליסטית והשוק העולמי, ההון הפיננסי מעיר את העמים של הארצות הללו למודעות לאומית ומגרה בהם התנגדות בצמיחה קבועה נגד הפולשים. לפי כך, אומר הילפרדינג (Hilferding), "הקפיטליזם עצמו מספק בהדרגה למשועבדים את האמצעים ואת המשאבים למען שחרורם והם יוצאים להשיג … את היצירה של המדינה לאומית מאוחדת כאמצעי לחופש כלכלי ותרבותי. התנועה הזו לעצמאות לאומית מאיימת על ההון האירופי [יש לקרוא: הון פיננסי] בשדות הניצול המבטיחים ביותר והחשובים ביותר שלו, וההון האירופי יכול להחזיק את שליטתו רק על-ידי הגברת כוחותיו הצבאיים בהתמדה." (מצוטט על-ידי לנין, שם, ע. 148). לכן מסקנתו של הילפרדינג: "ההון פיננסי לא רוצה חרות, הוא רוצה שליטה."

 

זו, בין הסיבות האחרות, היא הסיבה שאילצה את לנין להבחין כי "האימפריאליזם הוא העידן של ההון הפיננסי ושל המונופולים, המחדירים לכול מקום את הרדיפה אחרי השליטה, ולא אחרי החופש. מה שלא תהיה המערכת הפוליטית, התוצאה של הנטיות הללו היא תגובות בכל מקום והגברה קיצונית של ניגודים בלתי מתפשרים במישור הזה. עול הדיכוי הלאומי הופך מוגבר במיוחד…" (שם, ע. 147).

 

בשל מגוון סיבות (ביניהן עלייתן של התנועות לשחרור הלאומי החזקות, עלייתו של הגוש הסוציאליסטי, ועלייתה של ארה"ב כארץ אימפריאליסטית החזקה ביותר), שכאן לא נצטרך להיכנס לפרטן, העוצמות הקולוניאליות הוותיקות, במיוחד בריטניה וצרפת, מצאו זאת בלתי אפשרי להתנגד לדרישותיהם של העמים המשועבדים למען העצמאות הפוליטית. בו בזמן, הן הצליחו להנחיל חלוקת של מנגנונים, אשר בהתאם לה הארצות, שנהיו העצמאיות באופן רשמי, האלה נלכדו כליל ברשת של התלות הפיננסית, הדיפלומטית והצבאית ( לפחות דרך מכירה ואספקת הנשק) של האימפריאליזם. במלים אחרות, הקולוניאליזם פילס את דרכו לניאו-קולוניאליזם. חלק מהארצות לא הגיעו אף פעם מעבר למעמד של קולוניות למחצה, ובמספר במקרים התנועה חוזרת מעצמאות פוליטית למעמד קולוניאלי למחצה – דרום קוריאה, ערב הסעודית, מדינות המפרץ, הרבה ארצות באפריקה ובאמריקה הלטינית, וכו', שהן דוגמא לכך.

 

באמצעות מערכת של בריתות, רשת של בסיסים צבאים, הקמת שרשרת של חסות משטרי בובות, ובאמצעות העוצמה הכלכלית שלו, ההון הפיננסי מסוגל ללכוד כמעט את כל העולם אל תוך הרשת התלות הזו. למעשה אפשר להגיד כי אין אפילו מילימטר על פני כדור הארץ היכן שהוא לא מניח את המגף הכבד שלו.

 

למרות שאין בנמצא הרבה קולוניות רשמיות, ולמרות שרוב הארצות מתהדרות בעצמאות פוליטית, בכל זאת התכונה האופיינית בעולם של היום זהה במהותה למה שהיה בתחילת המאה ה-20, כלומר, החלוקה שבו לתחומי השפעה בין הכוחות האימפריאליסטיים המתחרים השונים היא כזו, שבעתיד אפשרית רק חלוקה מחדש.

 

 

המאבק המטורף לחלוקה מחדש

 

בדיוק בגלל שהעולם כבר חולק בשלמותו, מלחמות העולם הראשונה והשנייה נלחמו למען התפלגות והתחלקות מחודשות של העולם בין שתי קבוצות של בנדיטים אימפריאליסטים. ההתפתחות הבלתי שווה של הארצות הקפיטליסטיות נאלצה להוביל, ואכן הובילה, למלחמה בין שתי קואליציות אימפריאליסטיות – בריטניה עמדה בראשה  של אחת ושל השנייה, גרמניה. בריטניה הייתה הארץ הקולוניאלית החזקה ביותר; היא צברה מספר ענק של קולוניות בבעלותה, בזמן שהיא הייתה חזקה כלכלית, ונהנתה במידה עצומה מניצול הקולוניות שלה. משך שלושת העשורים האחרונים, על כל פנים, של המאה ה-19 והעשור הראשון של המאה ה-20, התפתחותה הכלכלית פיגרה אחרי זו של גרמניה. ההתפתחות התעשייתית של האחרונה התעלתה על זו של הראשונה. החלוקה הקולוניאלית הישנה, שהייתה מותאמת לבסיס המאזן של עוצמה כלכלית בתוקפה מוקדמת יותר, הפכה למיושנת וצורמת בעקבות ההתפתחות החדשה של שתי הארצות הללו.

 

הסופר הבורגני הצרפתי, דריולט (J.E. Driault), כבר בשנת 1900 הזהיר כי "העוצמה היחסית של האימפריות אשר התבססו במאה ה-19 יצאה מהפרופורציה ביחס למקום שנתפס באירופה על ידי האומות אשר ביססו אותן.  הכוחות המכריעים באירופה, הקובעות את גורלה, אינן מכריעות באותה מידה בעולם כולו. וגם, כפי שכוח קולוניאלי עלול, התקווה להשתלט על העושר שעדיין לא נצבר, ישפיע ככל הנראה על הכוח היחסי של העוצמות האירופיות, השאלה הקולוניאלית – "האימפריאליזם" אם תירצו – שכבר שינתה את התנאים הפוליטיים של אירופה עצמה, תוסיף לשנות אותם עוד ועוד." דריולט הוסיף שהחלוקה המלאה של כדור הארץ, שאז הסתיימה רק לאחרונה, "כבר ייצרה מספר עימותים ותזוזות בתחומי השפעה, ומבשרת על תהפוכות איומות בעתיד הקרוב." (ג'. אי. דריולט, בעיות פוליטיות וחברתיות בסוף המאה ה-19, פריז, 1900 – Political and Social Problems at the End of the Nineteenth Century, p. 299 – צוטט על ידי לנין, שם, עמודים 105-104).

 

בנסיבות, ה-"התמודדות על העליונות בין שני הענקים האלה לא יכולה להגיע להכרעה אלא על ידי כוח.

 

"היה זמן שבריטניה, בזכות הכוח, כבשה אדמות מהולנד, מפורטוגל ועוד; היום, מכל מקום, גרמניה עלתה על הבמה והצהירה שהגיע תורה להתעשר על חשבון אחרים.

 

"זהו העניין: זה המאבק לחלוקת העולם בין החזקים ביותר. והיות ולשני הצדדים יש הון שרץ לגבהים של מאות של מיליונים, המאבק ביניהם הפך כלל עולמי." (לנין, נאום בהתכנסות במוזיאון הפוליטכני, 23.8.1918 www.marxists.org/archive/lenin/works/1918/aug/23a.htm).

 

הקבוצה האימפריאליסטית שבראשה עמדה גרמניה הפסידה במלחמת העולם הראשונה. זה, בכל אופן, לא היה בכלל סוף המאבק. אותה ההתפתחות הבלתי שווה הובילה, שני עשורים מאוחר יותר, למאבק המוטרף למען חלוקה מחדש של העולם, שתוצאתה היא מלחמת העולם השנייה בין ארצות שכבר כבשו טריטוריות (ברטניה, צרפת) לבין אלה הדורשות את "הנתח ההוגן" שלהם (גרמניה, יפן, איטליה).

 

אם מלחמת העולם הראשונה, שהחריפה את הסתירות של האימפריאליזם, אפשרה לפרולטריון הרוסי להפיל את הבורגנות הרוסית ולייסד את הסוציאליזם על גבי שישית מכדור הארץ, מלחמת העולם השנייה הולידה את הדמוקרטיות העממיות של אירופה המזרחית, הרפובליקה העממית של סין, הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה, והרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם, וגם, בתוך העסקה הזו, נתנה דחיפה אדירה לתנועות לשחרור לאומי, אשר, כתוצאה מכך, עברו תהליך של דקולוניזציה באסיה ובאפריקה. אחרי מלחמת העולם השנייה, הקיום של האיחוד הסובייטי רב-העוצמה פעל כגורם מלכד בקרב הארצות האימפריאליסטיות ומנע מהקרעים הרציניים שביניהם לעלות על פני השטח. האימפריאליזם האמריקני, עם העוצמה הצבאית ללא תקדים שלו, ועם הדולר העצום בתפקיד העתודה הגלובלית של המטבעות, יכלה לכפות את מנהיגותה על הגוש האימפריאליסטי. עכשיו, מכל מקום, חלקית כתוצאה מן ההתמוטטות של ברה"מ, וחלקית (לא חלקית, אלא בעיקר) כתוצאה של השנוי באיזון של העוצמה הכלכלית – ירידת בעוצמה הכלכלית של ארה"ב בזמן עליית בעוצמה הכלכלית של גרמניה ושל יפן – האי-התאמה הבסיסית של האינטרסים בין הארצות האימפריאליסטיות השונות, במיוחד בין הקפיטליזם של ארה"ב וזה של יפן, יצא החוצה. שלוש גושים אימפריאליסטיים, בעלי עוצמה ותחרות,  הזדקרו – אחד מן שלושת הגושים מובל על ידי האימפריאליזם האמריקני התקבץ סביב הארגון 'אזור סחר חופשי של צפון אמריקה' (North America Free Trade Area – NAFTA), האיחוד האירופי תחת ההנהגה של האימפריאליזם הגרמני ודרום מזרח אסיה תחת הנהגת האימפריאליזם היפאני. מאבק סוער ומתורף מתרחש בין שלושת הגושים הללו למען השתלטות על העולם, אשר בהווה המתבטא בצורות שלוות, אבל אשר יכול, דווקא חייב, לקבל צורות רחוקות משלוות: כי "מלחמה היא המשכיות של עשייה פוליטית על-ידי אמצעים אלימים נוספים [[2]  הערת המתרגם]", וגם "בריתות שלוות מכינות את התשתית למלחמות, והן בעצמן צומחות מתוך המלחמות; הן נוהגות כך תוך התניה הדדית, זו מתנה את זו, ובחוללן צורות מתחלפות לסירוגין של התמודדות בתנאים של שלום ושל חוסר-שלום [[3] ], בהישענותן על אחד ואותו מסד של היחסים ושל הקשרים האימפריאליסטיים במסגרת הכלכלות העולמיות והפוליטיקות העולמיות[4]" .

 

התדרדרות של האימפריאליזם האמריקאי ועלייתו של האימפריאליזם היפאני.

 

השינוי הזה במאזן של העוצמה הכלכלית משתקף בהתדרדרות ללא רחם של הדולר ועלייתם של היֵן יפאני ושל המארק הגרמני. ב-1970 הדולר האמריקני היה שווה ערך ל358 ין. מאז 1985 , הדולר נפל ב-75%  מול הין. באפריל 1986 הדולר שקע יותר מכל הזמנים בגובה הנמוך של 79.75 ין לפני שהשתקם לאיזון הנוכחי של 120 ין. השיקום הזה יצא לפועל תודות למאמצים משולבים של "הבנק של יפאן", ושל ה-Federal  Reserve (הקרן הפדראלית) של ארה"ב, ושל ה-'בונדסבנק' (Bundesbank)הגרמני. בהצלה זו, בנקאים מרכזיים קנו כל דולר שרק יכלו למצוא בשווקים הזרים להחלפת המטבעות. ניתן להעריך את עוצמת הכסף היפאני מתוך העובדה ש- "הבנק המרכזי היפאני", וזה על פי אומדנה של 'קרן המטבע הבינלאומי', "הוא עתה הבעלים של 211 מיליארד דולר במטבע זר; זה יותר מכפול ממה שגרמניה מחזיקה ולאין ארוך המצבור הרשמי הגדול ביותר בכל מקום אחר בעולם. רובו של הסכום הזה מוחזק בדולרים…" (Business Week ,30 בספטמבר 1996).

 

הדולר הבעל-עוצמה-לשעבר רשם לעצמו התדרדרות של שלושה רבעים מול הין וכמעט שני שלישים מול המארק הגרמני; בכך התוצאה שהדולר לא יכול יותר להחזיק בתפקיד של עתודת המטבעות העולמית. הנסיבות הללו, בהתחשב כי רוב רובו של הסחר העולמי, 60% של מאגרי המטבע הזר העולמי ו-40% של אגרות חוב, מתקיים בדולרים, לא יכולות אלא להיות מקור למתיחות רצינית בקרב הארצות האימפריאליסטיות המובילות.

 

בעקבות העלייה של הין והנפילה של הדולר באמצע שנות השמונים, היפאנים, והנתון זה הוערך באופן שאפשר לסמוך עליו, איבדו בין 350 ל-500 מיליארד דולר בהשקעותיהם בחוץ לארץ. כתוצאה מהפסדים בעקבות ההמרות האלה בשערן של מטבעות הזרות, קשה להיות מופתעים מכך שהמשקיעים של המוסדות היפניים נרתעים אכן מלהשקיע את הונם בנכסים נקובים בערכים דולריים. כך ב-1994, קרוב ל-64 מיליארד דולר מתוך 75 מיליארד דולר שהושקעו על ידי החברות היפניות בנכסים זרים, היו בהתחייבויות של אירו-יין בהשקעות שלא תגרורנה לסיכונים בשערי המטבעות. ההשפעה של יפן בשווקי העולם היא כזו ש"כל הדרוש בכדי לשלוח את "וול סטריט" אל תוך סחרור נוסף [הסחרור הראשון היה ביולי 1996 כאשר הממוצע התעשייתי של "דאו ג'ונס" הצטמק ב-6% מערכו, ובכך עורר רעידות בבורסות של כל העולם] הוא רמז אחד מטוקיו שיפאן תהיה במצב משופר במידה שהיא תשקיעה את הונה באסיה במקום באמריקהוהונה הוא ענק מעבר לחלומות הפראיים ביותר. במשך שנים, היפנים צברו דולרים – בהיקף מדהים. העודפים של החשבונות האלה מסתכמים כעת בסכום בלתי יאומן של 1.2 טריליון, ועודפים אלו צריכים להכניסם למחזור בחוץ לארץ על מנת לשמור שהין לא יזנק גבוה כל כך עד כדי להותיר את הכלכלה היפנית בחורבות … "  'Business Week'מסכם : "בקצת יותר מעשור, יפאן השיגה משהו שלא קרה אף פעם בהיסטוריה של הכלכלה המודרנית: עודפים בחשבונות של הצבר של יותר מאלף מיליארד דולר." (שם)

 

התדרדרות הדולר התחילה בשיאה של מלחמת וייטנאם. בבסיס של ההחלקה הזאת נמצאת התדרדרות בעוצמה הכלכלית של ארצות הברית במונחים של הצבר הון. בעוד שהצבר ההון הפרטי בארצות הברית צנח מ19.7% של התוצר הלאומי הגולמי ב-1979 עד 13.4% ב-1994, בניגוד לכך, הצבר ההון היפני רשם לעצמו עליה באותה תקופה, תוך שבירת שיא עד 35.3% של התוצר הלאומי הגולמי ב-1992 לפני שירד ל 33% ב-1994 – בבירור מתחת לשיא בעידן שלאחר המלחמה שעמד על 38.7%, אשר הושג בשנת 1972. הקפיצות האלו, בקצב צבירת ההון ביפאן ובארצות הברית, שהביאו לגרעון ענק בסחר של ארצות הברית והביאו לעודפים של הסחר היפני, מצריכות דרך ארוכה בכדי להסביר את ההתדרדרות של הדולר ועליית המתחים בין שתי הארצות האלה. (כל הנתונים נלקחו מ"Socialist Economic Bulletin", אפריל 1995).

 

תפוקת העבודה באיחוד האירופי היא יותר גבוהה מזו של ארצות הברית, וזו של יפאן עוד יותר גבוהה. בזמן שבארצות הברית ישנם 10 עורכי דין מוסמכים על כל מהנדס, ביפאן יש 10 מהנדסים מוסמכים על כל עורך דין.

 

הבעיה מתחילה להיות יותר מודגשת, בתקופת ממשל רייגן, כתוצאה מההוצאות הביטחונית המאסיבית המלוות בקיצוצי מיסים, אשר הביאו לפריחות כלכליות בהובלתה של הגדלת הצריכה. מכל זה התפתח גרעון ללא תקדים בסחר ובתקציב, וגם עליה בהלוואות ברמה בין לאומית בכדי לתמוך בגירעון עצמו. המצב הזה של העניינים אילץ בשנת 1987 את ה"Wall Street Journal" להדגיש:

 

"ארצות הברית עכשיו יושבת בתחתית הפינה, היכן שהייתה בריטניה משנת 1926 עד לשנת 1944. אומות אלו חיות על אשראי שבעבר, שואבות בהון זר לא יכולות לחסוך מספיק בכדי לממן השקעות מבית".

 

בסביבות אמצע שנות השמונים, ארצות הברית הפכה לארץ חייבת. מה שיותר מכך, היא נזקקה לייבוא של הון של 120 מיליארד דולר לשנה, רובו מיפאן, בכדי להמשיך לצוף. ב-1993 רשת ההתחייבויות שלה עמדה על 700 מיליארד דולר. החוב הפנימי שלה עומד על 3 טריליון דולר. המאזן המסחרי שלה נכנס לגרעון ב-1971 בפעם הראשונה מאז 1893, והוא הגיע ל-160 מיליארד ב-1986 טיפס עד ל-180 מיליארד דולר ב1995. השווה את זה עם עודפי הסחר של יפאן, אשר, היות השיגו ב-1994 את הפסגה של 180 מיליארד דולר, הגיעו ל-140 מיליארד דולר ב-1995 והיו צפויים לצנוח ל-73 מיליארד דולר בשנת 1996. הגרעון המסחרי המצטבר של ארצות הברית במשך 15 שנים, עד מרץ 1995, עמד על 1,680 מיליארד דולר בעוד שהוא גדל, בהשוואה עם העודף המצטבר של יפאן עד 1,300 מיליארד. כל זה לא עמד בדרך צמיחת הייצוא של ההון על ידי תאגידים רב לאומיים של ארצות הברית. כתוצאה מכך, אותם ה-15 שנים היו עדים על עודפים מוגזמים של זרימת חוץ של ההון מארצות הברית ביחס לזרימת פנים של הון בכמות של 1,350 מיליארד דולר. רק 10% מ 6,300 מיליארד דולר המופקדים בכל הבנקים שבעולם הם שייכים לאזרחים אמריקאיים. (הנתונים האלה הם מה"Guardian" של 10 באפריל 1995). הנתונים למעלה מסבירים למה המוסדות הפיננסים הבינלאומיים המשיכו יותר ויותר להתפטר מהדולרים ולמכור אותם. הנתונים האלה גם כן מסבירים למה היריבים האימפריאליסטיים, אשר להם הפשעים נגד האנושות במימדים הרבה יותר גדולים, של יפאן המשיכו לבקש סליחה ממנה על הסבל שהם גרמו לה בזמן המלחמה.

 

מבית, החובות הלאומיים של ארצות הברית צמחו ב 342% בשנות השמונים. עד 1992, הלוואות שלוותה הממשלה הסתכמו ב 70% מכלל החובות החדשים, ותשלומי הריבית על החוב של ארצות הברית צמחו מ 10% של התוצר הלאומי הגולמי, ל 18% באותה תקופה – עם התוצאה ש- 62% של ההכנסות הפדראליות ממיסים, נצרכו בשביל תשלומי הריבית של חוב ענק הזה. בדרגה זו של צמיחה כשנגיע לשנת 2015, תשלומי החובות יגיעו עד כדי התוצר הלאומי של ארצות הברית בשלמותו. המצב הזה של עניינים לא יכול להיות נסבל כי החוב לא יכול לצמוח לעד יותר מהר מאשר התפוקה.

 

למרות הגירעון התקציבי והמסחרי העצום שלו, והוצאות החימוש הענקיות, האימפריאליזם האמריקאי הצליח לשמור על איזה שהו סוג של יציבות כלכלית מאז התחלת שנות השמונים באמצעות הלוואות אדירות שהשיג מחוץ לארץ, במיוחד מהיפאנים, אשר בתורם קיבלו הבטחות לדריסת רגל נוחה אל תוך השוק הענק של ארה"ב. הנפילה התלולה של הדולר, בשעה שהוא גרם הפסדים נפיליים בחילופי מטבע החוץ למשקיעים ממסדיים ופיננסיים, שמה סוף להסכם החרישי הזה. היות וארה"ב מתעקשת לא להגביה את שעור הריבית בכדי לתמוך בדולר, היפאנים מצידם לא רוצים להמשיך להעניק ערבות לחובות ארה"ב ולסבול הפסדים ענקיים בחילופי מטבע החוץ.

 

זה, על כן, הוא מרכז הריב סביב הסחר וגם, לאחרי תום המלחמה הקרה, החרפת המתח בין שתי הארצות. השיטה המוניטארית הבינלאומית הישנה, בה הדולר שימש עתודה הבינלאומית של כלל המטבעות, מתמוטטת מבלי להשאיר עדיין חלופה למילוי תפקודה. וההתמוטטות הזו היא המבשר של מלחמת הסחר המתקרבת – מלחמה אשר בסחף שבה מחויבת להיות הכי מפחידה והכי הרסנית מכל מה שאי פעם העולם ראה. ישנן סיבות טובות להאמין כי הסכסוך יכול להתפשט מעבר לתחומים של מלחמת הסחר; כי עלול לגלוש לסכסוך מזוין לממדים איומים ללא תקדים – שכן "ההון הפיננסי וחברות הביטוח לא מפחיתים אלא מגבירים את ההבדלים שבקצב גידולם של חלקים שונים במשק הכל-עולמי. ואחרי שיחסי הכוחות נשתנו, איזה פתרונות אחרים של הניגודים ניתן ליישב תחת הקפיטליזם חוץ מהפיתרון של הכוח?" (לנין, שם, עמוד 117).

 

אין פלא אם כן שמשך שש שנים אחרונות ראו את פרסומן של מספר דומה של ספרי קופה ביפאן ובארה"ב כתובים ע"י מחברים בורגניים מכובדים, אשר לא רוחשים אפילו את האהדה הזעומה ביותר ללניניזם, חזו את שהמלחמה הבאה תהייה בין ארה"ב לבין יפאן. הטוב והמנומק באופן משכנע ביותר אשר ביניהם הוא "המלחמה הבאה עם יפאן" של ג'. פרידמן ומ. לברד (The Coming War With Japan: George Friedman and Meredith Lebard). המחברים של הספר הזה מצביעים על כך שארה"ב לא מזהה את היחסים שלה עם יפאן מועילים יותר, שהיא מנסה לפתור את בעיותיה על חשבונה של יפאן, ושהמלחמה בין שתי הארצות מוכרחה להתרחש.

 

"מתוך ההשקפה האמריקאית, חסרונות היחסים שלה עם יפאן הרחיקו לכת במשקלם מעבר ליתרונות הפוליטיים מזמן סיומה של המלחמה הקרה. בארגון מחדש הרחב הזה באימפריה שלה, ארה"ב מצפה מיפאן שהיא תשלים עם השליטה האמריקאית … ארה"ב מנסה לפתור את בעיותיה הכלכליות על חשבונה של יפאן, תוך שימוש בעוצמתה הפוליטית-צבאית על מנת לאלץ את יפאן לקבל את הסדר החדש. זה יותר קל להכריח את יפאן להגביל את הייצוא שלה במכוניות לארה"ב מאשר לשפר את יעילותה של דטרויט." (עמוד 401). וגם:

 

"תחרות כלכלית עזה מחוברת עם חוסר ביטחון גאו-פוליטי גרמה למלחמת עולם הראשונה. הרעיון שאפשר להחזיק תחת בקרה את אותן הכוחות במאה ה-21 באמצעות רצון טוב ומשאים ומתנים זהירים הוא לא רעיון אמין של ממש." (עמוד 201).

 

המאפיין הייחודי למציאות הבינלאומית של הימים הנוכחיים הוא שהארצות האימפריאליסטיות החלשות (ארה"ב, רוסיה  ובריטניה) הן חזקות מבחינה צבאית, לעומת זאת, הארצות החזקות מבחינה כלכלית (גרמניה ויפאן) הן חלשות ביכולותיהן הצבאיות ועדיין נטולות נשק גרעיני, על אף כישוריהן לייצר אותו. אם הארצות בקבוצה האחרונה תבחרנה בברירה הגרעינית או תתחברנה בברית עם עוצמה גרעינית – נגיד רוסיה – אי-אפשר לנבא. רק דבר אחד הוא בטוח, כלומר, המאורעות מתרחשות במהירות לקראת הכוון שהופך את המלחמה האימפריאליסטית בתחום הסחר, כמקדמה למלחמה אמיתית הנועדת לחלוקה מחדש של תחומי ההשפעה הקיימים  , מקורות של חומרי הגלם, והשווקים למען סחורות וייצוא ההון, יותר ויותר מתקבלת על הדעת, אלא אם כן נבלמת ע"י מהפכות. זה בדיוק בהקשר הזה שאנחנו צרכים לראות את המלחמות והסיבוכים המזוינים על ידי האימפריאליזם ובהשראת האימפריאליזם הזועמים מסביב העולם כולו – ממלחמת המפרץ הרצחנית, דרך מלחמת השמדת-עם ביוגוסלביה לשעבר, עד מלחמת האזרחים מבוצע עכשיו במהלכים נפשעים על-ידי ברברים הטאליבאן של ימי הביניים באפגניסטן בחסות האימפריאליזם האמריקני. לכל הסכסוכים האלה מטרה והיא מונופוליזציה של עושר הנפט במזרח התיכון ובחלק המזרחי של הרפובליקות האיחוד הסובייטי לשעבר. בכל המלחמות האלה, לא זו בלבד שכל המעצמות האימפריאליסטיות נלחמות נגד העמים שבאזורים האלה, אלא גם כל מעצמה אימפריאליסטית עושה כמיטב יכולתה להבטיח לעצמה את העמדה משתלמת ביותר [ביחס למעצמות האחרות].

 

זה גם באור הזה שאנחנו צריכים לראות את האיומים של ארה"ב נגד צפון-קוריאה בהקשר לתוכנית הגרעין שמדביקים לה לאחרונה. קרוב לוודאי, איומים אלה יזומים לאחרונה לכוון האימפריאליזם היפני להזהירו לא ללכת בדרך של התחמשות גרעינית. האימפריאליזם האמריקני עסוק בתרגול אשר מטרתו משגיחה על המונופול על הנשק הגרעיני בכדי לשמר ללא פגע את צעידת ההגמוניה המזורזת. זה לא יצליח – זה נכון. שזו היא עשיית מאמצים טובים בשביל להצליח, זה לא ניתן בשום פנים ואופן להכחיש.

 

לתחזק את הקפיטליזם המונופוליסטי, המסריח, הרקוב וקיומיות שאבד עליה הקלח, משליך מיליוני בני-אדם אל מותם. מלחמות העולם הראשונה והשנייה תבעו את חייהם של יותר מ-70 מיליון בני-אדם. מאז סוף מלה"ע השנייה, 10 מיליון אזרחים נהרגו ו-30 מיליון נפצעו, חוץ מהאבידות בין הלוחמים. מאז 1945, ארה"ב התערבה ויזמה מלחמות ומלחמות באמצעות באי-כוח נגד יותר שני מתריסר ארצות – קוריאה, וייטנאם, גרנדה, אנגולה, אל-סלבדור, ניקרגואה, עיראק, יוגוסלביה ואפגניסטן בהיותן דוגמאות ייחודיות לטבח אכזרי ללא כל רחמים הזה.

 

 

צמיחה המפלצתית של מיליטריזם

 

יותר מכך: ניתן לאמוד את הצמיחה המפלצתית של המיליטריזם בארה"ב מתוך הצמיחה המטאורית של ההוצאות הביטחון מאז סוף מלה"ע השנייה – מ-14 מיליארד $ ב-1950 עלה ל-49 מיליארד $ ב-1953, ל-77 מיליארד $ בשנת 1977 (כאשר לה מיליון חיילים מוצבים ב-30 ארצות) להגיע ל-7% מהתוצר הגולמי המקומי (תוצר מקומי גולמי – תמ"ג) בשנות ה-80. תקציב הביטחון שלה בשנים 1992-1993 הסתכם ב-281 מיליארד $, והיום, אחרי התמוטטותו של האיחוד הסובייטי, סוף המלחמה הקרה, עדיין עומד התקציב על 262 מיליארד $, המייצג בדיוק שליש של 778 מיליארד דולר שהעולם כמכלול מוציא על החימוש. ארה"ב מחזיקה 23 אלף חיילים, 205 כלי שייט, 300 מטוסי מלחמה באזור המפרץ הפרסי בלבד – נוכחות אשר עולה למשלם המיסים האמריקני 50 מיליארד דולר בשנה בעוד שהסכום הזה גורף רווחים ענקיים למען חברות הנפט של ארה"ב. בסה"כ ארה"ב הוציאה 10 טריליון $ בהוצאות צבאיות, 2.5 טריליון דולר מהוצאות אלו הוצאו בין שנת 1981 לשנת 1991 בלבד. הסכום האגדי הזה מייצג את שווה הערך ל-תמ"ג של ארה"ב במשך שנתיים (ב-1990 ה-תמ"ג של ארה"ב עמד על 5 טריליון דולר – עכשיו הוא יותר -6 טריליון דולר).

 

משך עשורים נאמר לנו כי נאט"ו (NATO) התקיימה רק בכדי לנטרל את הכוחות התוקפניים כביכול של מדינות ורשה. עכשיו נאמר לנו כי נאט"ו חייבת להתקיים מכוון שברית ורשה לא קיימת יותר! בזמן התמוטטותו של האיחוד הסובייטי, הובטח לנו 'דיווידנד של שלום'. עכשיו, אף על פי כן, נאמר לנו שנאט"ו חייבת להתחזק על מנת לצרף הרבה ארצות של בברית ורשה לשעבר. אם נאט"ו הקודמת הייתה מוגבלת למערב אירופה, הסיסמא של היום היא "נאט"ו מחוץ לתחום או מחוץ לביזנס" (הערת המתרגם: הכוונה היא או שנאט"ו תכלול את ארצות מזרח אירופה ואחרות בתוכה או פרישה). אויבים חדשים לקחו את המקום של האויבים הישנים, אבל המיליטריזם ממשיך ללא הפוגה. במקום הדיווידנדים של שלום שהובטחו לנו, למעשה בשנה אחת בלבד לאחר התמוטטות האיחוד הסובייטי, מספר המלחמות הגדולות הגיע ל-29, תוך גרימת יותר מתים מאשר כל שנה מאז פסגת המלחמה המלוכלכת ומלחמת השמדת עם של ארה"ב של תוקפנות נגד העם של ווייטנאם.

 

במקום לקצץ בתקציבה הצבאי, ארה"ב מתכוננת לבנות דור חדש של נשק. הפנטגון נמצא בתהליך הענקת חוזה לבניית מטוס הקרב ג'וינט סטרייק פייטר (Joint Strike Fighter), כינוי של 'תוכנית המטוס של המאה'. זה אמור להיות מטוס קרב רב תכליתי לשימוש חיל האוויר, חיל הים והמרינס. תוכניות הפנטגון להעניק את הפרס, למונופול המנצח בין יצרני הנשק, של חוזה לייצור 3,000 מטוסי קרב מהסוג הזה במחיר של 30 מיליון $ ליחידה. ב-12 במרץ 1996, הכותרת הראשית ב-"ניו יורק טיימס" נשאה את הדו"ח בו וול-סטריט מאמינה כי: "מעבר להכנסות הפרויקט עצמו, מטוס הקרב הזה מסוגל לאסוף מכירות של יותר מ-740 מיליארד דולר, כולל חלקי חילוף ומכירות לחוץ-לארץ, וכמה מנהלי תעשייה מדברים על הערך הכולל שעובר את הטריליון דולר".

 

טריליון דולר על מטוס קרב! זוהי המשמעות של שלום תחת שלטון הקפיטליזם/אימפריאליזם המונופוליסטי. 9 מיליארד דולר לשנה, שזה כל מה שנחוץ, על פי האומדנים של האו"ם, בכדי לשלם את עלות התקציב המספק את צורכי התברואה ומי השתייה לכל תושבי כדור הארץ שלנו. אי-אפשר למצוא תקציב זה; כך שמיליונים מתים בכל העולם כולו. בכל זאת, בכדי להחזיק שלמה את השיטה המלוכלכת וצמאת הדם הזו, להבטיח את הרווחים של המונופולים, טריליונים של דולרים יכולים לשקוע בייצור, לא של צורכי הבריאות של החברה, אלא למען מסחר של מוות! תחת אותה שיטה המתנוונת הזאת 40 מיליארד $ לשנה יכולים להימצא לבזבוז על גולף!

 

בקושי מוערכת ארץ אימפריאליסטית ע"י הטרוצקיסטים, במיוחד אלה של 'SWP' ושל 'מיליטנט', בריטניה מאז 1945 הייתה מעורבת ב-93 פעולות צבאיות בחו"ל, 26 מהן במזרח התיכון, על-מנת לשמור על העושר של הנפט והרווחים של החברות SHELL וBP-, שניים בין התאגידים הרב-לאומיים הגדולים ביותר של בריטניה.

 

זה יהיה משונה אילו הדבר היה אחרת. המזרח התיכון הפך לחבית של אבק שריפה ולמרכז של יריבויות בין-אימפריאליסטיות דווקא בגלל שהוא המאגר של מרבץ רחב של נפט – סיכת הדיאטה של התעשייה האימפריאליסטית ומקור של עושר כה דמיוני לטובת המונופולים האימפריאליסטים, במיוחד התאגידים הענקיים של הנפט ( – Seven Sisters'שבע אחיות' הידועות) וייצור החימוש.

 

בעוד שהמאגרים של נפט בארה"ב כוללים 26 מיליארד חביות, אלה של כווית לבד עוברים אותם ב-95 מיליארד חביות. מאגרי הנפט של עיראק מוערכים ב-100 מיליארד חביות ואילו של ערב הסעודית מוערכים ב-225 מיליארד חביות. בנוסף לכך, ההוצאות של ייצור חבית נפט בטיב גבוה הוא רק 57 סנט במזרח התיכון, בהשוואה להוצאה של 3 $ לייצור חבית אחת של נפט אמריקני בטיב זהה (ראה מיכאל אופרסקאלסקי – Michael Opperskalski – Some Aspects of the So-called New World Order'מספר היבטים של מה שקרוי הסדר העולמי החדש', נייר שהוצג לרגל סמינר של ה-1 במאי בבריסל אשר אורגן ע"י מפלגת העבודה של בלגיה (PTB), מאי 1996).

 

זה בדיוק העובדות האלה, ולא העמדת הפנים המודאגות לריבונות הכוויתית, אשר מסבירות את המלחמה התוקפנית שהתחילה בינואר 1991 על-ידי הקואליציה האימפריאליסטית, עם כוחות עד יותר מ-700 אלף, נגד העם של עיראק. וגם, אלה בדיוק העובדות המסבירות את תמרונים על-ידי המעצמות האימפריאליסטיות השונות למען העמדה הטובה ביותר, אשר היא אופיינית למציאות העכשווית. המציאות הזאת, אם מבודדת מן העובדות הכלכליות האלה ומבודדת מן היריבויות בין המעצמות האימפריאליסטיות השונות, לא תוכל להיות מובנת כלל ועיקר.

 

זה בדיוק האינטרסים הכלכליים של האימפריאליזם שעומדים מאחורי ריבוי הסכסוכים בעולם כולו – מאמריקה הלטינית לאפריקה, מבוסנייה לפלשתין, מאפגניסטן לרפובליקות של האיחוד הסובייטי לשעבר. עובדות אלה הן אשר לבדן מסבירות את ההתערבות של המשטרה והצבא הבריטיות בקולומביה, של SAS בפיליפינים, של הקמת (לא לפני הרבה זמן) שכירי חרב על-ידי BP באזרבייג'ן, של מכירת הנשק הקטלני על-ידי בריטניה למשטר הרצחני והפשיסטי של סוהרטו באינדונזיה, אשר על ידיו דמם של מיליון אינדונזים ועשרות אלפים של העם המזרח-טימורזי, ושל הטיסות היום-יומיות של חיל האוויר המלכותי RAF מעל דרום-מזרח טורקיה.

 

מאחורי הפעולות האלה של הממשלות האימפריאליסטיות עומדים מונופולים ענקיים והמנכ"לים שלהם, שהם, בטרמינולוגיה הולמת של טרבור ריין (Trevor Rayne), ה-"רבי-אומן של המלחמה".

 

מלחמות שנפתחו על-ידי האימפריאליזם, כמו כן מלחמות אזרחים בהשראה אימפריאליסטית עם הלווי שבהן של חורבן, הרס כלכלי, אובדן חיי אדם, ודיכוי, ייצרו בעיה ענקית של פליטים. לפי הנתונים של האו"ם, אם היו 1.4 מיליון פליטים מכל הלאומים בשנת 1960, הכמות שלהם גדלה ל-8.2 מיליון ב-1980, והגיעה ל-18.2 מילין ב-1992. רוב הרחב של הפליטים חיי קיום עלוב במחנות פליטים באסיה ובאפריקה, איכן שורותיהם מתרחבים, בממוצה, ב-10 אלף בני אדם כל יום (ראה UNHCR, 'The State of the World's Refugees' – New York, Penguin Books, 1993).

 

בנוסף, האו"ם מעריך כי בזמן הנוכחי עוד 24 מיליון בני-אדם הם פליטים פנמיים, כלומר, עקורים וממוקמים בפנים הארץ שלהם.

 

כך שלא משנה היכן נסתכל, לאיזה כיוון נסתובב, מאחורי כל המלחמות הרצחניות מסביב לעולם, אנחנו נראה הון פיננסי עם הידיים שלו נוטפים דם של עשרות מיליוני בני-אדם, הקרבות על מזבח הרווחים שלו – מס יומי שעל כל עמי העולם לשלם לו.

 

באור הניתוח למעלה, אנחנו יכולים לסכם בבטחה שזה בלתי אפשרי שהמלחמות יחוסלו ללא הפלת האימפריאליזם. ההיסטוריה מעמתת את הפרולטריאט באמצעות הברירה הפשוטה, אם כי קשה: או מהפכה או מלחמה ופראות בריונית. בכתיבה, רק חודשיים אחרי התחלת מלחמת העולם הראשונה, לנין הבחין: "האימפריאליזם הניח את גורל הציביליזציה של אירופה על כף המאזניים: אחרי המלחמה הזו, אם לא תבואנה אחריה סידרה של מהפכות מוצלחות, תבונה במהרה מלחמות נוספות; האגדה של 'המלחמה האחרונה' היא אגדה ריקה, מזיקה, מיתוס צר-אופק אחד … " (עמדה ותפקידים של האינטרנציונל הסוציאליסטי, 1 בנובמבר 1914).

 

הפרולטריאט ינקוט במאבק נמרץ על מנת למנוע את פתיחת המלחמה, בלי לשכוח, בכל מקרה, לרגע כי חיסולן של המלחמות תובע דרישה מקדימה של חיסול חלוקת החברה למעמדות. האימפריאליזם, בצו לשמור על רווחיו, עומד מול האנושות עם דילמה: "או להקריב כל תרבות או לזרוק את עול הקפיטליזם באמצעים מהפכניים, לחסל את השתלטות הבורגנות ולזכות בחברה סוציאליסטית ושלום בר-קיימה." (לנין, למען לחם ושלום, 14 בדצמבר 1917).

 

זו מחובת תפקידנו להפיץ בקרב הפרולטריאט: "את האמת הנחרצת ההחלטית שזה בלתי אפשרי לחמוק את המלחמה האימפריאליסטית, ואת העולם האימפריאליסטי אשר בהכרח מוליד את המלחמה האימפריאליסטית, אין אפשרות להימלט מן הגהנום הזה, אלא באמצעות המאבק הבולשביקי והמהפכה הבולשביקית." (לנין, יום השנה הרביעית למהפכת אוקטובר, 14 באוקטובר 1921).

 

 

 

 

פרק 16: טפילות וצמיחת האופורטוניזם

 

לנין מגדיש חלק מיוחד בספר שלו ל-"עוד היבט נוסף של האימפריאליזם אליו רוב הוויכוחים על הנושא משייך בדרך כלל חשיבות בלתי מספקת", כלומר, לטפילות, שמהווה אחת התכונות האופייניות של האימפריאליזם. היות ו-"היסוד הכלכלי העמוק ביותר של האימפריאליזם הוא המונופול," ככל המונופול, הוא "בהכרח מוליד מגמה לקיפאון וניוון." למרות שהמונופול תחת הקפיטליזם "לעולם לא יכול לחלוטין, ולזמן ארוך, לסלק את התחרות מהשוק העולמי", אף על פי כן, "המגמה לקיפאון ולניוון, שהיא מאפיין של המונופול, ממשיכה להיות פעילה, ובכמה ענפי תעשייה, בארצות אחדות, לתקופות מסוימות, היא מרוויחה יתרון וזוכה בעליונות." (האימפריאליזם, שלב העליון של הקפיטליזם – ע. 119). בריטניה, בהיותה הארץ האימפריאליסטית הוותיקה ביותר, היא, כפי שניווכח, דוגמה טובה בצורה מושלמת של הניוון הזה.

 

זאת ועוד, היות והאימפריאליזם הוא הצבר ענק של כסף-הון בארצות מעטות, הוא גורם ל-"צמיחה יוצאת מן הכלל של מעמד, או ליתר דיוק, שיכבה של חוכרים [או רנטאים – RENTIERS], זאת אומרת, אנשים המתכלכלים מ-'גזירת תלושים' (או 'תלישת קופונים'), אנשים אשר לא לוקחים חלק ביוזמה כל שהי, ושהבטלה הפכה למקצוע עבורם. ייצוא ההון, אחד היסודות המהותיים ביותר של האימפריאליזם, מגביר עוד יותר את הניתוק הגמור של החוכרים מן הייצור ומטביע את חותם הטפילות על כל הארץ, הנשענת על הניצול של פירות יגיעה במספר ארצות וקולוניות מעבר לים." (שם, ע. 120).

 

לנין מצטט בהסכמה את הובסון, לפיו ההון הבריטי שהושקע בחוץ לארץ הסתכם ב-1893 ב-15% מהאושר הכולל של אנגליה (לנין אומר כי בשנת 1915 ההון הזה גדל פעמיים וחצי לערך); ב-1899, בעוד שבריטניה הרוויחה 18 מיליון פאונד מכל סחר החוץ ושל ההתיישבויות שלה, היא הרוויחה 90 מיליון פאונד 'מהשקעות' ההון שלה – סכום שמייצג את ריווחי החוכרים, דבר אשר לבדו הסביר את האימפריאליזם התוקפני של בריטניה.

 

 

 

בסיס כלכלי של האופורטוניזם בתנועה של מעמד הפועלים

 

"הכנסת רנטאים היא פי חמש גדולה יותר מההכנסה המתקבלת בסחר חוץ של הארץ 'הסוחרת' הגדולה ביותר בעולם! זאת היא המהות של האימפריאליזם ושל הטפילות האימפריאליסטית." מעיר לנין, בהוסיפו כי ה-"עולם הפך מפוצל לחופן של מדינות המלוות בריבית קצוצה ולרוב עצום של מדינות עמוסות חובות." והיות שה-"מדינה רנטאית היא מדינת הקפיטליזם הטפילי, נירקב,נסיבה זו לא יכולה להיכשל בהשפעתה על כל התנאים החברתיים-פוליטיים בארצות הקשורות, בכלל, ועל שתי המגמות הבסיסיות בתנועה של מעמד הפועלים, בפרט." (שם, ע. 121-122).

 

ככה האימפריאליזם לא רק מספק את המעמד השליט באמצעים להתעשרותו על חשבונן של הארצות הזרות אליהן ההון מיוצא, אלא גם בכישרון לשחד חלקים של מעמד העודים "שלו" להסכמה שבשתיקה. האימפריאליזם, עם הניצול שלו על חשבונן של ארצות אחרות ורווחים מונופוליסטים גבוהים לטובתו של חופן קטן של ארצות עשירות באופן יוצא מן הכלל, יוצר את היכולות הכלכליות של שיחוד "השכבה העליונה של הפרולטריאט, בשל כך מטפחת, מעצבת, ומחזקת את האופורטוניזם." (שם, 125).

 

היות והקפיטליזם הבריטי היה הראשון לפתח את התכונות האימפריאליסטיות, כלומר, ניצול של ארצות העולם כולו, תפיסת עמדות מונופול בשוק העולמי ומונופול קולוניאלי, מרקס ואנגלס לאלצו לעקוב אחרי הקשרים בין המגמות האימפריאליסטיות של הקפיטליזם הבריטי לבין האופורטוניזם בקרב תנועת מעמד הפועלים. כבר ב-7 באוקטובר 1858, אנגלס כתב למרקס:

 

"הפרולטריאט האנגלי הופך ממש יותר ויותר בורגני, כך שהבורגנית ביותר מכל האומות נראית מכוונת את עצמה בסופו של דבר למען רכושה של האצולה הבורגנית, ולצידה של הבורגנות פרולטריאט מבורגן." אחרי 23 שנה, במכתב הנושא את התאריך של 11 באוגוסט 1881, אנגלס כותב על ה-"איגודים המקצועיים האנגליים הגרועים ביותר, אשר מרשים לעצמם להיות מובלים על-ידי אנשים מכורים אל, או לפחות באים על שכרם על-ידי, מעמד הביניים." ב-12 בספטמבר 1882, במכתב לקאוטצקי, אנגלס כתב: "אתה שואל אותי מה הפועלים האנגלים חושבים על המדיניות הקולוניאלית. ובכן, בדיוק אותו הדבר כפי שהם חושבים על המדיניות בכלל. אין מפלגת פועלים כאן, יש רק שמרנים וליברלים-רדיקלים, והפועלים משתתפים בעליזות בשמחת המונופוליזם של אנגליה בשוק העולמי ובקולוניות." אנגלס המשיך לבטא מחשבות דומות במבוא למהדורה השנייה של התנאים של מעמד הפועלים באנגליה, אשר הופיע ב-1892.

 

מרקס ואנגלס גם קיוו שסוף המונופול הבריטי בשוק העולמי, עם הסוף, שבא בעקבות כך, ברווחים של המונופולים שלה, יצור מצב בו זה בלתי אפשרי בשביל הבורגנות הבריטית לשחד חלקים של מעמד הפועלים – בכך לגמור עם האופורטוניזם המטופח על-ידי השוחד הזה, כמו כן להחזיר את הסוציאליזם למעמד הפועלים הבריטי. סוף המונופול הבריטי רק פילס את הדרך למונופול של "חופן מדינות, מתוכן כל אחת מהן היום מנצלת (במובן של לאסוף סוּפֶּר-רווחים מ-) חלק של 'העולם כולו' רק קטן ומקצת מהחלק אשר נוצל על-ידי אנגליה ב-1858; כל אחת מהן תופסת עמדה מונופוליסטית תודות לטרסטים, קרטלים, הון פיננסי ויחסים בין מלווה לבין לווה … " (שם, ע. 129-130).

 

זה בדיוק הניצול הזה של העולם כולו על-ידי חופן מדינות, בדיוק הטפילות והניוון הזה של הקפיטליזם, שהם המאפיין של השלב העליון הזה, דהינו, האימפריאליזם, דבר המסביר את העלייה, את הצמיחה המפלצתית ואת העוצמה של האופורטוניזם, כמו כן את הפילוג בתנועת הפועלים הארצות האימפריאליסטיות מאז התחלתה של המאה ה-20 (בבריטניה הרבה לפני כן).

 

"זה בדיוק הטפילות והניוון של הקפיטליזם, המאפיין של שלב התפתחות ההיסטורי הגבוה ביותר שלו, דהיינו, האימפריאליזם. כפי שחוברת זו מראה, הקפיטאליזם בחר עתה בקומץ (פחות מחלקו העשירי של מתיישבי העולם; פחות מחלקו החמישי על פי חישוב 'נדיב' וחופשי ביותר) של מדינות עשירות וחזקות באופן יוצא מן הכלל, אשר פשוט עושקות את העולם כולו באמצעות 'גזירת קופונים'. יצוא ההון מכניס משמונה עד עשר מיליארד פראנק לשנה, לפי המחירים מלפני המלחמה ולפי הסטטיסטיקה הבורגנית מלפני המלחמה. כעת, בוודאי, מכניס הרבה יותר.

 

"לגמרי ברור, מתוך כאלה סוּפֶּר-רווחים עצומים (היות והם מתקבלים מעל ומעבר מן הרווח שבעלי ההון סוחטים מתוך הפועלים  בארץ "שלהם") ניתן לשחד את מנהיגי הפועלים ואת השכבה העליונה של אצולת הפועלים. ואמנם זה מה משבעלי-ההון של ארצות "המתקדמות" עושים: הם משחדים אותם באלפי דרכים שונים, במישרין ובעקיפין, בגלוי ובסתר.

 

"שכבה זו של פועלים-הפכו-בורגנים, או אצולת הפועלים, לפי נוסח-חייהם בכמות הכנסותיהם והשקפת עולמם הם רודפי הישגיות אישית דלת חשיבה ואופקים, היא עיקר-משענתו של האינטרנציונאל השני, ובימינו אנו משענת חברתית (לא הצבאית), העיקרית של הבורגנות. שכן הללו הם הסוכנים האמיתיים של הבורגנות בתנועה של מעמד הפועלים, הם הקצינים תחת פיקודו של מעמד הקפיטליסטי, הם הנשאים הממשיים של הרפורמיזם ושל השוביניזם. במלחמת-אזרחים שבין הפרולטריון לבין הבורגנות, הם מצדדים באורח בלתי נמנע, ובמספר לא קטן, בבורגנות, ה-'וורסאלזיים' (Versaillais) נגד ה-'הקומונארדים' (Communards).

 

"אלא אם כן שורשיה הכלכליים של תופעה זו מובנים והמשמעות הפוליטית והחברתית שלה נמדדת תוך התייחסות לחשיבותה, אפילו בפסיעה אחת לא ניתן לקדם לקראת הפתרון של הבעיות המעשיות של התנועה הקומוניסטית ושל המהפכה הסוציאלית המממשת ובאה." (לנין, מבוא למהדורה צרפתית וגרמנית של 'האימפריאליזם, השלב העליון של הקפיטליזם' – 6 ביולי 1920).

 

שני שבועות אחרי שנכתב המבוא, ממנו נלקחו הציטוטים למעלה, לנין חזר על השאלה בוועידה השנייה של האינטרנציונל הקומוניסטי. משך הנאום שלו הוא הציב את השאלה: איך ניתן להסביר את יציבותו של האופורטוניזם באירופה? הוא ענה לשאלה החשובה הזו ככה:

 

"מפני שהארצות המפותחות הצעידו את התרבות שלהן על משענת הנגישות הזמינה אשר משמשת להן בקיומן על חשבונם של מיליארדי של בני אדם תחת עול הדיכוי [שהן מפעילות להבטחתה של המערכת היונקת את העושר אשר בארצות המשועבדות – אנג'לו]. מפני שבעלי ההון של כל הארצות הללו מקבלים שלל הרבה יותר גדול מזה שהיו יכולים לקבל מתוך רקמת הרווחים כתוצאות מן הגזילה שבאה על חשבונם של העובדים בארצותיהם הם.

 

"לפני המלחמה, חושה כי שלושת הארצות העשירות ביותר – בריטניה, צרפת וגרמניה – קיבלו מייצוא ההון בלבד, חוץ ממקורות אחרים, בין שמונה לעשרה מיליארד פרנקים לשנה.

 

"מכך יוצא ללא כל צורך בלהגיד את זה כי מתוך הסכום הנקי הזה ניתן להשליך כשוחד לפחות חצי מיליארד לטובת מנהיגי הפועלים, לאצולת הפועלים, על מנת לשחד אותם בדרכים שונות. כל העיניים מתמצא אחד לאחד בשיחוד. זה נעשה באלף דרכים שונות: על-ידי העלאת התרבות בריכוזים הגדולים ביותר, על-ידי יצירת מוסדות חינוכיים, על-ידי יצירת מישרות מכניסות בשביל מנהיגי הפועלים של אגודות שיתופיות [,עמותות], בשביל מנהיגים באיגודים המקצועיים ומנהיגים פרלמנטרים. זה נעשה בכל מקום בו מתקיימים יחסים מודרניים, מתורבתים, קפיטליסטיים. והמיליארדים של סוּפֶּר-רווחים האלה משמשים כבסיס כלכלי עליו מוצא את מנוחתו האופורטוניזם שבתנועת הפועלים." (המצב הבינלאומי והמשימות הבסיסיות של האינטרנציונל הקומוניסטי, דוח שנימסר בוועידה השנייה של האינטרנציונל הקומוניסטי, 19 ביולי 1920).

 

ככה האימפריאליזם מוליד את הפילוג בתוך מעמד הפועלים, כי הוא ייחד חופן של מדינות רבות עוצמה ועשירות בצורה יוצאת מן הכלל הבוזזות את כל העולם ואשר, משום כך, יכולות להשתמש במנה של הסוּפֶּר-רווחים המסופקים בזה האופן בשביל לשחד את מנהיגי הפועלים ואת השכבה העלינה של מעמד הפועלים – וכך אסף אותם מובדלים מההמונים הרחבים של מעמד הפועלים.

 

 

העבודה – מפלגה אימפריאליסטית

 

התפקיד הראשי של השכבה המשוחדת, ולפיכך אופורטוניסטית, הזאת הוא לפעול על תקן של כלבי-השמירה של הקפיטליזם והמשחיתים של תנועת הפועלים. על הבסיס של הרווחים המונופוליסטים שלה, ושל שיחוד אצולת הפועלים, הבורגנות של כל ארץ אימפריאליסטית הולידה, טיפחה והבטיחה לפני הרבה זמן לעצמה מפלגת עבודה בורגנית. הבורגנות הבריטית, היות והמונופול התפתח בבריטניה מוקדם יותר מכל מקום אחר, הייתה הראשונה לעגון מפלגה מסוג זה. מפלגת הלייבור הייתה בדיוק ל-'מפלגת עבודה בורגנית' כזו. היא, כפי שתמיד הייתה, מפלגה של אופורטוניזם ושל שוביניזם חברתי, שהיא לגמרי זרה לפרולטריאט המהפכני, ובלי לנהל מאבק נחוש וחסר-רחמים נגד המפלגה הזו, לעסוק בדיבורים על מאבק נגד האימפריאליזם, על מרקסיזם-לניניזם, על תנועת העובדים הסוציאליסטית, או על המהפכה הפרולטרית, זוהי התחסדות צבועה וחסרת תכלית (*).

 

אגב, כדאי לציין שהקשר בין ה-'שורשים הסוציו-פוליטיים' לבין אלה הכלכליים-צרופים של האימפריאליזם המודרני היו מובנים היטב על-ידי המדינאים הבריטים המובילים עוד לפני המאה שעברה. ססיל רודז, בעל ממון פיננסי, אשר היה האיש האחראי הראשי על מלחמת האנגלו-בורית (*), אמר לחברו העיתונאי סטד (STEAD) במונחים להגנת האימפריאליזם הכנים, גם אם גסים וציניים, הבאים:

 

"הייתי אתמול באיסטאנד שבלונדון [שכונה של מעמד הפועלים] וביקרתי באסיפה של המובטלים. הקשבתי לנאומים הפראיים, אשר היו בסך הכול צעקה למען 'לחם! לחם!' ובדרכי הביתה הרהרתי במה שראיתי והפכתי יותר משוכנע מתמיד בחשיבות האימפריאליזם … מחשבתי המועדפת עוסקת בפתרון חברתי, כלומר, על מנת להציל את ארבעים מיליון התושבים של בריטניה הרחק ממלחמת-אזרחים קטלנית, אנחנו המדינאים הקולוניאליים חייבים להשיג קרקעות חדשות בכדי ליישב את עודפי אוכלוסין, לספק שווקים חדשים בשביל הסחורות המיוצרות בבתי-חרושת ובמכרות. האימפריה, כפי שתמיד אמרתי, היא שאלה של לחם וחמאה. אם אתם רוצים למנוע מלחמת-אזרחים, עליכם להפוך לאימפריאליסטים." (צוטט ע"י לנין ב-אימפריאליזם, שלב העליון של הקפיטליזם, שם, ע. 93-4).

 

במילים של לנין, "ססיל רודז היה סוציאל- שוביניסט במידת מה יותר כן," מה-'סוציאליסטים' האופורטוניסטים אשר להם הגנה על האימפריאליזם, על אף היותה מתוחכמת יותר, לא שונה במהותה מזו של ססיל רודז. הוא לבטח היה במידת מה יותר גלוי לב מאשר האופורטוניסטים 'סוציאליסטים' העכשוויים 'שלנו', לדוגמת הרוויזיוניסטים והטרוצקיסטים.

 

זה לא האימפריאליזם הבריטי לבדו שהוא מאופיין על-ידי התופעה של ניוון ושל טפילות, או לעניין האופורטוניזם, של פילוג בתנועת הפועלים. כל ארצות האימפריאליסטיות מוטרדות מאותה המחלה. המקרה הוא לא יותר מאשר, בהיותו הוותיק ביותר, האימפריאליזם הבריטי נמצא בשלב של ריקבון ושל קשישות מתקדם יותר. כל העוצמות האימפריאליסטיות הבולטות, כפי שצויין למעלה, הן בעלות של כמויות אדירות של הון מושקע בחוץ-לארץ, והן הלוו הלוואות כבירות לאומות מדוכאות. כתוצאה מכך, כמויות ענקיות של החזרים זורמות ללא הפסקה מהאומות המדוכאות החוצה אל תוך הכספות של חופן ארצות אימפריאליסטיות. במצב של כל ארץ אימפריאליסטית, יש עלייה בחשיבות היחסית של הכנסותיה מריבית ומדיווידנדים, מהנפקה ומעירבונות, מעמלות ומספסרות בכלכלה הלאומית בכללותה – אף על פי עלייה מוחלטת בייצור התעשייתי ובייצוא של סחורות חרושתיות.

 

 

פרק 17: ספסרות במטבע והנגזרים של בית ההימורים

 

במשבר של הצבר ההון, המאופיין על-ידי עודף ייצור והפחתת הזדמנויות להשקעות רווחיות, מתוכם נגזרת ירידת הרווחים ומחריף מאבק התחרותי על השווקים ועל חומרי הגלם, הקפיטליזם הטפילי והנרקב, במאמץ למנוע את התמוטטות הרווחים שלו, עושה שימוש במפלט של השקעות חוץ ושל פריסת עודפי ההון בבורסה ובספסרות. 40% של הרווחים של ששת הבנקים הגדולים בארה"ב, ושל ארבעת הבנקים הגדולים של בריטניה, נגזרים מסחר במטבע ומביטחונות. אנחנו כבר ראינו איך השקעות החוץ הישירות של התאגידים הרב-לאומיים גדל (פי ארבעה בין השנים 1985 ל-1995). השקעות הפורטפוליו של התאגידים הרב-לאומיים בקרב האומות המדוכאות צמח שבע פעמים משך שש שנים האחרונות בלבד.

 

כל יום זורמים 1230 מיליארד דולר דרך מערכת ההמרות של מטבע החוץ, בביצועים של השקעת הגנה, הימור וספסרות של תאגידים ושל מוסדות פיננסיים על התנועות של המטבעות הלאומיות. בגלל עצמאות ללא תקדים מהייצור הממשי, המערכת הפיננסית מייצגת איום בממדים שתרם נשמעו על היציבות הכלכלית, כאשר היא מחלקת 'הצלחה' ו-'כשלון' דרך המערכת כולה בפריסה עולמית תוך נדנוד-עפעף – או בלחיצה על קליד המחשב. אפילו לפני המהירות המטורפת הנוכחית של הגלובליזציה, ההון הפיננסי כבר פעל מעל ההסדרים והתקנות הלאומיים והבינלאומיים. ווין אלווד (Wayne Ellwood), במאמר באינטרנציונליסט החדש (New International) של אוגוסט 1993, ציין נכונה:

 

"לסוחרים במטבעות החוץ ובניירות ערך של התאגידים יד על העליונה. הטכנולוגיה של מחשבים בעלי מהירות גבוהה משולבת עם מיליארדים של דולרים בשוק של מטבעות עם ערך צף ללא גבולות ייצרה שוק פיננסי גלובלי מתמזג אבל גם מופקר. שרי עוצר מדלהי (Delhi) עד קאנברה (Canberra) רועדים ברגע שהסוכנויות לדירוג ניירות הערך בוול בטריט (Wall Street) מכריזים את פסקי הדין שלהן. ילדים בני עשרים-וחמש-שנה על מקלדות שולטים בגורל האומות. ממשלות מעלים את שיעורי הריבית המעודדת ספסרים ומייאשת השקעה יצרנית בו זמנית. ותוכניות חברתיות מקוצצות בכדי לרצות מנהלי כספים בטוקיו, לונדון וניו-יורק להם אנטיפטיה מובנית כלפי גירעונות תקציביים." ('תאגידים רב-לאומיים וחתרנות הריבונות' – 'Multinationals and Subversion of Sovereignty').

 

במקום שהספסרים נזהרים מהבנקאים הראשיים, זה האחרונים שצריכים לעמוד על המשמר ולציית לראשונים. אם הספסרים מחליטים שמטבע מסוים חייב לפול, היא לא נכשלת מלעשות כן. ג'ורג' סורוס (George Soros) הימר 10 מיליארד דולר על המרק הגרמני נגד הפאונד הבריטי והלירה האיטלקית ב-1992. המטבעות האלה נפלו בדייקנות וסורוס [שהקים את Soros Fund Management LLC – שבין השאר, כוללת את קרן גידור קואנטום (קרן גידור משתנה במקומות בעולם והיא, לרוב, לא כפופה לתקנים, פתוחה למשקיעים מורשים וסודית יותר) – אנג'לו] צבר רווח של מיליארד דולר תוך שתי שבועות בלבד לטובת קרן קואנטום (Quantum Group of Funds) אשר עומד בראשה! כתוצאה מכך, ב-16 לספטמבר 1992 (יום רביעי השחור), בריטניה נאלצה לנטוש את מנגנון שער חליפין האירופי (European Exchange Rate Mechanism, ERM), חרף המיליארדים שבוזבזו על-ידי הבנק של אנגליה בכדי לתמוך בפאונד. התוצאה הייתה כאילו הקנצלר של משרד האוצר (שר האוצר של בריטניה הנושא בתואר Chancellor of the Exchequer) "השליך אישית את מכלול של בתי החולים ושל בתי הספר אל תוך הים משך כל אחרי הצהריים", העיר סמואל בריטאן (Samuel Brittan) לנוכח השפלת העזיבה המאולצת מן ה-ERM ב-16 לספטמבר 1992.

 

שהאבידות ההן, בבורסה או בבית ההימורים של הנגזרים (או המעו"ף – "מכשירים עתידיים ופיננסים"), יכולות פשוטו כמשמעו להסתכם בהשלכת בתי הספר ובתי חולים לים, הומחש על-ידי אבידה של אחד וחצי מיליארד דולר שפגעה ב- 'California's Orange County'. [ראה מאמר באתר אינטרנט http://www.businessweek.com/archives/1994/b340434.arc.htm –   אנג'לו]. ה- Countyהזה הילווה 14 מיליארד דולר בכדי להשקיע אותם בנגזרים בעלי ריבית, מה שקוראים 'ריבית-רגישה' [interest-sensitive – זו טכניקה לצמצום סכנות משעורי ריבית נמוכים על הלווה בהלוואות ארוכות טווח ביחס לצרכים המחייבים העלאת ריבית ההלוואות הרבה לפני פירעונן]; כאשר הריבית עלתה ה-County הפסיד בהימור. החדשות-הלם האלה עזרו לגלות את טווח של החזקות הנגזרים וההפסדים של הממשלות המקומיות. התוצאה הייתה שב-7 בדצמבר 1994, המחירים, במה שנחשב ליותר יציב, של 1.2 טריליון דולר שוק איגרות ממשלתיות צנח ביותר מנקודה אחת. בנוגע ל-Orange County, היא הצטרכה לבצע קיצוצים עמוקים בשירותים ציבוריים כמו בתי-ספר.

 

למוסדות הפיננסים הפרטיים גישה למקורות פיננסיים בעדיפות רחבה מגישתן של הארצות החזקות ביותר, עד כדי לגרום לכך שעבור הממשלות הבורגניות השליטה על שיעורי חליפין וריבית היא מאוד קרובה לבלתי-אפשרי. לפי האומדנים של אחת הסמכויות המובילות בתחום מדינות המוניטארית והבנקים המרכזיים, אלן מלצר (Allen Meltzer), במידה והבנקים המרכזיים בעולם יתחייבו לשמור על ערכה של מטבע מסוים נגד מתקפת הספסרים, הם עשויים במקרה הטוב ביותר להיות מסוגלים בגיוס של 14 מיליארד דולר ליום – סכום כסף קטן בצורה מעוררת רחמים יחסית ליותר מטריליון דולר שזורם כל יום בשוק העולמי של סחר במטבעות (מצוטט בספר של יואל קורצמן –Joel Kurtzman – , מות הכסף, ניו-יורק, סיימון ושוסטר – Simon & Shuster).

 

"רובם של 800 מילירד דולר [עכשיו יותר מטריליון] אשר ניסחרים … הולכים להשקעות ספסריות לטווחים מאוד קצרים – ממספר שעות לכמה ימים עד למקסימום של מעט שבועות … הכסף הזה מעורב רובו ככולו ללא יותר מאשר לעשיית כסף … הוא כסף המספיק בכדי לקנות שלמים תשעת התאגידים היפאנים הגדולים ביותר – עם כל הערך המוגזם שבהם – כולל 'טלגרף וטלפון ניפון' (Nippon Telegraph & Telephone), שבעת הבנקים הגדולים של יפאן, ומנועי טויוטה (Toyota Motors) … הולכים לסחר באופציות, ספסרות בבורסה, וסחר בשיעורי ריבית. הולכים בטרנסאקציות פיננסיות קצרות-טווח של פעולות ארביטראז', בהם המשקיע רוכש מוצר כמניות או מטבעות בשוק מסוים [שבו מחירו זול יותר ומכירתו בשוק אחר במחיר גבוה יותר או הרבה מוצרים באותו הזמן – אנג'לו] התקווה למכור אותו ברווח בשוק אחר, לפעמים בו זמנית באמצעים אלקטרוניים." (שם בע. 64 ובע. 149).

 

וזה עוד לא הכול. מנוון, טפילי וגוסס, הקפיטליזם, במאמץ נועש למנוע נפילות טלולות ברווחים, ממציא שיטות ספסרות מתחדשות בהתמדה. ההתמטטות של הברינגס (Barings – שניתן לראות במאמר של אלה רול – Ella Rule – המופיע בנספח לספר הזה) חושף תחת הזרקורים את 23 טריליון דולר לשנה המושקעים על בית ההימורים של הנגזרים (בהשוואה לסכום זה עם הסכום הכולל של המלאי הגלובלי של ההון היצרני הקבוע, מוערך על-ידי ה-Economist של 27 במרץ 1993 בסביבות ה-20 טריליון דולר), היכן השחקנים הגדולים ביותר הם הסוּפֶּרבנקים והתאגידים הרב-לאומיים.

 

חוזי הנגזררים הם הימורים ממוקמים בתנועות של מחירי מלאי, ערכי מטבע, שיעורי ריבית ואפילו מדדים מקיפים של הבורסה לניירות ערך. עד סוף שנות ה-70, מצרכים כחוזים על שיעורי הריבית לא היו קיימים; עכשיו חוזים מובחרים על שיעורי הריבית מגיעים לערך העובר את מחצית התוצר הלאומי הגולמי של ארה"ב (ראה יועל קורצמן, ספר שצוין למעלה, ע. 128).

 

לכשהנגזרים נרכשים בגבולות שבמסגרתם הקונה, במקום לשלם את סכום הכסף בשלמותו, משקיע בהתחלה בפיקדון קטן מול המוצג הענק של הפוטנציאל הכספי, הם הופכים "בידיים של הספסרים, רברבנים, ורוכלים חסרי מצפון [במילים אחרות, קפיטליסטים של המונופוליזם], … מנגנון מונף בעוצמה למען יצירת סיכון" (קרול לומיס, 'תוך התרת הבלגן של נגזרים' בכתב-עת אמריקאי לעסקים: 'Fortune' של 20 במרץ 1995 – Untangling the Derivates Mess ).

 

לאלה המעוניינים בעשיית השקעות יצרניות, הפכפכות במערכת הפיננסית היא מקור בלתי-רצוי של הפרעות, אבל עבור הספסרים, כזו הפכפכות היא מקור של הזדמנויות, בלעדיו הם לא יכולים לשרוד, שלא לדבר על לשגשג.

 

כתוצאה מהפעילות הספסרית, ההכנסות ללא-ריבית במדידת הנכסים המשמשים את ה-10 הבנקים הגדולים בארה"ב הכפילו את עצמן מאז 1985. בנוגע לסיטי אוף לונדון, שוק הנגזרים צומח הרבה יותר מהר מאשר כל הענפים האחרים בעסקאות של הבנק הזה. בשוק הרחב ביותר של הנגזרים מחוץ לארה"ב, דהיינו, London International Financial Futures and Options Exchange [שהיה מוכר כ-LIFFE והיום, אחרי כל הגלגולים, Euronext.liffe – אנג'לו], קיבולת החוזים גדל יותר מ-10 פעמים משך שבעת השנים האחרונות.

 

בכתיבה ב-Economist של 10 בפברואר 1996, מטיו בישופ (Matthew Bishop) הצהיר כי על אף שהנגזרים התקיימו לאורך זמן ממושך, "מה שזה חדש בנוגע לנגזרים בשנים האחרונות הוא הקיבולת במסחר, המבחר הרחב של מוצרים, צמיחת מספרם ומגוונם של המשתמשים, וטווח המטרות שליעדן קיים שימוש. ברבע האחרון של המאה הזו השוק הפיננסי העולמי עבר טרנספורמציה מקבילה לזו של גלגול חנות כפרית לקניון. ב-1986 ערכם המשובח הכולל של השווקים של הנגזרים היה רק מעל טריליון דולר; ב-1994 הגיע ל-20 טריליון דולר."

 

הוא ממשיך בהצהירו כי ועד מנהל הסחר של צ'יקאגו מוכר "מוצרים של סערה" המפזרים כמויות של טענות הקשורות לסערה המיוחסת בתקופות ובמקומות מוגדרים. גם חברות של וול סטריט מפתחות 'מניות של מעשה-אלוהים', חובות מסורתיות, אבל עם סעיף מובנה של מחילה המשחרר את החברה מכמה התחייבויות שלה במקרה של אסונות טבע. או אתה יכול להמר על חובות העולם השלישי באמצעות מניות 'בראדי' המונפקות בארצות כמו ברזיל, מקסיקו, ארגנטינה, וונצואלה, ניגריה ועוד.

 

מר בישופ מהרהר על האי-יציבות שההימורים על שוק הנגזרים מציבים לכול המערכת הפיננסית של הקפיטליזם במילים הבאות:

 

"מהסיכונים הקשורים לנגזרים עצמם, זה שזוכה הכי הרבה כותרות ראשיות הוא הסיכון המערכתי: האפשרות שאבידות בחוזה של נגזר עלולות לגרום לפשיטת רגל של בנק, תוך כדי יצירת התמוטטות שרשרת לכל אורכה של המערכת הפיננסית. זה גרם לסיוטים אצל המווסתים הפיננסים בעולם כולו. על מנת לשפר את טיב השינה שלהם, הם כבר תבעו את החשיפה הגמורה ביותר של הפעילויות בתחום הנגזרים של הבנקים ודרשו מהם לשים הון בצד בכדי לכסות אבידות אפשריות. בקרות נוספות נמצאות בכנה." ('תקציר היסטורי סל הנגזרים – החדש פה הוא לא הרעיון, הוא הקיבולת' – 'A Brief History of Derivates – It is not the idea that is new, it is its volume').

 

טוב, לא היינו מצפים שמחבר בורגני מכובד מודה כל כך בקלות כי הכמות הפכה לאיכות, שכל השיטה כולה מסתחררת מעבר לשליטה וכי, במילים של טרבור ריין, "מהספסרות בהיותה בבואה מאחורי הייצור, הייצור הפך לבבואה מאחורי הספסרות." ('Meltdown' –  FRFI –  של אוקטובר/נובמבר 1996).

 

על פי האומדנים מתוך 'סקירת עסקאות הארוורד' (Harvard Business Review), על כל דולר הנע במחזור הכלכלה היצרנית בעולם, נעים בפועל בין 20 ל-50 דולר בזירה הפיננסית הטהורה. הנתונים האלה נותנים תמונה באמת דייקנית על טיבעו המנוון והטפילי של השלב העליון של הקפיטליזם – של האימפריאליזם. החוכרים או רנטאים של היום מתקיימים מ-'גזירת קופונים' ממש, לא לוקחים חלק בכול יוזמה שהי, והם נמצאים עוד יותר מנותקים מהייצור בסגירת המאה הזו מאשר היו בהתחלתה. הם הפרזיטים הבשלים מדי למען הנישול.

 

כזה הוא מצב העניינים שאפילו המחברים הבורגניים נאלצים להודות כי ה-"שיטה הפיננסית הגלובלית הפכה לטפיל בוזז שחי מבשרו של הפונדקאי שלו – הכלכלה היצרנית." (קורטן, ע. 193).

 

המסקנה הזו היא שונה בקושי מזו אשר אליה היגיע לנין ב-1916, דהיינו, כי "… התפתחות הקפיטליזם הגיע לשלב בו, למרות שייצור הסחורות עודנו "מושל" וממשיך להיחשב כמסד של החיים הכלכליים, במציאות נמצא מעורער והחלק הארי של הרווחים הולך ל-"גאונים" של מניפולציה הפיננסית. על בסיסן של המניפולציות הללו ושל התרמיות מונח הייצור החברתי; אבל הקדמה האדירה של המין האנושי, קידמה שהשיגה את הייצור החברתי, הולכת לתועלת .. הספסרים. אנחנו נראה להלן איך 'על הבסיס הזה' הריאקציונרים, המבקרים הזעיר-בורגניים של האימפריאליזם חולמים ללכת אחורה לתחרות 'חופשית', 'שלווה' ו-'הוגנת'." (לנין, אימפריאליזם, שלב העליון של הקפיטליזם, שם, ע. 26-27).

 

ועדיין מר קורטן לא מוצא קושי לומר לנו שהמרקסיזם ניפטר מ-"מוות בזוי" ועומד מופרך! גם הוא, כפי שאנחנו נראה להלן, בדומה לריאקציונרים, לזעיר-בורגניים, המבקרים של האימפריאליזם אשר "חולמים ללכת אחורה לתחרות 'חופשית', 'שלווה' ו-'הוגנת'."

 

[1] מעמד, או ליתר דיוק, שיכבה של חוכרים [או רנטאים – RENTIERS], זאת אומרת, אנשים המתכלכלים מ-'גזירת תלושים' (או 'תלישת קופונים'), אנשים אשר לא לוקחים חלק ביוזמה כל שהי, ושהבטלה הפכה למקצוע עבורם. (לנין –האימפריאליזם, שלב העליון של הקפיטליזם – שם, עמוד 120).

[2]   ציטוט האָפוֹרִיזְם (כלומר, פתגם המתאר, בתמצות, כלל אשר מנהל מהלך מוגדר באירוע המתרחש אצל החברות האנושיות. למעשה, האפוריזם נובע מתוך בוחן מדוקדק על גילוי של חוקיות חברתית) הזה של הגנרל Karl von Clausewitz [www.clausewitz.com/CWZHOME/VomKriege2/BK1ch01.html   – סעיף 24, של הפרק הראשון בספר 'על המלחמה', בו Clausewitz סיכם את הניתוחים שבספר במילים אלה: "עקב כך, אנחנו רואים שהמלחמה היא לא רק מעשה פוליטי, אלא גם אמצעי פוליטי ממשי, המשכיות של סחר פוליטי, מימושו על-ידי אמצעים אחרים."] הובלט על-ידי לנין בחיבורו על 'הסוציאליזם והמלחמה' [ www.marx2mao.com/Lenin/SW15.html#en5  –  עמוד 12]. בנאומו על המלחמה, בתשיעי (22 לפי לוח השנה הלועזי או הגרגוריאני) ביוני 1917 (בוועידה כל-רוסיה הראשונה של צירי החיילים והפועלים של הסובייטיים – www.marx2mao.com/Lenin/FCS17.html    –  עמוד 33), לנין חזר על הגדרת המלחמה הננקטת על-ידי הבורגנות האימפריאליסטית בחיבורו, והשלים אותה במילים אלה: "המלחמה היא המשכיות של הפוליטיקה של הבורגנות, ושום דבר אחר. המעמד השליט מעצב את הפוליטיקה של הארץ גם בזמן מלחמה. המלחמה היא פוליטיקה מההתחלה עד הסוף. היא הליכה בעקבות אותם היעדים הישנים ע"י המעמדות אלה תוך שימוש בשיטות שונות."

[3]   למשל, צורה דמוקרטית מתחלפת לסירוגין עם צורה פשיסטית של התמודדות.

[4] (לנין – האימפריאליזם, השלב העליון של הקפיטליזם – http://www.marx2mao.com/Lenin/IMP16.html – עמודים, 146-145).

 

 

כללי

שוב הצליחו לסתום לי את הפה

 

אתמול באו לראיין אותי אנשים מסכנים אבל עמידים, פלסטינים ישראליים אבל חשוב להם להשתלב בעולם המערבי השתלטן. אין מה לעשות, העמידות הכלכלית וסנוור הפיתויים מהקִיבּוֹלֶת של השוד האימפריאליסטי ממשיכים לְשַׁדֵל את המעמדות הביניים מכל מגזר ועל כל השקפה זעיר בורגנית. החוסר-ביטחון הכלכלי מספיק עדיין בכדי להפחיד נתח גדול בקרבם. אבל אותם המפוחדים מצליחים להתפנות בכדי להפחיד נמוכים מהם. לכן הנמוכים ביותר מתחפשים לעליונים.

הראיון התרכז באישיות על חשבון הקְבוּצָתִיוּת. וכאשר התפנו המראיינים להתייחס קבוצתית להמונים, אז נפלו שוב למלכודת של אמונות טפלות נידונים לעבדות. ככה חזרו שוב ושוב לחוסר עונים של מפולגים מול העוצמה האימפריאליסטית. אומנם התנהגו כבעלי עבדים, אבל נקטו בעמדות של נידונים לעבדות נצחית.

כאשר נפרדו ממני, פניהם זהרו ניצחון של כובשים צודקים כפי שהציונים מלמדים משך דורות את אוכלוסיות האזור: קדם כל להשתכנע שאתה צודק, ולא משנה על איזה צדק מדובר, אם בורגני או לא, אם צדק חברתי או לא – העיקר להבטיח שחזותך מצליחה לשכנע את עצמך שאתה מאופר בכמות הצדק הנדרשת. וזה לא משנה באיזה אמצעים אתה משתש. להפך, אם אתה צועק, למשל, זה יותר משכנע את עצמך כי אתה משתמש באמצעים של מעונים. בקיצור, בכך, אתה יוצא צודק בעיניך גם כאשר אתה מגנה את הלוחמים של החזבאללה ושל החמאס. הנוסף לכך אתה גם מאמין שאתה נוהג נכון כאשר אתה סותם את הפה של המרואיין: אתה זוכה לראיון שתכננת, אתה על הסוס והמרואיין הופך לסוס בבית שלו עצמו.

 

בסיכומו של הראיון, לא יופיע שאני תומך בחמאס ובחיזבאללה, במשטר הסורי, בכל התנגדות לאימפריאליזם בכלל ולזה האמריקאי בפרט; לא יופיע שאני בעד רשימות משותפות עם הדרוזים, עם ארגוני ההתנגדות הפלסטינית במובלעות האפרטהייד נגד המשטר הישראלי; לא תופיע החשיבות של התבוסה הישראלית למען כל עמי האזור כולל העם הישראלי; לא תופיע ההשמה של שיתף פעולה בנוסח ישראל קסטנר ובנוסח מלחמות לבנון בין הידועים הציוניים לשמצה לבים הנאצים הידועים לשמצה בהשמדת היהודים במחנות הריכוז ובנישום פלסטינים.

יש להסתפק בזה.

עכשיו נגיד משהו על מה שמספק אותי. חונכתי על הכנסת אורחים. אם כך, אז מה יפורסם? מה שיפורסם נשוב סביב המניעים של המראיינים. שיבושם להם. העיקר הוא שנחסמו דרכיהם אלי.

אנג'לו איידן

22 למאי 2020

מרקסיזם לניניזם - האידיאולוגיה והפרקטיקה המהפכנית

תרומה לביקורת על הכלכלה הפוליטית של קרל מרקס

תרומה לביקורת על הכלכלה הפוליטית

קרל מרקס

תוכן

הקדמה

 

פרק 1: הסחורה

 

הערה א. הערות היסטוריות על ניתוח סחורות

 

פרק 2: כסף או מחזור פשוט

 

  1. מדד ערך

 

הערה ב. תיאוריות תקן הכסף

 

  1. אמצעי החליפין

 

א) מטמורפוזה של סחורות

ב) מחזור הכסף

ג) מטבעות ואסימונים בעלי ערך

 

  1. כסף

 

א) אגירה

ב) אמצעי תשלום

ג) כסף עולמי

 

  1. המתכות היקרות

 

הערה ג. תיאוריות המדיום של המחזור והכסף

 

נספחים

 

מבוא מאת קארל מרקס

 

  1. I. ייצור, צריכה, הפצה, החלפה (מחזור)

 

  1. הפקה

 

  1. היחסים הכלליים של הפקה להפצה, החלפה וצריכה

 

א. [ייצור וצריכה]

ב. [הפקה והפצה]

ג. לבסוף, החלפה והפצה

 

  1. שיטת הכלכלה הפוליטית

 

  1. ייצור

 

סקירה מאת פרידריך אנגלס

 

ב. קרל מרקס. "תרומה לביקורת על הכלכלה הפוליטית"

 

 

הקדמה

מקור: ק. מרקס, תרומה לביקורת הכלכלה הפוליטית , הוצאת התקדמות, מוסקבה, 1977, עם כמה הערות מאת ר 'רוג'אס.

 

אני בוחן את מערכת הכלכלה הבורגנית בסדר הבא: הון, רכוש נחת, שכר עבודה; המדינה, סחר חוץ, שוק עולמי.

 

התנאים הכלכליים לקיומם של שלוש המעמדות הגדולים אליהם מחולקת החברה הבורגנית המודרנית מנותחים תחת שלוש הכותרות הראשונות; החיבור בין שלושת הכותרות האחרות מובן מאליו. החלק הראשון של הספר הראשון, העוסק בהון, כולל את הפרקים הבאים: 1. הסחורה, 2. כסף או תפוצה פשוטה; 3. הון באופן כללי. החלק הנוכחי מורכב משני הפרקים הראשונים. החומר כולו מונח לפני בצורת מונוגרפיות, שנכתבו לא לפרסום אלא לצורך הבהרה עצמית בתקופות שונות בהפרדה רחבה; צורתם מחדש למכלול משולב על פי התוכנית שציינתי תלויה בנסיבות.

 

מבט כללי, שניסמתי, מושמט, מאחר ובהמשך שיקול זה נראה לי מבלבל לחזות תוצאות שעוד יש לבסס, והקורא שבאמת רוצה לעקוב אחרייי יצטרך להחליט להתקדם מהספציפי ל הכללי. כמה הערות קצרות לגבי מהלך חקריי בכלכלה הפוליטית מתאימות כאן.

 

למרות שלמדתי תורת המשפט, רציתי את זה כנושא הכפוף לפילוסופיה והיסטוריה. בשנת 1842-43, כעורכת ה- Rheinische Zeitung, מצאתי את עצמי לראשונה בעמדה המביכה של צורך לדון במה שמכונה אינטרסים מהותיים. התלבטויות של לנדט רניש בנושא גניבות יער וחלוקת רכוש נחת; הפולמוס הרשמי שהחל הר פון שפר, אז Oberprasident בפרובינציה הריין, נגד ה- Rheinische Zeitung על מצבה של איכרות מוזל, ולבסוף הוויכוחים על סחר חופשי ומכסי מגן גרמו לי מלכתחילה להפנות את תשומת ליבי לכלכלה כלכלית שאלות. מצד שני, באותה תקופה שבה כוונות טובות "לדחוף קדימה" תפסו לעיתים קרובות את מקומם של הידע העובדתי, הורגש הד של הסוציאליזם והקומוניזם הצרפתי, מעט מתוחכם על ידי הפילוסופיה, ב Rheinische Zeitung. התנגדתי לדילנטיות זו, אך יחד עם זאת הודיתי בכנות במחלוקת עם אלגמיין אוגסבורגר צייטונג כי המחקרים הקודמים שלי לא אפשרו לי להביע דעה על תוכן התיאוריות הצרפתיות. כאשר הוציאו מפרסומי Rheinische Zeitung את האשליה כי על ידי מדיניות תואמת יותר של העיתון יתכן ויהיה אפשר להבטיח את ביטול גזר הדין המוות שעבר עליו, תפסתי בשקיקה את ההזדמנות לסגת מהבמה הציבורית ל הלימוד שלי.

 

העבודה הראשונה בה התחייבתי להפיג את הספקות שמוצאים אותי הייתה בחינה מחודשת ביקורתית של הפילוסופיה המשפטית של הגל. ההקדמה ליצירה זו התפרסמה ב- Deutsch-Franzosische Jahrbucher שהוצא בפריס בשנת 1844. החקירה שלי הובילה אותי למסקנה שלא ניתן היה להבין את היחסים המשפטיים ולא את הצורות הפוליטיות אם בעצמם או על בסיס התפתחות כללית כביכול. של המוח האנושי, אלא להפך שהם מקורם בתנאי החיים החומריים, שבמכלולם הגל, בעקבות הדוגמא של הוגים אנגלים וצרפתים של המאה השמונה עשרה, מתחבק במונח "חברה אזרחית"; עם זאת, יש לחפש את האנטומיה של חברה אזרחית זו בכלכלה הפוליטית. את המחקר על זה, שהתחלתי בפריס, המשכתי בבריסל, שם עברתי עקב צו גירוש שהוצא על ידי מ 'גויזו. ניתן לסכם את המסקנה הכללית בה הגעתי ואשר לאחר שהגעתי להיות העיקרון המנחה את לימודי.

 

בהפקה החברתית של קיומם, גברים בהכרח נכנסים ליחסים מוגדרים, שאינם תלויים ברצונם, כלומר יחסי ייצור המתאימים לשלב נתון בהתפתחות כוחות הייצור החומריים שלהם. מכלול יחסי הייצור הללו מהווה את המבנה הכלכלי של החברה, את היסוד האמיתי, שעולה מבנה-על משפטי ופוליטי, ותואם צורות מוגדרות של תודעה חברתית. אופן הייצור של החיים החומריים תנאי התהליך הכללי של החיים החברתיים, הפוליטיים והאינטלקטואליים. לא תודעתם של גברים היא זו שקובעת את קיומם, אלא קיומם החברתי הוא הקובע את תודעתם. בשלב מסוים של התפתחות, כוחות התפוקה החומריים של החברה מתנגשים עם יחסי הייצור הקיימים או – זה רק מבטא את אותו הדבר מבחינה משפטית – עם יחסי הרכוש במסגרת שהם פעלו עד כה. מצורות התפתחות של הכוחות היצרניים יחסים אלה הופכים לאסירים שלהם. ואז מתחיל עידן של מהפכה חברתית. השינויים בתשתית הכלכלית מובילים במוקדם או במאוחר לשינוי מבנה-העל העצום כולו.

 

בלימוד טרנספורמציות כאלה יש צורך תמיד להבחין בין טרנספורמציה חומרית של תנאי הייצור הכלכליים שניתן לקבוע בדייקנות מדעי הטבע, ובין הצורות המשפטיות, הפוליטיות, הדתיות, האמנותיות או הפילוסופיות – בקיצור, אידיאולוגיות בצורה שגברים מודעים לקונפליקט הזה ונלחמים בזה. כשם שאדם אינו שופט אינדיבידואל לפי מה שהוא חושב על עצמו, כך לא ניתן לשפוט תקופת טרנספורמציה כזו על ידי תודעתה, אלא להפך, יש להסביר תודעה זו מתוך סתירות החיים הגשמיים, מהקונפליקט הקיים בין כוחות ההפקה החברתיים ליחסי הייצור. שום סדר חברתי מעולם לא נהרס לפני שכל הכוחות היצרניים שעבורם הוא מספיק פותחו, ויחסי ייצור חדשים ועליונים חדשים לעולם אינם מחליפים את הישנים לפני שהתנאים החומריים לקיומם הבשילו במסגרת החברה הישנה.

 

המין האנושי מציב לעצמו באופן בלתי נמנע רק משימות שהוא מסוגל לפתור, שכן בחינה מדוקדקת יותר תראה תמיד שהבעיה עצמה מתעוררת רק כאשר התנאים החומריים לפתרונה כבר קיימים או לפחות במהלך היווצרותם. במתווה נרחב, ניתן לייעד את דרכי הייצור האסיאטיות, העתיקות, [A] הבורגניות המודרניות, כאל תקופות המסמנות התקדמות בהתפתחות הכלכלית של החברה. אופן הייצור הבורגני הוא הצורה האנטגוניסטית האחרונה של תהליך הייצור החברתי – אנטגוניסטית לא במובן של אנטגוניזם אינדיבידואלי אלא של אנטגוניזם הנובע מתנאי הקיום החברתיים של הפרטים – אך הכוחות היצרניים המתפתחים בחברה הבורגנית יוצרים גם הם. התנאים החומריים לפיתרון של אנטגוניזם זה. פרהיסטוריה של החברה האנושית נסגרת בהתאם להיווצרות חברתית זו.

 

פרידריך אנגלס, איתו קיימתי חילופי רעיונות תמידי בהתכתבויות מאז פרסום המאמר המבריק שלו על ביקורת על קטגוריות כלכליות (נדפס בגרמנית דויטש-פרנשוצישר, הגיע בדרך אחרת (השווה את שיעורו Lage der arbeitenden, בגרמנית) לאותה תוצאה כמוני, וכאשר באביב 1845 גם הוא התגורר בבריסל, החלטנו להקים יחד את התפיסה שלנו לעומת זו האידיאולוגית של הפילוסופיה הגרמנית, למעשה לסגור חשבונות עם מצפוננו הפילוסופי לשעבר. . הכוונה בוצעה בצורה של ביקורת על הפילוסופיה הפוסט-הגלגית. כתב היד [האידיאולוגיה הגרמנית], שני כרכים אוקטובו גדולים, הגיע מזמן למפרסמים בווסטפאליה כאשר התבשרנו כי בשל נסיבות משתנות אי אפשר להדפיס אותו. נטשנו את כתב היד לביקורת הכרסום על העכברים ביתר רצון מכיוון שהשגנו את מטרתנו העיקרית – הבהרה עצמית. מבין העבודות המפוזרות בהן הצגנו באותה עת היבט זה או אחר של השקפותינו בפני הציבור, אזכיר רק את המניפסט של המפלגה הקומוניסטית, שנכתב במשותף על ידי אנגלס ואני, ואת Discours sur le libre echange, אותו אני אני עצמי פורסם. הנקודות הבולטות בתפיסתנו הובאו לראשונה בצורה אקדמית, אם כי פולמוסית, בסרט " Misere de la Philosophie" שלי … ספר זה שכוון לפרודון הופיע בשנת 1847. פרסום מאמר על עבודה בשכר [שכר- עבודה והון] שנכתבו בגרמנית בה שילבתי את ההרצאות שערכתי בנושא זה באיגוד העובדים הגרמני בבריסל, הופסק על ידי מהפכת פברואר והוצאתי את הכוח הכוח מבלגיה כתוצאה מכך.

 

פרסום ה- Neue Rheinische Zeitung בשנת 1848 ו- 1849 ואירועים שלאחר מכן קיצרו את לימודי הכלכליים, אותם יכולתי לחדש רק בלונדון בשנת 1850. כמות החומר העצומה הנוגעת להיסטוריה של הכלכלה הפוליטית שהורכבה במוזיאון הבריטי, העובדה שלונדון היא נקודת תצפית נוחה לתצפית על החברה הבורגנית, ולבסוף שלב ההתפתחות החדש שאליו נראתה החברה הזו עם גילוי הזהב בקליפורניה ובאוסטרליה, גרם לי להתחיל שוב מההתחלה ולעבוד. בזהירות דרך החומר החדש. המחקרים הללו הובילו בחלקם מרצונם לנושאים מרוחקים ככל הנראה עליהם הייתי צריך להקדיש זמן מסוים. אך במיוחד הכורח הכרחי של פרנסתי צמצם את הזמן העומד לרשותי. שיתוף הפעולה שלי נמשך כעת במשך שמונה שנים, עם ניו יורק טריביון, העיתון המוביל האמריקני, הצריך פיצול מוגזם של הלימודים, שכן כתבתי רק התכתבויות עיתונאיות בצורה חריגה במובן הקפדני. מכיוון שחלק ניכר מתרומתי כלל מאמרים העוסקים באירועים כלכליים חשובים בבריטניה וביבשת, נאלצתי להתוודע לפרטים מעשיים, אשר באופן מוחלט, נמצאים מחוץ לתחום הכלכלה הפוליטית.

 

מערכון זה של מסלולי הלימודים בתחום הכלכלה הפוליטית נועד אך ורק להראות שתפיסותיי – לא משנה כיצד ניתן לשפוט אותן וכמה מעט הן תואמות את הדעות הקדומות המעוניינות של המעמדות השולטים – הן תוצאה של מחקר מצפון. המשיך לאורך שנים רבות. בכניסה למדע, כמו בכניסה לגיהינום, יש לדרוש את הדרישה:

 

Qui si convien lasciare ogni sospetto

Ogni viltà convien, che qui sia morta.

[מתוך דנטה אליגיירי, Divina Commedia:

כאן צריך להשאיר כל חוסר אמון;

כל הפחדנות חייבת כאן להיות מתה.]

 

קרל מרקס

לונדון, ינואר 1859

א ' כהערת שוליים שנייה למניפסט הקומוניסטי, כתב אנגלס בשנת 1888:

 

בשנת 1847, לפני ההיסטוריה של החברה, הארגון החברתי שהיה לפני ההיסטוריה המוקלטת, [היה] הכל לא ידוע. מאז, אוגוסט פון הקסתאוזן (1792-1866) גילה בעלות משותפת על אדמות ברוסיה, ג'ורג 'לודוויג פון מאורר הוכיח שזה היסוד החברתי שממנו החלו כל הגזעים הטאטוניים בהיסטוריה, ועל ידי כך, נמצאו קהילות כפרים להיות או להיות הצורה הפרימיטיבית של החברה בכל מקום מהודו ועד אירלנד. הארגון הפנימי של החברה הקומוניסטית הפרימיטיבית הזו הוטל חשוף, במתכונתו האופיינית, על ידי גילוי גולת הכותרת של לואיס הנרי מורגן (1818-1861) על טבעם האמיתי של הגנים ויחסו לשבט. עם פירוק הקהילות הקדומות, החברה מתחילה להיות מובחנת למעמדות נפרדים ולבסוף אנטגוניסטיים. ניסיתי לחזור על המיזוג הזה במוצא המשפחה, הרכוש הפרטי והמדינה , המהדורה השנייה, שטוטגרט, 1886.

לפיכך, ככל שהמדע של הבנת ההיסטוריה הקדומה התקדם (לפני ההיסטוריה הייתה התקופה לפני שקיימו רישומים כתובים של התרבות האנושית), מרקס ואנגלס שינו את הבנתם ותיאוריהם בהתאם. בטקסט שלמעלה, מרקס מזכיר מצבי ייצור "אסייתיים". באותה תקופה חשבו שהציוויליזציה האסיאתית הייתה הראשונה שיכולנו לדבר על אנושיות (הבנה המבוססת על הגל, ראו: התחום המזרחי ). בהמשך הם השמיטו את הרעיון של דרך ייצור אסייתית מובהקת, ושמרו על ארבע צורות בסיסיות: שבטיות, עתיקות, פיאודליות וקפיטליסטיות.

 

 

 I. הסחורה

קארל מרקס ביקורת על הכלכלה הפוליטית 1859

חלק א

הסחורה

עושרה של החברה הבורגנית, ממבט ראשון, מציג את עצמו כהצטברות עצומה של סחורות, כאשר היחידה שלה היא מצרך אחד. עם זאת, לכל מצרך יש היבט כפול – ערך שימוש וערך חילופי. [1]

ראשית, סחורה, בשפת הכלכלנים האנגלים, היא "כל דבר נחוץ, שימושי או נעים בחיים", מושא לרצונות אנושיים, אמצעי קיום במובן הרחב ביותר של המונח. ערך השימוש כאספקט של הסחורה עולה בקנה אחד עם קיומו המוחשי הפיזי של הסחורה. חיטה, למשל, היא ערך שימוש מובהק השונה מערכי השימוש של כותנה, זכוכית, נייר וכו '. ערך שימוש יש ערך רק בשימוש, ומתממש רק בתהליך הצריכה. ניתן להשתמש בערך שימוש זהה בדרכים שונות. אך היקף היישום האפשרי שלה מוגבל על ידי קיומה כאובייקט עם תכונות מובחנות. יתר על כן, זה נקבע לא רק איכותית אלא גם כמותית. לערכי שימוש שונים יש מדדים שונים המתאימים למאפיינים הפיזיים שלהם; למשל, בושל חיטה, שאילת נייר, חצר פשתן.

תהיה אשר תהיה צורתה החברתית, העושר מורכב תמיד מערכי שימוש, אשר מלכתחילה אינם מושפעים מצורה זו. מטעם החיטה לא ניתן לדעת מי ייצר אותה, צמית רוסית, איכר צרפתי או קפיטליסט אנגלי. אמנם ערכי השימוש משרתים צרכים חברתיים ולכן קיימים במסגרת החברתית, אך הם אינם מבטאים את היחסים החברתיים של הייצור. לדוגמא, בואו ניקח ערך שימוש כמו סחורה כמו יהלום. איננו יכולים לדעת על ידי התבוננות בכך שהיהלום הוא מצרך. במקום בו הוא משמש כערך שימוש אסתטי או מכני, על צווארו של אדיב או ביד חותך זכוכית, מדובר ביהלום ולא בסחורה. להיות ערך שימוש הוא כנראה תנאי מקיף הכרחי של הסחורה, אך אין זה משנה לערך השימוש אם זה סחורה. ערך השימוש ככזה, מכיוון שהוא אינו תלוי בצורה הכלכלית הקובעת, נמצא מחוץ לתחום חקירת הכלכלה הפוליטית. [2] זה שייך בתחום זה רק כאשר הוא עצמו צורה קובעת. ערך שימוש הוא הישות הפיזית המיידית בה בא לידי ביטוי קשר כלכלי מוגדר – ערך חילופי.

תחילה נראה כי שער החליפין הוא יחס כמותי, הפרופורציה בה מחליפים ערכי שימוש זה לזה. ביחס זה הם מהווים סדר גודל שווה להחלפה. לפיכך, נפח אחד של אכסניוס ושמונה אונקיות של טבק עשוי להיות בעל ערך זהה להחלפה, למרות ערכי השימוש השונים של טבק ואלגנטיות. נחשב לערך חילופי, ערך שימוש אחד שווה בדיוק כמו אחר, בתנאי שהשניים זמינים בפרופורציה המתאימה. ערך החליפין של ארמון יכול לבוא לידי ביטוי במספר מוגדר של פחים של לק מגף. לעומת זאת, יצרניות פוליש המגפיים בלונדון הביעו את ערך ההחלפה של פחיות הלק הרבות שלהן מבחינת ארמונות. ללא קשר, אפוא, לצורת קיומם הטבעית וללא התחשבות באופי הספציפי של הצרכים שהם מספקים כערכי שימוש, סחורות בכמויות מוגדרות עומדות בקנה אחד, הן תופשות זו את זו זו בתהליך ההחלפה, נחשבות כשוות ערך ולמרות המראה הקשה שלהם יש מכנה משותף.

ערכי שימוש משמשים ישירות כאמצעי קיום. אך מצד שני, אמצעי הקיום הללו הם עצמם תוצרת פעילות חברתית, תוצאה של אנרגיה אנושית שהוקמה, עבודה ממומשת. כהתאמה של עבודה סוציאלית, כל הסחורות הן התגבשות של אותו חומר. יש לבחון כעת את אופיו הספציפי של חומר זה, כלומר של עבודה המגולם בערך חילופי.

נניח שאונקית זהב, טון ברזל אחד, רבע חיטה ועשרים מטר משי הם ערכי חילוף בסדר גודל שווה. כערכי חילופי דברים שבהם מבטל את ההבדל האיכותי בין ערכי השימוש שלהם, הם מייצגים כמויות שוות מאותו סוג של עבודה. העבודה שמתממשת בהם באופן אחיד חייבת להיות עבודה אחידה, הומוגנית ופשוטה; זה משנה לא פחות אם הדבר מתגלם בזהב, ברזל, חיטה או משי, שכן הוא חשוב לחמצן אם הוא נמצא בברזל חלוד, באטמוספרה, במיץ ענבים או בדם אנושי. אבל חפירת זהב, כריית ברזל, טיפוח חיטה ואריגת משי הם סוגים שונים של איכות. למעשה, מה שמופיע באופן אובייקטיבי כגיוון בערכי השימוש, מופיע, כאשר מסתכלים עליו באופן דינמי, כגיוון של פעילויות המייצרות את אותם ערכי שימוש. מכיוון שהחומר הספציפי ממנו ערכי השימוש מורכבים אינו רלוונטי לעבודה היוצרת ערך חילופי, הצורה המסוימת של עבודה זו אינה רלוונטית באותה מידה. ערכי שימוש שונים הם, יתר על כן, תוצרי הפעילות של אנשים שונים ולכן הם תוצאה של סוגים שונים של עבודה. אך כערכי חילופי דברים הם מייצגים את אותה עבודה הומוגנית, כלומר עבודה בה מוחקים המאפיינים האישיים של העובדים. עבודה שיוצרת ערך חילופי היא אפוא עבודה כללית מופשטת.

אם אונקיית זהב אחת, טון ברזל אחת, רבע חיטה ועשרים מטר משי הם ערכי חילוף בסדר גודל שווה ערך או שווה ערך, אז גרם גרם זהב, חצי טון ברזל, שלושה בושלים של חיטה וחמישה מטר של משי הם ערכי החלפה בעלי גודל גדול מאוד, וההבדל הכמותי הזה הוא ההבדל היחיד ביניהם כערכי חילופי דברים שהם מסוגלים בכלל. כערכי חליפין בסדר גודל שונה הם מייצגים חלקים גדולים יותר או קטנים יותר, כמויות גדולות או קטנות יותר של עבודה כללית פשוטה, הומוגנית ומופשטת, המהווה את ערכה של ערך חילופי דברים. נשאלת כעת השאלה, כיצד ניתן למדוד כמויות אלה? או ליתר דיוק נשאלת השאלה, מהי צורת הכמות הכמותית של עבודה זו, שכן ההבדלים הכמותיים של הסחורות כערכי חילופי דברים הם רק ההבדלים הכמותיים של העבודה המגולמים בהם. כמו שהתנועה נמדדת לפי זמן, כך גם העבודה לפי זמן העבודה. וריאציות לאורך משך הלידה הן ההבדל האפשרי היחיד שיכול להתרחש אם מניחים כי איכות העבודה ניתנת. זמן העבודה נמדד במונחים של היחידות הטבעיות של הזמן, כלומר שעות, ימים, שבועות וכו '. זמן עבודה הוא מצב החיים הקיים של העבודה, ללא קשר לצורתו, לתוכנו ולתכונותיו האישיות; זהו ההיבט הכמותי של העבודה כמו גם המידה הטבועה בו. זמן העבודה שהתממש בערכי השימוש בסחורות הוא גם החומר שהופך אותם לערכי חילופי דברים ולכן לסחורות, וגם התקן שבאמצעותו נמדדת הגודל המדויק של ערכם. הכמויות המקבילות של ערכי שימוש שונים המכילים אותה כמות זמן עבודה הם שקולים; כלומר, כל ערכי השימוש הם שקולים כאשר נלקחים בפרופורציות המכילות אותה כמות זמן עבודה שהוצא ממומש. נחשב לערכי חליפין, כל הסחורות הן בסך הכל כמויות מוגדרות של זמן עבודה מכורבל.

ההצעות הבסיסיות שלהלן חיוניות להבנת קביעת ערך החליפין לפי זמן עבודה. העבודה מצטמצמת לעבודה פשוטה, עבודה, כביכול, ללא שום תכונות איכותיות; עבודה היוצרת ערך חילופי, ולכן סחורות, היא עבודה סוציאלית במיוחד ; לבסוף, עבודה ככל שהתוצאות שלה הן ערכי שימוש, נבדלת מהעבודה ככל שהתוצאות שלה הן ערכי חילופי דברים.

כדי למדוד את ערך החליפין של מצרכים לפי זמן העבודה שהם מכילים, יש להפחית את סוגי העבודה השונים לעבודה אחידה, הומוגנית ופשוטה, בקיצור לעבודה באיכות אחידה, שההבדל היחיד שלהם, אפוא, הוא הכמות.

נראה כי צמצום זה הוא הפשטה, אך זו הפשטה אשר נעשית מדי יום בתהליך החברתי של הייצור. המרת כל הסחורות לזמן עבודה אינה הפשטה גדולה יותר, והיא לא פחות אמיתית, מאשר הרזולוציה של כל הגופים האורגניים לאוויר. העבודה, שנמדדת כך לפי הזמן, לא נראית אכן עבודה של אנשים שונים, אלא להפך, נראה כי האנשים העובדים השונים הם רק איברים של עבודה זו. במילים אחרות, העמל המגולם בערכי חילופי דברים יכול היה להיקרא עבודה אנושית באופן כללי . הפשטה זו, עבודה אנושית בכלל, קיימת בצורה של עבודה ממוצעת שבחברה נתונה האדם הממוצע יכול לבצע, הוצאה פרודוקטיבית של כמות מסוימת של שרירים אנושיים, עצבים, מוח וכו '. זו עבודה פשוטה [אנגלית כלכלנים מכנים זאת "עבודה בלתי מיומנת"] אשר כל אדם ממוצע יכול להיות מאומן לעשות ואשר בדרך זו או אחרת עליו לבצע. המאפיינים של עבודה ממוצעת זו שונים במדינות שונות ובתקופות היסטוריות שונות, אך בכל חברה מסוימת זה נראה כמשהו שניתן. חלק גדול מהעבודה המתבצעת בחברה הבורגנית היא עבודה פשוטה כפי שמראים נתונים סטטיסטיים. אם A עובד 6 שעות בייצור ברזל ו -6 שעות בייצור פשתן, ו- B גם כן עובד 6 שעות בייצור ברזל ו -6 שעות בייצור פשתן, או A עובד 12 שעות בייצור ברזל ו- B 12 שעות בייצור פשתן הוא די ברור כי יישום אחר של אותו זמן עבודה. אך מה העמדה ביחס לעבודה מסובכת יותר, היות ועבודה בעוצמה גבוהה יותר וכובד ספציפי גדול יותר, עולה מעל לרמה הכללית? עבודה מסוג זה מחליטה את עצמה לעבודה פשוטה; זוהי עבודה פשוטה המועלת לכוח גבוה יותר, כך שלדוגמא יום עבודה מיומן אחד עשוי להשתוות לשלושה ימי עבודה פשוטים. החוקים הנוגעים לצמצום זה אינם נוגעים לנו כאן. עם זאת ברור כי ההפחתה נעשית, שכן כערך חילופי, תוצר של עבודה מיומנת מאוד שווה, בפרופורציות מוגדרות, לתוצר של עבודה ממוצעת פשוטה; ובכך משווים לכמות מסוימת של עבודה פשוטה זו.

קביעת ערך החליפין לפי זמן עבודה, יתר על כן, מניחה שאותה כמות עבודה מתממשת בסחורה מסוימת, נניח טון ברזל, ללא קשר אם מדובר בעבודה של א 'או של ב', כלומר , אנשים שונים מוציאים כמויות שוות של זמן עבודה על מנת לייצר ערכי שימוש שהם שווים איכותית וכמותית. במילים אחרות, ההנחה היא שזמן העבודה הכלול במצרך הוא זמן העבודה הנחוץ לייצורו, כלומר זמן העבודה הנדרש, בתנאי הייצור הרווחים בדרך כלל, לייצור יחידה אחרת מאותה סחורה.

מהניתוח של ערך החליפין עולה כי תנאי העבודה היוצרים ערך חילופי הם קטגוריות חברתיות של עבודה או קטגוריות של עבודה סוציאלית, אולם לא במובן הכללי אלא במובן המסוים תחושה, המציין סוג מסוים של חברה. עבודה פשוטה אחידה מרמזת קודם כל שעבודתם של אנשים שונים שווה וכי התייחסות לעבודתם כאל שווה בכך שהם מופחתים למעשה לעבודה הומוגנית. עבודתו של כל אינדיבידואל ככל שהיא באה לידי ביטוי בערכי חילופי היא בעלת אופי חברתי זה של שוויון, והיא באה לידי ביטוי בערך חילופי בלבד ככל שהיא משווה לעבודה של כל שאר הפרטים.

יתר על כן, בערך חליפין זמן העבודה של אדם מסוים מיוצג ישירות כזמן עבודה באופן כללי , ואופי כללי זה של עבודה פרטנית מופיע כאופי החברתי של עבודה זו. זמן העבודה המתבטא בערך חליפין הוא זמן העבודה של אינדיבידואל, אך של אינדיבידואל בשום אופן אינו שונה מהאדם הבא ומכל הפרטים האחרים ככל שהם מבצעים עבודה שווה; זמן העבודה, אם כן, שאדם אחד דורש לייצור מצרך נתון הוא זמן העבודה הנחוץ לו אדם אחר ידרש לייצור אותו סחורה. זה זמן העבודה של אדם, זמן העבודה שלו , אך רק כזמן עבודה המשותף לכולם; כתוצאה מכך, זה לא ממש מהי משך העבודה האינדיבידואלי שלו . זמן עבודה אוניברסאלי זה מוצא את ביטויו במוצר אוניברסאלי, שווה ערך אוניברסאלי , כמות מוגדרת של זמן עבודה ממומש, אשר הצורה המובחנת של ערך השימוש בו הוא מתבטא כתוצר הישיר של אדם אחד היא עניין של אדישות מוחלטת, וניתן להמיר אותו כרצונו לכל סוג אחר של ערך שימוש, בו הוא מופיע כתוצר של כל אדם אחר. רק כגודל אוניברסלי כזה הוא מייצג גודל חברתי. עבודתו של אדם יכול לייצר ערך חילופי רק אם הוא מייצר מקבילות אוניברסאליות, כלומר אם זמן העבודה של הפרט מייצג זמן עבודה אוניברסאלי או אם זמן העבודה האוניברסלי מייצג זמן עבודה אינדיבידואלי. ההשפעה זהה כאילו האנשים השונים שילבו את זמן העבודה שלהם והקצו חלקים שונים של זמן העבודה העומדים לרשותם המשותפת לערכי השימוש השונים. זמן העבודה של הפרט הוא אפוא, למעשה, זמן העבודה הנדרש על ידי החברה לייצור ערך שימוש מסוים, כלומר לספק רצון מסוים. אך מה שחשוב כאן הוא רק האופן הספציפי בו מתבסס האופי החברתי של העבודה. כמות מסוימת של זמן העבודה של ספינר מתממשת, למשל, ב- £ 100 חוטי פשתן. משערה כי אותה זמן עבודה מיוצגת במאה מטרים של פשתן, תוצר של אורג. מכיוון ששני מוצרים אלה מייצגים כמויות שוות של זמן עבודה אוניברסאלי, ולכן הם שקולים לכל ערך שימוש המכיל את אותה כמות זמן עבודה, הם שווים זה לזה. רק מכיוון שזמן העבודה של הספינר וזמן העבודה של האורג מייצגים זמן עבודה אוניברסאלי, ומוצריו הם אפוא מקבילות אוניברסאליות, הוא ההיבט החברתי של העבודה של שני הפרטים המיוצגים עבור כל אחד מהם על ידי העבודה. של האחר, כלומר עבודת האורג מייצגת אותו עבור הטווינר, ועבודת הספינר מייצגת אותו עבור האורג. לעומת זאת, תחת מערכת הייצור הפטריארכלית הכפרית, כאשר הטוויסט והמארגן חיו תחת אותה קורת גג – נשות המשפחה מסתובבות והגברים האורגים, אומרים לדרישות המשפחה – חוט ומצעים היו מוצרים חברתיים , סחרור ואריגת עבודה סוציאלית במסגרת המשפחה. אך אופים החברתי לא הופיע בצורה של חוט שהפך למקבילה אוניברסאלית שהוחלפה לפשתן כמקבילה אוניברסאלית, כלומר של שני המוצרים שמחליפים זה בזה כביטויים שווים ותקפים באותה מידה של אותו זמן עבודה אוניברסאלי. נהפוך הוא, תוצר העבודה נשא את החותם החברתי הספציפי של הקשר המשפחתי עם חלוקת העבודה המתפתחת באופן טבעי. או בואו ניקח את השירותים והעמלות בסגנון ימי הביניים. זו הייתה עבודתו המובחנת של הפרט בצורתו המקורית, התכונות הספציפיות של עבודתו ולא הפן האוניברסאלי שלו שיצרו את הקשרים החברתיים באותה תקופה. או סוף סוף בואו נקח עבודה משותפת בצורתה המתפתחת באופן ספונטני כפי שאנו מוצאים אותה בין כל המדינות התרבותיות עם שחר ההיסטוריה שלהן. [3] במקרה זה, ככל הנראה, האופי החברתי של העבודה אינו מושפע על ידי העבודה של האדם הנוטל את הצורה המופשטת של עבודה אוניברסלית או את המוצר שלו, בהנחה של צורה של מקבילה אוניברסאלית. המערכת הקהילתית שעליה מתבסס דרך ייצור זו מונעת מעבודתו של אדם להפוך לעבודה פרטית ותוצרתו תוצר פרטי של אדם נפרד; זה גורם לעבודה פרטנית להופיע במקום כתפקוד ישיר של חבר בארגון החברתי. עבודה המתבטאת בערך חילופי נראית כעבודה של אדם מבודד. זה הופך לעבודה סוציאלית על ידי קבלת צורת ההפך הישיר שלה, של עבודה אוניברסלית מופשטת.

לבסוף, זוהי תכונה אופיינית לעבודה אשר מהווה ערך חילופי שהיא גורמת ליחסים החברתיים של יחידים להופיע בצורה מעוותת של קשר חברתי בין הדברים. העבודה של אנשים שונים משולה ומתייחסת לעבודה אוניברסאלית רק על ידי הבאת ערך שימוש אחד ביחס לאחד אחר במסווה של ערך חילופי. אף על פי שנכון לומר שערך החליפין הוא קשר בין אנשים, [4] עם זאת יש להוסיף כי מדובר ביחס מוסתר על ידי מעטה חומרי. כשם שליליון ברזל וקילו זהב הם בעלי משקל זהה למרות תכונותיהם הפיזיקליות והכימיות השונות, כך גם לשני סחורות שיש להם ערכי שימוש שונים אך מכילים אותה כמות זמן עבודה יש אותו ערך חילופי . ערך חילופי נראה אפוא כהגדרה חברתית של ערכי שימוש, קביעה הראויה להם כדברים וכתוצאה מכך הם מסוגלים בפרופורציות מוגדרות לתפוס אחד את השני בתהליך ההחלפה, כלומר הם שקולים. , בדיוק כמו שיסודות כימיים פשוטים המשולבים בפרופורציות מסוימות יוצרים שקילות כימיות. רק המוסכמות של חיי היומיום שלנו גורמות להיראות דבר שבשגרה ורגיל שיחסי ייצור של חברת צריכים ללבוש צורה של דברים, כך שהיחסים אליהם אנשים נכנסים במהלך עבודתם יופיעו כקשר של דברים זה לזה ושל דברים לאנשים. המיסטיפיקציה הזו היא עדיין פשוטה מאוד במקרה של מצרך. כולם מבינים פחות או יותר בבירור כי יחסי הסחורות כערכי חילופי דברים הם באמת היחסים של אנשים לפעילויות יצרניות זו של זו. מראית הפשטות נעלמת ביחסי ייצור מתקדמים יותר. כל האשליות של המערכת המוניטרית נובעות מכישלון התפיסה כי כסף, אם כי אובייקט פיזי עם תכונות מובחנות, מייצג יחס חברתי של ייצור. ברגע שהכלכלנים המודרניים, שמגלגלים על האשליות של המערכת המוניטרית, מתמודדים עם הקטגוריות הכלכליות המורכבות יותר, כמו הון, הם מראים את אותן אשליות. זה עולה בבירור בווידוי שלהם על פליאה תמימה כאשר התופעה שהם תיארו בצורה נחרצת כדבר מופיעה שוב כקשר חברתי, ורגע לאחר מכן, לאחר שהוגדרה כיחס חברתי, מתגרה בהם שוב כדבר.

מכיוון שערך החליפין של סחורות אינו אכן אלא מערכת יחסים הדדית בין סוגים שונים של עבודה של יחידים הנחשבים לעבודה שווה ואוניברסאלית, כלומר לא אלא ביטוי חומרי של צורה חברתית ספציפית של עבודה, זהו טאוטולוגיה לומר כי עבודה היא המקור היחיד לשווי חליפין ובהתאם לעושר, ככל שזה מורכב משווי חליפין. באותה מידה, מדובר בטאוטולוגיה לומר כי לחומר במצבו הטבעי אין ערך חילופי [5] מכיוון שהוא אינו מכיל עבודה, וכי ערך החליפין ככזה אינו כולל חומר במצב טבעי. נכון שוויליאם פטי מכנה "עבד את האב ואת האדמה אם העושר", שואל הבישוף ברקלי

"האם ארבעת היסודות, ועבודת האדם בהם, אינם המקור האמיתי לעושר," [6]

והתומאס קופר האמריקאי מסביר בצורה פופולרית:

"קח מפיסת לחם את העבודה שאותה אופה הקמח על הקמח, על ידי הטוחן על התבואה שהובא אליו, על ידי החקלאי בחריש, זריעה, נטייה, איסוף, דחייה, ניקוי והובלת הזרע, ומה יישאר? כמה גרגרי דשא, הצומחים בטבע ביער, ואינם ראויים לכל מטרה אנושית. " [7]

אבל כל התצפיות הללו לא עוסקות בעבודה מופשטת, שהיא מקור ערך החליפין, אלא בעבודה קונקרטית כמקור לעושר חומרי, בקיצור עבודה ככל שהיא מייצרת ערכי שימוש. מכיוון שמוצג ערך הסחורה מוצב, מוצב גם התועלת הספציפית והתועלת המובהקת של העבודה המוצעת עליו; אך זהו ההיבט היחיד של העבודה כעבודה מועילה הרלוונטית לחקר הסחורות. בהתחשב בלחם כערך שימוש, אנו עוסקים בתכונותיו כמוצר מזון ובשום אופן לא בעבודה של החקלאי, הטוחן, האופה וכו '. אפילו אם העבודה הנדרשת הופחתה ב- 95 אחוז כ כתוצאה מהמצאה כלשהי, התועלת של כיכר לחם תישאר לא מושפעת. זה לא יאבד אף חלקיק אחד מערך השימוש בו גם אם היה נופל מוכן מהשמיים. בעוד שעבודה המציגה ערך חילופי באה לידי ביטוי בשוויון הסחורות כמקבילות אוניברסליות, העבודה כפעילות יצרנית מועילה באה לידי ביטוי במגוון האינסופי של ערכי שימוש. בעוד שעבודה המציגה ערך חליפין היא עבודה מופרזת אוניברסלית ואחידה, העבודה המציגה ערך שימוש היא עבודה קונקרטית ומובחנת, הכוללת סוגים שונים של אינסוף של עבודה בכל הנוגע לצורתה והחומר עליו הוא מיושם.

לא נכון לומר שעבודה המייצרת ערכי שימוש היא המקור היחיד לעושר המיוצר על ידה, כלומר של עושר חומרי. מכיוון שעבודה היא פעילות המתאימה חומר למטרה כזו או אחרת, היא זקוקה לחומר כתנאי מוקדם. ערכי שימוש שונים מכילים פרופורציות שונות מאוד של עבודה ומוצרים טבעיים, אך ערך השימוש מכיל תמיד יסוד טבעי. כפעילות מועילה המופנית לניכוס גורמים טבעיים בצורה כזו או אחרת, העבודה היא תנאי טבעי של קיום אנושי, תנאי של חילופי חומרים בין האדם לטבע, בלתי תלוי בצורה של החברה. מצד שני, העבודה המציגה ערך חילופי היא צורה חברתית ספציפית של עבודה. לדוגמה, תפירה אם מחשיבים את הצד הפיזי שלו כפעילות יצרנית מובחנת מייצרת מעיל, אך לא את ערך ההחלפה של המעיל. ערך החליפין מיוצר על ידיו לא תפורים ככאלה אלא כעבודה אוניברסלית מופשטת, וזה שייך למסגרת חברתית שלא תוכנן על ידי החייט. נשים בתעשייה ביתית קדומה, למשל, ייצרו מעילים מבלי לייצר את ערך ההחלפה של המעילים. העבודה כמקור לעושר חומרי הייתה ידוע היטב גם למוזס, נותן החוק וגם לאדם סמית, פקיד המכס. [8]

הבה נבחן כמה הצעות שנובעות מהפחתת ערך החליפין לזמן העבודה.

לסחורה כערך שימוש יש פונקציה מהותית בולטת. חיטה למשל משמשת כמזון. מכונה מחליפה כמות מסוימת של עבודה. פונקציה זו, שמכוחה סחורה היא ערך שימוש, פריט צריכה, עשויה להיקרא השירות שלו, השירות שהוא נותן כערך שימוש. אך הסחורה כערך חילופי נחשבת תמיד אך ורק מבחינת התוצאה. מה שחשוב הוא לא השירות שהוא נותן, אלא השירות [9] הניתן לו במהלך ייצורו. כך, ערך החליפין של מכונה, למשל, נקבע לא לפי כמות זמן העבודה שהיא יכולה להחליף, אלא לפי כמות זמן העבודה שהוקמה בייצור שלה ולכן נדרשת לייצור מכונה חדשה של אותו סוג.

לפיכך, אם כמות העבודה הנדרשת לייצור סחורות נותרה קבועה, שווי החליפין שלהם יישאר גם הוא ללא שינוי. אבל המתקן או הקושי בייצור משתנים ללא הרף. אם תפוקת העבודה גדלה, אותו ערך שימוש יופק בפחות זמן. אם ~ תפוקת העבודה יורדת, יידרש זמן רב יותר לייצור אותו ערך שימוש. כמות זמן העבודה הכלולה בסחורה, ולכן ערך החליפין שלה, היא כתוצאה מכך כמות משתנה, העולה או יורדת ביחס הפוך לעלייה או ירידה של תפוקת העבודה. רמת הפריון של העבודה, שנקבעה מראש בתעשיית הייצור, תלויה בחקלאות ובתעשיית החילוץ, גם בתנאי טבע בלתי צפויים. אותה כמות של עבודה תביא לפלט גדול יותר או קטן יותר של מתכות שונות – תלוי בכמות היחסית של המרבצים מתכות אלה בקרום כדור הארץ. אותה כמות של עבודה עשויה להניב שני בושלים של חיטה בעונה חיובית, ואולי רק בושל אחד בעונה שלילית. מחסור או שפע שנוצרו על ידי נסיבות טבעיות נראה במקרה זה כדי לקבוע את ערך ההחלפה של סחורות, מכיוון שהוא קובע את התפוקה של עבודת הבטון הספציפית הכרוכה בתנאים הטבעיים.

כמויות שוות של זמן עבודה, או כמויות שוות ערך של ערך חילופי, כלולות בנפחים לא שווים של ערכי שימוש שונים. ככל שהנפח של ערך שימוש שמכיל כמות זמן מסוימת של זמן עבודה בהשוואה לערכי שימוש אחרים של סחורות, כך גדול יותר ערך ההחלפה הספציפי של אותה סחורה. אם נמצא כי בתקופות שונות של ציוויליזציה המופרדות על ידי פרקי זמן ארוכים, ערכי שימוש שונים – למשל זהב, כסף, נחושת וברזל, או חיטה, שיפון, שעורה ושיבולת שועל – יוצרים סדרה של ערכי חילוף ספציפיים אשר השלם שומר על הסדר היחסי שלהם ביחס זה לזה, אם כי לא בממדים המספריים המדויקים שלהם, מכאן עולה כי ההתפתחות הפרוגרסיבית של הכוחות היצרניים החברתיים הפעילה השפעה אחידה או כמעט אחידה על זמן העבודה הנדרש לייצור סחורות אלה. .

ערך החליפין של מצרך אינו בא לידי ביטוי בערך השימוש בו. אך כהתממשות זמן העבודה החברתי האוניברסלי, ערך השימוש של מצרך אחד מובא ליחס עם ערכי השימוש בסחורות אחרות. ערך החליפין של מצרך אחד מתבטא בכך בערכי השימוש בסחורות אחרות. למעשה, ערך החליפין של מצרך אחד המתבטא בערך השימוש בסחורה אחרת מייצג שוויון. אם למשל אומרים שחצר פשתן אחת שווה שני קילוגרם קפה, הרי שערך החליפין של פשתן בא לידי ביטוי בערך השימוש של קפה, ובנוסף הוא מתבטא בכמות מוגדרת של ערך שימוש זה. לאחר מתן הפרופורציה, ניתן לבטא את הערך של כל כמות פשתן במונחים של קפה. ניכר כי שווי החליפין של מצרך, למשל פשתן, אינו בא לידי ביטוי באופן מוחלט על ידי הפרופורציה שבה מצרך מסוים, למשל, קפה, מהווה את המקבילה שלו. כמות זמן העבודה האוניברסלית המיוצגת על ידי חצר פשתן קיימת במקביל בכמויות מגוונות לאין ערכי השימוש בכל שאר הסחורות. ערך השימוש של כל סחורה אחרת שנלקחת בפרופורציה המייצגת את אותה כמות זמן עבודה מהווה שווה ערך לחצר המצעים. ניתן להחיש באופן מוחלט את ערך החליפין של סחורה מסוימת זו רק על ידי מספר אינסופי של משוואות בהן ערכי השימוש של כל הסחורות האחרות מהוות את המקבילה שלה. הביטוי הממצה היחיד למקבילה אוניברסלית הוא סכום המשוואות הללו או מכלול הפרופורציות השונות בהן ניתן להחליף סחורה לכל סחורה אחרת. לדוגמה סדרת המשוואות –

חצר פשתן אחת = 1/2 ליטר תה

חצר פשתן אחת = 2 פאונד. של קפה

חצר פשתן אחת = 8 ק"ג. של לחם

חצר פשתן אחת = 6 מטר קליקו

 

ניתן להכניס את הטופס הבא –

 

1 חצר פשתן = 1/8 קילוגרם תה + 1/2 ליטר קפה 2 קילוגרמים. לחם + מטר וחצי קליקו.

 

אם כן היו לנו את כל המשוואות בהן הערך של חצר פשתן בא לידי ביטוי באופן ממצה, היינו יכולים לציין את ערך החליפין שלו בצורה של סדרה. זוהי למעשה סדרה אינסופית, שכן לעולם לא ניתן לעקוף סופית את מגוון הסחורות אלא מתרחב ללא הפסקה. מכיוון שערך החליפין של סחורה אחת נמדד בערכי השימוש של כל הסחורות האחרות, ערכי החליפין של כל הסחורות האחרות נמדדים להפך במונחים של ערך השימוש של הסחורה האחת שנמדדת על ידם. [10] אם ערך החליפין של חצר פשתן אחת בא לידי ביטוי ב 1/2 ליטר תה, או 2 קילוגרמים. קפה, או 6 מטר קליקו, או 8 קילוגרם. של לחם וכו ', יוצא כי קפה, תה, קליקו, לחם וכו', חייבים להיות זהים זה לזה בפרופורציה בה הם שווים לפשתן, בסדר גודל שלישי, ולכן פשתן משמש כאמצעי נפוץ שלהם ערך חליפין. ערך החליפין של כל מצרך הנחשב למועד עבודה אוניברסלי ממומש, .e, ככמות מוגדרת של זמן עבודה אוניברסאלי, נמדד ברצף במונחים של כמויות מוגדרות של ערכי השימוש של כל הסחורות האחרות; ומצד שני, ערכי החליפין של כל שאר הסחורות נמדדים בערך השימוש של סחורה בלעדית זו. אבל כל סחורה שנחשבת כ- ערך החליפין הוא גם הסחורה הבלעדית המשמשת כמידה הנפוצה לערכי החליפין של כל שאר הסחורות ומצד שני היא בסך הכל סחורה אחת מבין הסחורות הרבות בסדרה שבה ערך ההחלפה של כל סחורה אחרת מתבטא ישירות.

המספר הקיים של סוגים שונים של סחורות אינו משפיע על ערך הסחורה. אולם, אם סדרת המשוואות בהן ניתן לממש את ערך החליפין שלה ארוכה או קצרה יותר תלויה במגוון הגדול או הקטן יותר של סחורות שונות. סדרת המשוואות המבטאות, נניח, את ערך הקפה מראה את טווח ההחלפות שלו, את הגבולות שבתוכם הוא מתפקד כערך חילופי דברים. שער החליפין של מצרך כביטוי אובייקטיבי של זמן עבודה חברתי אוניברסלי מוצא את ביטויו הראוי לשוויון במגוון האינסופי של ערכי השימוש.

ראינו שערך החליפין של מצרך משתנה עם כמות זמן העבודה הכלולה בו באופן ישיר. ערך החליפין הממומש שלו, כלומר ערך החליפין שלו שמתבטא בערכי השימוש בסחורות אחרות, חייב להיות תלוי גם במידת ההשתנות של זמן העבודה על ייצור כל הסחורות האחרות. לדוגמה, אם זמן העבודה הדרוש לייצור בושל חיטה נותר ללא שינוי, ואילו זמן העבודה הדרוש לייצור כל הסחורות האחרות הוכפל, הרי שער החליפין של בושל חיטה מבחינת המקבילות שלו היה חצוי. התוצאה למעשה תהיה זהה כאילו נפסקה זמן העבודה הנדרש לייצור בושל חיטה וזמן העבודה הנדרש לייצור כל הסחורות האחרות נותר ללא שינוי. ערך הסחורות נקבע על ידי הכמות שבהן ניתן לייצר בזמן עבודה נתון. על מנת לבחון אילו שינויים עלולים להשפיע על פרופורציה זו, ניקח שני סחורות, א 'ו-ב'. ראשית, ההנחה היא כי זמן העבודה הנדרש לייצור B נותר ללא שינוי. במקרה זה ערך החליפין של A המתבטא במונחים של B נופל או עולה ביחס ישיר לירידה או לעלייה בזמן העבודה הדרוש לייצור A. השני .זמן העבודה הנחוץ לייצור סחורה A מניח כי הוא לא ישתנה. שער החליפין של סחורה A מבחינת B נופל או עולה ביחס הפוך לירידה או לעלייה בזמן העבודה הנדרש לייצור B. שלישית . משך העבודה הנדרש לייצור A ו- B ההנחה יורד או עולה באותה קצב. המשוואה המבטאת את ערך הסחורה A במונחים של B נותרה ללא שינוי במקרה זה. אם גורם כלשהו היה גורם לפרודוקטיביות של כל סוגי העבודות ליפול במידה שווה, ובכך לדרוש אותו פרופורציה של עבודה נוספת לייצור כל הסחורות, אזי הערך של כלהסחורות יעלו, הביטוי האמיתי לערך החליפין שלהן יישאר ללא שינוי, והעושר האמיתי של החברה יקטן, מכיוון שהפקת אותה כמות של ערכי שימוש תדרוש כמות גדולה יותר של זמן עבודה. רביעית . זמן העבודה הנדרש לייצור של A וגם B מניח להגדיל או להקטין אך במידה לא שווה, אחרת מניחים שזמן העבודה הנדרש לייצור של A גדל בעוד שהנדרש ל- B פוחת, או להפך. . ניתן להפחית בפשטות את כל המקרים הללו למצב בו זמן העבודה הנדרש לייצור מצרך אחד נותר ללא שינוי, בעוד שהנדרש לייצור השני מגדיל או פוחת.

ערך החליפין של כל סחורה בא לידי ביטוי במונחים של ערך השימוש של כל סחורה אחרת, בין ביחידות שלמות או בשברים של אותו ערך שימוש. כל סחורה כערך חילופי יכולה להיות מחולקת באותה קלות כמו זמן העבודה הכלול בה. השוויון בין סחורות אינו תלוי באותה מידה בחלוקה הפיזית של ערכי השימוש שלהם, כמו שהסיכום של ערכי החליפין של סחורות אינו מושפע מהשינויים שעשויים לערוך את ערכי השימוש בסחורות במהלך הפיכתם ל מצרך חדש יחיד .

עד כה נבדקו שני היבטים של הסחורה – ערך שימוש וערך חילופי – אך כל אחד מהם בנפרד. הסחורה, לעומת זאת, היא האחדות הישירה של ערך השימוש וערך החליפין, ובו זמנית היא מצרך רק ביחס לסחורות אחרות. התהליך החילוף סחורות הוא אמיתי ביחס שקיים ביניהם. זהו תהליך חברתי שמתנהל על ידי יחידים ללא תלות זה בזה, אך הם לוקחים בו חלק רק כבעלים של סחורות; הם קיימים זה בזה רק ככל שהמוצרים שלהם קיימים; כך נראה שהם למעשה הנציגים המודעים של תהליך ההחלפה.

המצרך הוא ערך-שימוש, חיטה, פשתן, יהלום, מכונה, וכו ', אבל כמו מצרך זה בו זמנית לא ערך לשימוש. זה לא יהיה מצרך, אם זה היה ערך שימוש לבעליו, זה אמצעי ישיר לסיפוק צרכיו שלו. עבור בעליה זה נהפוך הוא ערך שאינו שימוש , זהו רק המפקיד הפיזי של ערך החליפין, או פשוט אמצעי להחלפה . ערך שימוש כמוביל פעיל של ערך חילופי הופך לאמצעי חילופי דברים. הסחורה היא ערך שימוש עבור בעליה רק ​​עד שזה ערך חילופי. [במובן זה אריסטו מדבר על ערך חליפין (ראה הקטע שצוטט בתחילת פרק זה).] לפיכך יש לסחורהעדיין להפוך לערך שימוש, מלכתחילה לערך שימוש עבור אחרים. מכיוון שהוא אינו ערך שימוש לבעליו, עליו להיות ערך שימוש לבעלי סחורות אחרות. אם זה לא המקרה, אז העבודה שהוצאה עליו הייתה חסרת תועלת; העבודה והתוצאה בהתאם אינה מצרך. הסחורה צריכה, לעומת זאת, להיות ערך שימוש עבור בעליה , שכן אמצעי קיומו מתקיימים מחוצה לה, בערכי השימוש בסחורות של אנשים אחרים. כדי להפוךערך שימוש, על הסחורה לעמוד בצורך הספציפי שהוא יכול לספק. כך ערכי השימוש בסחורות הופכים לערכי שימוש על ידי חילופי מקומות הדדיים: הם עוברים מידיהם של מי שעבורם היו אמצעי להחלפה לידי מי שעבורם הם משמשים כמוצרי צריכה. רק כתוצאה מהתנכרות אוניברסלית זו של סחורות הופכת העבודה הכלולה בהם לעבודה מועילה. סחורות אינן רוכשות צורה כלכלית חדשה במהלך הקורסשל יחסים הדדיים כערכי שימוש. נהפוך הוא, הצורה הספציפית שהבדילה אותם כסחורות נעלמת. לחם, למשל, במעבר מהאופה לצרכן אינו משנה את אופיו כלחם. אלא שהצרכן מתייחס אליו כאל ערך שימוש, כאל אוכל מסוים, ואילו כל עוד הוא היה בידי האופה הוא פשוט היה מייצג מערכת יחסים כלכלית, קונקרטית ובו בזמן דבר מופשט. . השינוי היחיד איפוא שמצרכים חווים במהלך הפיכתם לערכי שימוש הוא הפסקת קיומם הפורמאלית בה הם היו ערכי-שימוש עבור בעליהם וערכי-שימוש עבור הלא-הבעלים שלהם. כדי להפוך לערכי שימוש יש לסלק את הסחורות לחלוטין; הם חייבים להיכנס לחילופי הדבריםתהליך; חילופי הדברים עוסקים אך ורק בהיבט שלהם כערכי חילופי דברים. מכאן שרק על ידי מימושם כערכי חילופי דברים הם יכולים להתממש כערכי שימוש.

הסחורה האינדיבידואלית כערך שימוש נחשבה במקור כמשהו עצמאי, ואילו כערך חליפין היא הייתה מלכתחילה נתפסת ביחסה לכל שאר הסחורות, אך זו הייתה רק יחס תיאורטי, היפותטי. זה מממש את עצמו רק בתהליך החלפה. מצד שני, סחורה היא ערך חילופי, ככל שהושקעה כמות מוגדרת של זמן עבודה על ייצורו והיא מייצגת בהתאם את זמן העבודה המתממש . עם זאת הסחורה בעת היווצרותה מתממשת רק זמן עבודה אינדיבידואלי מסוג מסוים ולא זמן עבודה אוניברסאלי . הסחורה היא אפוא לא מיד ערך חליפין, אלא עדיין צריך להיותערך חליפין. ראשית, זה יכול להיות התממשות של זמן עבודה אוניברסלי רק כאשר הוא מייצג יישום שימושי מסוים של זמן עבודה, כלומר ערך שימוש. זהו התנאי המהותי שבמסגרתו נתפס זמן העבודה הכלול בסחורות כזמן עבודה חברתי אוניברסאלי. סחורה יכולה אפוא להפוך לערך שימוש אם היא מתממשת כערך חילופי, ואילו היא יכולה להתממש רק כערך חילופי אם היא מנוכרת ומתפקדת כערך שימוש. הניכור של סחורה כערך שימוש אפשרי רק לאדם שעבורו הוא ערך שימוש, כלומר, אובייקט המספק צרכים מסוימים. מצד שני, זה יכול להיות מנוכר רק בתמורה לסחורה אחרת, או אם אנו רואים את העניין מנקודת מבטו של בעל הסחורה האחרת, גם הוא יכול רק להתנכר, כלומר לממש, את הסחורה שלו על ידי הבאתו במגע עם הצורך המסוים שהוא האובייקט. במהלך הניכור האוניברסאלי של סחורות כערכי שימושהם מתייחסים זה לזה כדברים נפרדים השונים פיזית ובשל תכונותיהם הספציפיות מספקות צרכים מסוימים. אך כערכי שימוש גרידא הם מתקיימים ללא תלות זה בזה או יותר נכון ללא קשר. ניתן להחליף אותם כערכי שימוש רק בקשר לצרכים מסוימים. עם זאת, הם ניתנים להחלפה רק כשווי ערך, והם שקולים רק בכמויות שוות של זמן עבודה ממומש, כאשר מתעלמים לחלוטין מהתכונות הפיזיקליות שלהם כערכי שימוש, ומכאן היחסים של סחורות אלה לצרכים ספציפיים. מצרךמתפקד כערך חילופי אם הוא יכול לתפוס מקום חופשי של כמות מוגדרת של כל סחורה אחרת, ללא קשר לשאלה אם זה מהווה ערך שימוש עבור הבעלים של הסחורה האחרת או לא. אך עבור בעל הסחורה האחרת הוא הופך לסחורה רק ככל שהיא מהווה עבורו ערך שימוש, ועבור הבעלים שבידיו זה הופך להיות ערך חילופי רק ככל שהוא סחורה עבור הבעלים האחר. יחס זהה חייב להיות אפוא בו זמנית יחס של סחורות שוות במהותן השונות רק בסדר גודל, כלומר יחס המבטא את השוויון שלהן כמתממשות של זמן עבודה אוניברסאלי, ובו בזמן זה צריך להיות היחס שלהן כשונה מבחינה איכותית. דברים, כערכי שימוש מובחנים לצרכים נפרדים,בקיצור יחס המבדיל אותם כערכי שימוש בפועל אך שוויון ואי-שוויון המוצגים בכך הם בלעדיים זה מזה. התוצאה איננה סתם מעגל בעיות אכזרי, כאשר פיתרון של בעיה אחת מניח את פתרונה של האחרת, אלא קומפלקס שלם של הנחות יסוד סותרות, שכן קיום תנאי אחד תלוי ישירות בהתגשמות הפוכה.

תהליך ההחלפה צריך לכלול גם את האבולוציה וגם את הפיתרון של סתירות אלה, שלא ניתן להדגים עם זאת בתהליך בצורה פשוטה זו. רק התבוננו כיצד הסחורות עצמן קשורות זו לזו כערכי שימוש, כלומר כיצד סחורות כ פונקציות ערכי השימוש בתוךתהליך ההחלפה. מצד שני, ערך החליפין כפי ששקלנו אותו עד כה, קיים אך ורק כהפשטה שלנו, או, אם מעדיפים, כהפשטה של ​​בעל הסחורה הבודד, ששומר על הסחורה כערך שימוש במלאי – בית, ויש לו את מצפונו כערך חילופי דברים. עם זאת, בתהליך החליפין, הסחורות חייבות להתקיים זו בזו לא רק כערכי שימוש אלא גם כערכי חילופי דברים, והיבט זה של קיומם צריך להופיע כקשר הדדי בעצמם. הקושי שעימנו מולנו מלכתחילה היה שיש לסלק את הסחורה כערך שימוש, להיפטר ממנה, לפני שהיא יכולה לתפקד כערך חילופי, כעבודה ממומשת, ולהפך, על הניכור שלה כשימוש- ערך מניח את קיומו כערך חילופי דברים.אבל בואו נניח שהקושי הזה התגבר, שהסחורה השילה את ערך השימוש הספציפי שלה ובכך מילאה את החומרתנאי להיות עבודה מועילה חברתית, במקום העבודה הספציפית של אדם לבדו. בתהליך החליפין, הסחורה כערך חילופי חייבת אז להפוך לשווה עבודה אוניברסאלי, המתממש זמן עבודה כללי לכל שאר הסחורות; לפיכך אין לה עוד את הפונקציה המוגבלת של ערך שימוש מסוים, אלא היא מסוגלת להיות מיוצגת ישירות בכל ערכי השימוש כשווי ערך. כל סחורות אולם הןסחורה שכתוצאה מההתנכרות של ערך השימוש הספציפי שלה, חייבת להופיע כמימוש ישיר של זמן העבודה האוניברסאלי. אך מצד שני, רק סחורות מסוימות, ערכי שימוש מסוימים המגלמים את עבודתם של אנשים פרטיים, עומדים זה עם זה בתהליך ההחלפה. זמן העבודה האוניברסלי עצמו הוא הפשטה שככזו אינה קיימת עבור סחורות.

הבה נבחן את סדרת המשוואות בהן ערך ההחלפה של סחורה בא לידי ביטוי במונחים קונקרטיים, למשל –

חצר פשתן אחת = 2 פאונד. קפה

1 חצר פשתן = 1/2 ליטר תה

1 חצר פשתן = 8 קילוגרם. של לחם וכו '.

 

למען האמת, משוואות אלה רק מציינות כי כמויות שוות של זמן עבודה סוציאלי אוניברסלי מתממשות בחצר פשתן, 2 ק"ג. קפה, 1/2 ליטר תה וכו '. אבל הסוגים השונים של עבודה פרטנית המיוצגת בערכי השימוש הספציפיים הללו, הופכים למעשה לעבודה באופן כללי, ובדרך זו עבודה סוציאלית, רק על ידי החלפה בפועל לאחת כמות אחרת בכמויות פרופורציונאליות לזמן העבודה הכלול בהן. זמן עבודה סוציאלי קיים בסחורות אלה במצב סמוי, כביכול, ומתגלה רק במהלך חילופי הדברים. נקודת המוצא אינה עבודתם של אנשים הנחשבים לעבודה סוציאלית, אלא להפך, סוגי העבודה הספציפיים של אנשים פרטיים, כלומרעבודה שמוכיחה שמדובר בעבודה סוציאלית אוניברסאלית רק על ידי החלפת אופיו המקורי בתהליך החליפין. כתוצאה מכך עבודה סוציאלית אוניברסלית אינה תנאי מוקדם מוכנה אלא תוצאה מתהווה. כך נוצר קושי חדש: מצד אחד, סחורות חייבות להיכנס לתהליך החליפין כזמן עבודה אוניברסאלי ממומש, ומצד שני, זמן העבודה של הפרטים הופך למימוש זמן העבודה האוניברסאלי בלבד כתוצאה מתהליך ההחלפה.זמן העבודה של הפרטים הופך לממלא זמן העבודה האוניברסלי בלבד כתוצאה מתהליך ההחלפה.זמן העבודה של הפרטים הופך לממלא זמן העבודה האוניברסלי בלבד כתוצאה מתהליך ההחלפה.

דרך הניכור של ערך השימוש בו, שהוא מצורת קיומו המקורית, צריך כל סחורה לרכוש את קיומה המקביל כערך חילופי. על הסחורה להניח אפוא קיום כפול בתהליך ההחלפה. מצד שני, צורת קיומה השנייה, ערך החליפין, יכולה להיות מיוצגת רק על ידי מצרך אחר, שכן רק סחורות מתמודדות זו עם זו בתהליך ההחלפה. כיצד ניתן להציג סחורה מסוימת באופן ישיר כזמן עבודה אוניברסאלי ממומש, או – שמסתכם באותו דבר – כיצד יכול זמן העבודה הבודד שמתממש בסחורה מסוימת לקבל ישירות אופי אוניברסלי? הביטוי הקונקרטי לערך החליפין של סחורה, כלומר של כל סחורה שנחשבת כמקבילה אוניברסלית, מורכב מסדרת אינסוף של משוואות כמו –

חצר פשתן אחת = 2 פאונד. קפה

1 חצר פשתן = 1/2 ל 'תה

1 חצר פשתן = 8 ל'. לחם

1 חצר פשתן = 6 מטר קליקו

1 חצר פשתן = וכן הלאה.

 

זוהי אמירה תיאורטית מכיוון שהסחורה נחשבת רק לכמות מוגדרת של זמן עבודה אוניברסאלי ממומש. סחורה מסוימת כמקבילה אוניברסלית הופכת מהפשטה טהורה לתוצאה חברתית של תהליך ההחלפה, אם פשוט הופכים את סדרת המשוואות לעיל. לדוגמה –

 

2 קילוגרמים. קפה = 1 חצר פשתן

1/2 ליטר תה = חצר פשתן

8 קילוגרמים. לחם = חצר פשתן

6 מטר קליקו = חצר פשתן.

 

כשם שזמן העבודה הכלול בקפה, תה, לחם, קליקו, בקיצור בכל הסחורות, בא לידי ביטוי במונחים של פשתן, כך לעומת זאת, ערך ההחלפה של פשתן בא לידי ביטוי בכל הסחורות האחרות שמשמשות כשוות ערך שלה, זמן העבודה המתממש בפשתן הופך לזמן עבודה אוניברסלי ישיר, המתגלם באותה מידה בכרכים שונים של כל שאר הסחורות. פשתן הופכת אפוא למקבילה האוניברסלית כתוצאה מהפעולה האוניברסליתמכל שאר הסחורות ביחס אליו. כל מצרך שנחשב לערך חילופי הפך למדד לערך של כל שאר הסחורות. במקרה זה, נהפוך הוא, מכיוון שערך החליפין של כל הסחורות נמדד במונחים של מצרך אחד מסוים, הסחורה המודרת הופכת לייצוג הולם של חילופי-הערך כשווה ערך אוניברסאלי. מצד שני, הסדרה האינסופית או המספר האינסופי של משוואות בהן ביטוי ערך החליפין של כל מצרך מופחת כעת למשוואה יחידה המורכבת משני מונחים. המשוואה 2 קילוגרם. קפה = 1 חצר פשתן הוא כעת ביטוי מקיף לשווי החליפין של קפה, שכן בביטוי זה הוא נראה כשווה ישיר לכמות מוגדרת של כל סחורה אחרת. סחורות בתהליך חילופי הדברים קיימות זו בזו, או נראות זו בזו, כערכי חילופי דברים בצורת פשתן. העובדה שכל הסחורות קשורות זו לזו כערכי חילופי דברים! כלומר, פשוט ככמויות שונות של זמן עבודה אוניברסאלי שהתממש, מופיע כעת בצורה שכל ערכי החליפין מייצגים כמויות שונות בלבד של אחד ושלאותומאמר, פשתן. זמן העבודה האוניברסלי מופיע אפוא כדבר ספציפי, כמצרך בנוסף ומלבד כל שאר הסחורות. במקביל, המשוואה בה סחורה אחת מייצגת את ערך החליפין של מצרך אחר, למשל, 2 קילוגרמים. קפה = חצר פשתן, עדיין צריך להתממש. רק בכך שהוא מנוכר כערך שימוש – ניכור התלוי בשאלה אם הוא מסוגל להוכיח בתהליך ההחלפה שהוא אובייקט נחוץ – הוא באמת מומר מצורת הקפה לצורה של פשתן, ובכך הופך לאוניברסאלי שווה ערך ומייצג באמת ערך חילופי עבור כל הסחורות האחרות. מצד שני, מכיוון שכתוצאה מהניכור שלהם כערכי שימוש, כל הסחורות מומרות לפשתן, הפשתן הופך לצורה המרה של כל שאר הסחורות,ורק כתוצאה מהפיכה זו של כל הסחורות האחרות לפשתן היא הופכת להיות הישירהאיחוד זמן העבודה האוניברסלי , כלומר תוצר של ניכור אוניברסאלי ושל ההחלפה של כל העבודה הפרטנית. בעוד שסחורות מקבלות אפוא צורה כפולה בכדי לייצג ערך חילופי זה לזה, הסחורה שהוגדרה כמקבילה אוניברסלית רוכשת ערך שימוש כפול. בנוסף לערך השימוש הספציפי שלה כמצרך אינדיבידואלי הוא רוכש ערך שימוש אוניברסאלי. ערך שימוש אחרון זה הוא כשלעצמו צורה קובעת, כלומר הוא נובע מהתפקיד הספציפי שממלאת מצרך זה כתוצאה מהפעולה האוניברסלית המופעלת עליו על ידי שאר הסחורות בתהליך ההחלפה. ערך השימוש של כל מצרך כאובייקט המספק צרכים מסוימים שונהערך בידיים שונות, למשל, יש לו ערך אחד עבור האדם המסלק אותו וערך שונה עבור האדם שרוכש אותו. הסחורה שהוגדרה כמקבילה אוניברסלית היא כעת אובייקט המספק צורך אוניברסאלי הנובע מתהליך ההחלפה עצמו, ויש לו אותו ערך שימוש עבור כולם – זה של להיות נושא ערך חילופי או מדיום אוניברסלי של חילופי דברים. לפיכך נפתרה הסתירה הטמונה בסחורה ככזו, היינו זו של להיות ערך שימוש מסוים ובמקביל שווה ערך אוניברסאלי, ומכאן ערך שימוש לכל אחד או ערך שימוש אוניברסאלי, במקרה של מצרך אחד זה. בעוד שכעת שערי החליפין של כל שאר הסחורות מוצגים מלכתחילה בצורה של משוואה אידיאלית לסחורה שהוגדרה,משוואה שעוד צריכה להתממש; ערך השימוש של מצרך זה, אף שהוא אמיתי, נראה בתהליך החליפין רק קיום רשמי שעדיין צריך להתממש על ידי המרה לערכי שימוש בפועל. הסחורה הופיעה במקור כסחורה באופן כללי, כפי שזמן העבודה האוניברסלי התממש בערך שימוש מסוים. כל הסחורות מושוות בתהליך החליפין לסחורה המוצאת שנחשבת לסחורה באופן כללי,כל הסחורות מושוות בתהליך החליפין לסחורה המוצאת שנחשבת לסחורה באופן כללי,כל הסחורות מושוות בתהליך החליפין לסחורה המוצאת שנחשבת לסחורה באופן כללי,הסחורה , התגלמות זמן העבודה האוניברסאלי בערך שימוש מסוים. לכן הם סחורות מסוימות המתנגדות לסחורה מסוימת שנחשבת לאוניברסליתסחורה. [אותו מונח משמש ג'נובסי. (הערה בעותק של המחבר.)] העובדה שבעלי הסחורות מתייחסים זה לזה לעבודה כאל עבודה סוציאלית אוניברסלית מופיעה בצורה של התייחסות לסחורות שלהם כאל ערכי חילופי דברים; וקשרי הגומלין בין סחורות כערכי חליפין בתהליך החליפין נראים כיחסם האוניברסלי לסחורה מסוימת כביטוי הולם לערך החליפין שלהם; זה בתורו מופיע כקשר הספציפי של הסחורה הספציפית הזו לכל שאר הסחורות ומכאן כאופיין החברתי המיוחד, כפי שהתפתח באופן טבעי, של דבר. הסחורה המסוימת המייצגת אפוא את ערך החליפין של כל הסחורות, כלומר שווי החליפין של סחורות הנחשבות לסחורה מסוימת, בלעדית, מהווה כסף. זהו התגבשות של ערך החליפין של סחורות ונוצר בתהליך ההחלפה. לכן, בעוד שבתהליך ההחלפה סחורות הופכות לערכי שימוש זה בזה על ידי השלכת כל הצורות הקובעות והתעמתות זו עם זו בהיבט הפיזי המיידי שלהן, עליהן לנקוט צורה נקבעת חדשה עליהן הן צריכות לפתח כסף, בכדי שיוכלו להתעמת זו עם זו כ ערכי חילופי דברים. כסף אינו סמל, כשם שקיומו של ערך שימוש בצורה של סחורה אינו סמל. קשר חברתי של ייצור מופיע כמשהו הקיים מלבד בני אדם בודדים, והיחסים הייחודיים אליהם הם נכנסים במהלך הייצור בחברה מופיעים כתכונות הספציפיות של דבר – זה המראה הסוטה הזה, האמיתי פרוזאית, ו בשום פנים ואופן לא מיסטיציה דמיונית, האופיינית לכל צורות העבודה החברתיות המניבות ערך חילופי. מראה סוטה זה בא לידי ביטוי רק בצורה בולטת יותר בכסף מאשר בסחורות.

התכונות הפיזיות הנחוצות של הסחורה הספציפית, שבה יש להתגבש צורת הכסף של כל הסחורות האחרות – ככל שהן מכוונות מאופיין של ערך החליפין – הן: חלוקה בלתי מוגבלת, הומוגניות של חלקיה ו איכות אחידה של כל יחידות הסחורה. כהתממשות זמן העבודה האוניברסלי עליו להיות הומוגני ומסוגל לבטא הבדלים כמותיים בלבד. מאפיין הכרחי נוסף הוא עמידות ערך השימוש בו מאחר שהוא חייב לסבול בתהליך ההחלפה. מתכות יקרות מחזיקות בתכונות אלה בדרגה גבוהה במיוחד. מכיוון שכסף אינו תוצאה של התלבטות או של הסכמה, אלא נוצר באופן ספונטני במהלך ההחלפה, סחורות רבות ושונות, פחות או יותר לא ראויות, שימשו בזמנים שונים ככסף.כאשר החלפה מגיעה לשלב מסוים של התפתחות, עולה הצורך לקטב את הפונקציות של ערך חליפין וערך שימוש בין סחורות שונות – כך שסחורה אחת, למשל, תפעל כאמצעי חילופי ואילו אחרת נפטרת כשימוש -ערך. התוצאה היא שסחורה אחת או לפעמים כמה סחורות המייצגות את ערך השימוש הנפוץ ביותר מגיעות מדי פעם לשמש כסף. גם כאשר אין צורך מיידי בערכי שימוש אלה, הביקוש אליהם צפוי להיות כללי יותר מזה של ערכי שימוש אחרים, מכיוון שהם מהווים את המרכיב הפיזי המהותי ביותר בעושר.יפעל כאמצעי חילופי ואילו אחר נפטר כערך שימוש. התוצאה היא שסחורה אחת או לפעמים כמה סחורות המייצגות את ערך השימוש הנפוץ ביותר מגיעות מדי פעם לשמש כסף. גם כאשר אין צורך מיידי בערכי שימוש אלה, הביקוש אליהם צפוי להיות כללי יותר מזה של ערכי שימוש אחרים, מכיוון שהם מהווים את המרכיב הפיזי המהותי ביותר בעושר.יפעל כאמצעי חילופי בעוד שאחר מסולק כערך שימוש. התוצאה היא שסחורה אחת או לפעמים כמה סחורות המייצגות את ערך השימוש הנפוץ ביותר מגיעות מדי פעם לשמש כסף. גם כאשר אין צורך מיידי בערכי שימוש אלה, הביקוש אליהם צפוי להיות כללי יותר מזה של ערכי שימוש אחרים, מכיוון שהם מהווים את המרכיב הפיזי המהותי ביותר בעושר.

סחר חליפין ישיר, צורת ההחלפה הספונטנית, מסמל את תחילת הפיכתם של ערכי שימוש לסחורות ולא הפיכת סחורות לכסף. ערך החליפין אינו רוכש צורה עצמאית, אך עדיין קשור ישירות לערך השימוש. זה בא לידי ביטוי בשני אופנים. ערך השימוש, לא ערך החליפין, הוא מטרתה של כל מערכת הייצור, וערכי השימוש בהם מפסיקים להיות ערכי שימוש ולהפוך לאמצעי חילוף, או סחורות, רק כאשר הופק כמות גדולה יותר מהם מאשר נדרש לצריכה. מצד שני, הם הופכים לסחורות רק בגבולות שנקבעו בערך השימוש המיידי שלהם, גם כאשר פונקציה זו מקוטבת כך שסחורות שתחליפו בעליהן חייבות להיות ערכי שימוש עבור שניהם,אך כל סחורה חייבת להיות ערך שימוש עבור הלא-הבעלים שלה. למעשה, החלפת הסחורות מתפתחת במקור לא בתוך קהילות פרימיטיביות,[11] אך בשוליהם, בגבולותיהם, הנקודות הבודדות בהן הם באים במגע עם קהילות אחרות. כאן מתחיל סחר חליפין ועובר משם אל פנים הקהילה, ומפעיל עליה השפעה מתפרקת. ערכי השימוש הספציפיים, שכתוצאה מחליפין בין קהילות שונות הופכים לסחורות, למשל עבדים, בקר, מתכות, משמשים בדרך כלל גם הכסף הראשון בקהילות אלה. ראינו שהמידה שבה ערך החליפין של סחורה מתפקד כערך חילופי הוא גבוה יותר, כך סדרת המקבילות שלו ארוכה יותר או גדולה יותרהתחום בו מחליפים את הסחורה. ההרחבה ההדרגתית של סחר החליפין, המספר ההולך וגדל של עסקאות חליפין והמגוון ההולך וגובר של סחורות הוביל, לפיכך, להמשך פיתוח הסחורה כערך חילופי, ממריץ את היווצרות הכסף וכתוצאה מכך השפעה מתפרקת על סחר חליפין ישיר . בדרך כלל כלכלנים סבורים כי הופעת הכסף נובעת מקשיים חיצוניים בהם מתרחשת הרחבת סחר חליפין, אך הם שוכחים כי קשיים אלו נובעים מהתפתחות שער החליפין ומכאן מזה של עבודה סוציאלית כעבודה אוניברסאלית. לדוגמה, סחורות כערכי שימוש אינם ניתנים לחלוקה כרצונם, מאפיין שכערכי חילופי עליהם להיות בעלי. או שזה יכול לקרות שהסחורה השייכת ל- A עשויה להיות ערך שימוש הנדרש על ידי B; ואילו לסחורה של ב 'אולי אין ערך שימוש עבור A. או שבעלי הסחורות עשויים להזדקק אחד לסחורות זה של זה, אך לא ניתן לחלק אותם וערכי החליפין היחסיים שלהם שונים. במילים אחרות, על הטענה לבחינת סחר חליפין פשוט, כלכלנים אלה מציגים היבטים מסוימים של הסתירה הטמונה בסחורה כאחדות הישירה של ערך השימוש וערך החליפין. מצד שני, אז הם מתייחסים בהתמדה לסחר החליפ כצורה המותאמת היטב לחילופי סחורות, וסובלים רק מאי נוחות טכנית מסוימת,להתגבר על איזה כסף תוכנן בערמומיות. מתוך נקודת מבט די שטחית זו, כלכלן בריטי גאוני טען בצדק כי כסף אינו אלא מכשיר חומרי, כמו ספינה או מנוע קיטור, ואינו ביטוי ליחס חברתי של ייצור, ומכאן שאינו קטגוריה כלכלית. . לפיכך זו פשוט רשלנות רפואית לעסוק בנושא זה בכלכלה הפוליטית, שלמעשה אין בה שום דבר משותף לטכנולוגיה.שלמעשה אין שום דבר משותף לטכנולוגיה.שלמעשה אין שום דבר משותף לטכנולוגיה.[12]

עולם הסחורות מניח חלוקת עבודה מפותחת, או ליתר דיוק חלוקת העבודה מתבטאת ישירות במגוון ערכי השימוש העומדים זה עם זה כמצרכים מסוימים ואשר מגלמים סוגים רבים ומגוונים של עבודה. חלוקת העבודה כמו המצרפי של כל סוגים השונים של פעילות יצרנית מהווה את מכלול ההיבטים הפיזיים של עבודה חברתית כמו-ערכי שימוש עבודה בייצור. אך הוא קיים ככזה – ביחס לסחורות ותהליך ההחלפה – רק בתוצאותיו, במגוון הסחורות עצמן.

החלפת סחורות היא התהליך בו חילוף החומרים החברתי, כלומר החלפת מוצרים מסוימים של אנשים פרטיים, מביא בו זמנית ליחסי ייצור חברתיים מוגדרים, אליהם אנשים נכנסים למטבוליזם זה. עם התפתחותם קשרי הגומלין בין סחורות מתגבשים להיבטים נבדלים של המקבילה האוניברסלית, וכך תהליך ההחלפה הופך באותו זמן לתהליך היווצרות הכסף. תהליך זה בכללותו, הכולל מספר תהליכים, מהווה מחזור .

 

הערות :

  1. Aristotle, De Republica , LI, C. "מכל מה שיש ברשותנו ישנם שני שימושים: … האחד הוא הראוי, והשני השימוש הלא ראוי או המשני בו. לדוגמא, נעל משמשת ללבישה ומשמשת להחלפה; שניהם שימושים בנעל. מי שנותן נעל בתמורה לכסף או אוכל למי שרוצה נעלם, אכן משתמש בנעל כנעל, אך זו אינה מטרתה הראויה או הראשונית, שכן נעל אינה נעשית מושא לסחר חליפין. ניתן לומר את אותו דבר על כל הרכוש …. "

 

  1. לכן מהדרים גרמנים לכתוב con amore על ערכים לשימוש, וכינו אותם "סחורה". ראו למשל את הקטע על 'סחורה' א שטיין, מערכת der Staatswissenschaft , Bd. 1. מידע שימושי על 'טובין' רשאי ניתן למצוא ב"מדריכים העוסקים בסחורה. "

 

  1. נכון לעכשיו נקודת מבט מוטה באופן מופרך, כלומר כירכוש קהילתי פרימיטיבי הוא תופעה סלאבית, או אפילו רוסית בלעדית. זוהי צורה מוקדמת שנמצאת בקרב הרומאים, הטאטונים והקלטים, ואשר בה אוסף שלם של דפוסים מגוונים (אם כי לפעמים רק שרידים שורדים) קיים בהודו. מחקר מדוקדק של צורות רכוש קהילתי אסיאתיות, במיוחד הודיות, מעיד כי התפוררות צורות שונות של בעלות קהילתית פרימיטיבית מולידה צורות רכוש מגוונות. לדוגמה, ניתן לייחס אבות-טיפוס שונים לרכוש פרטי רומאי וגרמני לצורות מסוימות של רכוש קהילתי הודי.

 

  1. "La ricchezza e una ragione tra due persone." גליאני, דלה מונטה , עמ '. 221. בכרך השלישי באוסף של קוסטודי של Scrittori classici Italiani di Economia Politica. Parte Moderna, מילאנו, 1803.

 

  1. "במצבו הטבעי, החומר … הוא חסר כל ערך תמיד." McCulloch, שיח על עלייתו, התקדמותו, אובייקטים מיוחדים וחשיבותה של כלכלה פוליטית, מהדורה שנייה, אדינבורו, 1825, עמ '. 48. זה מראה עד כמה אפילו מקקולוך ניצב מעל הפטישיזם של "הוגים" גרמנים הטוענים כי "חומר" וחצי תריסר חוסר רלוונטיות דומות הם אלמנטים בעלי ערך. ראו, בין היתר , ל 'שטיין, אופ. cit ., Bd. 1, עמ '. 170.

 

  1. ברקלי, הקוויריסט, לונדון, 1750.

 

  1. תומאס קופר, הרצאות על יסודות הכלכלה הפוליטית, לונדון, 1831 (קולומביה, 1826), עמ '. 99.

 

  1. רשימת פרידריך מעולם לא הצליחה לתפוס את ההבדל בין עבודה כמפיק של דבר מועיל, ערך שימוש, ועבודה כמפיקה של ערך חליפין, צורה חברתית ספציפית של עושר (מכיוון שמוחו עסוק בפרקטיות העניינים לא עסקו בהבנה); לפיכך ראה בכלכלנים האנגלים המודרניים גרידא פלגיאט של משה מצרים.

 

  1. ניתן לראות בקלות איזה "שירות" הקטגוריה "שירות" חייבת לספק לכלכלנים כמו JB Say ו- F. Bastiat, אשר הסברנות שלהם, כפי שהעיר מלתוס בצורה נאותה, מופשטת תמיד מהצורה הספציפית של תנאים כלכליים.

 

  1. "ייחוד נוסף של אמצעים לקשר כזה עם הדבר שנמדד, שבאופן מסוים הדבר שנמדד הופך למדד של יחידת המדידה." מונטנרי, דלה מונטה, עמ '. 41 באוסף של קוסטודי, כרך א '. III, Parte Antica.

 

  1. אריסטו עושה תצפית דומה ביחס למשפחה האינדיבידואלית הנחשבת לקהילה הפרימיטיבית. אך הצורה הפרימיטיבית של המשפחה היא משפחת השבטים, מהפירוק ההיסטורי של התפתחותה של המשפחה האינדיבידואלית. "בקהילה הראשונה, אכן שהיא המשפחה, אומנות זו" (כלומר, סחר) "ללא ספק אינה מועילה" (אריסטו, מק. ציטוט ).

 

  1. "הכסף הוא למעשה רק המכשיר להמשך רכישה ומכירה" (אך האם תוכל בבקשה להסביר למה אתה מתכוון בקנייה ומכירה?) "וההתחשבות בכך אינה מהווה יותר חלק ממדע הפוליטי כלכלית מאשר שיקול של ספינות או מנועי קיטור, או של מכשירים אחרים המופעלים על מנת להקל על ייצור והפצת עושר "(תומאס הודגסקין, כלכלה פוליטית פופולרית , לונדון, 1827, עמ '178,179).

 

בשלב הבא: הערות היסטוריות על ניתוח סחורות

 

קארל מרקס: ביקורת על הכלכלה הפוליטית

 

ב. הערות היסטוריות על ניתוח סחורות

התוצאה המכריעה של המחקר שנערך למעלה ממאה וחצי על ידי הכלכלה הפוליטית הקלאסית, החל מוויליאם פטי בבריטניה ובויסווילברט [1] בצרפת, וכלה ברייקרדו בבריטניה וסיסמונדי בצרפת, היא ניתוח של היבטים של הסחורה לשתי צורות עבודה – ערך השימוש מופחת לעבודה קונקרטית או לפעילות יצרנית תכליתית, ערך חילופי לעבודה סוציאלית או עבודה סוציאלית הומוגנית.

פטי מצמצם את ערך השימוש בעבודה מבלי לרמות את עצמו באשר לתלות בכוחו היצירתי בגורמים טבעיים. מיד הוא תופס עבודה קונקרטית בכל ההיבט החברתי שלה כחלוקת עבודה . [2] זה התפיסה של מקור העושר החומרי לא נשארת סטרילית פחות או יותר כמו בהובס בן זמננו, אלא מובילה לחשבון הפוליטי, הצורה הראשונה בה כלכלה פוליטית מתייחסת למדע נפרד. אבל הוא מקבל ערך חליפין כפי שהוא מופיע בחילופי סחורות, כלומר ככסף, וכסף עצמו כסחורה קיימת, כמו זהב וכסף. במלוא רעיונות המערכת המוניטרית, הוא טוען כי העבודה שקובעת ערך חילופי היא הסוג המסוים של עבודת בטון שבאמצעותם מופק זהב וכסף. מה שהוא באמת חושב שהוא שבכלכלה הבורגנית העבודה אינה מייצרת באופן ישיר ערכי שימוש אלא סחורות, ערכי שימוש אשר כתוצאה מניכורם בתמורה הם מסוגלים לקבל צורה של זהב וכסף, כלומר כסף. כלומר של ערך חילופי, כלומר של עבודה אוניברסלית ממומשת. המקרה שלו הוא הוכחה בולטת שהכרה בעבודה כמקור לעושר חומרי בשום אופן אינה מונעת הבנה שגויה של הצורה החברתית הספציפית בה העבודה מהווה את מקור ערך החליפין.

בויסווילבר מצידו, למעשה, אף שהוא אולי לא מודע לכך, מצמצם את ערך החליפין של סחורות לזמן עבודה, על ידי קביעת "הערך האמיתי" ( la juste valeur ) לפי הפרופורציה הנכונה בה העבודה משך הזמן של היצרנים הבודדים מחולק בין ענפי התעשייה השונים וההצהרה כי תחרות חופשית היא התהליך החברתי שבאמצעותו נקבע פרופורציה נכונה זו. אך במקביל, ובניגוד לפטי, בויסווילברט מנהל מאבק קנאתי בכסף, שהתערבותו, לטענתו, מפריעה לשיווי המשקל הטבעי או להרמוניה של חילופי הסחורות, וכמו מולוך פנטסטי, דורשת את כל העושר הגופני כקורבן. פולמוס זה נגד כסף קשור, מצד אחד, לתנאים היסטוריים מוגדרים, שכן בויסווילברט נלחם נגד הבצע הבהירה ההרסנית בעיוורון בזהב שהיה ברשותו של חצרו של לואי ה -14, חקלאי המס שלו והאצולה; [3] ואילו פטי משבחת תאוות הבצע לזהב ככוח נמרץ המדרבן את המדינה להתקדמות תעשייתית ולכיבוש השוק העולמי; עם זאת, יחד עם זאת הוא משליך להקלה נועזת הבדלים מהותיים עמוקים יותר החוזרים על עצמם כניגוד תמידי בין כלכלה פוליטית בדרך כלל לאנגלית [4] . בויסווילברט, אכן, רואה רק את החומר החומרי של העושר, את ערך השימוש בו, את ההנאה ממנו, [5] ורואה את צורת העבודה הבורגנית, ייצור ערכי השימוש כסחורות והחלפת סחורות כאל החברתי המתאים. צורה בה עבודה פרטנית משיגה את האובייקט הזה. היכן שהוא, כמו בכסף, הוא נתקל בתכונות הספציפיות של עושר בורגני, הוא מדבר אפוא על פריצת גורמים זרים וגורם נגד אחת מצורות העבודה בחברה הבורגנית, ובו בזמן מבטא הספדים אוטופיים בצורה אחרת. [6] עבודתו של בויזווילברט מוכיחה כי ניתן לראות בזמן עבודה מדד לערך הסחורות, תוך כדי לבלבל בין העבודה שמתממשמת בערך החלפת הסחורות ונמדדת ביחידות זמן עם הפעילות הגופנית הישירה של פרטים .

זהו איש העולם החדש – שם קשרי הייצור הבורגניים המיובאים יחד עם נציגיהם נבטו במהירות באדמה בה שפע העומס המופרז מחוסר המסורת ההיסטורית – שבפעם הראשונה במכוון וברור (כל כך ברור) כמו להיות כמעט נדוש) מקטין את ערך החליפין לזמן העבודה. האיש הזה היה בנימין פרנקלין , שניסח את החוק הבסיסי של הכלכלה הפוליטית המודרנית בעבודה מוקדמת, שנכתב בשנת 1729 ופורסם בשנת 1731. [7] הוא מצהיר כי יש צורך בחיפוש אחר מדד ערך אחר מאשר המתכות היקרות, וכי מדד זה הוא עבודה.

"על ידי עבודה ניתן למדוד את ערך הכסף כמו גם דברים אחרים. כמו, נניח שאדם אחד מועסק לגידול תירס, בעוד שאחר אחר חופר ומזיק כסף; בסוף השנה, או בכל פרק זמן אחר, השלם תוצרת תירס, וזה של כסף, הם המחיר הטבעי של זה לזה: ואם האחד יהיה עשרים בושלים, והשני עשרים אונקיות, אז גרם של הכסף ההוא שווה את העבודה לגדל בושל של אותה תירס. עכשיו אם על ידי גילוים של כמה מוקשים קרובים יותר, קלים יותר או בשפע, אדם עשוי לקבל ארבעים אונקיות של כסף באותה קלות כמו שבעבר עשה עשרים, ואותה עבודה נדרשת עדיין לגדל עשרים בושל תירס, ואז יהיה שני אונקיות כסף שווה לא יותר מאותה עמל של גידול בושל תירס אחד, ואותו בושל תירס יהיה זול בשני אונקיות, כמו שהיה בעבר באחד, caeteris paribus [דברים אחרים שווים]. כך העושר של מדינה הם שיוערך בכמות העבודה שתושביו מסוגלים לרכוש "(אופ. cit., p. 265).

מלכתחילה פרנקלין רואה זמן עבודה מבחינה כלכלית מוגבלת כמדד לערך. הפיכתם של מוצרים בפועל לערכי חליפין מובנת כמובנת מאליה, ועל כן זו רק שאלה של גילוי מדד לערכם.

אם לצטט שוב ​​את פרנקלין: "סחר ככלל שאינו אלא חילופי עבודה לעבודה, הערך של כל הדברים הוא, כפי שאמרתי בעבר, בצורה הנכונה ביותר נמדד על ידי עבודה" (אופיס, עמ '267).

אם במשפט זה המונח עבודה מוחלף על ידי עבודה קונקרטית, ברור מאליו שעבודה בצורה אחת מתבלבלת בין עבודה בצורה אחרת. מכיוון שהסחר עשוי, למשל, להיות מורכב מחילופי עבודה של סנדלר, כורה, ספינר, צייר וכדומה, האם אם כן עבודת הצייר היא המדד הטוב ביותר לערך הנעליים? פרנקלין, נהפוך הוא, מעריך כי ערכם של נעליים, מינרלים, חוטים, ציורים וכו 'נקבע על ידי עבודה מופשטת אשר אין להם איכות מיוחדת ולכן ניתן למדוד אותה רק במונחים של כמות. [8] אך מכיוון שהוא לא מסביר שהעבודה הכלולה בערך החליפין היא עבודה סוציאלית אוניברסלית מופשטת, המובאת על ידי הניכור האוניברסאלי של עבודה אינדיבידואלית, הוא בהכרח לא מצליח להכיר בכסף את ההתגלמות הישירה של עבודה מנוכרת זו * . לפיכך הוא לא מצליח לראות את הקשר המהותי בין כסף לעבודה המהווה ערך חליפין, אלא להפך, רואה בכסף מכשיר טכני נוח שהוכנס לתחום ההחלפה מבחוץ. [9] לניתוח פרנקלין של ערך החליפין לא הייתה השפעה ישירה על מהלך כללי המדע, מכיוון שהוא התמודד רק עם בעיות מיוחדות של כלכלה פוליטית למטרות מעשיות מוגדרות.

ההבדל בין עבודה מועילה קונקרטית לעבודה שיוצר ערך חליפין עורר עניין רב באירופה במהלך המאה השמונה עשרה בצורתה הבאה: איזו מין סוג מסוים של עבודה בטון הוא המקור לעושר בורגני? לפיכך ההנחה הייתה כי לא כל סוג של עבודה שמתממשת בערכי שימוש או מניבה מוצרים חייבת בכך ליצור עושר ישירות. אך עבור הפיזיוקרטים והן של מתנגדיהם, הנושא המכריע לא היה איזה סוג של עבודה יוצר ערך, אלא איזה סוג של עבודה יוצר ערך עודף . כך דנו בצורה מורכבת של הבעיה לפני שהם פתרו את צורתה היסודית; כשם שההתקדמות ההיסטורית של כל המדעים מובילה רק דרך ריבוי מהלכים סותרים לנקודת המוצא האמיתית. המדע, שלא כמו אדריכלים אחרים, בונה לא רק טירות באוויר, אלא עשוי לבנות קומות נפרדות לבניין לפני הנחת אבן היסוד. אנו נעזוב את הפיזיוקרטים ואנחנו מתעלמים מסדרה שלמה של כלכלנים איטלקים, שרעיונותיהם הרלוונטיים פחות או יותר מתקרבים לניתוח נכון של הסחורה, [10] על מנת לפנות בבת אחת לסר ג'יימס סטיוארט , [11] הראשון בריטון יגלה מערכת כללית של כלכלה בורגנית. הרעיון של ערך חילופי כמו האחר קטגוריות מופשטות של כלכלה פוליטית נמצאות בעבודתו עדיין בתהליך הבידול מתוכן החומר ולכן נראה מטושטשות ועמימות. בקטע אחד הוא קובע ערך אמיתי לפי זמן עבודה ("מה עובד יכול לבצע ביום"), אך לצידו הוא מציג שכר וחומר גלם בצורה די מבלבלת. [12] המאבק שלו עם התוכן החומרי מוצא בצורה בולטת עוד יותר בקטע אחר. הוא מכנה את היסוד הפיזי הכלול בסחורה, למשל הכסף בצילום הכסף, " ערכו המהותי ", וזמן העבודה הכלול בו " הערך השימושי שלו".

הראשון הוא לדבריו משהו "אמיתי בפני עצמו", ואילו "יש לאמוד את ערכו של השני על פי העבודה שעלתה לייצר אותו …. העבודה המועסקת בשינויים מייצגת חלק מזמן האדם . " [13]

ההבחנה הברורה שלו בין עבודה סוציאלית ספציפית המתבטאת בערך חילופי ועבודה קונקרטית המניבה ערכי שימוש מבדילה את סטיוארט מקודמיו וממשיכיו.

"עבודה," הוא אומר, "שבאמצעות ניכורו יוצר מקבילה אוניברסלית, אני מכנה תעשייה ."

הוא מבחין בין עבודה כתעשייה לא רק לעבודה קונקרטית, אלא גם מצורות עבודה חברתיות אחרות. הוא רואה בה את צורת העבודה הבורגנית בהבדל מצורותיה העתיקות והביניימיות. הוא מתעניין במיוחד בהבדל בין עמל בורגני לפיאוד, לאחר שצפה באחרון בשלב שקיעתו הן בסקוטלנד ובמסעותיו הענפים ביבשת. סטיוארט ידע היטב שבתקופות טרום-בורגניות גם מוצרים קיבלו צורה של סחורות וסחורות זו של כסף; אך הוא מראה בפירוט רב כי הסחורה כיחידה האלמנטרית והעיקרית של העושר והניכור כצורת הניכוס השלטת מאפיינים רק את תקופת הייצור הבורגנית, וכי בהתאם לעבודה היוצרת ערך חילופי היא תכונה בורגנית במיוחד. [14]

לטענתם, סוגים שונים של עבודות בטון, כגון חקלאות, ייצור, שילוח ומסחר, כל אחד מהם מהווים את המקור האמיתי לעושר, לפני שאדם סמית הצהיר כי המקור היחיד לעושר חומרי או לערכי שימוש הוא עבודה בכלל. , זהו ההיבט החברתי כולו של העבודה כפי שהוא מופיע בחלוקת העבודה . בעוד בהקשר זה הוא מתעלם לחלוטין מהגורם הטבעי, הוא רודף אחריו כאשר הוא בוחן את תחום העושר החברתי גרידא, ערך חילופי. למרות שאדם סמית קובע את ערך הסחורות לפי זמן העבודה הכלול בהם, הוא בכל זאת מעביר קביעת ערך זו למעשה לתקופות טרום הסמיתיאניות. במילים אחרות, מה שהוא רואה כנכון כאשר שוקל סחורות פשוטות מתבלבל ברגע שהוא בוחן את צורות ההון הגבוהות והמורכבות יותר, עבודות שכר, שכר דירה וכו '. הוא מביע זאת באופן הבא: ערך הסחורות היה נמדד לפי זמן עבודה בגן העדן האבוד של הבורגנות, שם אנשים לא התעמתו זה עם זה כקפיטליסטים, עובדי שכר, בעלי אדמות, דיירים, חקלאים וכדומה, אלא פשוט כאנשים שהפיקו סחורות והחליפו אותם. אדם סמית מבלבל כל הזמן בין קביעת ערך הסחורות על ידי זמן העבודה הכלול בהם לבין קביעת ערכם לפי ערך העבודה; לעיתים קרובות הוא אינו עולה בקנה אחד עם פרטי האקספוזיציה שלו והוא טועה בהשוואות אובייקטיביות של כמויות בלתי שוויוניות של עבודה שהובילו בכוח על ידי התהליך החברתי לשוויון סובייקטיבי של עמל הפרטים. [15] הוא מנסה להשיג את המעבר מעבודה קונקרטית לעבודה המייצרת ערך חילופי, כלומר הצורה הבסיסית של עבודה בורגנית, באמצעות חלוקת העבודה . אך למרות שנכון לומר שחילופי פרט מניחים חלוקת עבודה, אין זה נכון לקבוע כי חלוקת העבודה מניחה חילופי אינדיבידואלים. לדוגמה, חלוקת העבודה הגיעה לרמה גבוהה מאוד של התפתחות בקרב הפרואנים, אם כי לא התרחשה חילופי פרט, חילופי מוצרים בצורת סחורות.

 

דייוויד ריקרדו , שלא כמו אדם סמית ', קובע בצורה מסודרת את קביעת ערך הסחורות לפי זמן העבודה, ומדגים כי חוק זה שולט אפילו באותם יחסי ייצור בורגניים, שככל הנראה סותרים אותו באופן מכריע ביותר. חקירותיו של ריקרדו עוסקות אך ורק בהיקף הערך , ובנוגע לכך הוא לפחות מודע לכך כי פעולת החוק תלויה בתנאים היסטוריים מוגדרים. לדבריו, קביעת הערך לפי זמן עבודה חלה עליה

"סחורות כאלו שרק ניתן להגדיל בכמות על ידי הפעלת התעשייה האנושית, ועל ייצורן התחרות פועלת ללא ריסון." [16]

משמעות הדבר למעשה היא שהתפתחותה המלאה של חוק הערך מניחה חברה בה ייצור תעשייתי רחב היקף ותחרות חופשית משיגות, במילים אחרות החברה הבורגנית המודרנית. עבור השאר, צורת העבודה הבורגנית נחשבת על ידי ריקרדו כצורה הטבעית הנצחית של עבודה סוציאלית. הדייג הפרימיטיבי של ריקרדו והצייד הפרימיטיבי הם מלכתחילה בעלי סחורות שמחליפים את הדגים והמשחק שלהם ביחס לזמן העבודה שמתממש בערכי החליפין הללו. בהזדמנות זו הוא מחליק אל האנכרוניזם (טעות תוֹלָדִית, כּרוֹנוֹלוֹגִית) בכך שהוא מאפשר לדייג והצייד הפרימיטיביים לחשב את ערך כלי העבודה שלהם בהתאם לטבלאות הקצבה ששימשו בבורסת לונדון בשנת 1817. מלבד החברה הבורגנית, המערכת החברתית היחידה איתה היה ריקרדו נראה שהמוכר היה "המקבילים של מר אוון." אם כי מוקף בורגני זה באופק, ריקרדו מנתח כלכלה בורגנית, ששכבותיה העמוקות שונות זו מזו מהופעתה על פני השטח, עם חריפות תיאורטית כל כך עד שהלורד ברוהם יכול היה לומר עליו:

"מר ריקרדו נראה כאילו הוא נפל מכוכב אחר."

עם התווכחות ישירה עם ריקרדו, סיסמונדי לא רק מדגיש את האופי החברתי הספציפי של העבודה היוצר ערך חילופי, [17] אלא קובע גם שהוא "תכונה אופיינית להתקדמות הכלכלית שלנו" להפחתת ערך לזמן עבודה נחוץ ,

"הקשר בין צרכי החברה כולה לכמות העבודה המספיקה כדי לספק צרכים אלה." [18]

סיסמונדי כבר לא עסוק ברעיון של בויסווילברט לפיו עבודה היוצרת ערך חילופי מעוותת על ידי כסף, אך כשם שבויסווילברט הוקיע כסף, כך סיסמונדי מוקיע הון תעשייתי גדול. בעוד שהכלכלה הפוליטית של ריקרדו מסייעת ללא רחם את מסקנתה הסופית ומסתיימת בכך, סיסמונדי משלים את הסיום הזה בכך שהוא מביע ספק בכלכלה הפוליטית עצמה.

מכיוון שקביעת ערך החליפין לפי זמן עבודה גובשה והובאה בצורה הברורה ביותר על ידי ריקרדו, שנתן לכלכלה הפוליטית הקלאסית את צורתה הסופית, זה טבעי למדי שהטענות שהעלו כלכלנים יופנו בראש ובראשונה נגדו. אם פולמוס זה מופשט מצורתו הטריוויאלית בעיקר [19], ניתן לסכם אותה באופן הבא:

אחת . לעבודה עצמה יש ערך חליפין ולסוגים שונים של עבודה יש ​​ערכי חילופי דברים שונים. אם אחד עושה ערך חליפין למדד ערך החליפין, הוא נקלע למעגל קסמים, שכן ערך החליפין המשמש כאמצעי דורש בתורו מידה. ההתנגדות הזו מתמזגת לבעיה הבאה: זמן עבודה נתון כמדד הערך המהותי, כיצד נקבע שכר על בסיס זה. התיאוריה של עבודה בשכר מספקת את התשובה לכך.

שתיים . אם ערך החליפין של מוצר שווה לזמן העבודה הכלול במוצר, אז שער החליפין של יום עבודה שווה למוצר שהוא מניב, במילים אחרות, השכר צריך להיות שווה לתוצר העבודה. [20] אך למעשה ההפך הוא הנכון. ארגו , ההתנגדות הזו מסתכמת בבעיה – כיצד הייצור על בסיס ערך חליפין הנקבע אך ורק על ידי זמן העבודה מביא לתוצאה ששווי החליפין של העבודה הוא פחות מערך החליפין של המוצר שלה? בעיה זו נפתרת בניתוח ההון שלנו.

שלוש . בהתאם לתנאים המשתנים של הביקוש וההיצע, מחיר השוק של הסחורות נופל מתחת או עולה מעל שער החליפין שלהם. ערך החליפין של סחורות נקבע, אם כן , לא על ידי זמן העבודה הכלול בהם, אלא על ידי היחס בין הביקוש וההיצע. למעשה, מסקנה מוזרה זו מעלה רק את השאלה כיצד נוצר על בסיס ערך חליפין מחיר שוק השונה מערך החליפין הזה, או ליתר דיוק, כיצד חוק שווי החליפין קובע את עצמו רק באנטיתזה שלו. בעיה זו נפתרת בתיאוריית התחרות.

ארבע . ההתנגדות האחרונה וכנראה המכריעה, אלא אם כן היא מתקדמת – כפי שקורה בדרך כלל – בצורה של דוגמאות סקרניות, היא זו: אם ערך החליפין אינו אלא זמן העבודה הכלול בסחורה, כיצד נוצר הסחורה ההיא שאינם מכילים עבודה הם בעלי ערך חילופי, במילים אחרות, כיצד נוצר ערך החליפין של כוחות טבע? הבעיה נפתרת בתיאוריה של שכר דירה.

הערה

הערה: ל- MECW "הוא בטח טועה בכסף בגין ההתגלמות הישירה של עבודה מנוכרת זו." הגרמנית המקורית היא "verkennt er notwendig Geld als die unmittelbare Existenzform dieser entäußerten Arbeit."

 

הערות :

  1. מחקר השוואתי של כתביו ודמויותיהם של פטי ובויסווילברט – מלבד הארת ההתבדלות החברתית בין בריטניה לצרפת בסוף המאה השבע-עשרה ותחילת המאה השמונה-עשרה – יסביר את מקורם של אותם ניגודים לאומיים הקיימים בין בריטניה ל כלכלה פוליטית צרפתית. אותה ניגוד מופיעה שוב אצל ריקרדו וסיסמונדי.

 

  1. פטי מתייחס לחלוקת העבודה גם ככוח יצרני, והוא עושה זאת בהיקף גדול בהרבה מאדם סמית. ראה מאמר בדבר כפל המין האנושי , מהדורה שלישית, 1686, עמ '35-36. במאמר זה הוא מראה את היתרונות שיש לחלוקת העבודה לייצור לא רק עם הדוגמה לייצור שעון – כפי שעשה אדם סמית מאוחר יותר עם הדוגמא לייצור סיכה – אלא מחשיב גם עיר ומדינה שלמה. כמפעלים תעשייתיים גדולים. הצופה מיום 26 בנובמבר 1711 מתייחס ל"איור זה של סר וויליאם פטי העריץ ". ההשערה של מקולוך כי הצופה התבלבל בין פטי עם סופר שנערך בארבעים שנה, איננה מוטעית אפוא. (ראו מקולוך, ספרות הכלכלה הפוליטית, קטלוג מסווג, לונדון, 1845, עמ '102.) Pctty רואה עצמו כמייסד מדע חדש. הוא אומר שהשיטה שלו "עדיין לא מאוד רגילה", "כי במקום להשתמש רק במילים השוואתיות וסופרלטיביות ובטיעונים אינטלקטואליים", הוא מציע לדבר "במונחים של מספר, משקל או מידה ; להשתמש רק בטיעוני חוש, ולשקול רק גורמים כאלה, כפי שיש יסודות גלויים בטבע; השארת התלויים במחשבות, בדעותיהם, בתיאבון ובתשוקות של גברים מסוימים, בשיקולם של אחרים "( אריתמטיק פוליטי וכו ', לונדון, 1699, הקדמה). גאונותו הנועזת מתגלה, למשל, בהצעתו להעביר "את כל המטלטלים ואת תושבי אירלנד ואת הרמה של סקוטלנד … לשאר בריטניה הגדולה." זה יביא לחיסכון בזמן העבודה, להגדלת התפוקה של העבודה, ו"המלך ותושביו יהפכו בכך לעשירים וחזקים יותר "( Aritlmetick , פרק 4 [עמ '225]). גם בפרק האריתמטיק הפוליטי שלו בו – בתקופה שבה הולנד הייתה עדיין האומה המסחר השלטת ונדמה שצרפת בדרך להיות מעצמת המסחר העיקרית – הוא מוכיח כי אנגליה נועדה לכבוש את השוק העולמי: " כי למלך הנבדקים של אנגליה, יש מלאי מוסמך ונוח, להניע את הסחר של העולם המסחרי כולו "(אופיס, פרק 10 [עמ '272]). "שהמגבלות של גדלות אנגליה אינן תלויות ונשלפות" (עמ '247 וכד'). חוש הומור מקורי ביותר חודר בכל כתביו. כך הוא מראה למשל כי כיבוש השוק העולמי על ידי הולנד, שנחשב אז כמדינת המופת על ידי כלכלנים אנגלים ממש כפי שבריטניה נחשבת כיום למדינת המופת על ידי כלכלנים יבשתיים, הובאה על ידי גורמים טבעיים לחלוטין "ללא כאלה חכמים ופסקי דין מלאכיים, כפי שמייחסים חלק להולנדים "(אופיס ציטוט, עמ '175-16). הוא שולט בחופש המצפון כתנאי לסחר, מכיוון שהעניים חרוצים ו"אמינים כי העבודה והתעשייה הם חובתם כלפי אלוהים ", כל עוד מותר להם" לחשוב שיש להם יותר הבנה והבנה, במיוחד הדברים של אלוהים, שלדעתם שייכים בעיקר לעניים. " מכאן נובע שהסחר אינו מתייחס למין דת כלשהו; אלא … לחלק ההטרודוקסי של השלם "(אופיס, עמ '183-86). הוא ממליץ על תרומה ציבורית מיוחדת עבור סורגים, מכיוון שעדיף שהציבור הרחב יטיל על עצמם מס לטובת הסורגים מאשר שיחויב במס על ידים (אופיס, עמ '199). מצד שני, הוא דוחה מיסים שמעבירים עושר מאנשים חרוצים לאלו ש"לא עושים דבר, אלא לאכול ולשתות, לשיר, לשחק ולרקוד: לא כמו למשל ללמוד את המטאפיסיקים "[אופ. cit., p. 198]. כתביו של פטי כמעט הפכו לסקרנות ביבליוגרפית והם זמינים רק במהדורות נחותות ישנות. "זה מפתיע יותר מכיוון שוויליאם פטי הוא לא רק אבי הכלכלה הפוליטית האנגלית אלא גם אב קדמון של הנרי פטי, כינוי מרקיז מלנסדון, הנוסטור של הוויג'ים האנגלים. אולם משפחת לנסדאון כמעט ולא יכלה להכין מהדורה שלמה מיצירותיו של פטי מבלי להקדים אותה בביוגרפיה שלו, ומה שנכון ביחס למוצאם של רוב משפחות הוויג הגדולות, חל גם במקרה זה – ככל שפחות נאמר עליו כך ייטב . המנתח הצבאי, שהיה הוגה דעות נועז אך חסר מצפון ודי באותה מידה לבזוז באירלנד בחסות קרומוול. באשר לזוועתו של צ'ארלס השני להשיג את התואר של הברונט לקישוט האשפה שלו, אינו דימוי מתאים של אב קדמון לתצוגה ציבורית. במרבית הכתבים שפורסמו במהלך חייו, יתר על כן, פטי מבקש להוכיח שתור הזהב של אנגליה היה שלטונו של צ'רלס השני, השקפה די הטרודוכסית עבור מנוצלים תורשתיים של "המהפכה המפוארת".

 

  1. בניגוד ל"אמנות הכספית השחורה "של תקופתו, בויסווילברט אומר:" מדע הכספים אינו אלא ידיעה יסודית של האינטרסים של החקלאות והמסחר "( Le détail de la France, 1697. בספרו של יוג'ין דלרה מהדורה של Economistes financiers du XVIII siècle , פריז, 1843, כרך א ', עמ' 241).

 

  1. אך לא כלכלה פוליטית של רומנטיקה , מכיוון שהניגודים של כלכלנים אנגלים וצרפתים חוזרים על ידי האיטלקים בשני בתי הספר שלהם, האחד בנאפולי והשני במילאנו; ואילו הספרדים של התקופה הקודמת הם פשוט מרכנטיליסטים ושונו מרכנטיליסטים כמו אוסטריז, או עוקבים אחר אדם סמית 'בהתבוננות בממוצע המאושר כמו יובלנוס (ראה Obras שלו, ברצלונה, 1839-40)

 

  1. "עושר אמיתי … הוא ההנאה השלמה לא רק מצורכי החיים אלא גם מכל העליונות והכל אשר יכול להעניק הנאה לחושים" (Boisguillebert, Dissertation sur la nature de la richesse , וכו ') עמ '403). אך בעוד שפטי היה סתם הרפתקן קל דעת, תופס, חסר עקרונות, בויגווילברט, אף שהיה אחד מהמתכוונים של לואי ה -14, עמד לטובת האינטרסים של המעמדות המדוכאים בעוצמה אינטלקטואלית רבה ואומץ כאחד.

 

  1. הסוציאליזם הצרפתי המיוצג על ידי פרודהון סובל מאותו כישלון לאומי.

 

  1. בנימין פרנקלין, בירור צנוע על טבעו ונחיצותו של מטבע נייר , ביצירותיו של בנימין פרנקלין, עריכה. מאת ג'יי ספארקס, כרך א '. II, בוסטון, 1836.

 

  1. הערות ועובדות ביחס לכסף הנייר האמריקאי , 1764 (lc).

 

  1. ראה מאמרים על פוליטיקה אמריקאית, והערות ועובדות ביחס לכסף הנייר האמריקני, 1764 (lc).

 

  1. ראו למשל גליאני, דלה מונטה , כרך. III, בסרט Scrittori classici Italiani di Economia Politica (הוצא לאור על ידי Custodi), Parte Moderna , Milano, 1803. הוא אומר: "זה רק עמל" ( fatica ) "שמעניק ערך לדברים", עמ '. 74. המונח " פטיקה " ללידה מאפיין את הדרום.

 

  1. עבודתו של סטיוארט, בירור על עקרונות הכלכלה הפוליטית, היותה מסה על מדע המדיניות המקומית באומות חופשיות, פורסמה לראשונה בלונדון בשנת 1767, בשני כרכים של קוורטו, עשר שנים לפני עושרו של אדם סמית. אני מצטט את המהדורה של דבלין משנת 1770.

 

  1. סטיוארט, אופ. ציט. , כרך. אני, עמ '181-83.

 

  1. שם. , עמ '361-62.

 

  1. סטיוארט מצהיר אפוא כי צורת החקלאות הפטריארכלית, שמטרתה הישירה היא הפקת ערכי שימוש עבור בעל האדמה, היא שימוש לרעה, אם כי לא בספרטה או ברומא ואף לא באתונה, אך בוודאי בארצות התעשייה של המאה השמונה עשרה. "חקלאות פוגעת" זו אינה "סחר" אלא אמצעי קיום גרידא. כשם שהחקלאות הבורגנית מפנה את אדמת הפיות המיותרות, כך גם הייצור הבורגני מנקה את מפעל הידיים המיותרות.

 

  1. אדם סמית כותב למשל – "ניתן לומר כי כמויות שוות של עבודה, בכל עת ובכל מקומות, עשויות להיות שוות ערך לעובד. במצב הרגיל שלו של בריאות, כוח ורוח; במידה הרגילה של מיומנותו ומיומנותו, עליו תמיד להניח את אותו החלק של נוחותו, חירותו ואושרו. המחיר שהוא משלם חייב להיות תמיד זהה, אשר יהיה כמות הסחורות שהוא מקבל בתמורה לכך. מבין אלה, אכן, לפעמים זה יכול לרכוש כמות גדולה יותר ולעיתים גם קטנה יותר, אך הערך שלהם הוא שמשתנה, לא הערך של העבודה שרוכש אותם …. העבודה לבדה, לפיכך, שלעולם אינה משתנה בערכה שלה, היא לבדו התקן האולטימטיבי האמיתי שלפיו ניתן להעריך את ערך כל הסחורות …. זה המחיר האמיתי שלהם …. "[ עושר העמים. ספר I, פרק ו ']

 

  1. דייוויד ריקרדו, על עקרונות הכלכלה הפוליטית והמיסוי , המהדורה השלישית, לונדון, 1821, עמ '. 3.

 

  1. Sismondi, Etudes sur l'économie politique , tome II, Bruxelles, 1838. "הסחר צמצם את כל העניין לאנטיתזה של ערך שימוש וערך חילופי." עמ '162.

 

  1. שם , עמ '163-66 וכד'.

 

  1. זה כנראה מניח את הצורה הטריוויאלית ביותר בהערותיו של ג'יי סיי לתרגום הצרפתי – שהוכן על ידי קונסטנצ'יו – על יצירתו של ריקרדו, והפדנטית והיוקרתית ביותר בתורת החילופים שפורסמה לאחרונה על ידי מר מקלאוד, לונדון, 1858.

 

  1. התנגדות זו, שהוקמה כנגד ריקרדו על ידי כלכלנים בורגניים, הועלתה מאוחר יותר על ידי סוציאליסטים. בהנחה שהנוסחה הייתה תיאורטית, הם טענו כי התרגול עומד בניגוד לתאוריה ודרשו מהחברה הבורגנית להסיק את המסקנות המעשיות הנובעות כביכול מעקרונותיה התיאורטיים. בדרך זו לפחות סוציאליסטים אנגלים הפכו את הנוסחה של ריקארדו לערך החליפין מול הכלכלה הפוליטית. הישג ההצהרה לא רק כי העיקרון הבסיסי של החברה הישנה אמור להיות עקרון החברה החדשה, אלא גם שהוא היה ממציא הנוסחה בה השתמש ריקרדו לסיכום התוצאה הסופית של הכלכלה הקלאסית האנגלית, היה שמור ל מ. פרודון. הוכח כי הפרשנות האוטופית לנוסחה של ריקרדו כבר נשכחה לחלוטין באנגליה, כאשר מ 'פרודון "גילה" אותה בצד השני של התעלה. (ראו החלק על constituée la valeur, ב- Misere de la philosophie שלי …, פריז, 1847. א.) [ראו קארל מרקס, עוני הפילוסופיה , מוסקבה, 1962, עמ '43-49 – עד.]

 

 

חלק שני

 כסף או סירקולציה (זרימה מַחזוֹרית) פשוטה

גלדסטון, דיבר בדיון פרלמנטרי על חוק הבנק של סר רוברט פיל משנת 1844 ו -1845, ציין כי אפילו האהבה לא הפכה יותר גברים לטיפשים מאשר מדיטציה על אופי הכסף. הוא דיבר על בריטים לבריטים. ההולנדים, לעומת זאת, שלמרות הספקות של פטי היו בעלי חוש אלוהי להשערות כסף מימי קדם, מעולם לא איבדו את חושיהם בהשערות לגבי כסף.

 

עולה על הקושי העיקרי בניתוח הכסף ברגע שמובן שהסחורה היא מקור הכסף. לאחר מכן, זו רק שאלה של הבנה ברורה של הצורה הספציפית המיוחדת לה. זה לא כל כך קל מכיוון שנראה כי כל היחסים הבורגניים מוזהבים, כלומר נראה שהם קשרי כסף, ולפיכך נראה כי צורת הכסף היא בעלת תוכן מגוון עד אין קץ, שהוא די זר לצורה זו.

 

במהלך הניתוח שלהלן חשוב לזכור כי אנו עוסקים אך ורק בצורות הכסף הנובעות ישירות מחילופי סחורות, אך לא בצורות כסף, כגון דמי אשראי, השייכים לשלב ייצור גבוה יותר. . למען הפשטות, זהב נחשב לכל אורכו כמצרך הכסף.

 

  1. מדידת ערך

 

השלב הראשון במחזור הוא, כביכול, שלב תיאורטי המכין למחזור אמיתי. סחורות, שקיימות כערכי שימוש, חייבות קודם כל לקבל צורה שבה הן מופיעות זו לזו באופן נקוב כערכי חילופי דברים, כמויות מוגדרות של זמן עבודה אוניברסלי שהתממש. המהלך ההכרחי הראשון בתהליך זה הוא, כפי שראינו, כי הסחורות מגדילות מצרך מסוים, נניח, זהב , שהופך לאיחוד ישיר של זמן עבודה אוניברסאלי או למקבילה האוניברסלית. בואו נחזור לרגע לצורה בה זהב הופך לכסף על ידי סחורות.

 

1 טון ברזל      = 2 גרם זהב

רבע חיטה       = גרם אחד זהב

מאה קפה קפה מוקה    = ¼ גרם זהב

מאה אשלג של אשלג   = חצי גרם זהב

1 טון עץ ברזיל = 1 גרם גרם זהב

סחורות Y       = X גרם זהב

בסדרת משוואות זו ברזל, חיטה, קפה, אשלג וכו ', נראים זה לזה כמימוש של עבודה אחידה, כלומר העבודה המתממשת בזהב, בה כל המאפיינים המובחנים של עבודת הבטון המיוצגים בערכי השימוש השונים הם מחוק לגמרי. הם ערכים זהים, כלומר התממשות של אותה עבודה או אותה התממשות של עבודה – זהב. מכיוון שמדובר בהתממשות אחידה של אותה עבודה, הם נבדלים רק בדרך אחת , מבחינה כמותית: במילים אחרות הם מייצגים סדרות שונות של ערך, מכיוון שערכי השימוש שלהם מכילים כמויות לא שונות של זמן עבודה. ניתן להשוות בין סחורות אינדיבידואליות זו לזו כהתגלמות של זמן עבודה אוניברסאלי, מכיוון שהן הושוו לזמן עבודה אוניברסאלי בצורת הסחורה המודרת, כלומר זהב. אותו קשר דינאמי, שכתוצאה מכך סחורות הופכות לערכי חילופי-איש זה לזה, גורם לזמן העבודה הכלול בזהב לייצג זמן עבודה אוניברסאלי, שכמות מסוימת מתבטאת בכמויות שונות של ברזל, חיטה, קפה וכו ', בקיצור בערכי השימוש של כל הסחורות, או שהוא עשוי להיות מוצג ישירות בסדרה האינסופית של מקבילות הסחורות. מכיוון שערך החליפין של כל הסחורות בא לידי ביטוי בזהב, ערך החליפין של הזהב מתבטא ישירות בכל הסחורות. מכיוון שהסחורות עצמן מקבלות צורה של ערך חילופי זה לזה, הן הופכות זהב למקבילה האוניברסלית או לכסף.

זהב הופך למדד הערך מכיוון שערך החליפין של כל הסחורות נמדד בזהב, בא לידי ביטוי ביחס של כמות מוגדרת של זהב וכמות מוגדרת. כמות סחורה המכילה כמויות שוות של זמן עבודה. ראשית, זהב הופך למקבילה האוניברסלית, או לכסף, רק מכיוון שהוא מתפקד בכך כמדד הערך וככזה נמדד הערך שלו ישירות בכל שווי הסחורות. לעומת זאת, ערך ההחלפה של כל הסחורות בא לידי ביטוי בזהב. יש להבחין בהיבט איכותי וכמותי בביטוי זה. ערך החליפין של הסחורה קיים כהתגלמות של זמן עבודה אחיד שווה, ערך הסחורה מתבטא אפוא במלואו, שכן במידה שמצוידים בסחורות בזהב הם משווים זה לזה. המקבילה המוזהבת שלהם משקפת את האופי האוניברסלי של זמן העבודה הכלול בהם מצד אחד, ואת הכמות שלו מצד שני. ערך החליפין של סחורות שבא לידי ביטוי בצורה של שוויון אוניברסאלי ובו זמנית ככל שמידת השוויון הזה במונחים של סחורה ספציפית, כלומר משוואה יחידה בה משווים בין סחורות לסחורה ספציפית, מהווה מחיר . מחיר הוא הצורה המרה שבה מופיע ערך ההחלפה של סחורות בתהליך ההפצה.

כך כתוצאה מאותו תהליך שבאמצעותו מתבטאים ערכי הסחורות במחירי זהב, זהב הופך למדד הערך ומשם לכסף. אם הערכים של כל הסחורות היו נמדדים בכסף או חיטה או נחושת, ובהתאם לביטוי במונחים של מחירי כסף, חיטה או נחושת, אז כסף, חיטה או נחושת היו הופכים למדד הערך וכתוצאה מכך מקבילות אוניברסאליות. סחורות כערכי חליפין חייבים להיות קודמים למחזור כדי להופיע כמחירים במחזור. זהב הופך למדד הערך רק מכיוון ששווי החליפין של כל הסחורות נאמד במונחים של זהב. האוניברסאליות של מערכת יחסים דינאמית זו, שממנה לבד מעניקה את יכולתו של הזהב לפעול כמדד, מניחה עם זאת כי כל מצרך בודד נמדד במונחים של זהב בהתאם לזמן העבודה הכלול בשניהם, כך שהמדד האמיתי של סחורה וזהב היא עבודה עצמה, כלומר סחורה וזהב הם כערכי חליפין המשווים באמצעות חילופי דברים ישירים. לא ניתן לדבר על אופן ביצוע ההשוואה הזו בפועל בהקשר של מחזור פשוט. עם זאת ניכר כי במדינות בהן מיוצרים זהב וכסף כמות זמן מוגדרת של זמן עבודה היא באופן ישיר המשולבות בכמות מוגדרת של זהב וכסף, בעוד שמדינות שאינן מייצרות זהב וכסף מגיעים לאותה תוצאה בדרך מעגל, על ידי החלפה ישירה או עקיפה של מוצרי הבית שלהם, כלומר של חלק מוגדר מהעבודה הלאומית הממוצעת שלהם, לכמות מוגדרת של זמן עבודה המתגלמת בזהב ובכסף של מדינות שיש בהן מוקשים. זהב חייב להיות באופן עקרוני ערך משתנה , אם הוא אמור לשמש כמדד לערך, מכיוון שרק כתיקון זמן העבודה הוא יכול להפוך למקבילה של סחורות אחרות, אך כתוצאה משינויים בפריון העבודה של עבודה בטון, אותה כמות זמן עבודה מגולמת בנפחים לא שווים מאותו סוג של ערכי שימוש. הערכת כל הסחורות במונחים של זהב – כמו ביטוי שער החליפין של כל סחורה במונחים של ערך השימוש של סחורה אחרת – רק מניחה כי ברגע נתון הזהב מייצג כמות מוגדרת של זמן עבודה. חוק שער החליפין שנקבע קודם לכן חל על שינויים שחלים בערך הזהב. אם שווי החליפין של סחורות נשאר ללא שינוי, עליית מחירים כללית במונחים של זהב יכולה להתרחש רק כאשר ערך החליפין של הזהב נופל. אם ערך החליפין של הזהב נשאר ללא שינוי, אז עליית מחירים כללית מבחינת הזהב אפשרית רק אם ערכי החליפין של כל הסחורות עולים. ההפך מתרחש במקרה של ירידה כללית במחירי הסחורות. אם הערך של גרם זהב נופל או עולה כתוצאה משינוי זמן העבודה הנדרש לייצורו, אז הוא ייפול או יעלה באופן שווה ביחס לכל שאר הסחורות ולכן, עבור כולם, ימשיך לייצג נפח מוגדר של זמן עבודה. אותם ערכי החלפה יוערכו כעת בכמויות זהב הגדולות או הקטנות מבעבר, אך הם יוערכו בהתאם לערכיהם ולכן ישמרו על אותו ערך ביחס זה לזה. היחס 2: 4: 8 נשאר זהה בין אם הוא הופך להיות 1: 2: 4 או 4: 8: 16. העובדה שבגלל הערך המשתנה של הזהב, ערכי החליפין מיוצגים על ידי כמויות שונות של זהב אינה מונעת את תפקוד הזהב כמדד לערך, יותר מאשר העובדה שערך הכסף הוא חמישה עשר מזה. זהב מונע מכסף להשתלט על פונקציה זו. זמן עבודה הוא מדד הזהב והסחורות כאחד, וזהב הופך למדד הערך רק מכיוון שכל הסחורות נמדדים במונחים של זהב; כתוצאה מכך מדובר בסך הכל באשליה שנוצרה בתהליך ההפצה כדי להניח שכסף הופך את הסחורות למחשירות. נהפוך הוא, רק יכולת ההתחלבות של סחורות כזמן עבודה ממומש היא שהופכת זהב לכסף.

הצורה הקונקרטית בה הסחורות נכנסות לתהליך ההחלפה היא כערכי שימוש. הסחורות יהפכו למקבילות אוניברסליות רק כתוצאה מהניכור בהן. קביעת מחירם היא בסך הכל המרתם הנומינלית למקבילה האוניברסלית, משוואה לזהב שעדיין צריך להוציא לפועל. אך מכיוון שהמחירים ממירים סחורות רק נומינלית לזהב או רק לזהב דמיוני – קרי, קיומם של סחורות ככסף אכן עדיין לא מופרד מקיומם האמיתי – הזהב הפך אך ורק לכסף דמיוני, רק למדד הערך, כמויות מוגדרות של זהב משמשות למעשה כשמות לכמויות מוגדרות של זמן עבודה. הצורה המובחנת בה מתגבש זהב לכסף תלויה בכל מקרה בדרך שבה מיוצגים ערכי החליפין של סחורות ביחס זה לזה.

סחורות מתמודדות כעת זו עם זו בצורה כפולה, ממש כערכי שימוש ובאופן נקודתי כערכי חילופי דברים. הם מייצגים זה בזה זה את צורת העבודה הכפולה הכלולה בהם, מכיוון שהעבודה המוחשית המסוימת קיימת למעשה כערך השימוש שלהם, ואילו זמן העבודה המופשט האוניברסלי מניח קיום דמיוני במחירם, שבו הם כולם התגלמות דומים של אותו חומר בעל ערך, השונה רק בכמותית.

ההבדל בין ערך החליפין למחיר הוא מצד אחד בסך הכל נומינלי; כמו שאומר אדם סמית ', העבודה היא המחיר האמיתי של סחורות וכסף מחירם הנקוב. במקום לומר שרבע מחיטה שווה עבודה של שלושים יום, כעת אומרים שכדאי אונקיית זהב אחת, כאשר גרם אחד של זהב מיוצר בשלושים ימי עבודה. ההבדל הוא מצד שני עד כה שהוא פשוט ההבדל הנומינלי שכל הסערות המאיימות על הסחורה בתהליך המחזור הממשי שעליו. רבע מחיטה מכיל עבודה של שלושים יום, ולכן אינו צריך לבוא לידי ביטוי במונחים של זמן עבודה. אך זהב הוא מצרך המבדיל מחיטה, ורק זרימת הדם יכולה להראות האם רבע החיטה הופך למעשה לאונקיית זהב כפי שצפוי במחירו. זה תלוי אם החיטה מוכיחה כשימוש שימוש ובין אם לא, כמות זמן העבודה הכלולה בה או לא מוכיחה שהיא כמות זמן העבודה הנדרשת בהכרח על ידי החברה לייצור רבע חיטה. הסחורה ככזו היא ערך חילופי, לסחורה יש מחיר. הבדל זה בין ערך חליפין למחיר משקף את העובדה שעבודה אינדיבידואלית מסוימת הכלולה בסחורה יכולה להיות מיוצגת רק באמצעות ניכור כהפוכה, הלא אישית, המופשטת, הכללית – ורק בצורה זו חברתית – עבודה, כלומר, כסף. אם זה יכול להיות מיוצג או לא נראה עניין של מקריות. אם כי, אפוא, המחיר נותן ערך חליפין צורת קיום המובחנת רק מבחינה סמלית מהסחורה, ושני היבטי העבודה הכלולים בסחורה מופיעים אך ורק כמצבי ביטוי שונים; ואילו, לעומת זאת, זהב, התגלמות זמן העבודה האוניברסלי, מתעמת בהתאם עם סחורות קונקרטיות רק כמדד ערך דמיוני; עם זאת קיומו של מחיר כביטוי לערך חליפין, או לזהב כמדד לערך, כרוך בהכרח להתנכרות של סחורות תמורת זהב נוצץ ובכך אפשרות לאי-ניכורם. בקיצור, יש כאן כלול בצורה סמויה את כל הסתירה המתעוררת בגלל שהתוצר הוא מצרך, או מכיוון שעבודתו המסוימת של אדם מבודד יכולה להפוך ליעילה חברתית רק אם היא באה לידי ביטוי כמפוכה הישיר, כלומר "עבודה אוניברסלית מופשטת. האוטופיים המבקשים להחזיק סחורות אך לא כסף, ייצור המבוסס על החלפה פרטית ללא התנאים ההכרחיים לייצור מסוג זה, הם אם כן די עקביים כאשר הם מבקשים "לבטל" כסף לא רק במצבו המוחשי, אלא אפילו בערפל, מצב כימרי שהוא מניח כמדד לערך. כי מתחת למדד הבלתי נראה של ערך אורב כסף קשה.

בהתחשב בתהליך בו הפך הזהב למדד הערך ושווי החליפין למחיר, כל הסחורות כשהן באות לידי ביטוי במחיריהן, הן רק דמויות זהב מדומות בעוצמות שונות. מכיוון שהם אפוא כמויות שונות של אותו הדבר, כלומר זהב, הם דומים, דומים וניתנים לשבח, וכך עולה הצורך הטכני לקשר אותם לכמות מוגדרת של זהב כיחידת מידה . יחידת מידה זו מתפתחת אז לסולם מידה בכך שהיא מחולקת לחלקי aliquot אשר בתורם מחולקים לחלקי aliquot. [2] כמויות הזהב עצמן, לעומת זאת, נמדדות לפי משקל. המשקולות הסטנדרטיות המשמשות בדרך כלל למתכות מספקות בהתאם אמצעים סטנדרטיים מוכנים, אשר במקור שימשו גם מדדים סטנדרטיים למחיר בכל מקום בו נעשה שימוש במטבע מתכתי. מכיוון שהסחורות אינן מושוות עוד כערכי חליפין הנמדדים במונחים של זמן עבודה, אלא כעוצמות של אותה ערך הנמדד במונחים של זהב, זהב, מדד הערך , הופך להיות סטנדרט של מחיר . ההשוואה בין מחירי הסחורות במונחים של כמויות זהב שונות מתגבשת אפוא בדמויות המציינות כמויות זהב דמיוניות ומייצגות זהב כאמצעי סטנדרטי המחולק לחלקי חלקים. זהב כמדד לערך וכסטנדרט של מחיר יש פונקציות ספציפיות מאוד ברורות, והבלבול של זה עם השני הוביל לתיאוריות האבסורדיות ביותר. זהב כזמן עבודה ממומש הוא מדד לערך, כפיסת מתכת במשקל מוגדר היא תקן המחיר. זהב הופך למדד הערך מכיוון שכערך חליפין משווים אותו לערכי החלפה של סחורות אחרות; בהיבט שלו כסטנדרט של מחיר, כמות מוגדרת של זהב משמשת כיחידה לכמויות זהב אחרות. זהב הוא מדד הערך מכיוון שערכו משתנה; זהו סטנדרט המחיר מכיוון שהוא הוקם כיחידת משקל בלתי אפשרית. כאן, כמו בכל המקרים של מדידת כמויות מאותו ערך, יציבות ודיוק הפרופורציות חיוניות. ההכרח בקביעת כמות זהב כיחידת המידה וחלקי החלקה שלה כחלקות המשנה של יחידה זו הוליד את הרעיון כי הוקם יחס קבוע של ערכים בין כמות מוגדרת של זהב, שערכו הוא כמובן משתנה, וערכי החליפין של סחורות. אולם השקפה כזו פשוט מתעלמת מהעובדה שערכי החליפין של סחורות הופכים למחירים, לכמויות זהב, לפני שהזהב הופך להיות סטנדרט המחיר. ללא קשר לשינויים בערך הזהב, כמויות שונות של זהב תמיד ייצגו את אותו יחס ערכים ביחס זה לזה. אם ערכו של הזהב אמור לרדת ב -1,000 אחוז, אזי ערך שתים עשרה אונקיות זהב עדיין יהיה גדול פי שתיים משיעורו של אונקיית זהב אחת, וכל מה שקשור למחירים מה שחשוב הוא רק החלק של השונה כמויות זהב זה לזה. מאחר ומנגד, עלייה או ירידה בערך גרם זהב אינה משפיעה בשום צורה על משקלה, משקל חלקי החלקים שלה נותר גם הוא לא מושפע; בכך יכול זהב תמיד לשמש כסטנדרט יציב של מחיר, ללא קשר לשינויים בערכו. [3]

כתוצאה מתהליך היסטורי, שכפי שנבאר בהמשך נקבע על פי טיבו של המטבע המתכתי, נשמרו שמות המשקולות המיוחדות לשינוי מתמיד של המשקולות המתכות היקרות המתפקדות כסטנדרט של המחיר. לפיכך, סטרלינג הלירה האנגלית מציין פחות משליש ממשקלו המקורי, הלירה סקוטים לפני האיחוד רק 1/36, הצרפתים 1/74, הספרדים הספרדים פחות מ- 1 / 1,000 והפורטוגלים הם חלק קטן עוד יותר. . ההתפתחות ההיסטורית הביאה אפוא להפרדת שמות הכסף של משקולות מסוימות של מתכות מהשמות הנפוצים של משקולות אלה. [4] מכיוון שהייעוד של יחידת המידה, חלקי aliquot ושמותיהם הוא, מצד אחד, קונבנציונאלי גרידא, ומצד שני צריך לקבל אותו כאוניברסאלי וחסר הכרח בתחום התפוצה, היה עליו להיות הוקמה באמצעים משפטיים . החיקוק הפורמאלי גרידא הוטל על הממשלה. [5] איזו מתכת מסוימת שימשה כחומר הכסף הייתה תלויה בתנאים החברתיים הנתונים. תקן המחיר שונה כמובן במדינות שונות. באנגליה, למשל, האונקיה כמשקל מתכת מחולקת למשקולות אגורה, גרגרים וקראט טרוי; אבל גרם הזהב כיחידת הכסף מחולק ל 3 8/8 ריבונות, הריבון ל 20 שילינג והשילינג ל 12 פני, כך ש 100 קילו של זהב 22 קראט (1,200 אונקיות) שווים ל 4,672 ריבונות ו 10 שילינג . אולם בשוק העולמי, שם נעלמים גבולות המדינה, מאפיינים לאומיים כאלה של תקני הכסף נעלמים גם הם, והם מוחלפים על ידי מדדי משקל המשמשים בדרך כלל למתכות.

מחירו של סחורה, או כמות הזהב לתוכו הומר באופן נומינלי, מתבטא כעת בשמות הכספיים של תקן הזהב. לפיכך, במקום לומר שרבע חיטה שווה גרם זהב, אפשר לומר באנגליה שווה 3 17 פאונד. 10 / 2d. כל המחירים באים לידי ביטוי באותו ערך. הצורה הספציפית שמניחה ערך החליפין של סחורות מומרת לנקודות כסף , באמצעותה מתבטא ערכם. כסף בתורו הופך לכסף של חשבון . [6]

הפיכת סחורות לכסף של חשבון בנפש, על הנייר או במילים מתרחשת בכל פעם שההיבט של ערך החליפין מתקבע בסוג מסוים של עושר. [7] טרנספורמציה זו זקוקה לחומר הזהב, אך רק בדמיון. אף לא אטום אחד של זהב אמיתי משמש להערכת הערך של אלף חבילות כותנה במונחים של מספר מסוים של אונקיות זהב ואז לביטוי מספר אונקיות זה ב- £. sd, השמות על חשבון האונקיה. לדוגמה, אף אונקיית זהב לא הייתה במחזור בסקוטלנד לפני חוק הבנק של סר רוברט פיל משנת 1845, אם כי גרם הזהב, שנקרא 3 17 פאונד. 10 / 2d. כתקן החשבון הבריטי שימש כסטנדרט החוקי של המחיר. באופן דומה, כסף משמש כסטנדרט למחיר תמורת סחורות בין סיביר לסין, אם כי סחר זה אינו אלא סחר חליפין. אין זה משנה, אפוא, לזהב ככסף של חשבון בין אם היחידה הסטנדרטית שלו או מחלקות המשנה שלו טבעו בפועל. בתקופת שלטונו של ויליאם הכובש, שטרלינג אחד לירה, באותה תקופה קילו כסף טהור, והשילינג, ½0 פאונד, היה קיים באנגליה רק ​​ככסף של חשבון, ואילו האסימון, ½40 קילו כסף, היה מטבע הכסף הגדול ביותר שקיים. מצד שני, אין אנגליה כיום שילינגים ומרתקים, אם כי הם שמות חוקיים של חשבון לשברים מוגדרים של גרם זהב. כסף ככסף של חשבון עשוי להתקיים רק באופן סמלי, בעוד שבעצם הכסף הקיים עשוי להיות נטבע על פי סטנדרט אחר לגמרי. כך, ברבות מהמושבות האנגליות בצפון אמריקה, הכסף במחזור כלל מטבעות ספרדיים ופורטוגזיים עד סוף המאה השמונה עשרה, ואילו כספי החשבון היו בכל מקום כמו באנגליה. [8]

כי כסטנדרט של מחיר הזהב מבוטא באותם שמות חשבון כמו מחירי הסחורות – למשל 3 17 ליש"ט. 10½ ד. עשויים לציין גרם של זהב בדיוק כמו טון ברזל – שמות חשבון אלה נקראים מחיר הנענע של הזהב. כך עלה הרעיון הקווירי כי הזהב מוערך בחומר משלו וכי בניגוד לכל שאר הסחורות, מחירו נקבע על ידי המדינה. קביעת שמות החשבון למשקולות זהב מוגדרות טעה בבחינת ערכם של משקולות אלה. [9] לזהב אין מחיר קבוע או מחיר כלל, כאשר הוא גורם בקביעת המחירים ולכן הוא מתפקד ככסף של חשבון. על מנת שיהיה מחיר, במילים אחרות לבוא לידי ביטוי במונחים של סחורה ספציפית שתתפקד כמקבילה אוניברסלית , סחורה אחרת זו תצטרך למלא את אותו תפקיד בלעדי בתהליך ההפצה כמו הזהב. אבל שתי סחורות שמכללות את כל הסחורות האחרות היו מוציאות מכל אחת את השנייה. כתוצאה מכך, בכל מקום שכסף וזהב מתקיימים זה לצד זה ככסף חוקי, כלומר, כמדד לערך, תמיד נעשה הניסיון לשווא להתייחס אליהם כאל אותו חומר . אם מניחים שזמן עבודה נתון מתממש באופן בלתי-תלוי באותה פרופורציה בכסף וזהב, הרי שמניחים, למעשה, שכסף וזהב הם אותו חומר, וכסף, המתכת פחות חשובה, מייצג שבר קבוע של זהב. ההיסטוריה של המערכת המוניטרית באנגליה מימי אדוארד השלישי ועד לתקופת ג'ורג 'השני מורכבת מסדרה מתמשכת של הפרעות הנגרמות כתוצאה מקונפליקט בין היחס שנקבע כחוק בין ערכי הזהב והכסף לבין התנודות בפועל בערכן . לפעמים ערך הזהב היה גבוה מדי, לפעמים זה של כסף. המתכת שערכה הוערך בשיעור נמוך מדי נמשכה מהמחזור, נמסה ויצאה. יחס הערך של שתי המתכות שונה אז בחוק; אך עד מהרה התנגש הערך הנומינלי החדש ביחס הערך בפועל. בזמננו, הירידה הקלה וקצרת החיים בערך הזהב בהשוואה לכסף, שהביאה הביקוש ההודי והסיני לכסף, הניבה את אותה תופעה בהיקף נרחב בצרפת – ייצוא הכסף וה ביטול כסף מתחום ההפצה על ידי זהב. בשנים 1855, 1856 ו 1857, עודף יבוא הזהב של צרפת על יצוא הזהב שלה הסתכם ב 41,580,000 ליש"ט, בעוד שעודף יצוא הכסף שלה על יבוא כסף הגיע ל 34,704,000 ליש"ט. [10] במדינות כמו צרפת, שבהן שתי המתכות הינן סנקציות חוקיות כמדדי ערך ושניהם מתקבלים ככרז חוקי, כאשר יתר על כן כל אדם יכול לשלם במתכת האחת או השנייה ככל העולה על רוחו, המתכת שערכה עולה היא למעשה בפרמיה ובמחיר שלה כמו זו של כל סחורה אחרת נמדדת במונחים של המתכת המוערכת מדי, שמשמשת לבד כמדד לערך. כל הניסיון ההיסטורי בתחום זה מראה פשוט כי כאשר שתי סחורות מתפקדות כמדדי ערך תקפים מבחינה חוקית, היא תמיד אחת מהן בלבד אשר למעשה שומרת על עמדה זו. [11]

 

הערות :

1 . אריסטו אכן מבין ששווי החליפין של סחורות הם קודמים למחירי הסחורות: "החליפין האלה התרחשו כך לפני שהיה כסף הוא פשוט; כי זה לא משנה אם זה חמש מיטות שמחליפות בית, או שווי הכסף של חמש מיטות. " מצד שני, מאחר שרק במחירים מצויים סחורות בצורה של ערך חילופי ביחס זה לזה, הוא הופך אותם למחשבים באמצעות כסף. "זו הסיבה שעל כל הסחורה להיות מוגדר מחיר; כי אז תמיד יהיו חילופי דברים, ואם כן, אסוציאציה של אדם לאדם. כסף, אם כן, פועל כמדד, גורם לסחורה להתאמה ולהשוות אותם; כי גם לא הייתה התאגדות אם לא היו חילופי דברים, ולא היו חילופי דברים אלמלא היו שוויון, וגם לא שוויון אם לא היו ניתנים לשבח. " אריסטו מודע לעובדה שהדברים השונים הנמדדים בכסף הם בעלי מידות בלתי נתפס לחלוטין. מה שהוא מחפש זה האחדות של הסחורות כערכי חילופי דברים, ומכיוון שהוא חי ביוון העתיקה אי אפשר היה למצוא אותו. הוא מחלץ את עצמו ממצב זה על ידי הפיכת דברים בלתי ניתנים לחשיבה במהות – ככל שזה נחוץ לצרכים מעשיים – באמצעות כסף. "נכון למען האמת, אי אפשר שדברים השונים כל כך צריכים להיות הולמים, אבל בהתייחס לדרישה הם עשויים להיות כה מספיקים" (Ethica Nicomachea, אריסטו, ל. 5, ג. 8, עריכה. Bekkeri, Oxonii, 1837). [הטקסט האנגלי הוא מאריסטו – אתיקה ניקומאצ'אה . ספר V, פרק 8, תרגום מאת WD Ross, אוקספורד, 1925, 1133 ב.]

 

2 . העובדה המוזרה לכך שאונקיית הזהב כסטנדרט הכסף באנגליה אינה מחולקת לחלקי חלקים אחראית כדלקמן: "המטבע שלנו הותאם במקור להעסקת הכסף בלבד – ומכאן תמיד ניתן לחלק גרם של כסף מספר חלקים מסוים של חלקי מטבע, אך כפי שהוכנס הזהב בתקופה מאוחרת יותר למטבע המותאם רק לכסף, לא ניתן לטבע גרם זהב למספר חלקים של חלקים "(ג'יימס מקלארן, סקיצה של תולדות המטבע , לונדון, 1858, עמ '16).

 

  1. "הכסף עשוי להשתנות בערך ללא הרף, ועם זאת להיות מדד טוב לא פחות כאילו הוא נשאר נייח לחלוטין. נניח, למשל, שהוא מופחת בערכו … לפני ההפחתה, גינאה תרכוש שלוש בושלים של חיטה או שישה ימי עבודה, לאחר מכן, היא תרכוש רק שני בושלים של חיטה, או ארבעה ימי עבודה. בשני המקרים הללו, יחסי חיטה ועבודה לכסף שניתן, ניתן להסיק על יחסי הגומלין ביניהם; במילים אחרות, אנו יכולים לוודא כי בושל חיטה שווה עבודת יומיים. זה, כל מה שמרמז על מדידת הערך, נעשה בקלות לאחר ההפחתה כמו קודם. המצוינות של כל דבר כמדד לערך אינה תלויה לחלוטין בשונות הערך שלו "(סמואל ביילי, Money and Vicissitudes , London, 1837, p. 9, 10).

 

  1. "המטבעות ששמיהם כעת דמיוניים בלבד הם המטבעות העתיקים ביותר של כל אומה; כל שמותיהם היו אמיתיים לתקופה מסוימת "(כך שבאופן כללי נאמר שהקביעה האחרונה אינה נכונה)" ודווקא מכיוון שהם היו אמיתיים הם שימשו לחישוב "(גליאני, דלה מונטה , אופ 'ציטוט, עמ' 153).

 

  1. הרומן A. Müller הרומנטי אומר: "על פי השקפותינו לכל ריבון עצמאי יש את הזכות להכניס מטבע מתכתי ולייחס לו ערך נומינלי חברתי, סדר, עמדה ותואר" (Adam H. Müller, Die Elemente der Staatskunst, ברלין, 1809, להקה II, עמ '288). חבר המועצה בערבית צודק בכל הנוגע לתואר, אך הוא שוכח את התוכן . עד כמה מורגש "השקפותיו" מבולבלות, למשל, בקטע הבא: "כולם מבינים עד כמה חשוב לקבוע את מחיר המטבעות בצורה נכונה, במיוחד במדינה כמו אנגליה, שבה הממשלה עם נדיבות נפלאה מטילה כסף באופן לא ראוי". (מר מולר מניח ככל הנראה שחברי הממשלה הבריטית מוציאים את עלויות הטבעה מכיסם), "היכן שזה לא מטיל מטען מלוכה וכו ', וכתוצאה מכך אם היה צריך לתקן את מחיר הנענע של זהב בצורה ניכרת מעל מחיר השוק, אם במקום לשלם 3 17 ש"ח. 10½ ד. לאונקיה של זהב כמו כרגע, עליה להחליט לקבוע את מחיר אונקיית הזהב על 3 19 פאונד. כל הכסף היה זורם לנענע והכסף שמתקבל שם יוחלף לזהב הזול יותר בשוק, ואז זה יובא שוב לנענע, ובכך משליך את המערכת המוניטרית לאי סדר "(אופיס, עמ '280, 281). מולר זורק את רעיונותיו ל"הפרעה ", כדי לשמור על הסדר במנטה באנגליה. בעוד שילינגים ומרתק הם בסך הכל שמות, כלומר שמות של שברים מוגדרים של אונקיית זהב המיוצגת על ידי אסימוני כסף ונחושת, הוא מדמיין שאונק של זהב מוערך במונחים של זהב, כסף ונחושת ובכך מעניק לאנגלים את סטנדרט משולש של ערך. כסף כסטנדרט הכסף יחד עם זהב בוטל רשמית רק בשנת 1816 על ידי ג'ורג 'השלישי, C. C. 68, למרות שהוא למעשה בוטל כחוק על ידי 14 ג'ורג' 11, C. 42 בשנת 1734, ובפועל עוד קודם לכן. שתי נסיבות במיוחד איפשרו לא 'מולר להגיע לתפיסה גבוהה יותר כביכול של כלכלה פוליטית: ראשית בורותו הנרחבת של עובדות כלכליות ושנית את התאהבותו החובבנית לחלוטין בפילוסופיה.

 

  1. "כשנשאל אנצ'ריסיס מה השתמשו הלנינים בכסף עבורו הוא השיב – לצורך חישוב" (Athenaeus, Deipnosofistai, L. IV, 49 v. II, [p. 120], ed. Schweighauser, 1802).

 

  1. לג 'גרנייה, מהראשונים שתרגמו את אדם סמית לצרפתית, היה הרעיון המוזר לקבוע את הפרופורציה בין השימוש בכסף של חשבון לבין זה של כסף אמיתי. [לדבריו] שיעור זה הוא 10 עד 1 (ג 'גרנייה, Histoire de la monnaie depais les temps de la plus haute antiquité, t. I, p. 78).

 

  1. חוק מרילנד משנת 1723, שהפך מטבע חוקי לטבק אך המיר את ערכו לכסף זהב אנגלי, בכך שהצהיר על קילו טבק שווה פרוטה, מזכיר את leges barbarorum, אשר להפך, השווה סכומי כסף מוגדרים בשוורים. , פרות וכו '. במקרה זה החומר האמיתי של כסף החשבון לא היה זהב ולא כסף, אלא השור והפרה.

 

  1. כך אנו קוראים, למשל, במילים המוכרות של מר דייוויד אורקהארט – "ערכו של הזהב נמדד על ידי עצמו; איך יכול חומר כלשהו להיות המדד לערכו שלו בדברים אחרים? ערך הזהב ייקבע לפי משקלו האישי, תחת נקוב שווא של המשקל ההוא – ואונקיה אמורה להיות שווה כל כך הרבה 'קילוגרמים' ושברים של קילוגרמים. זה זיוף אמצעי, לא קביעת תקן "[עמ '. 104-05].

 

  1. מהדורות קודמות של תרומה לביקורת הכלכלה הפוליטית נתנו בטעות את הנתון הזה כ- 14,704,000 ליש"ט. – אד.

 

  1. כסף הוא מדד המסחר … ולכן יש לשמור עליו (כמו כל האמצעים האחרים) יציבים ובלתי משתנים ככל שיהיו.אבל זה לא יכול להיות, אם כספך עשוי להיות עשוי משתי מתכות, ששיעורן … כל הזמן משתנה ביחס זו לזו "(ג'ון לוק, כמה שיקולים על הורדת העניין , 1691; בעבודותיו , המהדורה השביעית, לונדון, 1768, כרך ב ', עמ' 65.

 

 

 

הבא: תיאוריות תקן הכסף

 

תיאוריות תקן הכסף

העובדה שסחורות מומרות באופן נומינלי בצורת מחירים לזהב ומכאן שהופכת זהב בלבד nominally לכסף הובילה לדוקטרינת התקן הנומינלי של הכסף . מכיוון שרק זהב או כסף דמיוניים, כלומר זהב וכסף בלבד ככסף של חשבון, משמשים בקביעת המחירים, נטען כי המונחים קילו, שילינג, פני, תלר, פרנק וכו ', מציינים חלקיקים אידיאליים בעלי ערך אך לא משקולות של זהב או כסף או כל צורה של עבודה ממומשת. אם למשל הערך של גרם כסף היה עולה, הוא היה מכיל יותר מחלקיקים אלה ולכן היה צריך לחלק או לטבוע למספר גדול יותר של שילינג. דוקטרינה זו, שעלתה בסוף המאה השבע עשרה, הוקדמה שוב במהלך המשבר המסחרי האחרון באנגליה ואף הומצאה על ידי חברי הפרלמנט בשני דו"חות מיוחדים שצורפו לדו"ח של הוועדה הנבחרת על מעשי הבנק בשנת 1858. באנגליה בזמן הצטרפותו של ויליאם השלישי, מחיר המנטה לאונקיית כסף היה 5s. 2d., כלומר 1/62 גרם לאונקיה של כסף נקראה אגורה ו -12 מהמתלים האלה נקראו שילינג. מוט כסף במשקלו אומר ששש אונקיות, על פי תקן זה, ייטבעו ל -31 מטבעות שייקראו שילינג. אך בעוד שמחיר המנטה של גרם כסף היה 5. 2d., מחיר השוק שלה עלה ל 6s. 3d., כלומר בכדי לקנות גרם של 6s כסף לא מכוסים. 3d. היה צריך למסור אותו. איך ייתכן שמחיר השוק של גרם כסף עלה מעל מחיר הנענע, אם מחיר המנטה היה רק ​​שם חשבון לשברים של גרם גרם כסף? הפיתרון של החידה הזו היה די פשוט. ארבעה מיליון מכספי הכסף בסך 5,600,000 ליש"ט שהיו במחזור באותה תקופה נשחקו או נחתכו. ניסוי הראה כי 57,200 ליש"ט במטבעות כסף, שמשקלם היה צריך להיות 220,000 אונקיות, שוקל 141,000 אונקיות בלבד. הנענע המשיכה לטבע חתיכות כסף על פי אותו תקן, אך המעטות הקלות שהיו למעשה במחזור ייצגו שברים קטנים יותר של אונקיה מכפי ששמו נקרא. כתוצאה מכך שילמה כמות גדולה יותר של שילינגים מופחתים אלה עבור גרם כסף לא מכוסה בשוק. כאשר, בשל הקשיים שנגרמו להם, הוחלט לצרף את כל הכסף מחדש, טענה לודדס, מזכירת האוצר, כי שווי אונקיית כסף עלה וכי בעתיד בהתאם לשנות ה -6. 3d. היה צריך להכות מאונקיה במקום 5S. 2d. כמו בעבר. לפיכך הוא טען למעשה כי מכיוון שערכו של גרם גרם כסף עלה, הערך של חלקי החלקה שלו ירד. אולם תיאוריית השווא שלו נועדה אך ורק להפוך מידה מעשית נכונה לחיך יותר. החובות הממשלתיים נדבקו בשילוח קל, האם יש לפרוע אותם במטבעות במשקל סטנדרטי? במקום לומר להחזיר 4 אונקיות כסף על כל 5 אונקיות שקיבלת באופן סמלי, אך שהכיל למעשה רק 4 אונקיות כסף, הוא אמר, נהפוך הוא, החזיר באופן נקוב 5 אונקיות אך הפחית את תוכן המתכת שלה ל -4 אונקיות והתקשר ל סכום שכיום קראת 4/5 של שילינג שילינג. לפיכך פעולתו של לונדס התבססה במציאות על תוכן המתכת, ואילו בתיאוריה הוא דבק בשם החשבון. לעומת זאת, מתנגדיו, שפשוט נצמדו לשם החשבון ולכן הצהירו כי שילינג במשקל סטנדרטי זהה לשילינג שהיה קל יותר מ- 25 עד 50 אחוז, טען כי הוא דבק בתכני המתכת. ג'ון לוק , שדיבר את הבורגנות החדשה מכל הבחינות – הוא נטל את הצד של היצרנים כנגד מעמד הפועלים והפופרים, הסוחרים נגד הסיירים המיושנים, האצולה הכספית נגד ממשלות שהיו בחובות; הוא אף הדגים בעבודה נפרדת שדרך החשיבה הבורגנית היא דרך החשיבה האנושית הרגילה – ניצבה את האתגר של לונדס. ג'ון לוק זכה ביום וכסף שהושאל בגינאה כולל 10 עד 14 שילינג היה נפרע בגינאה של 20 שילינג. [1] סר ג'יימס סטיוארט נותן את הסיכום האירוני הבא של מבצע זה:

 

"… המדינה הרוויחה במידה ניכרת את ציון המסים, כמו גם את הנושים על בירותיהם וריביתם. האומה, שהייתה המפסידה העיקרית, הייתה מרוצה, מכיוון שהסטנדרט שלהם" (הסטנדרט של הערך שלהם) "לא הופל." [2]

 

סטיוארט האמין שבמהלך פיתוח נוסף של המסחר האומה תתחזק. אבל הוא טעה. כעבור 120 שנה חזר על אותו פרו קוו קוו .

 

מאוד מתאים היה זה שהבישוף ברקלי , תומך האידיאליזם המיסטי בפילוסופיה האנגלית, הוא שהעניק לדוקטרינה של הסטנדרט הנומינלי של כסף תיאורטי טוויסט, אותו השמיט המזכיר המעשי באוצר. ברקלי שואל

 

"האם אין להתייחס למונחים כתר, ליברה, לירה שטרלינג וכו ', כממצאים או כנקודות של חלקים כאלה ?" (כלומר, פרופורציות של ערך מופשט ככאלה). "והאם זהב, כסף ונייר אינם כרטיסים או דלפקים לשינוי, הקלטה והעברתם?" (ביחס לערך). "האם כוח לפקד על התעשייה" (עבודה סוציאלית) "של אחרים אינו עושר אמיתי? והאם כסף לא יהיה באמת, כרטיסים או אסימונים להעברת והקלטת כוח כזה, והאם זה יהיה עם השלכה רבה מאילו חומרים עשויים הכרטיסים? " [3]

 

בקטע זה המחבר, מצד אחד, מבלבל את מידת הערך עם הסטנדרט של המחיר, ומצד שני הוא מבלבל בין זהב או כסף כאמצעי ערך וכאמצעי תפוצה. מכיוון שניתן להחליף אסימונים במתכות יקרות בתחום המחזור, ברקלי מסיק כי אסימונים אלה בתורם אינם מייצגים דבר , כלומר המושג הערכי המופשט.

 

תיאוריית התקן הנומינלי של הכסף פורטה כל כך במלואו על ידי סר ג'יימס סטיוארט , עד כי חסידיו – הם אינם מודעים להיות חסידים מכיוון שאינם מכירים אותו – אינם יכולים למצוא ביטוי חדש ואף לא דוגמא חדשה. הוא כותב:

 

"כסף, שאני מכנה חשבונות, אינו אלא סולם שרירותי של חלקים שווים, שהומצא לצורך מדידת הערך של הדברים הניתנים למכירה. כסף של חשבון, אם כן, הוא דבר שונה לגמרי מטבע כסף, שהוא מחיר [ כאן, כמו ביצירותיהם של כלכלנים אנגלים מהמאה השבע-עשרה, משתמשים במחיר במובן של שווה ערך קונקרטי – הערה של מרקס .] ועשוי להתקיים, אם כי לא היה דבר כזה בעולם שכל חומר שיכול להפוך להיות הולם ושווה ערך פרופורציונאלי, עבור כל סחורה …. כסף של חשבון … מבצע את אותו משרד ביחס לערך של דברים, כי מעלות, דקות, שניות וכו ', עושים ביחס לזוויות, או כמו שקנה ​​המידה עושה מפות גיאוגרפיות, או לתוכניות מכל סוג שהוא. בכל ההמצאות הללו, כל הזמן ישנו איזושהי ערך נקוב ליחידה …. התועלת של כל ההמצאות הללו מוגבלת אך ורק לסימון הפרופורציות. רק כדי שהיחידה בכסף יכולה אין שום פרופורציה קבועה בלתי תלויה ל חלק מהערך, כלומר לא ניתן לקבע אותו לכמות מסוימת של זהב, כסף או כל סחורה אחרת שהיא. לאחר שהיחידה קבועה, אנו יכולים, על ידי הכפלה, לעלות לערך הגדול ביותר …. ערך הסחורות, אם כן, בהתאם לשילוב כללי של נסיבות ביחס לעצמם ולדמיונותיהם של גברים, יש לראות בערכם כמשתנה רק ביחס זה לזה; כתוצאה מכך, כל דבר שמטריד או מסבך את הבדיקה של שינויי הפרופורציה הללו באמצעות סולם כללי, קובע ובלתי משתנה, חייב לפגוע במסחר …. כסף … הוא סולם אידיאלי של חלקים שווים. אם תידרש מה אמור להיות הערך הסטנדרטי של חלק אחד? אני עונה בשאלה אחרת: מה אורך התקן של תואר, דקה, שנייה? אין לו כל אחד … אבל ברגע שנקבע חלק אחד על פי טיב הסולם, כל השאר חייבים לעקוב בפרופורציות. מסוג זה של כסף … יש לנו שתי דוגמאות. בנק אמסטרדם מציג בפנינו את האחד, את חוף אנגולה עם השני. " [4]

 

סטיוארט פשוט מחשיב כסף כפי שהוא מופיע בתחום המחזור, כלומר כסטנדרט של מחיר וככסף של חשבון . אם סחורות שונות מצוטטות בשנות ה 15, 20. ו -36. בהתאמה במחירון, אז בהשוואה לערכם גם תוכן הכסף של שילינג ושמו אכן לא רלוונטי. הכל בא לידי ביטוי ביחסים המספריים של 15, 20 ו -36, והמספר הפך ליחידת המידה היחידה. הביטוי המופשט לחלוטין של פרופורציה הוא בסך הכל רק הפרופורציה המספרית המופשטת. כדי להיות עקביים, סטיוארט נאלץ אפוא לנטוש לא רק זהב וכסף אלא גם את ייעודם החוקי. אך מכיוון שהוא לא מבין כיצד מידת הערך הופכת לסטנדרט של המחיר, הוא באופן טבעי חושב שכמות הזהב המסוימת המשמשת כיחידת מידה קשורה, כמדד, לערכים ככאלה, ולא כמויות זהב נוספות. מכיוון שנדמה כי סחורות הן בסדר גודל של אותה ערך כתוצאה מהמרת ערכי החליפין שלהן למחירים, סטיוארט מכחיש את קיומה של התכונה האופיינית למדידה המפחיתה את הסחורות לאותה ערך, ומאחר ובהשוואה זו של שונות כמויות של זהב כמות הזהב המשמשת כסטנדרט נקבעת באופן קונבנציונאלי, הוא מכחיש שיש לקבוע אותו בכלל. במקום לקרוא לחלק 360 של מעגל תואר, הוא עשוי לקרוא לחלק ה -180 תואר; הזווית הנכונה הייתה נמדדת אז לא 90 מעלות אלא 45, והמדידות של זוויות חריפות וסתמיות ישתנו בהתאמה. עם זאת, מידת הזווית תישאר ראשית דמות מתמטית שנקבעה איכותית, המעגל, ושנית קטע נקבע כמותית של המעגל. באשר לדוגמאות הכלכליות של סטיוארט, אחת מהן מפריכה את קביעותיו שלו, השנייה לא מוכיחה כלום. הכסף של בנק אמסטרדם היה למעשה רק שם החשבון של הכפילויות הספרדיות, ששמרו על משקלן הסטנדרטי מכיוון שהן שכבו סרק בכספות הבנק, ואילו המטבעות שהופצו בעסקים איבדו משקל כתוצאה מחיכוך אינטנסיבי עם הסביבה שלהם. באשר לאידיאליסטים האפריקאים, עלינו להשאיר אותם לגורלם עד שדיווחים אמינים של מטיילים יספקו מידע נוסף עליהם. [5] אפשר לומר שהמועצה הצרפתית – " רכוש לאומי, הקצאה של 100 פרנק " – היא כסף אידיאלי כמעט במובן של סטיוארט. אכן נקבע ערך השימוש שהמדיח אמור היה לייצג, כלומר אדמות שהוחרמו, אך הושמט ההגדרה הכמותית של יחידת המידה, ולפיכך "פרנק" הייתה לפיכך מילה חסרת משמעות. כמה אדמה או מעט פרנק זה ייצג היה תלוי בתוצאות המכירות הפומביות. אך בפועל המטוס הסתובב כאות המייצג כסף כסף, וכתוצאה מכך נמדד פחתו במונחים של תקן כסף זה.

 

התקופה בה בנק אנגליה השעתה את התשלומים במזומן לא הייתה עשירה יותר של עלוני מלחמה מאשר בתיאוריות כספיות. פחת שטרות הבנק ועליית מחיר השוק של זהב מעל מחיר הנענע גרמו לכמה מגיני הבנק להחיות את הדוקטרינה של מידת הכסף האידיאלית. לורד קסטליראה מצא את הביטוי המבולבל הקלאסי לתפיסה המבולבלת הזו כשהכריז כי תקן הכסף הוא "תחושת ערך בהתייחס למטבע בהשוואה לסחורות." כמה שנים לאחר הסכם פריז, כשהמצב התיר את חידוש התשלומים במזומן, הבעיה שלידדס תפסה בתקופת שלטונו של ויליאם השלישי, התעוררה שוב באותה צורה כמעט. חוב לאומי עצום והמוני חובות פרטיים, חובות קבועים וכו ', שהצטברו במהלך למעלה מ 20 שנה, נגרמו בשטרות בנק שהופחתו. האם יש להחזירם בשטרות בנק 4,672 ליש"ט 10. אשר ייצג, לא בשם אלא למעשה, 100 קילוגרמים. מזהב 22 קראט? הומאס אטווד , בנקאי בבירמינגהאם, התנהג כמו לונדדס שקם לתחייה. הוא דגל כי יש להחזיר כמה שילינג למקבלי הנושים כפי שהלוונו באופן רשמי, אך בעוד שעל פי התקן הכספי הישן, נניח, 1/78 גרם לאונקיה של זהב היה ידוע כשילוח, עכשיו אולי 1/90 מתוך לאונקיה יש לקרוא שילינג. תומכיו של אטווד ידועים כבית הספר של בירמינגהם של "גברים מעט שילינגים". המריבה סביב תקן הכסף האידיאלי, שהחל בשנת 1819, התנהל עדיין בשנת 1845 על ידי סר רוברט פיל ואטווד, שחוכמתם בכל הנוגע לעניין זה תפקוד הכסף כמדד מסכם במלואו בציטוט הבא:

 

במהלך "הדיון שהתקיים לאחרונה בין סר רוברט פיל לבין לשכת המסחר בבירמינגהם …. השר היה די מרוצה מהשאלת השאלה 'מה ייצג שטר הלירה שלך?' …. מה יש להבין בערך הערך הנוכחי? הוא 3 17 ליש"ט. 10 1 / 2d. גרם של זהב, או שזה רק בערך של גרם זהב? אם 3 17 ליש"ט. 10 1 / 2d. להיות גרם של זהב, מדוע שלא לקרוא לדברים בשמם הראוי, ולהוריד את המונחים קילוגרמים, שילינג ועומק, נאמר אונקיות, משקולות אגורה ודגנים? … אם אנו נאמץ את המונחים אונקיות, משקולות אגורה ודגני זהב , כמערכת המוניטרית שלנו, עלינו להמשיך במערכת ישירה של סחר חליפין … אבל אם זהב אמור להיות בערך של 3 17 ליש"ט. 10 1 / 2d. לאונקיה … איך זה … קשה כל כך הרבה בתקופות שונות לבדוק זהב עולה ל -5 £ £. לאונקיה, וכעת אנו שמים לב כי זהב מצויין ב -3 17 ליש"ט. 9 ד. לאונקיה? … לביטוי הלירה יש התייחסות לערך, אך לא לערך סטנדרטי קבוע …. המונח פאונד הוא היחידה האידיאלית …. העבודה היא האב של העלות ומעניקה את הערך היחסי לזהב או לברזל. . כל ערך של מילים המשמש לביטוי עמלו היומיומי או השבועי של אדם, מילים כאלה מבטאות את עלות הסחורה המיוצרת. " [6]

 

הרעיון המטושטש לגבי מידת הכסף האידיאלית נעלם במילים האחרונות ותוכנו הנפשי האמיתי מתבהר. לירה, שילינג וכו ', שמות חשבון זהב, אומרים שהם שמות המייצגים כמויות מוגדרות של זמן עבודה. מכיוון שזמן העבודה הוא החומר והמידה המובנית בערך, השמות אכן מבטאים את יחסי הערך עצמם. במילים אחרות, נטען כי זמן עבודה הוא הסטנדרט האמיתי של כסף. כאן אנו עוזבים את בית הספר בבירמינגהם ונציין רק בכך שהדוקטרינה של מידת הכסף האידיאלית זכתה לחשיבות חדשה בקשר למחלוקת הנוגעת להמרה או לא להמרה של שטרות כסף. בעוד שנקודת הנייר מבוססת על זהב או כסף, ההמרה של השטר, כלומר החלפותו בזהב או כסף, נותרה חוק כלכלי ללא קשר למה שהחוק המשפטי יכול לומר. למשל, מדליית נייר פרוסית, אף שלא ניתנת להמרה מבחינה משפטית, הייתה פוחתת מייד אם במסחר היומיומי היה שווה פחות מדלל כסוף, כלומר אם זה לא היה ניתן להמרה בפועל. תומכיהם העקבים של כסף נייר בלתי ניתן להמרה בבריטניה, לפיכך, השתמשו בסטנדרט הכספי האידיאלי. אם ערכי הכסף, הלירה, השילינג וכן הלאה, הם שמות לכמות קביעה של חלקיקי ערך, שלפעמים יותר, לפעמים פחות נקלטים או אבודים על ידי סחורה כאשר היא מוחלפת לסחורות אחרות, אזי הערך של פתק אנגלי בסך £ 5 למשל, מושפע לא פחות מהקשר שלו לזהב כמו מהקשר שלו לברזל ולכותנה. מכיוון שייעודו כבר לא ישווה את השטר בנקאית בתיאוריה לכמות קבועה של זהב או לסחורה אחרת כלשהי, עצם הרעיון שלו ימנע את הדרישה להמרה שלו, כלומר למשוואה שלה בפועל לכמות קבועה של ספציפית דבר.

 

ג'ון גריי היה הראשון שהציג את התיאוריה לפיה זמן עבודה הוא המדד הישיר של כסף באופן שיטתי. [7] הוא מציע לבנק מרכזי לאומי לברר באמצעות סניפיו את זמן העבודה שהוקדש לייצור סחורות שונות. בתמורה לסחורה היה המפיק יקבל תעודה רשמית בערכה, כלומר קבלה על זמן עבודה רב כמו שלו סחורה מכילה, [8] ושטר הבנק הזה של שבוע עבודה אחד, יום עבודה אחד, שעת עבודה אחת וכו ', ישמש באותו זמן כמו צו לבנק למסור שווה ערך באחת הסחורות האחרות מאוחסן במחסניו. [9] זהו העיקרון הבסיסי, אשר נבדק בקפידה בפירוט ומותאם לאורך כל המוסדות הקיימים באנגלית. גריי אומר כי תחת מערכת זו

 

"למכור בכסף עשוי להיעשות, בכל עת, בדיוק כמו קל לקנות עכשיו בכסף, … הייצור יהפוך לגורם האחיד והבקש של הכישלון."

 

המתכות היקרות יאבדו את עמדתן ה"מיוחסת "בהשוואה לסחורות אחרות ו

 

"תפסו את מקומם הנכון בשוק לצד חמאה וביצים, ובד וקליקו, ואז הערך של המתכות היקרות יעסיק אותנו באותה מידה … כמו שווי היהלום."

 

האם נשמור על הסטנדרט הערכי הפיקטיבי שלנו, הזהב, וכך לשמור על המשאבים היצרניים של המדינה בשעבוד? או שנשתמש בסטנדרט הטבעי של ערך, עבודה ובכך לשחרר את המשאבים היצרניים שלנו? "

 

מכיוון שזמן העבודה הוא המדד המהותי לערך, מדוע להשתמש גם בתקן אחר אחר? מדוע ערך ההחלפה הופך למחיר? מדוע הערך של כל הסחורות מחושב במונחים של סחורה בלעדית, שהופכת בכך לביטוי הולם של ערך חליפין, כלומר כסף? זו הייתה הבעיה שגריי נאלץ לפתור. אך במקום לפתור זאת, הוא הניח שניתן להשוות בין סחורות ישירות אחת לשנייה כתוצרי עבודה סוציאלית. אבל הם דומים רק לדברים שהם. סחורות הן תוצרים ישירים של סוגים פרטיים ועבודה עצמאית מבודדת, ובאמצעותם ניכור במהלך חילופי אינדיבידואלים עליהם להוכיח כי מדובר בעבודה סוציאלית כללית, או במילים אחרות, על בסיס ייצור סחורות, העבודה הופכת לעבודה סוציאלית רק כתוצאה מההתנכרות האוניברסלית של סוגי עבודה בודדים. אך מכיוון שגריי מניח שזמן העבודה הכלול בסחורות הוא זמן עבודה סוציאלי באופן מיידי , הוא מניח שזה זמן עבודה משותף או זמן עבודה של אנשים הקשורים ישירות. במקרה כזה, אכן יהיה בלתי אפשרי עבור סחורה ספציפית, כמו זהב או כסף, להתעמת עם מצרכים אחרים שכן גלגול העבודה האוניברסלית וערך החליפין לא יהפוך למחיר; אך אף אחד מהם לא היה הופך לערך חליפין והמוצר לסחורה, ובכך יבוטל בסיס הייצור הבורגני. אבל זה בשום אופן לא מה שקרה לגריי – סחורות אמורות להיות מיוצרות כסחורות אך לא יחליפו כסחורות . גריי מפקיד את מימוש המשאלה האדוקה הזו לבנק לאומי. מצד אחד, החברה בצורת הבנק הופכת את היחידים ללא תלות בתנאי ההחלפה הפרטית, ומצד שני היא גורמת להם להמשיך לייצר על בסיס החלפה פרטית. למרות שגריי רק רוצה "לתקן" את הכסף שהתפתח באמצעות החלפת סחורות, הוא נאלץ על ידי ההיגיון המהותי של הנושא לדחות תנאי אחד של ייצור בורגני אחרי השני. כך הוא הופך הון לבירה לאומית, [10] ואדמות לנכסים לאומיים [11] , ואם הבנק שלו ייבדק בקפידה נראה כי הוא לא רק מקבל סחורות ביד אחת ומנפיק תעודות עבודה המסופקות ביד השנייה, אלא שהוא מכוון את הייצור עצמו. בעבודתו האחרונה, הרצאות על כסף , בה גריי מבקש בביישנות להציג את כספי עבודתו כרפורמה בורגנית גרידא, הוא מסתבך באבסורד בוטה עוד יותר.

 

כל סחורה היא מיד כסף; זוהי התזה של גריי שאותה הוא נובע מהניתוח הלא-שלם שלו ומכאן שאינה נכונה של הסחורות. הפרויקט "האורגני" של "כספי עבודה" ו"בנק לאומי "ו"מחסנים" הוא בסך הכל פנטזיה שבה דוגמה נראית כחוק של תוקף אוניברסלי. הדוגמה שהיא מצרך מיד כסף או שהעבודה הספציפית של אדם פרטי הכלול בו היא עבודה סוציאלית מיידית, לא מתגשם כמובן מכיוון שבנק מאמין בו ומנהל את פעולותיו בהתאם לדוגמה זו. נהפוך הוא, פשיטת רגל במקרה כזה תמלא את תפקידה של ביקורת מעשית. העובדה שכספי עבודה הם מונח פסאודו-כלכלי, המציין את המשאלה האדוקה להיפטר מכסף, ויחד עם כסף להיפטר מערך החליפין, ועם ערך החליפין להיפטר מסחורות, ועם סחורות ל היפטר מדרך הייצור הבורגנית – עובדה זו, שנשארה מוסתרת בעבודתו של גריי ושגריי עצמו לא היה מודע לה, באה לידי ביטוי באופן בוטה על ידי כמה סוציאליסטים בריטים, שחלקם כתבו מוקדם יותר מגריי ​​ואחרים אחר כך. [12] אך מ ' פרודון ובית ספרו נותרו להכריז ברצינות כי השפלה של הכסף והתרוממות הסחורות היא תמצית הסוציאליזם ובכך להפחית את הסוציאליזם להבנת אי-הבנה מהותית של המתאם הבלתי נמנע הקיים בין סחורות לכסף. . [13]

 

הערות :

  1. לוק אומר בין היתר: "… קוראים לכתר עכשיו, שלפני … היה רק ​​חלק מכתר … שבו כמות שווה של כסף היא תמיד אותו ערך עם כמות שווה של כסף. … כי אם 1/20 מכמות הכסף של מטבע כלשהו לא יפחית את ערכו, 19/20 הנמוך מכמות הכסף של כל מטבע לא יפחית מערכו. וכך … פני בודד, שנקרא כתר, יקנה כמות גדולה של תבלין, או משי, או כל סחורה אחרת, כמו כתר, שמכיל פי 20 או יותר כסף. " כל מה שאתה יכול לעשות הוא לגייס את "הכסף שלך, … לתת פחות כסף של כסף את החותמת והנקוב של גדול יותר", אבל "זה כסף ולא שמות שמשלמים חובות ורכישת סחורות". "ההוויה המגדלת, אך מתן שמות בהנאה, למספר חלקים מכל יצירה, כלומר. שעכשיו החלק השישים של גרם שייקרא עדיין אגורה, עשוי להיעשות באיזו גידול תרצו. " בתשובה לטיעוניו של לונדס, לוק מצהיר כי עליית מחיר השוק מעל מחיר הנענע לא הובילה על ידי עליית ערך הכסף, אלא על ידי ירידה במשקל המטבעות. שבעים ושבעה שילינגים חתוכים לא שקלו יותר מ- 62 שילינגים במשקל סטנדרטי. לבסוף, לוק צודק בהדגשתו, ללא קשר לאובדן הכסף שספגו המטבעות במחזור, עלייה מסוימת במחיר השוק של מטילי הכסף על פי מחיר המנטה עשויה להתרחש באנגליה, מכיוון שייצוא מטילי הכסף היה מותר ואילו זה של מטבע כסף נאסר (ראו אופיס, עמ '54-116 פסים). לוק דואג להימנע מהנושא החיוני של החוב הלאומי, כשם שהוא נמנע באותה מידה בזהירות מלדון בבעיה כלכלית מדגדגת אחרת, כלומר, על פי העדויות הן לשער החליפין והן ליחס המטילי כסף למטבע כסף, פחת הכסף במחזור לא היה פרופורציוני בשום אופן לכמות הכסף שאיבדה. נשוב לשאלה זו במתכונתה הכללית בחלק העוסק במדיום התפוצה. בשיח העוסק בטביעת מצית הכסף החדשה, בתשובה לשיקוליו של מר לוק , לונדון, 1696, ניקולס ברבון ביקש לשווא לפתות את לוק על האדמה הקשה.

 

  1. סטיוארט, אופ. cit., Vol. II, p. 156.

 

  1. ה Querist, loc. ציט . אגב, החלק "שאילתות על כסף" הוא שנון למדי. בין היתר הוא מכיל את התצפית האמיתית כי התפתחות מושבות צפון אמריקה "מבהירה את אור היום, וזהב וכסף אינם כה נחוצים לעושרה של מדינה, כפי שמדמיין הוולגרי מכל הדרגות."

 

  1. סטיוארט, אופ. cit., Vol. II, עמ '102-07.

 

  1. בקשר למשבר המסחרי האחרון, פלג מסוים באנגליה שיבח בחריפות את הכסף האפריקני האידיאלי לאחר שהעביר את מיקומו בהזדמנות זו מהחוף אל פנים ברברי. הוכרז כי מכיוון שסורגיהם היוו מידה אידיאלית, לברברס לא היו משברים מסחריים ותעשייתיים. האם לא היה פשוט יותר לומר כי מסחר ותעשיה הם התנאי הקיים ללא משברים מסחריים ותעשייתיים?

 

  1. שאלת המטבע, מכתבי תאומים , לונדון, 1844, עמ '266-72 פסים.

 

  1. ג'ון גריי, המערכת החברתית. מסה על עקרון הבורסה , אדינבורו, 1831. לעיל. הרצאותיו של אותו מחבר על טבע ושימוש בכסף , אדינבורו, 1848. אחרי מהפכת פברואר, גריי שלח מזכרון לממשלה הזמנית הצרפתית ובו הוא מסביר כי צרפת אינה זקוקה ל"ארגון עבודה "אלא" ארגון של החליפין, ”התוכנית שלשמה הוחלפה במערכת הכספית שהמציא. לג'ון הראוי לא היה שום סימון ששש עשרה שנה אחרי פרסום המערכת החברתית , פרודון הגאוני היה מוציא פטנט על אותה המצאה.

 

  1. גריי, המערכת החברתית, עמ '. 63. "כסף צריך להיות רק קבלה, עדות לכך שהמחזיק בהם תרם ערך מסוים למלאי העושר הלאומי, או שהוא רכש זכות לערך האמור ממישהו שתרם לו. "

 

  1. "ערך מוערך שהונח בעבר על התוצרת, אפשר להגיש אותו בבנק ולהיוצא שוב בכל פעם שהוא נדרש, אך ורק בהסכמה משותפת, כי מי שמגיש כל סוג של נכס בבנק הלאומי, רשאי הוציא ממנו ערך שווה מכל מה שהוא יכול להכיל, במקום להיות מחויב להוציא את אותו הדבר העצמי שהוא הכניס. " אופ. ציטוטים, עמ '67-68.

 

  1. "עסקיה של כל מדינה צריכים להתנהל בבירה לאומית" (ג'ון גריי, המערכת החברתית , עמ '171).

 

11 . "האדמה להפיכתה לרכוש לאומי" (אופיס, עמ '298.)

 

  1. ראו, למשל, וו. תומפסון, "בירור על התפלגות העושר, לונדון, 1824; בריי, עוולות של עמלים ותיקון של עמידות, לידס, 1839.

 

13 . אלפרד דרימון, דה לה רפורמה des banques, פריז, 1856, יכול להיחשב כמרכיב של התיאוריה הכספית המלודרמטית הזו.

 

  1. אמצעי החליפין

כאשר כתוצאה מקביעת מחירים סחורות רכשו את הצורה בה הם מסוגלים להיכנס למחזור והזהב קיבל את תפקידו ככסף, הניגודים הטמונים בחילופי הסחורות נחשפים ונפתרים על ידי המחזור. החלפת הסחורות האמיתית, כלומר התהליך המטבולי החברתי, מהווה טרנספורמציה בה האופי הכפול של הסחורה – סחורה כערך שימוש וכערך חילופי – בא לידי ביטוי; אך טרנספורמציה של הסחורה עצמה מתועדת באותו זמן בצורות כסף מסוימות. לתאר טרנספורמציה זו לתאר תפוצה. סחורות, כפי שראינו, מהוות ערך חילופי מפותח לחלוטין רק כאשר יש להניח מראש עולם סחורות וכתוצאה מכך מערכת מפותחת באמת של חלוקת עבודה; באותה צורה ההנחה מניחה כי פעולות חילופי דברים מתרחשות בכל מקום ושהן מתחדשות ללא הרף. זה גם מניח כי סחורות נכנסות לתהליך החלפה עם מחיר קובע , או במילים אחרות שבמהלך ההחלפה נראה שהם מתעמתים זה עם זה בצורה כפולה – ממש כערכי שימוש ובאופן נומינלי (במחיר) כמו חילופי דברים ערכים.

 

הרחובות העמוסים ביותר של לונדון עמוסים בחנויות שמקרי התצוגה שלהם מציגים את כל העושר בעולם, צעיפים הודים, אקדחים אמריקאים, פורצלן סיני, מחוכים פריזיים, פרוות מרוסיה ותבלינים מהטרופיים, אבל כל הדברים האלוהיים האלה נשמעים מעצבן, תוויות נייר לבן עם ספרות ערבית ואז סמלים לקוניים £ sd כך מוצגים הסחורות במחזור.

 

א. מטמורפוזה של סחורות

 

מבדיקה מדוקדקת יותר עולה כי תהליך המחזור כולל שני סוגים שונים של מעגלים. אם סחורות נקבעות על ידי C וכסף על ידי M, שני המעגלים עשויים להיות מיוצגים באופן הבא:

 

C — M — C

M — C — M

 

בחלק זה אנו עוסקים אך ורק במעגל הראשון, זה המבטא ישירות את מחזור הסחורות.

 

ניתן לחלק את המעגל C-M-C לתנועה C-M, החלפת סחורות בכסף או מכירה; התנועה ההפוכה M-C, החלפת כסף לסחורות או רכישה ; והאחדות של שתי התנועות C-M-C, החלפת סחורות בכסף כדי להחליף כסף לסחורות, במילים אחרות, למכור כדי לרכוש . התוצאה בה העסקה מסתיימת היא C – C, כלומר החלפה של סחורה אחת לאחרת, חילופי דברים בפועל.

 

C – M – C, כאשר הוא נחשב מנקודת המוצא של הסחורה הראשונה, מייצג את המרתו לזהב ואת היפוךו מזהב לסחורה; כלומר תנועה שבה בתחילת הדרך הסחורה מופיעה כערך שימוש מסוים, ואז משילה צורת קיום זו ומניחה את זה של ערך חילופי או אוניברסלי שווה ערך – המבדיל לחלוטין מצורתו הטבעית – לבסוף הוא משיל גם את זה ומופיע כערך שימוש אמיתי שיכול לשרת צרכים מסוימים. בצורה אחרונה זו הוא נושר מתחום המחזור ונכנס לתחום הצריכה. מלכתחילה, כל המעגל של C-M-C מייצג את כל סדרת המטמורפוזות שדרכן עובר כל מצרך אינדיבידואלי בכדי להפוך לערך שימוש ישיר לבעליו. המטמורפוזה הראשונה מתרחשת ב- C-M, השלב הראשון של המעגל; השני ב- M-C, השלב השני והמעגל כולו יוצרים את קורות החיים של הסחורה. אך מחזור C-M-C מייצג את המטמורפוזה השלמה של מצרך אינדיבידואלי רק מכיוון שהוא בו זמנית מצבר של מטמורפוזות חלקיות מוגדרות של סחורות אחרות. עבור כל מטמורפוזה של הסחורה הראשונה היא הפיכתה לסחורה אחרת ולכן הפיכתה של הסחורה השנייה לראשונה; מכאן שמדובר בטרנספורמציה כפולה המתבצעת במהלך שלב אחד של המחזור. ראשית, נבחן בנפרד כל אחד משני שלבי ההחלפה לתוכם נפתר מחזור C-M-C.

 

C – M או מכירה : C, הסחורה, נכנסת לתחום המחזור לא רק כערך שימוש מסוים, למשל, טון ברזל, אלא כערך שימוש במחיר מוגדר, נניח 3 17 ליש"ט. 10 1 / 2d. או גרם זהב. המחיר שמצד אחד מציין את כמות זמן העבודה הכלולה בברזל, כלומר ערכו, ובאותה עת מסמן את המשאלה האדוקה להמיר את הברזל לזהב, כלומר לתת את זמן העבודה הכלול בברזל צורת זמן עבודה חברתי אוניברסלי. אם טרנספורמציה זו לא תתרחש, טון הברזל חדל להיות לא רק סחורה אלא גם מוצר; מכיוון שמדובר בסחורה רק מכיוון שהיא אינה מהווה ערך שימוש לבעליה, כלומר עבודתו היא עבודה בלבד אם היא עבודה מועילה עבור אחרים, והיא מועילה לו רק אם מדובר בעבודה כללית מופשטת. לכן תפקידו של הברזל או של בעליו למצוא את המיקום הזה בעולם הסחורות בו הברזל מושך זהב. אבל אם המכירה אכן מתבצעת, כפי שאנו מניחים בניתוח זה של מחזור פשוט, הרי שעומד על הקושי הזה, סלט – מורטל הסחורה. כתוצאה מהניכור הזה – כלומר העברתו מהאדם שעבורו הוא ערך שאינו שימוש לאדם שעבורו מדובר בערך שימוש – טון הברזל מוכיח שהוא למעשה ערך שימוש ומחירו מתממש בו זמנית, ורק זהב דמיוני מומר לזהב אמיתי. המונח "גרם זהב" או 3 17s. 10 1 / 2d., הוחלף כעת על ידי גרם זהב אמיתי, אך טון הברזל נעלם. המכירה C-M לא רק הופכת את הסחורה – שבאמצעות המחיר הוסבה באופן נקוב לזהב – באמת לזהב, אלא זהב, שכמדד בערך היה רק ​​זהב באופן נומינלי ולמעשה תפקד רק כשם הכסף של סחורות, הופך אותו תהליך לכסף ממשי. [1] ככל שהזהב הפך באופן מקורי למקבילה האוניברסלית, מכיוון שערכיהם של כל הסחורות נמדדו במונחים של זהב, כך שעכשיו, כתוצאה מההתנכרות האוניברסלית של הסחורות תמורת זה – והמכירה C- M היא הנוהל באמצעותו זוכה הניכור האוניברסלי הזה – האם הוא הופך לסחורה המנוכרת לחלוטין, כלומר כסף אמיתי. אבל זהב הופך לכסף אמיתי באמצעות מכירה, רק מכיוון שערכי החליפין של סחורות שבאו לידי ביטוי במחירים כבר הוסבו לזהב נומינלי.

 

במהלך המכירה C-M, וכמוה גם במהלך הרכישה M-C, שתי סחורות, כלומר יחידות בעלות ערך חליפין וערך שימוש, עומדות זו מול זו; אך במקרה של ערך החליפין של הסחורות קיים אך ורק באופן סמלי כמחירו, ואילו במקרה של זהב, למרות שיש לו ערך שימוש אמיתי, ערך השימוש בו מייצג אך ורק ערך חילופי ולכן הוא בסך הכל ערך שימוש רשמי. שאינו קשור לכל צורך אינדיבידואלי אמיתי. הסתירה של ערך השימוש וערך החליפין מקוטבת אפוא בשתי נקודות הקיצון של C-M, כך שלגבי הזהב הסחורה מייצגת ערך שימוש שערך החליפין הנקוב שלו, המחיר, עדיין צריך להתממש בו זהב; ביחס לסחורה, לעומת זאת, זהב מייצג ערך חליפין שערך השימוש הרשמי שלו עדיין צריך להשיג צורה מהותית בסחורה. הסתירות הטמונות בחילופי סחורות נפתרות רק בגלל הכפילות הזו של הסחורה כך שהיא מופיעה כסחורה וזהב, ושוב, דרך הקשר הכפול וההפוך, שבו כל קיצון הוא נומינלי במקום בו ההפך שלו הוא אמיתי, ואמיתי היכן שההפך שלו הוא נומינלי, או במילים אחרות הם נפתרים רק באמצעות הצגת סחורות כהפכים קוטביים דו צדדיים.

 

עד כה ראינו ב- C-M כמכירה, כמרת סחורה לכסף. אבל אם ניקח בחשבון זאת מהצד השני, אז אותה עסקה מופיעה, להפך, כמו M-C, רכישה, המרת כסף לסחורה. מכירה היא באופן בלתי נמנע ובו זמנית הפוכה, רכישה; זה הראשון אם אחד מסתכל על העסקה מצד אחד, והאחרון אם מישהו רואה אותה מהצד השני. במילים אחרות, ההבדל בין העסקאות הוא למעשה רק שב- C-M היוזמה מגיעה מהצד של הסחורה או של המוכר ואילו ב- M-C היא מגיעה מהצד של הכסף או של הקונה. כאשר אנו מתארים את המטמורפוזה הראשונה של הסחורה, את הפיכתה לכסף, כתוצאה מהשלב הראשון של המעגל, אנו מניחים בו זמנית כי סחורה אחרת כבר הוסבה לכסף ולכן היא כעת בשלב השני של המעגל, M — C. לפיכך אנו נקלעים למעגל קסמים של הנחות מראש. מעגל הקסמים הזה הוא אכן במחזור עצמו. אם אנו לא רואים ב- M ב- C-M שייכות למטמורפוזה של מצרך אחר, אנו מבודדים את פעולת ההחלפה מתהליך המחזור. אבל אם הוא מופרד מהתהליך, השלב C – M נעלם ונשארו רק שני סחורות העומדות זו מול זו, למשל ברזל וזהב, שהחלפתן אינה חלק מובהק מהמחזור אלא היא סחר חליפין ישיר. במקום בו מייצרים זהב, מדובר בסחורה כמו כל סחורה אחרת. הערך היחסי שלו ושל הברזל או של כל סחורה אחרת בא לידי ביטוי בכמויות בהן הם מחליפים זה את זה. אבל עסקה זו מניחה מראש בתהליך ההפצה, שווי הזהב כבר ניתן במחירי הסחורות. לפיכך יהיה זה לגמרי לא נכון להניח כי במסגרת התפוצה , יחס הזהב והסחורות הוא זה של סחר חליפין ישיר וכתוצאה מכך ערכם היחסי נקבע על ידי החלפתם כסחורות פשוטות. נראה כאילו בתהליך הסיבוב הזהב הוחלף רק כסחורה לסחורות אחרות, אך אשליה זו מתעוררת פשוט משום שהיא מוגדרת כמות של סחורה נתונה מושווה באמצעות מחירים עם כמות מוגדרת של זהב: כלומר, משווים אותה לזהב ככסף, המקבילה האוניברסלית, וכתוצאה מכך ניתן להחליפו ישירות לזהב. ככל שמחיר הסחורה מתממש בזהב, הסחורה מוחלפת בזהב כסחורה, כהתממשות מסוימת של זמן העבודה; אך ככל שזה מחיר הסחורה שמתממש בזהב, הסחורה מחליפה בזהב ככסף ולא כסחורה, כלומר בזהב כהגשמת זמן העבודה הכללי. אך כמות הזהב שלשמן מוחלף הסחורה בתהליך זרימת הדם נקבעת בשני המקרים לא באמצעות החלפה, אלא שהחלפה נקבעת על ידי מחיר הסחורה, לפי שווי החליפין שלה מחושב במונחים של זהב. [2]

 

בתהליך המחזור נראה כי זהב תמיד נרכש כתוצאה ממכירת C-M. אך מכיוון ש- C-M, המכירה, היא בו-זמנית M-C, רכישה, ניכר כי בעוד ש- C הסחורה המתחילה את התהליך עוברת את המטמורפוזה הראשונה שלה, הסחורה האחרת המעמתת אותה כ- M מהקיצון ההפוך עוברת את השנייה שלה המטמורפוזה ובהתאם עוברת את השלב השני של המעגל בזמן שהסחורה הראשונה עדיין נמצאת בשלב הראשון של המחזור שלה.

 

התוצאה של השלב הראשון במחזור, של המכירה, מספקת כסף, נקודת המוצא של השלב השני. הצורה הראשונה של הסחורה הוחלפה כעת במקבילה הזהוב שלה. ראשית, תוצאה זו כרוכה בהפסקה, מכיוון שהסחורה קיבלה כעת צורה עמידה ספציפית. הסחורה שלא הייתה ערך שימוש בידי בעליו קיימת כעת בצורה בה היא תמיד מועילה מכיוון שתמיד ניתן להחליף אותה, והיא תלויה בנסיבות מתי ובאיזו נקודה בעולם הסחורות היא תעשה שוב לזרוק למחזור. מצב הכרזליס המוזהב מהווה שלב עצמאי בחיי הסחורה, בו הוא יכול להישאר לתקופה קצרה או ארוכה יותר. הפרדת ועצמאותם של פעולות הרכישה והמכירה היא כללית תכונה של העבודה היוצרת ערך חליפין, ואילו בסחר חליפין של ערך שימוש בדיד אחד קשור ישירות לחליפין של ערך שימוש אחר בדיד.

 

הרכישה , M-C, היא התנועה ההפוכה ל- C-M ובו זמנית המטמורפוזה השנייה או הסופית של הסחורה. נחשב לזהב או כמקבילה הכללית, הסחורה יכולה לבוא לידי ביטוי באופן ישיר במונחים של ערכי השימוש של כל שאר הסחורות, שכולן באמצעות מחיריהן מבקשות זהב כעכשיו, ובמקביל הן מציינות את תו המפתח שיש להשמיע כך שגופם, ערכי השימוש, צריכים לעבור לצד הכסף, בעוד שנשמתם, ערך החליפין, הופכת לזהב. התוצאה הכללית של ניכור הסחורות היא הסחורה המנוכרת לחלוטין. להמרה של זהב לסחורות אין גבול איכותי אלא רק מגבלה כמותית, העובדה שכמות הזהב, או הערך שהוא מייצג, מוגבלת. הכל ניתן להשיג בכסף מוכן. בעוד שהסחורה מממשת את המחיר שלה ואת שווי השימוש בכסף של מישהו אחר באמצעות ניכורו כערך שימוש בתנועה C-M, היא מממשת את ערך השימוש העצמי שלה ואת מחיר הסחורה האחרת באמצעות הניכור שלו כ ערך חילופי בתנועה M-C. כמו שבמימוש מחירו, הסחורה הופכת בו זמנית זהב לכסף אמיתי, כך על ידי הרפורמנס שלה היא ממירה זהב לצורת הכסף החולפת (הסחורה) שלה בלבד. מכיוון שמחזור הסחורות מניח חלוקת עבודה מתקדמת ולכן גם מגוון מבוקשים מצד הפרט, גיוון הנוגע ביחס הפוך להיקף הצר של הייצור שלו, הרכישה M-C תכלול לעיתים משוואה עם סחורה אחת כשווה ערך, ובמועדים אחרים של סדרת שקילות סחורות הנקבעת על פי צרכי הקונה וסכום הכסף העומד לרשותו. כשם שמכירה חייבת להיות בו זמנית רכישה, כך גם הרכישה חייבת להיות בעת ובעונה אחת מכירה; M — C הוא בו זמנית C – M, אך במקרה זה זהב או הקונה לוקח את היוזמה.

 

חוזרים למעגל השלם C-M-C, אנו יכולים לראות שבתוכו סחורה אחת עוברת את כל הסדרה של המטמורפוזות שלה. אך במקביל לסחורה זו מתחיל השלב הראשון במעגל שלו ועובר את המטמורפוזה הראשונה, סחורה אחרת מתחילה את השלב השני של המעגל, עוברת את המטמורפוזה השנייה שלה ונושר מהמחזור; הסחורה הראשונה, לעומת זאת, נכנסת לשלב השני של המעגל, עוברת את המטמורפוזה השנייה שלו ונופלת מהמחזור, ואילו סחורה שלישית נכנסת לתחום המחזור, עוברת את השלב הראשון של מחזורו ומשיגה את הראשון מטמורפוזה. לפיכך המעגל הכולל C-M-C המייצג את המטמורפוזה השלמה של מצרך הוא בו זמנית סיומה של מטמורפוזה שלמה של מצרך שני ותחילתה של מטמורפוזה שלמה של מצרך שלישי; לכן זו סדרה ללא התחלה או סוף. כדי להדגים זאת ולהבדיל את הסחורות נשתמש בסמלים שונים כדי לציין את C בשני הקצוות, למשל, C'-M-C ". אכן, המונח הראשון C'-M מניח ש- M הוא תוצאה של C-M אחר, ובהתאם הוא עצמו רק המונח האחרון של המעגל C-M-C ', בעוד שהמונח השני M-C' 'מרמז על כך זה יביא ל C "- M, ומהווה את המונח הראשון של המעגל C" – M – C " 'וכן הלאה. יתרה מזאת, שלמרות ש- M היא תוצאה של מכירה יחידה , המונח האחרון M-C עשוי ללבוש צורה של M-C '+ M-C' '+ M-C' " וכן הלאה; במילים אחרות, ניתן לחלק אותה למספר רכישות, כלומר למספר מכירות ומכאן מספר רב של מונחים ראשונים של מטמורפוזות שלמות חדשות של סחורות. בעוד שבדרך זו המטמורפוזה השלמה של מצרך יחיד מהווה לא רק קישור של רק רצף אחד של מטמורפוזות ללא התחלה או סיום, אלא של הרבה רצפים כאלה, מחזור עולם הסחורות – מכיוון שכל סחורה פרטנית עוברת את המעגל C – M – C – מהווה רשת מורכבת עד אינסוף של סדרות תנועות כאלה, שמסתיימות ללא הרף ומתחילות כל הזמן מחדש במספר אינסופי של נקודות שונות. אולם כל מכירה ורכישה פרטנית עומדת כעסקה מבודדת עצמאית, שהעסקה המשלימה שלה, המהווה את המשכה, אינה צריכה לעקוב מייד אלא עשויה להיות מופרדת ממנה באופן זמני ומרחבי. מכיוון שכל מחזור מסוים C – M או M – C המייצג את ההפכה של מצרך אחד לערך שימוש ושל אחר לכסף, כלומר, השלב הראשון והשני של המעגל, מהווה מרווח נפרד לשני הצדדים, ומכיוון ש מצד שני כל הסחורות מתחילות את המטמורפוזה השנייה שלה, שהיא הופכת בנקודת ההתחלה של השלב השני של המעגל, בצורה של זהב, המקבילה הכללית, טופס המשותף לכולם, בתהליך האמיתי של המחזור כל M-C עשוי לעקוב אחר כל C-M מסוים, כלומר, החלק השני של מחזור החיים של כל מצרך עשוי לעקוב אחר החלק הראשון של מחזור החיים של כל סחורה אחרת . לדוגמא, A מוכרת ברזל תמורת 2 ליש"ט, וכך C-M או המטמורפוזה הראשונה של ברזל הסחורות התרחשה, אך בינתיים A לא קונה שום דבר אחר. באותה עת ב ', שמכרה לפני כשבועיים שני רבעים של חיטה תמורת 6 ליש"ט, קונה מעיל ומכנסיים ממשה ובנו עם אותם 6 פאונד, ובכך משלימה את M-C או את המטמורפוזה השנייה של חיטת הסחורות. שתי העסקאות M-C ו- C-M נראות כחלק מאותו רצף רק בגלל. כמו זהב [כסף או], כל הסחורות נראות זהות וזהב אינו נראה שונה בין אם הוא מייצג ברזל טרנספורמציה או חיטה טרנספורמציה. בתהליך האמיתי של מחזור C – M – C, אם כן, מייצג צירוף מקרים חריף ביותר ורצף של שלבים קשים של מטמורפוזות שלמות שונות. תהליך המחזור בפועל מופיע , אם כן, לא כמטמורפוזה מוחלטת של הסחורה, כלומר לא כתנועתה בשלבים מנוגדים, אלא כהצטברות גרידא של מספר רכישות ומכירות אשר סיכוי להתרחש בו זמנית או ברצף. התהליך מאבד בהתאם את צורתו המובהקת, במיוחד כאשר כל עסקה פרטנית, למשל מכירה, היא הפוכה בו זמנית, רכישה ולהיפך . מאידך, המטמורפוזות בעולם הסחורות מהוות את תהליך המחזור ולכן יש לבוא לידי ביטוי בתנועת המחזור הכוללת. השתקפות זו תיבחן בסעיף הבא. כאן רק נבחין כי ל- C בכל אחד משני הקצוות של המעגל C-M-C יש יחס פורמלי שונה ל- M. C הראשון הוא מצרך מסוים שמשווה כסף עם הסחורה האוניברסלית, ואילו ב- כסף משלב שני כמצרך אוניברסלי מושווה לסחורה אינדיבידואלית. לפיכך ניתן לצמצם את הנוסחה C-M-C לסילוגיזם הלוגי המופשט P-U-I, שבו הפרטניות מהווה את הקיצון הראשון, האוניברסליות מאפיינת את המונח האמצעי המשותף והאינדיבידואליות מסמלת את הקיצון הסופי.

 

בעלי הסחורות נכנסו לתחום המחזור רק כשומרי הסחורות. בתחום זה הם מתעמתים זה עם זה בתפקידים האנטיתיים של הקונה והמוכר, האחד מאחד כיכר סוכר, והשני זהב. סתם כאשר כיכר הסוכר הופכת לזהב, כך המוכר הופך לקונה. תווים חברתיים ייחודיים אלה אינם נובעים אפוא בשום אופן מטבעם האנושי האינדיבידואלי ככאלה, אלא מיחסי החליפין של אנשים המייצרים את טובתם בצורה הספציפית של סחורות. כל כך מעט היחסים של קונה ומוכר מייצגים מערכת יחסים אינדיבידואלית גרידא שהם נכנסים לתוכם רק כל עוד נשללים עבודתם האישית, כלומר נהפכו לכסף כעבודה שאינה פרטנית. לפיכך, זה מופרך לראות בקונים ומוכרים, בסוגים כלכליים בורגניים אלה, צורות חברתיות נצחיות של אינדיבידואליות אנושית, שכן זה מגוחך לבכות עליהם כמסמל את ביטול האינדיבידואליות. [3] הם ביטוי חיוני לאינדיבידואליות הנובעת בשלב מסוים של התהליך החברתי של הייצור. אופיו האנטגוניסטי של הייצור הבורגני מתבטא יתר על כן באנטיתזה של הקונה והמוכר בצורה שטחית ופורמלית כל כך, עד כי אנטיתזה זו קיימת כבר בתצורות חברתיות קדם-בורגניות, שכן היא דורשת רק כי יחסי יחידים זה לזה צריכים להיות להיות של בעלי סחורות.

 

בחינת תוצאת המעגל C-M-C מראה שהיא מתמוססת לחילופי ה- C-C. סחורה הוחלפה לסחורה, ערך שימוש לתועלת שימוש, והפיכת הסחורה לכסף, או סחורה ככסף, היא רק שלב מתווך שעוזר להביא לחילוף חומרים זה. כסף מופיע אפוא כאמצעי חילופי סחורות גרידא, לא כאמצעי חילופי באופן כללי, אלא אמצעי חילופי המותאם לתהליך המחזור, כלומר אמצעי זרימה. [4]

 

אם מכיוון שתהליך תפוצת הסחורות מסתיים ב- C-C ולכן מופיע כסחר חליפין בלבד המתווך בכסף, או מכיוון ש- C-M-C באופן כללי לא רק מתפרק לשני מחזורים מבודדים אלא הוא בו זמנית האחדות הדינמית שלהם, היה להסיק כי רק האחדות ולא הפרדת הרכישה והמכירה קיימות, הדבר יציג צורת חשיבה שהביקורת עליה שייכת לתחום ההיגיון ולא לכלכלה. חלוקת החליפין לרכישה ומכירה לא רק הורסת מכשולים פרימיטיביים, אדוקים ואבסורדיים באופן מקומי שהתפתחו באופן מקומי העומדים בדרכם של חילוף החומרים החברתי, אלא גם מייצגת את הפיצול הכללי של הגורמים הנלווים לתהליך זה ועימותם המתמיד, בקיצור. הוא מכיל את האפשרות הכללית של משברים מסחריים, בעיקר משום שסתירה של מצרך וכסף היא הצורה המופשטת והכללית של כל הסתירות הטמונות בדרך העבודה הבורגנית. למרות שזרימת כסף יכולה להתרחש אפוא ללא משברים, משברים לא יכולים להתרחש ללא מחזור כסף. משמעות הדבר היא פשוט כי מקום בו עבודה המבוססת על חילופי אינדיבידואלים טרם התפתחה מערכת מוניטרית, אין היא כמובן מסוגלת לייצר תופעות אשר מניחות התפתחות מלאה של אופן הייצור הבורגני. זה מראה את עומק הביקורת שמציע לתקן את "החסרונות" של מערכת הייצור הבורגנית על ידי ביטול "הרשאות" המתכות היקרות ועל ידי הכנסת מערכת מוניטרית רציונלית. הצעה שנחשבת חכמה במיוחד עשויה מצד שני לשמש דוגמא לאפולוגטיקה כלכלית. ג'יימס מיל , אביו של הכלכלן האנגלי הידוע ג'ון סטיוארט מיל, אומר:

 

"יהיה אשר יהיה … תהיה כמות התוצרת השנתית, היא לעולם לא יכולה לעלות על כמות הביקוש השנתית …. מבין שני גברים שמבצעים חילופי דברים, האחד לא מגיע רק עם היצע, השני עם רק ביקוש; לכל אחד מהם יש גם דרישה וגם היצע …. ההיצע שהוא מביא הוא מכשיר הביקוש שלו והביקוש וההיצע שלו שווים כמובן זה לזה זה לזה. אי אפשר איפוא שבמדינה צריכה להיות סחורה או סחורה בכמות גדולה מהביקוש, בלי שיהיה, בסכום שווה, סחורה או סחורה אחרת בכמות הנמוכה מהביקוש. " [5]

 

מיל מבסס שיווי משקל על ידי הקטנת תהליך המחזור לסחר חליפין ישיר, אך מצד שני הוא ממשיך את הקונה והמוכר, דמויות הנגזרות מתהליך ההפצה, – לסחר חליפין ישיר. בעזרת השפה המבלבלת של מיל אפשר לומר כי ישנם מקרים בהם אי אפשר למכור את כל הסחורות, למשל בלונדון והמבורג בשלבים מסוימים של המשבר המסחרי של 1857/58 היו אכן יותר קונים ממוכרים של סחורה אחת , כלומר, כסף , ויותר מוכרים מאשר קונים בכל שאר צורות הכסף , כלומר סחורות. שיווי המשקל המטאפיזי של רכישות ומכירות מוגבל בעובדה שכל רכישה היא מכירה וכל מכירה של רכישה, אך הדבר מעניק נוחות גרועה לבעלי הסחורות אשר אינם מסוגלים לבצע מכירה גם כן אינם יכולים לבצע רכישה. [6]

 

ההפרדה בין מכירה ורכישה מאפשרת לא רק מסחר תקין, אלא גם עסקאות פרו-פורמה רבות, לפני שמתרחשת החלפה הסחורה הסופית בין היצרן לצרכן. בכך היא מאפשרת למספר רב של טפילים לפלוש לתהליך הייצור ולנצל את ההפרדה הזו. אבל זה אומר שוב רק שהכסף, צורת העבודה האוניברסלית בחברה הבורגנית, מאפשרת את התפתחות הניגודים הטבועים .

 

הערות :

  1. "ישנם שני סוגים של כסף, נומינליים ואמיתיים, וניתן להשתמש בהם בשתי דרכים ברורות, למדידת ערך הדברים ולקנייתם. כסף נומינלי מתאים להערכת דברים כמו כסף אמיתי וזה עשוי להיות אפילו טוב יותר. כסף משמש גם לקניית הדברים שהוערכו …. המחירים והחוזים מחושבים בכסף נומינלי ומבוצעים בכסף אמיתי "(Galiani, op. Cit., P 112 and seq.].

 

2 . זה כמובן לא מונע ממחיר השוק של הסחורות לעלות מעל או לרדת מתחת לערכם. אולם שיקול זה נמצא מחוץ לתחום התפוצה הפשוטה ושייך לתחום שונה לגמרי שיש לבחון בהמשך, ובמסגרתו נדון ביחס הערך למחיר השוק.

 

  1. התמצית הבאה מתוך Lecons sur l'industrie et les finances של M. Isaac Pereire , Paris, 1832, מראה כי מצב רוח עדין יכול להיפגע עמוק אפילו מההיבט השטחי למדי של אנטגוניזם המיוצג על ידי רכישה ומכירה. העובדה שאותו יצחק הוא הממציא והדיקטטור של מוביל קרדיט וככזה זאב ידוע לשמצה של בורסת פריז מצביעה על המשמעות האמיתית של ביקורת סנטימנטלית כזו על כלכלה. מ 'פרייר, באותה תקופה שליח של סיינט סיימון, אומר: "מכיוון שאנשים בודדים ומופרדים זה מזה, בין אם בעבודתם ובין אם בצריכתם, הם מחליפים את תוצרי העיסוק שלהם. ההכרח של החלפת דברים כרוך בהכרח לקבוע את ערכם היחסי. רעיונות הערך והחליפין קשורים אפוא באופן הדוק ובצורתם הנוכחית שניהם ביטויים של אינדיבידואליזם ואנטגוניזם …. ערכם של מוצרים נקבע רק מכיוון שיש מכירה ורכישה, במילים אחרות, מכיוון שיש אנטגוניזם בין שונים חברי החברה. העיסוק במחיר וערך קיים רק במקום שיש מכירה ורכישה, כלומר במקום בו כל אדם נאלץ להילחם כדי להשיג את הדברים הדרושים לשמירה על קיומו "(אופיס, עמ '2, 3 פסים).

 

  1. "כסף הוא רק המדיום והסוכנות, ואילו סחורות המועילות לחיים הן המטרה והמטרה." Boisguillebert, Le déteil de la France, 1697, בכספי הכלכלה של Economy duaires du XVIIIe siècle, Vol. אני, פריז, 1843, עמ '. 210.

 

5 . עלון מאת וויליאם ספנס שכותרתו בריטניה עצמאית המסחר פורסם בלונדון בנובמבר 1807, תיזתו הוסברה ביתר שאת על ידי ויליאם קובט בפנקס הפוליטי שלו תחת הכותרת המיליטנטית יותר "מסחר Perish." כנגד זה כתב ג'יימס מיל את הגנת המסחר שלו , שהופיעה בשנת 1808; בעבודה זו הוא כבר מקדם את הטיעון הכלול גם בקטע המצוטט לעיל מתוך אלמנטים הכלכלה הפוליטית שלו. ההמצאה הגאונית הזו ניכסנה על ידי JB Say, והיא שימשה בפולמוס שלו נגד סיסמונדי ומלטוס בשאלת משברים מסחריים, ומכיוון שלא היה ברור לאיזה רעיון חדש הנסיך דה לה מדע קומי – שהזכות שלו מורכבת יותר בחוסר פניות עם שהוא פרש באופן עקבי את בני זמנו מלתוס, סיסמונדי וריקרדו – תרם לכלכלה הפוליטית, מעריצי היבשת הכריזו עליו כמגלה את ההצעה שלא יסולא בפז בדבר שיווי משקל מטאפיזי של רכישות ומכירות.

 

6 . מהדוגמאות הבאות ניתן לראות את האופן בו כלכלנים מתארים את ההיבטים השונים של הסחורה:

 

"עם כסף ברשותנו, יש לנו רק החלפה אחת בכדי להבטיח את מושא התשוקה, בעוד שבמוצרים עודפים אחרים יש לנו שניים, הראשון מהם (אבטחת הכסף) קשה לאין שיעור מהשני" (G אופייק, מסה על כלכלה פוליטית , ניו יורק, [1851), עמ '287-88).

 

"יכולת ההימרות העליונה של הכסף היא ההשפעה המדויקת או התוצאה הטבעית של פחות הפיריות של סחורות" (תומאס קורבה, בירור הסיבות והמצבים של עושרם של אנשים וכו ', לונדון, 1841, עמ' 117).

 

"לכסף יש את … האיכות של להחליף תמיד את מה שהוא מודד" (Bosanquet, Metallic, Paper and Credit מטבע ", לונדון 1842, עמ '100).

 

"כסף תמיד יכול לקנות סחורות אחרות, ואילו סחורות אחרות לא תמיד יכולות לקנות כסף" (תומאס טוקי, בירור על עקרון המטבע, Ed. Second, London, 1844, p.10.)

 

. מחזור הכסף

מלכתחילה ראשית התפוצה האמיתית מורכבת ממסה של רכישות ומכירות אקראיות המתקיימות במקביל. בשני סחורות ורכישה ומכירה מתעמתים זה עם זה באותו אופן; המוכר מייצג את הסחורה, הקונה את הכסף. כאמצעי להפצת כסף נראה אפוא תמיד כאמצעי רכישה , וזה מעלימה את העובדה שהוא ממלא תפקידים שונים בשלבים האנטיתיים של המטמורפוזה של סחורות.

 

כסף עובר לידי המוכר באותה עסקה שמעבירה את הסחורה לידי הקונה. הסחורה והכסף נעים אפוא בכיוונים מנוגדים, ושינוי זה של מקומות – שבמהלכו הסחורה עוברת לצד אחד וכסף לצד השני – מתרחש במקביל במספר בלתי מוגדר של נקודות לאורך כל משטח החברה הבורגנית. אך המהלך הראשון של הסחורה בתחום המחזור הוא גם המהלך האחרון שלו. [1] לא משנה אם הסחורה משנה את מיקומה מכיוון שהזהב נמשך על ידיה (C-M) או מכיוון שהוא נמשך על ידי הזהב (M-C), כתוצאה מהמהלך היחיד, השינוי היחיד במקום, הוא נופל מתוך תחום המחזור לתחום הצריכה. תפוצה היא תנועה תמידית של סחורות, אם כי תמיד של סחורות שונות, וכל סחורה עושה רק מהלך אחד. כל סחורה מתחילה את השלב השני במעגל שלה לא באותה הסחורה, אלא כמצרך שונה, כלומר זהב. תנועת הסחורה המטמורפית היא אפוא תנועת הזהב. אותו מטבע או אותה מעט זהב זהה שבעסקה C-M החליף מקומות עם סחורה הופך בתורו לנקודת ההתחלה של M-C, וכך בפעם השנייה משנה מקומות עם סחורה אחרת. כמו שזה עבר מידיו של ב ', הקונה, לאלה של א', המוכר, כך עכשיו זה עובר מידיו של א 'שהפך לקונה, לאלו של ג'. השינויים בצורה של סחורה , הפיכתו לכסף והפיכתו מחדש לכסף, במילים אחרות תנועת המטמורפוזה המוחלטת של מצרך, מופיעה בהתאם כתנועה חיצונית של מטבע בודד שמשנה מקומות פעמיים, עם שתי סחורות שונות. עם זאת, מפוזרים ומאושרים ככל שיהיו הרכישות והמכירות בו זמנית, קונה מתמודד תמיד עם מוכר במחזור בפועל, והכסף שתופס את מקום הסחורה שנמכר חייב להיות שהחליף מקומות פעם אחת עם סחורה אחרת לפני שהוא הגיע לידיהם של קונה. מצד שני, במוקדם או במאוחר הכסף יעבור שוב מידיו של המוכר שהפך לקונה לאלו של מוכר חדש, ושינויי המקום החוזרים ונשנים מבטאים את השתלבות המטמורפוזות של הסחורות. אותם מטבעות ממשיכים אפוא – תמיד בכיוון ההפוך לזה שהסחורות עברו – מנקודה אחת של המעגל למשנהו; חלק מהמטבעות נעים בתדירות גבוהה יותר, אחרים בתדירות נמוכה יותר, ובכך מתארים עקומה ארוכה או קצרה יותר. התנועות השונות של מטבע זהה יכולות לעקוב אחר זו באופן זמני בלבד, כשם שבאופן הפוך הריבוי והפיצול של הרכישות והמכירות באים לידי ביטוי בשינויים בו זמנית ובמרחביות של מקום הסחורה והכסף.

 

צורת מחזור הסחורות הפשוטה, C-M-C, מתרחשת כאשר הכסף עובר מידיו של הקונה לידי המוכר ומהמוכר שהפך לקונה לידי המוכר החדש. זה מסיים את המטמורפוזה של הסחורה ומכאן תנועת הכסף ככל שהיא הביטוי של מטמורפוזה זו. אך מכיוון שיש ערכי שימוש חדשים המיוצרים באופן רציף בצורה של סחורות, אשר חייבות לכן נזרקים שוב ושוב לתחום המחזור, המעגל C-M-C מתחדש וחוזר על ידי אותם בעלי סחורות. הכסף שהוציאו כקונים חוזר אליהם כאשר הם הופכים שוב למוכרים של סחורות. ההתחדשות התמידית של מחזור הסחורות באה לידי ביטוי בכך שמעל פני השטח של החברה הבורגנית כסף לא מסתובב רק מאדם אחד למשנהו, אלא שבאותו הזמן הוא מתאר מספר מעגלים קטנים ומובחנים, החל ממגוון אינסופי של נקודות וחזרה לאותן נקודות, על מנת לחזור על התנועה מחדש.

 

ככל ששינוי צורת הסחורה מופיע כשינוי גרידא במקום הכסף, והמשכיות התנועה במחזור שייכת לחלוטין לצד הכספי – מכיוון שהסחורה תמיד עושה רק צעד אחד בכיוון ההפוך לזה של הכסף, עם זאת, באופן בלתי תלוי, כסף הוא שעושה את הצעד השני עבור הסחורה להשלים את התנועה שהחלה הסחורה – כך נראה כי התנועה כולה יוזמת כסף, אם כי במהלך המכירה הסחורה גורמת לכסף לזוז, ובכך להביא לתפוצה של הכסף באותו אופן כמו במהלך הרכישה הכסף מביא למחזור הסחורה. מכיוון שיתרה מכך, כסף תמיד מתעמת עם סחורות כאמצעי רכישה וככזה גורם לסחורות לנוע רק על ידי מימוש מחיריהן, נראה כי כל תנועת התפוצה מורכבת מכסף שמחליף מקומות עם סחורות על ידי מימוש מחירן או בעסקאות נפרדות המתרחשות במקביל, זה לצד זה, או ברצף כאשר אותו מטבע מבין את מחירי הסחורות השונות בזה אחר זה. אם למשל בוחנים את C-M-C'-M-C " – M-C " 'וכו' ומתעלמים מההיבטים האיכותיים, שהופכים בלתי ניתנים לזיהוי במחזור בפועל, מופיעה רק אותה פעולה מונוטונית. . לאחר שהבין את מחיר C, M מבין ברצף את מחירי C ', C' 'וכו' ואת הסחורות C ', C' ', C' " וכו ', תמיד תופס את המקום שמתפנה בכסף. נראה אפוא שכסף גורם למחזור הסחורות על ידי מימוש מחירן. בעוד שהוא משמש למימוש מחירים, הכסף עצמו מסתובב ברציפות, ולעתים נע רק למקום אחר, ובמועדים אחרים מתחקה אחר עקומה או מתאר מחזור קטן בו נקודות היציאה והחזרה זהות. כמדיום במחזור יש לו מחזור משל עצמו. ה תנועה ושינוי צורות של הסחורות המופיעות נראות אם כן כתנועת כסף המתווכת בין חילופי סחורות, שהן כשלעצמן אינן ניידות. תנועת תהליך ההפצה של סחורות מיוצגת אפוא על ידי תנועת הכסף כאמצעי התפוצה, כלומר על ידי זרימת הכסף .

 

כשם שבעלי הסחורות הציגו את תוצרי העבודה האישית כתוצרים של עבודה סוציאלית, על ידי הפיכת דבר, כלומר זהב, להתגלמות הישירה של זמן העבודה באופן כללי ולפיכך לכסף, כך כעת התנועה האוניברסלית שלהם דרכה הם להביא לחילופי האלמנטים החומריים של עבודתם מתעמת אותם כתנועה ספציפית של דבר, כלומר כתפוצה של זהב. התנועה החברתית היא לבעלי הסחורות מצד אחד הכרח חיצוני ומצד שני רק תהליך מתווך רשמי המאפשר לכל פרט להשיג ערכי שימוש שונים בעלי אותו ערך מוחלט כמו זה של הסחורות שהוא זרק למחזור. הסחורה מתחילה לתפקד כערך שימוש כאשר היא עוזבת את תחום המחזור, ואילו ערך השימוש בכסף כאמצעי למחזור מורכב מעצם מחזורו. תנועת הסחורה בתחום המחזור היא רק גורם חסר חשיבות, ואילו סיבוב תמידי בתחום זה הופך לפונקציה של כסף. הפונקציה הספציפית שהיא ממלאת בתפוצה מעניקה כסף כמדיום המחזור היבט חדש ומיוחד, שעכשיו יש לנתח ביתר פירוט.

 

ראשית כל, ניכר כי מחזור הכסף הוא תנועה מפולגת עד אין קץ, שכן הוא משקף את הפיצול האינסופי של תהליך ההפצה לרכישות ומכירות, ואת ההפרדה השלמה בין השלבים המשלימים של המטמורפוזה של הסחורות. זה נכון שתנועה חוזרת, תנועה מעגלית אמיתית, מתרחשת במעגלי הכסף הקטנים שבהם נקודת המוצא ונקודת ההחזרה זהים; אך מלכתחילה, ישנן נקודות מוצא רבות ככל שיש סחורות, והריבוי הבלתי מוגדר שלהן דואג לכל ניסיון לבדוק, למדוד ולחשב את המעגלים הללו. הזמן שחלף בין העזיבה והחזרה לנקודת ההתחלה אינו ברור באותה מידה. יתר על כן, לא רלוונטי אם מתואר מעגל כזה במקרה מסוים או לא. שום עובדה כלכלית לא ידועה יותר מאשר שמישהו עלול להוציא כסף מבלי לקבל אותו בחזרה. הכסף מתחיל את המעגל שלו מכמויות של נקודות אינסופיות וחוזר לשלל נקודות אינסופי, אך צירוף המקרים של נקודת המוצא ונקודת החזרה הוא מזל טוב, מכיוון שהתנועה C-M-C אינה בהכרח מרמזת על כך שהקונה הופך שוב למוכר. יהיה נכון עוד יותר לתאר את זרימת הכסף כתנועה שמקרינה ממרכז אחד לכל נקודות הפריפריה וחוזרת מכל נקודות ההיקף לאותו מרכז. מעגל הכסף שנקרא, כפי שאנשים מדמיינים אותו, מסתכם פשוט בכך שמראה הכסף והיעלמותו, תנועתו התמידית ממקום למקום, נראה בכל מקום. כאשר בוחנים צורת כסף מתקדמת יותר המשמשת לתווך במחזור, למשל שטרות בנק, נגלה כי התנאים הקיימים בנושא הכסף קובעים גם את ריפלוקסו. אך באשר למחזור כסף פשוט, זה עניין של סיכוי אם קונה מסוים יהפוך למוכר שוב. כאשר תנועות מעגליות בפועל מתרחשות ברציפות בתחום מחזור הכספים הפשוט, הם רק משקפים את תהליכי הייצור הבסיסיים יותר, למשל, עם הכסף שהיצרן מקבל מהבנקאי שלו ביום שישי שהוא משלם לעובדיו בשבת, הם מייד למסור את החלק הגדול ממנו לקמעונאים וכו ', והאחרון מחזיר אותו לבנקאי ביום שני.

 

ראינו שכסף מממש בו זמנית סכום נתון של מחירים הכוללים רכישות ומכירות מוטות המתקיימות זה בזה בחלל, וכי הוא משנה מקומות עם כל סחורה רק פעם אחת. אך לעומת זאת, ככל שהתנועות של מטמורפוזות שלמות של סחורות ושזירת המטמורפוזות הללו משתקפות בתנועת הכסף, אותו מטבע מממש את מחירי הסחורות השונות וכך הופך מספר גדול יותר או קטן יותר של מעגלים. מכאן שאם נשקול את תהליך המחזור במדינה בתקופה מוגדרת, למשל ביום, אז כמות הזהב הנדרשת למימוש מחירים ובהתאם לפיזור הסחורות נקבעת על ידי שני גורמים: מצד אחד , סך כל המחירים, ומצד שני המספר הממוצע של המעגלים אותם מבצעים מטבעות הזהב האישיים. מספר המעגלים או מהירות מחזור הכסף נקבע בתורו על ידי, או פשוט משקף, את המהירות הממוצעת של הסחורות העוברות בשלבים השונים של המטמורפוזה שלהם, המהירות שבה המטמורפוזות המהוות שרשרת עוקבות אחת אחרי השנייה, והמהירות שבה נזרקים סחורות חדשות למחזור כדי להחליף את אלה שסיימו את המטמורפוזה שלהם. בעוד שבמהלך קביעת המחירים ערך ההחלפה של כל הסחורות הופך באופן נקוב לכמות זהב באותו ערך ובשתי העסקאות הנפרדות, M-C ו- C-M, אותו ערך קיים פעמיים, מצד אחד בצורת סחורות ומאידך בצורת זהב; ועם זאת, זהב כמדיום במחזור נקבע לא על ידי יחסו המבודד לסחורות סטטיות אינדיבידואליות, אלא על ידי קיומו הדינמי בעולם הזורם של סחורות. תפקידו של הזהב הוא לייצג את טרנספורמציית הסחורות על ידי שינויי המקום, כלומר לציין את מהירות התמרתם במהירות שבה היא עוברת מנקודה אחת לאחרת. תפקידו בתהליך בכללותו קובע בכך את כמות הזהב בפועל במחזור, או את הכמות בפועל שמסתובבת.

 

מחזור הסחורות הוא תנאי ההתחלה של מחזור הכסף; יתר על כן, כסף מפיץ סחורות שיש בהן מחירים, כלומר סחורות שכבר הושוו באופן נומינלי עם כמויות זהב מוגדרות. קביעת מחירי הסחורות מניחה כי ניתנת הערך של כמות הזהב המשמשת כמידה הסטנדרטית, או ערך הזהב. על פי הנחה זו, כמות הזהב הדרושה למחזור נקבעת מלכתחילה על ידי סכום מחירי הסחורות שיש לממש. עם זאת, סכום זה נקבע על ידי הגורמים הבאים: 1. רמת המחירים, הגודל היחסי של ערכי החליפין של סחורות במונחים של זהב, ו 2. כמות הסחורות המסתובבות במחירים מוגדרים, כלומר מספר הרכישות והמכירות במחירים נתונים. [2] אם רבע מחיטה עולה 60s, אז נדרש כפליים מזהב זהב כדי להפיץ אותו או לממש את מחירו כפי שיידרש אם יעלה רק שלושים שנה. זה מזה כפליים מזהב היה צריך להסתובב 500 רבעים בשנות ה -60. כמו שצריך כדי להסתובב 250 רבעים בשנות ה -60. בסופו של דבר יש צורך רק במחצית הזהב בכדי להפיץ 10 רבעים בשנות ה -100. כמו שצריך כדי להסתובב 40 רבעים בשנות ה -50. יוצא איפוא שכמות הזהב הדרושה להפצת הסחורות יכולה ליפול למרות עליית המחירים, אם מסת הסחורות במחזור יורדת מהר יותר מסך הסכום הכולל של המחירים עולה, ולהיפך כמות אמצעי התפוצה יכולה לגדול בעוד המסה של הסחורות במחזור יורדת בתנאי שמחירם המצרפי עולה במידה רבה עוד יותר. מכאן שחקירות מצוינות שביצעו האנגלים בפירוט רב הראו כי באנגליה, למשל, כמות הכסף במחזור גדלה בשלבים המוקדמים של מחסור בגרעינים, מכיוון שהמחיר המצרפי של היצע הדגנים הקטן יותר גדול מזה שהיה מחיר מצטבר של היצע הדגנים הגדול יותר, ובמשך זמן מה הסחורות האחרות ממשיכות להסתובב כמו במחירים הישנים שלהן. עם זאת, כמות הכסף במחזור פוחתת בשלב מאוחר יותר של מחסור בגרעינים, מכיוון שביחד עם התבואה נמכרים פחות סחורות במחירם הישן, או שאותו כמות סחורות נמכרת במחירים נמוכים יותר.

 

אך כמות הכסף שנמצאת במחזור נקבעת, כפי שראינו, לא רק על ידי סכום מחירי הסחורות שיש לממש, אלא גם על ידי המהירות בה מסתובב הכסף, כלומר המהירות בה מושגת מחירים זו מושגת. במהלך תקופה נתונה. אם ביום אחד ריבון זהה וביצוע עשר רכישות שכל אחת מורכבת מצרך ששווה ריבון אחד, כך שהוא מחליף ידיים עשר פעמים, הוא מבצע עסקאות זהות כמו עשר ריבונות שכל אחת מהן הופכת מעגל אחד בלבד ליום. [3] מהירות זרימת הדם של זהב יכולה לפצות אפוא בכמותו: במילים אחרות, מלאי הזהב במחזור נקבע לא רק על ידי תפקוד הזהב כשווה לצד סחורות, אלא גם על ידי הפונקציה שהוא ממלא בתנועה. של המטמורפוזות של סחורות. אבל מהירות המטבע יכולה לפצות על כמותה רק במידה מסוימת, שכן מספר אינסופי של רכישות ומכירות נפרדות מתקיימים בו זמנית בכל רגע נתון.

 

אם המחירים המצטברים של הסחורות במחזור יעלו, אך במידה קטנה יותר ממהירות המטבע, אז היקף הכסף במחזור יקטן. אם להפך, מהירות המחזור תקטן בקצב מהיר יותר מהמחיר הכולל של הסחורות במחזור, אז נפח הכסף במחזור יגדל. ירידה כללית במחירים המלווים בעלייה בכמות מדיום המחזור ועליית מחירים כללית המלווה בירידה בכמות מדיום המחזור הם בין התופעות המתועדות הטובות ביותר בתולדות המחירים. אולם הגורמים להעלאת רמת המחירים ובאותה עת עלייה גדולה עוד יותר במהירות המטבע, כמו גם ההתפתחות ההפוכה, נמצאים מחוץ לתחום של חקירת מחזור פשוט. אנו יכולים להזכיר דרך המחשה כי בתקופות של הרחבת אשראי מהירות המטבע עולה מהר יותר ממחירי הסחורות, ואילו בתקופות של התכווצות אשראי מהירות המטבע יורדת מהר יותר ממחירי הסחורות. זהו סימן לאופי השטחי והפורמלי של זרימת הכסף הפשוטה כי כמות אמצעי התפוצה נקבעת על ידי גורמים – כמו כמות הסחורות במחזור, מחירים, עלייה או ירידה במחירים, מספר הרכישות והמכירות הנוטלות במקום בו זמנית, ואת מהירות המטבע – כולם מותנים בהליך המטמורפוזה בעולם הסחורות, אשר בתורו מותנה באופי הכללי של אופן הייצור, גודל האוכלוסייה, יחס העיר ו הכפרי, פיתוח אמצעי התחבורה, חלוקת העבודה המתקדמת פחות או יותר, אשראי וכו ', בקיצור נסיבות שנמצאות מחוץ למסגרת מחזור הכספים הפשוטות ומשתקפות בה רק.

 

אם ניתנת מהירות המחזור, הכמות של אמצעי התפוצה נקבעת פשוט על ידי מחירי הסחורות. המחירים הם אפוא גבוהים או נמוכים לא מכיוון שפחות או יותר כסף במחזור, אלא שיש פחות או יותר כסף במחזור מכיוון שהמחירים גבוהים או נמוכים. זהו אחד החוקים הכלכליים העיקריים, והביסוס המפורט בו על בסיס ההיסטוריה של המחירים הוא אולי ההישג היחיד של הכלכלנים האנגלית הפוסט-ריקרדית. נתונים אמפיריים מראים שלמרות תנודות זמניות, ולפעמים תנודות מאוד עזות, [4] לאורך תקופות ארוכות יותר רמת המטבע המתכתי או נפח הזהב והכסף במחזור במדינה מסוימת עשויה להישאר ביציבה כולה, סטיות מהממוצע ברמה שמסתכמת רק בתנודות קטנות. תופעה זו נובעת פשוט מהאופי הסותר של הגורמים הקובעים את היקף הכסף במחזור. שינויים המתרחשים במקביל בגורמים אלה מנטרלים את השפעותיהם והכל נשאר כפי שהיה.

 

החוק שאם תינתן מהירות התפוצה של הכסף וסכום מחירי הסחורות, נקבע סכום מדיום המחזור, יכול לבוא לידי ביטוי גם באופן הבא: אם ערכי החליפין של סחורות ו המהירות הממוצעת של המטמורפוזות שלהם ניתנת, ואז כמות הזהב במחזור תלויה בערך שלה. אם הערך של הזהב, כלומר זמן העבודה הנדרש לייצורו, היה עולה או לרדת, אזי מחירי הסחורות היו עולים או יירדו ביחס הפוך, ובתנאי שהמהירות תישאר ללא שינוי, עלייה או ירידה כללית זו במחירים היה צורך בכמות זהב גדולה יותר או קטנה יותר להפצת אותה כמות סחורות. התוצאה תהיה דומה אם להחליף את התקן לערך הקודם במתכת יקרת ערך יותר או פחות חשובה. לדוגמא, כאשר מתוך התייחסות לנושים שלה ומונעת מחשש להשפעה של גילוי הזהב בקליפורניה ובאוסטרליה, הולנד החליפה את מטבע הזהב במטבע כסף, נדרש 14 עד 15 פעמים כסף נוסף. ממה שבעבר נדרש מזהב להפיץ את אותו נפח הסחורות.

 

מכיוון שכמות הזהב במחזור תלויה בשני גורמים משתנים, הסכום הכולל של מחירי הסחורות ומהירות התפוצה, מכאן שצריך להיות אפשרי להפחית ולהרחיב את כמות המטבע המטאלי; בקיצור, בהתאם לדרישות תהליך המחזור, לפעמים יש להכניס זהב למחזור ולעיתים לסגת ממנו. נראה בהמשך כיצד מתממשים תנאים אלה בתהליך ההפצה.

 

הערות :

  1. ניתן לרכוש סחורה מספר פעמים ונמכר שוב. זה מסתובב, במקרה זה, לא כמצרך גרידא, אלא ממלא פונקציה שעדיין לא קיימת מבחינת התפוצה הפשוטה ושל האנטיתזה הפשוטה של ​​סחורה וכסף.

 

  1. סכום הכסף הוא עניין של אדישות "בתנאי שיש מספיק בכדי לשמור על המחירים שנקבעו על ידי הסחורות." Boisguillebert, Le detail de la France , p. 209. "אם תפוצה של סחורות של ארבע מאות מיליון חייבה מטבע של ארבעים מיליון, ו … חלק זה של עשירית היה הרמה הנכונה … אז אם ערך הסחורות שיופץ עלה לארבע מאות וחמישים מיליון, מסיבות טבעיות … יש להגדיל את המטבע כדי להמשיך ברמתו לארבעים וחמישה מיליון. " ויליאם בלייק, תצפיות על ההשפעות שהופקו על ידי הוצאות השלטון וכו ', לונדון, 1823, עמ' 80, 81.

 

3 .. "זה נובע מהמהירות זרימת הכסף ולא מכמות המתכת, נראה כי הרבה או מעט כסף זמין" (גליאני, אופ ', עמ' 99).

 

  1. דוגמה לנפילה מדהימה של המטבע המתכתי מתחת לרמתו הממוצעת התרחשה באנגליה בשנת 1858, כפי שהמחשבה הבאה מ"כלכלן לונדון "מראה:" מאופי המקרה "(כלומר בגלל התפרצות התפוצה הפשוטה) "לא ניתן להשיג נתונים מדויקים מאוד לגבי כמות המזומנים המשתנה בשוק, ובידי המעמדות הלא בנקאיים. אבל, אולי, הפעילות או חוסר הפעילות של מנטה של ​​המדינות המסחריות הגדולות היא אחד הסימנים הסבירים ביותר בוואריאציות של הסכום הזה. הרבה יוצר כאשר הוא מבוקש; וקצת כאשר מעט מבוקש …. במנטה האנגלית המטבע היה בשנת 1855 £ 9,245,000 1856, £ 6,476,000; 1857, £ 5,293,858. במהלך 1858 כמעט ולא היה מנטה לעשות דבר. " כלכלן , 10 ביולי 1858. אבל באותו זמן שכבו בערך שמונה עשרה מיליון לירות שטרלינג בכספות הבנקאיות.

 

 

ג. מטבעות ואסימונים בעלי ערך

הזהב המתפקד כמדיום במחזור מקבל צורה ספציפית, הוא הופך למטבע. על מנת למנוע את קשירתו של מחזור הדם על ידי קשיים טכניים, מטביעים זהב לפי תקן הכסף של החשבון. מטבעות הם חתיכות זהב שצורתם וחותמתם מסמנים כי הם מכילים משקולות זהב כפי שמצוין בשמות הכסף של החשבון, כמו סטרלינג לירה, שילינג וכו '. הן קביעת מחיר המנטה והן העבודה הטכנית של הטבעה. להשתלט על המדינה. כסף שטבע מקבל אופי מקומי ופוליטי, הוא משתמש בשפות לאומיות שונות ולובש מדים לאומיים שונים, ממש כמו כסף של חשבון. כסף שטבע מסתובב אפוא בתחום התפוצה הפנימית של סחורות, אשר מתוחם על ידי גבולותיה של קהילה נתונה ומופרד מהתפוצה האוניברסלית של עולם הסחורות.

 

אך ההבדל היחיד בין זהב בצורת מטילים לזהב בצורת מטבע הוא זה שבין שם המטבע לנקוב במשקל המתכתי שלו. מה שמופיע כהבדל נקוב במקרה האחרון, מופיע כהבדל צורה בראשון. ניתן לזרוק מטבעות זהב לכור היתוך ובכך להפוך שוב לביטוי סאנס זהב , כשם שבניגוד לכך מוטות זהב יש לשלוח רק לנענע כדי להפוך למטבע. המרה ושחזור של צורה אחת לצורה אחרת מופיעה כפעולה טכנית גרידא.

 

תמורת 100 פאונד או 1,200 אונקיות טרוי מזהב 22 קראט, אחד מקבל ריבונות זהב £ 4,672½ או 4,672½ מהנענע האנגלית, ואם אחד יניח את הריבונות הללו בצד אחד של זוג סולמות ומאה קילו מוטות זהב מצד שני, השניים יתאזן. זה מוכיח שהריבון הוא פשוט כמות זהב – עם צורה ספציפית והטבעה ספציפית – שמשקלו מסומן בשם זה בסולם הכספים האנגלי. ריבונות הזהב של 4,672½ נזרקים למחזור בנקודות שונות, ופעם בזרם זה הם מבצעים מספר מהלכים מסוים בכל יום, חלקם הריבונים יותר ואחרים פחות. אם המספר הממוצע של המהלכים שבוצעו על ידי גרם זהב אחד במהלך יום היה עשרה, הרי 1,200 אונקיות הזהב היו מממשות מחירי סחורות בסך של 12,000 אונקיות או 46,725 ריבונות. גרם של זהב, לא משנה איך אפשר להתפתל ולהפוך אותו, לעולם לא ישקול עשרה גרם. אבל כאן בתהליך המחזור, אונקיה אחת אכן מסתכמת בעשרה גרם. בתהליך המחזור מטבע שווה לכמות הזהב הכלול בו כפול מספר המהלכים שהוא מבצע. בנוסף לקיומו בפועל כפיסת זהב אינדיבידואלית במשקל מסוים, המטבע זוכה אפוא לקיום סמלי הנובע מהפונקציה שהוא מבצע. אך בין אם הריבון מבצע מהלך אחד או עשרה, בכל קנייה או מכירה מסוימת הוא פועל בכל זאת כריבון יחיד. ההשפעה זהה למקרה של גנרל שביום הקרב מחליף עשרה גנרלים בכך שהוא מופיע בעשרה מקומות שונים בזמן הקריטי, אך נשאר אותו גנרל בכל נקודה. הנומינציה של מדיום המחזור, המתעוררת כתוצאה מהחלפת הכמות במהירות, נוגעת רק לתפקוד המטבעות בתהליך ההפצה אך אינה משפיעה על מצב המטבעות הבודדים.

 

אבל זרימת הכסף היא תנועה חיצונית והריבון, אם כי לא שמיר , [זה לא מריח. – עורך .] ממשיך בחברה מעורבת. המטבע שבא במגע עם כל מיני ידיים, תיקים, ארנקים, כיסים, כיסים, שידות וקופסאות, נשחק, משאיר חלקיק זהב כאן ועוד אחד, ובכך מאבד יותר ויותר מתוכנו המהותי כתוצאה מ שחיקה שהתקיימה במהלך הקריירה העולמית שלה. בזמן השימוש הוא מתחיל להתרגל. הבה נבחן ריבון ברגע בו תכונותיו המוצקות המקוריות עדיין אינן נפגעות כמעט.

"אופה שלוקח ריבון יום אחד ומשלם אותו לטוחן שלו למחרת, לא משלם את הריבון האמיתי עצמו; זה קצת יותר קל מאשר כשהוא קיבל את זה. " [1]

"ברור מאליו שהמטבע, מעצם טבעם של דברים, חייב להיות לנצח, יחידה ליחידה, ונפל תחת פחת מעצם פעולת שחיקה רגילה ובלתי נמנעת … זו אי-אפשרות פיזית בכל עת, אפילו עבור יום אחד, לחלוטין להשמדת מטבעות קלים מהמחזור. " [2]

 

יעקב מעריך כי מבין 380 מיליון ליש"ט שהיו קיימים באירופה בשנת 1809, 19 מיליון ליש"ט נעלמו לחלוטין כתוצאה משחיקה עד שנת 1829, כלומר 20 שנה. בעוד שהסחורה שעשתה את הצעד הראשון שלה, והביאה אותה לתחום המחזור, נופלת ממנו שוב, המטבע, לאחר שעשה כמה צעדים בתחום התפוצה, מייצג תכולת מתכת גדולה יותר ממה שיש לו בפועל. ככל שמטבע מסתובב במהירות נתונה, או ככל שהוא מסתובב במהירות רבה יותר בפרק זמן נתון, כך גדל ההתבדלות בין קיומו כמטבע לבין קיומו כחתיכת זהב או כסף. מה שנותר הוא magni nominis umbra , גוף המטבע הוא כעת רק צל. בעוד שהמחזור המקורי הכבד את המטבע, הוא הופך אותו כעת לקל יותר, אך בכל קנייה או מכירה פרטנית הוא עדיין עובר לכמות הזהב המקורית. כפסאודו- ממלכתי, או כפסאודו-זהב, הריבון ממשיך לבצע את תפקידו של מטבע זהב חוקי. אף שחיכוך עם העולם החיצוני גורם לגורמים אחרים לאבד את האידיאליזם שלהם, המטבע הופך להיות אידיאלי יותר ויותר כתוצאה מתרגול, כאשר חומר הזהב או הכסף שלו מצטמצם לכדי פסאודו-קיום בלבד. אידיאליזציה שנייה זו של מטבע מתכתי, כלומר הפער בין תוכנו הנקוב לתוכנו האמיתי, שהביא לתהליך ההפצה עצמו, ניצלה הן על ידי ממשלות והן הרפתקנים בודדים שהביעו את המטבע במגוון דרכים. . כל ההיסטוריה של המערכת המוניטרית מראשית התיכון גילאים עד למאה השמונה-עשרה – הוא היסטוריה של זיופים דו-צדדיים ואנטגוניסטיים כה גדולים, ואוסף עבודותיו הנרחב של קוסטודי של כלכלנים איטלקים עוסק במידה רבה בנושא זה.

 

אולם קיומו ה"אידיאלי "של הזהב במסגרת תפקודו מתנגש עם קיומו האמיתי. במהלך התפוצה איבדו כמה מטבעות זהב יותר מתכולת המתכת שלהם, אחרים פחות, וריבון אחד אכן שווה יותר מאשר אחר. מכיוון שהם עם זאת תקפים באותה מידה בזמן שהם מתפקדים כמטבע – הריבון ששוקל רבע אונקיה מוערך לא יותר מאשר הריבון שמייצג רק רבע גרם – חלק מהבעלי חסרי מצפון מבצעים פעולות כירורגיות על ריבונות בעלי משקל תקני כדי להשיג את אותה התוצאה באופן מלאכותי שהמחזור הביא באופן ספונטני במקרה של מטבעות קלים יותר. הריבונים נחתכים ונמוכים ומעודפי הזהב נכנסים לכור ההיתוך. כאשר 4,672½ ריבונות זהב המונחות על הכף שוקלים בממוצע 800 אונקיות בלבד במקום 1,200, הם יקנו רק 800 אונקיות זהב בשוק הזהב: במילים אחרות, מחיר השוק של הזהב עלה מעל מחיר הנענע. . כל הריבונות, גם אלה השומרים על המשקל הסטנדרטי, היו שווים פחות כמטבע מאשר בצורת סורגים. ריבונות במשקל סטנדרטי יומרו מחדש לסורגים, צורה שבה לכמות גדולה יותר של זהב יש ערך גדול יותר מכמות קטנה יותר של זהב. כאשר ירידת תכולת המתכת השפיעה על מספר מספיק של ריבונות בכדי לגרום לעלייה קבועה של מחיר השוק של הזהב ביחס למחיר הנענע, המטבעות ישמרו על אותם שמות של חשבונות, אך מעתה יעשו כמות קטנה יותר. של זהב. במילים אחרות, תקן הכסף ישונה, ומכאן ואילך יוטבע זהב בהתאם לתקן חדש זה. לפיכך, בעקבות אידיאליזציה שלה כמדיום במחזור, הזהב בתורו שינה את הקשר שנקבע כחוק בו הוא תפקד כסטנדרט המחיר. מהפכה דומה תחזור על עצמה לאחר פרק זמן מסוים; זהב הן כסטנדרט המחיר והן כאמצעי הסיבוב בדרך זו בכפוף לשינויים מתמשכים, כך ששינוי בהיבט האחד יגרום לשינוי באחר ולהפך. זה אחראי לתופעה שהוזכרה קודם לכן, כלומר, כפי שמראה ההיסטוריה של כל המדינות המודרניות, אותם כותרות כספיות המשיכו לעמוד לתכולת מתכת מתמעטת. הסתירה בין זהב כמטבע לזהב כסטנדרט של המחיר הופכת גם לסתירה בין זהב כמטבע לזהב כמקבילה אוניברסאלית, שמסתובבת לא רק בגבולות טריטוריה מסוימת אלא גם בשוק העולמי. כמדד לערך הזהב תמיד שמר על משקלו המלא, מכיוון שהוא שימש רק נומינלית כזהב. כשמשמש כשווה ערך בעסקה הנפרדת C-M, הזהב חוזר מתנועה מיד למצב מנוחה; אך כאשר הוא משמש כמטבע החומר הטבעי שלו מתנגש מתמיד עם תפקודו. לא ניתן למנוע לחלוטין את הפיכתם של ריבוני זהב לזהב נומינלי, אך החקיקה מנסה למנוע את הקמת הזהב הנומינלי כמטבע על ידי הוצאתו מהמחזור כאשר המטבעות המדוברים איבדו אחוז מסוים מהמהות שלהם. על פי החוק האנגלי, למשל, ריבון שאיבד יותר מ- 0.747 גרגר משקל כבר אינו מכרז חוקי. בין השנים 1844-1848 שקלו 48 מיליון ריבונות זהב על ידי בנק אנגליה, אשר מחזיק מאזניים לשקלול זהב שהומצא על ידי מר קוטון. מכונה זו אינה מסוגלת רק לזהות הבדל בין משקולותיהם של שני ריבונות בהיקף של כמאה גרגר, אלא כמו היגיון, היא מעיפה את המטבע הקל על לוח שממנו היא נופלת למכונה אחרת החותכת אותה לחלקים באכזריות מזרחית.

 

עם זאת, בתנאים אלה, מטבעות זהב לא יוכלו להסתובב כלל אלא אם כן היו מוגבלים לתחום תפוצה מוגדר בו הם נשחקים פחות מהר. ככל שמטבע זהב במחזור שווה רבע גרם, בעוד שהוא שוקל רק חמישית לאונקיה, הוא אכן הפך לאסימון או סמל גרידא לעשרים ואחד לאונקית זהב, ובדרך זו תהליך המחזור ממיר את כל מטבעות הזהב במידה מסוימת לאסימונים או לסמלים בלבד המייצגים את החומר שלהם. אבל דבר לא יכול להיות סמל משלו. ענבים צבועים אינם סמל לענבים אמיתיים, אלא הם ענבים מדומים. עוד פחות זה אפשרי עבור ריבון קל משקל להיות סמל ריבון במשקל רגיל, כשם שסוס מפולט לא יכול להיות סמלו של סוס שמן. מכיוון שהזהב הופך אפוא לסמל של עצמו אך אינו יכול לשמש כסמל כזה, הוא מניח קיום סמלי – נפרד למדי מקיומו שלו – בצורת דלפקי כסף או נחושת באלה תחומי תפוצה שבהם הם מתבלים הכי מהר, היינו היכן שקניות ומכירות של סכומי דקה נמשכים ברציפות. חלק מסוים מהמספר הכולל של מטבעות זהב, אם כי לא תמיד אותם מטבעות, מסתובב תמידי בתחומים אלה. חלק זה של מטבעות זהב מוחלף על ידי אסימוני כסף או נחושת. סחורות שונות יכולות אפוא לשמש כמטבע לצד זהב, אם כי רק סחורה ספציפית אחת יכולה לתפקד כמדד הערך ולכן גם ככסף בתוך מדינה מסוימת. אמצעי מחזור-אחים אלה, למשל אסימוני כסף או נחושת, מייצגים שברים מוגדרים של מטבעות זהב בתוך התפוצה. כמות הכסף או הנחושת האסימונים הללו עצמם מכילים אינה נקבעת אפוא בערך הכסף או הנחושת ביחס לזהב, אלא נקבעת באופן שרירותי על פי החוק. ניתן להנפיק אותם רק בסכומים שלא יעלו על הסכומים שבהם השברים הקטנים של מטבע הזהב שהם מייצגים יסתובבו ללא הרף, אם כתמורה קטנה למטבע זהב של אזרחים גבוהים יותר או למימוש מחירים נמוכים של סחורות. אסימוני הכסף ואסימוני הנחושת שייכים לתחומים שונים של סחר קמעוני. מובן מאליו כי מהירות התפוצה שלהם עומדת ביחס הפוך למחיר שהם רואים בכל קנייה ומכירה פרטניים, או לערך החלק של מטבע הזהב שהם מייצגים. הסכום הכולל הלא-משמעותי של מטבעות הבת שנמצאים במחזור מצביע על המהירות איתם הם מסתובבים תמיד, אם יש לזכור את היקף העצום של המסחר הקמעונאי שנעשה מדי יום במדינה כמו אנגליה. דוח פרלמנטרי שפורסם לאחרונה מראה, למשל, כי בשנת 1857 טבע המטבע האנגלי זהב בסכום של 4,859,000 ליש"ט וכסף בערך נומינלי של 733,000 ליש"ט ושווי מתכתי של 363,000 ליש"ט. בתקופה של עשר שנים שהסתיימה ב- 31 בדצמבר 1867, הסכום הכולל של טבעת הזהב שטבע הגיע לסכום של £ 5S, 239,000 £ וכסף של כסף ל -2,434,000 £ בלבד. הערך הנקוב של מטבעות נחושת שהונפקו בשנת 1857 היה 6,720 ליש"ט בלבד, בעוד ששווי הנחושת הכלול בהם היה 3,492 ליש"ט; מתוך סך זה 3,136 ליש"ט הונפקו כפרוטות, 2,464 ליש"ט כחצי פרוטה ו -1,120 ליש"ט כהרחבה. הערך הנומינלי הכולל של מטבע הנחושת שנפגע בעשר השנים האחרונות הסתכם ב 141,477 ליש"ט, ושווי המתכת שלהם ל 73,503 ליש"ט. כשם שמונעת מטבע זהב לתפקד כל העת כמטבע על ידי ההוראה החוקנית כי עם איבוד כמות מסוימת של מתכת היא מושחתת מהכוח, כך גם להפך על ידי קביעת רמת המחיר שהם יכולים לממש באופן חוקי מוני כסף ונחושת מנועים מלהיכנס לתחום של מטבע הזהב ולבסס את עצמם ככסף. כך, למשל, באנגליה, הנחושת היא מכרז חוקי לסכומים של עד 6d. וכסף לסכומים של עד 40. נושא אסימוני כסף ונחושת בכמויות העולה על דרישות תחומי המחזור שלהם לא יביא לעליית מחירי הסחורות אלא לצבירת אסימונים אלה בידי סוחרים קמעונאיים, שבסופו של דבר ייאלצו למכור אותם כמתכת. בשנת 1798, למשל, הצטברו מטבעות נחושת אנגליות בסכומים של 20 £, £ 30 ו- £ 50 שהוצאו על ידי אנשים פרטיים בכספי בעלי החנויות, ומכיוון שניסיונותיהם להחזיר את המטבעות שוב למחזור נכשלו, הם סוף סוף היה צריך למכור אותם כמתכת בשוק הנחושת. [3]

 

תכולת המתכת של אסימוני הכסף והנחושת, המייצגים מטבע זהב בתחומים שונים של תפוצה ביתית, נקבעת על פי החוק; אך כשהם במחזור הם נשחקים, כמו שעושים מטבעות זהב, ובגלל המהירות והקביעות במחזורם, הם מצטמצמים עוד יותר מהר לקיום דמיוני או צללי בלבד. אם ניתן היה לקבוע כי אסימוני כסף ונחושת, גם אם יאבדו כמות מסוימת של מתכת, צריכים להפסיק לתפקד כמטבע, יהיה צורך להחליף אותם בתורם בחלקים מסוימים מתחום המחזור שלהם בכסף סמלי אחר. כמו ברזל או עופרת; ובדרך זו ייצוג של סוג אחד של כסף סמלי על ידי סוגים אחרים של כסף סמלי היה נמשך לנצח. בהתאם, צרכי מחזור המטבעות עצמם מכריחים את כל המדינות עם תפוצה מפותחת כדי להבטיח כי אסימוני כסף ונחושת מתפקדים כמטבע ללא תלות באחוז המתכת שהם מפסידים. בכך מתברר שהם, מעצם טבעם, סמלים של מטבע זהב לא מכיוון שהם עשויים כסף או נחושת, לא בגלל שיש להם ערך, אלא שהם סמלים עד כמה שאין להם ערך.

 

דברים חסרי ערך יחסית, כמו נייר , יכולים לתפקד כסמלים של מטבעות זהב. מטבעות בת מורכבים ממתכת, כסף, נחושת וכו ', אסימונים בעיקר מכיוון שברוב המדינות המתכות הפחות יקרות הסתובבו ככסף – למשל כסף באנגליה, נחושת ברומא העתיקה הרפובליקה, שוודיה, סקוטלנד וכו '- לפני שתהליך ההפצה הפחית אותם למעמד של מטבע קטן והכניסו למתכת יקרה יותר. מטבע הדברים יתר על כן, שהסמל הכספי העולה ישירות ממטבע מתכתי צריך להיות מלכתחילה שוב מתכת. כמו שחלק הזהב שיצטרך להסתובב כל העת כשינוי קטן יוחלף באסימוני מתכת, כך גם החלק של הזהב שנמצא כמטבע נשאר תמיד בתחום התפוצה הביתית, ולכן עליו להסתובב תמיד, יכול להיות מוחלף על ידי אסימונים בלי ערך מהותי. הרמה שמתחתיה נפח המטבע לא נופל נקבעת בכל מדינה על פי ניסיון. מה שהיה במקור סטייה לא משמעותית של התוכן הנומינלי מתכני המתכת בפועל של מטבע מטאלי יכול לפיכך להגיע לשלב בו שני הדברים מתגרשים לחלוטין. שמות המטבעות מנותקים אפוא מחומר הכסף וקיימים מלבדו בצורת שאריות נייר חסרות ערך. באותו אופן בו ערך החליפין של סחורות מתגבש לכסף זהב כתוצאה מחילופי דברים, כך שכר זהב מזהב במחזור סובלימציה לסמל משלו, תחילה בצורת מטבע זהב שחוק, אחר כך בצורת מתכת בת. מטבע, ולבסוף בצורת מונים חסרי ערך, שאריות נייר, סתם אסימוני ערך .

 

אך מטבע הזהב הוליד תחילה מתכתי ואחר כך תחליפי נייר רק מכיוון שהוא המשיך לתפקד כמטבע למרות אובדן המתכת שנגרמה לו. הוא הסתובב לא בגלל שהוא היה שחוק, אלא שהוא נלבש לסמל מכיוון שהוא המשיך להסתובב. רק ככל שבתהליך הפצת מטבע הזהב הופך להיות סמל לערך עצמו, ניתן להחליף בו אסימוני ערך בלבד.

 

ככל שהמעגל C-M-C הוא האחדות הדינמית של שני ההיבטים C-M ו- M-C, שמשתנים ישירות זה לזה, או ככל שהסחורה עוברת את המטמורפוזה כולה, היא מפתחת את חילופי הדברים שלה הערך למחיר ולכסף, אך מיד זונח את הטפסים האלה שוב כדי להפוך שוב לסחורה, או ליתר דיוק לערך שימוש. ערך החליפין של הסחורה רוכש אפוא רק קיום עצמאי לכאורה . ראינו, לעומת זאת, הזהב, כשהוא מתפקד רק כמין, כלומר כשהוא במחזור תמידי, אכן מייצג רק את הקישור בין מטמורפוזות הסחורות לבין קיומם החלוף כ כסף . זהב מבין את המחיר של סחורה אחת רק כדי לממש את זה של אחר, אך הוא אף פעם לא מופיע כערך חילופי במצב של מנוחה או אפילו כמצרך במצב של מנוחה. המציאות שבתהליך זה מעריכה שער החליפין של סחורות, ואשר באה לידי ביטוי על ידי זהב במחזור, אינה אלא מציאות של ניצוץ חשמלי. אף על פי שמדובר בזהב אמיתי, הוא מתפקד אך ורק כזהב לכאורה, ולכן בפונקציה זו ניתן להחליף עבורו אסימון לעצמו.

 

אסימון הערך, נניח פיסת נייר, המתפקדת כמטבע, מייצג את כמות הזהב המצוינת על ידי שם המטבע, ולכן הוא סימן זהב . כמות מוגדרת של זהב ככזו אינה מבטאת יחס ערכי, וגם לא האסימון שתופס את מקומו. אסימון הזהב מייצג ערך ככל שכמות מוגדרת של זהב, מכיוון שהיא זמן עבודה ממומש, היא בעלת ערך מוגדר. אך כמות הערך אותו מייצג האסימון תלוי בכל מקרה בערך כמות הזהב המיוצג על ידו. מבחינת הסחורות, האסימון לערך מייצג את מציאות מחירם ומהווה אסם למחירם ואותו לערכם רק משום שערכם בא לידי ביטוי במחירם. במעגל C-M-C, ככל שהוא מבטא אך ורק את האחדות הדינמית של שתי המטמורפוזות או את הפיכתם הישירה של מטמורפוזה אחת לשנייה – וככה זה מופיע בתחום התפוצה, שבתוכו האסימון של ערך פועל – שווי החליפין של סחורות מניח במחיר קיום סמלי בלבד ובכסף רק קיום דמיוני או סמלי. ערך חילופי נראה אפוא כמשהו רעיוני גרידא או ישות מדומיינת, אך אין לו מציאות אלא בסחורות, ככל שמתגשמת בהן כמות מוגדרת של זמן עבודה. האסימון לערך נראה אפוא כמייצג את ערך הסחורות באופן ישיר , מכיוון שנראה שהוא איננו סימן לזהב אלא סימן לערך החליפין הקיים אך ורק בסחורה ומתבטא רק במחיר. אבל המראה מתעתע. האסימון לערך הוא באופן ישיר רק סימן של מחיר , זהו סימן לזהב , ורק בעקיפין סמל לערך הסחורה. זהב, שלא כמו פיטר שלמהל, לא מכר את צלו, אלא משתמש בצלו כאמצעי רכישה. אם כן, האסימון לערך יעיל רק כאשר בתהליך ההחלפה הוא מסמל את המחיר של סחורה אחת לעומת זו של אחרת או כאשר היא מייצגת זהב ביחס לכל בעל סחורה. ראשית כל מנהג הופך חפץ מסוים, חסר ערך יחסית, פיסת עור, פיסת נייר וכדומה, לאות החומר ממנו הכסף מורכב, אך הוא יכול לשמור על מיקום זה רק אם תפקידו כסמל הוא מובטחת בכוונה כללית של בעלי סחורות, במילים אחרות אם היא משיגה קיום קונבנציונלי חוקי ומכאן שער חליפין חוקי. כספי נייר המונפקים על ידי המדינה וניתנים להם שער חוקי הם סוג מתקדם של סימן הערך , והסוג היחיד של כסף הנייר הנובע ישירות ממטבע מתכתי או ממחזור סחורות פשוט עצמו. כספי אשראי שייכים לשלב מתקדם יותר של התהליך החברתי של הייצור ומתאים לחוקים שונים מאוד. כסף נייר סמלי אכן אינו נבדל כלל ממטבע מתכת בת, אלא אם כן קיים תחום תפוצה רחב יותר. אפילו ההתפתחות הטכנית גרידא של סטנדרט המחיר, או של מחיר הנענע, ומאוחר יותר הפיכה החיצוני של פסי זהב למטבע זהב, הביאה להתערבות מדינה וכתוצאה מכך להפרדה גלויה של תפוצה פנימית מהמחזור הכללי של הסחורות, זה החלוקה הושלמה על ידי הפיכת מטבע לאסימון של ערך. כסף כמדיום במחזור פשוט יכול אחרי הכל לרכוש קיום עצמאי רק בתחום המחזור הפנימי.

 

התערוכה שלנו הראתה כי זהב בצורת מטבע, כלומר אסימוני ערך המופרשים מחומר הזהב עצמו, מקורו בתהליך ההפצה עצמו ואינו מתרחש בהסדר או בהתערבות מדינה. רוסיה נותנת דוגמה בולטת לאות ערך המתפתח באופן ספונטני. בתקופה בה מסתתרות ופרוות שימשו כספים באותה מדינה, הסתירה בין החומר המתכלה והבלתי מתוחכם לתפקודו כמדיום במחזור הובילה למנהג להחליף עבורו חתיכות קטנות של עור חותמות; היצירות הללו הפכו אפוא להזמנות כסף שישלמו במסתרים ופרוות. מאוחר יותר הם נקראו קופיקים והפכו לסימנים פשוטים המייצגים שברים של רובל הכסף וככאלה שימשו פה ושם עד שנת 1700, אז פטר הגדול הורה להחליף אותם במטבעות נחושת קטנות שהונפקו על ידי המדינה. [4] בסופרי קדם, שהצליחו להתבונן רק בתופעות של מטבע מתכתי, ביניהן אפלטון [5] ואריסטו [6] כבר הבינו שמטבע זהב הוא סמל או סימן ערך. כסף נייר עם שער חליפין חוקי מתעורר מוקדם במדינות כמו סין, שלא פיתחו מערכת אשראי. [7] תומכי מאוחר יותר בכסף נייר מתייחסים גם הם במפורש להפיכת מטבע המתכת לאסימון בעל ערך המובא על ידי תהליך המחזור עצמו. אזכורים כאלה מתרחשים ביצירותיהם של בנימין פרנקלין [8] והבישוף ברקלי. [9]

 

כמה קצוות נייר חתוכים לשברים יכולים להסתובב ככסף? בצורה זו השאלה היא אבסורדית. אסימונים חסרי ערך הופכים לאסימונים בעלי ערך רק כאשר הם מייצגים זהב בתהליך המחזור, והם יכולים לייצג אותו רק לכמות הזהב שתסתובב כמטבע, סכום שתלוי בערך הזהב אם ערך החליפין של סחורות ומהירות המטמורפוזות שלהם ניתנות. מספר פיסות הנייר עם נקוב של £ 5 שאפשר להשתמש בהן במחזור היה חמישית ממספר פיסות הנייר עם ערך של £ 1, ואם כל התשלומים יועברו בשטרי שילינג, אז עשרים פעמים יותר תווים מטלטלים מאשר שטרות פאונד יצטרכו להסתובב. אם מטבע זהב היה מיוצג על ידי שטרות בעלי ערך שונה, למשל, שטר של £ 5, שטרות של £ 1 ו -10. הערות, מספר הסימנים השונים של הערכים הנדרשים לא ייקבע רק על ידי כמות הזהב הנדרשת בתחום התפוצה בכללותה, אלא על ידי הכמות הדרושה בתחום התפוצה של כל סוג פתק מסוים. אם 14 מיליון ליש"ט היו הרמה שמתחתיה תפוצה של מדינה מעולם לא נפלה (זו הנחת הנחה של חקיקת בנקאות אנגלית, לא עם ביחס למטבע אלא לזכות בכסף), אז עלולים להסתובב 14 מיליון פיסות נייר, שכל אחד מהם הוא ערך שווי המייצג 1 פאונד. אם ערך הזהב פחת או עלה מכיוון שזמן העבודה הנדרש לייצורו ירד או עלה, מספר שטרי הלירות במחזור יגדל או יקטן ביחס ההפוך לשינוי בערך הזהב, בתנאי שערך החליפין מאותה המוני סחורות נותרה ללא שינוי. נניח כי זהב יוחלף על ידי כסף כסטנדרט הערך והערך היחסי של כסף לזהב היה 1:15, אז 210 מיליון שטרות פאונד יצטרכו להסתובב מעתה במקום 14 מיליון, אם מעכשיו כל פיסת נייר הייתה מייצגת אותה כמות כסף כמו שייצגה בעבר זהב. מספר פיסות הנייר נקבע אפוא על ידי כמות מטבע הזהב שהם מייצגים במחזור, וכיוון שהם אסימוני ערך רק ככל שהם תופסים את מקומו של מטבע הזהב, ערכם נקבע פשוט על ידי הכמות שלהם. בעוד, אם כן, כמות הזהב במחזור תלויה במחירי הסחורות, לעומת זאת, ערך הנייר במחזור תלוי אך ורק בכמותו.

 

נראה כי התערבותה של המדינה המנפיקה דמי נייר בשער חליפין חוקי – ואנחנו מדברים רק על סוג נייר זה – פוסלת את החוק הכלכלי. המדינה, שמחיר הנענע שלה רק סיפק משקל מוגדר של זהב עם שם ושהנטע שלה רק הטביע את חותמתו על זהב, נראה שעכשיו היא הופכת נייר לזהב על ידי קסם חותמו. מכיוון שלגיליונות הנייר יש שער חליפין חוקי, אי אפשר למנוע מהמדינה לזרוק מספר שרירותי שנבחר באופן שרירותי למחזור ולהטביע אותם כרצונם עם כל ערך נקוב כמו £ 1, £ 5 או 20 £. . ברגע שהשטרות במחזור, אי אפשר לגרש אותם, שכן גבולות המדינה מגבילים את תנועתם, מצד אחד, ומצד שני הם מאבדים את כל הערך, גם ערך השימוש וגם ערך החליפין, מחוץ ל תחום זרימת הדם. מלבד הפונקציה שלהם הם שאריות נייר חסרות תועלת. אולם כוחה של המדינה הוא אשליה גרידא. הוא רשאי לזרוק למחזור כל מספר של שטרות נייר מכל ערך שהוא, אולם שליטתו נפסקת במעשה מכני זה. ברגע שמסמל הערך או כסף הנייר נכנסים לתחום המחזור הוא כפוף לחוקים המובנים בתחום זה.

נניח ש -14 מיליון ליש"ט הם כמות הזהב הנדרשת להפצת סחורות וכי המדינה זורקת 210 מיליון שטרות שכל אחד מהם נקרא 1 ליש"ט למחזור: 210 מיליון אלה היו אז לסכום של זהב בשווי 14 מיליון ליש"ט. ההשפעה תהיה זהה כאילו השטרות שהונפקו על ידי המדינה היו מייצגים מתכת שערכה היה חמישה עשר מזה של הזהב או שכל שטר נועד לייצג חמישה עשר מהמשקל הקודם של הזהב. זה לא היה משנה דבר מלבד המינוח של תקן המחירים, שהוא כמובן קונבנציונאלי גרידא, די ללא קשר לשאלה אם הוא הובא ישירות על ידי שינוי בתקן הכספי או בעקיפין על ידי עלייה במספר שטרי הנייר שהונפקו ב- בהתאם לתקן נמוך יותר חדש. מכיוון שהסטרלינג סטרלינג ציין כעת חמישה עשר מכמות הזהב הקודמת, כל מחירי הסחורות היו גבוהים פי חמש עשרה וכעת היו 210 מיליון שטרות אכן נחוצים בדיוק כמו שהיו לפני 14 מיליון. הירידה בכמות הזהב שכל אחד מהם ערך מייצג יהיה פרופורציונלי לערך המצטבר המוגבר של אסימונים אלה. עליית המחירים תהיה בסך הכל תגובה של תהליך המחזור, אשר הציב בכוח את אסימוני הערך בשווה לכמות הזהב שהם אמורים להחליף בתחום התפוצה.

 

ניתן למצוא מספר פעמים בהיסטוריה של מחיקת המטבע על ידי ממשלות אנגליה וצרפת, כאשר עליית המחירים לא הייתה פרופורציונאלית למחיקת מטבעות הכסף. הסיבה הייתה פשוט שהגידול בהיקף המטבע לא היה פרופורציונלי להתפללויותיו; במילים אחרות, אם עתיד להעריך את ערך החליפין של סחורות מבחינת רמת הערך הנמוכה יותר ולהתממש במטבעות התואמים את התקן הנמוך הזה, אז הונפק מספר לא מספק של מטבעות עם תוכן מתכת נמוך יותר . זהו פיתרון הקושי שלא נפתר על ידי המחלוקת בין לוק ללודדס. הקצב בו אסימון ערך – בין שהוא מורכב מנייר או זהב וכסף מזויף הוא לא רלוונטי – יכול לתפוס את מקומם של כמויות מוגדרות של זהב וכסף המחושבים לפי מחיר הנענע תלוי במספר האסימונים במחזור ו בשום פנים ואופן על החומר ממנו הם עשויים. הקושי לתפוס קשר זה נובע מכך שתי הפונקציות של כסף – כסטנדרט של ערך וכמדיום תפוצה – נשלטות לא רק על ידי חוקים מנוגדים, אלא על ידי חוקים שנראים כי הם משתנים עם המאפיינים האנטיתיים של שתי הפונקציות. באשר לתפקודו כסטנדרט של ערך, כאשר כסף משמש אך ורק ככסף לחשבון וזהב בלבד כזהב נומינלי, זהו החומר הפיזי בו משתמשים הגורם המכריע. ערכי חליפין הבאים לידי ביטוי במונחים של כסף, או כמחירי כסף, נראים כמובן שונים לגמרי מערכי החליפין הבאים לידי ביטוי במונחים של זהב, או כמחירי זהב. לעומת זאת, כאשר הוא מתפקד כמדיום במחזור, כאשר הכסף אינו סתם דמיוני אלא חייב להיות נוכח כדבר אמיתי זה לצד זה עם סחורות אחרות, החומר שלו אינו רלוונטי והכמות שלו הופכת לגורם המכריע. אם כי בין אם זה קילו זהב, של כסף או נחושת הוא המכריע עבור המידה הסטנדרטית, המספר העצום הופך את המטבע להתגלמות הולמת של כל אחד מהמדדים הסטנדרטיים הללו, ללא קשר לחומר עצמו. אבל זה משתנה עם השכל הישר שבמקרה של כסף דמיוני גרידא הכל צריך להיות תלוי בחומר הפיזי, ואילו במקרה של המטבע הגשמי הכל צריך להיות תלוי ביחס מספרי שהוא נומינלי.

 

עלייתם או ירידתם של מחירי הסחורות התואמים לעלייה או ירידה בהיקף שטרי הנייר – האחרונים שבהם שטרות נייר הם המדיום היחיד של מחזור הדם – היא בהתאמה רק קביעה בכפייה על ידי תהליך הפצת החוק שהיה מכני הופרה על ידי פעולה זרה; כלומר, החוק שכמות הזהב במחזור נקבע על ידי מחירי הסחורות ונפח אסימוני הערך במחזור נקבע לפי כמות מטבע הזהב שהם מחליפים במחזור. תהליך זרימת הדם, לעומת זאת, יספוג או כפי שהוא מעכל מספר תוויות נייר, מכיוון, ללא קשר לתואר הזהב שנשא באסימון הערך בעת כניסתו למחזור, הוא נדחס לאסימון לכמות הזהב. שיכול להסתובב במקום.

 

במחזור אסימוני ערך נראה כי כל החוקים המסדירים את מחזור הכסף האמיתי הופכים והופכים על פיהם. זהב מסתובב בגלל שיש לו ערך, ואילו לנייר יש ערך בגלל שהוא מסתובב. אם ניתן ערך החליפין של סחורות, כמות הזהב במחזור תלויה בערכו ואילו הערך אסימוני נייר תלוי במספר האסימונים במחזור. כמות הזהב במחזור עולה או יורדת עם עלייתם או ירידתם של מחירי הסחורות, ואילו נראה כי מחירי הסחורות עולים או יורדים עם הכמות המשתנה של הנייר במחזור. מחזור הסחורות יכול לקלוט רק כמות מסוימת של מטבע זהב, התכווצות והתרחבות לסירוגין של היקף הכסף שבאים לידי ביטוי בהתאם כחוק בלתי נמנע, בעוד שנראה כי כל סכום כסף נייר נקלט במחזור. המדינה שמנפיקה מטבעות אפילו 1/100 מגרעינים הנמצאים מתחת למשקל הרגיל מבזבזת מטבעות זהב וכסף ולכן מערערת את תפקידה כאמצעי זרימה, ואילו סוגיית פיסות נייר חסרות ערך שאין להן שום דבר משותף למתכת פרט לנקוב המטבע הוא פעולה נכונה לחלוטין. מטבע הזהב מייצג כמובן את ערך הסחורות רק לאחר שהערך הוערך במונחים של זהב או ביטוי כמחיר, ואילו אסור הערך מייצג את ערך הסחורות באופן ישיר. ניכר אפוא שמי שמגביל את לימודי התפוצה הכספית לניתוח מחזור כספי הנייר בשער חילופי חוקי, צריך להבין לא נכון את החוקים הגלומים בתפוצה הכספית. נראה כי חוקים אלה אינם מתהפכים רק בהפצת אסימוני ערך, אלא אף מבוטלים; עבור תנועות כספי נייר, כאשר הוא מונפק בסכום המתאים, אינם מאפיינים אותו כאות ערך, ואילו תנועותיו הספציפיות נובעות מהפרה של יחסו הנכון לזהב ואינן נובעות ישירות מהמטמורפוזה של סחורות.

 

הערות :

  1. Dodd, The Curiosities of Industry , London, 1854 [p. טז].

 

  1. תורת המטבע הנסקרת …. מאת בנקאי, אדינבורו, 1845, עמ '. 69. "אם ייחשב מטבע שחוק מעט כשווה פחות מאשר מטבע חדש לחלוטין, הרי שההפצה הייתה מונעת ברציפות ולא ניתן היה לבצע תשלום אחד ללא ויכוח" (G. Garnier, Histoire de la monnaie , tome I, p. 24).

 

  1. דייוויד בוקנאן, תצפיות על הנושאים שטופלו בחקירתו של דוקטור סמית 'על טבעם וסיבותיו של עושר העמים , אדינבורו, 1814, עמ'. 31.

 

  1. הנרי סטורץ ', Cours d'économie politique … avec des notes – JB Say, Paris, 1823, tome IV, p. 79. סטורץ 'פרסם את עבודתו בצרפתית בסנט פטרסבורג. JB Say הוציא מייד פריז הדפסה מחודשת בתוספת הערות שנקראו, שלמעשה אינן כוללות פרט לטשטוש. תגובתו של סטורץ 'לסיפוח עבודתו על ידי " הנסיך דה לה מדע " לא הייתה מנומסת כלל (ראו Considérations sur le nature du revenu national שלו , פריז, 1824).

 

  1. אפלטון, דה רפובליקה, ל. II. "המטבע הוא אות להחלפה" ( אופרה אומניה וכו ', עורכת G. Stallbaumius, לונדון, 1850, עמ' 304). אפלטון מנתח רק שני היבטים של כסף, כלומר כסף כסטנדרט של ערך וכאות ערך; פרט לאסימון הערך המופץ בתוך המדינה הוא קורא לאות ערך נוסף המשרת במסחר של יוון עם מדינות אחרות (ראו ספר 5 למוצריו).

 

  1. Aristotle, Ethica Nicomachea , L. 5, C. 8 [p. 98]. "אבל כסף הפך כמוסכם למעין נציג הביקוש; וזו הסיבה שיש לו את השם 'כסף' – מכיוון שהוא לא קיים מטבעו אלא על ידי 'חוק', והוא בכוחנו לשנות אותו ולהפוך אותו לחסר תועלת. " [התרגום לאנגלית מקורו של אריסטו, אתיקה ניקומאצ'ה, אוקספורד, 1925, 1133 א.] תפיסת הכסף של אריסטו הייתה מורכבת ועמוקה במידה ניכרת מזו של אפלטון. בקטע הבא הוא מתאר היטב כיצד כתוצאה מחליפין בין קהילות שונות עולה הצורך בהפיכת מצרך ספציפי, כלומר חומר שיש לו ערך עצמי, לכסף. "כאשר תושבי מדינה אחת הפכו תלויים יותר באלה של מדינה אחרת, והם ייבאו את מה שהם צריכים, וייצאו את מה שהיה להם יותר מדי מהם, הכסף נכנס בהכרח לשימוש … ומכאן הגברים הסכימו להעסיק את ההתנהלות שלהם עם כל אחד מהם דבר אחר שהיה שימושי מהותי ויישם בקלות למטרות החיים, למשל ברזל, כסף וכדומה. " (Aristotele, De Republica , L. I, C. 9, loc. Cit [p. 14]. [התרגום לאנגלית הוא מ- Aristotle, Politica , מאת Benjamin Jowett, אוקספורד, 1966, 1257a.])

 

מישל שבלייה, שלא קרא או לא הבין את אריסטו, מצטט את הקטע הזה כדי להראות שלדברי אריסטו מדיום המחזור חייב להיות חומר שהוא עצמו בעל ערך. עם זאת, אריסטו קובע בפשטות כי כסף הנחשב בפשטות כמדיום זרימה אינו אלא ישות קונבנציונאלית או משפטית, כפי שאפילו שמו מעיד, וערך השימוש בו כמוצר נובע למעשה רק מתפקידו ולא משום שימוש מהותי כלשהו – ערך. "אחרים גורסים כי כסף שטבע הוא בושה בלבד, דבר שאינו טבעי, אלא קונבנציונאלי בלבד, מכיוון שאם המשתמשים מחליפים עבורו מצרך אחר, הוא חסר ערך ומכיוון שהוא אינו מועיל כאמצעי לאף אחד מהצרכים של החיים. " (Aristoteles, De Republica [עמ '15]. [התרגום לאנגלית הוא מאת Aristotle, Politica , 1257b.])

 

  1. סר ג'ון מנדוויל, Voyages and Travels , London, 1705, p. 105: "הקיסר הזה (מקטאי או סין) עשוי לחלק הרבה כתמים בזמן שהוא מתעכב בלי להתפשט. כי הוא לא דוחה ולא עשה שום כסף, אלא מכסף או נייר. וכאשר הכסף הזה שונא כל כך גדול עד שהוא מתחיל לבזבז, אז גברים העבירו אותו לאימפריה טרזורי, ואז הם לקחו כסף חדש לישנים. והכסף הזה מוציא את כל המחלוקת, וגורם את כל המחוזות שלו … הם לא מרוויחים כסף מזהב ולא מסילבר ", ומנדוויל מוסיף," לכן הוא יכול להתבזות בחדשות ובמקומם. "

 

  1. בנימין פרנקלין, הערות ועובדות ביחס לכסף הנייר האמריקאי , 1764, אופ. cit., p. 348: "ברגע זה, אפילו כסף הכסף באנגליה מחויב במכרז החוקי על חלק מערכו; החלק הזה שהוא ההבדל בין המשקל האמיתי שלו והנקוב שלו. חלק ניכר מהשילינג והשיש-גדר שנמצאים כעת הם על ידי לובש הופכים ל -6, 10, 20, וחלק משש-הגדרות אפילו 50%, קלים מדי. להבדל זה בין האמיתי לנומינלי אין לך ערך מהותי; אין לך כל כך הרבה נייר, אין לך כלום. זה המכרז החוקי, בידיעה שאפשר בקלות להחליף אותו לאותה ערך, זה שגורם לשלוש פרוטות כסף בכסף למשך שש פני. "

 

  1. ברקלי, אופ. ציט. [עמ '. 81. "האם המועדים נשמרים, למרות שהמטילים נעלמו … אולי בכל זאת … נשמר תפוצה של קורנמרית?"

 

כסף

כסף שמבדיל בין מטבע הוא תוצאה של המעגל C-M-C ומהווה את נקודת ההתחלה של המעגל M-C-M, כלומר החלפת כסף לסחורות כדי להחליף סחורות בכסף. בצורה C – M – C, זהו הסחורה שהיא תחילת העסקה וסופה; בצורה M – C – M זה כסף. כסף מתווך את חילופי הסחורות במעגל הראשון, הסחורות מתווכות את התפתחות הכסף לכסף במעגל השני. כסף שמשמש אך ורק כמדיום במעגל הראשון מופיע כמטרת המחזור בשני, ואילו הסחורה, שהייתה המטרה במעגל הראשון, מופיעה פשוט כאמצעי בשני. מכיוון שכסף עצמו הוא כבר תוצאה של המעגל C-M-C, נראה שתוצאת המחזור היא גם נקודת המוצא שלו בצורת M-C-M. חילופי החומרים הם התוכן של C-M-C, ואילו התוכן האמיתי של המעגל השני, M-C-M, הוא הסחורה בצורה בה הוא יצא מהמעגל הראשון.

 

בנוסחה C – M – C שני הקצוות הם סחורות בעלות אותו ערך, אשר בו זמנית ערכי שימוש שונים באופן איכותי. חילופי הדברים שלהם, C – C, הם חילופי חומרים אמיתיים. מצד שני, בנוסחה M – C – M שני הקצוות הם זהב, ויתרה מכך זהב באותו ערך. אבל נראה אבסורדי להחליף זהב לסחורות כדי להחליף סחורות בזהב, או אם מחשיבים את התוצאה הסופית M – M, להחליף זהב בזהב. אבל אם מתרגמים את M-C-M לנוסחה – לקנות כדי למכור , שפירושו פשוט להחליף זהב לזהב בעזרת תנועת ביניים, יכיר מיד את הצורה השולטת בייצור בורגני. עם זאת, בחיים האמיתיים אנשים לא קונים כדי למכור, אלא הם קונים במחיר נמוך כדי למכור במחיר גבוה. הם מחליפים כסף עבור סחורות כדי להחליף אותם בסכום גדול יותר של כסף, כך שהקיצוניות M, M יהיו שונות כמותית, גם אם לא איכותית. ההבדל הכמותי הזה מניח החלפה של לא-שקולים, ואילו סחורות וכסף ככאלה הם בסך הכל צורות אנטיתטיות של הסחורה, או במילים אחרות צורות קיום שונות בעלות אותו ערך. כסף וסחורה במעגל M-C-M מרמזים אפוא על יחסי ייצור מתקדמים יותר, ובתוך סיבוב פשוט המעגל הוא רק שיקוף של תנועה בעלת אופי מורכב יותר. מכאן שכסף הנבדל ממדיום המחזור חייב להיגזר מ- C-M-C, הצורה המיידית של מחזור הסחורות.

 

הזהב, כלומר הסחורה הספציפית המשמשת כסטנדרט של ערך ומדיום במחזור, הופכת לכסף ללא מאמץ מיוחד מצד החברה. כסף לא הפך לכסף באנגליה, שם הוא לא סטנדרט הערך ולא מדיום התפוצה השולט, בדומה לזהב הפסיק להיות כסף בהולנד ברגע שהוא הודח מעמדתו כסטנדרט הערך. מלכתחילה, סחורה בה הפונקציות של סטנדרט ערך ומדיום תפוצה מתאחדות בהתאם הופכת לכסף, או שאחדותו של סטנדרט הערך ואמצעי התפוצה היא כסף. אך מכיוון שיש זהב אחדות כזו בתורו קיום עצמאי המבדיל משני פונקציות אלה. כיוון שסטנדרט הזהב הערך הוא רק כסף נומינלי וזהב נומינלי; אך ורק כמדיום במחזור זה כסף סמלי וזהב סמלי, אבל בתאגידיות המתכתי הפשוטה שלו זה כסף או כסף הוא זהב אמיתי.

 

הבה נתייחס לרגע לזהב הסחורות, כלומר כסף, במצב מנוחה וביחסיו עם סחורות אחרות. כל מחירי הסחורות מסמנים כמויות זהב מוגדרות; לפיכך מדובר בסך הכל בזהב רעיוני או בכסף רעיוני, כלומר, סמלי זהב, כשמנגד, כסף שנחשב לאות ערך נראה סתם למחיר הסחורות. [1] מכיוון שכל הסחורות הינן אפוא כסף רעיוני בלבד, הכסף הוא הסחורה האמיתית היחידה. זהב הוא ההיבט החומרי של עושר מופשט בניגוד לסחורות המייצגות רק את הצורה העצמאית של ערך חילופי, של עבודה סוציאלית אוניברסלית ושל עושר מופשט. בכל הנוגע לערך השימוש, כל מצרך מייצג רק אלמנט אחד של עושר פיזי, רק היבט נפרד אחד של עושר, דרך הקשר שלו לצורך מסוים. אך כסף מספק את כל הצרכים שכן הוא יכול להפוך מיידית למושא של צורך כלשהו. ערך השימוש שלה מתממש בסדרה האינסופית של ערכי שימוש המהווים את המקבילות שלה. כל העושר הפיזי המתפתח בעולם הסחורות טמון במצב סמוי בחתיכת מתכת מוצקה זו. לפיכך, בעוד שמחירי הסחורות מייצגים זהב, העושר המקביל או האוניברסאלי המופשט, ערך השימוש בזהב מייצג את ערכי השימוש של כל הסחורות. זהב הוא, אפוא, הסמל החומרי לעושר פיזי. זהו "תמצית כל הדברים" (בויגווילברט), המרכיב של העושר החברתי. באשר לצורתו, זהו הגלגול הישיר של עבודה אוניברסאלית, ובנוגע לתוכנו, המובהק של כולם עבודה בטון. זהו עושר אוניברסאלי בצורה אינדיבידואלית. [2] מתפקד כמדיום במחזור, סבל זהב מכל סוג של פציעות, הוא נחתך ואף הצטמצם לפיסת נייר סמלית גרידא. פאר זהוב משוחזר כאשר הוא משמש כסף המשרת הופך להיות האדון. [3] עצם הקריירה הופכת לאל הסחורות. [4]

 

א . אגירה

הזהב ככסף היה מלכתחילה התגרש ממדיום התפוצה מכיוון שהמטמורפוזה של הסחורה הופרעה והסחורה נותרה בצורה של זהב. זה קורה בכל פעם שמכירה לא הופכת מייד לרכישה. העובדה כי זהב ככסף מניח קיום עצמאי היא אם כן מעל הכל ביטוי מוחשי להפרדת תהליך המחזור או למטמורפוזה של סחורות לשתי עסקאות נפרדות ונפרדות שקיימות זו לצד זו. המטבע עצמו הופך לכסף ברגע שתנועתו מופרעת. בידי המוכר המקבל אותו בתמורה לסחורה זה כסף, ולא מטבע; אבל כשהוא משאיר את ידיו הוא הופך למטבע פעם נוספת. כולם מוכרים את הסחורה הספציפית שהוא מייצר, אך הוא קונה את כל הסחורות האחרות הדרושות לו כישות חברתית. באיזו תדירות הוא מופיע בשוק כמוכר תלוי בזמן העבודה הנדרש לייצור הסחורה שלו, ואילו הופעתו כקונה נקבעת על ידי התחדשות מתמדת של דרישותיו החיוניות. כדי להיות מסוגל לקנות בלי למכור, הוא בטח מכר משהו בלי לקנות. המעגל C – M – C הוא אכן האחדות הדינאמית של מכירה ורכישה רק ככל שזהו התהליך המתמשך של הפרדתם. כך שכסף כמטבע עשוי לזרום ברציפות, המטבע צריך להצטבר ברציפות לכסף. תנועה מתמדת של מטבעות מרמזת על סטגנציה תמידית בכמויות גדולות יותר או קטנות יותר בקרנות מילואים של מטבע המתעוררות בכל מקום במסגרת מחזור הדם ואשר בו זמנית תנאי זרימה. היווצרות, חלוקה, פירוק והקמה מחדש של קרנות אלה משתנות כל העת; הכספים הקיימים נעלמים ברציפות והיעלמותם היא עובדה מתמשכת. הטרנספורמציה בלתי פוסקת זו של מטבע לכסף וכסף למטבע באה לידי ביטוי על ידי אדם סמית כאשר אמר כי בנוסף לסחורה המסוימת שהוא מוכר, כל בעל סחורה צריך תמיד להחזיק במלאי כמות מסוימת של הסחורה הכללית עמה הוא קונה. ראינו ש- M-C, החבר השני במעגל C-M-C, מתפצל לסדרת רכישות, שלא מתבצעות בבת אחת אלא ברציפות לאורך פרק זמן, כך שחלק אחד של M מסתובב כמטבע, בעוד החלק האחר במנוחה ככסף. במקרה זה, הכסף הוא למעשה רק מטבע מושעה והחלקים המרכיבים השונים של המטבע שנמצאים במחזור מופיעים, משתנים ללא הרף, עכשיו בצורה אחת, עכשיו בצורה אחרת. הטרנספורמציה הראשונה של מדיום המחזור לכסף מהווה אפוא רק היבט טכני של מחזור הכסף. [5]

 

צורת העושר המתפתחת באופן ספונטני מורכבת של עודף או עודף של מוצרים, כלומר של חלק מהמוצרים שאינם נדרשים ישירות כערכי שימוש, או אחר של החזקת מוצרים שערכם השימוש בהם נמצא מחוץ לטווח הצורך גרידא. כאשר בוחנים את המעבר מצרך לכסף ראינו כי בשלב פרימיטיבי של ייצור זה עודף או עודף של מוצרים אלו הם באמת המהווים את תחום החלפת הסחורות. מוצרים מיותרים הופכים למוצרים או סחורות הניתנים להחלפה. הצורה ההולמת של עודף זה היא זהב וכסף, הצורה הראשונה בה נשמר העושר כעושר חברתי מופשט. לא ניתן רק לאחסן סחורות בצורה של זהב וכסף, כלומר בצורה החומרית של כסף, אלא שזהב וכסף מהווים עושר בצורה שמורה. כל ערך שימוש ממלא את תפקידו בזמן הצריכה, ההרוס, אך ערך השימוש בזהב ככסף הוא לייצג ערך חילופי, להיות התגלמות זמן העבודה האוניברסאלי כחומר גלם אמורפי. כמו שערך חילופי מתכת אמורפי הוא בעל צורה בלתי ניתנת להבחנה. זהב או כסף ככסף המונע בכך מהווה מטמון . במקרה של מדינות בעלות מטבע מתכתי גרידא, כמו הקדמונים, האגירה הופכת לפרקטיקה אוניברסאלית המשתרעת מהאינדיבידואל למדינה, השומרת על אגירת המדינה שלה. באסיה ובמצרים, בתקופת המוקדמות שלהם, היו מטוסים אלה במשמורת של מלכים וכהנים ושימשו בעיקר כעדות לכוחם. ביוון ורומא הקמת אגודות המדינה הפכה לעיקרון של מדיניות ציבורית, שכן עודף העושר בצורה זו הוא תמיד בטוח וניתן להשתמש בו בכל רגע. העברה מהירה של מטוסים כאלה על ידי כובשים ממדינה למדינה והשפעתם הפתאומית בחלקה לתחום המחזור הם מאפיינים של כלכלת העת העתיקה.

 

מכיוון שהזהב המתממש בזמן העבודה הוא התחייבות לסגולה של ערך משלו, ומכיוון שהוא התגלמות זמן העבודה האוניברסלי , הרי שתפקודו המתמשך כערך חילופי ניתן על ידי תהליך ההפצה. העובדה הפשוטה שבעל הסחורה מסוגל לשמור על סחורותיו בצורה של ערך חליפין, או לשמור על ערך החליפין כסחורות, הופכת את חילופי הסחורות, על מנת להחלים אותם שהופכו לזהב, למניע הספציפי במחזור. המטמורפוזה של סחורות C-M מתרחשת למען המטמורפוזה שלהם, לצורך שינוי פרטני עושר פיזי לעושר חברתי כללי. שינוי צורה – במקום החלפת חומר – הופך למטרה בפני עצמה. ערך החליפין, שהיה בסך הכל צורה, הופך לתוכן התנועה. סחורות נשארות עושר, כלומר סחורות, רק כשהם שומרים על תחום התפוצה, והם נשארים במצב נוזלי זה רק עד שהם מתחלפים לכסף וזהב. הם נשארים נוזליים כגיבוש תהליך המחזור. אולם זהב וכסף מבססים את עצמם ככסף רק ככל שהם אינם מתפקדים כאמצעי תפוצה. הם הופכים לכסף כאל אמצעי זרימה. נסיגת הסחורות מהמחזור בצורת זהב היא אפוא האמצעי היחיד להחזקתם ברציפות.

 

בעל סחורות יכול להחלים ככסף מהמחזור רק ככל שהכניס לתוכו בצורה של סחורות. נראה מנקודת המבט של מחזור הסחורות, התנאי הראשון של האגירה הוא מכירה מתמדת, השלכתם הבלתי פוסקת של סחורות למחזור. מצד שני, כסף כמדיום במחזור נעלם כל הזמן בתהליך המחזור עצמו, מכיוון שהוא מתממש כל העת בערכי שימוש ומתמוסס בהנאה חלופית. לפיכך יש לסגת אותו מזרם התפוצה; במילים אחרות, הסחורות צריכות להישמר בשלב הראשון של המטמורפוזה שלהם על מנת למנוע את תפקוד הכסף כאמצעי רכישה. הבעלים של סחורות שהפך כעת לאגירת כסף צריך למכור כמה שיותר ולקנות כמה שפחות, כמו שאף קאטו הזקן הטיף – patrem familias vendacem, non emacem esse. [ראש המשפחה צריך להוט למכור, לא להוט לקנות. קאטו הזקן, דה רוסטיקה. – אד. ] פרססון הוא התנאי המקדים השלילי של האגירה, כשם שהתעשייה היא מצבה החיובי. ככל שהפרופורציה שמושכת מהמחזור קטנה יותר כמקבילה לסחורות [שנזרקות לתוכה] המורכבת מסחורות או ערכי שימוש מסוימים, כך גדל החלק שמורכב מכסף או ערך חליפין. [6] ניכוס העושר במתכונתו הכללית מרמז אפוא על ויתור על המציאות החומרית של העושר. מכאן שכוח המניע של האגירה הוא אבזר, שאינו חפץ בכך סחורות כערכי שימוש, אך ערך חליפין כמצרך. כדי להשתלט על עושר מיותר במתכונתו הכללית, יש להתייחס לצרכים מסוימים כאל מותרות וכמו כן מיותרות. למשל, בשנת 1593 שלחו הקורטס עתירה לפיליפ השני, שבין שאר הדברים כולל את הקטע הבא:

 

"קורטס מוואלדוליד ביקשו את הוד מלכותך בשנת 1586 שלא לאפשר ייבוא ​​נוסף לממלכה זו של נרות, כלי זכוכית, תכשיטים, סכינים ומוצרים דומים המגיעים מחו"ל, שעל אף שהם אינם מועילים לחיי אדם, יש להחליף אותם לזהב, כאילו הספרדים הודים . "

 

מחסן הכסף מבזה את ההנאות הארציות, הזמניות והארעיות כדי לרדוף אחרי האוצר הנצחי שאי אפשר לגעת בו בעשים ולא בחלודה, ושמימי שמימי ורגיל לחלוטין.

 

בעבודה המצוטטת לעיל כותבת מיסלדן: "הגורם המרוחק לרצון הכסף שלנו הוא העודף הגדול של ממלכה זו בצריכת מצרכים של מדינות פוריין, שמוכיחים לנו את הנחיות, ומעכבים בנו כל כך הרבה אוצר, שאחרת היה מובא לדבורה, במקום אותם צעצועים …. Wee … צורכים בינינו, את השפע הגדול של יינות ספאין, מצרפת, מהריין, של הלבנט … צימוקים של ספין, קורינטים של הלבנט, מדשאות הקמבריקים של חנוקות … משי של איטליה, מסוכרים וטובאקו של הודו המערבית, תבלינים של הודו המזרחית: כל מה שלא נחוץ לנו, ובכל זאת נקנים מוכנים מוכנים כסף. " [7]

 

עושר בצורת זהב וכסף בלתי ניתן להבחנה מכיוון שערך החליפין מיוצג על ידי מתכת בלתי ניתנת להריסה ובעיקר מכיוון שמונעים מזהב וכסף לתפקד כאמצעי זרימה ובכך להפוך לפן כספי חולף בלבד של סחורות. התוכן הניתן להתכלה מוקרב אפוא לצורה הבלתי מתפשרת.

 

"נניח שכסף ייקח (באמצעות מיסוי) מאדם שמוציא את אותו הדבר … באכילה ושתייה מיותרים, או כל מצרך אחר שמגיע למוות; אותו הדבר מועבר לאחד שמעניק לו את קלת'ס. אני אומר, שאפילו במקרה זה, יש לחבר העמים יתרון מועט, כי קלתות לא לגמרי נעלמות ברגע שבשרים ומשקאות. אבל אם אותו הדבר יבלה ברהיטים של בתים, היתרון הוא עדיין קצת יותר, אם בבניית בתים עוד יותר; אם בשיפור קרקעות, עבודת מכרות, דיג וכו '; אבל יותר מכל, בהבאת זהב וכסף לארץ; מכיוון שדברים אלה לא רק שאינם מתכלים, אלא מוערכים בעושר בכל עת ובכל מקום; הואיל וסחורות אחרות [הנסכלות, או שערכן תלוי באופנה; או שהם נדירים ובשפע באופן קבוע, הם עושר, אך פרו-היק וכו ' . "[במקום מסוים ובזמן מסוים. – עד.] [8]

 

ביטוי חיצוני לרצון למשוך כסף מזרם התפוצה ולהצילם מהמטבוליזם החברתי הוא קבורתו , כך שהעושר החברתי הופך למגדל תת-קרקעי שאי אפשר להבחין בו, עם מערכת יחסים פרטית ופתוחה לחלוטין לבעל הסחורות. . הדוקטור ברנייר, שבילה זמן מה בחצרו של אוראנגזב בדלהי, מספר כי סוחרים, ובמיוחד לא נאים מוסלמים, שבידיהם כמעט כל המסחר וכל הכסף מרוכזים – קוברים בסתר את כספם עמוק באדמה,

 

"כשהם מוחזקים באמונה שהכסף שהם מסתירים במהלך חייהם ישמש אותם בעולם הבא אחרי מותם." [9]

 

אגב, ככל שהאגר של הכסף משלב סגפנות עם חריצות נמרצת, הוא מהווה באופן מהותי פרוטסטנטי לפי הדת, ויותר מזה פוריטני.

 

"לא ניתן להכחיש שקנייה ומכירה הם מנהגים הכרחיים, שלא ניתן לוותר עליהם ובטח שניתן להשתמש בהם באופן נוצרי, במיוחד ביחס לדברים המשרתים הכרח וכבוד; משום כך בקר, צמר, תירס, חמאה, חלב סחורות אחרות נקנו ונמכרו על ידי האבות. אלה מתנות אלוהים שהוא מייצר מהאדמה ומחלק בין גברים.אבל סחר חוץ, שמביא סחורה מקלקוט והודו ומקומות אחרים – סחורה כמו משי ותכשיטים יקרים, אין להתיר לתבלינים המשמשים רק לתצוגה ולא משרתים שום צורך – ומנקז כסף מהארץ ומהעם אם הייתה לנו ממשלה ונסיכים.אבל אני לא רוצה לכתוב על זה עכשיו, כי אני חושב שזה בסופו של דבר כשאין לנו יותר כסף, הוא יצטרך להיות נטוש, וגם זריזות וגרגרנות; כי כל הכתיבה וההטפה יהיו לשווא עד שנאלץ אותנו מכורח הצורך והעוני. " [10]

אפילו בחברות בורגניות מתקדמות קבורים סכומי כסף בזמנים של תהפוכות בתהליך המטבולי החברתי. זהו ניסיון להציל את הלכידות החברתית – עבור בעל הסחורה הלכידות הזו מיוצגת על ידי הסחורה וההתגלמות הראויה של הסחורה היא כסף – במתכונתו הקומפקטית מהתנועה החברתית. העקבים החברתיים של הדברים קבורים לצד הגוף שאותם הם נמצאים.

 

אם המטמון לא היה כל הזמן במתח עם זרימת הדם, זה היה פשוט ערימה של מתכת חסרת תועלת, נשמתה הכספית הייתה נעלמת ושום דבר שרוף אפר זרימת הדם, ואקום הקפוט שלה , לא היה נשאר. כסף, כלומר ערך חליפין שקיבל קיום עצמאי, הוא מטבעו התגלמות העושר המופשט; אך מצד שני, כל סכום כסף נתון הוא גודל מוגדר כמותית של ערך. התיחום הכמותי של קונפליקטים בין ערך חליפין עם האוניברסליות האיכותית שלו, והמחסן מתייחס אליו מגבלה כמגבלה, שלמעשה הופכת גם למגבלה איכותית, כלומר, המטמון הופך לייצוג מוגבל בלבד של עושר חומרי. כסף כשווה ערך אוניברסאלי עשוי להתבטא ישירות, כפי שראינו, במונחים של משוואה, בה הוא מהווה צד אחד ואילו הצד השני מורכב מסדרת סחורות אינסופית. המידה בה מימוש ערך החליפין מתקרב לסדרה כה אינסופית, או במילים אחרות עד כמה היא תואמת את מושג ערך החליפין, תלויה בעוצמתה. אחרי הכל, תנועת ערך חילופי ככזו, כאוטומט, יכולה להיות רק הרחבה של הגבולות הכמותיים שלה. אולם כאשר עוברים קבוצה אחת של גבולות כמותיים של המטמון נקבעים הגבלות חדשות, שבתורן יש לבטל. מה שמופיע כמגבלה אינו מגבלה מסוימת של המטמון, אלא כל מגבלה שלו. להיווצרות מטוסים אפוא אין גבולות מהותיים, אין גבולות בפני עצמם, אלא היא תהליך בלתי פוסק, שכל תוצאה מסוימת שלו מספקת דחף להתחלה חדשה. אמנם ניתן להגדיל את המטמון רק על ידי שמירתו, אך מצד שני ניתן לשמור אותו רק על ידי הגדלתו.

 

כסף הוא לא רק מושא לתשוקה להעשרה, אלא הוא מושא אליו. דחף זה הוא למעשה תהילה של אורי סקרה . [תאוות הבצע המקוללת בזהב. – עורך .] התשוקה להעשרה בניגוד לדחף לרכוש עושר חומרי מסוים, כלומר, ערכי שימוש, כמו בגדים, תכשיטים, עדרי בקר וכו ', מתאפשרת רק כאשר העושר הכללי ככזה מיוצג על ידי דבר ספציפי ולכן ניתן לשמור עליו כמצרך מסוים. אפוא הכסף מופיע הן כאובייקט והן כמקור הרצון לעושר. [11] הסיבה הבסיסית היא למעשה שערך חילופי ככזה הופך להיות המטרה, וכתוצאה מכך גם הרחבת ערך החליפין. Avarice נאחז במאגר ולא מאפשר לכסף להפוך למדיום במחזור, אך חמדנות לזהב שומרת על הנשמה הכספית של המטמון ושומרת עליו במתח מתמיד עם זרימת הדם.

 

הפעילות שמאגרת אגודות היא מצד אחד הוצאת כספים מהמחזור על ידי כל הזמן מכירות חוזרות ונשנות, ומצד שני, הצטברות פשוטה. אכן רק בתחום התפוצה הפשוטה, ובאופן ספציפי בצורה של מטוסים, מתרחשת הצטברות העושר ככזו, ואילו צורות הצטברות האחרות כביכול, כפי שנראה בהמשך, אינן ראויות למדי, ורק באנלוגיה עם צבירת כסף פשוטה, הנחשבת כצבירה. כל שאר הסחורות נצברות כערכי שימוש, ובמקרה זה אופן הצטברותם נקבע על ידי התכונות הספציפיות של ערך השימוש בהן. אחסון תירס, למשל, דורש ציוד מיוחד; איסוף כבשים הופך את האדם לרועה; הצטברות עבדים ואדמות מחייבת יחסי שליטה ושעבוד וכן הלאה. בשונה מהמעשה הפשוט של ערימת דברים, היווצרות מלאי של סוגים מסוימים של עושר דורשת שיטות מיוחדות ומפתחת תכונות מיוחדות אצל האדם. או שעושר בצורת סחורות עשוי להצטבר כשווי חליפין, ובמקרה זה הצטברות הופכת לפעולה מסחרית או כלכלית ספציפית. מי שעוסק בו הופך לסוחר תירס, סוחר בקר וכדומה. זהב וכסף מהווים כסף לא כתוצאה מפעילות כלשהי של האדם הצובר אותם, אלא כגבישים של תהליך המחזור המתרחש ללא עזרתו. הוא אינו צריך לעשות דבר מלבד לשים אותם בצד, לנער ערימה אחת על השנייה, פעילות חסרת טעם לחלוטין, שאם תוחל על מצרך אחר כלשהו תביא לפיחות שלה. [12]

האוברן שלנו הוא קדוש מעונה לחילופי ערך, סגפן קדוש היושב בראש עמוד מתכת. הוא דואג לעושר רק במתכונתו החברתית, ובהתאם לכך הוא מסתיר אותו הרחק מהחברה. הוא רוצה סחורות בצורה שבה הם תמיד יכולים להסתובב ולכן הוא מושך אותם מהמחזור. הוא מעריץ ערך חליפין ולכן נמנע מחילופי דברים. הצורה הנוזלית של העושר וההתנפחות שלו, סם החיים ואבן הפילוסופים מעורבבים זה בזה באופן פראי כמו תצוגות של אלכימאי. צמאונו הבלתי מוגבל להנאה גורם לו לוותר על כל ההנאה. מכיוון שהוא רוצה לספק את כל הדרישות החברתיות, הוא בקושי מספק את הצרכים הפיזיים הדחופים ביותר. בעוד שנאחז בעושר בגופיותו המתכית, מצמצם האוגר אותו לכימרה בלבד. אך צבירת הכסף למען הכסף היא למעשה צורת הייצור הברברית לצורך הייצור, קרי פיתוח הכוחות היצרניים של עבודה סוציאלית מעבר לגבולות הדרישות המקובלות. ככל שהייצור של סחורות פחות מתקדם הוא האגירה חשובה יותר – הצורה הראשונה בה ערך החליפין מקבל קיום עצמאי ככסף – ולכן הוא ממלא תפקיד חשוב בקרב מדינות קדומות, באסיה עד עכשיו ובקרב עכשוויות מדינות אגרריות, בהן ערך החליפין טרם חדר לכל יחסי הייצור. אולם לפני שנבחן את הפונקציה הכלכלית הספציפית שהאגירה ממלאת ביחס למטבע מתכתי, נציין צורה אחרת של אגירה.

 

ניתן להפוך פריטי זהב וכסף, ללא קשר לתכונותיהם האסתטיות, לכסף, מכיוון שהחומר ממנו הם מורכבים הוא חומר הכסף, בדיוק כפי שניתן להפוך מטבעות זהב וסורגים מזהב למאמרים כאלה. מאחר וזהב וכסף הם חומר העושר המופשט, העסקתם כערכי שימוש קונקרטיים היא הביטוי המדהים ביותר של העושר, ולמרות שבשלבי ייצור מסוימים בעל הסחורה מסתיר את אוצרותיו, הוא נאלץ להראות לסחורה אחרת – בעלים שהוא אדם עשיר, בכל פעם שהוא יכול לעשות זאת בבטחה. הוא מכסה את עצמו ואת ביתו בזהב. [13] באסיה ובהודו בפרט, כאשר היווצרותן של אגודות איננה ממלאת תפקיד כפוף במנגנון הייצור הכולל, כמו שקורה בכלכלה הבורגנית, אך מקום בו צורת עושר זו עדיין נחשבת למטרה סופית, פריטי זהב וכסף הם למעשה רק מטוסים באסתטיקה טופס. החוק באנגליה של ימי הביניים התייחס למוצרי זהב וכסף פשוט כאל מעין מטמון, מכיוון שהעבודה הגסה שחלה עליהם הוסיפה מעט לערכם. הם נועדו להיזרק שוב למחזור, ועל כן נקבע גמישות המתכת שמהם עשויים באותה צורה של מטבע. העובדה שהגדלת העושר מביאה לשימוש מוגבר בזהב ובכסף בצורת מאמרי יוקרה היא עניין כה פשוט עד שהוגי דעות קדומים [14] הבינו זאת בבירור, ואילו כלכלנים מודרניים העלו את ההצעה הלא נכונה כי השימוש בכסף וזהב. מאמרים עולים לא ביחס לעליית העושר אלא ביחס לירידה בערך של מתכות יקרות. לפיכך תמיד קיים פגם בהסברים המדויקים שלהם אחרת ביחס לשימוש בזהב קליפורני ואוסטרלי, שכן לפי השקפותיהם, התעסוקה המוגברת של זהב כחומר גלם אינה מוצדקת על ידי ירידה מקבילה בערכה. כתוצאה מהמאבק בין המושבות האמריקאיות לספרד והפרעה של כרייה על ידי מהפכות, התפוקה השנתית הממוצעת של מתכות יקרות פחתה ביותר ממחצית בין 1810 ל- 1830. כמות המטבעות המפוצה באירופה פחתה כמעט בכמחצית בשיעור בשנת 1829 לעומת שנת 1809. אף על פי שהתפוקה פחתה ועלויות הייצור (בתנאי שהם השתנו בכלל) גדלו, עם זאת עלייה מהירה במיוחד בשימוש במתכות יקרות כתכשירי יוקרה התרחשה באנגליה אפילו במהלך מלחמה וביבשת בעקבות הסכם פריז. השימוש בהם גבר עם גידול העושר באופן כללי. [15] ניתן לראות כחוק כללי כי המרת מטבע זהב וכסף למוצרי יוקרה שולטת בתקופות שלום, בעוד שההתהפכות שלהם לסורגים וגם למטבע שולטת רק בתקופות סוערות. [16] כמה משמעותי א חלק ממלאי הזהב והכסף קיים בצורת פריטי יוקרה בהשוואה לכמות המשמשת לכסף. ניתן לראות בכך שבשנת 1829, לדברי יעקב, היחס היה 2 ל -1 באנגליה, ואילו באירופה כולה. ובאמריקה, 25 אחוז יותר מתכת יקרה שימשה במוצרי יוקרה מאשר במטבעות.

 

ראינו שמחזור הכסף אינו אלא ביטוי למטמורפוזה של סחורות, או לשינוי הנלווה למטבוליזם החברתי. על כן כמות הכמות הכוללת של זהב במחזור צריכה להגדיל או לרדת באופן תמידי בהתאם למחיר המצטבר המשתנה של הסחורות במחזור, כלומר, מצד אחד, עם נפח המטמורפוזות שלהם שמתרחשות בו זמנית, ומצד שני מצד שני, עם המהירות הרווחת של הטרנספורמציה שלהם. זה אפשרי רק בתנאי ששיעור הכסף במחזור לסכום הכסף במדינה מסוימת משתנה ברציפות. בזכות היווצרות המטוסים מתקיים תנאי זה. אם המחירים נופלים או מהירות התפוצה עולה, הכסף שנפלט מתחום התפוצה נספג על ידי מאגרי האגרים; אם המחירים עולים או מהירות הסירקולציה יורדת, אז המטוסים האלה נפתחים וחלק מהם זורם חזרה למחזור. התמצקות הפצת הכסף לאגרים והזרמת המטוסים למחזור היא תנועה משתנה ומתנדנדת ברציפות, ושכיחותה של מגמה זו או אחרת נקבעת אך ורק על ידי וריאציות במחזור הסחורות. המטוסים פועלים אפוא כאפיקים לאספקה ​​או משיכה של כסף במחזור, כך שסכום הכסף המסתובב כמטבע תמיד מתאים רק לדרישות המחזור המיידיות. אם נפח התפוצה הכולל מתרחב פתאום והאחדות הנוזלית של המכירה והרכישה שולטת, כך שסכום המחירים שצריך להתממש גדל עוד יותר מהר מאשר מהירות זרימת הכסף, אז המטוסים מתדלדלים באופן ניכר; בכל פעם שקיימת סטגנציה חריגה בתנועה כולה, כלומר כאשר ההפרדה בין המכירה לרכישה שולטת, אז מדיום המחזור מתמצק לכסף במידה מדהימה והמאגרים של אוגרים מלאים הרבה מעל לרמה הממוצעת שלהם. במדינות שיש להן מטבע מתכתי גרידא או שנמצאות בשלב מוקדם של התפתחות הייצור, מטוסים מפוצלים מאוד ומפוזרים ברחבי הארץ, ואילו במדינות בורגניות מתקדמות הם מרוכזים במאגרי הבנקים. אסור להתבלבל בין מטוסים עם קרנות מילואים של מטבעות, המהווים מרכיב מכונן של הסכום הכולל של הכסף שתמיד נמצא במחזור, ואילו הקשר האקטיבי של אגרה ומדיום התפוצה מניח כי הסכום הכולל של הכסף יורד או עולה. כפי שראינו, פריטי זהב וכסף משמשים גם הן כאפיקים למשיכת מתכות יקרות ומקורות אספקה ​​סמויות. בנסיבות רגילות רק הפונקציה הקודמת ממלאת תפקיד חשוב בכלכלת המטבע המתכתי. [17]

 

הערות :

[1.] "לא רק אסימוני מתכות יקרות של דברים … אלא לחילופין דברים … הם גם אסימונים של זהב וכסף." A. Genovesi, Lezioni di Economia Civile , 1765, ב Custodi, Parte Moderna, t. ח, עמ ' 281

 

[2.] זהב וכסף הם "עושר אוניברסאלי". קטנוניות, חשבון פוליטי , עמ '. 242

 

[3.] א. מיסלדן, סחר חופשי, או אמצעי לייצור סחר בפרחוני , לונדון, 1622. "העניין הטבעי של המסחר הוא מרצ'נדייז, אשר סוחרים מסוף הסחר מייצרים סחורות. העניין המיוחד של המסחר הוא כסף. , אשר זכה בתואר הנסתר של וארה ומדינה …. כסף, אם כי זה באופיו ובזמן אחרי מרצ'נדייז, ובכל זאת מכיוון שהוא נמצא כעת בשימוש, הופך להיות המנהיג "(עמ '7). הוא משווה את עמדת הסחורה והכסף לזו של צאצאיו של "יעקב הזקן", ש"ברך את נכדיו, חצה את ידיו, ומניח את ידו הימנית על הזקן, וידו השמאלית על הזקן "(איק). בויגווילברט, דיסרטציה על טבע טבע עשירים . "כך עבד המסחר הפך להיות אדונו …. סבל העמים נובע מהעובדה שהעבד הפך לאדון או ליתר דיוק לעריץ" (עמ '395, 399).

 

[4.] "מתכות אלה (זהב וכסף) הפכו לאלילים, ומתעלמות מהמטרה והתכלית אותה נועדו להגשים במסחר, כלומר לשמש אסימונים בתמורה והעברה הדדית, הם הורשו לנטוש את זה שירות כמעט כולו על מנת להפוך לאלוהות שאליהם הוקרבו יותר סחורות, צרכים חשובים ואפילו בני אדם וממשיכים להקריב אותם, ממה שהוקרבו אי פעם לאלוהות השווא אפילו בעת העתיקה העיוורת …: '(Boisguillebcrt, op cit .. עמ '395)

 

[5.] בויזווילברט חושד כי ההתנעה הראשונה של הנייד perpetuum , כלומר שלילת תפקידה כאמצעי התפוצה, תהפוך אותו מייד ללא תלות ביחס לסחורות. הכסף, לדבריו, חייב להיות "בתנועה מתמדת, וזה רק המקרה כל עוד הוא זז, אך ברגע שהוא הופך להיות לא נודע, הכל אבוד" (Boisguillebert, Le détail de la France , עמ '213). מה שהוא מתעלם ממנו הוא שחוסר הפעילות הזה הוא תנאי הכרחי לתנועתו. מה שהוא בעצם רוצה זה שצורת הערך של סחורות צריכה להיות היבט לא משמעותי של חילוף החומרים שלהם, אך לעולם לא צריכה להיות מטרה בפני עצמה.

 

[6.] "ככל שהמלאי … מוגדל בסחורה, כך הוא יורד באוצר." א. מיסלדן, אופ. cit., p. 23

 

[7.] א. מיסלדן, אופ. ציטוטים, עמ '11 -13 פסחים .

 

[8.] אריתמטיק פוליטי , עמ '. 196

 

[9.] פרנסואה ברנייר, Voyages contenant la description des états du Grand Mogol , מהדורת פריז משנת 1830, t. 1, ראה עמ '312-14

 

[10.] הרופא מרטין לותר, בוכר מחברת קאופאנדל ואודר , 1524. לותר כותב באותו קטע: "אלוהים הביא את זה שאנחנו הגרמנים צריכים להשליך את הזהב והכסף שלנו למדינות זרות שהופכות את כל העולם לעשיר בזמן שאנחנו עצמנו נשארים קביעות. באנגליה בוודאי היה פחות זהב אם גרמניה תסרב לקחת את בד שלה, וגם מלך פורטוגל היה פחות, אם היינו מסרבים לקחת את התבלינים שלו. אם תחשב כמה כסף מופק, ללא צורך או סיבה בשטחים הגרמניים במהלך יריד אחד בפרנקפורט, תוכלו לתהות כיצד קורה שאפילו פרצוף בודד נותר בגרמניה. פרנקפורט היא ניקוז הכסף והזהב דרכו זורם כל מה שעולה וצומח, שמוטבע או מכה כאן. אם החור הזה היה מחובר לא היה שומע את התלונה הנוכחית שיש בכל מקום חובות שלא הועמדו על עצמם ואין כסף, שהמדינה כולה וכל הערים נבזזות על ידי עשב. אבל לא חשוב שיהיו דברים לעולם פחות ממשיכים בדרך זו: אנו הגרמנים צריכים להישאר גרמנים, אנחנו לא מתים אלא אם כן נצטרך לעשות זאת. "

בעבודה המצוטטת לעיל מיסלדן רוצה שמזהב וכסף ישמרו בכל האירועים בגבולות העולם הנוצרי: "הגורמים האחרים לרחוק החוץ לכסף הם העסקים המוחזקים מחוץ לכריסטנדום לטורקי, פרס ואיי הודו המזרחית , אילו עסקאות נשמרות לרוב בכסף מוכן, ובכל זאת באופן שונה מהעסקאות של כריסטנדום שבתוכו. כי למרות שהעסקאות בתוך כריסטנדום מונעות עם כספים מוכנים, ובכל זאת הכספים הללו עדיין כלולים והמשיכו בגבולות יש בו שטף וריפלוקס, שיטפון ואיבוב של הכספים של כריסטנדום הנסחרים בתוכו, שכן לפעמים יש יותר בחלק אחד של כריסטנדום, לפעמים יש חכירה באחר, כמו שרק אחד רצה ואחד אחר שפע : זה בא והולך, ומתפתל סביב מעגל כריסטנדום, אך עדיין נמצא בתוך המצר שלו. אבל הכסף הנסחר מכריסטנדום לחלקים האמורים הסיוע מונפק ללא הפסקה ולעולם לא מחזיר את העוצמה.

 

[11.] "אבל מכסף מעורר תחילה עוקצנות … זה צומח בשלבים לסוג של טירוף, כבר לא סתם זלזול אלא רעב חיובי לזהב." (פליניוס, Historia naturalis , L. XXXIII, C. III.)

 

[12] איפוא, הוראס, אינו יודע דבר על הפילוסופיה של אגירת אוצרות, כאשר הוא אומר (סאטיר. ל. II, סאטיר. ג.): "אם אדם היה קונה נבלות, ובקרוב היה קנה אותם לערום אותם יחד אם כי לא חש כל עניין בנבל או במוזה כלשהי; אם כי לא היה סנדלר, הוא עשה את אותו הדבר עם נעליים, סכינים ומחזיק מעמד; עם מפרשי ספינות, אם כי מנוגדים לחייו של סוחר – כולם היו קוראים לו משוגע ומטורף, גם בצדק. מה שונה מאלה שמגדלת כסף וזהב, אם כי הוא לא יודע להשתמש בחנות שלו, וחושש לגעת בה כאילו היה קדוש? " [Horace, Satires, Epistles, Ars Poetica , London, 1942, p. 163.]

מר סניור יודע יותר על הנושא:

"נראה כי הכסף הוא האובייקט היחיד שבאמצעותו הרצון הוא אוניברסאלי; וזה כן מכיוון שכסף הוא עושר מופשט . בעליו עשויים לספק כרצונו את דרישותיו ככל שיהיו." Principes fondamentaux de l'économie politique , traduit par le Comte Jean Arrivabene, Paris, 1836, p. 221 [הקטע האנגלי לקוח מהכלכלה הפוליטית הבכירה, 1850, עמ '. 27]. וגם Storch : "ככל שכסף מייצג את כל צורות העושר האחרות, האדם צריך רק לצבור אותו כדי להשיג כל מיני עושר אחרים שקיימים על פני האדמה" (אופוס, ט. II, עמ '135).

 

[13.] כמה מעט השתנה האדם הפנימי של בעל הסחורות הבודד גם כשהפך לתרבותי והפך לקפיטליסט, הוכח למשל על ידי נציג לונדוני של בית בנק בינלאומי שהציג שטר של 100,000 ליש"ט ממוסגר כאות מעיל נשק מתאים. העניין במקרה זה הוא האוויר הגס והמפוחק, שבו השטר מסתכל כלפי מטה עם זרימת הדם.

 

[14.] ראה את הקטע מ- Xenophon שצוטט בהמשך

 

[15.] יעקב, אופ. cit., Vol. 11, צ. 25 ו -26

 

[16.] "בתקופות של תסיסה וחוסר ביטחון גדולים, במיוחד במהלך מצבים פנימיים או פלישות, המרות של זהב וכסף הופכים במהירות לדבש; ואילו, בתקופות של שלווה ושגשוג, כסף הופך לצלחת ותכשיטים" (אופ. ציטוט, כרך ב ', עמ' 357).

 

[17.] בקטע הבא קסנופון דן בכסף ובאגרוף, שני היבטים ספציפיים ומובחנים של כסף: "מכל הפעולות עמו אני מכיר, זה היחיד בו לא מורגשת שום סוג של קנאה בהתפתחות נוספת של התעשייה … ככל שכמות העפרות שהתגלתה הייתה גדולה יותר וכמות הכסף המופק גדולה יותר, כך גדל מספר האנשים המוכנים לעסוק במבצע …. אף אחד כאשר לא קיבל מספיק רהיטים לביתו חולם על ביצע רכישות נוספות על הראש הזה, אך מכסף שאיש מעולם לא החזיק כל כך הרבה עד שהוא נאלץ לבכות "די", נהפוך הוא, אם בכלל מישהו יתפוס בסכום בלתי מוגבל הוא מוצא תענוג גדול לחפור בור באדמה ואגרה כעבודה ממשית שלה …. כשמדינה משגשגת אין דבר שאנשים כל כך חפצים בו כמו כסף.הגברים רוצים כסף להוציא על שריון יפהפה וסוסים משובחים, ובתים וציוד נאה להפליא. מכל הסוגים . הנשים מתייחסות לעצמן לבגדים יקרים וקישוטי זהב. או כשמדינות חולות, או דרך עקרות של תירס ופירות אחרים, או באמצעות מלחמה, הדרישה למטבע הנוכחי חיונית עוד יותר (בעוד שהאדמה טמונה לא יצרנית), לשלם עבור צורך או סיוע צבאי. "(Xenophon De Vectigalibus , ג. IV [בתרגום מאת HG Dakyns, לונדון, 1892, כרך ב ', עמ' 33i-36].) בפרק 9, ספר I לפוליטיקה שלו, מציג אריסטו את שני מעגלי התפוצה C-M-C ו- M-C-M, אותו הוא מכנה "כלכלה" ו"כרמטיקה ", וההבדלים ביניהם. שתי הצורות מנוגדות זו לזו על ידי הטרגדינים היוונים, ובמיוחד אירופידס.

 

 

ב. אמצעי תשלום

עד כה נחשבו שתי צורות כסף השונות ממדיום התפוצה, כלומר מטבע ומטמון מושעה. הצורה הראשונה, הפיכה זמנית של מטבעות לכסף, משקפת את העובדה שבא תחום מסוים של מחזור הדם, המונח השני של C-M-C, כלומר M-C הרכישה, חייב להתפרק לסדרה של רכישות עוקבות. עם זאת, האיסוף נובע פשוט מהפרדת העסקה C-M שאינה ממשיכה ל- M-C, או שהיא בסך הכל התפתחות עצמאית של המטמורפוזה הראשונה של סחורות, כסף, או צורת קיומה המנוכרת של כולם סחורות נבדלות מאמצעי התפוצה, המייצגות את הצורה המוכרת תמיד של הסחורה. מטבעות המוחזקים במילואים ובמאגרים מהווים כסף רק כאי אמצעי זרימה, והם אינם אמצעי תפוצה רק מכיוון שהם לא מסתובבים. צורת הכסף הייחודית שאנו רואים בה כעת עוברת או נכנסת למחזור, אך אינה מתפקדת כאמצעי למחזור. כסף כאמצעי זרימה היה תמיד אמצעי רכישה, אך כעת הם אינם משמשים באותה יכולת.

 

כאשר כתוצאה מאגירת כסף הופכת להתגלמות העושר החברתי המופשט והנציגה החומרי של העושר הגופני, היבט זה של הכסף מקבל פונקציות ספציפיות בתהליך ההפצה. כאשר הכסף מסתובב פשוט כאמצעי למחזור ומכאן כאמצעי רכישה, זה מניח שסחורה וכסף מתעמתים זה עם זה בו זמנית; במילים אחרות, שאותו ערך זמין פעמיים, כסחורה בידי המוכר בקוטב אחד, וככסף בידי הקונה בעמוד השני. קיומם המקביל של שני המקבילות בקטבים מנוגדים ושינוי מקום בו זמנית, או ניכורם ההדדי, מניח בתורו כי המוכר והקונה יתקשרו זה בזה רק כבעלים של סחורות קיימות בפועל. אולם המטמורפוזה של הסחורות, שבמהלכה מתפתחות צורות הכסף השונות השונות, הופכת גם את בעלי הסחורות ומשנה את התפקיד החברתי שהם ממלאים ביחס זה לזה. במהלך המטמורפוזה של סחורות שומר הסחורות משנה את עורו בתדירות גבוהה ככל שהסחורה עוברת שינוי או כפי שמופיע כסף בצורה חדשה. בעלי סחורות עמדו אפוא זה מול זה במקור פשוט כבעלי סחורות; ואז אחד מהם הפך למוכר, והשני לקונה; ואז כל אחד הפך לסירוגין לקונה ומוכר; ואז הם הפכו לאגרים ולבסוף גברים עשירים. בעלי סחורות העולים מתהליך ההפצה שונים בהתאם לאלה שנכנסים לתהליך. הצורות השונות שהכסף מקבל בתהליך ההפצה הן למעשה רק התגבשות של טרנספורמציה של סחורות, טרנספורמציה שהיא בתורו רק הביטוי האובייקטיבי ליחסים החברתיים המשתנים בהם בעלי הסחורות מנהלים את חילופי הדברים. יחסי יחסי מין חדשים מתעוררים בתהליך ההפצה, ובעלי סחורות, המייצגים את היחסים המשתנים הללו, רוכשים מאפיינים כלכליים חדשים. באותו אופן שבתחום התפוצה הפנימית הכסף הופך להיות סמלי, ופיסת נייר בלבד המייצגת זהב מסוגלת לתפקד ככסף, כך שקונה או מוכר שמופיע כנציג גרידא של כסף או סחורות, היינו כזה מייצג כסף עתידי או סחורות עתידיות, מאפשר באותו תהליך לפעול כקונה או מוכר אמיתי.

 

כל הצורות המובחנות שהתפתחו על ידי זהב ככסף הם בסך הכל ביטויים של היבטים הטמונים במטאמורפוזה של סחורות, אך היבטים אלה לא קיבלו צורה נפרדת במחזור הכסף הפשוט, בכסף כפי שהוא מופיע כמטבע והמעגל C – M – ג כאחדות דינאמית, אחרת הם הופיעו רק כפוטנציאלים, כמו למשל הפרעת המטמורפוזה של סחורות. ראינו שבמהלך העסקה C – M הסחורה כערך שימוש אמיתי וערך חליפין נומינלי מובא ליחס עם כסף כערך חליפין אמיתי וכערך שימוש נומינלי בלבד. על ידי ניכור הסחורה כערך שימוש המוכר מבין את שווי החליפין שלו ואת שווי השימוש של הכסף. לעומת זאת, על ידי ניכור כסף כשווי חליפין, הקונה מבין את שווי השימוש בו ואת מחיר הסחורה. סחורה וכסף, בהתאם, מחליפים מקומות. התהליך האקטיבי של אנטיתזה קוטבית דו-צדדית זו מופרד בתורו בזמן שהוא מתבצע. המוכר למעשה מתנכר לסחורה אך מבין את מחירו מלכתחילה רק באופן נומינלי. הוא מכר את הסחורה במחירה, אך המחיר יתממש רק במועד מאוחר יותר שנקבע מראש. הקונה קונה כנציג כסף עתידי, ואילו המוכר מוכר כבעלים של סחורה הזמינה כאן ועכשיו. מצד אחד, המוכר מוסר למעשה את הסחורה כערך שימוש מבלי שהוא ממש מבין את מחירו; מצד שני, הקונה מממש את כספו בערך השימוש בסחורה מבלי למסור את הכסף כשווי חליפין. בדיוק כמו שבעבר ייצג כסף על ידי ערך של ערך, כך כעת הוא מיוצג באופן סמלי על ידי הקונה עצמו. כמו שקודם לאסימון הערך כסמל אוניברסלי היה ערבות מדינה ושיעור חוקי, כך כעת הקונה כסמל אישי מוליד חוזים פרטיים, הניתנים לאכיפה על פי חוק, בין בעלי סחורות.

 

לעומת זאת, בעסקה M-C, כסף כאמצעי רכישה אמיתי עשויים להתנכר, וכך לממש את מחיר הסחורה לפני מימוש שווי השימוש של הכסף, או לפני מסירת הסחורה. זה קורה, למשל, בצורה ידועה של תשלום מקדמה; גם בצורה של תשלום המשמש את הממשלה האנגלית לקניית אופיום מריוטים הודים, ומשמש ברובו על ידי סוחרים זרים החיים ברוסיה לקניית סחורות המיוצרות באותה מדינה. עם זאת, במקרים אלה הכסף מתפקד רק בצורה מוכרת של אמצעי רכישה ולכן אינו דורש הגדרה חדשה, [1] או כל דיון נוסף. ביחס לצורה המשתנה אשר שתי העסקאות M-C ו- C-M נוקטות כאן, רק נציין כי ההבחנה הרעיונית גרידא של רכישה ומכירה כפי שהיא מופיעה ישירות במחזור הופכת כעת להבחנה אמיתית, מכיוון שיש רק כסף במקרה אחד ורק מצרך במקרה השני; עם זאת, בכל אחד מהם ניתן להשיג רק הקיצון ממנו באה היוזמה. יתר על כן, שתי הצורות משותפות לכך שבכל אחת מהן שווה ערך אחד קיים רק בהחלטה משותפת של קונה ומוכר, החלטה המחייבת הדדית ומקבלת צורה משפטית מובהקת.

 

המוכר והקונה הופכים לנושה וחייב. בעוד שבעל הסחורות כשומר על מטמון היה דמות קומית למדי, הוא הופך כעת למפחיד, מכיוון שהוא לא רואה את עצמו, אלא את שכנו כהתגלמות סכום כסף מוגדר, והופך את שכנו ולא את עצמו לכדי עצמו. קדוש מעונה לשווי חליפין. המאמין לשעבר הופך לנושה [בגרמנית משחק מילים על המילים "der Gläubige", המאמין, ו "der Gläubiger", הנושה. – אד ] ופונה מדת למשפט.

 

"אני נשאר כאן על הקשר שלי!"

 

בצורה המשתנה של C-M, שבה הסחורה עומדת בפועל והכסף רק מיוצג, הכסף מתפקד תחילה כמדד לערך. שווי החליפין של הסחורה מוערך בכסף כמדדתו, אך ערך החליפין הנמדד בחוזה, כלומר המחיר, קיים לא רק במוחו של המוכר, אלא הוא גם מדד להתחייבויותיו של הקונה. . שנית, כסף מתפקד כאן כאמצעי רכישה, אף על פי שקיומו העתידי הוא שמטיל את צלו לפניו, שכן הוא גורם לסחורה לעבור מידיו של המוכר לאלה של הקונה. ביום הסדר של החוזה, הכסף נכנס למחזור, שכן הוא עובר מידיו של הקונה לשעבר לידי המוכר לשעבר. אבל זה לא נכנס לתחום המחזור כאמצעי זרימה או אמצעי רכישה. היא מילאה את הפונקציות הללו לפני שהייתה קיימת, והיא מופיעה בזירה לאחר שהפסיקה לבצע את הפונקציות הללו. הוא נכנס למחזור כמקבילה הראויה היחידה של הסחורה, כהתגלמות מוחלטת של ערך החליפין, כמילה האחרונה של תהליך החליפין, בקיצור כסף, ויתרה מכך ככסף שמתפקד כאמצעי תשלום אוניברסלי . נראה כי כסף שמתפקד כאמצעי תשלום הוא הסחורה המוחלטת, אך הוא נשאר בתחום התפוצה, לא מחוצה לו כמו אצל המטמון. ההבדל בין אמצעי רכישה לאמצעי תשלום הופך בולט מאוד, ובאופן לא נעים, בעת משברים מסחריים. [2]

 

המרת מוצרים לכסף בתחום המחזור מופיעה במקור כצורך אינדיבידואלי עבור בעל הסחורה כאשר המוצר שלו אינו מהווה ערך שימוש לעצמו, אך עדיין צריך להפוך לערך שימוש באמצעות ניכור. אולם בכדי לשלם ביום הסדר החוזי, הוא כנראה כבר מכר סחורות. ההתפתחות של תהליך המחזור הופכת אפוא את המכירה לצורך חברתי, די ללא קשר לצרכיו האישיים. כקונה סחורות לשעבר הוא נאלץ להפוך למוכר סחורות אחרות כדי להשיג כסף, לא כאמצעי רכישה, אלא כאמצעי תשלום, כצורה מוחלטת של ערך חליפין. המרת סחורות לכסף כמעשה סופי, או המטמורפוזה הראשונה של סחורות כ- המטרה הסופית, שנראתה באגירה כגחמה של בעל הסחורות, הפכה כעת לפונקציה כלכלית. המניע ותכני המכירה לשם תשלום מהווים את תוכן תהליך ההפצה, תוכן הנובע מעצם צורתו.

 

במכירה מסוג זה הסחורה עוברת ממצב אחד למשנהו, אם כי נדחית המטמורפוזה הראשונה שלה, המרתה לכסף. אולם מצד הקונה, המטמורפוזה השנייה עוברת, כלומר הכספים מומרים לסחורות, לפני שהמטמורפוזה הראשונה התרחשה, כלומר לפני המרת הסחורות לכסף. במקרה זה, אפוא, נראה כי המטמורפוזה הראשונה מתרחשת מאוחר מהשנייה. מכאן שכסף, צורת הסחורה במטאמורפוזה הראשונה שלו, רוכש היבט ייחודי חדש. כסף, כלומר התפתחות עצמאית של ערך החליפין, אינו עוד שלב מתווך במחזור הסחורות, אלא התוצאה הסופית שלו.

 

אין צורך בהוכחה בפירוט כדי להראות כי רכישות כאלה באשראי , בהן שני קטבי העסקה מופרדים בזמן, מתפתחות באופן ספונטני על בסיס תפוצה פשוטה של ​​סחורות. בהתחלה קורה שבמהלך המחזור בעלי סחורות מסוימים מתעמתים זה עם זה שוב ושוב כקונים ומוכרים. התרחשויות חוזרות ונשנות כאלה אינן נותרות מקריות בלבד, אך למשל ניתן להזמין סחורות לתאריך עתידי בו יש למסור ולשלם עבורן. המכירה במקרה זה מתבצעת באופן סמלי בלבד, כלומר, מבחינה משפטית, ללא נוכחות של סחורות וכסף בפועל. שתי צורות הכסף, אמצעי התפוצה ואמצעי התשלום, עדיין כאן זהים, מכיוון שמצד אחד סחורות וכסף מחליפים מקומות בו זמנית, ומצד שני, כסף אינו רוכש סחורות אלא מבין את מחיר הסחורות שנמכרו בעבר. יתר על כן, בשל האופי הספציפי של מספר ערכי שימוש הם באמת מנוכרים לא בכך שהם מועברים למעשה אלא רק על ידי שהם מושכרים לתקופה מוגדרת. לדוגמא, כאשר מוכרים שימוש בבית למשך חודש, ערך השימוש בו מועבר רק עם תום החודש, אם כי הבית מחליף ידיים בתחילת החודש. מכיוון שבמקרה זה ההפרדה בין העברת השימוש וההתנכרות האמיתית שלו מופרדת בזמן, מימוש מחירו מתרחש גם מאוחר מהמועד בו הוא משתנה. ידיים. לבסוף, בשל הבדלים בפרק הזמן ובאורך הזמן הנדרש לייצור סחורות שונות, יצרן אחד יוצא לשוק כמוכר לפני שהאחר יכול לפעול כקונה, ואם אותם בעלי סחורות שוב ושוב קונים ומוכרים אחד מוצרים של אחרים, שני ההיבטים של העסקה מופרדים על פי תנאי הייצור של סחורותיהם. זה מוליד יחסי נושה וחייב בין בעלי סחורות. ניתן לפתח מערכות יחסים אלה במלואן עוד לפני כניסת מערכת האשראי, אם כי הן הבסיס הטבעי של זו האחרונה. עם זאת ניכר כי ההתפתחות של מערכת האשראי, ולפיכך מצב הייצור הבורגני בכלל, גורמת לכסף לתפקד יותר ויותר כאמצעי תשלום לרעת תפקידה הן כאמצעי רכישה ואף יותר כאמצעי אלמנט של אגירה. למשל באנגליה, המטבע מוגבל כמעט כולו לתחום הסחר הקמעונאי ולעסקאות קטנוניות בין יצרנים לצרכנים, ואילו כסף כאמצעי תשלום שולט בתחום העסקות המסחריות הגדולות. [3]

 

כסף כאמצעי תשלום אוניברסלי הופך לסחורה האוניברסלית של חוזים, אם כי בתחילה רק בתחום מחזור הסחורות. [4] אולם ככל שמתפתחת פונקציה זו של כסף, כל צורות התשלום האחרות ממירות בהדרגה לתשלומים בכסף. עד כמה כסף מתפקד כאמצעי תשלום בלעדי מציין עד כמה השליטה בייצור לפי ערך חילופי ישיבה עמוקה ונפוצה. [5]

 

היקף הכסף במחזור כאמצעי תשלום נקבע קודם כל לפי סכום התשלומים המגיע, כלומר לפי המחירים המצטברים של הסחורות שנמכרו, ולא של הסחורות שיימכרו כמו שקורה עם זרימת כסף פשוטה. אך הסכום שנקבע כך נתון לשינוי על ידי שני גורמים: ראשית על ידי המהירות שבה מטבע חוזר על אותה פעולה, או מספר התשלומים המהווים שרשרת תשלומים דינאמית. A משלם B, ואז B משלם C וכן הלאה. המהירות שבה אותו מטבע יכול לפעול שוב ושוב כאמצעי תשלום תלויה מצד אחד בקישוריות יחסי בעלי הסחורות כנושים וכחייבים, בו אותו בעל סחורה שהוא נושה ביחס אדם אחד הוא חייב ביחס לאחר, וכן הלאה; ומצד שני, בפרק הזמן המפריד בין התאריכים השונים שבהם פירעון התשלומים. סדרת התשלומים, או של מטמורפוזות ראשונות שבוצעו לאחר מכן, שונה איכותית מסדרת המטמורפוזות המיוצגות על ידי תנועת הכסף כאמצעי תפוצה. הסדרה השנייה אינה מופיעה רק ברצף זמני, אלא נוצרת בצורה זו. סחורה הופכת לכסף, ואז שוב לסחורה, ובכך מאפשרת להפוך סחורה אחרת לכסף, וכן הלאה: במילים אחרות, המוכר הופך לקונה ובעל סחורות אחר הופך בכך למוכר. רצף זה מתגלה בהצלחה במהלך חילופי הסחורות עצמה. אבל העובדה שהכסף ש- A משלם ל- B משמש אז על ידי B כדי לשלם C, ואז על ידי C כדי לשלם D וכו ', ויתרה מזאת שתשלומים מצליחים זה לזה במהירות – יחס חיצוני זה אינו אלא ביטוי של קיים בעבר קשר חברתי. אותו מטבע עובר בידיים שונות לא מכיוון שהוא פועל כאמצעי תשלום; אך זה מועבר כאמצעי תשלום מכיוון שכבר הצטרפו ידיים אלה. שילוב נרחב בהרבה של הפרט בתהליך המחזור מסומן בהתאם על ידי מהירות הכסף כאמצעי תשלום, מאשר על ידי מהירות הכסף כמטבע או כאמצעי רכישה.

 

מכלול המחירים של רכישות ומכירות בו זמנית, ולפיכך דו קיום מרחבי, הוא הגבול שמעבר לא ניתן להחליף את מהירות המטבע בהיקפו. אך מכשול זה אינו קיים כאשר כסף מתפקד כאמצעי תשלום. אם התשלומים המגיעים לפירעון מרוכזים בו זמנית במקום אחד, המתרחש בהתחלה באופן ספונטני במוקדים גדולים של מחזור הסחורות, אז התשלומים מקזזים זה את זה כמו כמויות שליליות וחיוביות: מי שעליו לשלם B עשוי לקבל תשלום מ- C באותו זמן וכן הלאה. סכום הכסף הנדרש כאמצעי תשלום אינו תלוי אם כן בסכום התשלומים המצטבר אשר אמור להתבצע בו זמנית, אלא במידת הריכוז שלהם ובגודל היתרה שנותרה לאחר הסכומים השליליים והחיוביים. מתקזזים זה בזה. מכשירים מיוחדים לאיזון מסוג זה מתעוררים גם אם לא התפתחה מערכת אשראי, כפי שהיה ברומא העתיקה. אולם התחשבות בהם אינה רלוונטית יותר כאן מאשר התחשבות במועדי ההתיישבות הרגילים, אשר בכל מדינה מתבססת בקרב אנשים בשכבות חברתיות מסוימות. כאן רק נציין כי חקירות מדעיות לגבי ההשפעה הספציפית המופעלת בתאריכים אלה על השונות התקופתיות בכמות הכסף במחזור נעשו רק בתקופה האחרונה.

 

כאשר התשלומים מבטלים זה את זה כמויות חיוביות ושליליות, למעשה אין צורך להופיע בכסף. כאן הכסף מתפקד אך ורק כמדד ערך ביחס למחיר הסחורה והן לגודל ההתחייבויות ההדדיות. מלבד קיומו הנומינלי, ערך החליפין אינו מקבל אפוא קיום עצמאי במקרה זה, אפילו בצורה של סימן ערך, במילים אחרות כסף הופך לכסף נומינלי בלבד של חשבון. הכסף שמתפקד כאמצעי תשלום מכיל אפוא סתירה: מצד אחד, כאשר התשלומים מתאזנים, הם פועלים אך ורק כאמצעי נומינלי; לעומת זאת, כאשר יש לבצע תשלומים בפועל, הכסף נכנס למחזור לא כאמצעי זרימה חולף, אלא כהיבט הסטטי של המקבילה האוניברסלית, כמצרך המוחלט, בקיצור, ככסף. כאשר פותחו שרשראות תשלומים ומערכת מלאכותית להתאמתם, כל מהפך הקוטע בכוח את שטף התשלומים ומעורר את מנגנון האיזון ביניהם זה אחר זה הופך לפתע כסף מהצורה הכימרית הערמומית שנקטה כמדד ערך לקשה מזומן או אמצעי תשלום. בתנאים של ייצור מתקדם בורגני, כאשר בעל הסחורות כבר מזמן הפך לקפיטליסט, מכיר את אדם סמית שלו ומחייך בצורה מופלאה לאמונות התפלות שרק זהב וכסף מהווים כסף או שהכסף הוא בסופו של דבר הסחורה המוחלטת להבדיל מסחורות אחרות. – הכסף מופיע לפתע לא כאמצעי ההפצה, אלא שוב כצורה היחידה של ערך חילופי, כסוג ייחודי של עושר בדיוק כפי שהוא רואה בעיני הסוכנת. העובדה שכסף הוא גלגולו היחיד של העושר מתבטא בבחינת פיחות בפועל וחוסר הערך של כל העושר הגופני, ולא פיחות דמיוני גרידא כמו למשל במערכת המוניטרית. שלב מסוים זה של משברי שוק עולמיים ידוע כמשבר מוניטרי. ה- Summum bonum , צורת העושר היחידה שלגביה אנשים מתלהבים בזמנים כאלה, הוא כסף, מזומנים קשים, ובהשוואה אליו כל שאר הסחורות – רק מכיוון שהם ערכי שימוש – נראים חסרי תועלת, סתם חרוזים וצעצועים, או כמו שאומר הרופא שלנו מרטין לותר, רק קישוט וגרגרנות. הפיכה הפתאומית הזו של מערכת האשראי למערכת מוניטרית מוסיפה את המורת רוח התיאורטית לפאניקה הקיימת בפועל, וסוכני תהליך ההפצה מושפעים מתעלומה בלתי חדירה סביב יחסי עצמם. [6]

תשלומים בתורם מחייבים קרנות מילואים, צבירת כסף כאמצעי תשלום. היווצרות קרנות מילואים, בניגוד לאגירה, כבר לא נראית פעילות זרה להפצה, או כמו במקרה של עתודות מטבעות, סטגנציה טכנית גרידא של המטבע; נהפוך הוא, יש לצבור בהדרגה כסף בכדי שיהיו זמינים במועדים מוגדרים בעתיד עם פירעון התשלומים. אף על פי שעם התפתחות הייצור הבורגני, אפוא, צורת האגירה המופשטת הנחשבת להעשרה פוחתת, צורת האגירה שמתחייבת בתהליך ההחלפה עצמה גוברת; חלק מהעושר המצטבר בדרך כלל בתחום מחזור הסחורות נמשך לקרנות מילואים של אמצעי תשלום. ככל שהייצור הבורגני מתקדם יותר, כך מוגבלים הכספים הללו למינימום הכרחי. עבודתו של לוק בנושא הורדת הריבית [7] מכילה מידע מעניין על גודל קרנות המילואים הללו בתקופתו. זה מראה עד כמה חלק ניכר מהכסף שהופץ באנגליה נקלט על ידי עתודות אמצעי התשלום בדיוק בתקופה בה החלו להתפתח בנקאות.

 

החוק בדבר כמות הכסף במחזור כפי שעלה מבדיקת התפוצה הפשוטה של ​​הכסף, שונה באופן משמעותי על ידי תפוצה של אמצעי תשלום. אם ניתנת מהירות הכסף, הן כאמצעי זרימה והן כאמצעי תשלום, אז הסכום המצטבר של הכסף במחזור בתקופה מסוימת נקבע על ידי הסכום הכולל של מחירי הסחורות שיש לממש [פלוס] הסכום הכולל סכום התשלומים המגיע לתשלום בתקופה זו בניכוי התשלומים שמאזנים זה את זה. זה לא משפיע כלל על העיקרון הכללי כי סכום הכסף במחזור תלוי במחירי הסחורות, שכן הסכום המצטבר של התשלומים נקבע בעצמו על ידי המחירים שנקבעו בחוזים. עם זאת די ברור שהמחירים המצטברים של הסחורות במחזור בתקופה מוגדרת, נניח יום, אינם בשווי פנים עם היקף הכסף שנמצא במחזור באותו יום, גם אם ההנחה שמהירות התפוצה ושיטות התשלום הכלכליות נותרו ללא שינוי; מכיוון שכמות מסוימת של סחורות נמצאת במחזור שמחיריהם יתממשו בכסף רק במועד מאוחר יותר, וכמות מסוימת של כסף במחזור תואמת סחורות שעזבו את תחום המחזור לפני זמן רב. סכום כסף זה תלוי בתורו בערך התשלומים המגיעים לתוקף ביום זה, אם כי החוזים הרלוונטיים נחתמו במועדים שונים מאוד.

 

ראינו כי שינויים בערך הזהב והכסף אינם משפיעים על תפקידיהם כמדד לערך וכסף של חשבון. אך בכל הנוגע לכסף שנאסף הם בעלי חשיבות מכרעת, מכיוון שעם העלייה או הירידה בערך הזהב והכסף, ערך המטמון של הזהב או הכסף יעלה או ייפול. לשינויים מסוג זה יש חשיבות גדולה עוד יותר לכסף כאמצעי תשלום. התשלום מתבצע במועד שלאחר מכירת הסחורות; כלומר, כסף מבצע שתי פונקציות שונות בשתי תקופות שונות, ופועל תחילה כמדד ערך, ואז כאמצעי התשלום המתאימים למדד זה. אם בינתיים חל שינוי בערך של מתכות יקרות, או בזמן העבודה הדרוש לייצורן, לאותה כמות של זהב או כסף תהיה ערך גדול יותר או קטן יותר כאשר היא מתפקדת כאמצעי תשלום מאשר באותה עת. זה שימש כמדד לערך כשנחתם החוזה. הפונקציה אותה סחורה ספציפית, כמו זהב או כסף, מבצעת ככסף, או כערך חליפין שקיבל צורה עצמאית, באה לכאן בקונפליקט עם אופי הסחורה הספציפית, שערכה תלוי בשינויים בעלויותיהם של הפקה. ידוע שהנפילה בערך של מתכות יקרות באירופה הולידה מהפכה חברתית גדולה, כשם שהרפובליקה הרומית העתיקה בשלב מוקדם של תולדותיה חוותה מהפכה הפוכה שנגרמה כתוצאה מעליית ערך הנחושת. , המתכת שבה נדבקו חובות הפלבאים. גם ללא בחינה נוספת של ההשפעה שתנודות בערך של מתכות יקרות מפעילות על מערכת הכלכלה הבורגנית, ברור כי ירידת ערך מתכות יקרות מעדיפה חייבים על חשבון הנושים, ואילו עלייה בערכם לטובת נושים על חשבון חייבים.

 

 

ג. כסף עולמי

זהב הופך לכסף, להבדיל ממטבע, תחילה על ידי הוצאתו מהמחזור ונאסף, אחר כך על ידי כניסה למחזור כאי אמצעי למחזור, ולבסוף על ידי פריצת מחסומי התפוצה המקומית על מנת לתפקד כמקבילה אוניברסאלית בעולם. של סחורות. בכך הוא הופך לכסף עולמי .

 

באותו אופן כמו במקור המשקולות הנפוצות של מתכות יקרות שימשו מדדי ערך, כך שבשוק העולמי המרת הכספים מומרים מחדש לנקודות משקל מקבילות. כשם שהמתכת הגולמית האמורפית ( אה גס רוח ) הייתה הצורה המקורית של אמצעי זרימה, ובמקור הצורה הנטבעה הייתה פשוט האינדיקציה הרשמית למשקל מתכתי, כך שהמתכת היקרה המשמשת כמטבע אוניברסלי זורקת את צורתה והטבעה הספציפיים שלה וחוזרת למטבע ניטרלי טופס; כאשר מטבעות לאומיים, כמו אימפריאליות רוסיות, תלמים מקסיקניים וריבונות אנגליות, מסתובבים בחו"ל כותרותיהם אינם חשובים, ומה שחשוב הוא רק מהותם. לבסוף, ככסף בינלאומי, המתכות היקרות ממלאות שוב את הפונקציה המקורית שלהן כאמצעי החלפה: פונקציה שכמו חילופי סחורות עצמה, מקורה בנקודות מגע בין קהילות פרימיטיביות שונות ולא בתוך פנים הקהילות. כסף שמתפקד ככסף עולמי חוזר לצורתו הטבעית המקורית. כאשר הוא יוצא מהמחזור המקומי, כסף משיל את הטפסים הספציפיים שמקורם בהתפתחות חילופי דברים באזורים מסוימים, או את הצורות המקומיות שמונחים על ידי הכסף כמדד למחיר – שינוי, שינוי קטן ואות ערך.

 

ראינו שרק מצרך אחד משמש מדד לערך במחזור הפנימי של מדינה כלשהי. אך מכיוון שבמדינה אחת הזהב מבצע את הפונקציה הזו, בכסף אחר, מוכר סטנדרט ערך כפול בשוק העולמי, וכל פונקציות הכסף משוכפלות. תרגום ערכי הסחורות ממחירי זהב למחירי כסף ולהיפך תמיד תלוי בערך היחסי של שתי המתכות; ערך יחסי זה משתנה ברציפות וקביעתו מופיעה בהתאם כתהליך מתמשך. בעלי סחורות בכל מדינה נאלצים להשתמש בזהב וכסף לסירוגין לסחר חוץ ובכך להחליף את זרם המתכת ככסף בתוך המדינה למתכת שהיא דורשת במקרה ככסף במדינה זרה. לפיכך, כל מדינה מעסיקה זהב וכסף גם ככסף עולמי.

 

זהב וכסף בתחום מחזור הסחורות הבינלאומי מופיעים לא כאמצעי תפוצה אלא כאמצעי חילופי אוניברסלי . אמצעי החליפין האוניברסלי פועלים עם זאת אך ורק כאמצעי רכישה ואמצעי תשלום , שתי צורות שכבר תיארנו, אך קשריהן הופכים בשוק העולמי. כאשר בתחום התפוצה הפנימית הכסף שימש כמטבע, כלומר כקשר מתווך באחדות הדינמית C-M-C או כצורה חולפת בלבד של ערך חילופי במהלך תנועת סחורות תמידית – הוא תפקד בלעדית כאמצעי לרכישה. ההפך הוא המקרה בשוק העולמי. כאן זהב וכסף משמשים כאמצעי רכישה אם המחלף הוא חד צדדי בלבד ולכן רכישה ומכירה מופרדים. לדוגמא, סחר הגבולות בקיכטה הוא למעשה ולפי סחר חליפין, בו כסף משמש רק כמדד לערך. המלחמה בשנים 1857-58 גרמה לסינים למכור בלי לקנות. ואז הופיע לפתע כסף כאמצעי רכישה. מתוך הערכה למכתב האמנה, הרוסים הפכו מטבעות של חמש פרנק הצרפתים למוצרי כסף גולמיים ששימשו כאמצעי חילופי דברים. כסף שימש מאז ומתמיד אמצעי רכישה עבור אירופה ואמריקה, מצד אחד, ואסיה, שם היא מתכנסת למאגרים, מצד שני. יתר על כן, מתכות יקרות משמשות אמצעי רכישה בינלאומיים כאשר שיווי המשקל הרגיל בהחלפת מוצרים בין שתי מדינות מופרע לפתע, למשל, כאשר יבול רע מכריח את אחת מהן לקנות בסולם יוצא דופן. סוף סוף מתכות יקרות משמשות כאמצעי רכישה בינלאומיים על ידי המדינות המייצרות זהב וכסף, שם הן מוצרים ישירים וגם סחורות, ולא סוג של סחורה המרה. עם התפתחות חילופי הסחורות בין תחומי תפוצה לאומיים שונים, מתפתח גם הפונקציה שממלא הכסף העולמי כאמצעי תשלום עבור יישום יתרות בינלאומיות.

 

תפוצה בינלאומית, כמו תפוצה מקומית, דורשת כמות משתנה כל הזמן של זהב וכסף. חלק מהמטוסים שנצברו משמש כתוצאה מכך על ידי כל מדינה כקרן מילואים של כסף עולמי, קרן שלעתים מצטמצמת, ולעיתים מתחדשת על פי תנודות בחילופי סחורות. [8] בנוסף לתנועות מסוימות של כסף עולמי הזורם אחורה וקדימה בין תחומי תפוצה לאומיים, ישנה תנועה כללית של כסף עולמי; נקודות המוצא הן מקורות הייצור, שממנו זורמים זהב וכסף לכיוונים שונים לכל שווקי העולם. כך, זהב וכסף בסחורות נכנסים לתחום התפוצה העולמית ובפרופורציה לזמן העבודה הכלול בהם הם מוחלפים למקבילות סחורות לפני שהם מגיעים לאזור התפוצה המקומית. בהתאם לכך יש להם ערך מוגדר כאשר הם מופיעים באזורים אלה. הערך היחסי שלהם בשוק העולמי מושפע אפוא באופן אחיד מכל נפילה או עלייה בעלויות הייצור שלהם והוא בלתי תלוי במידה שבה נקלטים זהב או כסף על ידי תחומי המחזור הלאומיים השונים. ענף אחד של זרם המתכת שנקלע לאזור מסוים בעולם הסחורות נכנס מייד למחזור הכסף המקומי כתחליף למטבעות שחוקים; אחר מועבר למאגרים שונים שבהם מצטברים מטבעות, אמצעי תשלום וכסף עולמי; השלישית משמשת לייצור מאמרי יוקרה והשאר, סוף סוף, הופך פשוט לאגירות. במקום בו צורת הייצור הבורגנית הגיעה לשלב מתקדם, מופחת היווצרות האגוזים למינימום הדרוש על ידי הענפים השונים בתהליך הסירקולציה לפעולה החופשית של המנגנון שלהם. בתנאים אלה כלולים מטוסים ככאלה רק מעושר שוכב סרק, אלא אם כן הם מייצגים עודף זמני במאזן התשלומים, תוצאה של הפרעה בהחלפת המוצרים ולכן סחורות שהוכנסו במטאמורפוזה הראשונה שלהם.

 

כמו שבתיאוריה זהב וכסף כמו כסף הם סחורות אוניברסאליות, כך גם כסף עולמי הוא צורת הקיום המתאימה של הסחורה האוניברסלית. באותה הפרופורציה שבה כל הסחורות מוחלפות בזהב וכסף, אלה הופכות לצורה המשדרת של כל הסחורות ומכאן סחורות הניתנות להחלפה אוניברסלית. הם מתממשים כהתגלמויות של זמן עבודה אוניברסאלי במידה שהחלפת תוצרי עבודת הבטון הופכת בכל העולם. הם הופכים למקבילות אוניברסאליות ביחס להתפתחות סדרת המקבילות המסוימות המהוות את תחומי החלפה שלהם. מכיוון ששווי החליפין של סחורות מפותח באופן אוניברסלי במחזור הבינלאומי, נראה שהוא הופך לזהב וכסף ככסף בינלאומי. מכיוון שכתוצאה מהתעשייה המגוונת שלהם והמסחר החובק את הכלל, אומות בעלי הסחורות הפכו זהב לכסף הולם, הם רואים בתעשייה ובמסחר רק אמצעים המאפשרים להם למשוך כסף מהצורה של זהב וכסף מהשוק העולמי. . זהב וכסף ככסף בינלאומי הם אפוא גם תוצרי התפוצה האוניברסלית של הסחורות והאמצעים להרחבת היקפו. כשם שהאלכימאים, שרצו לייצר זהב, לא היו מודעים לעליית הכימיה, כך בעלי הסחורות, הרודפים אחר צורה קסומה של הסחורה, אינם מודעים למקורות התעשייה העולמית והסחר העולמי שעולים להיות. זהב וכסף עוזרים ליצור את השוק העולמי על ידי צפי לקיומו בתפיסת הכסף שלהם. השפעתם הקסומה אינה מוגבלת בשום אופן לחיתוליה של החברה הבורגנית, אלא היא התוצאה הבלתי נמנעת של הדרך ההפוכה בה מופיעה העבודה הסוציאלית שלהם בפני נציגי עולם הסחורות; הוכחה לכך הייתה ההשפעה המופלאה שגילוי הזהב באזורים חדשים שונים הפעיל על סחר בינלאומי באמצע המאה התשע עשרה.

 

ככל שכסף מתפתח לכסף בינלאומי, כך בעל הסחורות הופך לקוסמופוליטי. היחסים הקוסמופוליטיים של גברים זה לזה מהווים במקור רק את יחסיהם כבעלי סחורות. סחורות ככאלה אדישות לכל המחסומים הדתיים, הפוליטיים, הלאומיים והלשוניים. השפה האוניברסלית שלהם היא מחיר והקשר שלהם הוא כסף. אך יחד עם התפתחות הכסף הבינלאומי כנגד מטבעות לאומיים, מתפתח הקוסמופוליטיזם של בעל הסחורות, פולחן של סיבה מעשית, בניגוד לדעות הקדומות הדתיות, הלאומיות והאחרות המסכנות את התהליך המטבולי של האנושות. בעל הסחורה מבין כי הלאום "אינו אלא חותמת הגינאה", מכיוון שאותה כמות זהב המגיעה לאנגליה בצורת נשרים אמריקאים הופכת לריבונות, שלושה ימים לאחר מכן מופצת כנפוליאון בפריס ועשויה להיתקל בהם כדוקסים בוונציה כמה שבועות אחר כך. הרעיון הנשגב שבו כל העולם מתמזג עבורו הוא זה של שוק, שוק עולמי. [9]

הערות :

[1.] כמובן שגם הון מתקדם בצורה של כסף וייתכן שהכסף שמתקדם הוא הון מתקדם, אך היבט זה אינו טמון בתחום תפוצה פשוטה.

 

[2.] לותר מדגיש את ההבחנה הקיימת בין אמצעי קנייה ואמצעי תשלום. [הערה בעותק של המחבר.]

 

[3.] למרות קוצר רוחו הדוקטרינרי של מר מקלעוד ביחס להגדרות, הוא מפרש באופן שגוי את היחסים הכלכליים היסודיים ביותר עד כדי כך שהוא טוען שכסף באופן כללי נובע מצורתו המתקדמת ביותר, כלומר אמצעי תשלום. הוא אומר בין היתר כי מכיוון שאנשים לא תמיד נזקקים לשירותיהם של זה בעת ובעונה אחת ובאותו ערך, "יישאר הבדל מסוים או סכום שירות המגיע מהראשון לשני, וזה יהווה חוב" בעל חוב זה עשוי להזדקק לשירותיו של אדם שלישי שאינו נדרש מיד לשירותיו, ו"מה יכול להיות טבעי יותר מאשר לשני להעביר לשליש את החוב המגיע לו מהראשון ". "הראיות לחוב, היו עוברות מיד ליד; … מה שנקרא מטבע … כאשר אדם מקבל התחייבות המובעת על ידי מטבע מטאלי, הוא מסוגל לפקד על השירותים לא רק של המקור חייבים, אך גם אלה של כלל הקהילה החרוצה. " HD Macleod, התיאוריה והפרקטיקה של בנקאות , כרך א '. אני, לונדון, 1855, צ'. אני [עמ '. 24, 29].

 

[4.] "כסף הוא מצרך הכללי של החוזה, או זה שרוב המציאות על רכוש שיושלמו בעתיד בעתיד יבוצעו." ביילי, אופ. cit., p. 3

 

[5.] בכיר (אופיס ציטוט, עמ '221) אומר: "מכיוון שערך הכל משתנה בפרק זמן מסוים, אנשים בוחרים כאמצעי תשלום מאמר שערכו משתנה לפחות ושומר על הארוך ביותר נתון יכולת ממוצעת לקנות דברים. כך, כסף הופך לביטוי או לייצוג של ערכים. " נהפוך הוא, זהב, כסף וכו 'הופכים לאמצעי תשלום כללי, מכיוון שהם הפכו לכסף, זהו התגלמות עצמאית של ערך החליפין. דווקא כאשר לוקחים בחשבון את היציבות של ערך הכסף, שהוזכר על ידי מר סניור, כלומר, בתקופות בהן כוח הנסיבות מכונן כסף כאמצעי תשלום אוניברסאלי, אנשים מתוודעים לשינויים בערך של כסף. תקופה כזו הייתה התקופה האליזבתאנית באנגליה, כאשר בגלל הפחתה המובהקת של המתכות היקרות, הועבר דרך הפרלמנט חוק על ידי הלורד בורלי וסר תומאס סמית 'כדי לכפות על אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג' לספק תשלום עבור אחד -שליש משכירות אדמותיהם בחיטה ומלט.

 

[6] בויסווילברט , המבקש למנוע את יחסי הייצור הבורגניים נגד בורגנות עצמה, מעדיף לשקול את צורות הכסף בהן הכסף מופיע כתופעה נומינלית או חולפת. בעבר הוא ראה אמצעי זרימה מנקודת מבט זו וכעת כאמצעי תשלום. עם זאת הוא לא מצליח להבחין בהפיכתו הפתאומית של צורת הכסף הנומינלית למציאות חיצונית, ולעובדה שאפילו המדד המושגי בלבד של הערך מכיל בסביבות מזומנים קשים. בויסווילברט אומר, כי הסחר הסיטונאי – בו לאחר "הערכת הסחורות" מחליפים ללא התערבות כסף – מראה כי כסף הוא פשוט היבט של הסחורות עצמן. Le detail de la France , p. 210

 

[7.] לוק, כמה שיקולים בנושא הורדת העניין , עמ '17, 18

 

[8.] "הכסף שנצבר מתווסף לסכום אשר, כדי להיות באמת במחזור ולספק את אפשרויות הסחר, יוצא ויוצא מתחום התפוצה עצמו. "(GR Carli, הערה על Verri , Meditazioni sulla Economia Politica , עמ '192, t. XV, Custodi, Ic)

 

[9.] "יחסי מין בין עמים משתרעים על פני כל העולם עד כדי כך שאפשר לומר כמעט שכל העולם אינו אלא עיר אחת בה מתקיים יריד קבוע הכולל את כל הסחורות, כך שבאמצעות כסף כל הדברים המיוצרים על ידי הארץ, כל אדם בביתו יכול לרכוש את בעלי החיים והתעשייה האנושית. המצאה נפלאה. " מונטנרי, דלה מונטה (1683), עמ '. 40

 

 

  1. המתכות היוקרתיות

בהתחלה, תהליך הייצור הבורגני משתלט על מטבע מתכתי כמכשיר קיים ומוכן, שלמרות שהוא התארגן בהדרגה, במבנה הבסיסי שלו נשמר בכל זאת. השאלה מדוע זהב וכסף, ולא סחורות אחרות, משמשים כחומר הכסף נמצאת מחוץ לתחום המערכת הבורגנית. לכן לא נעשה יותר מאשר לסכם את ההיבטים החשובים ביותר.

 

מכיוון שזמן העבודה האוניברסלי עצמו יכול להציג רק הבדלים כמותיים, על האובייקט שיוכר כמתגלם הספציפי שלו להיות מסוגל להביע הבדלים כמותיים גרידא, ובכך להניח איכות זהה והומוגנית. זהו התנאי הראשון שיש למלא אם סחורה אמורה לתפקד כמדד לערך. אם למשל מעריכים את כל הסחורות מבחינת שוורים, מסתרים, תירס וכו ', יש למעשה למדוד אותם בשוורים ממוצעים אידיאליים, מסתירים ממוצעים וכו', מכיוון שיש הבדלים איכותיים בין שור למשנהו, הרבה תירס אחד ועוד אחד, מחבוא אחד ועוד. זהב וכסף, לעומת זאת, כחומרים פשוטים הם תמיד אחידים וכתוצאה מכך כמויות שוות מהן יש ערכים שווים. [1] תנאי נוסף שצריך למלא על ידי הסחורה אשר אמורה לשמש כמקבילה אוניברסאלית והיא הנובעת ישירות מתפקידה לייצג הבדלים כמותיים גרידא, היא חלוקתה לכל מספר חלקים רצוי והאפשרות לשלב אלה שוב, כך שניתן לייצג כסף של חשבון גם בצורה מוחשית. זהב וכסף הם בעלי תכונות אלה במידה יוצאת דופן.

כאמצעי זרימה יש לזהב וכסף יתרון על פני סחורות אחרות בכך שהכבידה הספציפית הגבוהה שלהם – המייצגת משקל ניכר בחלל קטן יחסית – מתאימה לכוח הכוח הספציפי הכלכלי שלהם, בכך שהם מכילים זמן עבודה רב, כלומר ערך חילופי ניכר , בנפח קטן יחסית. זה מאפשר תחבורה, העברה מיד ליד, ממדינה למדינה, ומאפשר לפתע להופיע זהב וכסף ופתאום להיעלם – בקיצור תכונות אלו מקנות ניידות פיזית, את הסנוה הלא -סחורה של הסחורה שתשרת. כמובייל הנצח של תהליך המחזור.

 

הערך הספציפי הגבוה של מתכות יקרות, עמידותן, יכולת ההפרדה היחסית, העובדה שהן אינן מתחמצנות כאשר הן נחשפות לאוויר וכי הזהב בפרט אינו מסיס בחומצות שאינן אקווה רג'יה – כל התכונות הפיזיקליות הללו הופכות מתכות יקרות לחומר הטבעי. לאגירה. פיטר מרטיר, שהיה ככל הנראה חובב שוקולד גדול, מעיר אם כן על שקי הקקאו שבמקסיקו שימשו מעין כסף.

 

"כסף מבורך שמספק את האנושות למשקה מתוק ומזין ומגן על בעליו התמים מפני מחלת האשמה הנפשית, מכיוון שלא ניתן לאחסן אותו זמן רב ולא להסתיר את התחתית!" ( דה אורבה נובו [אלקלה, 1530, דצמבר 5, כיפה 4] .24)

 

מתכות באופן כללי חייבות את חשיבותן הרבה בתהליך הייצור הישיר לשימושן ככלי ייצור. לא ניתן להשתמש בזהב וכסף, למעט מחסורם, בדרך זו מכיוון שבהשוואה לברזל ואפילו לנחושת (במצב הקשוח בו השתמשו הקדמונים), הם רכים מאוד, ולכן במידה רבה חסר האיכות שעליהם השימוש: ערך המתכות באופן כללי תלוי. כשם שהמתכות היקרות אינן מועילות בתהליך הייצור הישיר, כך נראה שהן אינן נחוצות כאמצעי קיום, כלומר כתמצאי צריכה. אם כן, ניתן להציב כל כמות מהם כרצונם בתהליך החברתי של מחזור הדם מבלי לפגוע בייצור ובצריכה ככאלה. ערך השימוש הפרטני שלהם אינו מתנגש עם תפקודם הכלכלי. זהב וכסף, לעומת זאת, אינם רק מיותרים באופן שלילי, כלומר חפצים הניתנים לחלוקה, אלא שתכונותיהם האסתטיות הופכות אותם לחומר הטבעי לפומפ, קישוט, זוהר, דרישות אירועים חגיגיים, בקיצור, הביטוי החיובי של עליונות שפע ועושר. הם מופיעים, כביכול, כאור מיוצק המורם מעולם התת-קרקעי, שכן כל קרני האור בהרכבם המקורי משתקפות על ידי כסף, ואילו אדום לבד, צבע העוצמה הגבוהה ביותר, משתקף על ידי זהב. חוש הצבע, יתר על כן, הוא הצורה הפופולרית ביותר של תפיסה אסתטית באופן כללי. הקשר האטימולוגי בין שמות מתכות יקרות והפניות לצבע בשפות הודו-אירופיות שונות הוכיח על ידי יעקב גרים (ראו את תולדות השפה הגרמנית שלו ).

 

סוף סוף העובדה שניתן להפוך זהב וכסף מטבע למטבעות, מטילים למוצרי יוקרה ולהיפך, היתרון שיש להם על פני סחורות אחרות בכך שהם לא מוגבלים לצורה השימוטית המסוימת שניתנה להם בעבר הופך אותם החומר הטבעי לכסף, שצריך כל הזמן להשתנות מצורה אחת לאחרת.

 

הטבע לא מייצר יותר כסף מאשר בנקאים או שער חליפין. אך מכיוון שבייצור בורגני, יש להתגבש את העושר כפטיש בחומר מסוים, זהב וכסף הם התגלמותו המתאימה. זהב וכסף אינם מטבעם, אך כסף מורכב מאופיו של זהב וכסף. זהב או כסף כגיבוש כסף הם מצד אחד לא רק תוצר של תהליך ההפצה אלא למעשה המוצר היציב היחיד שלו; לעומת זאת, זהב וכסף הם מוצרים ראשוניים מוגמרים, והם מייצגים ישירות את שני ההיבטים הללו, שאינם נבדלים על ידי צורות ספציפיות. התוצר האוניברסלי של התהליך החברתי, או התהליך החברתי עצמו הנחשב כמוצר, הוא מוצר טבעי מסוים, מתכת, הכלול בקרום כדור הארץ וניתן לחפור אותו. [2]

 

ראינו כי זהב וכסף אינם יכולים לעמוד בדרישה שככסף הם צריכים להיות בעלי ערך בלתי הפיך. ערכם בכל זאת יציב יותר מזה של סחורות אחרות בממוצע, כפי שאפילו אריסטו ציין. מלבד ההשפעה הכללית של הערכה או פיחות של מתכות יקרות, וריאציות בערך היחסי של זהב וכסף הם בעלי חשיבות מיוחדת, מכיוון ששניהם משמשים זה לצד זה כחומר כספי בשוק העולמי. יש לייחס את הסיבות הכלכליות הטהורות לשינויי ערך כאלה – כיבושים ותהפוכות פוליטיות אחרות, שהפעילו השפעה מהותית על ערך המתכות בעת העתיקה, אך ורק השפעה מקומית וזמנית – יש לייחס לשינויים בזמן העבודה הנדרש ל ייצור מתכות אלה. זמן עבודה זה עצמו יהיה תלוי במחסור היחסי של מרבצים טבעיים ובקשיים הכרוכים ברכישתם במצב מתכתי טהור. זהב הוא למעשה המתכת הראשונה שגבר גילה. מצד אחד, הוא מתרחש בטבע בצורה גבישית טהורה, כחומר נפרד שאינו משולב כימית עם חומרים אחרים, או במצב בתולי, כפי שאמרו האלכימאים; מצד שני, הטבע עצמה מבצעת את העבודה הטכנית על ידי שטיפת זהב בקנה מידה גדול בנהרות. רק העבודה העמוקה ביותר נדרשת מצד האדם לצורך חילוץ זהב בין נהרות ובין משקעי סחף; ואילו ייצור כסף מצריך כרייה ובכלל פיתוח טכני גבוה יחסית. הערך של כסף אפוא גבוה במקור מזה של הזהב, אם כי הוא פחות נדיר לחלוטין. ההצהרה של סטראבו כי שבט ערבי נתן עשרה קילוגרמים של זהב עבור קילוגרם אחד של ברזל, ושני קילוגרמים של זהב עבור קילוגרם אחד של כסף, היא ללא ספק מדהימה. אך ערך הכסף נוטה ליפול ביחס לזהב, ככל שמתעצמות הכוחות היצרניים של עבודה סוציאלית וכתוצאה מכך תוצר של עבודה פשוטה הופך ליקר יותר בהשוואה לזה של עבודה מורכבת, ועם קרום האדמה שנפתח יותר ויותר מקורות זהב מקוריים עלולים להיות מותשים. לבסוף, בשלב נתון של פיתוח טכנולוגיה ואמצעי התקשורת, גילוי שטחים חדשים המכילים זהב או כסף ממלא תפקיד חשוב. היחס בין זהב לכסף באסיה העתיקה היה 6 ל- 1 או 8 ל- 1; היחס האחרון היה נפוץ בסין וביפן אפילו בראשית המאה התשע עשרה; 10 עד 1, היחס שמתקבל בזמנו של קסנופון, ניתן לראות ביחס הממוצע של התקופה האמצעית של ימי קדם. עבודת מכרות הכסף הספרדי על ידי קרתגו ובהמשך על ידי רומא הפעילה השפעה דומה למדי על העולם הקדום לזה של גילוי המכרות האמריקאים על אירופה המודרנית. בתקופת הקיסרים הרומאים, 15 או 16 עד אפשר לקחת 1 כממוצע הגס, אם כי ערך הכסף ברומא שקע לעיתים קרובות אפילו נמוך יותר. במהלך התקופה שלאחר מכן המגיעה מימי הביניים לתקופה המודרנית, מתרחשת תנועה דומה המתחילה בירידה יחסית של זהב ומסתיימת בירידה בערך הכסף. היחס הממוצע בימי הביניים, כמו בתקופתו של קסנופון, היה 10 ללי, וכתוצאה מגילוי מוקשים באמריקה היחס שוב הופך ל 16 או 15 ל 1. גילוי הזהב באוסטרליה, קליפורניה וקולומביה. כנראה יביא לירידה נוספת בערך הזהב. [3]

 

הערות :

[1.] "מאפיין ייחודי של מתכות הוא שביכולתן בלבד כל היחסים מצטמצמים לכדי יחידה אחת, כלומר הכמות שלהם, שכן מטבעם הם לא נבדלים על ידי הבדלי איכות לא בהרכבם הפנימי ולא בצורתם החיצונית. ומבנה ”(גליאני, ציטוט, עמ '126-27).

 

[2.] בשנת 760 התברר כי קהל של אנשים עניים שוטפים זהב מחול הנהר מדרום לפראג, ושלושה גברים הצליחו ביום אחד לחלץ סימן [חצי קילוגרם] זהב; והיה כל כך גדול העומס בעקבות "החפירות" ומספר הידיים שנמשכו מהחקלאות כה גדול, שבשנה שלאחר מכן ביקר במדינה רעב. (ראו MG Korner, Abhandlung von dem Alterthum des böhmischen Bergwerks , Schneeberg, 1758 [p. 37 seq.).)

 

[3.] הערך היחסי של זהב וכסף עד כה לא הושפע מהתגליות האוסטרליות ואחרות. טענתו של מישל שבלייה כי ההיפך הוא הנכון, אינה שווה יותר מסוציאליזם של סנט-סימוניסט לשעבר. הציטוטים בשוק הלונדוני מראים, אכן, שבין 1810 ל- 1858 המחיר הממוצע של כסף במונחי זהב היה כמעט 3 אחוז יותר מאשר בתקופה שבין 1830 ל- 1850; אך עלייה זו נבעה פשוט מהביקוש של מדינות אסיה לכסף. מחירי הכסף בין 1852 ל- 1858 משתנים בשנים וחודשים שונים אך ורק בהתאם לדרישה זו ובשום אופן לא בהתאם לאספקת הזהב מהמקורות שהתגלו לאחרונה.

 

 

ג. תיאוריות של אמצעי המחזור ושל כסף

ממש כמו במאות השש עשרה והשבע-עשרה, כאשר החברה הבורגנית המודרנית הייתה בחיתוליה, העמים והנסיכים הונעו על ידי רצון כללי לכסף לצאת למסע צלב לארצות רחוקות בחיפוש אחר הגביע הזהוב, כך גם המתורגמנים הראשונים של המודרני העולם, יוצרי המערכת המוניטרית – מערכת מרכנתיל היא רק וריאנט שלה – הצהירו כי זהב וכסף, כלומר כסף, לבדם מהווים עושר. הם הצהירו בצורה נכונה כי ייעודם של החברה הבורגנית היה עשיית כסף, ומכאן, מנקודת המבט של ייצור סחורות פשוט, היווצרות אגדות קבע שלא עש או חלודה יכלו להרוס. אין זו הפרכה של המערכת המוניטרית להצביע על כך שטון ברזל שמחירו 3 ליש"ט הוא בעל ערך זהה לזה של 3 ליש"ט בזהב. העניין הנדון אינו היקף שווי החליפין, אלא צורתו הראויה. ביחס לתשומת לב המיוחדת שמקבלות מערכות המוניטריה והמרקטיליה לסחר בינלאומי ולענפים פרטיים של עבודה לאומית המובילות ישירות לסחר בינלאומי, הנחשבות על ידן כמקור האמיתי היחיד לעושר או לכסף, צריך לזכור בתקופות ההן הייצור הלאומי לרוב התנהל עדיין במסגרת צורות פיאודליות ושימש כמקור קיום מיידי עבור היצרנים עצמם. מרבית המוצרים לא הפכו לסחורות; לפיכך הם לא הוסבו לכסף ולא נכנסו כלל לתהליך הכללי של חילוף החומרים החברתי; מכאן שהם לא הופיעו כהתממשות של עבודה מופשטת אוניברסלית ואכן לא היוו עושר בורגני. כסף כמטרה וכאובייקט של מחזור הדם מייצג ערך חילופי או עושר מופשט, לא כל מרכיב פיזי של עושר, כמטרה הקובעת והמניע המניע של הייצור. זה היה בקנה אחד עם השלב הבסיסי של הייצור הבורגני, שאותם נביאים שלא הבינו שלא נכון היו צריכים להיצמד לצורה המוצקה, המוחשית והנוצצת של ערך חילופי, לערך חילופי בצורת הסחורה האוניברסלית, הנבדלת מכל הסחורות הספציפיות. תחום זרימת הסחורות היה התחום הכלכלי הבורגני בהחלט. לפיכך הם ניתחו את כל התהליך המורכב של הייצור הבורגני מבחינת אותה תחום בסיסי והתבלבלו בין כסף לבין הון. המאבק הבלתי פוסק של כלכלנים מודרניים כנגד המערכות המוניטריות והמרקטיליות מתעורר בעיקר מהעובדה שסוד הייצור הבורגני, כלומר שהוא נשלט על ידי ערך חליפין, מובא באופן אכזרי על ידי מערכות אלה. אף על פי שהוא מסיק ממנו את המסקנות השגויות, ריקרדו מציין איפשהו, שגם בזמן רעב, מיובא תירס מכיוון שסוחר התירס בכך מרוויח כסף, ולא כי האומה גוועת ברעב. הכלכלה הפוליטית טועה בביקורתה על המערכות הכספיות והמרקטיליות כשהיא מתייחסת להן כאשליות גרידא, כתיאוריות שגויות לחלוטין, ולא מצליחה לשים לב שהן מכילות בצורה פרימיטיבית הנחות יסוד משלה. מערכות אלה, יתר על כן, נותרות לא רק תקפות מבחינה היסטורית אלא שומרות על תוקפן המלא בתחומים מסוימים של הכלכלה המודרנית. בכל שלב בתהליך הייצור הבורגני כאשר העושר מקבל את הצורה האלמנטרית של סחורות, ערך החליפין מניח את צורת הכסף האלמנטרית, ובכל שלבי התהליך הייצור העושר לרגע מיידי חוזר שוב לצורה האלמנטרית היסודית של סחורות. תפקידי הזהב והכסף ככסף, בניגוד לתפקידיהם כאמצעי תפוצה ובניגוד לכל שאר הסחורות, אינם מבוטלים אפילו בכלכלה הבורגנית המתקדמת ביותר, אלא מוגבלים רק; המערכות המוניטריות והמרקטיליות נשארות תקפות. העובדה הקתולית כי זהב וכסף כהתגלמות ישירה של עבודה סוציאלית, ולכן כביטוי של עושר מופשט, עומדים מול מצרכים גסיים אחרים, הפרה כמובן את קוד הכבוד המחאה של כלכלנים בורגניים, ומפחד מדעות קדומות של המערכת המוניטרית, הם איבדו במשך זמן מה כל תחושת אפליה כלפי תופעות של זרימת הכסף, כפי שיראה החשבון הבא.

 

זה היה די טבעי שבניגוד למערכות הכספים והמרקטיליות, שידעו כסף רק כתוצר גבישתי של תפוצה, הכלכלה הפוליטית הקלאסית, מלכתחילה, הייתה צריכה להבין את צורת הכסף הנזילה, זו צורת ערך החליפין. שמתעוררת ונעלמת בתוך המטמורפוזה של סחורות. מכיוון שמסתכלים על מחזור הסחורות באופן בלעדי בצורה C-M-C, וזה בתורו רק כאחדות הדינמית של מכירה ורכישה, נשמר ההיבט הספציפי של כסף כאמצעי להפצה כנגד הצד הספציפי שלו ככסף. אם מבודד הפונקציה של אמצעי התפוצה בשימוש כמטבע, הרי שכפי שראינו, הוא הופך לאסימון ערכי. אך מאחר והתחלה התמודדה עם הכלכלה הפוליטית הקלאסית עם מטבע מתכתי כצורת המטבע השולטת, היא ראתה כסף מתכתי כמטבע ומטבע כאות ערך בלבד. בהתאם לחוק הנוגע להפצת אסימוני ערך, מתקבלת אז ההצעה כי מחירי הסחורות תלויים בהיקף הכסף במחזור ולא כי היקף הכסף במחזור תלוי במחירי הסחורות. השקפה זו מתוארת פחות או יותר בבירור על ידי כלכלנים איטלקיים של המאה השבע-עשרה; זה לפעמים מקובל, לפעמים נדחה על ידי לוק , ומוצג בתקיפות ב"צופה " (בגיליון 19 באוקטובר 1711) וכן ביצירות מונטסקייה וחום . מכיוון שהום הוא ללא ספק המפתח החשוב ביותר של תיאוריה זו במאה השמונה עשרה, נתחיל את הסקר שלנו אתו.

 

בתנאים מסוימים, נראה כי עלייה או ירידה בכמות המינים שנמצאים במחזור, או אסימוני ערך במחזור, הם בעלי השפעה דומה על מחירי הסחורות. אם יש ירידה או עלייה בערך הזהב והכסף, בהם נמדד ערך החליפין של סחורות כמחיר, אז המחירים עולים או יורדים מכיוון ששינוי חל בסטנדרט הערך שלהם; וכמות מוגברת או מופחתת של זהב וכסף נמצאת במחזור כמטבע מכיוון שהמחירים עלו או ירדו. התופעה הנצפית, עם זאת, היא שעם נפח הולך וגובר או הולך ומקטין של אמצעי התפוצה, המחירים משתנים בעוד שער החליפין של סחורות נשאר קבוע. אם לעומת זאת, כמות אסימוני הערך במחזור יורדת מתחת לרמה הנדרשת, או עולה מעליה, אזי הוא מופחת בכוח לרמה זו על ידי ירידה או עליית מחירי הסחורות. נראה כי ההשפעה בשני המקרים נוצרת על ידי אותה סיבה, ויום דבק במהופעה זו.

 

כל חקירה מדעית של הקשר בין נפח אמצעי התפוצה לתנועות במחירי הסחורות חייבת להניח שערך החומר הכספי ניתן. עם זאת, חומ שוקל אך ורק תקופות בהן מתרחשים שינויים מהפכניים בערך המתכות היקרות, כלומר מהפכות בסטנדרט הערך. עליית מחירי הסחורות שהתרחשה במקביל לעלייה בכמות המינים בעקבות גילוי המכרות האמריקאים, מהווה את הרקע ההיסטורי של התיאוריה שלו, והמניע המעשי שלו היה הפולמוס שהוא ניהל כנגד המערכות הכספיות והמרקטיליות. אפשר כמובן להגדיל את היצע המתכות היקרות בעוד עלויות הייצור שלהן נותרו ללא שינוי. מצד שני, ירידה בערכם, כלומר בזמן העבודה הנדרש לייצורם, תעיד מלכתחילה רק על ידי עלייה בהיצע שלהם. תלמידיו של הום הצהירו בהתאם שהערך המופחת של המתכות היקרות בא לידי ביטוי בנפח ההולך וגדל של אמצעי התפוצה, והנפח ההולך וגדל של אמצעי התפוצה בא לידי ביטוי בעליית מחירי הסחורות. אך למעשה יש עלייה רק ​​במחירי הסחורות המיוצאים אשר מוחלפים בזהב וכסף כסחורות ולא כאמצעי תפוצה. מחירן של אותן סחורות, הנמדדות בזהב ובכסף בעל ערך מופחת, עולה אפוא ביחס לכל שאר הסחורות שערכן החליפין ממשיך להימדד בזהב וכסף בהתאם לסולם עלויות הייצור הקודמות שלהן. הערכה כפולה כזו של ערכי חילופי סחורות במדינה נתונה יכולה כמובן להתרחש רק באופן זמני; יש להתאים את מחירי הזהב והכסף כך שיתאימו לערכי החליפין עצמם, כך שלבסוף מעריכים את ערכי החליפין של כל הסחורות בהתאם לערך החדש של החומר הכספי. זה לא המקום לתיאור של תהליך זה או לבחינת הדרכים בהן שערי הסחורות שוררים בתוך תנודות מחירי השוק. חקירות ביקורתיות אחרונות על תנועת מחירי הסחורות במהלך המאה השש-עשרה הראו באופן מוחלט כי בשלבים הראשונים של התפתחות דרך הייצור הבורגנית, התאמה כזו מתרחשת רק בהדרגה מאוד, נמשכת לאורך תקופות ארוכות, ואינה בשום אמצעי המשיך בקצב עם עליית הכסף המוכן במחזור. [1] התייחסות לא ראויה למדי הן התייחסויות – באופנה בקרב תלמידיו של הום – לעלייה במחירים ברומא העתיקה שהביאה לכיבוש מקדוניה, מצרים ואסיה הקטנה. העברתה הפתאומית והכוחנית של כסף שנאסף ממדינה למדינה היא מאפיין ספציפי של העולם העתיק; אך ההורדה הזמנית של עלויות הייצור של מתכות יקרות שהושגו במדינה מסוימת בשיטת הגזירה הפשוטה אינה משפיעה על חוקי התפוצה הכספית, לא יותר מאשר למשל על חלוקת התירס המצרי והסיציליאני ללא עלות. רומא משפיעה על החוק הכללי המסדיר את מחירי התירס. לניתוח מפורט של מחזור הכסף, הום, כמו כל המאה השמונה-עשרה האחרות סופרים, היה חסר את החומר הדרוש, כלומר מצד אחד היסטוריה אמינה של מחירי סחורות, ומצד שני, נתונים סטטיסטיים רשמיים ורציפים לגבי הרחבת והתכווצות מדיום המחזור, זרם או נסיגת מתכות יקרות, וכו ', במילים אחרות חומר שבסך הכל נגיש רק כאשר הבנקאות מפותחת במלואה. ההצעות הבאות מסכמות את תיאוריית המחזור. 1. מחירי הסחורות במדינה מסוימת נקבעים לפי כמות הכסף (כסף אמיתי או אסימון) הקיים בה. 2. הכסף המופץ במדינה מסוימת מייצג את כל הסחורות שנמצאות באותה מדינה. ככל שגדל סכום הכסף, כל יחידה מייצגת חלק גדול יותר או קטן יותר בהתאמה מהדברים המיוצגים. 3. אם היקף הסחורות עולה, אז מחירן יורד או ששווי הכסף עולה. אם כמות הכסף עולה, נהפוך הוא, מחירי הסחורות עולים ושווי הכסף יורד.

 

"יקירתו של הכל", אומר חומ, "מכמות רבה של כסף, היא חסרון, שמגיע למסחר מבוסס, ומגביל אותו בכל מדינה, בכך שהוא מאפשר למדינות העניות להעמיד את העשירים בכל השווקים הזרים." "איפה שיש מטבע בשפע גדול יותר; מכיוון שכמות גדולה יותר ממנו נדרשת לייצג את אותה כמות סחורות; זה לא יכול להשפיע, לא טוב ולא רע, לקחת את המדינה בתוך עצמה; יותר מאשר זה היה משנה את ספריו של סוחר, אם במקום שיטת הסימון הערבית, שדורשת מעט דמויות, הוא צריך לעשות שימוש ברומאי, הדורש רבים מאוד. לא, כמות הכסף הגדולה יותר, כמו הדמויות הרומאיות, אינה נוחה למדי, ודורשת צרות גדולות יותר כדי לשמור ולהעביר אותם. "

 

אם דוגמא זו הייתה מוכיחה משהו, היים יצטרך להראות שבמערכת סימון מסוימת כמות התווים המועסקים אינה תלויה בערך המספרי, אלא להפך, הערך המספרי נקבע על ידי כמות התווים המועסקים. זה נכון שאין יתרון בהערכת או "ספירת" ערכי סחורות בזהב או בכסף בעלי ערך מופחת; וככל שערך הסחורות במחזור עלה, לכן, מדינות החליטו תמיד כי נוח יותר לספור בכסף מאשר בנחושת, ובזהב מאשר בכסף. בפרופורציה שהעמים התעשרו, הם פנו המתכות הפחות יקרות למטבע הבנות והמתכות החשובות יותר לכסף. בנוסף, שוכח היום שכדי לחשב ערכים במונחים של זהב וכסף, זהב ולא כסף לא צריכים להיות "נוכחים". כספי חשבון ואמצעי מחזור הם מבחינתו תופעות זהות והוא רואה בשניהם מטבע. מכיוון ששינוי בערך תקן הערך, כלומר במתכות יקרות שמתפקדות ככסף של חשבון, גורם לעלייה או ירידה במחירי הסחורות, ומכאן, בתנאי שמהירות הכסף נשארת ללא שינוי, עלייה או ירידה של היקף הכסף במחזור, הומס מגדיל או מגדיל את מחירי הסחורות נקבעים על ידי כמות הכסף במחזור. הום ​​יכול היה להסיק מהסגירה של מוקשים אירופיים שלא רק כמות הזהב והכסף גדלו במהלך המאות השש עשרה והשבע עשרה, אלא שבמקביל עלות הייצור שלהם פחתה. יחד עם היקף מחירי הסחורות המיובאות מזהב וכסף אמריקני עלו באירופה במאות השש עשרה והשבע עשרה; מחירי הסחורות נקבעים כתוצאה מכך בכל מדינה שנקבעת על פי נפח הזהב והכסף שהמדינה מכילה. זו הייתה "התוצאה ההכרחית" הראשונה שצייר הום. המחירים במאות השש עשרה והשבע עשרה לא עלו בצירוף הכמות המוגברת של מתכות יקרות; יותר מחצי מאה חלפה לפני ששינוי כלשהו כלל היה מורגש במחירי הסחורות, וגם אחרי זה חלף זמן לא מבוטל עד שחלפו מהפכת מחירי הסחורות בכלל, כלומר לפני שערכי החליפין של סחורות בדרך כלל אומדו על פי לערך המופחת של זהב וכסף. הום ​​- שבאופן מנוגד לעקרונות הפילוסופיה שלו הופך עובדות באופן חד-צדדי לפרש עובדות באופן חד-צדדי להצעות כלליות – מסיק כי כתוצאה מכך מחיר הסחורות או שווי הכסף נקבע לא על ידי סכום הכסף המוחלט שיש במדינה, אלא בכמות הזהב והכסף בפועל במחזור; אולם בטווח הארוך, כל הזהב והכסף הקיימים במדינה חייבים להיקלט כמטבע בתחום התפוצה. [2] זה ברור שאם לזהב וכסף עצמם יש ערך, די ללא קשר לכל חוקי התפוצה האחרים, רק כמות מוגדרת של זהב וכסף יכולה להסתובב כשווה ערך לערך מצטבר מסוים של סחורות. כך שאם ללא התייחסות לערך הכולל של סחורות, כל הזהב והכסף שקורה במדינה חייבים להשתתף כאמצעי זרימה בחילופי הסחורות, אז לזהב וכסף אין ערך מהותי והם אכן לא סחורות אמיתיות . זו "התוצאה ההכרחית" השלישית של הום. לטענת חומ, סחורות ללא מחיר וזהב וכסף ללא ערך נכנסים לתהליך המחזור. לפיכך הוא מעולם לא מזכיר את ערך הסחורות ואת ערך הזהב, אלא מדבר רק על הכמות ההדדית שלהם. לוק כבר אמר שלזהב וכסף יש ערך דמיוני או קונבנציונאלי גרידא; זו הייתה ההתנגדות הבוטה הראשונה לטענת המערכת המוניטרית שרק לזהב וכסף יש ערך אמיתי. העובדה כי זהב וכסף הם כסף רק כתוצאה מהפונקציה שהם מבצעים בתהליך החליפין החברתי, נובעת אפוא כי הערך הספציפי שלהם ומכאן גודל הערך שלהם נובע מתפקודם החברתי. [3] אפוא זהב וכסף הם דברים חסרי ערך, אך בתהליך המחזור, בו הם מייצגים סחורות , הם רוכשים ערך פיקטיבי. תהליך זה הופך אותם לא לכסף אלא לערך: ערך שנקבע על ידי יחסי הנפח שלהם לנפח הסחורות, שכן שני הכרכים חייבים לאזן. אם כי אז, לדברי חומ, זהב וכסף נכנסים לעולם הסחורות כלא סחורות, ברגע שהם מתפקדים כמטבע הוא הופך אותם לסחורות פשוטות, שמחליפות לסחורות אחרות באמצעות סחר חליפין פשוט. כל עוד עולם הסחורות כלל מצרך אחד, למשל מיליון רבעי תירס, יהיה די פשוט לדמיין שאם היו קיימים שני מיליון אונקיות זהב, רבע תירס היה מחליף לשניים אונקיות זהב או אם היו קיימים עשרים מיליון אונקיית זהב, רבע אחד היה מחליף עשרים גרם זהב; מחיר הסחורה ושווי הכסף יעלו או יורדים ביחס הפוך לכמות הכסף הזמינה. [4] אולם עולם הסחורות מורכב ממגוון אינסופי של ערכי שימוש, שערכם היחסי אינו נקבע בשום דרך על פי הכמויות היחסיות שלהם. איך אם כן יומא רואה לעצמו חילופי סחורות בזהב? הוא מסתפק בתפיסה המופשטת המעורפלת כי כל סחורה שהיא חלק מהנפח הכולל של סחורות מוחלפת לחלק מתואם של נפח הזהב הקיים. התנועה הדינמית של סחורות – תנועה, שמקורה בסתירה של ערך החליפין וערך השימוש הכלולים בסחורות, שבאה לידי ביטוי במחזור הכסף ומופיעה באספקטים השונים המובהקים של האחרונים – מחוסלת אפוא הוחלף על ידי השוואה מכנית דמיונית של כמות המתכות היקרות שנמצאות במדינה מסוימת ואת נפח הסחורות הזמינות בו זמנית.

 

סר ג'יימס סטיוארט מתחיל בחקירת המינים והכסף בביקורת מפורטת על חומ ומונטסקייה. הוא אכן הראשון ששואל האם סכום הכסף במחזור נקבע על ידי מחירי הסחורות, או שמא מחירי הסחורות שנקבעים לפי סכום הכסף במחזור. למרות שחשיפתו מוכתמת כתוצאה מהמחשבה הפנטסטית שלו לגבי מידת הערך, על ידי יחסו הבלתי עקבי בערך החליפין בכלל ועל ידי טיעונים המזכירים את מערכת מרכנתיל, הוא מגלה את ההיבטים המהותיים של הכסף והחוקים הכלליים של תפוצת הכסף, מכיוון שהוא לא מציב באופן מכני סחורות מצד אחד וכסף מצד שני, אלא באמת מסיק את תפקידיו השונים מרגעים שונים בחילופי סחורות.

 

"שימושים אלה" (של כסף במחזור פנימי) "עשויים להיות מובנים תחת שני ראשים כלליים. הראשון, תשלום של מה שאחד חייב; השנייה, לקנות את מה שיש לאדם; האחד והשני עשוי להיקרא לפי המונח הכללי של דרישות הכסף המוכן … כעת מצב הסחר, הייצור, צורות החיים וההוצאה הנהוגה של התושבים, כאשר הם לוקחים הכל יחד, מווסתים קבע מה אנו מכנים המוני דרישות הכסף המוכן, כלומר ניכור. כדי להפעיל ריבוי תשלומים זה, יש צורך בכמות מסוימת של כסף. פרופורציה זו עשויה לגדול או להקטין בהתאם לנסיבות; למרות שכמות הניכור צריכה להימשך זהה … מכאן אנו יכולים להסיק כי התפוצה של מדינה יכולה לקלוט רק כמות קבועה של כסף.

 

"המחיר הסטנדרטי של הכל" נקבע על ידי "פעולות מסובכות של ביקוש ותחרות", אשר "אינן נושאות שום פרופורציה כלשהי לכמות הזהב והכסף במדינה." "מה יהיה אם כן לכמות המטבע הנוספת?" – "זה יוחזק באוצרות" או יומר למאמרי יוקרה. "אם המטבע של מדינה … ייפול מתחת לשיעור התוצרת של התעשייה המוצעת למכירה … יימצאו המצאות כמו כסף סמלי כדי לספק לו שווה ערך." "כאשר יתפזר יתרה חיובית מיותרות המטבעות, ובאותה עת מנתקת את דרישות המסחר לשליחתו לחו"ל, היא נופלת לעתים קרובות לקופות; שם הוא הופך חסר תועלת כאילו היה במכרה. "

 

החוק השני שגילה סטיוארט הוא שמטבע המבוסס על אשראי חוזר לנקודת המוצא שלו. לבסוף הוא מנתח את ההשלכות המיוצרות כתוצאה מהגיוון בשיעור הריבית המתקבל במדינות שונות על ייצוא ויבוא של מתכות יקרות. שני ההיבטים האחרונים מוזכרים כאן רק לצורך תמונה שלמה, מכיוון שהם מרוחקים מהנושא שלנו, כלומר תפוצה פשוטה. [5] כסף סמלי או כספי אשראי – סטיוארט לא עושה זאת עם זאת מבחינים בין שתי צורות הכסף הללו – יכולות לתפקד כאמצעי רכישה ואמצעי תשלום במקום המתכות היקרות במחזור מקומי, אך לא בשוק העולמי. כתבי נייר הם כתוצאה מכך "כסף של החברה", ואילו זהב וכסף הם "כסף של העולם". [6]

 

זה מאפיין של מדינות עם התפתחות "היסטורית", במובן שניתן למונח זה על ידי בית הספר ההיסטורי למשפטים, שהם תמיד שוכחים את ההיסטוריה שלהם. כך שלמרות שבמחצית המאה הזו סוגיית הקשר בין מחירי הסחורות לכמות המטבע הלהיבה את הפרלמנט ברציפות וגרמה לאלפי חוברות, גדולות וקטנות, להתפרסם באנגליה, סטיוארט נשאר עוד יותר "כלב מת "מאשר שפינוזה נראה היה למוזס מנדלסון בתקופתו של לסינג. אפילו ההיסטוריוגרף האחרון של "המטבע", מקקלארן, הופך את אדם סמית לממציא התיאוריה של סטיוארט, וריקרדו ממציא התיאוריה של הום. [7] בעוד שריקרדו משפר את התיאוריה של יום, אדם סמית מתעד את תוצאות המחקר של סטיוארט כעובדות מתות. הפתגם הסקוטי שאם הרוויח מעט, קל מאוד להרוויח הרבה, אך הקושי הוא להרוויח מעט, הוחל על ידי אדם סמית גם על עושר אינטלקטואלי, ובהקפדה על כך הוא שומר על הסודות את המקורות אליהם הוא חובה למעט, שהוא אכן הופך להרבה. לא פעם הוא מעדיף להוריד את הקצה החריף מבעיה כאשר השימוש בהגדרות מדויקות יכול היה להכריח אותו לסגור חשבונות עם קודמיו. זה, למשל, התיאוריה של הכסף. אדם סמית 'מקבל בשקט בשקט את התיאוריה של סטיוארט בכך שהוא מספר שחלק מזהב וכסף הזמין במדינה משמש כמטבע, חלק מצטבר כקרנות מילואים לסוחרים במדינות שאין להן בנקים וכתמורות בנק במדינות עם מערכת אשראי, חלק משמש כמניה להתאמת תשלומים בינלאומיים, וחלק הופך למאמרי יוקרה. הוא מבטל בשקט את השאלה לגבי כמות המטבע במחזור על ידי די באופן לא ראוי בכסף כמצרך פשוט. [8] הפתק הזה, שלא לגמרי מלאכותי, של אדם סמית 'נוצר במלוא הנחישות לדוגמה [9] על ידי הוולגריזר שלו, ג'יי סי אומר חסר השמחה , שהצרפתים הגדירו את הנסיך דה לה מדע , בדיוק כמו שיוהן כריסטוף גוטש מכנה את שוניך שלו הומר ופיטרו ארטינו מכנה את עצמו טרור עקרוני ולוקס מונדי . המתח שגרם המאבק באשליות מערכת מרכנתיל מנע מאדם נוסף של סמית 'להתייחס באופן אובייקטיבי לתופעות המטבע המתכתי, ואילו השקפותיו בדבר כספי הנייר מקוריים ועמוקים. כשם שהתיאוריות הפליאונטולוגיות של המאה השמונה-עשרה מכילות בהכרח זרם תחתון הנובע משיקול ביקורתי או מתנצל על המסורת המקראית של מבול, כך מאחורי חזית כל התיאוריות הכספיות של המאה השמונה-עשרה מתנהל מאבק נסתר נגד הכסף. מערכת, רוח הרפאים שעמדה על המשמר על ערש הכלכלה הבורגנית ועדיין מטיל את צלה הכבד על החקיקה.

 

חקירות בעניינים כספיים במאה התשע עשרה עוררו ישירות על ידי תופעות שהשתתפו במחזור השטרות ולא על ידי מטבעות מטאליים. זה האחרון התייחס אך ורק לצורך גילוי החוקים הנוגעים להפצת שטרות כסף. השעיית תשלומי המזומנים של בנק אנגליה בשנת 1797, עליית מחירם של סחורות רבות שבאו לאחר מכן, ירידת מחיר הנענע של זהב מתחת למחיר השוק שלה, וירידת שטרות הבנקים במיוחד לאחר 1809 היו אירוע מעשי מיידי לתחרות מפלגתית בפרלמנט ולמפגש תיאורטי מחוצה לו, שניהם התקיימו בתשוקה שווה. הרקע ההיסטורי של הוויכוח הובא על ידי התפתחות כספי הנייר במאה השמונה עשרה, הפיאסקו של בנק החוק, הנפח ההולך וגובר של אסימוני ערך אשר לוו לפיחות של שטרות בנק פרובינציאליים של המושבות הבריטיות בצפון אמריקה. מתחילת אמצע המאה השמונה עשרה; לאחריהם הגיעו כספי הנייר שהוטלו על פי חוק, שטרות היבשת שהונפקו על ידי הממשלה האמריקאית במלחמת העצמאות, ולבסוף השליחים הצרפתים, ניסוי שנערך בקנה מידה גדול עוד יותר. מרבית הכותבים האנגלים מאותה תקופה מבלבלים בין התפוצה של שטרות בנק, שנקבעים על ידי חוקים שונים לחלוטין, עם תפוצה של אסימוני ערך או של אגרות חוב ממשלתיות שהן מכרז חוקי, ולמרות שהם מתיימרים להסביר את תופעות המטבע הכפוי הזה. על פי חוקי המטבע המתכתי, במציאות הם שואבים את חוקי המטבע המתכתי מתופעות הראשונות. אנו משמיטים את הכותבים הרבים שיצירותיהם הופיעו בין 1800 ל -1809 ופונים בבת אחת לריקרדו, מכיוון שהוא לא רק מסכם את קודמיו ומביע את רעיונותיהם בדייקנות רבה יותר, אלא גם מכיוון שהתאוריה המוניטרית בצורה שהוא העניק לה שלטה בבנקאות הבריטית. החוק עד ימינו. כמו קודמיו, ריקרדו מבלבל את מחזור השטרות או של שטרות האשראי עם ההפצה של אסימוני ערך פשוטים. העובדה ששולטת במחשבתו היא פיחות כספי הנייר ועליית מחירי הסחורות שהתרחשו במקביל. בתי הדפוס ברחוב Threadneedle המנפיקים רשימות נייר מילאו את אותו תפקיד עבור ריקרדו כמו האמריקני מוקשים שיחקו עבור Hume; ובקטע אחד ריקרדו משווה במפורש את שני הסיבות הללו. כתביו הראשונים, העוסקים אך ורק בעניינים כספיים, מקורם בתקופה בה התפתחה מחלוקת אלימה ביותר בין בנק אנגליה, שגובתה על ידי השרים ומפלגת המלחמה, ויריביה סביבם היו מקובצים האופוזיציה הפרלמנטרית, וויגס ומסיבת השלום. כתבים אלה הופיעו כמבשרים ישירים של הדו"ח המפורסם של ועדת הבריונים משנת 1810, שאימץ את רעיונותיו של ריקרדו. [10] העובדה המוזרה שריקרדו ותומכיו, שקבעו כי הכסף בסך הכל היה סימן של ערך, נקראו מטיליוניסטים נבעה לא רק משמה של הוועדה אלא גם מתוכן התיאוריה של ריקרדו. ריקרדו חידש והרחיב עוד יותר את אותם רעיונות בעבודתו על כלכלה פוליטית, אך בשום מקום הוא לא בחן כסף ככזה באופן בו ניתח שווי חליפין, רווח, שכר דירה וכו '.

 

ראשית, ריקרדו קובע את ערך הזהב והכסף, כמו הערך של כל שאר הסחורות, לפי כמות זמן העבודה שמתממשת בהם. [11] הערך של סחורות אחרות נמדד במונחים של מתכות יקרות, שהן סחורות בעלות ערך קובע. כמות אמצעי התפוצה המועסקים במדינה נקבעת אפוא על ידי ערך תקן הכסף מחד, ועל ידי מכלול ערכי החליפין של סחורות מצד שני. כמות זו משתנה על ידי הכלכלה בה מתבצעות התשלומים. [12] מכיוון שעל כן נקבע הכמות בה ניתן להפיץ כסף בערך נתון, ובמסגרתו במחזור ערכו בא לידי ביטוי רק בכמותו, ניתן להחליף כסף בתחומי המחזור על ידי אסימוני ערך פשוטים, בתנאי שאלו מונפקים בסכום שנקבע לפי שווי הכסף. יתר על כך

 

"מטבע נמצא במצב המושלם ביותר שלו כאשר הוא מורכב כולו מכספי נייר, אך מכספי נייר בעלי ערך שווה לזהב שהוא מתיימר לייצג אותו." [13]

 

עד כה, אפוא, ריקרדו הניח כי ערך הכסף ניתן, וקבע את כמות אמצעי התפוצה על ידי מחירי הסחורות: מבחינתו כסף כאות ערך הוא אסימון העומד על כמות קובעת של זהב והוא אינו סמל חסר ערך המייצג סחורות, כמו שהיה עבור הום.

 

כאשר ריקרדו קוטע לפתע את ההתקדמות החלקה של התערוכה שלו ומאמץ את ההשקפה ההפוכה, הוא עושה זאת כדי להתמודד עם התנועה הבינלאומית של מתכות יקרות ובכך מסבך את הבעיה על ידי הצגת היבטים זרים. בעקבות הרכבת המחשבה שלו, הבה נשאיר קודם כל את כל ההיבטים המלאכותיים והמקריים ובהתאם לכך נאתר את מכרות הזהב והכסף במדינות בהן מתכות יקרות מסתובבות בכסף. ההצעה היחידה העולה מניתוחו של ריקרדו עד כה היא שאם יינתן ערך הזהב, סכום הכסף במחזור נקבע על ידי מחירי הסחורות. נפח הזהב המופץ במדינה נקבע אפוא על פי שווי החליפין של הסחורות במחזור בזמן הנתון. כעת, בהנחה שהכמות המצרפית של ערכי החליפין הללו יורדת, מכיוון שאף כמות סחורות קטנה יותר מיוצרת בערכי החליפין הישנים, או שמייצרים אותה כמות סחורות, אך הסחורות מייצגות פחות ערך חילופי כתוצאה מ עלייה בפריון העבודה. או שנניח לעומת זאת שערך החליפין המצטבר עלה, כי נפח גדול יותר של סחורות יוצרו בעוד עלויות הייצור נשארות קבועות, או מכיוון שאף זהה או כמות קטנה יותר של סחורות יש ערך גדול יותר כתוצאה מירידה בפריון העבודה. מה קורה לכמות המתכת הקיימת במחזור בשני המקרים האלה? אם זהב הוא כסף רק בגלל שהוא מסתובב כמדיום במחזור, אם הוא נאלץ להישאר בתחום התפוצה, כמו כסף נייר עם מטבע כפוי שהונפק על ידי המדינה (וריקרדו מרמז על כך), אז כמות הכסף במחזור במקרה הראשון, יהיה מוגזם ביחס לערך החליפין של המתכת, והוא יעמוד מתחת לרמתו הרגילה במקרה השני. אף כי ניחן בערך ספציפי, זהב הופך אפוא לאסימון אשר במקרה הראשון מייצג מתכת בעלת ערך חילופי נמוך יותר משל עצמה, ובמקרה השני מייצגת מתכת שיש לה ערך גבוה יותר. זהב כאות ערך ייפול מתחת לערכו האמיתי במקרה הראשון, ויעלה מעליו במקרה השני (שוב ניכוי שנעשה מכספי נייר עם מטבע כפוי). ההשפעה תהיה זהה כאילו, במקרה הראשון, כל הסחורות הוערכו במתכת בעלת ערך נמוך יותר מזהב, ובמקרה השני כאילו הוערכו במתכת בעלת ערך גבוה יותר. מחירי הסחורות עלולים לפיכך לעלות במקרה הראשון, ולרדת במקרה השני. תנועת מחירי הסחורות, עלייתם או ירידתם, בשני המקרים, נובעת מההתרחבות או ההתכווצות היחסית בכמות הזהב במחזור כתוצאה מעלייה מעל או ירידה מתחת לרמה המתאימה לערכה שלה, כלומר כמות נורמלית הנקבעת על ידי היחס בין הערך שלה לבין ערך הסחורות שעומדות להפיץ.

 

אותו תהליך היה מתרחש אם המחיר המצטבר של הסחורות במחזור יישאר קבוע, אך כמות הזהב שנמצאת במחזור נופלת מתחת או עולה מעל לרמה הנכונה; הראשון עלול להתרחש אם מטבע זהב שנשחק במחזור לא הוחלף בתפוקה חדשה מספקת מהמוקשים, האחרון אם ההיצע החדש מהמוקשים עלה על דרישות התפוצה. בשני המקרים ההנחה היא שעלות הייצור של הזהב, או ערכו, נותרה ללא שינוי.

 

כדי להשיב מחדש: אם ניתנים ערכי החליפין של הסחורות, הכסף במחזור הוא ברמה הנכונה כאשר הכמות שלו נקבעת לפי הערך המתכתי שלה. זה עולה על רמה זו, הזהב נופל מתחת לערך המטאלי שלו ומחירי הסחורות עולים, בכל פעם ששער החליפין המצטבר של הסחורות יורד או היצע הזהב מהמוקשים עולה. כמות הכסף שוקעת מתחת לרמה המתאימה, הזהב עולה מעל לערך המתכתי שלו ומחירי הסחורות נופלים, בכל פעם שערך המצטבר של הסחורות עולה או אספקת הזהב מהמוקשים אינה מספיקה כדי להחליף זהב שחוק. בשני המקרים הללו הזהב במחזור הוא סימן לערך המייצג ערך גדול יותר או קטן יותר ממה שיש לו בפועל. זה יכול להפוך לאותם מוערך או מופחת. כאשר בדרך כלל מעריכים את הסחורות בהתאם לערך הכסף החדש, ומחירי הסחורות באופן כללי עלו או ירדו בהתאם, כמות הזהב במחזור תהיה שוב בהתאם לצורכי התפוצה (תוצאה שריקרדו מדגיש בה מיוחד שביעות רצון), אך זה יהיה בשונה עם עלויות הייצור של מתכות יקרות, ומכאן ביחסי מתכות יקרות כסחורות לסחורות אחרות. על פי התיאוריה הכללית של ריקארדו לגבי ערך החליפין, עליית הזהב מעל לערך החליפין שלו, או במילים אחרות מעל לערך שנקבע על ידי זמן העבודה שהוא מכיל, תוביל לתפוקת זהב מוגדלת עד להקטנת ההיצע המוגבר. זה שוב לערכו הראוי. לעומת זאת, נפילת זהב מתחת לערכו תביא לירידה בתפוקת הזהב עד שערכו יעלה שוב לרמתו הראויה. תנועות הפוכות אלו יפתרו את הסתירה בין הערך המתכתי של הזהב לערכו כאמצעי זרימה; כמות הזהב שנמצאת במחזור תגיע לרמה הנכונה ומחירי הסחורות שוב יתאימו לתקן הערך. תנודות אלה בערך הזהב ישפיעו במידה שווה על מטילי זהב, מכיוון שעל פי ההנחה כל הזהב שלא משמש כמוצרי יוקרה נמצא במחזור. בהתחשב בעובדה שאפילו זהב בצורת מטבע או מטבע יכול להפוך לאות ערך המייצג ערך גדול יותר או קטן משלו, ברור מאליו שכל שטרות בנק להמרה שנמצאים במחזור חייבים לחלוק את אותו גורל. למרות שטרות בנק ניתנים להמרה וערכם הריאלי מתאים בהתאם לערכם הנקוב, "המטבע המצטבר המורכב ממתכת ומשטרות להמרה" עשוי להעריך או לפחות אם, מסיבות שתוארו קודם, הכמות הכוללת עולה מעל או יורדת מתחת ל ברמה שהיא מרתיעה ממוקש על ידי שער החליפין של הסחורות במחזור והערך המתכתי של זהב. על פי נקודת מבט זו, לכספי נייר בלתי ניתנים להמרה יש רק יתרון אחד על פני כספי נייר הניתנים להמרה, כלומר ניתן לפחת אותם בשתי דרכים. זה עשוי ליפול מתחת לערך המתכת שהיא מתיימרת לייצג, מכיוון שהונפקה יותר מדי ממנה, או שהיא עשויה ליפול מכיוון שהמתכת שהיא מייצגת נפלה מתחת לערכה שלה עצמה. פחת זה, לא של שטרות ביחס לזהב, אלא של זהב ושטרות שצולמו יחד, קרי, של אמצעי התפוצה המצטברים של מדינה, הוא אחד התגליות העיקריות של ריקרדו, שהלורד אוברסטון ושות 'לחצו לשירותם והפכו לעיקרון בסיסי בחקיקת הבנקים של סר רוברט פיל משנת 1844 ו- 1845.

 

מה שהיה צריך להדגים היה שמחיר הסחורות או שווי הזהב תלויים בכמות הזהב במחזור. ההוכחה מורכבת בהנפקה של מה שיש להוכיח, קרי, שכל כמות של מתכת יקרה המשמשת כסף, ללא קשר ליחס שלה לערך המהותי, חייבת להיות אמצעי זרימה, או מטבע, ובכך לאות ערך עבור הסחורות במחזור ללא קשר לסכום הכולל של ערכן. במילים אחרות, הוכחה זו נשענת על התעלמות מכל הפונקציות המבוצעות על ידי כסף פרט לתפקידה כאמצעי זרימה. כשהוא מונע לפינה, כמו למשל במחלוקת שלו עם בוסאנקט, ריקרדו – שנשלט כולו על ידי תופעת אסימוני הערך הפוחתים בגלל כמותם, – נוהג לטעון דוגמטי. [14]

 

אם ריקרדו היה מציג את התיאוריה שלו בצורה מופשטת, כפי שעשינו, מבלי להציג נסיבות קונקרטיות והיבטים אגביים המייצגים סטיות מהבעיה העיקרית, היתה הולמתה די ברורה. אבל הוא נותן לכל הניתוח פורניר בינלאומי. עם זאת, קל להראות כי גודל המידות לכאורה אינו יכול לשנות את חשיבות הרעיונות הבסיסיים בשום דרך.

 

ההצעה הראשונה הייתה אפוא: כמות המין שנמצאת במחזור היא תקינה אם היא נקבעת על ידי הערך המצרפי של סחורות במחזור נאמד במונחים של הערך המתכתי של המין. מותאם לסצנה הבינלאומית כך נכתב: כאשר התפוצה במצב תקין, כמות הכסף בכל מדינה עומדת ביחס לעושרה ולתעשייה שלה. שווי הכסף במחזור תואם את ערכו האמיתי, כלומר עלויות הייצור שלו: במילים אחרות, לכסף יש אותו ערך בכל המדינות. [15] לפיכך, כסף לעולם לא יועבר (ייצא או יבוא) ממדינה למדינה. מצב שיווי משקל יכריע אפוא בין המטבעות (נפח הכסף הכולל במחזור) של מדינות שונות. הרמה המתאימה של המטבע הלאומי מתבטאת כעת בצורה של שיווי משקל בין-לאומי בינלאומי, ופירוש הדבר למעשה בפשטות כי הלאום אינו משפיע כלל על החוק הכלכלי הכללי. כעת הגענו שוב לאותה נקודה מכריעה כמו קודם. באיזו אופן מתרוממת הרמה המתאימה, שכעת נקראת כך: באיזו דרך מתרסק שיווי המשקל הבינלאומי של מטבעות, או מדוע הכסף מפסיק להיות בעל אותו ערך בכל המדינות, או סוף סוף מדוע הוא מפסיק לקבל את הספציפי שלו ערך בכל מדינה? בדיוק כמו שקודם לכן התרגשה הרמה המתאימה מכיוון שנפח הזהב במחזור עלה או ירד תוך כדי שערך המצרפי של הסחורות נותר ללא שינוי, או מכיוון שכמות הכסף במחזור נותרה קבועה בעוד שער החליפין של הסחורות עלה או פחת; אז עכשיו הרמה הבינלאומית, שנקבעת לפי ערך המתכת, מוטרדת מכיוון שכמות הזהב מתוגברת במדינה אחת כתוצאה מגילוי מוקשים חדשים של זהב במדינה זו, או בגלל שערך החליפין המצטבר של הסחורות במחזור במדינה מסוימת גדלות או יורדות. כשם שקודם לכן הצטמצם או הוגדל תפוקת המתכות היקרות בהתאם לצורך בצמצום או הרחבת המטבע, ובהתאם לו להוריד או להעלות את מחירי הסחורות, כך כעת מושגת אותה השפעה על ידי ייצוא ויבוא מאחד מדינה לאחרת. במדינה בה המחירים עלו ונגרמו להתרחבות התפוצה, ערך הזהב ירד מערכו המתכתי, הזהב יופחת ביחס למדינות אחרות, וכתוצאה מכך מחירי הסחורות יהיו גבוהים יותר מאשר במדינות אחרות. לכן, זהב ייצא וייבא סחורות. התנועה ההפוכה תתרחש במצב הפוך. כמו שקודם לכן נמשכה תפוקת הזהב עד שיחזור היחס הנכון בין הערכים בין זהב לסחורות, כך גם יבוא או ייצוא של זהב, מלווה בעלייה או ירידה במחירי הסחורות, יימשך עד שיווי המשקל של הבינלאומי מטבעות הוקמו מחדש. בדיוק כמו בדוגמא הראשונה תפוקת הזהב התרחבה או פחתה רק מכיוון שהזהב עמד מעל או מתחת לערכו, כך כעת התנועה הבינלאומית של הזהב מתבצעת על ידי אותה סיבה. בדיוק כמו בדוגמה הקודמת כמות המתכת במחזור ובכך המחירים הושפעו מכל שינוי בתפוקת הזהב, כך כעת הם מושפעים באופן דומה מייבוא ​​וייצוא זהב בינלאומי. כאשר נקבע הערך היחסי של זהב וסחורות, או הכמות הרגילה של אמצעי זרימת הדם, לא מתרחש במקרה נוסף ייצור זהב נוסף, ולא ייצא או ייבוא ​​יותר של זהב באחרון, למעט להחליף שחוקים- למטבע חוץ ולשימוש בתעשיית היוקרה. כך יוצא,

 

"שהפיתוי לייצא כסף בתמורה לסחורות, או מה שמכונה מאזן סחר לא נוח, לא נובע אלא ממטבע מיותר." [16]

 

יבוא או ייצוא של זהב נוצר תמיד על ידי הערכת המתכת או הערכת יתר של המתכת בגלל הרחבת המטבע מעל לרמה הנכונה או התכווצותו מתחת לרמה זו. [17] מכאן נובע עוד יותר: מכיוון שתפוקת הזהב מתרחבת או פוחתת במקרה הראשון שלנו, וזהב מיובא או מיוצא במקרה השני שלנו, רק מכיוון שכמותו עלתה מעל לרמה הנכונה או נפל מתחתיו, מכיוון שהיא המדורגים מעל לערכו המתכתי או מתחתיו, וכתוצאה מכך מחירי הסחורות גבוהים או נמוכים מדי, כל אחת מהתנועות הללו פועלת כמתקן משלה, עבור, על ידי הגדלת או צמצום של כמות הכסף במחזור, המחירים מופחתים שוב לרמתם הנכונה, אשר נקבעת על פי שווי הזהב ושווי הסחורות במקרה הראשון, ועל ידי הרמה הבינלאומית של המטבעות במקרה השני. במילים אחרות, כסף מסתובב במדינות שונות רק בגלל שהוא מסתובב כמטבע בכל מדינה. כסף הוא פשוט מפרט, וכמות הזהב הקיימת במדינה חייבת להיכנס לתחום המחזור; כאות שמייצג את עצמו הוא יכול להתנשא מעל לערך או לרדת ממנו. במסלול המעגלי של המורכבויות הבינלאומיות האלה הצלחנו לחזור לתזה הפשוטה המהווה את נקודת המוצא.

 

כמה דוגמאות יראו כיצד ריקרדו מסודר תופעות בפועל באופן שרירותי כך שיתאימו לתיאוריה המופשטת שלו. הוא טוען, למשל, כי בתקופות של כשל ביבול, שהתרחשו לעתים קרובות באנגליה בין 1800 ל -1820, מיוצא זהב, לא מכיוון שיש צורך בתירס, וזהב מהווה כסף, כלומר תמיד מדובר באמצעי רכישה יעילים ואמצעי תשלום בשוק העולמי, אך מכיוון שערך הזהב צנח ביחס לסחורות אחרות ומכאן מטבע המדינה הסובלת מכישלון יבול מופחת ביחס למטבעות הלאומיים האחרים. זאת אומרת, מכיוון שהיבול הגרוע מקטין את נפח הסחורות במחזור, כמות הכסף הקיימת במחזור עולה על רמתה הרגילה וכלל מחירי הסחורות עולים. [18] לעומת ההסבר הפרדוקסאלי הזה, הסטטיסטיקה מראה כי במקרה של כישלונות יבולים באנגליה משנת 1793 ועד ימינו, כמות האמצעי הקיימת הקיימת לא הייתה מוגזמת, אלא להפך, היא לא הספיקה, ולכן יותר כסף ממה שהופץ בעבר והיה מחויב להסתובב. [19]

 

באותה תקופה של מערכת היבשת של נפוליאון וגזירות המצור האנגליות, ריקרדו גם טען כי הבריטים ייצאו זהב במקום סחורות ליבשת, מכיוון שכספם פחת ביחס לזה של מדינות היבשת, על כן מחירי הסחורות שלהם היו גבוהים יותר הייצוא של זהב ולא סחורות היה אפוא עסקה מסחרית רווחית יותר. לדבריו, סחורות היו יקרות וכסף זול בשוק האנגלי ואילו ביבשת סחורות היו זולות וכסף יקר.

 

סופר אנגלי קובע עם זאת: "העובדה … אני מתכוונת למחירים הנמוכים באופן הרסני של התוצרת שלנו ושל ההפקות הקולוניאליות שלנו במבצע, נגד אנגליה, של מערכת היבשת" בשש השנים האחרונות של המלחמה … מחירי הסוכר והקפה, למשל ביבשת, מחושבים בזהב, היו גבוהים פי ארבעה או חמישה ממחיריהם באנגליה, מחושבים בשטרות בנק. אני מדבר … על התקופות בהן הכימאים הצרפתים גילו סוכר בשורש סלק, ותחליף לקפה בעולש; וכאשר הכורע האנגלי ניסה ניסויים בשמירת שוורים עם טרוף ומולסה – מהתקופות בהן השתלטנו על האי היגולולנד, כדי ליצור שם מחסן של סחורות כדי להקל, אם אפשר, להבריח אותם לצפון של אירופה; וכאשר התיאורים הקלים יותר של התוצרת הבריטית מצאו את דרכם לגרמניה דרך טורקיה … כמעט כל סחורות העולם שהצטברו במחסנים שלנו, שם הם הושפעו, למעט כאשר שוחרר כמות קטנה קטנה על ידי רישיון צרפתי, שעבורו סוחרים בהמבורג או באמסטרדם העניקו אולי לנפוליאון סכום של ארבעים או חמישים אלף פאונד. הם בטח היו סוחרים מוזרים … ששילמו סכום כה גדול עבור חירות לשאת מטען סחורות משוק יקר לשוק זול. מה הייתה האלטרנטיבה לכאורה שיש לסוחר ?. . . או לקנות קפה בשש. לירה בשטרות בנק, ולשלוח אותה למקום בו היא תימכר מייד בשלוש. או 4s. לירה בזהב, או לקנות זהב עם שטרות כסף במחיר של £ 5 לאונקיה, ולשלוח אותו למקום בו הוא יתקבל ב -3 17 לירות שטרלינג. 10 1 / 2d. גרם … זה אבסורדי מכדי לומר …. שהזהב הוענק במקום הקפה, כמבצע עדיף לסחוב … לא הייתה מדינה בעולם בה ניתן להשיג כמות כה גדולה של סחורות נחשקות, בתמורה לאונקיה של זהב, כמו באנגליה … בונפרטה … בוחן ללא הרף את זרם המחירים באנגלית … כל עוד הוא ראה שהזהב היה יקר וקפה היה זול באנגליה, הוא היה מרוצה ש'מערכת הקונטיננטל 'שלו עבדה טוב. " [20]

 

בשנת 1810 – בדיוק בזמן בו ריקרדו קידם לראשונה את תורת המטבע שלו, וועדת המטילים גילמה אותה בדו"ח הפרלמנטרי שלה – מחירי כל הסחורות הבריטיות צנחו בצורה הרוסה בהשוואה לרמתם בשנת 1808 ו- 1809, ואילו הערך היחסי של הזהב ורד. מוצרים חקלאיים היו חריגים מכיוון שהיבוא שלהם מחו"ל הושם והכמות הזמינה במדינה הופחתה מאוד על ידי יבול רע. עד כדי כך, לא הבין ריקרדו את הפונקציה שמתכות יקרות מבצעות כאמצעי תשלום בינלאומיים, עד כי בראיותיו בפני ועד בית הלורדים (1819) הוא יכול היה להכריז:

 

"הניקוז לייצוא ייפסק לחלוטין ברגע שיש לחדש את התשלומים במזומן ולהחזיר את המטבע לרמת המטאל [המַתֶכֶת] שלו."

 

מותו התרחש בזמן שלפני תחילת המשבר של 1825 הוכיח את כזבי תחזיתו. הזמן בו נופלת פעילותו הספרותית של ריקרדו לא היה בדרך כלל חיובי לחקר הפונקציה אותה מתכות יקרות ממלאות ככסף עולמי. לפני הטלת המערכת היבשתית הייתה לבריטניה מאזן סחר חיובי כמעט, ובעוד שהמערכת הייתה בתוקף, עסקותיה עם יבשת אירופה היו חשובות מכדי להשפיע על שער החליפין האנגלי. להעברת הכסף היה אופי פוליטי ברובו, ונראה כי ריקרדו הבין לחלוטין את התפקיד שסובסידיות מילאו בייצוא הזהב הבריטי.

 

בין בני דורו של ריקרדו, ג'יימס מיל היה החשוב ביותר מבין תומכי עקרונות הכלכלה הפוליטית שלו. הוא ניסה להסביר את התיאוריה הכספית של ריקרדו על בסיס מטבע מטאלי פשוט, והשמיט את הסיבוכים הבינלאומיים הלא רלוונטיים, שמסתירים את חוסר הצורך בתפיסתו של ריקרדו, וכל התייחסות שנויה במחלוקת למבצע בנק אנגליה. הצעותיו העיקריות הן כדלקמן. [21]

 

"לפי ערך הכסף, יש להבין את הפרופורציה בה היא מחליפה עבור סחורות אחרות, או את הכמות שבה מחליפה לכמות מסוימת של דברים אחרים … זו הכמות הכוללת של הכסף בכל מדינה שהיא, הקובע איזה חלק מכמות זו יחליף עבור חלק מסוים מהסחורות או הסחורות של אותה מדינה. אם נניח שכל סחורות המדינה נמצאות מצד אחד, כל הכסף מצד שני, ושהן מוחלפות בבת אחת זו מול זו, … ברור כי שווי הכסף יהיה תלוי לחלוטין בכמות מזה. נראה כי המקרה זהה בדיוק למצב העובדות. כל טובין של מדינה אינם מוחלפים בבת אחת כנגד כל הכסף; הסחורה מוחלפת במנות, לעתים קרובות במנות קטנות מאוד ובזמנים שונים במהלך השנה כולה. אותו פיסת כסף שמשולמת היום בבורסה אחת, יכולה להיות משולמת בבורסה אחרת עד מחר. חלק מהיצירות יועסקו בהרבה חילופי דברים, חלקם במעט מאוד, וחלקם, שנמצאים במקרה, באף אחד. יהיה, בין כל הזנים הללו, מספר ממוצע של חילופי דברים, אותו הדבר, אם כל החלקים היו מבצעים מספר שווה, היה מבצע כל אחד מהם; הממוצע הזה אנו יכולים להניח להיות כל מספר שנרצה; נניח, למשל, עשר. אם כל אחת מחתיכות הכסף במדינה מבצעת עשר רכישות, זה בדיוק אותו דבר כאילו כפלו כל החלקים בעשר, וביצעו רכישה אחת בלבד כל אחת. הערך של כל הסחורה במדינה שווה פי עשרה מערך כל הכסף … אם כמות הכסף במקום לבצע עשר חילופי דברים בשנה, הייתה גדולה פי עשרה, וביצעה רק חילופי דברים אחד ב בשנה ניכר כי כל תוספת שתתבצע בכמות כולה, תביא לירידת ערך פרופורציונאלית, בכל אחת מהכמויות הקטנות שנלקחו בנפרד. מכיוון שכמות הסחורות, שכנגדן מוחלף הכסף כולו בבת אחת, אמורה להיות זהה, הרי שווי כל הכסף אינו עולה יותר, לאחר הגדלת הכמות, מאשר לפני הגדלתו. אם זה אמור להיות מוגבר עשירית, יש להפחית את הערך של כל חלק, לזה של גרם למשל, עשירית … בכל סוג שהוא, אם כן, כמות הכסף מוגדלת או מופחתת, דברים אחרים נותרה זהה, באותה פרופורציה, הערך של השלם, ושל כל חלק, מופחת או גדל באופן הדדי. זו ניכרת, ככל הנראה, הצעה אוניברסלית. בכל פעם שערך הכסף עלה או ירד (כמות הסחורות שנגדן הוא מוחלף ומהירות התפוצה נותרה זהה), על השינוי להיות בגלל ירידה או הגדלה של הכמות המקבילה; ויכול להיות בגלל שום דבר אחר. אם כמות הסחורות פוחתת, בעוד שכמות הכסף נשארת זהה, זה אותו דבר כאילו כמות הכסף הוגדלה. " ולהיפך. "שינויים דומים נוצרים על ידי כל שינוי במהירות התפוצה … לעלייה במספר הרכישות הללו יש השפעה זהה לגידול בכמות הכסף; א צמצום הפוך … אם יש חלק מהתוצרת השנתית שלא מוחלפת כלל, כמו מה שצורך היצרן; או שלא מחליפים כסף; זה לא נלקח בחשבון, כי מה שלא מחליף כסף הוא באותה מדינה ביחס לכסף, כאילו לא היה קיים … בכל פעם שטבע הכסף … הוא בחינם, הכמות שלו מוסדרת לפי הערך של המתכת … זהב וכסף הם סחורות במציאות … זה עלות ייצור … שקובע את הערך של אלה, כמו של הפקות רגילות אחרות. [22]

 

כל החוכמה של מיל מצטמצמת לשורה של הנחות שרירותיות ונדושות כאחד. הוא מבקש להוכיח כי "הכמות הכוללת של הכסף בכל מדינה שהיא" היא שקובעת את מחיר הסחורות או את שווי הכסף. אם מניחים שהכמות ושער החליפין של הסחורות במחזור נשארים קבועים, כך גם מהירות הסיבוב וערך המתכות היקרות, אשר נקבע על ידי עלות הייצור, ובמקביל מניחים כי בכל זאת הכמות של המין במחזור עולה או יורד ביחס להיקף הכסף הקיים במדינה, אז אכן "ברור" כי הניחו את מה שהתחזה להוכיח. מיל, יתר על כן, מבצע את אותה שגיאה כמו הום, כלומר לא מציב סחורות עם ערך חילופי קובע, אלא ערכי שימוש במחזור; לפיכך, ההצעה שלו שגויה, גם אם מקבלים את כל "הנחותיו". מהירות זרימת הדם עשויה להישאר ללא שינוי, בדומה לערך של מתכות יקרות וכמות הסחורות במחזור, אך עם זאת הן עשויות לדרוש לעיתים סכום כסף גדול יותר ולעיתים כמות קטנה יותר לצורך זרימתם כתוצאה משינויים בערך החליפין שלהם. מיל מבחין שחלק מהכסף הקיים במדינה מסתובב בעוד חלק אחר קופא על שמריו. באמצעות כלל ממוצעים מאד מוזר הוא מניח שכל הכסף הקיים במדינה נמצא למעשה במחזור, אם כי במציאות זה לא נראה כך. אם מניחים שבמדינה מסוימת מסתובבים פעמיים במהלך מיליון שנים 10 מיליון תרישי כסף מכסף, אם כל תריסים היו משתמשים ברכישה אחת בלבד, 20 מיליון יכולים להיות במחזור. ואם הכמות הכוללת של כל צורות הכסף במדינה הסתכמה במאה מיליון, יש להניח כי 100 מיליון יכולות להיות במחזור אם כל מטבע יבצע רכישה אחת בחמש שנים. אפשר היה להניח שהכול הכסף הקיים בעולם הופץ בהמפסטד, אבל שכל חלק ממנו ביצע מעגל אחד תוך 3,000,000 שנה במקום, למשל, שלושה מעגלים בשנה אחת. ההנחה האחת רלוונטית באותה מידה כמו השנייה לקביעת היחס בין מכלול מחירי הסחורות לסכום המטבע. מיל מודע לחשיבות המכריעה של יצירת קשר ישיר בין הסחורות לכל מלאי הכסף – ולא רק לסכום הכסף שנמצא במחזור – במדינה מסוימת בזמן נתון. הוא מודה שכל הסחורות של מדינה "אינן מוחלפות בבת אחת" כנגד כל הכסף, אך אומר כי חלקים נפרדים מהסחורה מוחלפים למנות כסף שונות בתקופות שונות במהלך השנה. על מנת להסיר אי התאמה זו הוא מניח שהיא לא קיימת. אגב, כל הרעיון של עימות ישיר בין סחורות לכסף והחלפתם הישירה נגזר מתנועת רכישות ומכירות פשוטות או מהפונקציה שמבוצעת על ידי כסף כאמצעי רכישה. הופעתם הסחורה והכסף בו זמנית נפסקת גם כאשר הכסף פועל כאמצעי תשלום.

 

המשברים המסחריים של המאה התשע עשרה, ובמיוחד המשברים הגדולים של 1825 ו- 1836, לא הובילו להתפתחות נוספת של תורת המטבעות של ריקרדו, אלא ליישומים מעשיים חדשים שלה. זה כבר לא היה עניין של תופעות כלכליות יחידות – כמו פיחות של מתכות יקרות במאות השש עשרה והשבע עשרה מול חומה, או פיחות מטבע הנייר במאה השמונה עשרה ותחילת המאה ה- 19 עימותים עם ריקרדו – אלא של סערות גדולות בשוק העולמי, שבו האנטגוניזם של כל האלמנטים בתהליך הייצור הבורגני מתפוצץ; מקורן של הסערות הללו ואמצעי ההגנה נגדן חיפשו בתחום המטבע, התחום השטחי והמופשט ביותר בתהליך זה. ההנחה התיאורטית המשמשת למעשה את בית הספר של מומחי מזג אוויר כלכלי כנקודת המוצא שלהם היא הדוגמה שריקרדו גילה את החוקים הנוגעים למטבע מטאלי גרידא. לפיכך נותר להם לצלול את מחזור כספי האשראי או השטרות לפי חוקים אלה.

 

התופעה הנפוצה והבולטת ביותר המלווה משברים מסחריים היא נפילה פתאומית ברמת הכללי של מחירי הסחורות המתרחשת לאחר גנרל ממושך עליית מחירים. נפילה כללית של מחירי הסחורות עשויה להתבטא בעליית ערך הכסף ביחס לכל שאר הסחורות, ומנגד, עליית מחירים כללית עשויה להיות מוגדרת כירידה בערך היחסי של הכסף. אחת מההצהרות הללו מתארת ​​את התופעה אך אינה מסבירה אותה. בין אם מטלת המשימה היא להסביר את העלייה התקופתית ברמת המחירים הכללית המתחלפת עם נפילה כללית, או שמא אותה משימה אמורה להסביר את הירידה לסירוגין והעלייה בערך היחסי של הכסף בהשוואה לזו של סחורות – המינוחים השונים משפיעים באותה מידה על המשימה עצמה כמו לתרגום של המונחים מגרמנית לאנגלית. התיאוריה הכספית של ריקרדו התבררה כמתאימה באופן יחודי מאחר שהיא נתנה לטאוטולוגיה את המראית עין של קשר סיבתי. מה הגורם לירידה הכללית במחירי הסחורות המתרחשת מעת לעת? זוהי העלייה המתרחשת מדי פעם בערך היחסי של הכסף. מה שמצד שני הוא הגורם לעלייה הכללית החוזרת במחירי הסחורות זו הירידה החוזרת בערך היחסי של הכסף. יהיה נכון באותה מידה לומר כי העלייה והירידה במחירים חוזרים ונשנים נוצרת כתוצאה מעלייתם ונפילתם החוזרת ונשנית. ההצעה המתקדמת מניחה כי הערך המהותי של הכסף, כלומר ערכו כפי שנקבע על ידי עלויות הייצור של המתכות היקרות, נותר ללא שינוי. אם הטאוטולוגיה אמורה להיות יותר מטאוטולוגיה, הרי שהיא מבוססת על הבנה שגויה של התפיסות היסודיות ביותר. אנו יודעים שאם ערך החליפין של A המתבטא במונחים של B נובע, זה יכול לנבוע גם מירידה בערך של A או מעלייה בערך של B; באופן דומה, להפך, ערך החליפין של A המתבטא במונחים של B עולה. ברגע שהפיכתה של הטאוטולוגיה לקשר סיבתי מובנת כמובנת מאליה, כל השאר בא בקלות. עליית מחירי הסחורות נובעת מירידת ערך הכסף, ירידת ערך הכסף, עם זאת, כידוע מריקרדו, נובעת מטבע יתר, כלומר לעובדה שהסכום של כסף במחזור עולה מעל לרמה שנקבעה על פי הערך המהותי שלה והערך המהותי של סחורות. באופן דומה, בנפילה ההפוכה של מחירי הסחורות נובע מערך הכסף העולה מעל לערכו המהותי כתוצאה מכמות לא מספקת של מטבע. המחירים לפיכך עולים ויורדים מעת לעת, מכיוון שמדי פעם יש יותר מדי או מעט מדי כסף במחזור אם זה מוכח, למשל, כי עליית המחירים התרחשה במקביל לירידה בכמות הכסף שנמצאת במחזור, ונפילת המחירים בסכום מוגדל, אז בכל זאת ניתן לטעון, כתוצאה מהפחתה או עלייה מסוימת – שלא ניתן להבחין בשום דרך סטטיסטית – של סחורות במחזור, כמות הכסף במחזור גדלה או ירדה יחסית, אם כי לא באופן מוחלט. ראינו שלדברי ריקרדו, גם כאשר משתמשים במטבע מטאלי גרידא, שינויים אלה ברמת המחירים חייבים להתרחש, אך מכיוון שהם מתרחשים לסירוגין, הם מנטרלים זה את זה. לדוגמא, כמות לא מספקת של מטבע מביאה לירידה במחירי הסחורות, נפילת מחירי הסחורות מעוררת ייצוא סחורות למדינות אחרות, אך יצוא זה מוביל לזרם של כסף למדינה, זרם הכסף גורם שוב עליית מחירי הסחורות. כשיש כמות מופרזת של מטבע ההפך מתרחש: סחורות מיובאות ומייצאות כסף. מכיוון שלמרות תנועות המחירים הכלליות הללו, הנובעות מעצם מטבע המטאלי המתכתי של ריקרדו, צורתן החריפה והנוחשת, צורת המשבר, שייכת לתקופות עם מערכות אשראי מפותחות, ברור כי נושא שטרות הבנק אינו בדיוק נשלטת על ידי דיני מטבע מתכתי. התרופה החלה על מטבע מתכתי היא ייבוא ​​וייצוא של מתכות יקרות, שנזרקות מיד למחזור כמטבע, זרם או יצוא שלהן ובכך גורם למחירי הסחורות ליפול או לעלות. כעת על הבנקים להפעיל באופן מלאכותי את אותה השפעה על מחירי הסחורות על ידי חיקוי חוקי המטבע המתכתי. אם זהב זורם מחו"ל, זו הוכחה לכך שאין כמות מטבע מספקת, שערך הכסף גבוה מדי ומחירי הסחורות נמוכים מדי, ולכן יש לזרוק שטרות כסף למחזור בהתאם ל זהב מיובא זה עתה. מצד שני, יש להוציא שטרות בנק מהמחזור בהתאם ליציאת זהב מהארץ. במילים אחרות, יש להסדיר את נושא שטרי הבנק לפי יבוא ויצוא של מתכות יקרות או לפי שער החליפין. ההנחה השגויה של ריקרדו כי זהב הוא פשוט אפיון וכתוצאה מכך כל הזהב המיובא משמש כדי להגדיל את הכסף במחזור ובכך גורם למחירים לעלות, וכי כל הזהב המיוצא מייצג ירידה בכמות המינים ובכך גורם מחירים ליפול – הנחה תיאורטית זו כעת הוא הופך לניסוי מעשי בכך שגורם לכמות המינים הנמצאת במחזור להתאים תמיד לכמות הזהב במדינה . לורד אוברסטון (ג'ונס לויד, הבנקאי), אל"מ טורנס, נורמן, קליי, ארבוטנוט וסופרים רבים אחרים הידועים באנגליה "בית הספר למטבעות" לא רק שהטיפו את התורה הזו, אלא הפכו אותה לבסיס האנגלים והסקוטים הנוכחיים. חקיקה בנקאית באמצעות פעולות הבנק של סר רוברט פיל משנת 1844 ו- 1845. ניתן לבצע את הניתוח של הפיאסקו המבעית שסבלו הן בתיאוריה והן בפרקטיקה, לאחר ניסויים בסדר גודל לאומי הגדול ביותר, בסעיף העוסק בתורת האשראי. . [23] עם זאת ברור כי התיאוריה של ריקרדו, המתייחסת למטבע, צורת הכסף הנזילה, מבודדת, מסתיימת בייחוס לעליות וירידות בכמות המתכות היקרות השפעה מוחלטת על הכלכלה הבורגנית כמו שלא הועלתה על דעתה אפילו ב המושגים האמונות הטפלות של המערכת המוניטרית. ריקרדו, שהצהיר שכסף נייר הוא צורת הכסף המושלמת ביותר, היה אמור להפוך לנביא של המטיליונים.

 

לאחר שהתיאוריה של חומ, או ההתנגדות המופשטת למערכת המוניטרית, פותחה למסקנותיה הקיצוניות, פרשנותו המוחשית של סטיוארט לכסף הושבה לבסוף למעמדה הלגיטימי על ידי תומאס טוק. טאוק שואב את עקרונותיו לא מתיאוריה כזו או אחרת, אלא מניתוח מקפיד של תולדות מחירי הסחורות משנת 1793 עד 1856. במהדורה הראשונה של היסטוריית המחירים שלו , שפורסמה בשנת 1823, טוקי עדיין שקוע לחלוטין ב התיאוריה הריקארדית ומנסה לשווא ליישב את העובדות עם התיאוריה הזו. עלון העלון שלו למטבע , שפורסם לאחר המשבר של 1825, יכול אפילו להיחשב כמוצג הראשון והעקבי של הדעות שאוברסטון אמור היה להציג בהמשך. אולם המשך בירור ההיסטוריה של המחירים אילץ את טוקו להכיר בכך שהמתאם הישיר בין מחירים לכמות המטבע שמונח על ידי תיאוריה זו הוא דמיוני בלבד, שמגדיל או יורד בכמות המטבע כאשר ערך המתכות היקרות נשאר קבוע תמיד התוצאה, אף פעם לא הגורם, לשונות המחירים, שבסך הכל זרימת הכסף אינה אלא תנועה משנית וכי בנוסף לשמש כמדיום במחזור, הכסף מבצע פונקציות שונות אחרות בתהליך הייצור האמיתי. מחקריו המפורטים אינם שייכים לתחום המטבע המתכתי הפשוט ובשלב זה טרם ניתן עדיין לבחון אותו או את עבודותיהם של וילסון ופולרטון , השייכים לאותה אסכולה מחשבתית. [24] אף אחד מאותם כותבים לא רואה השקפה חד צדדית של כסף אלא עוסק בהיבטיו השונים, אם כי רק מזווית מכנית מבלי לשים לב לקשר האורגני של היבטים אלה זה עם זה או עם מערכת הקטגוריות הכלכליות. כשלם. מכאן שהם נופלים בטעות של בלבול בין כסף להבדיל ממטבע עם הון או אפילו עם סחורות; אם כי מצד שני, הם נאלצים מדי פעם לטעון כי קיימת הבחנה בין שתי הקטגוריות לכסף. [25] כאשר למשל זהב נשלח לחו"ל, אז אכן נשלח הון לחו"ל, אך זהו גם המקרה כאשר ייצוא ברזל, כותנה, תירס, בקיצור כאשר כל סחורה מיוצאת. שניהם הון והשוני ביניהם אינו מורכב אפוא בכך שאחד הוא הון, אלא שאחד הוא כסף והשני מצרך. תפקיד הזהב כאמצעי חילופי דברים בינלאומיים נובע אפוא לא מהצורה הייחודית שיש לו כהון, אלא מהפונקציה הספציפית שהוא ממלא ככסף. באופן דומה כאשר זהב או שטרות בנק המתרחשים במקומם פועלים כאמצעי תשלום בסחר מקומי הם באותו זמן הון. אבל אי אפשר יהיה להשתמש בהון בצורת סחורות במקום זאת, כמו משברים שמדגימים בצורה מאוד מדהימה, למשל. זה שוב ההבדל בין סחורות לזהב שמשמש ככסף ולא תפקודו כהון שהופך זהב לאמצעי תשלום. גם כאשר הון מיוצא ישירות כהון, למשל, על מנת להלוות סכום מוגדר על ריבית בחו"ל, זה תלוי בתנאי השוק אם זה מיוצא בצורת סחורות או זהב; ואם הוא מיוצא כזהב הדבר נעשה בגלל הפונקציה הספציפית שהמתכות היקרות מבצעות ככסף בניגוד לסחורות. באופן כללי, סופרים אלה אינם בוחנים קודם כל כסף בצורתו המופשטת, בה הם מתפתחים במסגרת מחזור הסחורות הפשוט וצומח מתוך יחסי הסחורות במחזור. כתוצאה מכך הם מתבלים באופן מתמיד בין הצורות המופשטות שהכסף מקבל, בניגוד לסחורות, לבין צורות הכסף שמסתירות גורמים קונקרטיים, כמו הון, הכנסות וכדומה. [26]

הערות :

[1.] אגב, הום מודה כי ההתאמה מתרחשת בהדרגה, אם כי הדבר אינו תואם את עיקרוןו. ראו דיוויד הום, מאמרים וכתבות על כמה נושאים, לונדון, 1777, כרך א '. אני, עמ ' 300.

 

[2.] "ניכר כי המחירים לא כל כך תלויים בכמות הסחורות המוחלטת, ובכסף שנמצא במדינה, כמו במחיר של הסחורות שיכולות או יכולות להגיע לשוק ושל הכסף שמסתובב. אם המטבע ננעל בתאים, זה אותו דבר ביחס למחירים, כאילו הושמד, אם יש לאחסן את הסחורות במגזינים ובמגזרים, יוצא אפקט דומה. מכיוון שהכסף והסחורות, במקרים אלה, לעולם אינם נפגשים, הם לא יכולים להשפיע זה על זה … השלם (של המחירים) סוף סוף מגיע ליחס צודק עם הכמות החדשה של המינים שנמצאים בממלכה. "דייויד הום, אופ. ציטוטים, עמ '303, 307, 308

 

[3.] ראו חוק ופרנקלין על עודף הערך שאומרים כי זהב וכסף רוכשים מהפונקציה שהם מבצעים ככסף. גם פורבונאניה . [הערה בעותק של המחבר.]

 

[4.] למעשה ניתן למצוא את ההמצאה הזו ביצירותיו של מונטסקייה. [הערה בעותק של המחבר.]

 

[5.] "ככל הנראה המטבע הנוסף יינעל או יומר לצלחת … באשר לכסף הנייר, ברגע שהוא שימש את המטרה הראשונה לספק את הדרישה של מי ששאל אותו … זה יהיה לחזור על החייב בו ולהתממש; … תנו למין של מדינה, אם כן, להתגבר או להצטמצם בפרופורציה כה גדולה כל כך, סחורות עדיין יעלו ויפלו על פי עקרונות הביקוש והתחרות, ו אלה יהיו תלויים ללא הרף בנטיותיהם של אלה שיש להם רכוש או כל סוג שהוא שווה ערך שניתן לתת, אך לעולם לא בכמות המטבע שהם ברשותם … תן לזה "(כלומר, כמות המינים במדינה)" יצטמצמו כל כך נמוכים, בעוד שיש רכוש ממשי של כל מטבע במדינה, ותחרות לצרוך אצל מי שמחזיק בה, המחירים יהיו גבוהים, באמצעות סחר חליפין, כסף סמלי, יוקרה הדדית ועוד אלף המצאות … האין זה פשוט, שאם המדינה הזו ח כתקשורת עם מדינות אחרות, חייב להיות פרופורציה בין המחירים של סוגים רבים של סחורות, שם ובמקומות אחרים, וכי ההתרחבות או הפחתה הפתאומית של המפרט, בהנחה שהיא יכולה כשלעצמה להפעיל את ההשפעות של העלאת או שקע של מחירים, יופעל על ידי תחרות זרה? " (אופיס. כרך א ', עמ' 400-01.) "תפוצת כל מדינה … צריכה אי פעם להיות פרופורציונלית לתעשיית התושבים, לייצר את הסחורות העולות לשוק … אם לפיכך מטבע של מדינה נופל מתחת לשיעור התוצרת של התעשייה המוצעת למכירה … המצאות, כמו כסף סמלי, ייפלו כדי לספק שווה ערך לה. אבל אם הממצא יימצא מעל לשיעור הענף, לא תהיה לו שום השפעה להעלאת המחירים, והוא גם לא יכנס למחזור: הוא יוחזק באוצרות … לא משנה מה יהיה הכסף בכל מדינה שהיא, בהתכתבות עם שאר העולם, לעולם לא ניתן להישאר במחזור, אלא כמות כמעט פרופורציונלית לצריכת העשירים, ולעבודה והתעשייה של התושבים העניים ", ושיעור זה אינו נקבע" לפי הכמות של כסף בעצם במדינה "(אופיס, עמ '407). "כל העמים ישתדלו לזרוק את כספם המוכן, שאינו נחוץ למחזורם שלהם, למדינה בה האינטרס של הכסף הוא גבוה ביחס לשלהם" (אופיס, כרך ב ', עמ' 5). "המדינה העשירה באירופה עשויה להיות הענייה ביותר בהפצת המין" (אופיס, כרך ב ', עמ' 6). [הערה בעותק המחבר:] ראו פולמוס נגד סטיוארט ביצירתו של ארתור יאנג.

 

[6.] סטיוארט, אופ. cit, Vol. II, p. 370. לואי בלאן הופך את "הכסף של החברה", שפירושו פשוט כסף פנימי, לאומי, לכסף סוציאליסטי, שאינו אומר כלום, ובאופן עקבי הופך את ג'ון לאו לסוציאליסט. (ראו את הכרך הראשון בתולדות המהפכה הצרפתית שלו.)

 

[7.] מקלארן, אופ. cit., p. 43 המשך. סופר גרמני (גוסטב יוליוס), שמת בטרם עת, הוכרז על ידי הפטריוטיזם להתנגד לבוש הזקן כסמכות לבית הספר הריקרדי. Büsch הנכבד תירגם את האנגלית המבריקה של סטיוארט לניב הגרמני הנמוך-גרמני של המבורג ועיוות את המקור בכל פעם שהיה אפשרי.

 

[8.] זה לא מדויק. נהפוך הוא, בחלק מהקטעים החוק מבוטא נכון על ידי סמית. [הערה בעותק של המחבר.]

 

[9.] ההבחנה בין "מטבע" ל"כסף ", כלומר, בין אמצעי תפוצה לכסף, אינה מתרחשת אפוא בעושר האומות . מוטעה בגלל ההמצאה הנראית לעין של אדם סמית ', שחקר את הום וסטיוארט מקרוב, מציין מקרלן: "התיאוריה של תלות המחירים בהיקף המטבע טרם משכה תשומת לב; וד"ר סמית ', כמו מר לוק "(השקפותיו של לוק משתנות)," לא רואה כסף מתכתי אלא סחורה. "מקלארן, אופ' סיט., עמ '44

 

[10.] דייוויד ריקרדו, מחירו הגבוה של מטילים, הוכחה לפחת שטרות , מהדורה רביעית, לונדון, 1811 (המהדורה הראשונה פורסמה בשנת 1809). כמו כן: תגובה לתצפיות המעשיות של מר בוסאנקט על דו"ח ועדת המטילים , לונדון, 1811

 

[11.] דייוויד ריקרדו, על עקרונות הכלכלה והמיסוי הפוליטי , עמ '. 77. "אותו כלל כללי המסדיר את ערך התוצרת הגולמית והמצרכים המיוצרים, חל גם על המתכות, ערכן תלוי … בכמות העבודה הנדרשת להשגת המתכת ולהעלאתה לשוק. "

 

[12.] ריקרדו, אופ. cit., p. 421. "כמות הכסף שניתן להעסיק במדינה חייבת להיות תלויה בערך: אם זהב בלבד היה מועסק להפצת סחורות, היה צורך בכמות, חמש עשרה בלבד מהנדרש, אם היו מכינים כסף שימוש לאותה מטרה. " ראו גם ריקרדו, הצעות למטבע כלכלי ובטוח , לונדון, 1816, עמ '. 8, שם הוא כותב: "כמות המתכת שעבורן כסף הנייר היא התחליף, אם יש להשתמש בכספי הנייר באופן חלקי או מלא, חייבת להיות תלויה בשלושה דברים: ראשית, בערכו; – שנית, על סכום או שווי התשלומים שיש לבצע; – ושלישית, על מידת הכלכלה הנהוגה בפעולות אלה. "

 

[13.] ריקרדו, עקרונות הכלכלה הפוליטית , עמ '432, 433

 

[14.] דייוויד ריקרדו, תגובה לתצפיות המעשיות של מר בוסאנקט , עמ '. 49. "כי סחורות יעלו או יירדו במחיר, ביחס לגידול או ירידה של כסף, אני מניח כעובדה שהיא בלתי ניתנת לשינוי."

 

[15.] ריקרדו, המחיר הגבוה של המטילים. "לכסף יהיה ערך זהה בכל המדינות" (עמ '4). ריקרדו העפיל את ההצעה הזו בעקרונות הכלכלה הפוליטית שלו , אך לא בכדי להיות חשובים בהקשר זה.

 

[16.] ריקרדו, אופ. ציטוטים, עמ '11, 12.

 

[17.] "ייצוא המטבע נגרם בגלל זילותו, ואיננו התוצאה, אלא הגורם לאיזון שלילי." (אופוס, עמ '14).

 

[18.] ריקרדו, אופ. ציטוטים, עמ '74, 75. "אנגליה, כתוצאה מהיבול הרע, הייתה נתונה למקרה של מדינה שנשללה ממנה חלק מצרכיה, ולכן היא דורשת כמות מופחתת של המדיום המסתובב. המטבע שהיה קודם שווה לתשלומיה יהפוך כעת למופרס וזול יחסית, בפרופורציה … מהייצור המופחת שלה; ייצוא סכום זה, אפוא, יחזיר את ערך המטבע שלה לערך המטבעות של מדינות אחרות. " הבלבול שלו בין כסף וסחורות ושל כסף ומין מופיע בצורה מגוחכת למדי בקטע הבא. "אם אנו יכולים להניח שאחרי יבול לא הולם, כאשר באנגליה יש הזדמנות לייבוא ​​יוצא דופן של תירס, מדינה אחרת היא בעלת שפע-על של המאמר ההוא, אך אין לה שום רצון לסחורה כלשהי, ללא ספק יבוא כי מדינה כזו לא הייתה מייצאת את התירס שלה תמורת סחורות: אך היא גם לא תייצא תירס תמורת כסף , שכן זו מצרך שאף מדינה מעולם לא רוצה באופן מוחלט, אלא יחסית "(IC, עמ '75). בשירו האפי פושקין מספר כי אביו של גיבורו אינו מצליח להבין כי מצרכים הם כסף. אך כי הרוסים תפסו מזמן שכסף הוא מצרך מוכיח לא רק על ידי יבוא התירס האנגלי משנת 1838 עד 1842, אלא גם על ידי כל ההיסטוריה של סחרם.

 

[19.] לעיל תומאס טוק, היסטוריה של מחירים , וג'יימס ווילסון, הון, מטבע ובנקאות . (האחרון הוא הדפסה מחודשת של סדרת מאמרים שפורסמה ב"כלכלן לונדון "בשנת 1844, 1845 ו -1847.)

 

[20.] ג'יימס דייקון הום, מכתבים על חוקי התירס , לונדון, 1834. עמ '29-31

 

[21.] ג'יימס מיל, אלמנטים של כלכלה פוליטית . [מרקס השתמש בתרגום הצרפתי של פריזוט שפורסם בפריס בשנת 1823.]

 

[22.] ג'יימס מיל, אופ. cit., Paris, 1823, pp. 128-36 passim. ( Elements of Economical Political , London, 1821, p. 95-101 passim .)

 

[23.] חקירת הפעלת מעשי הבנקים משנת 1844 ו- 1845 נערכה על ידי ועדת בית הנבחרים חודשים ספורים לפני תחילת המשבר המסחרי הכללי בשנת 1857. בראיותיו בפני הוועדה, לורד אוברסטון, אביהם התיאורטי של מעשים אלה, נתן את האוויר לעשיית ההתרברבות הבאה: "על ידי הקפדה יתרה ומיידית על עקרונות החוק משנת 1844, הכל חלף בקביעות ובקלות; המערכת המוניטרית בטוחה ולא מעורערת, שגשוגה של המדינה אינו מעורער, אמון הציבור בחוכמת החוק משנת 1844 הולך ומתעצם מדי יום; ואם הוועדה מעוניינת להמחיש מעשי נוסף את תקינות העקרונות עליהם היא נשענת, או את התוצאות המועילות שהבטיחה, התשובה האמיתית והמספקת לוועדה היא, התבונן סביבך; התבונן במצבו של הסחר הנוכחי במדינה, התבונן בסיפוק העם; התבוננו בעושר ובשגשוג הגולשים על כל מעמד בקהילה; ואז, לאחר שתעשה זאת, יתכן שנקרא הוועדה באופן הוגן להחליט אם הם יפריעו להמשך חוק לפיו תוצאות אלה פותחו. " וכך, אוברסטון פוצץ את חצוצרתו ב- 14 ביולי 1857, וב -12 בנובמבר באותה השנה היה צריך להשהות את המעשה המופלא של 1844 על ידי הממשלה על אחריותו.

 

[24.] עבודתו העיקרית של טוקי – מלבד תולדות המחירים , שפורסמה בשישה כרכים על ידי משתף הפעולה שלו ניוארך – היא בירור על עקרון המטבע, חיבור מטבע עם מחירים … Ed. 2, לונדון, 1844 .

 

[25] "עלינו … להבחין … בין זהב הנחשב לסחורה, כלומר כהון, לזהב הנחשב כמטבע. "(תומאס טוקי, בירור על עקרון המטבע, ע. 10). "ניתן לסמוך על זהב וכסף … בכדי לממש עם הגעתם כמעט את הסכום המדויק הנדרש לספק … זהב וכסף הם בעלי יתרון אינסופי על פני כל התיאור האחר של הסחורה … מהנסיבות של … בשימוש אוניברסלי בכסף … לא בתה, קפה, סוכר או אינדיגו חובות, בין אם זרים ובין מקומיים, בדרך כלל מתקבלים בתשלום, אלא במטבע; והמסירה, אם כן, במטבע זהה המיועד, ובין אם מטיל שניתן להפוך אותו לאותו מטבע דרך המטבע או השוק של המדינה שאליה הוא נשלח, חייבת תמיד להרשות למעביר את המעביר את הוודאות, המיידית ביותר, ואמצעים מדויקים לביצוע אובייקט זה, ללא סיכון לאכזבה מכישלון הביקוש או תנודתיות במחיר "(ג'ון פולרטון, אופ 'עמ' 132, 133)."כל מאמר אחר" (מלבד זהב וכסף) "עשוי להיות בכמות או בסוג שהוא מעבר לביקוש הרגיל במדינה שאליה הוא נשלח." (טוקה, בירור … [עמ '10]).

 

[26.] המרת הכסף להון תיבחן בפרק השלישי העוסק בהון ומסכם את החלק הראשון ביצירה זו.

 

המקור : תרומה לביקורת הכלכלה הפוליטית , שתורגמה מהגרמנית על ידי SW Ryazanskaya, Lawrence & Wishart 1971;

אלטרנטיבה : תרגום פרק 1 של The Grundsrisse , (מחברת M, עמ '81-111 );

נכתב : בין סוף אוגוסט לאמצע ספטמבר 1857.

תַרשִׁים הביקורת של הכלכלה הפוליטית

קרל מרקס

1- מבוא.

ייצור, צריכה, חלוקה, החלפה (סירקולציה – זרימה מַחזוֹרית)

 

1.1- ייצור

1.1.1- [אישים עצמאיים. רעיונות במאה ה-18]

הנושא של הניתוח שלנו הוא קודם כל הייצור חומרי.

 

נקודת המוצא מורכבת טבעית מהיחידים שמייצרים במסגרת של חברה – לכן מהייצור של פרטים באופן חברתי. הצייד או הדייג הבודד והמבודד, המשמשים את אדם סמית וריקארדו כנקודת מוצא שייכים להמצאות נטולות דמיון שהגישו "רבינסוניויות" [מעשיות א-לה רובינסון קרוזו] של המאה השמונה עשרה, אשר בשום פנים ואופן אינן מהוות בְּפַּשְׁטוּת ביטוי של איזה תגובה כנגד עידון יתר והיפוך לחיי טבע שגויים, כקביעותיהם של היסטוריונים בתחום התרבותי.

===============

 

לא עוד החברתי המנוגד של רוסו, שבאמצעות חוזה מקים קשר וקשר בין נושאים שהם מטבעם בלתי תלויים, המבוססים על סוג זה של נטורליזם. זו אשליה ושום דבר חוץ מהאשליה האסתטית של הרובינסיידים הקטנים והגדולים. נהפוך הוא, הציפייה ל"חברה בורגנית "שהחלה להתפתח במאה השש עשרה ובמאה השמונה עשרה עשתה צעדים ענקיים לקראת בגרות. נראה כי האדם בחברה זו של תחרות חופשית נפטר מקשרים טבעיים וכו ', מה שהפך אותו להתפתחות של צבירה מסוימת ומוגבלת של בני אדם בתקופות היסטוריות קודמות. נביאי המאה השמונה-עשרה, שעל כתפיהם עומדים אדם סמית וריקרדו עדיין עומדים במלואם, חזו באינדיבידואל זה מהמאה ה -18 – תוצר של פירוק החברה הפיאודלית מצד אחד וכוחות התפוקה החדשים שהתפתחו מאז המאה השש-עשרה האחר – כאידיאל שקיומו שייך לעבר. הם ראו באדם זה לא כתוצאה היסטורית, אלא כנקודת המוצא של ההיסטוריה; לא כמשהו שמתפתח במהלך ההיסטוריה, אלא מוצב על ידי הטבע, מכיוון שעבורם האדם הזה היה בקנה אחד עם הטבע, בהתאם לרעיון שלהם על הטבע האנושי. זה האשליות אופייניות לכל תקופה חדשה עד כה. סטיוארט, שבמובנים מסוימים התנגד למאה השמונה עשרה וכארסטוקרט נטה להתייחס לדברים מבחינה היסטורית, נמנע מהשקפה תמימה זו.

 

ככל שאנו מתחקים אחר מהלך ההיסטוריה, נראה שהאדם, ובהתאם גם הפרט המייצר, תלוי ושייך לשלמות גדולה יותר. תחילה, האדם באופן די טבעי הוא חלק מהמשפחה ומהשבט המתפתח מהמשפחה; בהמשך הוא חלק מקהילה, מאחת הצורות השונות של הקהילה הנובעות מהסכסוך וממזג שבטים. רק במאה השמונה עשרה, בחברה הבורגנית, הצורות השונות של המרקם החברתי מתעמתות עם הפרט כאמצעים בלבד למטרותיו הפרטיות, כצורך חיצוני. אולם התקופה שמייצרת עמדה זו, כלומר זו של האדם הבודד, היא בדיוק התקופה של היחסים החברתיים (שעדיין) המפותחים ביותר (לפי עמדה זו, כללית). האדם הוא פוליטיקון של זון (חיה פוליטית) במובן המילולי ביותר: הוא לא רק חיה חברתית, אלא חיה שניתן להתאמה אישית רק בחברה. הפקה על ידי אדם בודד מחוץ לחברה – אירוע נדיר, שעלול להתרחש כאשר אדם תרבותי שכבר ספג את הכוחות החברתיים הדינמיים מושלך בטעות אל תוך השממה – הוא מגונה לא פחות מהתפתחות הדיבור ללא יחידים שחיים יחד ומדברים. אחד לשני. אין צורך להתעכב עוד על נקודה זו. זה לא היה מוזכר כלל, אם אי-הדהות הזו, שהיתה בה חריזה וסיבה ביצירותיהם של סופרים מהמאה השמונה-עשרה, לא הוכנסה שוב במפורש לכלכלה הפוליטית המודרנית על ידי Bastiat, קארי, Proudhon וכו '. זה כמובן נעים מאוד עבור פרודון, למשל, להיות מסוגל להסביר את מקורם של קשר כלכלי – שאת ההתפתחות ההיסטורית שלו הוא לא מכיר – באופן היסטורי-פילוסופי באמצעות מיתולוגיה; בטענה שאדם או פרומתאוס פגעו ברעיון המוכן, שאז הועלה לפועל וכו '. שום דבר לא מייגע ומשעמם מהפנטזיות של לוקוס קומוניס .

 

לכן כשאנחנו מדברים על הפקה, יש לנו תמיד בראש הייצור בשלב מוגדר של התפתחות חברתית, ייצור על ידי אנשים בחברה. נראה אפוא שכדי לדבר בכלל על הפקה עלינו להתחקות אחר השלבים השונים בתהליך ההיסטורי של ההתפתחות, או להצהיר כבר מההתחלה שאנחנו בוחנים תקופה היסטורית מסוימת, כמו למשל בורגנית מודרנית. הפקה, שהיא אכן הנושא האמיתי שלנו. עם זאת, לכל תקופות הייצור משותפים תכונות מסוימות: יש להם קטגוריות משותפות מסוימות. ייצור באופן כללי הוא הפשטה, אך הפשטה הגיונית ככל שהיא למעשה מדגישה ומגדירה את ההיבטים הנפוצים ובכך נמנעת חזרה. עם זאת, מושג כללי זה, או ההיבט המשותף שהוברר בהשוואה, הוא כשלעצמו תרכובת רב-משתנה הכוללת קטגוריות שונות. חלק מהאלמנטים נמצאים בכל התקופות, ואחרים משותפים לתקופות מעטות. התקופה המודרנית ביותר והתקופה הקדומה ביותר יהיו עם קטגוריות (מסוימות) משותפות. ייצור בלעדיהם בלתי נתפס. אך למרות שלשפות המפותחות ביותר יש חוקים וקטגוריות המשותפות לשפות הפרימיטיביות ביותר, הרי שדווקא הסטייה שלהם מהתכונות הכלליות והמשותפות הללו מהווה את התפתחותן. יש להבחין בהגדרות החלות על הייצור באופן כללי, על מנת שלא להעמיד בסתר את ההבדלים המהותיים הקיימים למרות האחדות הנובעת מעצם העובדה שהנושא, האנושות, והחפץ, הטבע, זהים. למשל, באי תפיסת עובדה זו תלויה כל חכמתם של כלכלנים מודרניים המוכיחים את הנצחיות וההרמוניה של יחסים חברתיים קיימים. לדוגמה, אין ייצור אפשרי ללא מכשיר ייצור, גם אם מכשיר זה הוא פשוט היד. זה לא אפשרי ללא עבודות שנצברו בעבר, אפילו אם עבודה זו היא רק המיומנות שנרכשה על ידי תרגול חוזר ומרוכז ביד פרא. הון הוא בין היתר גם מכשיר לייצור, וגם עבודה ממומשת בעבר. כתוצאה מכך הון הוא קשר אוניברסאלי ונצחי הניתן מטבעו, ובלבד שמושמט בדיוק את אותם גורמים ספציפיים שהופכים את "מכשיר הייצור" או "העבודה שנצברה" להון. כל ההיסטוריה של יחסי הייצור מופיעה אפוא, למשל בכתביו של קארי, כזיוף שהביאה הממשלה לרעה.

 

כמו שאין הפקה באופן כללי, כך גם שם אינה הפקה כללית. הייצור הוא תמיד ענף ייצור מסוים – למשל חקלאות, גידול בקר, ייצור – או שזה מכלול הייצור. עם זאת, כלכלה פוליטית אינה טכנולוגיה. יש לקבוע את הקשר בין קטגוריות הייצור הכלליות בשלב חברתי נתון לצורות הייצור הספציפיות במקום אחר (בהמשך).

 

לבסוף, לא רק שהייצור הוא ייצור מסוים, אלא תמיד זה רק קורפוס חברתי מוגדר, נושא חברתי, העוסק במכלול רחב יותר או צר יותר של תחומים יצרניים. גם היחס של המצגת האקדמית לתהליך הממשי אינו שייך לכאן. הפקה בכלל. ענפי ייצור מיוחדים. מכלול ההפקה.

 

זה אופנתי להקדים עבודות כלכליות עם חלק כללי – ודווקא זה מופיע תחת הכותרת "ייצור", ראו למשל ג'ון סטיוארט מיל – העוסק בתנאים הכלליים של כל הייצור החלק הכללי הזה כולל או מתיימר להרכיב :

 

  1. התנאים שבלעדיהם לא ניתן יהיה לייצר. המשמעות היא למעשה רק כי מצוין הגורמים החיוניים הנדרשים לייצור מכל סוג שהוא. אבל זה מסתכם, כפי שנראה, לכמה הגדרות פשוטות מאוד, המורחבות עוד יותר לטאוטולוגיות טריוויאליות.

 

  1. התנאים המקדמים את הייצור במידה רבה יותר או קטנה יותר, כמו במקרה של מצבו המתקדם והעמיד של אדם סמית. כדי לתת לכך, שבעבודתו של סמית 'יש את ערכו כאפרסו , כדי להעניק לו משמעות מדעית, יהיה צורך לבצע מחקר על מידת הפריון בתקופות שונות בהתפתחות של מדינות בודדות; באופן קפדני, חקירה כזו נמצאת מחוץ למסגרת הנושא, יש לציין את אותם היבטים אשר ככל שיהיו רלוונטיים לה בקשר להתפתחות תחרות, הצטברות וכו '. התשובה במתכונתה הכללית מסתכמת באמירה הכללית כי מדינה תעשייתית משיגה את הפריון הגבוה ביותר שלה כשהיא לגמרי בשיא ההתפתחות ההיסטורית שלה. (למעשה, אומה היא בשיא ההתפתחות התעשייתית שלה כל עוד לא הרווח אלא הרווח נותר המטרה העיקרית שלה. מבחינה זו היאנקים עדיפים על האנגלים.) או אחרת, למשל, גזעים, תצורות מסוימות. , אקלים, נסיבות טבעיות, כמו מיקום ימי, פוריות האדמה וכו ', מסייעים לייצור יותר מאחרים. זה מסתכם שוב באמירה הטאוטולוגית לפיה ייצור העושר הולך וגדל במדד שגורמיו הסובייקטיביים והאובייקטיביים הופכים לזמינים.

 

אבל כל זה לא באמת מה שהכלכלנים מודאגים ממנו בחלק הכללי. דווקא – ראו למשל מיל – שהייצור, להבדיל מההפצה וכו ', אמור להיות מוצג כמנוהל על ידי חוקי טבע נצחיים שאינם תלויים בהיסטוריה, ובאותה עת עוברים יחסי בורגנות בחשאי כטבעיים בלתי ניתנים להפצה. חוקי החברה. זו המטרה המודעת פחות או יותר של ההליך כולו. אולם בכל הנוגע להפצה נאמר שגברים אכן התפנקו לכמות מסוימת של בחירה חופשית. מלבד ההפרדה הגסה של הייצור וההפצה וקישוריותם האמיתית, צריך להיות ברור מלכתחילה כי, ככל שיהיה שונה אופן ההפצה בשלבים השונים של החברה, זה חייב להיות אפשרי, ממש כמו במקרה של ייצור, כדי להדגיש את ההיבטים המשותפים, וכמו כן צריך להיות אפשרי לבלבל ולהפיץ את כל ההבדלים ההיסטוריים בחוקים המשותפים לכל האנושות . לדוגמא, העבד, הצמית, עובד השכר, כולם מקבלים כמות מזון המאפשרת להם להתקיים כעבד, צמית או עובד שכיר. הכובש שחי ממחווה, או הפקיד שחי על מיסים, או בעל המקרקעין שחי בשכר דירה, או הנזיר שחי על נדבה, או איש הדת שחי במעשרות, כולם מקבלים חלק מהתוצר החברתי שנקבע על ידי חוקים השונים מאלה שקובעים את חלק העבד וכן הלאה. שני הגורמים העיקריים שכלכלני הכלכלה כוללים בסעיף זה הם: 1) רכוש ו -2) הגנתו על ידי הרשות השופטת, המשטרה וכו '. דרושה רק תשובה קצרה ביותר:

 

לגבי 1: הייצור הוא תמיד ניכוי הטבע על ידי אדם בתוך ובעזרת ארגון חברתי מוגדר. בהקשר זה זה טאוטולוגי לומר כי רכוש (ניכוס) הוא תנאי ייצור. אך די מגוחך לבצע קפיצת מדרגה זו לצורת רכוש נפרדת, למשל, רכוש פרטי (זו יתר על כן צורה אנטיתטית, אשר מניחה באופן דומה את אי-הנכס כתנאי). ההיסטוריה הראתה, להפך, כי רכוש משותף (למשל, בין האינדיאנים, הסלאבים, הקלטים העתיקים וכו ') הוא הצורה המקורית, ובצורה של קהילתית רכוש זה ממלא תפקיד משמעותי במשך זמן רב. השאלה אם העושר מתפתח מהר יותר תחת זה או תחת צורת רכוש זו, עדיין לא נידונה בשלב זה. עם זאת, זה טאוטולוגי לקבוע כי במקום שלא קיימת שום צורה של רכוש, לא יכולה להיות יצור ומכאן גם אף חברה. ניכוס שלא מנכס כלום הוא סתירה מבחינה.

 

ביחס ל -2: שמירה על מה שנרכש וכו '. אם זוטות אלה מופחתות לתוכן האמיתי, הם אומרים יותר ממה שכותביהם מבינים, היינו שכל דרך ייצור מייצרת את היחסים המשפטיים הספציפיים שלה, את הצורות הפוליטיות שלה וכו'. סימן של גסות וחוסר הבנה שגורמים קוהרנטיים אורגניים מובאים ליחסים אקראיים זה עם זה, כלומר לחיבור רפלקס פשוט. הכלכלנים הבורגניים רק ראו כי הייצור מתנהל בצורה חלקה יותר עם המשטרה המודרנית מאשר למשל על פי חוקי המועדונים. עם זאת, הם שוכחים כי גם חוקי המועדונים הם חוק, ושחוק החזקים, רק בצורה אחרת, עדיין שורד אפילו ב"מדינת החוקתית "שלהם.

 

אמנם התנאים החברתיים המתאימים לשלב ייצור מסוים נמצאים עדיין במהלך האבולוציה או שכבר נמצאים במצב של פירוק, אך באופן טבעי הפרעות מתרחשות בתהליך הייצור, אם כי אלה עשויות להיות בדרגה ובמידה שונות.

 

כדי להשיב מחדש: ישנן קטגוריות המשותפות לכל שלבי הייצור והן נקבעות על ידי הנמקה כקטגוריות כלליות; אולם התנאים הכלליים כביכול של כל הפקה וכל ייצור אינם אלא תפיסות מופשטות שאינן מגדירות אף אחד משלבי הייצור ההיסטוריים.

 

  1. היחסים הכלליים של ייצור הפצה, החלפה וצריכה

לפני שמתחילים בניתוח נוסף של הייצור, יש לקחת בחשבון את הסעיפים השונים אותם מציבים כלכלנים לצדו.

 

התפיסה הברורה למדי היא זו: – בתהליך הייצור של חברי החברה מתאימים (מייצרים, אופנה) מוצרים טבעיים בהתאם לדרישות האדם; ההפצה קובעת את החלק בו מקבל האדם ממוצרים אלה; החלפה מספקת לו את המוצרים הספציפיים שלתוכם הוא רוצה להמיר את הנתח שהוענק לו כתוצאה מההפצה; לבסוף, בצריכה המוצרים הופכים לאובייקטים של שימוש, כלומר הם ניתנים על ידי אנשים. הפקה יוצרת מאמרים התואמים לדרישות; ההפצה מקצה אותם על פי חוקים חברתיים; החלפה בתורו מפיצה את הסחורה, שכבר הוקצתה, בהתאם לצרכים האישיים; לבסוף, בצריכה המוצר עוזב את התנועה החברתית הזו, הוא הופך למטרה ישירה ומשרת של צורך אינדיבידואלי, אשר השימוש בו מספק. הייצור מופיע אפוא כנקודת המוצא, הצריכה כמטרה, חלוקה והחלפה כאמצע, שיש לה צורה כפולה שכן, על פי ההגדרה, ההפצה מופעלת על ידי החברה והחלפה מופעלת על ידי יחידים. בייצור אנשים רוכשים היבט אובייקטיבי, ובצריכה צרכנים רוכשים היבט סובייקטיבי; בהפצה זו החברה שבאמצעות כללים כלליים דומיננטיים מתווכת בין ייצור לצריכה; בתמורה מתווך זה מתרחש כתוצאה מהחלטות אקראיות של אנשים.

 

ההפצה קובעת את הפרופורציה (הכמות) של המוצרים הצוברים ליחיד, החלפה קובעת את המוצרים בהם הפרט טוען להמציא את המניה שהוקצה לו בהפצה.

 

ייצור, הפצה, החלפה וצריכה מהווים אפוא סילוגיזם ראוי; הייצור מייצג את הכלל, מחלק ומחליף את הפרט ואת הצריכה את המקרה הבודד המסכם את השלם. זה אכן רצף, אבל שטחי מאוד. הייצור נקבע על ידי חוקי טבע כלליים; הפצה על ידי גורמים חברתיים אקראיים, על כן היא עשויה להשפיע פחות או יותר לטובה על הייצור; חילופי דברים, תנועה חברתית רשמית, שוכנים בין שני אלה; והצריכה, כמעשה המסכם, הנחשב לא רק כמטרה הסופית אלא כמטרה הסופית, נופל כראוי מחוץ לתחום הכלכלה, למעט ככל שהוא בתורו מבצע פעולה הדדית בנקודת המוצא כך פעם אחת שוב ליזום את כל התהליך.

 

מתנגדי הכלכלנים המאשימים את האחרונים בהפרדה גסה של גורמים קשורים זה בזה, או מתווכחים מאותה נקודת מבט או אפילו מאלו נמוכה יותר, לא משנה אם מתנגדים אלה מגיעים מבפנים או מבלי

 

 

תחום הכלכלה הפוליטית. אין דבר נפוץ יותר מהתוכחה שהכלכלנים רואים בייצור יותר מדי כמטרה בפני עצמה, וההפצה חשובה לא פחות. טיעון זה מבוסס על תפיסת הכלכלנים שההפצה היא תחום נפרד ועצמאי לצד הייצור. טענה נוספת היא שהגורמים השונים אינם נחשבים כמכלול אחד; כאילו הפרדה זו אילצה את דרכה מספר הלימוד לחיים האמיתיים ולא להפך, מהחיים האמיתיים לספרי הלימוד, וכאילו שאלה של פיוס דיאלקטי בין מושגים ולא של פתרון תנאים קיימים בפועל. .

 

א. [ייצור וצריכה]

ייצור הוא בו זמנית גם צריכה. זוהי צריכה בצורה כפולה – צריכה סובייקטיבית ואובייקטיבית. [ראשית] הפרט, שמפתח את יכולותיו לייצור, מרחיב אותן גם כן, ומשתמש בהן בפעולת הייצור, בדיוק כמו בהולדה טבעית נצרכת אנרגיה חיונית. שנית, מדובר בצריכת אמצעי הייצור המשמשים והמשומשים ובחלקם (כמו למשל דלק) מחולקים לרכיבים פשוטים יותר. הדבר כרוך בצריכת חומר גלם שנספג ואינו שומר על צורתו ואיכותו המקורית. מעשה הייצור עצמו הוא אפוא בכל שלביו גם מעשה צריכה. הכלכלנים מודים בכך. הם מכנים צריכה פרודוקטיבית הן ייצור זהה בו זמנית לצריכה, והן צריכה אשר ישירות במקביל לייצור. זהות הייצור והצריכה מסתכמת בהצעתו של שפינוזה: Determinatio est negatio .

 

אולם הגדרה זו של צריכה פרודוקטיבית מתקדמת רק על מנת להפריד בין צריכה זהה לייצור לבין צריכה במובן הראוי, הנחשבת לעומת זאת כאנטיתזה ההרסנית של הייצור. הבה נשקול אפוא צריכה נכונה.

 

צריכה היא בו זמנית גם ייצור, ממש כמו שבטבע הייצור של מפעל כרוך בצריכת כוחות יסוד וחומרים כימיים. ברור מאליו שהאדם מייצר את גופו שלו, למשל באמצעות האכלה, צורה אחת של צריכה. אך הדבר תקף לכל דבר אחר סוג של צריכה אשר בדרך זו או אחרת תורמת לייצור היבט כלשהו של האדם. מכאן שמדובר בייצור צרכני. עם זאת, אומרים כלכלה פוליטית, ייצור מסוג זה זהה לצריכה הוא שלב שני הנובע מהרס המוצר הראשון. בסוג הראשון של ההפקה מניח המפיק היבט אובייקטיבי, בסוג השני האובייקטים שנוצרו על ידיו מקבלים היבט אישי. מכאן שהייצור הצורך הזה – אף שהוא מייצג אחדות ישירה של ייצור וצריכה – שונה במהותו מהייצור הראוי. האחדות הישירה, בה הייצור במקביל לצריכה וצריכה עם הייצור, אינה משפיעה על הדואליות בו זמנית.

 

הייצור הוא אפוא באותו זמן צריכה, והצריכה היא באותו זמן ייצור. כל אחד הוא בו זמנית הפוך. אך תנועת מתווך מתרחשת בין השניים בו זמנית. ייצור מוביל לצריכה, שעבורה היא מספקת את החומר; צריכה ללא ייצור לא הייתה מטרה. אבל צריכה גם מובילה לייצור בכך שהיא מספקת למוצריה את הנושא שלשמו הם מוצרים. המוצר משיג רק את השלמתו הסופית בצריכה. מסילה שאף אחד לא נוסע בה, ולכן לא משומש, לא נצרך, הוא פוטנציאל אך לא ממש מסילה. ללא ייצור אין צריכה, אך ללא צריכה אין גם ייצור, מכיוון שבמקרה זה הייצור יהיה חסר תועלת. צריכה מייצרת ייצור בשני אופנים.

 

  1. מכיוון שמוצר הופך למוצר אמיתי רק באמצעות צריכה. לדוגמא, שמלה הופכת להיות באמת שמלה רק על ידי לבושה, בית שאינו מיושב הוא אכן לא בית; במילים אחרות, מוצר שמבדיל מאובייקט טבעי פשוט מתבטא כמוצר, הופך למוצר, רק בצריכה. רק צריכה היא אשר על ידי השמדת המוצר נותנת לו את המגע, שכן המוצר הוא מוצר, לא משום שהוא פעילות ממומשת, אלא רק ככל שהוא מושא לנושא הפעיל.

 

  1. מכיוון שצריכה יוצרת את הצורך בייצור חדש, ולכן היא מספקת את הסיבה הרעיונית, המפעילה באופן מהותי לייצור, שהיא התנאי המוקדם לייצור. צריכה מספקת את הדחף לייצר, ומספקת גם את האובייקט המשמש כקובע מטרת הייצור. אם ניכר כי ייצור חיצוני מספק את מושא הצריכה, באותה מידה ניכר כי הצריכה מציבה את מושא הייצור כמושג , דימוי פנימי, צורך, מניע, מטרה. צריכה מספקת את מושא הייצור בצורה שהיא עדיין סובייקטיבית. אין ייצור ללא צורך, אך צריכה יוצרת מחדש את הצורך.

 

זה מתאים לצד הייצור,

 

  1. בכך שהייצור מספק את החומר, מושא הצריכה. צריכה ללא אובייקט אינה צריכה, מבחינה זו, אפוא, ייצור מייצר, מייצר צריכה.

 

  1. אבל הייצור מספק לא רק את מושא הצריכה, הוא גם נותן לצריכה צורה מובחנת, אופי, גימור. בדיוק כמו שצריכה מכניסה את המגע לגוף כמוצר, כך הייצור מכניס את המגע לצריכה. ראשית , האובייקט אינו סתם אובייקט באופן כללי, אלא אובייקט מסוים שצריך לצרוך אותו באופן מסוים, דרך שנקבעה על ידי הייצור. רעב הוא רעב; אבל הרעב שמסתפק בבשר מבושל שנאכל בסכין ובמזלג שונה מרעב שגורם בשר נא בעזרת להקות, ציפורניים ושיניים. הייצור מייצר אפוא לא רק את מושא הצריכה אלא גם את אופן הצריכה, לא רק באופן אובייקטיבי אלא גם באופן סובייקטיבי. הייצור יוצר אפוא את הצרכן.

 

  1. הייצור לא רק מספק את החומר כדי לספק צורך, אלא הוא גם מספק את הצורך בחומר. כאשר הצריכה נובעת מהגסות והמיידיות המקורית הפרימיטיבית שלה – והשארה במצב ההוא נובעת מהעובדה שהייצור עדיין היה גס פרימיטיבי – אז הוא עצמו כרצון שהביא האובייקט. הצורך המורגש באובייקט נגרם על ידי תפיסת האובייקט. Objet d'art יוצר ציבור שיש לו טעם אמנותי ומסוגל ליהנות מיופי – ואותו ניתן לומר על כל מוצר אחר. הייצור בהתאם מייצר לא רק אובייקט עבור הסובייקט, אלא גם נושא לאובייקט.

 

מכאן שהייצור מייצר צריכה: 1) על ידי אספקת חומר הצריכה; 2) על ידי קביעת מצב הצריכה; 3) על ידי יצירת הצרכן צורך באובייקטים שהוא מציג לראשונה כמוצרים. לפיכך היא מייצרת את מושא הצריכה, את מצב הצריכה ואת הדחף לצרוך. באופן דומה, הצריכה מייצרת את נטיית היצרן בכך שהוא מציב אותו כדרישה תכליתית.

 

לזהות הצריכה והייצור שלושה היבטים

 

  1. זהות ישירה : ייצור הוא צריכה וצריכה היא ייצור. ייצור צרכני וצריכה יצרנית. כלכלנים קוראים לצריכה פרודוקטיבית, אך הם עדיין מבחינים. הדמויות הקודמות בעבודתן כתרבות, האחרונות כצריכה יצרנית. כל החקירות של הראשונות עוסקות בעבודה יצרנית ובלתי-פרודוקטיבית, אלה של האחרונים בצריכה יצרנית ולא-פרודוקטיבית.

 

  1. כל אחד מופיע כאמצעי של האחר, כמי שמוזרק על ידיו; זה נקרא התלות ההדדית שלהם; לפיכך הם מובאים ליחסים הדדיים ונראים ככאלו שאינם הכרחיים זה לזה, אך בכל זאת נשארים אקסטרינים זה לזה. הייצור מספק את החומר שהוא מושא הצריכה החיצוני, הצריכה מספקת את הצורך, כלומר את האובייקט הפנימי, מטרת הייצור. אין צריכה ללא ייצור, ואין ייצור ללא צריכה. הצעה זו מופיעה בצורות שונות בכלכלה הפוליטית.

 

  1. ייצור הוא לא רק צריכה בו זמנית, וצריכה בו זמנית ייצור; כמו כן, הייצור אינו רק אמצעי צריכה וצריכה הוא מטרת הייצור – כלומר, כל אחד מספק לרעהו את האובייקט שלו, הייצור שמספק את מושא הצריכה החיצוני, וצריכה הוא האובייקט הרעיוני של הייצור – או במילים אחרות, כל אחד מהם אינו רק בו זמנית האחר, ולא רק הגורם לאחר, אלא שכל אחד מהם על ידי הנישא יוצר את השני, הוא יוצר את עצמו כשני. רק הצריכה היא שממלאת את תהליך הייצור, שכן הצריכה משלימה את המוצר כמוצר על ידי השמדתו, על ידי צריכה של צורת הבטון העצמאית שלו. יתר על כן, על ידי הצורך שלה בחזרה הצריכה מובילה לשלמות היכולות שהתפתחו בתהליך הייצור הראשון והופכת אותן למיומנויות. צריכה היא אפוא המעשה המסכם ההופך לא רק את המוצר למוצר, אלא גם את המפיק ליצרן. ייצור, לעומת זאת, מייצר צריכה על ידי יצירת מצב צריכה מוגדר ועל ידי מתן תמריץ לצריכה הוא יוצר בכך את היכולת לצרוך כדרישה.

 

סוג זהות אחרון, המוגדר בנקודה 3, התפרש על ידי כלכלנים באופן שונה כאשר הוא דן בקשר בין ביקוש והיצע, של חפצים וצרכים, של צרכים שנוצרו על ידי החברה וצרכים טבעיים.

 

לאחר מכן, דבר לא פשוט יותר עבור הגליאני מאשר להניח שהייצור והצריכה זהים. וזה נעשה לא רק על ידי רופאים סוציאליסטיים אלא גם על ידי כלכלנים פרוזאיים, דוגמת Say, בהצהרתם שאם מחשיבים אומה – או האנושות בצורה מופשטת – הייצור שלה הוא הצריכה שלה. סטורץ 'הראה שההצעה הזו של סייז אינה נכונה, מכיוון שאומה, למשל, אינה צורכת את כל המוצר שלה, אלא חייבת לספק גם אמצעי ייצור, הון קבוע וכו'. יתר על כן, לא נכון לשקול את החברה כנושא יחיד, שכן זו גישה ספקולטיבית. לגבי נושא אחד, ייצור וצריכה מופיעים כשלבים של פעולה יחידה. כאן מודגש רק הנקודה המהותית ביותר, שהייצור והצריכה, אם הם נחשבים לפעילות של נושא אחד או של יחידים בודדים, מופיעים בכל מקרה כשלבים של תהליך אחד שנקודת המוצא שלו בפועל היא ייצור שהוא בהתאם הגורם המכריע. צריכה, כצורך וכצורך, היא עצמה היבט מהותי בפעילות יצרנית; אולם האחרון הוא הנקודה בה ההכרה מתחילה ובכך גם השלב המכריע, הפעולה המגלמת את התהליך כולו. אינדיבידואל מייצר אובייקט ועל ידי צריכתו חוזר שוב לנקודת המוצא: עם זאת הוא חוזר כאינדיבידואל פרודוקטיבי וכאינדיבידואל המשכפל עצמו. הצריכה היא אפוא שלב של ייצור.

 

אך בחברה, היחס של היצרן למוצר לאחר השלמתו הוא אקסטריני, והחזרת המוצר לנושא תלויה ביחסיו עם פרטים אחרים. המוצר לא בא מיד לרשותו. יתר על כן, ניכוסו המיידי אינו מטרתו אם הוא מייצר בתוך החברה. התפלגות , אשר על בסיס חוקים חברתיים קובעת את חלקו של הפרט בעולם המוצרים, מתערבת בין היצרן למוצרים, כלומר בין ייצור לצריכה.

 

האם אפוא ההפצה היא מגזר עצמאי לצד ייצור ומחוצה לו?

 

ב. [הפקה והפצה]

כשמסתכלים על התהליך הרגיל של עבודות כלכליות, תשומת ליבו של האדם מושכת לאלתר על ידי העובדה שהכל מוזכר פעמיים, למשל, שכר דירה, שכר, ריבית ורווחיות תחת הכותרת חלוקה, ואילו תחת הכותרת של אדמות ייצור, עבודה והון. מופיעים כגורמי ייצור. באשר להון, ניכר מלכתחילה כי הדבר נספר פעמיים, ראשית כגורם ייצור, ושנית כמקור הכנסה; כלומר, כאמצעי חלוקה קובע וקובע. ריבית ורווח מופיעים אפוא גם בייצור, מכיוון שהם צורות בהן ההון גדל וצומח, ולכן הם שלבי הייצור שלו. כצורות חלוקה, הריבית והרווח מניחים הון כגורם הייצור. אלה צורות התפלגות שתנאי המפתח שלהן הוא קיום הון כגורם ייצור. הם גם צורות של רבייה של הון.

 

השכר מייצג גם עבודת שכר, הנבחנת בקטע אחר; הפונקציה הספציפית שעבודה מבצעת כגורם הייצור במקרה אחד מופיעה כפונקציה של התפלגות במקרה השני. אם לעבודה לא הייתה צורה מובחנת של עבודה בשכר, חלקה במוצר לא היה מופיע כשכר, כמו למשל בעבדות. סוף סוף שכר דירה – אם ניקח את צורת ההפצה המתקדמת ביותר שבאמצעותה רכוש הנחיתה משיג נתח במוצר – מניח כי רכוש נחת בקנה מידה גדול (באופן דיוק, חקלאות בהיקף גדול) כגורם לייצור, ולא אדמה בכלל; כמו ששכר אינו מניח עבודה בכלל. היחסים ואופני ההפצה הם אפוא היבט הפוך של גורמי הייצור. אדם שהשתתפותו בייצור תופס צורת עבודה, יקבל חלק במוצר, תוצאת הייצור, בצורה של שכר. מבנה ההפצה נקבע כולו על ידי מבנה הייצור. ההפצה עצמה היא תוצר של ייצור, לא רק בכל הנוגע לתוכן, שכן רק ניתן להפיץ את תוצאות הייצור, אלא גם לגבי הצורה, שכן האופן המסוים של השתתפות גברים בייצור קובע את צורת ההפצה הספציפית, את הטופס, בו הם חולקים בהפצה. זו לגמרי אשליה לדבר על אדמות בפרק הייצור ועל שכר דירה בקטע ההפצה וכו '.

 

כלכלנים כמו ריקרדו המואשמים בעיקר בכך ששמו לב בלעדית לייצור, ראו בהתאמה את ההפצה כנושא הבלעדי של הכלכלה הפוליטית, שכן הם התייחסו באופן אינסטינקטיבי לצורות ההפצה כביטוי המדויק ביותר בו גורמי הייצור מתבטאים בתוך חברה נתונה.

 

לחלוקה האינדיבידואלית היחידה מופיע באופן טבעי כחוק חברתי, הקובע את עמדתו במסגרת הייצור, שבתוכו הוא מייצר; ההפצה ובכך היא קודמת לייצור. אדם שאין לו הון ולא נדל"ן משלו, תלוי בעבודה בשכר החל מלידתו כתוצאה מהתפלגות חברתית. אולם תלות זו היא עצמה תוצאה של קיום הון ורכוש נחת כגורמי ייצור עצמאיים.

 

כשחושבים על חברות שלמות, נראה כי היבט אחר של התפלגות הוא מקדים לייצור ולקביעתו, כאילו היה גורם אנטי-כלכלי. אומה כובשת עשויה לחלק את הארץ בין הכובשים ובדרך זו כופה דרך חלוקה וצורה ברורה של נחלה, ובכך קובעת את הייצור. או שהיא עשויה להפוך את האוכלוסייה לעבדים, ובכך להפוך את עבודת העבדים לבסיס הייצור. או במהלך מהפכה, מדינה עשויה לחלק נחלות גדולות לחלקות, ובכך לשנות את אופי הייצור כתוצאה מההפצה החדשה. או שחקיקה עשויה להנציח את הבעלות על קרקעות במשפחות מסוימות, או להקצות עבודה כפריבילגיה תורשתית, ובכך לאחד אותה למערכת קסטות. בכל המקרים הללו, וכולם התרחשו בהיסטוריה, נראה כי ההפצה אינה מוסדרת ונקבעת על ידי ייצור אלא להפך, ייצור על ידי הפצה.

 

הפצה לפי הפרשנות השטחית ביותר היא הפצת מוצרים; לפיכך הוא מורחק מהייצור והופך ללא תלות בו באופן מעין. אך לפני שההפצה הופכת להפצה של מוצרים, מדובר בהפצה (1) של אמצעי הייצור, ו- (2) (שהוא היבט נוסף של אותו מצב) הפצה של חברי החברה בין סוגי הייצור השונים (תת המשנה של האנשים הנמצאים תחת יחסי הייצור המובהקים). ניכר כי חלוקת המוצרים אינה אלא תוצאה של הפצה זו, המורכבת בתהליך הייצור וקובעת את מבנה הפקה. לבחון את ההפקה המנותקת מההפצה הזו שהיא חלק מכונן ממנה, היא כמובן הפשטה סרק; ואילו להפך, חלוקת המוצרים נקבעת באופן אוטומטי על ידי אותה הפצה שהיא בתחילה גורם ייצור. ריקרדו, כלכלן הייצור המצויין , שמטרתו הייתה הבנת המבנה החברתי המובהק של הייצור המודרני, מסיבה זו בדיוק מצהיר כי תפוצה, ולא ייצור, היא הנושא הראוי של הכלכלה הפוליטית העכשווית. זהו עד לבנאליות של אותם כלכלנים שמכריזים על ייצור כאמת נצחית, ומגבילים את ההיסטוריה לתחום ההפצה.

 

השאלה לגבי הקשר בין צורת ההפצה שקובעת את הייצור והייצור עצמו שייכת כמובן לתחום הייצור. אם יש לומר כי במקרה זה לפחות, מכיוון שעל הייצור להתקיים מהפצה ספציפית של אמצעי הייצור, ההפצה היא במידה כזו או אחרת ותנאי הכרחי לייצור, אז התשובה תהיה כדלקמן. לייצור יש אכן תנאיו ותנאי הדרישה שהם מרכיבים מכוננים בה. כבר בתחילת הדרך נראה כי אלה התפתחו באופן טבעי. עם זאת, במהלך הייצור הם הופכים מגורמים שהתפתחו באופן טבעי לגורמים היסטוריים, ולמרות שהם עשויים להיראות כתנאי-טבע טבעיים לכל תקופה אחת, הם התוצאה ההיסטורית של תקופה אחרת. הם משתנים ברציפות בתהליך הייצור עצמו. לדוגמא, העסקת מכונות הביאה לשינויים בהפצה של אמצעי הייצור והמוצר כאחד. רכוש מודרני בקנה מידה גדול הונפק לא רק על ידי הסחר המודרני והתעשייה המודרנית, אלא גם על ידי יישום האחרון על החקלאות.

 

את השאלות הנ"ל ניתן לפתור בסופו של דבר לעניין זה: איזה תפקיד ממלאים התנאים ההיסטוריים הכלליים בייצור וכיצד קשורה הייצור להתפתחות ההיסטורית כולה? שאלה זו שייכת בבירור לניתוח ודיון של ייצור.

 

אולם בצורה הטריוויאלית, שבה הועלו שאלות אלו למעלה, ניתן לטפל בהן די בקצרה. כיבושים עשויים להוביל לאחת משלוש תוצאות. האומה הכובשת עשויה להטיל על האנשים הכבושים אופן ייצור משלה (זה נעשה, למשל, על ידי האנגלים באירלנד במהלך המאה הנוכחית, ובמידה מסוימת גם בהודו); או שהוא עלול להימנע מהפרעה במצב הייצור הישן ולהסתפק במחווה (למשל, הטורקים והרומאים); או אינטראקציה עשויה להתרחש בין השניים, מה שמוליד מערכת חדשה כסינתזה (זה התרחש בחלקו בכיבושים הגרמניים). בכל מקרה זהו אופן הייצור – בין זה של האומה הכובשת או של הנכבש או השיטה החדשה שהובילה על ידי מיזוג של השניים – הוא שקובע את אופן ההפצה החדש שמופעל. אף על פי שהאחרון נראה כתנאי מוקדם לתקופת הייצור החדשה, הוא בתורו תוצאה של ייצור, תוצאה שלא מתרחשת פשוט על ידי ההתפתחות ההיסטורית של הייצור בכלל, אלא על ידי צורה היסטורית ספציפית של ייצור.

 

המונגולים, למשל, שגרמו הרס ברוסיה, פעלו על פי אופן הייצור שלהם, גידול בקר, שעבורם דרכי שטח לא מיושבות הם דרישה בסיסית. הברברים הגרמניים, שמצב הייצור המסורתי שלהם היה חקלאות בעזרת צמיתים וחיו מפוזרים על הכפר, יכלו להתאים בקלות רבה יותר את הפרובינציות הרומיות לדרישותיהם מכיוון שריכוז הרכוש היבשתי שבוצע שם כבר עקר את החקלאות הישנה יותר יחסים.

 

זו השקפה ארוכת שנים שמעל תקופות מסוימות אנשים חיו בביזה. אבל בכדי להיות מסוגלים לבזוז, צריך שיהיה משהו שיש לבזוז, והדבר מרמז על ייצור. יתרה מזאת, אופן הגזירה תלוי בעצמו באופן הייצור, למשל, לא ניתן לשדוד אומה המעסיקה מניות באותו אופן של אומה של רפתות.

 

אמצעי הייצור עשויים להישדד ישירות בצורה של עבדים. אך במקרה זה יש צורך בכך שמבנה הייצור במדינה שאליה נחטף העבד יודה בעבודת עבדים, או (כמו בדרום אמריקה וכו ') יש לפתח דרך ייצור המתאימה לעבודת עבדים. .

 

חוקים עשויים להנציח אמצעי ייצור מסוים, למשל אדמה, במשפחות מסוימות. חוקים אלה מקבלים משמעות כלכלית רק אם רכוש היקף היבשה בקנה מידה גדול תואם את מצב הייצור החברתי, כמו למשל בבריטניה. החקלאות התנהלה בצרפת בקנה מידה קטן, על אף קיומם של אחוזות גדולות, אשר לכן חולקו על ידי המהפכה. אך האם ניתן, למשל, על פי חוק, להנציח את חלוקת האדמות לקטנות הרבה? מקרקעין נוטים להתרכז שוב למרות חוקים אלה. יש לבחון את ההשפעה המופעלת על ידי חוקים לשמירה על תנאי ההפצה הקיימים, ואת ההשפעה שהם מפעילים בכך על הייצור בנפרד.

 

ג. לבסוף, החלפה והפצה

זרימת הדם אינה אלא שלב מסוים של חילופי דברים או חילופי דברים הנחשבים במכלולם.

 

מכיוון שהחלפת היא פשוט שלב ביניים בין ייצור להפצה, אשר נקבע על ידי ייצור, וצריכה; מכיוון שצריכה היא יתר על כן היבט בייצור, ברור שהאחרון כולל חילופי דברים כאחד מהיבטיו.

 

ראשית, ניכר כי חילופי פעילויות ומיומנויות, המתרחשים בייצור עצמו, הם חלק ישיר ומהותי מהייצור. שנית, הדבר תקף גם להחלפת מוצרים ככל שהחלפה זו היא אמצעי לייצור המוצר המוגמר המיועד לצריכה מיידית. פעולת החליפין מבחינה זו מורכבת במושג הייצור. שלישית, מה שמכונה חילופי דברים בין סוחר לסוחר, הן ביחס לארגונו והן כפעילות יצרנית, נקבע לחלוטין על ידי הייצור. נראה כי חילופי דברים קיימים באופן עצמאי לצד הייצור ומנותקים ממנו רק בשלב האחרון, כאשר המוצר מוחלף לצריכה מיידית. אך (1) אין אפשרות להחלפה ללא חלוקת עבודה, בין אם הדבר מתפתח באופן טבעי ובין אם זה כבר תוצאה של תהליך היסטורי; (2) החלפה פרטית מניחה ייצור פרטי; (3) עוצמת ההחלפה, היקפה ואופייה נקבעים על ידי התפתחות ומבנה הייצור: למשל חילופי דברים בין עיר לארץ, חילופי דברים בחיק הטבע, בעיירה וכו '. כל ההיבטים של חילופי דברים במידה זו מופיעים או להיות מורכב ישירות בייצור או שנקבע על ידיו.

 

המסקנה העוקבת מכך היא לא שהייצור, ההפצה, ההחלפה והצריכה זהים, אלא שהם קישורים של שלם אחד, היבטים שונים של יחידה אחת. ייצור הוא השלב המכריע, הן בהיבטים הסותרים של הייצור והן ביחס לשאר השלבים. התהליך מתחיל תמיד מחדש עם הייצור. החלפה וצריכה אינם יכולים להיות המרכיבים המכריעים, ברור מאליו; וכך גם הפצה במובן של הפצת מוצרים. התפלגות גורמי הייצור, לעומת זאת, היא עצמה שלב הייצור. אופן הייצור הייחודי קובע אפוא את אופן הצריכה, ההפצה, החלפה הספציפית והיחסים הספציפיים של שלבים שונים זה לזה. הייצור במובן הצר , לעומת זאת, נקבע בתורו גם על ידי ההיבטים האחרים. לדוגמה, אם השוק, או תחום החליפין, מתרחב, אז נפח הייצור גדל ונוטה להתבדל יותר. הייצור משתנה גם כתוצאה משינויים בהתפלגות, למשל, ריכוז הון, התפלגות שונה של האוכלוסייה בעיר וכפריות וכדומה. הייצור נקבע, סוף סוף, על ידי דרישות הצריכה. יש אינטראקציה בין ההיבטים השונים. אינטראקציה כזו מתרחשת בכל ישות אורגנית.

 

  1. שיטת הכלכלה הפוליטית

בבחינת מדינה נתונה מבחינת הכלכלה הפוליטית, אנו מתחילים באוכלוסייתה, חלוקת האוכלוסייה לשכבות, עיר ומדינה, הים, ענפי הייצור, הייצוא והיבוא השונים, ייצור וצריכה שנתיים, מחירים, וכו '

 

נראה שזה הדבר הנכון להתחיל עם האלמנטים האמיתיים והקונקרטיים, עם התנאים המקדימים בפועל, למשל, להתחיל בתחום הכלכלה עם האוכלוסייה, המהווה את הבסיס לנושא של כל תהליך הייצור החברתי. שיקול מקרוב מראה, עם זאת, שזה לא בסדר. אוכלוסייה היא הפשטה אם למשל מתעלמים מהכיתות שהיא מורכבת עליה. שיעורים אלה בתורם נשארים מונחים ריקים אם אדם אינו יודע את הגורמים עליהם הם תלויים, למשל, עבודה בשכר, הון וכדומה. אלה מניחים מראש חילופי דברים, חלוקת עבודה, מחירים וכו '. למשל, הון אינו דבר ללא עבודה בשכר, ללא ערך, כסף, מחיר וכו'. אם מישהו היה לוקח את האוכלוסייה כנקודת המוצא, זה היה מעורפל מאוד רעיון שלם מורכב ובאמצעות הגדרה קרובה יותר היה ניתן להגיע באופן אנליטי למושגים פשוטים יותר ויותר; ממונחים קונקרטיים דמיוניים אפשר היה לעבור ליותר ויותר הפשטות קלושות עד אחת הגיע להגדרות הפשוטות ביותר. משם היה צורך לבצע את המסע שוב בכיוון ההפוך עד שאחד יגיע שוב למושג האוכלוסייה, שהפעם אינו מושג מעורפל של שלם, אלא מכלול הכולל קביעות ויחסים רבים. המנה הראשונה היא זו ההיסטורית שנקטה על ידי הכלכלה הפוליטית בראשית דרכה. כלכלני המאה השבע-עשרה, למשל, תמיד לקחו את נקודת המוצא שלהם מהאורגניזם החי, האוכלוסייה, האומה, המדינה, מספר מדינות וכו ', אולם ניתוח הוביל אותם תמיד בסופו של דבר לגילוי של כמה תקצירים מכריעים. יחסים כלליים, כגון חלוקת עבודה, כסף וערך. כאשר גורמים נפרדים אלה הוסקו פחות או יותר בבירור והוקמו, התפתחו מערכות כלכליות אשר מתפיסות פשוטות, כגון עבודה, חלוקת עבודה, ביקוש, ערך חליפין, התקדמו לקטגוריות כמו מדינה, בורסה בינלאומית ושוק עולמי. האחרון הוא כמובן השיטה המדעית הנכונה. הרעיון הקונקרטי הוא קונקרטי מכיוון שהוא סינתזה של הגדרות רבות, ובכך מייצג את אחדותם של היבטים מגוונים. הוא מופיע אפוא בהנמקה כתמצית, כתוצאה ולא כנקודת המוצא, אף שהיא נקודת המוצא האמיתית, וכך גם נקודת המוצא של התפיסה והדמיון. הפרוצדורה הראשונה מכחישה דימויים משמעותיים להגדרות מופשטות, השנייה מובילה מהגדרות מופשטות בדרך של הנמקה לשעתוק המצב הקונקרטי. בהתאם, הגה הגל את הרעיון האשליה כי העולם האמיתי הוא תוצאה של חשיבה הגורמת לסינתזה שלה, העמקה משלה ותנועה משלה; ואילו שיטת ההתקדמות מן המופשט לקונקרטי היא פשוט הדרך בה החשיבה מטמיעה את הקונקרט ומשחזרת אותו כקטגוריה נפשית קונקרטית. עם זאת, זה בשום אופן לא תהליך ההתפתחות של העולם הקונקרטי עצמו. לדוגמה, הקטגוריה הכלכלית הפשוטה ביותר, למשל ערך חילופי, מניחה מראש אוכלוסייה, אוכלוסייה יתר על כן שמייצרת בתנאים מוגדרים, כמו גם סוג מסוים של משפחה, קהילה או מדינה וכו '. ערך חילופי אינו יכול להתקיים אלא יחס מופשט, חד צדדי, של שלם אורגני קונקרטי שכבר קיים. אולם ערך החלפה כקטגוריה מוביל קיום אנטילילי. כך לתודעה – וזה כולל תודעה פילוסופית – הרואה בתודעה המבינה את האדם האמיתי, ומכאן את העולם המובן. כמו העולם האמיתי היחיד; לתודעה, אפוא, התפתחות הקטגוריות מופיעה כתהליך הייצור בפועל – שלצערנו ניתן דחף מבחוץ – שתוצאתו היא העולם; וזה (שהוא עם זאת שוב ביטוי טאוטולוגי) נכון ככל שהמכלול הקונקרטי הנחשב כמכלול מושגי, כעובדה נפשית, הוא אכן תוצר של חשיבה, של הבנה; אבל זה בשום אופן לא תוצר של הרעיון שמתפתח באופן ספונטני ושחשיבתו מתרחשת מחוץ לתפיסה ודמיון מחוץ ומעלה, אלא היא תוצאה של הטמעה והפיכת תפיסות ותמונות למושגים. המכלול כישות רעיונית שנראה על ידי האינטלקט הוא תוצר של האינטלקט החושב שמטמיע את העולם בדרך היחידה הפתוחה אליו, דרך השונה מההטמעה האמנותית, הדתית והמעשית של העולם הזה. הנושא הקונקרטי נשאר מחוץ לשכל ולא תלוי בו – כל עוד האינטלקט נוקט גישה ספקולטיבית גרידא, תיאורטית גרידא. תמיד יש לראות את הנושא, החברה, ולכן הוא תנאי מוקדם להבנה גם כאשר משתמשים בשיטה התיאורטית.

 

אבל האם הקטגוריות הפשוטות הללו לא היו גם קיום היסטורי או טבעי עצמאי שקודם לזה של הקונקרטיות יותר? זה תלוי. הגל, למשל, לוקח נכונה בעלות, את היחס המשפטי הפשוט ביותר של הנושא, כנקודת המוצא של הפילוסופיה של המשפט. עם זאת, קיימת שום בעלות לפני שהמשפחה או יחסי אדון ומשרת מתפתחים, ואלה יחסים קונקרטיים הרבה יותר. לעומת זאת, יהיה זה נכון לומר כי קיימות משפחות ושבטים שלמים שיש להם עדיין רק רכוש ולא רכוש . הקטגוריה הפשוטה יותר מופיעה אפוא כקשר של קהילות משפחתיות או שבטיות פשוטות לרכוש. בחברות שהגיעו לשלב גבוה יותר הקטגוריה מופיעה כקשר פשוט יחסית שקיים בקהילה מתקדמת יותר. עם זאת, תמיד יש להניח כי המצע הבטון העומד בבסיס יחסי הבעלות. אפשר להעלות על הדעת פרא פראי שיש לו רכוש; עם זאת, החזקה במקרה זה אינה יחס משפטי. לא נכון שבמהלך ההתפתחות ההיסטורית הולידה החזקה את המשפחה. נהפוך הוא, החזקה תמיד מניחה "קטגוריה משפטית קונקרטית יותר" זו. עם זאת, ניתן להסיק כי הקטגוריות הפשוטות מייצגות יחסים או תנאים אשר עשויים לשקף את המצב הקונקרטי הלא בוגר מבלי להעמיד את היחס או המצב המורכב יותר שבאים לידי ביטוי רעיוני בקטגוריה הקונקרטית יותר; לעומת זאת, אותה קטגוריה עשויה להישמר כקשר כפוף בנסיבות קונקרטיות מפותחות יותר. כסף עשוי להתקיים וקיים בתקופה היסטורית לפני שהוקמו הון, בנקים, עובדים בשכר וכו '. מבחינה זו ניתן לומר אפוא כי הקטגוריה הפשוטה יותר מבטאת יחסים השולטים בישות לא בשלה או יחסים כפופים בישות מתקדמת יותר; יחסים שכבר היו היסטוריים לפני שהישות פיתחה את ההיבטים הבאים לידי ביטוי בקטגוריה קונקרטית יותר. נוהל ההנמקה המופשטת המתקדם מהמושגים הפשוטים למורכבים יותר במידה זו תואם את ההתפתחות ההיסטורית בפועל.

 

נכון, לעומת זאת, ישנם תצורות חברתיות מפותחות מאוד, אך עם זאת, בשלות היסטורית, אשר מעסיקות כמה מהצורות הכלכליות המתקדמות ביותר, למשל שיתוף פעולה, חלוקת עבודה מפותחת וכו ', מבלי שפיתחו כסף. בכלל, למשל פרו. גם בקהילות הסלאביות הכסף – ותנאיו המוקדמים, החלפתם – הם בעלי חשיבות מועטה או חסרת חשיבות בתוך הקהילה האינדיבידואלית, אלא משמשים בגבולות, שם מתרחש מסחר עם קהילות אחרות; ושגוי לגמרי להניח כי חילופי דברים בקהילה הם מרכיב מכונן מקורי. נהפוך הוא, בהתחלה נוטה להתרחש יחסי מין ביחסי קהילות שונות זו עם זו, ולא בקרב חברי אותה קהילה. יתר על כן, אף שכסף מתחיל למלא תפקיד לא מבוטל מוקדם מאוד ובמובנים מגוונים, ידוע שהוא היה גורם דומיננטי בעת העתיקה רק בקרב מדינות שהתפתחו בכיוון מסוים, כלומר מדינות סוחרים. אפילו בקרב היוונים והרומאים, המדינות המתקדמות ביותר של ימי קדם, הכסף מגיע להתפתחותו המלאה, המונעת מראש בחברה הבורגנית המודרנית, רק בתקופת התפרקותן. לפיכך, מלוא הפוטנציאל של קטגוריה די פשוטה זו אינו מופיע מבחינה היסטורית בשלבים המתקדמים ביותר של החברה, והיא בהחלט לא חודרת לכלל היחסים הכלכליים. לדוגמה, מיסים בעין ומשלוחים בעין נותרו בסיס לאימפריה הרומית גם בשיא התפתחותה; אכן מערכת מוניטרית שהתפתחה לחלוטין התקיימה ברומא רק בצבא והיא מעולם לא חלחלה כל קומפלקס העבודה. למרות שהקטגוריה הפשוטה יותר, אם כן, יכולה הייתה להתקיים מבחינה היסטורית לפני הקטגוריה הקונקרטית יותר, התפתחותה האינטנסיבית והרחבה השלמה יכולה בכל זאת להתרחש במתכונת חברתית מורכבת, ואילו הקטגוריה הקונקרטית יותר אולי התפתחה במלואה במערך חברתי פרימיטיבי יותר.

 

נראה כי העבודה היא קטגוריה מאוד פשוטה. הרעיון של עבודה בצורה אוניברסאלית זו, כמו עבודה בכלל, הוא גם ישן ביותר. עם זאת, "עבודה" בפשטות זו נחשבת כלכלית לקטגוריה מודרנית כמו היחסים המולידים הפשטה פשוטה זו. המערכת המוניטרית, למשל, עדיין רואה בעושר די אובייקטיבי כדבר הקיים באופן עצמאי בצורת כסף. בהשוואה לעמדה זו, הייתה זו התקדמות משמעותית כאשר מערכת התעשייה או מרכנתיל העבירה את מקור העושר מהאובייקט לפעילות הסובייקטיבית – עבודה מרקנטילית או תעשייתית – אך היא עדיין חשבה שרק הפעילות המנותקת הזו עצמה הניבה כסף. בניגוד למערכת זו, הפיזיוקרטים מניחים כי צורה מסוימת של עבודה – חקלאות – יוצרת עושר, והם רואים את האובייקט כבר לא במסווה של כסף, אלא כמוצר באופן כללי, כתוצאה אוניברסלית של העבודה. בהתאם לפעילות המופעלת עדיין, המוצר נשאר מוצר מפותח באופן טבעי, מוצר חקלאי, מוצר של מצוינות היבשתית.

 

זו הייתה התקדמות עצומה כשאדם סמית דחה את כל ההגבלות ביחס לפעילות המייצרת עושר – מבחינתו זו הייתה עבודה ככזו, לא ייצור, לא מסחרי ולא עבודה חקלאית, אלא כל סוגי העבודה. האוניברסליות המופשטת שיוצרת עושר מרמזת גם על אוניברסליות של האובייקטים המוגדרים כעושר: הם מוצרים ככאלה, או שוב עבודה ככאלה, אבל במקרה זה, עבודה ממומשת בעבר. עד כמה מעבר קשה זה היה עצום ומודגם על ידי העובדה שאדם סמית 'עצמו נופל מדי פעם שוב למערכת הפיזיוקרטית. נראה כי בדרך זו נמצא ביטוי מופשט בלבד ביחס הפשוט והעתיק ביותר בו בני האדם פועלים כמפיקים – ללא קשר לסוג החברה בה הם חיים. זה נכון מבחינה אחת, אך לא מבחינה אחרת.

 

העובדה שהסוג הספציפי של עבודה אינו רלוונטי, מניחה קומפלקס מפותח מאוד של סוגים קיימים של עבודה, שאף אחד מהם אינו חשוב יותר מכל אחד. ההפשטות הכלליות ביותר מתעוררות בסך הכל רק כאשר ההתפתחות הקונקרטית היא המפעילה ביותר, כך שנראה כי איכות ספציפית משותפת לתופעות רבות, או משותפת לכולם. אז זה כבר לא נתפס רק בצורה מסוימת. הפשטת עבודה זו היא, לעומת זאת, בשום פנים ואופן לא פשוט התוצאה הרעיונית של מגוון סוגים של עבודה. העובדה כי סוג העבודה המסוים המועסק אינו מהותי מתאים לצורת חברה בה אנשים עוברים בקלות מסוג אחד לעבודה לסוג אחר, כאשר סוג העבודה המסוים הוא מקרי להם ולכן אינו רלוונטי. העבודה, לא רק כקטגוריה אלא במציאות, הפכה לאמצעי ליצירת עושר באופן כללי, וחדלה להיות קשורה כתכונה לאדם מסוים. מצב זה בולט ביותר בארצות הברית, הצורה המודרנית ביותר של החברה הבורגנית. הקטגוריה המופשטת "עבודה", "עבודה ככזו", ביטוי לשון העבודה, נקודת המוצא של הכלכלה המודרנית, הופכת בכך לעובדה מעשית רק שם. ההפשטה הפשוטה ביותר, הממלאת תפקיד מכריע בכלכלה הפוליטית המודרנית, הפשטה המבטאת יחס קדום הקיים בכל התצורות החברתיות, בכל זאת נראה שהיא אכן נכונה בצורה מופשטת זו רק כקטגוריה של החברה המודרנית ביותר. ניתן לומר שתופעות שהן תוצרים היסטוריים בארצות הברית – למשל, חוסר הרלוונטיות של סוג העבודה המסוים – נראות בין הרוסים, למשל, נטיות טבע מפותחות באופן טבעי. אך מלכתחילה, יש הבדל עצום בין הברברים שיש להם נטייה שמאפשרת להעסיק אותם במשימות שונות, לבין אנשים תרבותיים המיישמים עצמם למשימות שונות. באשר לרוסים, יתר על כן, אדישותם לסוג העבודה המסוים המתאימה למעשה תואמת את מנהגם המסורתי להיצמד במהירות לסוג מוגדר מאוד של עבודה שממנה הם חולצים רק על ידי השפעות חיצוניות.

 

הדוגמה של עבודה מדגימה בצורה מדהימה כיצד אפילו הקטגוריות המופשטות ביותר, למרות תקפותן בכל התקופות – דווקא בגלל שהן מופשטות – הן באותה מידה תוצר של תנאים היסטוריים אפילו בצורה הספציפית להפשטות, והם שומרים על תוקפם המלא רק ל במסגרת תנאים אלה.

 

החברה הבורגנית היא הארגון ההיסטורי המתקדם והמורכב ביותר של הייצור. הקטגוריות אשר מבטאים את קשריו, והבנת מבנהו, אפוא, מספקים תובנה לגבי המבנה ויחסי הייצור של כל התצורות החברתיות שהיו בעבר, שהריסותיהן ורכיביהן המרכיבים ששימשו ביצירת החברה הבורגנית. חלק מהשרידים הבלתי מעורבבים הללו עדיין מתנהלים בתוך החברה הבורגנית, ואילו אחרים שהיו קיימים בעבר. רק בצורה גסה, פותחו עוד יותר והשיגו את מלוא המשמעות שלהם וכו '. האנטומיה של האדם היא מפתח לאנטומיה של הקוף. מצד שני, ניתן להבין רק הגיונות של צורות מתקדמות יותר במינים בעלי החיים התחתונים רק כאשר הצורות המתקדמות יותר ידועות כבר. כלכלה בורגנית מספקת אפוא מפתח לכלכלת העת העתיקה וכו '. אבל זה בהחלט בלתי אפשרי (לקבל תובנה זו) כדרכם של אותם כלכלנים שמחסלים את כל ההבדלים ההיסטוריים ואשר רואים בכל תופעות חברתיות רק תופעות בורגניות. אם מישהו מכיר שכר דירה ניתן להבין מחווה, מעשר וכו ', אך אין להתייחס אליהם כאל זהים.

 

מכיוון שהחברה הבורגנית היא, יתר על כן, רק סוג של התפתחות סותרת, היא מכילה יחסים של חברות קודמות לעיתים קרובות רק בצורה מפותחת מאוד או אפילו בצורה של טרבסטיות, למשל, בעלות קהילתית. לפיכך, למרות שזה נכון שהקטגוריות של כלכלה בורגנית תקפות לכל התצורות החברתיות האחרות, יש לקחת זאת בהצטיינות גרנו סאלי , שכן הן עשויות להכיל אותן בצורה מתקדמת, מוכתמת, קריקטורה וכו ', בצורה שהיא תמיד עם הבדלים מהותיים. מה שנקרא אבולוציה היסטורית תלוי באופן כללי בכך שהצורה האחרונה מתייחסת לאלה הקודמים כשלבים בהתפתחות עצמה ומגדירה אותם תמיד באופן חד צדדי, שכן רק לעיתים רחוקות ובתנאים מיוחדים למדי, חברה מסוגלת לאמץ. גישה ביקורתית כלפי עצמה; בהקשר זה אנו לא דנים כמובן בתקופות היסטוריות שבעצמם מאמינות כי מדובר בתקופות של ירידה. הדת הנוצרית הצליחה לתרום להבנה אובייקטיבית של המיתולוגיות הקודמות רק כאשר ביקורתה העצמית הוכנה במידה מסוימת, כביכול. באופן דומה, רק כאשר החלה הביקורת העצמית על החברה הבורגנית, הצליחה הכלכלה הפוליטית הבורגנית להבין את הכלכלות הפיאודליות, העתיקות והמזרחיות. ככל שהכלכלה הפוליטית הבורגנית לא פשוט הזדהתה עם העבר באופן מיתולוגי, ביקורתה על כלכלות קודמות – במיוחד של השיטה הפיאודלית שנגדה הייתה צריכה עדיין לנהל מאבק ישיר – דמתה לביקורת שהנצרות כוונה נגד האלילים, או שהפרוטסטנטיות כוונה נגד הקתוליות.

 

בדיוק כמו באופן כללי כאשר בוחנים מדע היסטורי או חברתי כלשהו, ​​כך גם במקרה של התפתחות קטגוריות כלכליות, תמיד יש לזכור שהנושא, בהקשר זה חברה בורגנית עכשווית, מניח מראש גם במציאות וגם בתודעה, ולכן קטגוריות מבטאות צורות קיום ותנאי קיום – ולעיתים רק היבטים נפרדים – של החברה הספציפית הזו, הנושא; לפיכך הקטגוריה, אפילו מבחינה מדעית , בשום אופן לא מתחילה ברגע בו היא נדונה ככזו . יש לזכור זאת מכיוון שזה מספק קריטריונים חשובים לסידור החומר. לדוגמה, שום דבר לא נראה טבעי יותר מאשר להתחיל בשכירות, כלומר עם רכוש נחת, מכיוון שהוא קשור לאדמה, מקור כל הייצור וכל החיים, ועם החקלאות, צורת הייצור הראשונה בכל החברות שיש בהן השיגה מידה של יציבות. אבל שום דבר לא יהיה מוטעה יותר. יש בכל יצירה חברתית ענף ייצור מסוים הקובע את מיקומם וחשיבותם של כל האחרים, והיחסים המתקבלים בענף זה קובעים בהתאם גם את היחסים של כל הסניפים האחרים. זה כאילו אור של גוון מסוים הוטל על הכל, גוון את כל הצבעים האחרים ושינה את התכונות הספציפיות שלהם; או כאילו אתר מיוחד קבע את כוח הכובד הספציפי של כל מה שנמצא בו. ניקח כדוגמא שבטים פסטורליים. (שבטים החיים אך ורק בציד או דיג הם מעבר לקו הגבול ממנו מתחילה התפתחות אמיתית.) סוג מסוים של פעילות חקלאית מתרחשת ביניהם וזה קובע בעלות על קרקעות. זוהי בעלות קהילתית ושומרת על צורה זו במידה גדולה יותר או קטנה יותר, בהתאם למידה בה אנשים אלו שומרים על המסורת שלהם, למשל, בעלות קהילתית בקרב הסלאבים. בקרב אנשים חקלאיים מיושבים – התיישבו כבר במידה רבה – שם החקלאות שולטת כמו בחברות העתיקות והתקופה הפיאודלית, אפילו לייצור, למבנה שלה ולצורות הרכוש התואמות אותה, יש, במידה מסוימת, מאפיינים אגרריים במיוחד. התעשייה תלויה לחלוטין בחקלאות, כמו בתקופה הרומית הקדומה, או כמו באמצע בגילאים, הוא מעתיק בעיירה ובתנאיו את ארגון הכפר. בימי הביניים אפילו ההון – אלא אם כן היה הון כספי בלבד – כלל את הכלים המסורתיים וכו ', ושמר על אופי אגררי במיוחד. ההפך מתרחש בחברה הבורגנית. החקלאות הופכת להיות יותר ויותר ענף ענף והיא נשלטת לחלוטין על ידי הון. כך גם בשכירות. בכל הצורות בהן רכוש נחת הוא הגורם המכריע, יחסי הטבע עדיין שולטים; בצורות בהן הגורם המכריע הוא הון, גורמים חברתיים מפותחים היסטורית. לא ניתן להבין את שכר הדירה ללא הון, אך ניתן להבין את ההון ללא שכר דירה. הון הוא הכוח הכלכלי השולט בכל דבר בחברה הבורגנית. עליו להרכיב גם את נקודת המוצא וגם את המסקנה ויש להרחיב אותה לפני שנכס הנחיתה. לאחר ניתוח הון ורכוש נחת בנפרד, יש לבחון את קשרי הגומלין שלהם.

 

יהיה זה לא יקר ולא נכון אם כן להציג את הקטגוריות הכלכליות ברצף לפי הסדר בו מילאו את התפקיד הדומיננטי בהיסטוריה. נהפוך הוא, סדר הירושה שלהם נקבע על ידי יחסיהם ההדדיים בחברה הבורגנית המודרנית וזהו ההפך ממה שנראה טבעי להם או בהתאם לרצף ההתפתחות ההיסטורית הנקודה הנדונה אינה התפקיד ש יחסים כלכליים שונים שיחקו ברצף של תצורות חברתיות שונות המופיעות במהלך ההיסטוריה; עוד פחות זה הרצף שלהם "כמושגים" ( Proudhon ) (מושג ערפילי של התהליך ההיסטורי), אך מיקומם בחברה הבורגנית המודרנית.

 

דווקא הדומיננטיות של עמים חקלאיים בעולם העתיק גרמה לאומות הסוחרים – פיניקים, קרתגים – להתפתח בטוהר כזה (דיוק מופשט). שכן הון בצורת סוחר או הון כסף מופיע בצורה מופשטת בה הון טרם הפך לגורם הדומיננטי בחברה. לומברדים ויהודים תפסו את אותה עמדה ביחס לחברות אגרוניות מימי הביניים.

 

דוגמא נוספת לתפקידים השונים שמילאו אותן קטגוריות בשלבים שונים של החברה הן חברות בעלות מניות משותפות, אחת התכונות האחרונות של החברה הבורגנית; אבל הם מתעוררים גם בתקופה המוקדמת שלה ב צורה של חברות מסחריות מיוחסות וגדולות עם זכויות מונופול.

 

מושג העושר הלאומי מוצא את דרכו ליצירותיהם של הכלכלנים של המאה השבע-עשרה כרעיון שנוצר עושר למדינה, שכוחו, לעומת זאת, פרופורציונאלי לעושר זה – מושג שעדיין במידה מסוימת עדיין שורד אפילו בקרב כלכלנים מהמאה השמונה-עשרה. זו עדיין דרך צבועה שלא בכוונה שבה מוכרזים כי עושר וייצור עושר הם מטרת המדינה המודרנית, אשר נחשבת כאמצעי לייצור עושר בלבד.

 

ככל הנראה יש לבצע את השלמת החומר באופן ש (קטע) כולל הגדרות מופשטות כלליות, אשר אפוא נוגעות במידה מסוימת לכל התצורות החברתיות, אך במובן שהוגדר קודם. שתיים, הקטגוריות המהוות את המבנה הפנימי של החברה הבורגנית עליהן נשענות המעמדות העיקריות. הון, עבודה בשכר, רכוש נחת ויחסיהם זה לזה. עיר ומדינה. שלושת המעמדות החברתיים הגדולים; להחליף ביניהם. מחזור. מערכת האשראי (הפרטית). שלוש, המדינה כגולת הכותרת של החברה הבורגנית. ניתוח יחסיו לעצמו. 44 השיעורים הלא פרודוקטיביים. מיסים. חוב לאומי. אשראי ציבורי. אוכלוסייה. מושבות. הגירה. ארבעה תנאי ייצור בינלאומיים. חלוקת עבודה בינלאומית. חילופי דברים בינלאומיים. יצוא ויבוא. שער חליפין. חמישה, שוק עולמי ומשברים.

 

4 . הפקה

אמצעי ייצור ותנאי ייצור. תנאי הפקה ותקשורת. צורות פוליטיות וצורות הכרה ביחס לתנאי הייצור והתקשורת. יחסים משפטיים. יחסי משפחה

 

הערות לגבי נקודות שיש להזכיר בהקשר זה ואסור לשכוח אותן.

 

  1. מלחמה מתפתחת [תכונות מסוימות] מוקדם יותר לשלום; האופן שבו כתוצאה ממלחמה, ובצבאות וכו ', תנאים כלכליים מסוימים, למשל, שכר עבודה, מכונות וכו ', התפתחו מוקדם יותר מאשר בחברה האזרחית. היחסים בין כוח יצרני לתנאי תקשורת הם גם ברורים במיוחד בצבא.

 

  1. הקשר של ההיסטוריוגרפיה האידיאליסטית הקיימת עד כה לבין ההיסטוריוגרפיה הריאליסטית. במיוחד מה שמכונה היסטוריה של ציוויליזציה , ההיסטוריה הישנה של הדת והמדינות. (ניתן היה לדון בהקשר זה בסוגים שונים של היסטוריוגרפיה עד כה קיימת; מה שנקרא אובייקטיבי, סובייקטיבי (מוסרי ואחרים), פילוסופי [היסטוריוגרפיה].)

 

  1. תופעות משניות וטריוניות , באופן כללי נגזרות ומועברות , כלומר תנאי ייצור לא ראשוניים. השפעת היחסים הבינלאומיים.

 

  1. תוכחות כלפי המטריאליזם של תפיסה זו; ביחס למטריאליזם נטורליסטי.

 

  1. יש להגדיר את הדיאלקטיקה של המושגים כוח יצור (אמצעי ייצור) ויחסי ייצור, את גבולות הקשר הדיאלקטי הזה , שאינו מבטל את ההבדלים האמיתיים.

 

  1. ההתפתחות הלא שוויונית של ייצור חומרים וכמובן של האמנות. מושג ההתקדמות הוא בסך הכל לא מובן בצורה המופשטת הרגילה. אמנות מודרנית וכו '. פרופורציה זו אינה חשובה וקשה לתפיסה כמו ביחסים חברתיים קונקרטיים, למשל בחינוך. היחסים של ארצות הברית לאירופה. עם זאת, הנקודה הקשה באמת שנדונה כאן היא כיצד קשרי הייצור כיחסים משפטיים לוקחים חלק בהתפתחות לא אחידה זו. לדוגמה, היחס בין המשפט האזרחי הרומי (זה חל באופן קטן יותר במשפט הפלילי והחוקתי) לבין הייצור המודרני.

 

  1. נראה כי תפיסה זו היא התפתחות בלתי נמנעת . אך הוכחת המקריות. איך? (חופש וכו '.) (השפעה של אמצעי התקשורת. ההיסטוריה העולמית לא תמיד הייתה קיימת; היסטוריה כיוון שההיסטוריה העולמית היא תוצאה.)

 

  1. נקודת המוצא היא כמובן הגורמים שנקבעו באופן טבעי ; הן סובייקטיביות והן אובייקטיביות. שבטים, גזעים וכו '.

 

באשר לאמנות, ידוע כי חלק מפסגותיה בשום אופן אינן תואמות את ההתפתחות הכללית של החברה; כך גם לא למבנה החומר, לשלד כביכול בארגונו. למשל היוונים לעומת עמים מודרניים, או שייקספיר. ידוע אפילו כי ענפים מסוימים של אמנות, למשל, האפוסים , כבר לא יכולים להיות מיוצרים בצורה הקלאסית שלהם, לאחר שהייצור האמנותי ככזה התחיל; במילים אחרות, יצירות חשובות מסוימות בתוך מצפן האמנות אפשריות רק בשלב מוקדם בהתפתחות האמנות. אם זה המקרה בכל הקשור לענפי אמנות שונים בתחום האמנות עצמה, אין זה ראוי לציון שכך צריך להיות המקרה גם בכל תחום האמנות וביחסו להתפתחות הכללית של החברה. הקושי טמון רק בניסוח הכללי של סתירות אלה. ברגע שהם מצטמצמים לשאלות ספציפיות הם כבר מוסברים.

 

ניקח לדוגמא את היחס של האמנות היוונית, וזה של שייקספיר, לזמן הנוכחי. אנו יודעים שהמיתולוגיה היוונית אינה רק ארסנל האמנות היוונית, אלא גם הבסיס שלה. האם תפיסת הטבע ויחסים חברתיים העומדים בבסיס הדמיון היווני ולכן יוונית (אמנות) אפשרית כשיש פרדות, מסילות ברזל, קטרים ​​וטלגרפים חשמליים פועלים בעצמם? מה זה וולקן בהשוואה לרוברטס ושות ', יופיטר בהשוואה למוליך הברק, והרמס לעומת ה- Mobile Mobilier ? כל המיתולוגיה מכניעה, שולטת ואופנת את כוחות הטבע בדמיון ובאמצעות הדמיון; לכן הוא נעלם כשנוצרת שליטה אמיתית בכוחות אלה. מה נהיה מפאמה זה לצד זה בכיכר בית הדפוס? אמנות יוונית מניחה את המיתולוגיה היוונית, כלומר, תופעות טבעיות וחברתיות כבר נטמעות באופן אמנותי שלא בכוונה על ידי דמיונם של האנשים. זהו החומר של האמנות היוונית, ולא סתם מיתולוגיה, כלומר לא כל הטמעה אומנותית שלא במודע (כאן המונח כולל את כל התופעות הגופניות, כולל החברה); המיתולוגיה המצרית לעולם לא תוכל להיות בסיס לאמנות יוונית או להוליד אותה. אבל בכל אופן (זה מניח) מיתולוגיה; עם זאת, על אף התפתחות חברתית המונעת גישה מיתולוגית לטבע, כלומר כל גישה לטבע שעלולה לעורר מיתוס; חברה התובעת אפוא מהאמן דמיון בלתי תלוי במיתולוגיה.

 

בהיבט אחר: האם אכילס אפשרית כאשר הומצאו אבקה וזריקה? והאם האיליאט אפשרי בכלל כאשר קיימים בתי הדפוס ואפילו מכונות הדפוס? האם זה לא בלתי נמנע שעם הופעתה של בר העיתונות פסק השירה והספר והמוזה, האם התנאים הנחוצים לשירה אפית נעלמים?

 

עם זאת, הקושי שאיתו אנו מתמודדים אינו הקשור בהבנת האופן שבו האמנות היוונית והשירה האפית קשורים לצורות מסוימות של התפתחות חברתית. הקושי הוא שהם עדיין נותנים לנו הנאה אסתטית ונחשבים מבחינות מסוימות כאידיאל סטנדרטי ובלתי ניתן להשגה.

 

מבוגר לא יכול להפוך לילד שוב, או שהוא ילדותי. אך האם התמימות של הילד איננה מעוררת בו הנאה, והאם הוא עצמו לא משתדל לשחזר את אמיתות הילד ברמה גבוהה יותר? האם הילד בכל תקופה לא מייצג את אופי התקופה באמיתותה הטבעית? מדוע ילדותה ההיסטורית של האנושות, בה הגיעה לצורתה היפה ביותר, לא תפעיל קסם נצחי מכיוון שהיא במה שלא תחזור לעולם? יש ילדים גסי רוח וילדים טרודים. רבים מהעמים הקדומים שייכים לקטגוריה זו. היוונים היו ילדים נורמליים. הקסם שיש לאמנותם מבחינתנו אינו מתנגש עם השלב הבלתי בוגר של החברה בה מקורו. להפך, הקסם שלה הוא תוצאה של זה וקשור באופן בלתי נפרד עם העובדה שהתנאים החברתיים הבלתי בוגרים שהולידו, ושהם לבד יכולים להצמיח, לאמנות זו לא יכולים לחזור.

 

 

קארל מרקס: ביקורת על הכלכלה הפוליטית

ביקורת מאת פרידריך אנגלס

 

קארל מרקס, "תרומה לביקורת הכלכלה הפוליטית"

פורסם לראשונה : Das Volk , מס '14 & 16, 6 ו- 20 באוגוסט 1859;

נכתב : בין 3 ל -15 באוגוסט 1859.

 

אני

הגרמנים כבר מזמן הראו כי בכל תחומי המדע הם שווים, וברובם עדיפים, על מדינות תרבותיות אחרות. רק ענף אחד של מדע, כלכלה פוליטית, לא היה שם גרמני בין חוקריו המובילים. הסיבה ברורה. כלכלה פוליטית היא הניתוח התיאורטי של החברה הבורגנית המודרנית ולכן מניחה תנאים בורגניים מפותחים, תנאים אשר במשך מאות שנים, בעקבות המלחמות בעקבות הרפורמציה ומלחמות האיכרים ובעיקר מלחמת שלושים השנים, לא יכלו להתבסס בגרמניה. הפרדת הולנד מהאימפריה הוציאה את גרמניה מנתיבי הסחר הבינלאומיים והגבילה את התפתחותה התעשייתית כבר מההתחלה לסולם הקטנטן ביותר. בעוד הגרמנים התאוששו בכאב ובאיטיות מההרסות של מלחמות האזרחים, ואילו הם השתמשו במאגר האנרגיה האזרחי שלהם, שמעולם לא היה גדול במיוחד, במאבק חסר תוחלת נגד מחסומי המכס והתקנות המסחריות האבסורדיות שכל ברזל נסיך וברון קיסרי הובילו את ענף נתיניו, בעוד הערים האימפריאליות עם נוהלי הגילדה המלאכה שלהן והרוח הפטריקית שלה הרסו – הולנד, אנגליה וצרפת כבשו בינתיים את המשרות המובילות בסחר בינלאומי, הקימו מושבה אחת אחרי השנייה והביאו את הייצור היצרני שיא התפתחותה, עד שלבסוף אנגליה, בעזרת כוח הקיטור, שהפכה את מרבצי הפחם והברזל שלה ליקרי ערך, עמדה בראש פיתוח בורגני מודרני. אבל כלכלה פוליטית לא הייתה יכולה להתעורר בגרמניה כל עוד מאבק עדיין היה צריך להתנהל בשרידים כה עתיקים של עתיקות בימי הביניים כמו אלה שהקשו על התפתחותם הבורגנית של כוחותיה החומריים עד 1830. רק הקמת איחוד המכס אפשרה לגרמנים להבין כלכלה פוליטית בכלל. אכן ברגע זה החלו לייבא יצירות כלכליות באנגלית וצרפתית לטובת מעמד הביניים הגרמני. אנשי למידה וביורוקרטים תפסו במהרה את החומר המיובא והתייחסו אליו באופן שאינו מועט כלל ל"אינטלקט הגרמני ". המאמצים הספרותיים של כתם של שברולטיירים , סוחרים, תלמידי בתי ספר וביורוקרטים הוציאו חבורה של פרסומים כלכליים גרמניים אשר באשר לשילוביות, בנאליות, קלות דעת, מילוליות ופלגיאט משווים רק את הרומן הגרמני. בין האנשים הרודפים יעדים מעשיים שם, קם תחילה בית הספר המגן על התעשיינים, שדוברם הראשי, רשימה, הוא עדיין הטוב ביותר שהניבה הכלכלה הפוליטית הבורגנית הגרמנית למרות שיצירתו המהוללת מועתקת כולה מ"ה פראייר הצרפתי ", היוצר התיאורטי של היבשת מערכת. בניגוד למגמה זו, בית הספר לסחר חופשי הוקם בשנות הארבעים על ידי סוחרים מהפרובינציות הבלטיות, שחזרו באופן גס [לעסני – בדיבור ממלמל] על טיעוניהם של הסוחרים החופשיים האנגלים באמונה ילדותית, אך מתעניינת.

 

לבסוף, בין מנהלי בתי הספר והביורוקרטים שנאלצו להתמודד עם ההיבטים התיאורטיים, היו אספנים של חרבריה [עִשׂבִּיָה] לא ביקורתיים ומיובשים, כמו הר ראו, ספקולנטים פיקאודיים-חכמים [בעלי ג'אחה של מחרבנים או יורקים- שְׁפִיטוֺת] שתרגמו הצעות זרות לשפה היגליַאנית [של הֶגֶל] לא מעוכלת כמו הֶר [מר בגרמנית] שטיין, או אספו עם יומרות ספרותיות בשדות של מה שמכונה היסטוריה של ציוויליזציה, כמו הֶר ריאל. התוצאה של כל אלה הייתה קאמרליסטית [קמראליזם ( גרמנית : Kameralismus ) היה מדע של ממשל גרמני במאות ה -18 ותחילת המאה ה -19, שמטרתו ניהול סמכותי של כלכלה ריכוזית בעיקר לטובת המדינה], ערבוביה של מגוון זנים, עטופים רוטב כלכלי אקלקטי, מהסוג המשמש פקיד משאל-עם עובד מדינה בכדי לעבור בהצלחה את הבחינה השלטונית. [באנגלית התרגום מתנסח כך: מהסוג שבוגר בית ספר למשפטים בכדי להיות עובד מדינה למשאל-עם עשוי למצוא את זה מועיל לדעת עבור בחינתו הסופית אצל מועצת המנהלים. אני חושב שכאן אנגלס לועג על קמראליזם בניסוח שקשה לתרגם – אנג'לו איידן].

 

בעוד שבדרך זו בגרמניה, הבורגנות, מנהלי בתי הספר והבירוקרטים עדיין עשו מאמץ רב ללמוד על ידי רוטה, ובמידה מסוימת להבין, את היסודות הראשונים של הכלכלה הפוליטית האנגלו-צרפתית, שהם רואים בהם דוגמות בלתי מעורערות, הגרמנית מסיבה פרולטרית הופיעה בזירה. ההיבט התיאורטי שלה היה מבוסס לחלוטין על מחקר של כלכלה פוליטית, וכלכלה פוליטית גרמנית כמדע עצמאית מתוארכת גם מהופעתה של מפלגה זו. הבסיס החיוני כלכלה פוליטית גרמנית זו היא התפיסה המטריאליסטית של ההיסטוריה שתכונותיה העיקריות מתוארות בקצרה ב"הקדמה "ליצירה הנ"ל. מכיוון ש"הקדמה "התפרסמה בעיקר ב"דאס וולק" , אנו מתייחסים אליו. ההצעה כי "תהליך החיים החברתיים, הפוליטיים והאינטלקטואליים מחויב לחלוטין על ידי דרך הייצור של החיים הגשמיים"; כל היחסים החברתיים והפוליטיים, כל מערכות הדת והמשפט, כל התפיסות התיאורטיות שעולות במהלך ההיסטוריה יכולים ניתן להבין רק אם הובנו התנאים החומריים של החיים שהתקבלו בתקופה הרלוונטית והקודמים נמשכים לתנאים חומריים אלה, היה תגלית מהפכנית לא רק לכלכלה אלא גם לכל מדעי ההיסטוריה – ולכל ענפי המדע שהם לא מדעי הטבע הם היסטוריים. "לא התודעה של גברים היא זו שקובעת את קיומם, אלא קיומם החברתי הוא זה שקובע את התודעה שלהם." ההצעה הזו כל כך פשוטה, שהיא צריכה להיות מובנת מאליה לכל מי שלא נקלע לזבוב אידיאליסטי, אבל זה מוביל לתוצאות מהפכניות ביותר לא רק בתחום התיאורטי, אלא גם בתחום המעשי. "בשלב מסוים של התפתחות, כוחות יצרניים מהותיים של החברה מתנגשים עם יחסי הייצור הקיימים או – זה רק מבטא את אותו הדבר מבחינה משפטית – עם יחסי הרכוש במסגרת שהם פעלו עד כה. מצורות פיתוח של הכוחות היצרניים יחסים אלה הופכים לכיתותיהם ואז מתחיל עידן של מהפכה חברתית.השינויים בתשתית הכלכלית מובילים במוקדם או במאוחר לשינוי כל המבנה העל העצום …. דרך הייצור הבורגנית היא הצורה האנטגוניסטית האחרונה של התהליך החברתי של הפקה – אנטגוניסטית לא במובן של אנטגוניזם אינדיבידואלי אלא של אנטגוניזם הנובע מהמצב החברתי של הפרטים תנועות קיום – אך הכוחות היצרניים המתפתחים בחברה הבורגנית יוצרים גם את התנאים החומריים לפיתרון של אנטגוניזם זה. " הסיכוי למהפכה ענקית, המהפכה הענקית ביותר שהתרחשה אי פעם, מציג את עצמו בפנינו ברגע שאנחנו ממשיכים להמשיך את התזה המטריאליסטית שלנו ומיישמים אותה בזמן הנוכחי.

 

שיקול מקרוב מראה מיד שכבר ההשלכות הראשונות של ההצעה הפשוטה לכאורה, כי תודעתם של גברים נקבעת על ידי קיומם ולא להפך, מפזרים את כל צורות האידיאליזם, אפילו את אלה שהוסתרו ביותר, ודוחים את כל ההשקפות המקובלות והנהוגות בעניינים היסטוריים. כל צורת ההיגיון הפוליטי מוטרדת; הרוחנות הפטריוטית מתנגדת בפירוש לפרשנות כל כך לא עקרונית. לפיכך היה זה בלתי נמנע כי נקודת המבט החדשה צריכה להדהים לא רק את חסידי הבורגנות, אלא גם את המונית של הסוציאליסטים הצרפתים שהתכוונו לחולל מהפכה בעולם מכוח מילות הקסם, liberté, égalité, fraternite . אבל זה הרגיז לחלוטין את הדמוקרטים הוולגריים הגרמנים הקולניים. עם זאת יש להם חלקיות בניסיון לגנוב את הרעיונות החדשים לטובתם, אם כי בחוסר הבנה יוצא דופן.

 

הדגמת התפיסה המטריאליסטית אפילו בדוגמה היסטורית יחידה הייתה משימה מדעית הדורשת שנים של מחקר שקט, שכן ניכר שדיבורים ריקים אינם יכולים להשיג דבר בהקשר זה וכי רק שפע של חומר היסטורי שנבחן בביקורתיות היה לגמרי שליטה יכולה לאפשר לפתור בעיה כזו. מפלגתנו הועברה אל הבמה הפוליטית על ידי מהפכת פברואר ובכך נמנעה מלהשיג מטרות מדעיות גרידא. התפיסה העקרונית, בכל אופן, עוברת כמו חוט בלתי שבור בכל ההפקות הספרותיות של המפלגה. כל אחד מהם מראה כי הפעולות שבכל מקרה ספציפי הוחלו תמיד על ידי גורמים חומריים ולא על ידי המשפטים הנלווים, להפך, הביטויים הפוליטיים והמשפטיים, כמו הפעולות הפוליטיות ותוצאותיהם, מקורם בסיבות מהותיות.

 

לאחר התבוסה של המהפכה בשנים 1848-49, בתקופה שבה נעשה בלתי אפשרי יותר ויותר להשפיע על גרמניה מחו"ל, מפלגתנו ויתרה על שדה המריבות המהגרים – שכן זו הייתה הפעולה היחידה שניתן היה לבצע – לדמוקרטים הוולגריים . בעוד אלה רדפו אל תוכנן של ליבם, מתערבלים היום, מתערבלים מחר ויום אחרי שוב שוטפים את פשתיהם המלוכלכים בציבור, בזמן שהם התחננו ברחבי אמריקה ומיד אחר כך התחילו שורה נוספת על חלוקת המטבעות המעטים שאספו – המפלגה שלנו שמחה למצוא שוב זמן שקט לעבודות מחקר. היה זה היתרון הגדול שהבסיס התיאורטי שלו היה תפיסה מדעית חדשה שפרטיה סיפקה עבודה נאותה; אפילו מסיבה זו בלבד זה לעולם לא יכול היה להיות כל כך מורמל כמו "הגדולים" של ההגירה.

 

הספר הנבדק הוא התוצאה הראשונה של מחקרים אלה.

 

ב

[ Das Volk , מס '16, אוגוסט 20,1859]

 

מטרתה של יצירה כמו זו הנבדקת לא יכולה להיות ביקורת התעלבות על חלקים נפרדים בכלכלה הפוליטית או דיון בנושא כלכלי זה או אחר במנותק. נהפוך הוא, היא נועדה מההתחלה לתת רמיזה שיטתית של מכלול הכלכלה הפוליטית וכלל התייחסות קוהרנטית לחוקים המסדירים את הייצור הבורגני והחלפה בורגנית. פירוט זה הוא בעת ובעונה אחת ביקורת מקיפה על הספרות הכלכלית, שכן כלכלנים אינם אלא מתורגמנים ומתנצלים על חוקים אלה.

 

כמעט ולא נעשה שום ניסיון מאז מותו של הגל להציב כל ענף של מדע בקוהרנטיות הפנימית הספציפית שלו. בית הספר ההיגיאני הרשמי הטמיע רק את המכשירים הפשוטים ביותר של הדיאלקטיקה של המאסטר והחיל אותם על כל דבר וכל דבר, לעתים קרובות יותר באי-יכולת מגוחכת. כל מורשתו של הגל הייתה, מבחינתם, אך ורק לתבנית, שבאמצעותה ניתן היה לדפוק כל נושא לכושר, ומערכת מילים וביטויים שכל מטרתם שנותרה הייתה להופיע בנוחות בכל פעם שהם חוו חוסר רעיונות וידע קונקרטי. כך קרה, כמו שאמר פרופסור בבון, שהגליאנים האלה לא ידעו דבר אלא יכלו לכתוב על הכל. התוצאות היו כמובן בהתאם. עם זאת, עבור כל הידיעה, רבותי אלה היו מודעים מספיק לכישלונותיהם כדי להימנע ככל האפשר מבעיות גדולות. סוג הלמידה המאובנת המופרזת העלה את קרקעיה בגלל הידע העובדתי המעולה שלה, ואחרי הוויתור של פיירבאך מהשיטה הספקולטיבית, הגליאניזם הלך לעולמו ונעלם ונראה כי המדע נשלט פעם נוספת על ידי מטאפיזיקה עתיקה עם הקטגוריות הנוקשות שלה.

 

לכך היו סיבות טבעיות למדי. שלטון הדיאדוצ'י הגלגי, שהסתיים בביטויים ריקים, היה ובאופן טבעי אחריה תקופה בה התוכן הקונקרטי של המדע שולט פעם נוספת בהיבט הפורמלי. יתרה מזאת, גרמניה במקביל הפעילה עצמה באנרגיה יוצאת דופן למדי למדעי הטבע, בהתאם לתפאורה הבורגנית העצומה שאחרי 1848; עם כניסתם לאופנה של מדעים אלה, בהם המגמה הספקולטיבית מעולם לא השיגה חשיבות אמיתית, צורת החשיבה המטאפיזית הישנה, ​​אפילו עד הטריוויאליות הקיצונית של וולף, צמחה במהירות. הגל נשכח ומטריאליזם חדש התעורר במדעי הטבע; הוא נבדל באופן עקרוני מעט מאוד מהגשמיות של המאה השמונה עשרה, ויתרונה העיקרי היה בסך הכל מלאי גדול יותר של נתונים הנוגעים למדעי הטבע, בעיקר כימיה ופיזיולוגיה. אופן החשיבה הצר אופקי של התקופה הטרום-קנטיאנית בצורתו הבנאלית ביותר, משוכפל על ידי בוכנר ווגט, ואפילו מולשוט, שנשבע על ידי פיירבאך, מתקלף לעתים קרובות באופן מסיט מאוד דרך הקטגוריות הפשוטות ביותר. סוס העגלה המרופד של המוח הבורגני שבשגרה מתערבב כמובן בבלבול מול התעלה המפריד בין חומר למראה, וגורם לתוצאה; אך אסור לרכוב על קרטורוסים אם מתכוונים לעבור דרך האדמה המחוספסת של החשיבה המופשטת.

 

בהקשר זה, לפיכך, היה צורך לפתור שאלה שלא קשורה לכלכלה הפוליטית ככזו. באיזו שיטה מדעית יש להשתמש? הייתה מצד אחד הדיאלקטיקה ההגיאנית בצורה "הספקולטיבית" המופשטת למדי, בה הותירה הגל, ומצד שני השיטה המטאפיזית הרגילה, בעיקר וולפית, שהגיעה שוב לאופנה, והייתה מועסקים גם על ידי הכלכלנים הבורגניים כדי לכתוב את הכרכים המפוצצים שלהם. השיטה השנייה נהרסה תיאורטית על ידי קאנט ובמיוחד על ידי הגל, כך שאפשר היה להמשיך ולהשתמש בה בפועל רק על ידי אינרציה והיעדר שיטה פשוטה חלופית. השיטה ההיגיאנית, לעומת זאת, הייתה במתכונתה הקיימת די לא ישימה. זה היה בעיקרו אידיאליסטי והעיקר במקרה זה היה התפתחות השקפת עולם שהייתה חומרית יותר מכל קודמתה. שיטתו של הגל קיבלה את נקודת המוצא ממנה מחשבה טהורה, ואילו כאן נקודת המוצא הייתה להיות עובדות בלתי ניתנות לניתוק. שיטה שעל פי הוויוולה שלה "הגיעה מכלום דרך כלום לשום דבר ”לא היה מתאים בצורה זו. עם זאת, זה היה היסוד היחיד בכל החומר ההגיוני הזמין שיכול לפחות לשמש כנקודת מוצא. זה לא היה נתון לביקורת, לא הופל; איש ממתנגדיו של הדיאלקטיקן הגדול לא הצליח להפר את המבנה הגאה. זה נשכח מכיוון שבית הספר הגלגי לא ידע כיצד ליישם אותו. מכאן שהיה קודם כל חיוני לבצע ביקורת מעמיקה על שיטת הגליאן.

 

זה היה המובן ההיסטורי יוצא הדופן שביסוד צורת ההיגיון של הגל, שהבדיל אותה מזו של כל הפילוסופים האחרים. עם זאת, בצורה מופשטת ואידיאליסטית שהצורה השתמשה בה, עם זאת, התפתחות רעיונותיו פועלת תמיד במקביל להתפתחות ההיסטוריה האוניברסלית, והאחרונה הייתה אמורה להיות רק ההוכחה של הראשונה. למרות שהדבר הפך את הקשר בפועל ועמד אותו על ראשו, עם זאת התוכן האמיתי היה תמיד משולב בפילוסופיה שלו, מה גם שהגל – שלא כמו חסידיו – לא הסתמך על בורות, אלא היה אחד ההוגים השגויים ביותר בכל הזמנים. הוא היה הראשון שניסה להדגים שיש התפתחות, קוהרנטיות מהותית בהיסטוריה, ועם זאת כמה דברים מוזרים בפילוסופיה של ההיסטוריה שלנו נראים לנו כעת, פאר התפיסה הבסיסית עדיין ראוי להערכה כיום, לעומת שניהם קודמיו ועם הבאים אחריו העזו לקדם תצפיות היסטוריות כלליות. תפיסה מונומנטלית זו של ההיסטוריה שופעת את הפנומנולוגיות, האסתטיק והגייכטה דר פילוסופיה, והחומר מצוי בכל מקום היסטורי, בהקשר היסטורי מוגדר, גם אם בצורה מעוותת מופשטת.

 

תפיסת היסטוריה זו של ההיסטוריה הייתה תנאי מקיף תיאורטי ישיר של ההשקפה המטריאליסטית החדשה, וכבר זה היווה חיבור מקשר לשיטה ההגיונית. מכיוון שגם מנקודת המבט של "הנמקה טהורה" הניב הדיאלקטיקה הנשכחת הזו הובילה לתוצאות כאלה, ויתרה מזאת, ובקלות יתרה התמודדה עם כל ההיגיון והמטאפיזיקה לשעבר, היא חייבת בכל מקרה להכיל יותר מפליאה ושיער שיער. . אבל הביקורת על שיטה זו, שכל הפילוסופיה הרשמית התחמקה ממנה ועדיין מתחמקת, לא הייתה דבר של מה בכך.

 

מרקס היה והיה היחיד שיכול היה לקחת על עצמו את מלאכת החילוץ מההיגיון הגלגי המכילה את תגליותיו האמיתיות של הגל בתחום זה, וביסוס השיטה הדיאלקטית, מפוזרת מכריכותיו האידיאליסטיות, בצורה הפשוטה בה היא הופכת להיות הדרך הנכונה היחידה להתפתחות רעיונית. לדעת השיטה העומדת בבסיס ביקורתו של מרקס על כלכלה פוליטית היא, לדעתנו, תוצאה כמעט פחות משמעותית מהתפיסה המטריאליסטית הבסיסית.

 

גם לאחר קביעת השיטה, עדיין ניתן היה לארגן את ביקורת הכלכלה בשני אופנים – היסטורית או הגיונית. מכיוון שבמהלך ההיסטוריה, כמו בהשתקפותה הספרותית, ההתפתחות מתרחשת ככל הנראה מהיחסים הפשוטים ביותר למורכבים יותר, הרי שההתפתחות ההיסטורית של הכלכלה הפוליטית היוותה רמז טבעי, שהביקורת יכולה לשמש כנקודת מוצא, ואז הקטגוריות הכלכליות היו מופיעות בסך הכל באותו סדר כמו בתערוכה ההגיונית. נראה כי לטופס זה היתרון של צלילות רבה יותר, שכן הוא מתחקה אחר ההתפתחות בפועל, אך למעשה הוא יהפוך, לכל היותר, לפופולארי יותר. ההיסטוריה נעה לעתים קרובות בקפיצות ובקו זיגזג, וכיוון שיש לעקוב אחר כך לאורך כל הדרך, פירוש הדבר לא רק שיש לכלול כמות לא מבוטלת של חומר בעל חשיבות קלה, אלא גם לרכבת המחשבה. לעיתים קרובות היה צריך להפריע; יתרה מזאת, יהיה בלתי אפשרי לכתוב את ההיסטוריה של הכלכלה ללא זו של החברה הבורגנית, ועל כן המשימה תהיה עצומה, בגלל היעדר כל המחקרים המקדימים. שיטת הגישה הלוגית הייתה אפוא היחידה המתאימה. עם זאת, אכן אינו אלא השיטה ההיסטורית, שרק מופשטת מהצורה ההיסטורית ומסיטה את המקרים המקריים. הנקודה בה ההיסטוריה מתחילה חייבת להיות גם נקודת המוצא של רכבת המחשבה, והתקדמותה נוספת תהיה פשוט ההשתקפות, בצורה מופשטת ועקבית תיאורטית, של המסלול ההיסטורי. אף שההשתקפות מתוקנת, היא מתוקנת בהתאם לחוקים שקובעים המסלול ההיסטורי בפועל, שכן ניתן לבחון כל גורם בשלב ההתפתחות בו הוא מגיע למלוא בגרותו, צורתו הקלאסית.

 

בשיטה זו אנו מתחילים בקשר הראשון והפשוט ביותר שהוא היסטורי, למעשה זמין, ובכך בהקשר זה עם הקשר הכלכלי הראשון שנמצא. אנו מנתחים קשר זה. העובדה שמדובר ביחס, מרמזת על כך שיש לה שני היבטים הקשורים זה לזה אחר. כל אחד מהיבטים אלה נבחן בנפרד; זה חושף את אופי ההתנהגות ההדדית שלהם, את הפעולה ההדדית שלהם. סתירות יעלו בדרישה לפיתרון. אך מכיוון שאיננו בוחנים תהליך נפשי מופשט המתרחש אך ורק במוחנו, אלא אירוע ממשי אשר התרחש באמת בזמן זה או אחר, או שעדיין מתרחש, סתירות אלה יתעוררו בפועל וכנראה שהיו נפתר. נעקוב אחר דרך הפיתרון הזה ונמצא שהוא בוצע על ידי יצירת מערכת יחסים חדשה, שעל שני ההיבטים הסותרים שלה נצטרך אז לקבוע וכן הלאה.

 

הכלכלה הפוליטית מתחילה בסחורות , מהרגע בו מחליפים מוצרים, בין על ידי יחידים או על ידי קהילות פרימיטיביות. המוצר המוחלף הוא מצרך. אבל זה מצרך רק מכוח העניין , המוצר שקושר ביחס בין שני אנשים או קהילות, הקשר בין מפיק לצרכן, שבשלב זה כבר לא מאוחדים באותו אדם. הנה בבת אחת דוגמא לעובדה מוזרה, שגורמת לכלכלה כולה והולידה בלבול רציני במוחם של כלכלנים בורגניים – הכלכלה אינה עוסקת בדברים אלא ביחסים בין אנשים, ובניתוח הסופי בין המעמדות; אולם יחסים אלה תמיד קשורים לדברים ומופיעים כדברים . למרות שמספר כלכלנים מעטים קשר עם קשר זה במקרים בודדים, מרקס היה הראשון שחשף את חשיבותו לכלכלה כולה ובכך הפך את הבעיות הקשות ביותר לפשוטות וברורות כל כך, שאפילו כלכלנים בורגניים יוכלו כעת לתפוס אותם.

 

אם אנו בוחנים את ההיבטים השונים של הסחורה, כלומר של הסחורה המתפתחת לחלוטין ולא כפי שהיא מתגלה בהתחלה באטיות החליפין הספונטנית של שתי קהילות פרימיטיביות, היא מציגה את עצמה בפנינו משתי זוויות, זו של ערך השימוש ושל שער החליפין, וכך אנו מגיעים מייד למחוז הוויכוח הכלכלי. מי שרוצה למצוא דוגמה בולטת לכך שהשיטה הדיאלקטית הגרמנית בשלב ההתפתחות הנוכחי שלה עדיפה לפחות על השיטה המטאפיזית הישנה השטחית, כמו הרכבות לאמצעי התחבורה המדיום, צריך לחפש את אדם סמית או כל כלכלן מפורסם אחר של מוניטין כדי לראות עד כמה מצוקת ערך החליפין וערך השימוש גרמו לאדונים אלה, לקושי שהיה להם להבדיל את השניים כראוי ולהביע את קבעו צורה משונה לכל אחד ואז השוו את התערוכה הברורה והפשוטה שניתנה על ידי מרקס.

 

לאחר שחושפו ערך השימוש וערך החליפין, הסחורה כאחדות ישירה של השניים מתוארת כשהיא נכנסת לתהליך החליפין . הסתירות העולות כאן ניתן למצוא בעמ '20 ו -21. אנו רק מציינים כי סתירות אלה אינן מעניינות רק מסיבות תיאורטיות, מופשטות, אלא שהן משקפות גם את הקשיים שמקורם באופי ההחלפה הישירה, קרי סחר חליפין פשוט. ובאופן בלתי נמנע להתמודד עם צורת חילופי דברים ראשונה זו. הפיתרון של אי-אפשרות אלה מושג על ידי השקעה של סחורה ספציפית – כסף – עם התכונה של ייצוג ערך החליפין של כל שאר הסחורות. לאחר מכן מנותחים כסף או תפוצה פשוטה בפרק השני, כלומר (1) כסף כמדד לערך, ובאותו הזמן, הערך שנמדד במונחי כסף, כלומר מחיר , מוגדר יותר מקרוב; (2) כסף כאמצעי תפוצה ו (3) אחדות שני ההיבטים, כסף אמיתי המייצג עושר חומרי בורגני בכללותו. זה מסכם את החלק הראשון, המרת כסף להון נותרה לחלק השני.

 

ניתן לראות כי בשיטה זו, הצורך ההגיוני הלוגי אינו מוגבל בשום אופן לתחום המופשט גרידא. להפך, זה דורש המחשה היסטורית וקשר רציף עם המציאות. לפיכך מוכנס מגוון גדול של ראיות כאלה, הכוללות התייחסות הן לשלבים שונים במהלך ההיסטורי בפועל של התפתחות חברתית והן ליצירות כלכליות, בהן ניתן לעקוב אחר תחילת הגדרותיהם הבהירות של יחסים כלכליים. הביקורת על פרשנויות מסוימות, פחות או פחות חד צדדיות או מבולבלות, ניתנת אפוא באופן מהותי כבר בתערוכה ההגיונית וניתן לשמור עליה קצרה למדי.

 

התוכן הכלכלי של הספר יידון במאמר שלישי.

האימפריאליזם

בנקים

Imperialism: decadent, parasitic, moribund capitalism

Imperialism: decadent, parasitic, moribund capitalism

 

מתוך המחקר של הארפאל בראר: "אימפריאליזם – קפיטליזם מנוון,

טפילי וגוסס

חלק 2

בקרוב המשך בחלקים ופרקים נוספים

 

בנקים

 

פרק 9 : המבצר הבנקאי של האימפריאליזם

 

"ריכוזיות הייצור; צמיחת המונופול מתוכו; ההתמזגות או השתלבות של בנקים עם התעשייה – זאת היא ההיסטוריה של עליית ההון הפיננסי ומה שנותן למושג 'הון פיננסי' את התוכן שלו." (לנין: אימפריאליזם, השלב העליון של הקפיטליזםhttp://www.marx2mao.com/Lenin/IMP16.html – ע. 52-53).

התפקוד הראשי של הבנקים היא לפעול כמטווח לביצוע תשלומים – למחזר את ההפקדות כהלוואות. בדרך זו, הם הופכים כסף-הון [קרל מרקס מלמד אותנו כי הכסף שניכנס למחזור בו פועל ההון, ברגע של הכניסה הזו, מוגדר כ-'כסף הון' – http://www.marxists.org/archive/marx/works/1894-c3/ch32.htm'הקפיטל', כרך שלישי, פרק 32. אנג'לו] לא פעיל להון פעיל, כלומר, להון המניב רווח מסוים, היות והבנקים "אוספים כל מיני סוגים של הכנסות כספיות ושמים אותם באמתחתו של המעמד הקפיטליסטי." (לנין,שם, עמוד31).

"בזמן שהבנקאות מתפתחת והופכת מרוכזת בידי מספר קטן של מוסדות", לנין אומר, "ממתווכים צנועים, הבנקים צומחים למונופולים אדירים, אשר ברשותם הפיקוד על כמעט כל כסף-הון של כל הקפיטליסטים ושל כל בעלי העסקים הקטנים, וגם על החלק הגדול ביותר של מאמצעי הייצור ושל מקורות חומרי הגלם בארץ שלכל אחד מהם ובמספר ארצות. גלגולם זה של מטווחים צנועים מרובים לקומץ מונופוליסטים, הוא אחד מתהליכיה היסודיים של צמיחת הקפיטליזם לקפיטליזם אימפריאליסטי". (לנין, שם, ההדגשה הוספה).

ריכוזיות הבנקאות, אפילו בימיו של לנין, אילצה מומחים בנקאיים, שהתייחסו לשאלות הכלכליות "מנקודת מבט שלא עוברת אפילו במקצת את גבולות הרפורמיזם הבורגני המתון והזהיר ביותר" (עמוד 38), לסכם כי גרמניה נשלטה (ב-1914) על-ידי 300 אילי הון פיננסיים, וכי למספר הזה נמצא בירידה מתמדת. א.לנסבורג, העורך דאז של DIE BANK,בהעירו על גדילת ההון של חברת "דיסקונטו גזלשאפט" (Disconto Gesellschaft) ל-300 מיליון מארקים, סכום גדול מאוד אז, אבל קטן בצורה מעוררת רחמים לפי הסטנדרטים של היום, כתב כך:

"בנקים אחרים ילכו לפי אותו המסלול ו-300 איש, שהיום שולטים כלכלית בגרמניה, יפחתו משך הזמן ל-50 , 25 או אפילו עוד פחות מזה. אין לצפות שהמעבר הזה לקראת הריכוזיות תצטמצם אך ורק לתחום הבנקאות. הקשרים האמיצים הקיימים בין בנקים יחידים יובילו באופן טבעי להתגבשות של תאגידים תעשייתיים שהדפות הבנקים הללו איתם … בוקר בהיר אחד אנו נתעורר מופתעים לראות לנגד עינינו כלום חוץ מטראסטים [חברות להשקעות], ולמצוא את עצמנו מול הצורך בהפיכת מונופולים ממלכתיים למונופולים בבעלות פרטית …". ( A.LANSBURGH, "DIE BANK MIT DEN 300 MILIONEN" בכתב-עת "DIE  BANK", – 1914 – צוטט ידי לנין, שם, עמוד 38).

ה-"בוקר בהיר" הזה, עליו דיבר לאנסבורג ב-1914, הגיע לפני הרבה זמן ובכך אין כל דבר מפתיע שהו, מכיוון ש-"הצמיחה של המונופולים, כתוצאה מריכוזיות הייצור, היא חוק כללי ובסיסי בשלב הנוכחי של הקפיטליזם". ריכוזיות הבנקאות וגם, עם זה, האצת תהליך הריכוזיות של ההון בהמשך וההתגבשות של מונופולים ענקיים בכל הארצות הקפיטליסטיות, התקדמה, בדיוק כפי שלנין חזה, בקצב מסחרר. הריכוזיות והמרכוז התרחשו בקצב הולך ועולה בהתמדה מאז סוף מלחמת העולם השנייה, באופן מיוחד במשך 25 השנים האחרונות.

ריכוזיות ההון הבנקאי בולט מתוך העובדה ש-"31 הבנקים בין ה-200[תאגידים] הגדולים ביותר יש נכסים משולבים של 10.4 טריליון דולר ומכירות של יותר מ-800 מיליארד דולר". (TOP 200 – www.globalpolicy.org/socecon/tncs/top200.htm – סעיף מס' 10).

כפי שזה קורה בתעשייה, כך גם הבנקאות, עידן האימפריאליזם מאופיין על-ידי צמיחת הריכוזיות והמרכוז. עם כל עשור שעובר, ביחד עם גדילת הריכוזיות של כסף-הון, מספר הבנקים הצטמצם בקצב מהיר הולך וגדל. בשלושת העשורים מ-1890 עד 1920 מספר הבנקים בבריטניה הצטמצם בארבע חמישיות, מ-104 ל-20. מה עוד, שהשליטה בכל ההפקדות, כולל בחשבונות עובר ושב, זזה לידיים מתמעטות יותר. בעוד שב-1900 עשרים וארבעה בנקים היו להפקדה של 68% מכל מלאי-מחובר של ההפקדות הבנקאיות, ב-1920, חמישה בנקים היו בעלי 86% מפיקדונות שכאלה.

היום, הזירה הבנקאית בבריטניה נשלטת על-ידי מה שאפילו הכלכלנים הבורגניים מכנים 'כנופיית הארבעה', זה במקום להגיד, בארקליס, נטווסט, ה-מידלנד ו-ללויידס [Barclays, NatWest, the Midland and Lloyds]. אם מביניהם, ב-1953, חמשת הגדולים של אז עשו ביחד רווחים של כמעט 10 מיליון פאונד, כיום כל אחד מחמשת הגדולים (חמש כי מאז התפשטותה מן המעמד של בנק לחסכונות הדדיים, ABBEYNATIONAL הפכה בפועל לבנק החמישי בגודלו ואחרים, כמו HALIFAX, מתכננים לעשות את אותו הדבר) שקול לעשות רווחים לפני מס מעבר למיליארד פאונד גדוש (ראה אתTHE INDIPENDENT ON SUNDAY במהדורת 26 בינואר 1997 "הבנקים ידווחו על 10 מיליארד פאונד ריווחי שיא" – Banks to report £10 billion record profits).

אחרי הבנקים, המוסדות הפיננסים הגדולים ביותר, הם חברות הביטוח. הם משתמשים בכסף, שנעשה במכירת ביטוח, בשביל להשקיע ביוזמות אחרות. השכבה של בעלי מניות ושל מנהלים של חברות אלו שולטת בסכומים רבי-היקף של הכסף השייך לאנשים אחרים. 'הדמוקרטיזציה של ההון', שאותם חמדנים-צרי-אופקים זעיר-בורגניים מדברים עליו לעיתים כל כך קרובות, מסתכמת, למעשה, בלא יותר מהזכות של הון הענק באמת להשתמש למטרות שלו, לא רק בהון קטן או לא כל כך קטן, אלא אפילו בחסכונותיהם של חלקים השבעים יותר, של מעמד הפועלים. לעשרת הגדולות ביותר של חברות לביטוח-חיים יש באמתחתן סכום של לפחות 135 מיליארד פאונד, וההכנסה שנתית מפרמיה של עשרת הגדולות לביטוחים מבלי ביטח-חיים היא סביב ה-25 מיליארד פאונד. מתוך עשרת הגדולות לביטוח-חיים, חמש מהן לבדן – זהיר, חיים סטנדרטיים, איחוד נורוויץ, לגאלי ואיחוד כללי ומסחרי [Prudential, Standad Life, Norwich Union, Legal, General and Commercial Union] – הם הבעלים של שלושת רבעי (95 מיליארד פאונד) של הקרנות האלה. ה-"פרודנשיאל" (זהיר), הגדולה מהן כולן, היא הבעלים של רבע (35 מיליארד פאונד) מהסכומים הרחבים האלה. המנכ"ל של 'פרודנשיאל' נחשב "לחזקה ביותר מבין כל אישיות לחוד בתעשייה" וגם "מנהלי הקרנות – שבאופן מסתורי נקראות 'המוסדות' – של חברות ביטוח-חיים והפנסיה בלטו למשתמשים הכי המשמעותיים ביעילות בהפעלתה של העוצמה הפיננסית ושל השליטה על התעשייה". (אנתוני סמפסון –  Antony Sampson 'The Anatomy of Britain' London, 1992 –  עמוד 102). הרולד ווילסון המנוח, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, סיפר לאנתוני סמפסון שהמוסדות הללו "יכולים להיות חזקים יותר מהקבינט ומדליפים הרבה פחות". (שם).

אחרי כן, יש את הבנקים למסחר, הטראסטים להשקעות והחברות הפיננסיות כמו לזארדס, מורגן גראנפל, רוטשילד [Lazards, Morgan Grenfell, Rothschild] – חברות אחזקות בפריסה רחבה אשר, עקב התמקמות האסטרטגית של החברות תחת שליטתן, התהוו לעוצמות חזקות במספר גדול של יוזמות ענקיות.

באמצעות רכישות מוצלבות והנהלות משולבות, לא זו בלבד שהמוסדות הפיננסיים הענקיים האלה קשורים אחד לשני, אלא גם לתעשייה – ההתמזגות והחיבור של בנקאות עם התעשייה והשליטה של האוליגרכיה הפיננסית על החיים הכלכליים והפוליטיים של החברה הקפיטליסטית. דרגת הריכוזיות של ההון הבנקאי, גידול מחזוריות ההכנסות והפעילויות שלו, השיגה ממדים ענקיים עד כדי כך ש-"קומץ מונופוליסטים משעבד לרצונותיהם את כל הפעילויות, גם מסחריות וגם תעשייתיות, של החברה הקפיטליסטית בהיקפה המלא; מכיוון שהוא יכול – באמצעי ריכוז הבנקאות שלו, חשבונות עובר ושב שלו ושאר פעולות פיננסיות – ראשית, להבטיח במדויק את המיקום הפיננסי של הקפיטליסטים השונים, ואחר כך להשליט בקרה עליהם, להשפעה עליהם על-ידי הרחבת האשראי או צמצומו, על-ידי הקלות באשראי או החרמתו, ולבסוף לקבוע לחלוטין את גורלם, לקבוע את הכנסותיהם, לשלול הון מהם או להרשות להם להגדיל את הונם במהירות ובמידות עצומות וכו'." (לנין, אימפריאליזם, השלב העליון של הקפיטליזם, שם, עמוד 37).

מצב עסקים דומה גובר בכל הארצות הקפיטליסטיות המובילות – גרמניה (דויטשה בנק, דרזנר בנק ו-קומרסבנק – Deutsche Bank, Dresdner Bank, Commerzbank), יפן (סומיטומו בנק, פוג'י בנק, סאקורה בנקת סאנוואה בנק, דיא-איצ'י קאנגיו בנק ו-טוקיו-מיצובישי בנק – Sumitomo, Fuji, Sakura, Sanwa, Dia-Ichi Kangyo, Tokyo-Mitsubishi), צרפת (סוסייטה ג'נראל, קרדיט ליונז, בנק נאסיונל דה פריז ו-סי דה סואז – Société Générale, Crédit Lyonnaise, Banque Nationale de Paris, Cie de Suez) ובארצות הברית – בה כולה, שולט בזירה הבנקאית רק קומץ של ארבע עד שמונה מונופולים ענקיים. בארצות הברית, למרות הימצאותם של יותר מ-10 אלף בנקים, הרוב המכריע הם קטנים ומקומיים. מספר הבנקים הגדולים באמת, ששולטים בתעשייה ופיננסים בארץ הזאת, הם פחות משניים עשרה, בינהם צ'ייס מנהטן בנק, בנק אוף אמריקה, סיטיקורפ, ניישנסבנק, בנק וואן קורפוריישן (Chase Manhattan Bank, the Bank of America, Citycorp, NationsBank, Bank One Corporation) והבנקים להשקעות מריל לינץ ו-קבוצת מורגן סטנלי (Merrill Lynch, Morgan Stanley).

במבט גלובלי, לקראת סוף שנת 1990, 15 מהבנקים הגדולים בעולם היו בעלי נכסים של 5 טריליון דולר, סכום שהוא גדול פי 3 מהנכסים של 100 הבנקים הגדולים בעולם ב-1976 והרבה יותר גדול מערכו של כל המסחר העולמי בשנת 1990 עצמה.

אפילו לפני ההתכה בין הון בנקאי והון תעשייתי, וההתגבשות של אוליגרכיה כלכלית כלשהי, מרקס ציין גם את ריכוזיות ההון הכספי וגם הטפיליות של הבנקים במושגים הבאים:

"מערכת האשראי, שיש לה את המרכז שלה במה שנקרא הבנקים הלאומיים ומלווי הכספים הגדולים והמלווים בריבית קצוצה ביניהם, מהווה ריכוזיות ענקית ומעניקה כוח מופלא למעמד הזה של טפילים … בכדי להתערב בייצור שבפועל בצורה המסוכנת ביותר – והכנופיה הזאת אינה יודעת דבר על ייצור ובו אין לה כל עשייה שהי." (מתוך הקפיטאל, כרך שלישי, פרק 33).

כיום, גם לא כנופית מלווי הכספים וגם לא הכנופיה של התעשיינים יודעים שום דבר על הייצור כי כל התפקודים של התעשייה המודרנית מבוצעים על-יד משרתים שכירים, ומה שהבורגנות המונופוליסטית מבצעת זה לשלוט ולחיות כטפיל על חשבון החברה על-ידי גזירת קופונים.

 

הופעת יפן בתור העוצמה הפיננסית המובילה

בנוסף לריכוזיות ולמרכזיותיו, עוד מאפיין בולט של הזירה הבנקאית העכשווית מתגלם בעלייתה של יפן ככוח מוביל בתחום הבנקאות ובתחום של דחיקת רגליה של ארצות הברית לעמדה הנושאת חשיבות הרבה יותר פחותה. המספרים מדברים בזכות עצמם: ב-1976, מבין ששת הבנקים הגדולים בעולם כולו, המדורגים על פי הנכסים, שלושה היו אמריקאיים, שניים צרפתיים ואחד מערב גרמני – הגדולים ביותר בהרבה מאחרים היו 'בנק אוף אמריקה' ו-'סיטיבנק' (שניהם אמריקאיים), עם נכסים של 72,912 מיליון דולר ו-63,139 מיליון דולר בהתאמה. הבנקים היפנים היו אז מאופיינים בהעדרם מהמועדון הזה של ששת הסוּפֶר-בנקים. עשר שנים אחרי כן, ב-1986, חמישה מששת הבנקים הגדולים בעולם היו יפניים, בעוד 'סיטיבנק' מאייש את המקום השישי. שנה אחר כך, ששת הבנקים הגדולים ביותר, היו כולם יפניים – מיקום אותו הם שומרים עד עצם היום הזה.

אם, במקום שש, ניקח את 15 הבנקים הגדולים ביותר, מדורגים לפי הנכסים, נמצא כי בעוד שב-1976 חמישה מהם היו יפניים, ארבעה אמריקאיים, שלושה צרפתיים, שני בריטיים ואחד מערב גרמני, עד סוף 1990 עשרה היו יפניים, שלושה צרפתיים, אחד בריטי ואחד מערב גרמני. הבנקים העצומים של ארצות הברית לא היו עוד ברשימה הזו. 'סיטיבנק', על אף נכסיו של 217 מיליארד דולר, ועם כל הקלות שבהיותו הבנק הגדול ביותר בארצות הברית בזמנו, בכל זאת נכשל מלהגיע לרשימה.

בסוף 1990 ששת הבנקים הגדולים בעולם (כולם יפנים) החזיקו נכסים בשווי 2.4 טריליון דולר. לכל אחד מהם בנפרד היו נכסים בשווי הגדול מ-400 מיליארד דולר, ו-'דאי-איצ'י קאנגיו', הגדול מכולם, החזיק נכסים בשווי 430 מיליארד דולר, כלומר, ערך כמעט זהה לסכום הכולל של כל הנכסים שהוחזקו ב-1976 על-ידי 15 הבנקים הגדולים בעולם (המידע שלמעלה נלקח מתוך מאמר שהופיע ב-PEOPLE'S DEMOCRACY (ביטאון המפלגה הקומוניסטית של הודו (מרקסיסטים) בגיליון ה-15 בדצמבר 1991). כיום, המיזוג החדש (1995) של בנק טוקיו-מיצובישי הוא הבעלים של נכסים בשווי של 701 מיליארד דולר. רק למספר מזערי של ארצות יש תל"ג (תוצר לאומי גולמי) גדול מהסכום הזה. לבריטניה הגדולה יש תל"ג של בערך 900 מיליארד דולר.

במשך חמשת השנים האחרונות ארצות הברית, באמצעות ה-FEDERAL RESERVE (ה-'Fed' – האוצר הפדראלי), הוציאה אל הפועל אמצעי-ויסות מסוימים שתוצאותיהם הביאה לדחייה של ההוראות משנת 1933המגבילות של 'חוק גלאס-סטאגל' (Glass-Steagall Act), אשר הגביל את הבנקים האמריקנים במסגרת הטווח של קבלת הפקדות, נתינת הלוואות ומתן הצעות לשירותים מסחריים אחרים, אבל אסר עליהם כל גישה לשטח הרחב של הביטחונות, ההשקעות בבורסה, באגרות חוב וכו'. בנוסף לכך, הבנקים האמריקאיים לו הורשו לפעול ביותר ממדינה אחת בלבד, וגם לא היה אפשרי לצרף בנקים מסחריים עם בנקים להשקעות. באמצעות צירוף של מיזוגים עם תקנות חדשות, אשר מטשטשות את ההבדלים בין הבנקאות המסחרית והבנקאות להשקעות, ניצולם של הבנקים את הפרצה שבחלק 20 בחוק גלאס סטאגל (אותה הפרצה אפשרה להם להקים מה שנושא את השם של 'חברות בת החלק העשרים'), השחיקה הפרוגרסיבית במגבלות גלאס סטאגל על פי צווים של בתי דין, והיישום של "כל טריק בספר רואי החשבון" על-ידי הבנקים כדי לשמור על הריווחים של חברות בת במסגרת הגבולות הנקבעים על-ידי ה-Fed, האימפריאליזם האמריקאי עושה מאמצים מטורפים בכדי לתפוס בחזרה את הקרקע שאיבד ולהדביק את הבנקים היפנים במערכת הפיננסית העולמית. על כן, "תודות ל-Fed, הסדר הפיננסי של ניו יורק בוודאי ישתנה בתוך כמה שנים מזה של היום". (THE ECONOMIST ה-2 לנובמבר של 1996, עמוד 117).

מונעים על-ידי תבונת צמצום העלויות ועל-ידי כלכלות ייעול במאמץ להתחרות עם הבנקים יריבים, הבנקים האמריקאיים "קופצים למיטה אחד עם השני בחפץ לב". (THE ECONOMIST ה-2 לספטמבר של 1995).

שנות ה-80 היו עדות ל-400 מיזוגים של בנקים בארצות הברית. ב-1991, 'בנק אוף אמריקה' (BofA) "סגר על 4.7 מיליארד דולר ברכישת SECPAC, עיסקת הבנקים הגדולה ביותר עד לאותו זמן." (שם). בין ספטמבר 1992 לבין ספטמבר 1993 יותר מ-500 בנקים אמריקאיים או התמזגו או סגרו את שעריהם. ('עוד שנה בגן העדן של הבנקים?' – 'Another year in bank heaven' – מתוך BUSINESS WEEK של 10 לינואר, 1994). ב-1994 BofA רכש ב-1.7 מיליארד דולר את 'קונטיננטל אילינויס'. כתוצאה מכך BofA מרוויח כעת 50% יותר מסיטונאות ו-50% יותר מקמעונות; 50% יותר מתוך קליפורניה ו-50% יותר מחוצה לה. הלוגו שלה עוטר אלף סניפים בקליפורניה ואלפיים סניפים בסך הכול. הרשת של 6,500 כספומטים שלה (3,750 בקליפורניה לבדה) היא "הבנק הגדול ביותר מכל בנק בארצות הברית ויותר מכפול הגודל של המקום השני השייך ל-NATIONS BANK. מרכז עצבים הענק הזה של כספומטים מספק זרם של עמלות בדומה למידה שנתית." (שם). ב-1990 BofA הרוויח שיא של 1.1 מיליארד דולר.

1995 ראתה שבעה מיזוגים בין 50 קבוצות בנקאיות המקיפות ביותר בארצות הברית, בהיותו זה של 28 באוגוסט של השנה הזאת הגדול מכולם. כאשר 'כימיקל בנק' (Chemical Bank – שהשתלט עוד ב-1991 על Manufactures Hanover) ו-'קייס מנהאטן' (Chase Manhattan), אז בהתאמה הבנק הרביעי והשישי בגודלם, הכריזו על מיזוג שייצר את הבנק הגדול בארץ עם נכסים 297 מיליארד דולר.

הגל העצום של התגבשות (מונופוליזציה) הבנקאות התעשייתית שימשה לריכוז של קרנות אדירות בידיהם של בנקים ענקיים. קרנות הפנסיה של ארצות הברית, שמעורכות כעת ל-4 טריליון דולר, ומסתכמות בשליש מהמניות של כל התאגידים ו-40% מאגרות-חוב התאגידים, המנוהלות בעיקר על ידי מחלקות הטראסט (מחלקות להשקעה) של בנקים ממש גדולים האלה, וכך הם זוכים לעוצמה פיננסית שלא הייתה כדוגמתה.

ככה אנחנו רואים בהתפתחות שלמעלה ניסיון של ההון הפיננסי האמריקאי להילחם בחזרה. אף על פי כן, השינוי במאזן של הכוחות הכלכליים שצוין למעלה גרר את חיסול הדולר כעוגן של הכלכלה הקפיטליסטית העולמית, בלי להציב חלופה במקומו, היות ולא יפן ולא האיחוד האירופי נמצאים עדיין במצב בו יכולים ליטול על עצמן את התפקיד הגלובלי שבוצע עד כה על-ידי האימפריאליזם האמריקאי. עוד יותר משמעותי, ההתפתחות הנ"ל היא חשפנית בכך שהיא מראה על גידול היריבות הבין-אימפריאליסטית, שנושאת בחובה מלחמות סחר כמו כן מלחמות ירי. בכך הגלובליזציה, רחוקה מלהיות פיתרון, רחוקה מלהיות סימן ליציבות ולשגשוג, היא סימן לריקבון גמור של הקפיטליזם ולחוסר היציבות באמצע בין שפע (למעטים) לבין מחסור מוחלט (לרבים).

 

'קשרים אישיים' וההשתלטות של האוליגרכיה הפיננסית

הריכוזיות של הבנקאות הגיעה לשלב בו קומץ מונופוליסטים "משעבד לרצונותיהם את כל הפעילויות, גם מסחריות וגם תעשייתיות, של החברה הקפיטליסטית בהיקפה המלא" (לנין, עמוד 37) ברמה גלובלית לאין שיעור גדולה יותר מאשר בימיו של לנין. ריכוזיות ההון הבנקאי בידיים מעטות יותר ויותר, המצמצמת כפי שהיא מצמצמת את מספר המוסדות אשר מהם אפשר להבטיח אשראי, באופן טבעי פועלת למען תלות הולכת וגודלת של התעשייה הגדולה במספר בנקים קטן.

ה-"קשר אישי", שעליו לנין העיר, בין הבנקים הגדולים, מצד אחד, והיוזמות התעשייתיות והמסחריות הרחבות מצד השני, המיזוגים אחד של השני באמצעות רכישה מוצלבת של מניות והנהלות משולבות, זזו הלאה במלוא הקיטור בכל מיני דרכים 'טבעיות' ו-'אל-טבעיות' שונות ומשונות. והתוספת של ה-"קשר אישי" הזה בין הבנקים לבין התעשייה על-ידי ה-"קשר אישי" בין שניהם לבין הממשלה, שבו מוצעים מושבים במועצות מנהלים של בנקים ושל יוזמות תעשייתיות לפקידים אזרחיים, לגנרלים מהצבא, לשרים, פרלמנטאריים השונים ולאנשים בעלי תואר " 'אשר יכולים לעשות הרבה בשביל להקל" [!!!] "על יחסים עם הרשויות' " (שם, עמוד 46), הגיעה לפרופורציות, כפי שאנחנו נראה, של שימצה ושל שחיטות חסרות תקדים. התוצאות הייתה האצת נוספת של מיזוג, התחברות, של ההון הבנקאי וההון התעשייתי וגם של הפיכת הבנקים למוסדות כלל-עולמיים באמת – התגבשות נוספת של הון פיננסי ושל השתלטותה של האוליגרכיה הפיננסית.

לפני שאנחנו ממשיכים, כדאי לרשום לפנינו את העובדות הבאות המצביעות על עליונות שלטונה של האוליגרכיה הפיננסית, מארה"ב. "פשיטת התאגיד [corporate raiding – צורה זו של תחרות כוללת תחבולות (הורדת מחירים, למשל) על מנת להשתלט על גופים כלכליים יריבים או למוטט אותם – אנג'לו] או צורות אחרות של השקעות בסחטנות חמסנית", דויד קורטן אומר, "הפכו למקור לתגמול נאה … ב-1982 היה צורך בנכסים של 100 מילין דולר בכדי להיכנס לרשימה של כתב עת פורבס (Forbes) על 400 אמריקאים עשירים ביותר. רק 19 מאלה שהצליחו להגיע לרשימה הזו צברו את עושרם בתחום הפיננסי. חמש שנים בלבד אחרי כן, ב-1987, העושר הקטן ביותר אשר הכשיר את הצטרפות לרשימה היה 225 מיליון דולר ושישים ותשעה מ-400 הכשרים הגיעו מהפיננסים – רובם מההכנסות בגל של השתלטויות התאגידים." (David Korten 'When Corporations Rule the World' USA 1995, עמוד 211).

ההרכב של מועצת המנהלים של כמעט כל התאגידים הר-לאומיים ישמש לחשוף את ה-"קשר אישי" שצוין למעלה ואת השתלטות של האוליגרכיה הפיננסית. אנחנו נגביל את עצמנו לשלושה תאגידים בריטים בלבד (שניים מהם אנגלו-הולנדיים למען האמת) אשר, בין אחרים, נידונו בקיצור למעלה, דהיינו, 'של', 'אר. טי. צד.' ו-'יונילבר' (Shell, RTZ, Unilever). קודם כל 'של', שהמליאות שלה מקושתות על-ידי "אריסטוקרטיה של כספים לא יותר מעודנת מזו שאתה יכול לקנות בכל מקום … "של" נמצאת בלב של הקפיטליזם הבריטי: כאן נפגשים קומץ בנקאים, תעשיינים, חיילים, פוליטיקאים, ובירוקרטים שמנהלים את בריטניה … מונופוליסטים שנוהגים רוטציה בקריירה שלהם דרך קצונה גבוהה, חדרי ישיבות, ומחלקות ממשלתיות." (טרובור ריין, "של" –  Trevor Rayne, 'SHELL' – FRFI, מספר 128, דצמבר 1995-ינואר 1996).

כאן מופיעים השמות של האנשים הנמצאים, או נמצאו עד לאחרונה (מכוון שדבר זה משתנה כל הזמן), במועצת 'של': רוברט מק-נמרה לשעבר מזכיר ההגנה של ארה"ב, לשעבר נשיא של חברת פורד מוטורס, לשעבר נשיא הבנק העולמי, ולאחר מכן נשיא 'של'. הצלע הבריטי של 'של' כוללת מנהלים מהמשפחות של רוטשליד ושל לזארד, וגם מאנשי בנק Hong Kong, Shanghai Bank, RTZ, Sun Life Assurance, BAT תעשיות, Hawker Siddeley, Booker plc, Inchcape; ראש השירות הדיפלומטי לשעבר; לשעבר ראש השירות הציבורי; פרופ' ללימודי מלחמה במוסדות 'All Souls', 'אוקספורד', ו-'פרובוסט שבאיטון' (Provost of Eton). בסוף הרשימה הזו טרבור ריין מציין נכונה: "תארים אלו ועוד תארים רבים הם המרחב שבבעלותם של רק תשעה גברים. אלה הם אותם הגברים אשר דרשו את הנשק שסופק על-ידי בריטניה למשטר אבצ'ה [Abacha בניגריה]. הם אלו שנותנים הוראות לממשלות בריטניה והולנד לנקוט החרמה נגד הצעדים של האיחוד האירופי לאכיפת הסנקציות על ניגריה." (שם)

עכשיו ל-RTZ: בשנות ה-70 מועצת המנהלים של RTZ כללה, בין היתר, את לורד קרנגטון (Carrington), לשעבר שר החוץ הבריטי מטעם הממשלה השמרנית וראש ברית נאט"ו לשעבר; את לורד שקלטון (Shackleton), מנהיג מפלגת הלייבור בבית הלורדים; ואת לורד ביירס (Byers), יו"ר המפלגה הליברלית. ההיתוך של הון בנקאי ושל זה תעשייתי, והריכוזיות של עוצמה ושל הון בקומץ קטן של מונופולים, משתקפת בבהירות בהרכב הנוכחי של מועצת המנהלים של RTZ ודרך שילוב בין ההנהלות שהוא מייצג. סיר אליסטייר פריים (Alistair Frame), עד 1991 יו"ר של RTZ, לשעבר מנהל הסוכנות לאנרגיה אטומית ויועץ לשעבר של גברת טאצ'ר, כיום יו"ר של 'בריטיש סטיל אנד וולקם' (British Seel and Welcome), הוא עכשיו מנהל לא-בפועל של RTZ; לורד אלכנסדר (Alexander),שכיום יושב ראש של בנק נט-ווסט, של המוצעה המשפטית, נשיא המוסד ללימודי המיסוי ונאמן של הגלריה הלאומית; לורד ארמסטרונג (Armstrong), לשעבר מזכיר הקבינט וראש השירות הציבורי וכיום מנהל ב-'של', תעשיות BAT, Inchcape ונאמן המוזיאון 'וויקטריה אנד אלברט'; ריצ'רד ג'ורדנו (Richard Giordano), שהוא במוצעת המנהלים של קבוצת בי או סי, רויטרס, ותאגיד ג'ורג'יה פסיפיק (Giorgia Pacific) בארה"ב – בנוסף לתפקידו כסגן יו"ר של גראנד מטרופוליטן; סיר דניס הנדרסון (Denys Henderson), יו"ר ICI וגם מנהל של 'ברקליס בנק'; סיר מרטין ג'קומב (Martin Jacomb) שהוא המנהל של 'במרקס אנד ספסנר', של 'בנק אוף אינגלנד' וסגן מנהל של 'ברקליס' ושל ביטוחי קומרשיאל יוניון (Commercial Union Assurance).

האחרון אבל לאו דווקא בסדר החשיבות, יונילבר: שחייבת את הונה לאימפריאליזם הבריטי, נציגיה הבולטים ביותר של יונליבר תפסו משך עשורים רבים כבוד של מקומות במרכז העוצמה הבריטית. לֶבֶר (Lever) עצמו הגיע למצב בו נעשה לרוזן ב-1922. בזמן מלחמת העולם השנייה, מחלקת השמן והשמנים של משרד המזון הבריטי, נוהלה על ידי עובדיו לשעבר של לֶבֶר – עבדים שהמשיכו לקבל את משכורתם מיוניליבר. לחלק ההולנדי של יונילבר, משך תקופה ארוכה, היו בקשרים אדוקים עם 'בנק רוטרדם', עם 'פיליפס' ועם שרים הולנדים. המנהלים הנוכחיים של יונילבר כוללים את קארל אוטו-פול (Karl Otto Pohl), נשיא בונדסבנק (Bundesbank) לשעבר; לורד האסלאם (Haslam), לשעבר יו"ר 'טייט אנד ליל' (Tate & Lyle), 'בריטיש סטיל' (British Steel), 'בריטיש קואל' (British Coal) וכיום מנהל 'בנק אוף אינגלד'. חברים אחרים של מועצת המנהלים יונילבר יושבים גם במועצות המנהלים של 'ברקליס בנק', 'סיסטי בנק', 'בנק אוף אירלנד', 'בריטיש פטרוליום' (BP), BASS, 'בוינג' ו-'דאו ג'ונס'. בנוסף לכך, מועצת המנהלים יונילבר כוללת מספר נוסף של אנשי השירות הציבורי מתוך משרד המסחר והתעשייה, משרד החוץ והשירות הדיפלומטי.

מצב עניינים דומה שולט גם ב-BP, שבמועצת המנהלים שלה יש מנהלים מתוך 'דויצ'ה (Deutsche) בנק', 'ברקליס', 'אלייד איריש (Allied Irish) בנק', BAT, יונילוור, רולס רויס, וולקסווגן, קטרפילר. במועצת המנהלים זו יושבים הרמטכ"ל לשעבר של הכוחות היבשה הבריטים, ראש השירות הדיפלומטי לשעבר, והנשיא לשעבר של ההתאחדות התעשיינים הבריטית (CBI).

"מונופול," כפי שלנין הבחין נכונה,"ברגע שנוצר ושולט באלפי מיליונים, חודר בהכרחיות, שאין להימנע ממנה, אל תוך כל חלקה של החיים הציבוריים, בלי להתחשב בצורת הממשל וכל 'הפרטים' האחרים." (לנין, שם, ע. 67).

האמיתות של ההבחנה הנ"ל של לנין מוכחת שוב גם על-ידי ההפרטות של השנים האחרונות.

אם נזרוק מבט חפוז על המפעלים הציבוריים [כמו לשכת העבודה, למשל – אנג'לו] שהופרטו לאחרונה, ההתקשרות, ה-"קשר אישי", בין ההון הפיננסי לבין הממשלה, וטבעה המושחת, ממש עוצרת-נשימה, של המערכת כולה, מתבלטת במציאות שלה המבחילה מרוב הבוטות בה. שרים שרק לאחרונה תמרנו דרך הפרלמנט את הפרטת התעשיות מתוך הפטוֹרים המחלקתיים שלהם, כיום עומדים בראש של אותם התעשיות ומושכים הטבות ומשכורות ענק. לורד יאנג (Young) שהפריט את 'קייבל אנד ווירלס' (Cable and Wireless) בזמן שהיה שר המסחר והתעשייה, היה עד לאחרונה לראש התאגיד הרב-לאומי המופרט הזה. לורד וויקהם (Wakeham), שהפריט את 'בריטיש גז', המשיך קדימה והפך ליושב הראש של המונופול הזה. שר לשעבר, לורד ווקר (Walker), יושב במועצת המנהלים של 'בריטיש גז' – ממש בנפרד מתפקידיו הניהוליים במקומות אחרים. נייג'ל לווסון (Nigel Lawson), לשעבר שר האוצר, בעזבו את המשרד, שירת לזמן מה במועצת המנהלים של בנק ברקליס, לפני שפרש לכתוב על הרזייה.

"ההון הפיננסי," כותב לנין, "ייצר את עידן המונופולים, והמונופולים מנהיגים בכל מקום עקרונות מונופוליסטיים: את השימוש ב-'קשרים' בכדי שהעברות רווחיות לוקחות את המקום של התחרות בשוק הפתוח." (שם, ע. 77).

לפני שאנחנו ניפרד מן ההיבט הזה של העניין, הערה נוספת צריכה להיעשות, דהיינו, זו הפוקחת עין על אחיזת החנק המופעלת על-ידי המונופול הפרטי, על-ידי ההון הפיננסי, על המונופולים הממלכתיים המשמשים "בחברה הקפיטליסטית לא יותר מאשר מאמצעים למען גידולן וביצורן של ההכנסות המיליארדרים". (לנין, ע. 41). למרות שהדבר נכון בהקשר לכל מונופול ממלכתי לשעבר, אנו מבקשים לתאר את הנקודה הזו באמצעות התייחסות ל-'בריטיש קואל' לפני הפרטתה. ניל קלארק, היו"ר שלה, הגיע, דרך אנגלו-אמריקן של מר אופנהיימר, מסוחרי המתכת: חברת ג'ונסון מטאי (Johnson Matthey). חברים אחרים במוצעת המנהלים של בריטיש קאול כללו את אלו שהגיעו ממועצת המנהלים של RTZ, קוסלודיטד גולדפילדס (Consolidated Goldfieds), סאן אוייל (Sun Oil), בריט אוייל (BritOil – שנקנתה על-ידי BP ב-2.4 מיליארד פאונד ב-1988) יונילבר, הרלוד אנג וולף (Harland & Wolff) וכד'.

האדונים האלו, זה בדיוק הם, תוך כדי כך שהם מייצגים (באמצעות החזקה מוצלבת של מניות, הנהלות משולבות ואלף חוטים אחרים) את האינטרסים ששולטים בתעשיית האנרגיה בבריטניה ובמקומות אחרים בעולם – PB, של, אקסון, בירטיש קואל ומיצובישי –, בדיוק הם האחראים לסגירת של כמה עשרות של מכרות בריטים; הם אחראים לייבוא אל תוך בריטניה של פחם זול מארה"ב, דרום אפריקה, אוסטרליה, קולומביה ואינדונזיה; הם האחראים להתקפות נגד הכורים הבריטים וגם עזרו להביס את שביתת הכורים ההיסטורית של 84-85; הם אלה שדרדרו את בריטיש קואל ובכך פילסו את הדרך להפרטתה רק לפני שנתיים. יועץ הממשלה הבריטית להפרטת הפחם לא היה אחר מאשר הבנק למסחר רוטשילד (NM Rothschild), הקשור, דרך ניהול משולב, הון של מניות והלוואות, באופן מקורב לבנק נט-ווסט, לוידס בנק, בנק ברקליס, רויל בנק אוף סקוטלנד, של, PB, ורולס רוייס – בהציגם דוגמא מושלמת של התאחדות של ההון הבנקאי וההון התעשייתי תחת השליטה של ההון הבנקאי ותוך תזמור של היישום הרווחי ביותר של ההון אשר במרחבי העולם בשביל לגרוף את הרווחים המרביים.

ייצוא ההון הוא "מחובר, במרוצת הזמן, בגידולו העצום של ההון, העובר, לכאורה, על גדותיו, וזורם לחוץ לארץ". (לנין, שם, ע. 29).

מונע על-ידי משבר הצבירה, של הרווחיות, של הריקבון של הקפיטליזם הטפילי – האימפריאליזם –  אין לו חלופה, אלא לפנות למסלול הזה של פעילות, כי "הצורך לייצא הון עולה מתוך העובדה שבמספר ארצות הקפיטליזם הפך לבשל מדי ו- … ההון לא מצליח למצוא שדה להשקעה 'רווחית'." (שם, ע. 73-74).

 

 

 

 

 

 

 

כללי

חג שמח!

הברכה בה' הידיעה לראשון במאי השנה הנוכחית פורסמה על-ידי LALKAR:

LONG LIVE LENINISM!

http://www.lalkar.org/

יחיה הלניניזם!

אני, אנג'לו איידן, אנסה לתרגם לעברית כמה שאוכל את הברכה הזאת.

אעשה את זאת כדי ליחס חלק ממנה לתפקידים שכבר יותר מדי זמן ממתינים לקראת הוצאתם אל הפועל על-ידי הנהגת פועלי הייצור התעשייתי למען ההתארגנות שתמגר את המנצלים השולטים באזור שלנו.

בינתיים אודה לחברים בלאלקאר ובמפלגה הקומוניסטית של בריטניה הגדולה (המרקסיסטית-לניניסטית: CPGB-ML) ואתרגם את סוף הברכה של עמודים רבים המנוסחת על-ידי המנהיג הארפל בראר.

אנו מברכים את מאות על מאות של מיליוני המונים פרולטאריים ועובדים בכל רחבי העולם ביום הולדתו של לנין ומצטרפים אליהם לחגיגותיהם של ההזדמנות הגדולה הזאת. בכך אנו מתחייבים להחיות מחדש את התאוריה והפרקטיקה של לניניזם ולהתמסר למטרות של הפלת האימפריאליזם ושל הפסקת כל ניצול באמצעות מהפכה פרולטרית. היום שלנו יבוא ויהיו חגיגות ברחובותינו.

החלטות השמאל, המכשול, הרשימה המשותפת, ציונות, רביזיוניזם, שתי מדינות או מדינה אחת לשני עמים - שאלה טקטית בפוליטיקה של מעמד הפועלים

המכשול 2 – ב' / "שמאל עיקרי" שמכתיר את עצמו למעלה מסטלין

הם אידאולוגיים של מעמדות הביניים. הם מכתיבים סיכומים דלים דיונים על מחלוקות. להשפיע למען הוצאתם אל הפועל של הסיכומים שלהם זה העיקר עבורם. לכן, להסתיר כל חוסר-הסכמה ש-"מפריע", זה התפקיד המוטל על מצטרפים משוכנעים השפעת "אין ברירה". אתה לא נענה? הם שוללים אותך.

מדוע הַעֲמָדַת הפָּנִים הזאת בה הם מאשימים את סטלין בדיוק במעשיהם הם, אם לא למען הַסָחַת הַדַעַת מאשמתם הם? העמדת פנים והסחת דעת אלה כלולים בדרישות מקצוע להן התמחו. אם כך, אז זה מצדיק התנהגות שמסוגלת למלא תפקידים של הנהגה של הבורגנות, ולא של ההמונים לדוגמת הסטליניזם.

המאואיזם והסטליניזם מבטאים של הקפדה בהוצאה אל הפועל נאמנה של הדרכות המרקסיזם-לניניזם. רק ל-"שמאל העיקרי" (ח"כ איימן עודה: אנחנו השמאל האמיתי; בני גנץ נטש את הציבור שלו) הביטוי של הקפדה כזאת. בגלל זה השמאל העיקרי לא יופתע אף פעם מגורמים דומים לביבי, גנץ, היטלר או צ'רצ'יל. להפך, שמאל מרקסיסטי-לניניסטי ידאג בהתמדה להמחיש להמונים כי הוא מעודד שותפות גם עם מתחמקים מבריתות נכונות בעוד מועד: להמונים לא מגיע את הספק שמנהיגיהם יכלו למנוע סבל מיותר. רק כך ההתגייסות המובנת מאליה מצידם למשימות של השמאל העיקרי  תהיה טבעית.

ברור שמכך יירתעו חלקים תחת השפעת האידאולוגיה של מעמדות ביניים. אבל, גם אלה יאולצו להכיר בטעות. בסוף, אנטי-סטלין יישארו רק הקנויים על-ידי השפעת הבורגנות הגדולה, האימפריאליסטית.

שמאל שהוא לא עיקרי מוכן להשתתף ביחד עם גנץ לא למען ההמונים, אלא למען תקוות בלי לדעת שהן נועדות לאכזבות. שמאל עיקרי, שמסוגל להציע שותפות לאחד כמו גנץ והשותפים שלו, הוא מסוגל להציע שותפות גם למרצ וגם לארגונים במובלעות האפרטהייד, שהם הרבה יותר מתקדמים (פרוגרסיביים).

אז איך אפשר לסכם את השאלה הזאת של השמאל העיקרי בין בעלי זכויות אזרחיות ישראליות. אין לו, לשמאל הזה, את העצמאות להחליט. במפלגה המרקסיסטי-לניניסטית (מק"י), הסיעה המהפכנית הצליחה אומנם להכריח את הסיעה הנגדית להפסיק חלקית את מתקפותיה נגד המשטר המתקדם בסוריה, אבל שילמה את ההצלחה הזאת במחיר יקר מאוד: המזכ"ל הכי טוב שיכול לכהן במק"י הוחלף. היום בתוך מק"י ממשיכה להתקיים ברית או שותפות שקושרת את שתי הסיעות (ראה: המכשול 1- א' / שתי סיעות במק"י) לשיתוק כמעט מוחלט. וזה מכוון שהברית היא פנים מפלגתית, ולא עם הסכם ברור בין שני מחנות עצמאיים.

 

החלטות השמאל

ההבדלים בין אגפים שונים של הפשיזם והאפרטהייד הישראליים

"מהות" כמותית בהבדלים שבין הציונים לעומת איכות מהותית (או "מהות ערכית", אם תרצו): יש ציונים שלא מסתפקים בשוד האדמות הערביות ויש כאלה שמסתפקים בשוד פחות גדול.

אחרי שנזכרה כי התפספסה כניסה לממשלת נתניהו במסגרת המו"מ שניהל בוז'י הרצוג ונזכרה כי ב-2013 התקיימה "ממשלת נתניהו-לפיד-בנט", איילת נחמיאס ורבין, ש-' הייתה ח"כית במחנה הציוני' מסכימה באמצעות המאמר של בוז'י הרצוג צדק, אבל בני גנץ הכריע עם הצרתה של ציונית נוספת של אותו מחנה (שלי יחימוביץ') על שכתבה: "ההחלטה של בני גנץ היא קשה ומרובת סכנות, אבל היא מפתיעה באומץ שלה, והיחידה שמייצרת סיכוי לממשלת אחדות." כל הציונים ,שהם פחות מסכימים עם הפשיסטים, אבל מסכימים כי זה הוא "התרחיש היחיד האפשרי", לא מסכימים עם אף תרחיש שלא מחבר אותם עם הציונות הקיצונית – לכן הם שייכים לאגפים יותר מתונים בדרגות שונות של הפשיזם ושל האפרטהייד הישראליים.