כללי

כרוז להפגנה נגד גירוש הפליטים

 

היום אני מחלק את הכרוז הזה למשתתפים בהפגנה למען קליטת הפליטים מאפריקה, נגר הפקרתם ונגד כליאתם על-ידי ממשלת ישראל.

המקום בכרוז לא מאפשר להרחיב את מה שעלינו לעשות בהמשך – עדיף באמצעות דיונים.

פיתרון לגל המחאות העכשווי לאור הגלים שלנו בעבר

כל פעם שצמיחת גל המחאות שלנו מתקרב, לא לצונאמי של מהפכה, אלא רק לייעוד – השגוי של תיקונים למען שינויים לטובת שיפורים במדיניות (הבריונית) הישראלית – אליו התכוונו כל ההנהגות שהיו לנו בהתחלתה, הראשים בהתארגנויות השונות של המחאה החדשה מצננים אותה, ואת הצמיחה המתלווה אליה, לטובת דרכם האישית!

האופורטוניזם המשוחרר הזה מכל ביקורת מצביע על כך שאין בקיים שום גרעין מהפכני המסוגל לאיים עליו. וכל זה בזמן שמתקרב ה-מועד בו, ללא הדרכת גרעין מהפכני, נחזור שוב להתחלתה של צמיחת הגל המחאות האחרון.

יוצא מכך שעלינו להפוך ליעיל את הניסיון החוזר הזה של צמיחה וצינון הפעילות הפוליטית שלנו. הניסיון הזה יהפוך יעיל כאשר ניישם את המסקנות המוסקות ממנו. ומה הן המסקנות שיש ליישם?

קודם עלינו לשאוף להזדמנות שתלמד אותנו בפרוטרוט על היסודות המבססות את המסקנות הבאות, שבחלקן מתפרסמות בבלוג שלי {www.financend.wordpress.com}, ונצטרך בינתיים להסתפק במידה שאותן המסקנות הולמות את מה שנאמר עד כאן, והן כדלהלן:

n מאז שהתרגלנו להשתתף בפעולות מחאה נאבקנו לתקון מדיניות של רוכשים בעלות פיננסית על החברה הישראלית. זו תוצאה של השיטה הרכושנית הנהוגה בה והתוחמת את המדינה לרכוש של בעלי ההון הגדול. המנגנון המדיני הזה משרת את הרוכשים אותו אפילו כאשר הם נוקטים בויתורים לבריות. והם נוקטים בויתורים כנסיגות זמניות לדחיית התפתחותן של המחאות שלנו לצונאמי בחזרה ל-מועד שלמעלה.

n כל המאבקים האלה התחוללו תחת הדרכת הנהגות מנותקות מניסיון מהפכני ומנתקות אותנו ממנו. קיימים בנמצא אוספים יקרים של ניסיון מהפכני בכל העולם והזמנים. הם יקרים גם בהישגים שהניסיון הזה רכש וגם בכישלונות שסבל מהן בגלל שהכישלונות מלמדות איך להתחמק ולהתגבר על המכשולים בדרכנו. בשביל לנתק אותנו מהלימוד הזה, ההנהגות האלה מספרות לנו על מכשולים שהתקיימו רק בדמיון ולא במציאות. הן מוסיפות להמצאות האלה החמרות כוללניות עד חיסול גמור של הסקרנות הקטנה ביותר סביב הניסיון המהפכני במטרה לרכז סביב עצמן את אמון הבריאות. אמון זה הוא המכשול הגדול ביותר למאבקים הרבים שמצפים לנו כי בדיוק האמון הזה מאפשר להנהגות האלה לצנן אותנו ואת המאבקים שלנו בעוד מועד. בנוגע להישגי הניסיון המהפכני הסתפק בציון שניים מתוך הרבה הישגים (כמו אצל הנשים, הלומדים, הזקנים והחולים) שמהם עד עצם היום הזה אנחנו נהנים בעקבות הצונאמי של מהפכת אוקטובר הגדולה: 1) הצונאמי הזה הקים את האיחוד הסובייטי שהציל את כל העולם על-ידי הניצחון על הנאציזם הגרמני של היטלר – הצבא הנאצי, שאז המערב סבר כי לא ניתן לנצח אותו. 2) הצונאמי הזה המחיש לרוב המכריע בהפרשים ענקיים של כל האומות גם איך להתנער מן השתלטנות של תמנון הפיננסי הרב-לאומי (גם כן אמריקאי, גם כן אירופי וגם של עוד הרבה מיעוטים לאומיים עשירים וגורפים, חמסניים וקולוניאליסטיים).

n לכן בתקופה האחרונה, מאז הצינון של גל מחאת "מאהל הצדק החברתי", ההנהגות האלה חזרו לנהל מחאות מתרבות וגדלות נגד המדינה והרוכשים שלה בעיקר בשני השתלטויות שלהם: 1) בזריעתם ייאוש חסר אונים אצל הפליטים על מנת לווסת את מספרם לפי צורך של בעלי המדינה באמצעות הגירוש שלהם 2) בשחיטות שלהם אצל המומחים של בעלי המנגנון המדיני (המדינה) – מומחים גם בגירושים, גם ביצירת פליטים וגם בסיוע למדינות בעולם המייצרות ומגרשות פליטים. וזה שלא לדבר על המלחמות והסלמתן המכוונת, על ההפליות שוביניסטיות נגד לאומים, נשים ומגזרים נוספים ועל הקיצוצים בתקציבים לבריאות הציבור ולבתי החולים, לגנים עד לאוניברסיטאות, וגם לדיור …ועוד … ועוד … ועוד …

קברניטי המערב הלבן עשקו את אוצרותיהם ואת אדמותיהם של עמי אפריקה בשיא אלים והרסי, לקחו את אבותיהם לעבדים, השמידו בהמוניהם (גם בשיסוי) והשאירו רק זיהומים. כל זה היה ועוד הרבה עוולות משך מאות שנים. בלי אלימות חסרת רחמים לא ניתן לחייב קברניטים אלה לפצות, ולו באופן חלקי, עשוקים שהשתלשלו בעקבות רכושם!

למען הקמת גרעין מהפכני בעל גישה מעמדית. אנג'לו איידן – 10/2/2018 – viva_north_korea@yahoo.com

מודעות פרסומת
המכשול

מהות מהפכת אוקטובר הגדולה

 

מתוך קטגורית ‘המכשול’ בהמשך ל-:

סטלין בדיון של 90 שנה מהפכת אוקטובר

 

לפנינו הנאום שנאם סטלין אחרי עשר שנים של עשייה מהפכנית באיחוד הסובייטי מאז אוקטובר 1917.

 

האופי הבינלאומי של מהפכת אוקטובר

http://www.lalkar.org/article/2614/j-v-stalin-the-international-character-of-the-october-revolution

תרגום מאנגלית על-ידי אנג'לו איידן

http://www.marx2mao.com/Stalin/ICOR27.html

מהפכת אוקטובר אינה יכולה להיחשב רק כמהפכה “בתוך מסגרת לאומית” בלבד. היא, קודם כל, מהפכה של סדר בינלאומי בזכות המשמעות שהיא מכילה בתפנית שורשית בהיסטורית העולמית של האנושות כולה: תפנית מהישן – הסדר העולמי הקפיטליסטי, לחדש – הסדר עולמי סוציאליסטי.

המהפכות בעבר נסתיימו בדרך כלל בהעמדת קבוצת נצלנים חדשה ליד הגה השלטון במקום קבוצת הנצלנים שקדמה לה. הנצלנים התחלפו, הלכו ובאו, אך הניצול בעינו נישאר. כך היה בימי תנועת השחרור של העבדים. כך היה בימי מרד הצמיתים. כך היה בתקופת המהפכות ה-”גדולות” המפורסמות באנגליה, בצרפת ובגרמניה. אני לא מדבר על הקומונה הפריסאית, שהיה הניסיון הראשון, המהולל, ההרואי [מלא גבורות], ויחד עם זאת זה ניסיון נטול הצלחה מצדו של הפרולטריון בניסיונו להפנות את ההיסטוריה נגד הקפיטליזם.

מהפכת אוקטובר שונה ביסודה ממהפכות אלו. המטרה שלה היא, לא להחליף צורת ניצול אחת בצורת ניצול אחרת, לא להחליף קבוצת נצלנים אחת על-ידי קבוצת נצלנים אחרת, אלא לבטל כל ניצול האדם בידי אדם, לבטל את כל הקבוצות של המנצלים, לכונן את הדיקטטורה של הפרולטריון [מעמד פועלי הייצור], לכונן שלטון של המעמד הכי מהפכני מבין כל המעדות המדוכאים שהיו קיימים איי פעם, לארגן חברה חדשה, סוציאליסטית, נטולה מעמדות.

בדיוק בגלל הסיבה הזאת [הייחודיות שתוארה לפסקה הקודמת] שמשמעות הניצחון של מהפכת אוקטובר היא מפנה יסודי בהיסטוריה של המין האנושי, מפנה יסודי בגורל ההיסטורי של העולם הקפיטליסטי, מפנה יסודי בתנועת השחרור של הפרולטריון העולמי, מפנה יסודי בשיטות המאבק ובצורות ההתארגנות, באורח חיים ובמנהגים, בתרבות ובאידיאולוגיה של ההמונים המנוצלים שבעולם כולו.

זאת היא הסיבה הבסיסית שבגללה מהפכת אוקטובר היא מהפכה של סדר בינלאומי, של סדר עולמי.

זה גם המקור של האהדה העמוקה שרוכשים המעמדות המדוכאים של כל הארצות ביחס למהפכת אוקטובר, בראותם בה ערובה לשחרור של עצמם.

ניתן להבחין במספר סוגיות בסיסיות שבהן מהפכת אוקטובר השפיעה על התפתחות התנועה המהפכנית מסביב לעולם.

1. מהפכת אוקטובר ראויה לציון, בראש ובראשונה , בכך , שהיא הבקיעה את חזית האימפריאליזם העולמי, מיגרה את הבורגנות האימפריאליסטית באחת הארצות הקפיטליסטיות הגדולות ביותר והציבה ליד הגה השלטון את הפרולטריון הסוציאליסטי.

לראשונה בהיסטוריה של המין האנושי עלה מעמד השכירים, מעמד הנרדפים, מעמד המדוכאים והמנוצלים לעמדה של מעמד שליט, בהעמדת דוגמה מתפשטת לפרולטרים של כל הארצות.

זאת אומרת שמהפכת אוקטובר הובילה אל עידן חדש, העידן של מהפכות פרולטריות בארצות של האימפריאליזם.

היא נטלה את מכשירי ואמצעי הייצור מידי בעלי האחוזות ובעלי ההון והפכה אותם לקניין ציבורי, בהציבה, באופן כזה, את הבעלות הסוציאליסטית בניגוד לבעלות הקפיטליסטית. על-ידי כך הוקיעה את הכזב של בעלי ההון, שעל פיו הבעלות הבורגנית היא קדושה, אסור לגעת בה והיא נצחית.

היא הוציאה בכוח את השלטון מידי הבורגנות, שללה ממנה את זכויותיה המדיניות, הרסה את מנגנון המדינה הבורגני ומסרה את השלטון לידי הסובייטים [המועצות]. בדרך זו הציבה את שלטון הסובייטים הסוציאליסטי כדמוקרטיה פרולטרית במנוגד לפרלמנטריזם הבורגני כדמוקרטיה קפיטליסטית. צדק לאפארג כשאמר בשנת 1887, שלמחרת המהפכה “כל בעלי ההון לשעבר יהיו משוללי זכות בחירה".

על-ידי כך חשפה מהפכת אוקטובר את הכזב של הסוציאל-דמוקרטים, שעל פיו אפשרי עתה מעבר שליו, דרך הפרלמנטריזם הבורגני, אל הסוציאליזם.

אבל מהפכת אוקטובר לא נעצרה ולא יכלה להיעצר שם [במעבר שליו, דרך הפרלמנטריזם הבורגני על פיו של הכזב של הסוציאל-דמוקרטים – אנג’לו]. אחרי שהחריבה את הסדר הבורגני, הסדר הישן, התחילה לבנות את הסדר החדש, הסוציאליסטי. עשר שנות מהפכת אוקטובר הן עשר שנות בנייתם של המפלגה, האגודים המקצועיים, הסובייטים, הקואופרטיבים, מוסדות התרבות, התחבורה, התעשייה, הצבא האדום. ההצלחות הוודאיות של הסוציאליזם בברה”מ בחזיתות הבנייה, הראו בבירור כי הפרולטריון יכול למשול בהצלחה בארץ בלעדי הבורגנות וגם נגד הבורגנות, כי יכול לבנות את התעשייה בהצלחה בלעדי הבורגנות וגם נגד הבורגנות, כי יכול לנהל בהצלחה את הכלכלה הלאומית בכללותה בלעדי הבורגנות וגם נגד הבורגנות, כי ביכולתו לבנות את הסוציאליזם בהצלחה, חרף הכיתור הקפיטליסטי.

אגריפה מנניוס, הסנאטור הרומאי המפורסם בתקופה העתיקה, לא היה היחידי שתמך "בתיאוריה" לפיה המנוצל לא מסוגל להסתדר בלי המנצל יותר טוב מאשר מסתדרים הראש והעברים האחרים בגוף האדם ללא קיבה. ה-"תיאוריה" הזאת הפכה עכשיו לאבן-פינה של ה-“פילוסופיה” הפוליטית אשר לסוציאל-דמוקרטיה בכלל, ובפרט של המדיניות הסוציאל-דמוקרטית בקואליציה עם הבורגנות האימפריאליסטית. ה-“תיאוריה” הזאת, שרכשה אופי של אמונה תפלה, היא הפכה עכשיו לאחד המכשולים הכי חמורים בדרך לקראת ההתפתחות המהפכנית של הפרולטריון בארצות הקפיטליסטיות. אחת התוצאות הכי חשובות של מהפכת אוקטובר מתמצה בכך שהיא הנחיתה מהלומה אנושה על ה-"תיאוריה" הכוזבת הזאת.

האם יש עוד צורך להוכיח שתוצאות כאלה של מהפכת אוקטובר לא יכלו ולא יכולות אלא להפעיל השפעות חשובות על התנועה המהפכנית של מעמד הפועלים בארצות הקפיטליסטיות?

כאלה עובדות הידועות באופן כללי, כמו גידולו העולה של הקומוניזם בארצות קפיטליסטיות. האהדה הצומחת אצל הפרולטרים בכל הארצות כלפי מעמד הפועלים בברה"מ, ולבסוף, שפע המשלחות של הפועלים שבאות לאדמת הסובייטים – כל העובדות האלה מעידות עדות נאמנה, כי הזרעים שנזרעו על-ידי מהפכת אוקטובר מתחילים כבר לשאת את פירותיהם.

2. מהפכת אוקטובר זעזעה את האימפריאליזם לא רק במרכזים של שליטתו, לא ב-"מטרופולינים" שבו בלבד. היא פגעה גם בעורף של האימפריאליזם, בפריפריות שלו, תוך כדי חתירתה תחת שלטון האימפריאליזם בארצות הקולוניאליות והתלויות.

במיגורם של בעלי האחוזות ובעלי ההון, שברה מהפכת אוקטובר את האזיקים של הדיכוי הלאומי והקולוניאלי ושחררה, ללא יוצא מן הכלל, מהאזיקים האלה את כל העמים המדוכאים שבממלכה רחבה. אין הפרולטריון יכול להשתחרר מכבליו מבלי לשחרר מהכבלים את העמים המדוכאים תחילה. זוהי תכונה אופיינית למהפכת אוקטובר שהובילה לביצוען של המהפכות הלאומיות-קולוניאליות הללו בברה"מ לא תחת הדגל של עוינות לאומית וסכסוכים בין אומות, אלא תחת הדגל של אמון הדדי ושל התקרבות בין הפועלים והאיכרים של העמים השונים בברה"מ, לא בשם הלאומנות [נציונליזם], אלא בשם האינטרנציונליזם.

זה בדיוק בגלל שהמהפכות הלאומיות-קולוניאליות התרחשות בארץ שלנו תחת הנהגת הפרולטריון ותחת הדגל של האינטרנציונליזם – בדיוק בגלל כך התעלו לראשונה בהיסטוריה האנושית עמים מנודים ועמים עבדים לעמדה של עמים חופשיים חופש של ממש ושווים שוויון של ממש על-ידי מתן דוגמה מדבקת לאומות המדוכאות של העולם כולו.

זה אומר שמהפכת אוקטובר נכנסה לתקופה חדשה, תקופת המהפכות הקולוניאליות, המבוצעות בארצות המדוכאות שבעולם, בברית עם הפרולטריון ותוך כדי הדרכת הפרולטריון.

בעבר היה 'מקובל' להניח שהעולם מחולק מְיָמֵי הַקֶדֶם לגזעים נמוכים ועליונים, לשחורים וללבנים, אשר הראשונים מבניהם לא מתאימים לציביליזציה ונידונים לשמש נושאים לניצול, בעוד שהאחרונים הם אלה שנושאים את הציביליזציה, אשר משימתם היא לנצל של הראשונים.

עתה יש לראות את האגדה הזאת כמופרכת ומסולקת. אחד התוצאות החשובות ביותר של מהפכת אוקטובר היא הנחתת מכה ניצחת על האגדה הזאת, על-ידי הוכחה מעשית, שהעמים הלא-אירופיים המשוחררים, שהוכנסו לתוך מסלול ההתפתחות הסובייטית, מסוגלים לא שמץ פחות ממה שמסוגלים העמים האירופיים להצעיד קדימה תרבות ממש מתקדמת וציביליזציה ממש מתקדמת.

הייתה דעה "מקובלת" בעבר, שהדרך היחידה לשחרור העמים המדוכאים היא הדרך של הלאומנות הבורגנית, הדרך של הפרדת האומות זו מזו, הדרך של ניתוק בין האומות, הדרך של הגברת העוינות הלאומית בין המוני העמלים של האומות השונות.

עכשיו יש לראות את האגדה הזו כמופרכת. אחד התוצאות החשובות ביותר של מהפכת אוקטובר היא העובדה שהנחיתה על האגדה הזאת מהלומת-מוות, על-ידי הוכחה באופן מעשי את האפשרות והתועלתיות של הדרך הפרולטרית, האינטרנציונליסטית של שחרור העמים המדוכאים, כדרך נכונה יחידה; על-ידי הוכחה באופן מעשי את האפשרות והתועלתיות ש-בברית-אחים בין הפועלים והאיכרים של עמים לגמרי שונים, וזה על בסיס עקרונות של התנדבות ואינטרנציונליזם. הקיום של איחוד הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות, שהיא דוגמה לאינטגרציה העתידית לאיחוד העמלים בכל הארצות אל תוך יחידה אחת של מערכת כלכלית עולמית, הקיום הזה לא יכול אלא לשמש כהוכחה ישירה לדוגמת האינטגרציה הזאת.

אין צורך לומר, שתוצאות כאלה של מהפכת אוקטובר לא יכלו ולא יכולות אלא להפעיל השפעות חשובות על התנועות המהפכניות בארצות הקולוניאליות והתלויות. והעדות לכך נמצאת בעובדות כמו גידול התנועה המהפכנית של העמים המדוכאים בסין,באינדונזיה, בהודו וכ', והגידול של האהדה של העמים האלה כלפי ברה"מ.

חלפה והלכה עתה של תקופת הניצול והדיכוי השלווים של הארצות הקולוניאליות והתלויות.

התחיל העידן של מהפכות השחרור בארצות הקולוניאליות והתלויות, העידן של התעוררות הפרולטריון שבארצות אלה, העידן של הדומיננטיות שלו במהפכה.

3. בכך שהיא זרעה את זרעי המהפכה במרכזים של האימפריאליזם והעורף שלו, שהחלישה את עוצמת האימפריאליזם ב-"מטרופולינים" שלו ושזעזעה את שליטתו בקולוניות, מהפכת אוקטובר שמה בסכנה בכך את עצם קיומו של הקפיטליזם העולמי בכללותו.

בזמן שההתפתחות הסטיכית של הקפיטליזם בתנאי האימפריאליזם – מחמת אי-שוויון בין שיעורי ההתפתחות [של ארצות הקפיטליסטיות השונות, ומעצמות בכלל זה], מחמת אי-נמנעות של ריבוי סכסוכים ושל התנגשויות חמושות, ולבסוף, מחמת טבח ללא תקדים במלחמה אימפריאליסטית [מלחמת עולם] – עברה דרך תהליך של ריקבון [התנוונות] וגסיסת הקפיטליזם, של מהפכת אוקטובר ותוצאות, שבאו בעקבותיה, של נשירת ארץ רחבה מהמערכת העולמית של הקפיטליזם, כל זה לא יכול היה אלא לזרז את אותו התהליך, בכרסום, חלק אחרי חלק, של יסודות העולם הקפיטליסטי בעצמן.

יותר מזה. בזמן שהיא ערערה את האימפריאליזם, בד ובד, מהפכת אוקטובר ייצרה – בדמות הדיקטטורה הראשונה של הפרולטריון – בסיס אדיר וגלוי לתנועה המהפכנית העולמית, בסיס כזה שלאחרונה אף פעם לא היה לפני כן ושעל תמיכתו יכולה להישען היום. המהפכה הקימה מרכז אדיר וגלוי של התנועה המהפכנית העולמית, שכזה אף פעם לא היה לה קודם לכן, ושמסביבו יכולה היא עתה להתלכד, מתוך שהיא מתארגנת בחזית מהפכנית מאוחדת של הפועלים ושל העמים המדוכאים שבכל הארצות נגד האימפריאליזם.

זה קודם כל אומר, שמהפכת אוקטובר פצעה את הקפיטליזם העולמי בפציעה קטלנית, ממנה לא יוכל האחרון להשתקם לעולם. בגלל הסיבה המדויקת הזאת, הקפיטליזם לא יוכל להשיב לעצמו את “האיזון” ואת “היציבות” שהיו לו לפני אוקטובר.

יכול להיות שהקפיטליזם יתייצב חלקית, שיוכל ליעל את הייצור שלו, שיעביר את ניהול הארץ לידי הפשיזם, שזמנית יוכל להחזיק בשקט את מעמד הפועלים; אבל לעולם לא יוכל להחזיר לעצמו את אותה ה-“שלווה”, את אותו ה-“ביטחון”, ה-“איזון”, וה-“יציבות” שבהם התהדר בעבר; כי המשבר של הקפיטליזם העולמי הגיע לרמת התפתחות כזאת, שמן ההכרח כי להבות המהפכה יפרצו פעם במרכזי האימפריאליזם ופעם בפריפריה, ובכך יפחיתו עד אפס את עבודות התיקון הקפיטליסטיות ויקרבו את נפילת הקפיטליזם באופן יומיומי. ממש ככתוב בסיפור הנודע: כאשר הוא משך את זנבו מתוך הבוץ, מקורו נתקע; כאשר הוא משך את מקורו, זנבו נתקע”.

שנית, זה אומר, כי מהפכת אוקטובר העלתה לגובה כזה את כוחם ואת משקלם, אומץ ליבם ונכונותם המלחמתית של המעמדות המדוכאים בעולם כולו, שהמעמדות השליטים אולצו להתחשב בהם כבגורם חדש וחשוב. עכשיו אין להתייחס עוד להמוני העמלים בעולם כ-“אספסוף עיוור” המגשש באפלה והמשולל סיכויים, כי מהפכת אוקטובר הקימה מגדלור המאיר להם את דרכם ופותח סיכויים בפניהם. אם פעם לא היה פורום פומבי חובק עולם שדרכו ניתן היה לפרש ולנסח את שאיפותיהם ומשאלותיהם של המעמדות המדוכאים, הרי שכעת קיים פורום כזה בצורת הדיקטטורה הפרולטרית הראשונה.

אין כמעט מקום לספק, כי הריסתו של הפורום הזה היה מטיל לזמן רב את קדרותה של ריאקציה אפלה בלתי מרוסנת על החיים החברתיים והפוליטיים של "המדינות המתקדמות". אין להכחיש כי עצם קיומה של 'מדינה בולשביקית' שם רסן על כוחות הריאקציה האפלים, ובכך מסייע למעמדות המדוכאים במאבקם לשחרור. זה מסביר את השנאה הפראית שהמנצלים של כל הארצות מטפחים כלפי הבולשביקים.

ההיסטוריה חוזרת, אם כי על בסיס חדש. כפי שבעבר, בתקופה של נפילת הפיאודליזם היה השם "יעקוביני" מעורר בקרבת האצילים של כל הארצות אימה ותיעוב, כך גם עכשיו, בתקופה של נפילת הקפיטליזם, מעורר השם “בולשביק” בקרב הבורגנים של כל הארצות אימה ותיעוב. ולהיפך, כשם שבעבר שימשה פריז מקלט ובית ספר לנציגיה המהפכניים של הבורגנות העולה, כך משמשת עכשיו מוסקבה מקלט ובית ספר לנציגיו המהפכניים של הפרולטריון העולה. שנאת היעקובינים לא הצילה את הפיאודליזם מקריסה. האם יש ספק ששנאת הבולשביקים לא תציל את הקפיטליזם מנפילתו הבלתי נמנעת?

תקופת ה-“יציבות” של הקפיטליזם חלפה ופגה, ואתה גם נמוגה האגדה על קיומו הבלתי ניתן להשמדה של של הסדר הבורגני.

התחילה תקופת התמוטטותו של הקפיטליזם.

4. אי-אפשר להתייחס למהפכת אוקטובר כמהפכה מצומצמת בתחומים של יחסים פוליטיים כלכליים וחברתיים בלבד. יחד עם ההתייחסות הזאת יש להכיר בה כמהפכה בחשיבה, מהפכה באידיאולוגיה, של מעמד הפועלים. מהפכת אוקטובר נולדה והתעצמה תחת דגל המרקסיזם, תחת דגל הדיקטטורה הפרולטרית, תחת דגל הלניניזם, שהוא המרקסיזם שבתקופת האימפריאליזם והמהפכות הפרולטריות. לכן היא מציינת את ניצחון המרקסיזם על הרפורמיזם, את ניצחון הלניניזם על הסוציאל-דמוקרטיזם, את ניצחון על האינטרנציונל השני על-ידי האינטרנציונל השלישי.

מהפכת אוקטובר הביאה לעולם תהום שלא ניתן לחצותה בין המרקסיזם לבין הסוציאל-דמוקרטיזם, בין מדיניות הלניניזם לבין מדיניות הסוציאל-דמוקרטיזם.

בעבר, לפני ניצחון הדיקטטורה הפרולטרית, בעוד שהסוציאל-דמוקרטיה התאפקה מלהתכחש גלויות לרעיון הדיקטטורה הפרולטרית, ובמעשים לא עשתה דבר, אבל ממש שום דבר, בכדי לקרב את מימוש הרעיון, יכלה להַצִיג בְּרַברְבָנוּת כרזות מרקסיסטיות: ברור כמובן, שהתנהגות זו של הסוציאל-דמוקרטיה לא ייצרה אף איום שהו כלפי הקפיטליזם. אז, בעבר ההוא, הסוציאל-דמוקרטיה זוהתה רשמית, או כמעט לגמרי, עם המרקסיזם.

עכשיו, אחרי הניצחון של הדיקטטורה הפרולטרית, כאשר כל אחד ראה בעצמו לאן מוביל המרקסיזם ומה יכולה להיות משמעות ניצחונו, היא, הסוציאל-דמוקרטיה, כבר לא מסוגלת להתרברב עוד בכרזות מרקסיסטיות, לא יכולה להתחנחן עם הרעיון של הדיקטטורה הפרולטרית מבלי ליצור איזה שהוא איום לעומת הקפיטליזם. בכך שהתנתקה לפני הרבה זמן מן הרוח המרקסיסטית; היא אימצה גלויות וחד משמעית עמדה עוינת לזרעי המרקסיזם, עוינת למהפכת אוקטובר, עוינת לדיקטטורה הפרולטרית הראשונה בעולם.

עכשיו, שהסתייגה מהמרקסיזם, ועשתה זאת במעשים; כי בתנאים הנוכחיים, אי-אפשר להיקרא מרקסיסט, אלא אם כן תומכים בגלוי ובמסירות בעד הדיקטטורה הפרולטרית הראשונה בעולם, אלא אם כן מנהלים מלחמה מהפכנית נגד הבורגנות מבית; אלא אם כן יוצרים תנאים למען הניצחון של הדיקטטורה הפרולטרית בתוך הבית הלאומי.

נפערה תהום בין הסוציאל-דמוקרטיה לבין המרקסיזם. מֵעַתָה וְאֵילָך, רק הלניניזם, הקומוניזם, נשאר סוללת ההגנה והתמיכה של המרקסיזם.

אבל העניינים לא הסתיימו בכך. מהפכת אוקטובר הרחיקה לצעוד מעבר להדגשת ההפרדה בין הסוציאל-דמוקרטיה לבין המרקסיזם; היא חשפה את הסוציאל-דמוקרטיה במחנה של השומרים הישירים למען הגנת התנגדות הקפיטליזם לדיקטטורה הפרולטרית הראשונה בעולם. כאשר האדונים ה-"אדלרים" וה-"באוורים", ה-"וולסים" וה-"לוויסים", ה-"לוגטים" וה-"בלומים" משמיצים את 'המשטר הסובייטי' וגומרים הלל על 'הדמוקרטיה' הפרלמנטארית, הג'נטלמנים האלה מתכוונים שהם נאבקים וימשיכו להיאבק למען שיקום הסדר הקפיטליסטי בברה"מ, למען ההִשׁתַמְרוּת של העבדות הקפיטליסטית במדינות 'המתורבתות'.

הדמוקרטיזם שבימינו הוא משען אידיאולוגי של הקפיטליזם. הרבה מאוד צדק לנין כאשר אמר, כי המדינאים הסוציאל-דמוקרטים שבימינו הם "באמת סוכנים של הבורגנות אצל מעמד הפועלים בתנועתם, סגנים של מעמד בעלי ההון הגדול בתנועות העובדים", אשר בזמן של "מלחמת אזרחים של הפרולטריון עם הבורגנות", מן ההכרח שיסתדרו "לצד 'אנשי וורסאי'[1] כנגד 'הקומונרים'." (לנין – האימפריאליזם, השלב העליון של הקפיטליזם).

אין לשים קץ לקפיטליזם בלי לשים קץ לסוציאל-דמוקרטיזם בתנועות העובדים. זאת היא הסיבה שבגללה תקופת הגוויעה של הקפיטליזם היא גם תקופת גוויעתה של הסוציאל-דמוקרטיזם בתנועות העובדים.

המשמעות העצומה של מהפכת אוקטובר מורכבת, בין השאר, בעובדה שהיא מציינת את הניצחון הבלתי נמנע של הלניניזם על הסוציאלדמוקרטיזם בתנועות העובדים.

הסתיימה תקופת השליטה של האינטרנציונל השני ושל הדמוקרטיזם בתנועות העובדים.

תקופת השליטה של הלניניזם ושל האינטרנציונל השלישי החלה.

פראבדה – נובמבר 6-7, 1927


[1] מתוך האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם (חלק א')

אנשי וורסאי – אויביה המרים ביותר של הקומונה הפריסאית של שנת 1871, תומכיה של הממשלה הבורגנית הנגד-מהפכנית בראשותו של א. טייר, אשר התבססה בוורסאי לאחר ניצחונה של הקומונה. אנשי וורסאי הפגינו אכזריות בלתי רגילה ברוצחם את הקומונרים בזמן דיכוי הקומונה. אחרי 1871 הפך הכינוי "אנשי וורסאי" לשם נרדף למהפכת-נגד צמאת דם.

 

כללי

סטלין בדיון של 90 שנה מהפכת אוקטובר

 

וויכוח על סטלין בדיון שערכה מק"י בת"א (פורסם ב-7.11.2007).

דב חנין

לנין והמהפכה

להגותו ולפעילותו של לנין, מנהיג מהפכת אוקטובר, נודעת משמעות אקטואלית רבה.

לנין מייצג את הנתק מהתפיסות ומהפוליטיקה של האינטרנציונל השני. לאחר מותו של אנגלס, הוביל קאוטסקי את החשיבה של האינטרנציונל השני בכיוון אורתודוקסי: הוא הציג מודל של עולם, שמתפתח מכוח חוקים הטבועים בו. התנועה המהפכנית בהנהגת קאוטסקי טענה, כי השינוי הסוציאליסטי בו יבוא, ולכן צריך בהווה לצבור כוח ולהתחזק, וזאת ללא קשר ישיר לשינוי המהפכני, אשר, כאמור, יגיע. האינטרנציונל השני הוביל את המפלגות הסוציאליסטיות לפער בין פרקטיקה של פשרה בהווה לבין חתירה לעתיד סוציאליסטי.

מול הגישה הזאת הציג לנין, עוד בתחילת המאה ה-20, תפיסה שונה: המציאות החברתית פותחת בפנינו, המהפכנים, אפשרויות שניתן לנצלן, כדי לבצע את הפריצה המהפכנית. לנין הציג מודל אקטיבי זה של ההגות והפוליטיקה מתוך ביקורת על התובנה של האינטרנציונל השני, לפיה בואו של הסוציאליזם מובטח מראש: הסוציאליזם בוא יבוא.

התפיסה, שגיבש לנין, הייתה תולדה של ניתוח המציאות הכלכלית-חברתית והמדינית בעולם במאה ה-20. בעידן האימפריאליזם, הדגיש לנין, הסוציאליזם אקטואלי גם ברוסיה. בהמשיכו את התיאוריה שפיתחו מרקס ואנגלס בדבר המעבר לסוציאליזם, העריך לנין, כי רוסיה המהפכנית לא תישאר לבד, שכן המהפכה תתרחש גם בארצות אחרות.

כדי לבחון, אם קיים ברוסיה מצב מהפכני, בחן לנין בקפידה את הסתירות הפנימיות ואת הכוחות, שבהסתמך עליהם אפשר לבצע את הפריצה המהפכנית דווקא ברוסיה. בשנת 1899 פירסם לנין את חיבורו הגדול – "התפתחות הקפיטליזם ברוסיה". בחיבור זה מנתח לנין את קווי המיתאר של מעמד הפועלים ברוסיה הצארית: קטן מספרית, אך מאופיין בריכוז במפעלים גדולים בערים. על בסיס ניתוח ההתפתחויות בתעשייה ובחקלאות של רוסיה, הגיע לנין למסקנה, כי רוסיה כבר בשלב הקפיטליסטי של התפתחותה, ולא בשלב טרום- קפיטליסטי, ולכן קיימים בה מעמדות חברתיים, אשר בכוחם להעביר אותה אל מעבר לקפיטליזם.

מול השקפה זו, אותה אימצו הבולשביקים, התייצבה מפלגת המנשביקים, אשר הייתה קרובה לאורתודוקסיה של ברנשטיין והאינטרנציונל השני. המנשביקים שללו את הניתוח של לנין, וטענו שברוסיה אין תנאים לפריצה מהפכנית, ולכן יש לפעול יחד עם הבורגנות להבסת הצאריזם.

אני רואה דמיון רב בין הגישה של לנין לבין זו של גראמשי. בחיבוריו על המציאות באיטליה, ניתח גראמשי את המציאות החברתית והצביע על הסתירות במציאות האיטלקית, המאפשרות פריצה מהפכנית מהקפיטליזם.

בעבודותיו הרבות, לנין חזר והתווכח גם עם אישים קרובים אליו על חשיבות הפוליטיקה האפקטיבית. לנין הדגיש, כי פוליטיקה מהפכנית צריכה להגדיר, מיהם הכוחות החברתיים, שאותם ניתן לשכנע ועמם אפשר לפעול, כדי לנצל את הסתירות הקיימות במשטר הקפיטליסטי.

עלינו ללמוד מלנין, כי האמת היא תמיד קונקרטית. בכל מצב נתון, חובתנו לבדוק, איך ניתן לקדם את השינוי המהפכני.

מייד לאחר המהפכה (נובמבר 1917), נאלצה הרפובליקה הסובייטית הצעירה להתמודד עם פלישה של צבאות זרים ועם הצבאות הלבנים, שניהלו נגדה מלחמת אזרחים. באותן שנים (1919-1917), הוביל לנין פוליטיקה של מהפכה מתגוננת. אך ב-1920, לאחר שהרפובליקה הסובייטית התגברה על אויביה החמושים, התנאים השתנו, ולנין הציג את השאלה, כיצד מתקדמים לסוציאליזם מהשפל הכלכלי, שאליו נקלעה רוסיה המותשת ממלחמה העולם השנייה וממלחמת האזרחים.

התובנות הפרקטיות החשובות של לנין לגבי הסוציאליזם מבוטאות בצורה בהירה בקובץ המיסמכים, הידוע בשם "הצוואה הפוליטית". בקובץ זה, לנין לא רק הזהיר את הבולשביקים מאישיותו הבעייתית של סטלין. בשנים 1921/22, עסק לנין בשאלות משמעותיות לגבי רוסיה הסובייטית. אחת האפשרויות שהוא העלה אז הייתה – התגברות על הניכור של העובד ביחס למקום עבודתו באמצעות מערכת של קואופרטיבים, שבתנאים של רוסיה, תהיה עמוד השידרה של הסוציאליזם.

לנין, שמת בשנת 1924 (בעיקבות התנקשות בחייו), לא עסק באופן מעשי ביישום רעיונותיו לגבי בניית הסוציאליזם ברוסיה הסובייטית. סטלין, שהנהיג את ברית-המועצות, לא המשיך בדרך שהיתווה לנין. בין לנין לבין הסטליניזם אין המשכיות טבעית; ישנו קרע עמוק.

אני סבור, כי כולנו בעלי חוב ללנין, לדרך החשיבה הדיאלקטית והמהפכנית שהוא עיצב. בכל שלב, לנין בחן את המציאות, איתר את הבעיות המרכזיות, ומהניתוח הזה הסיק, מהן הדרכים לשינוי.

בימינו, הסתירות של הקפיטליזם חריפות הרבה יותר: הסתירות בין המנצלים לבין המנוצלים; בין המרכז הקפיטליסטי המפותח לבין הארצות העניות; בין ההון לבין הדמוקרטיה. החריפה מאוד הסתירה, שכבר מרקס סימן אותה, בין המערכת הקפיטליסטית בכללותה לבין הטבע והסביבה.

————————-

 

משה צוקרמן

ברית המועצות סימנה אלטרנטיבה

התיזה בדבר ה"טוטליטריזם" של המאה ה-20, שבאמצעותו חיברה חנה ארנדט יחד את הסטליניזם ואת הנציונל-סוציאליזם והמשטר ההיטלראי, הינה מופרכת מעיקרה, ולו משום שהסמיכה את מציאות הסטליניזם לאידיאות של מרקס. הסוציאליזם, כמטרה היסטורית וכפרקטיקה אנושית, נגזר מהתכלית ההומניסטית של שיחרור האדם; הנציונל-סוציאליזם, לעומת זאת, לא התכוון לשום-דבר אחר ממה שאכן מימש היסטורית. מעצם מהותו, הוא סגד לרעיונות הגזענות, שיעבוד האדם והדכאנות ומימשם בפועל.

האידיאה הסוציאליסטית אינה גוזרת את הפרקטיקה הקומוניסטית, כפי שהתהוותה היסטורית. איני סבור, שמרקס היה חש אושר, אילו נוכח לדעת, כי המהפכה הסוציאליסטית הראשונה פרצה ברוסיה הצארית. לשיטתו של מרקס, מהפכה פרולטרית לא הייתה אמורה להיות אירוע הפיכתי של הבסת שלטון פוליטי, שעה שהחברה, בה אירוע זה מתחולל, מתאפיינת עדיין בשליטתם המוחלטת של מנגנוני כוח חברתיים ופוליטיים זרים לסוציאליזם. כלומר, הסוציאליזם, אליבא דמרקס, לא אמור לצמוח היסטורית ולהתפתח בתוככי מבנה פיאודלי מעיקרו.

הקפיטליזם הוא קודם-כל פרקטיקה חברתית, מערכת של יחסי ייצור, הקשורה בהצבר ובכוח ממשי, כלומר, מצב שבו מתקיימים יחסי שליטה ונשלטות. הסוציאליזם מבקש לסלק סדר זה מן העולם, אך הוא אינו יכול לממש זאת טרם מיצה עצמו הקפיטליזם מבחינה היסטורית. מרקס סבר, כי מהפכה סוציאליסטית עשויה לפרוץ בארץ שהגיעה לרמה גבוהה של התפתחות קפיטליסטית, במדינות מתועשות כמו אנגליה, גרמניה וצרפת.

רוסיה של 1917 הייתה מדינה אגררית מעיקרה. ובמובן זה לא יכלה להוות זירה למהפכה סוציאליסטית של ממש. מכאן, שהמהפכה פרצה, בדיעבד, במקום בלתי-סביר לחלוטין. לפחות לשיטתו של מרקס. הסוציאליזם עשוי לבוא לעולם בקונטקסט של הקפיטליזם בשלבו המפותח. ברוסיה האגררית, הוטלה על הסוציאליזם המשימה (הקפיטליסטית) של תיעוש ושל סגירת פערים בין כפר לעיר, ובין המזרח למערב המתועש. זאת, בין הייתר, היתה הסיבה לכך, שברית-המועצות מצאה עצמה, תחת סטלין, מפעילה מנגנוני כפייה דכאניים. מכאן, שסוציאליזם, במובן של שיחרור האדם, לא התקיים בברית-המועצות, ולמעשה, לא הופיע עדיין בהיסטוריה האנושית.

ובכל זאת, הפונקציה הגלובלית של הקומוניזם התגלמה בסימון המיתווה הנגדי להגמוניית הקפיטליזם בעולם. אפשר לומר, כי הקומוניזם הסובייטי, לאורך עשרות שנות קיומו, סימן, באופן אובייקטיבי, את האלטרנטיבה הפוטנציאלית למצב הקיים בקפיטליזם ואל מול הקפיטליזם.

ברה"מ סימנה אלטרנטיבה לא רק בניצחון במלחמת העולם השנייה, שאותה הכריע בראש ובראשונה הצבא האדום. הקומוניזם הסובייטי סימן חלופה אפשרית. הוא עדיין לא מימש את האלטרנטיבה, אך סימן את דבר אפשרותה. בשנות ה-70 של המאה שעברה, רמת הפיתוח בברה"מ הגיעה לשיאה, ומאז החלה ההידרדרות. איני מכיר ניתוח מרקסיסטי טוב על אודות הסיבות לקריסת ברית- המועצות. חיוני, דווקא לנו, כקומוניסטים, לעשות את

הניתוח, מדוע העולם הקומוניסטי עבר מהעולם, ועוד בקלות בלתי-נסבלת, כפי שזה קרה.

כמו כן, כינון הסוציאליזם המזרח-אירופי תרם לגידולה של הסוציאל-דמוקרטיה במערב, ובמובן מסויים כפה אותה עליו. אך הראשונים שמוטטו את מדינת הרווחה, עם קריסת הקומוניזם, היו דווקא הסוציאל-דמוקרטים בכל ארץ.

במובנים מסויימים, התחזיות של מרקס מתממשות היום, בעידן הגלובלי. הקיטוב המעמדי-חברתי עמוק היום, בקנה-מידה עולמי, כפי שלא היה אי-פעם בעבר. על 50% מהעושר בעולם שולט אחוז אחד בלבד של אוכלוסיית העולם. כאשר אנשים ממשיכים למות מרעב, שעה שמבחינת רמת ההתפתחות של אמצעי הייצור בעולם, אין סיבה שאיש עוד יסבול רעב – הרעיון הסוציאליסטי חיוני מאי פעם. אין לנו זכות לוותר עליו.

————————-

 

תמר גוז'נסקי

לקחי הנסיון של ברית-המועצות

במערכת האידיאולוגית הבורגנית, עדיין שולטת בכיפה הדעה, שהמהפכה ב-1917 הייתה פרי מוחו של לנין: לנין רצה מהפכה ועשה מהפכה, וזאת ללא קשר עם המציאות, ולכן הנסיון הזה היה חייב להיכשל.

אישיותו ומנהיגותו של לנין תרמו, ללא ספק, לניתוח ולהבנה של המציאות ברוסיה ולגיבוש תפיסת המהפכה. אך גם ברוסיה ב-1917 וגם במקומות אחרים, מהפכות לא התבצעו בגלל איש אחד עם מוח קודח. גישה זו באה למזער את שאירע ברוסיה.

מתחילת המאה ה-20 ועד לנובמבר 1917, רוסיה הייתה שרויה במערבולת חברתית ופוליטית. באותן שנים הייתה גאות חסרת תקדים של מאבקי עובדים, שאומנם היו מרוכזים בעיקר בערי התעשייה הגדולות.

חשוב לזכור, כי המושג "סובייט" (שתורגם לעברית כ"מועצה") לא הומצא בידי לנין ב-1917. במהלך המהפכה הדמוקרטית, שהתרחשה ברוסיה בשנת 1905, הוקמו מועצות הפועלים והאיכרים כחלופה לשלטון הצארי.

לא מקובלת עלי הדעה, שמהפכת אוקטובר 1917 היתה בסך-הכל קשר, הפיכה. גם גירושו של הרודן בטיסטה מקובה לא היה הפיכה. המבחן הוא, אם למהפכה היו השורשים למטה, בקרב העובדים, בקרב המוני העם.

מה הייתה החלופה בנובמבר 1917? אם הבולשביקים היו נרתעים ולא מבצעים את המהפכה, את תפיסת השלטון, הבורגנות, באמצעות מפלגותיה ובברית עם בעלי האחוזות, הייתה ממשיכה לשלוט, והמוני איכרים היו ממשיכים להילחם ולמות בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה.

נכון, רוסיה הצארית הייתה ארץ אגררית, שבה רוב האוכלוסיה היה אנאלפבתי. לכן המבחן של המהפכה ב-1917 היה ביכולתה ליצור חיבור בין האינטרסים של הפועלים לבין האינטרסים של האיכרים. האיכרים באותן שנים שאפו לסלק את בעלי האחוזות ואת שלטון הצאר ולקבל לידיהם את חלקות הקרקע, שאותן עיבדו.

לנין העריך, כי רוסיה הצארית, הנוחלת תבוסה במלחמת העולם הראשונה, בשלה למהפכה. בהיותו בגלות (בשנים 1916-1915), עסק לנין באינטנסיביות בשאלת המהפכה הסוציאליסטית. הוא הניח, כי מלחמת העולם

הראשונה תחליש את שלטון הצאר והבורגנות, וכי ביכולתם של הפועלים, האיכרים והחיילים השבים מהחזית למגר את השלטון הרקוב.

לנין מעולם לא חשב, שתפיסת השלטון די בה כדי לשנות את החברה ברוסיה. בחיבורים שפירסם לפני המהפכה הוא הדגיש, כי לאחר תפיסת השלטון, הפועלים יצטרכו להתגייס במשך תקופה ארוכה למאבק למען הדמוקרטיה, שכן לא יכול להיות סוציאליזם שאינו מגשים דמוקרטיה מלאה. לנין הוביל את המהפכה ב-1917 בכיוון הדמוקרטי.

אחרי נצחון המהפכה, לנין שאל את עצמו שאלות בנושא הדמוקרטיה. השלטון הסובייטי נאלץ להתמודד בשנים הראשונות עם המציאות הנוראה של מלחמת עולם, של מלחמת אזרחים ושל ההרס שהן גרמו. התפוקה התעשייתית של רוסיה בשנת 1920 הייתה 3% בלבד מהתפוקה התעשייתית שלה ב-1913, השנה שקדמה למלחמת העולם הראשונה.

בחיבוריו מציין לנין, כי ניתן, באמצעות צווים של השלטון הסובייטי, להפקיע את הבנקים ואת המפעלים הגדולים ולהפוך את הקרקע לרכוש העם. צעדים אלה ניתן לבצע מייד. ואמנם, השלטון הסובייטי היה הניסיון הראשון בהיסטוריה להפקיע את כל האדמות מידי הבורגנות ובעלי האחוזות ולהעביר אותן לבעלות המדינה. אך הפקעת הקרקע הייתה רק תחילת הדרך: הקרקע המופקעת חולקה לאיכרים, שכל אחד הקים על החלקה שברשותו משק זעיר. חלוקת הקרקע הובילה לגידולו של מעמד האיכרים בעלי המשק (יצרנים קטנים). אך מי שמקים משק על קרקע שברשותו הוא יצרן בורגני קטן. מתוך ניתוח המציאות הזאת, שעוצבה כבר בעיקבות המהפכה, הדגיש לנין, כי המאבק של הפועלים מול הבורגנות בדמות היצרנים הקטנים יימשך זמן רב. מסקנה זו הייתה אחד ממוקדי הניתוח שלו. אולם סטלין לא חשב באותו כיוון וניסה לפתור את הבעיה של בעלי הקניין בכפר במהירות ובכפייה רבה.

הנסיון של ברית-המועצות הוכיח, כי העובדים מסוגלים לתפוס את השלטון ולהחזיק בו ולהנהיג זכויות חברתיות חסרות תקדים. מ-1917 ואילך עשה השלטון הסובייטי צעדים מוחשיים המבטיחים לכל אזרח עבודה, שירותי בריאות, חינוך ודיור. ההשגים האלה נשמרו בכל שנות השלטון הסובייטי והקרינו גם כלפי חוץ. מעמד העובדים בארצות המפותחות תבע והשיג את פיתוחה של מדינת הרווחה. עד כמה קיומה של מדינת הרווחה קשור היה בברה"מ ניתן ללמוד מהעובדה, שלאחר פירוק ברה"מ, אורגנה בכל המדינות המפותחות, כולל בישראל, התקפה רבתי על מדיניות הרווחה. התקפה זו הובילה לכירסום משמעותי בשירותים הציבוריים ובזכות לבריאות, לחינוך, לדיור ולרווחה.

הנסיון של המאה ה-20 לימד, כי בתנאים מסויימים, קפיטליזם עלול ללבוש צורה פוליטית של פשיזם. הכוח הראשי שניצב מול הפשיזם הייתה ברה"מ, אשר הקריבה במלחמה ההרואית נגד ההיטלריזם 27 מיליון חיילים ואזרחים.

הסטליניזם הסב נזק רב להתפתחותה של ברה"מ. אבל מאחר שסטלין מת בשנת 1953, אי-אפשר לתלות רק בסטלין את כל חולשות המשטר הסובייטי ב-35 השנים שלאחר מכן. לכן חיוני לנסות ולברר, כיצד התגלגלה ברית-המועצות עד להתפרקותה המלאה ב-1991; מדוע הכוחות החברתיים, שהיו אמורים להיות המובילים, אם באמצעות הסובייטים ואם באמצעות הפיקוח החברתי, בפועל הורחקו מהשלטון.

לאחר ששיקמה את ההרס, שזרעו הכיבוש הנאצי ומוראות מלחמת העולם השנייה, ברה"מ נאלצה להתמודד עם "המלחמה הקרה", שהכריזה עליה ארצות-הברית, אשר לוותה במירוף חימוש שעלותו גבוהה, ועם האיומים הצבאיים, שמקורם היה בברית נאט"ו. אך ההסבר להתמוטטות אינו יכול להסתפק רק בהצבעה על תנאים בינלאומיים אלה.

המשק הסוציאליסטי התבסס על המרת הרדיפה אחרי הרווח ברווחה אישית, המבוססת על עבודה קולקטיבית למען הכלל. אך החל משנות ה-70 התגלה, כי ברה"מ לא הצליחה לקיים משק יעיל, המסוגל להתמודד בהצלחה עם המהפכה המדעית-טכנולוגית. העובדה, שברה"מ יכלה להטיס חלליות ולהגיע להישגים מדעיים עמדה בסתירה לאי-יכולתה לספק את צורכי היומיום של האזרחים. ברה"מ לא הצליחה לגייס את העוצמה החברתית של הסוציאליזם בתחרות עם המערב על פיריון הייצור ועל פיתוח מוצרי צריכה חדשים.

לאחר הוקעת הסטליניזם, נעשו בברה"מ צעדים לשיקום הניהול הדמוקרטי של הכלכלה והחברה. אך אם בשל משקעי הסטליניזם ואם בשל הניהול השגרתי, ראשי המפלגה הקומוניסטית הסובייטית והמדינה לא מילאו את הפונקציה של גיוס המוני העובדים לשיפור המשטר הסוציאליסטי. גם בשנות ה-70 וה-80 ניכר היה חוסר הפתיחות למגוון של דעות וחוסר ההסתמכות על חשיבה משותפת של המוני העם. כיום ברור, כי שיכבה מסויימת של ראשי מפלגה ושל בכירים במנגנון המדינה היא שהובילה את המהלך לפירוקה של ברה"מ, לחיסול הסוציאליזם ולכינונו מחדש של הקפיטליזם. פירוק ברה"מ לא בוצע בכפייה צבאית מבחוץ. שיכבה של נושאי תפקידים השתלטה על רכוש המדינה, על המפעלים ואוצרות הטבע, ובמהלך קצר, יחסית, פירקה את ברה"מ ואת הסוציאליזם.

כאשר אנו בוחנים היום, 16 שנה לאחר פירוק ברה"מ, את מהפכת אוקטובר ואת הניסיון רב-ההשראה של בניית הסוציאליזם, לא יהיה זה נכון להסיק, כי מהפכת 1917 הייתה טעות היסטורית.

המהפכה של 1917 הוכיחה כי ניתן ליישם את הצורך בבניית חלופה לקפיטליזם. המהפכה הוכיחה, כי במדיניות נכונה, המתבטאת בהחלטות נכונות, ניתן לבנות משטר סוציאליסטי. אך ההיסטוריה גם הוכיחה, כי בשל שגיאות מהותיות, ניתן גם להפסיד את הסוציאליזם ולפתוח דרך לשובו של הקפיטליזם על כל אסונותיו וסתירותיו.

גם בימינו ניתן לשאוב השראה מהמהפכנים של רוסיה, אשר זעזעו את העולם. נוכח העמקת הקיטוב הכלכלי והנזק החברתי והסביבתי, שגורמת הגלובליזציה של התאגידים, גדל מיספרם של אלה, המחפשים חלופה חברתית וצדק חברתי.

בסקר, שערך לאחרונה (בקרב האוכלוסייה היהודית) מרכז יד טבנקין, הוא הציג, בין היתר, שאלה לגבי הסוציאליזם. בפני המשיבים הוצגו כמה אופציות, וביניהן: האם הסוציאליזם הוא ערך חברתי חשוב, שיש לשומרו, והאם הוא זקוק לשיפורים. שני-שלישים מהנשאלים השיבו בחיוב על האפשרויות האלה, כלומר ביטאו יחס חיובי לסוציאליזם.

חשוב שנרשום לפנינו, כי גם בישראל של היום, המושג סוציאליזם לא נעלם מהשיח הציבורי. לכן זה תלוי בנו, כיצד נחבר את המושג הזה עם המציאות בארץ לכוח של שינוי חברתי סוציאליסטי.

———————-

 

דיון הראוי לציון

מאת: ראובן קמינר [ ::: בימת שמאל ::: ]

2007 / 11 / 18

יש לשבח את הציון הפומבי של 90 שנה למהפכת אוקטובר ואת פרסום החומר הפוליטי והעיוני שנדון במסגרת האירוע (ביטאון "זו הדרך", 7.11.07). לדעתי, טוב היתה עושה המערכת אילו כללה הערה מצדה שהיא רואה את החומר כפתיחת דיון ולא כמלה אחרונה בנושא. אף כי המאמרים הם חשובים כשלעצמם, הקורא הקפדן ירגיש שהנאמר מעורר שאלות קשות ומורכבות, שאין בטקסטים תשובות מניחות את הדעת. הרי מדובר במאמץ לסכם ולהעריך את ההתפתחויות המרכזיות של מאה שנה על משבריהם ועל תהפוכותיהם. זאת אינה מלאכה קלה.

ארצה להגיב ולו בקצרה על הבעיות העיקריות. תשובה מלאה יותר כרוכה במלאכה רבה וממושכת וחבל להפסיד את "המומנטום" שנוצר עם פרסום החומר.

דב חנין משבח בצדק את לנין על ההכנה התיאורטית של המהפכה ועל תפקידו כמנהיגה. הניתוח התיאורטי הזה של לנין (התפתחות הקפיטליזם ברוסיה) התבסס על נתונים אמפיריים ושימש יסוד לגיבוש עמדה של לנין והבולשביקים שסוציאליזם אפשרי ברוסיה. בהקשר זה טועה דב חנין טעות חמורה כשהוא טוען שלנין הסתמך על מרקס ולנין לגבי הסיכוי למהפכה קרובה באירופה. "בהמשיכו את התיאוריה שפיתחו מרקס ואנגלס בדבר המעבר לסוציאליזם, העריך לנין כי רוסיה המהפכנית לא תישאר לבד, שכן המהפכה כן תתרחש בארצות אחרות".

לנין ניתח את החברה הרוסית על סמך נתונים אמפריים כדי לחשוף את האפשרות של מהפכה סוציאליסטית למרות אופיה האגרארי של רוסיה. על סמך איזה נתונים יכלו מרקס ואנגלס לבנות פרספקטיבה פוליטית המבוססת על הסבירות של מהפכה באירופה? בוודאי שלנין קיווה שתפרוץ מהפכה באירופה. אך לנין הבחין היטב בין תקווה ובין פרספקטיבה פוליטית. לדאבון הלב לא יכול היה לנין לבסס תקווה כזאת על ניתוח קונקרטי! בוודאי שאין מבססים קביעה של פרספקטיבה פוליטית אקטואלית ב-1920 על "המשכה של התיאוריה של מרקס ואנגלס".

מרקס ואנגלס לא עסקו בנבואות ולא ערכו תחזית כזאת: אם רוסיה תעשה כך וכך, אז באירופה תתחולל גם מהפכה. חמור יותר הוא הרמז של דב חנין שלנין צעד למהפכה על סמך הביטחון שפועלי אירופה ינצחו את הקפיטליזם בסמוך למהפכה. הרי אם פעל על סמך הנחה בלתי ריאלית, אולי לא היו תנאים לסוציאליזם ברוסיה (כפי שטענו המנשביקים) ועצם המהפכה היתה מיותרת ומזיקה. איך אפשר לשבח ולהלל את לנין ובעת ובעונה אחת לרמוז רמז עבה שטעה בשאלה כל כך מרכזית לגבי האסטרטגיה של המהפכה?

נראה לי שדב חנין מרומם את לנין כדי לטהר אותו מכל אחריות להמשך ההתפתחות של ברה"מ. הוא כותב: "סטלין שהנהיג את ברה"מ לא המשיך בדרך שהתווה לנין. בין לנין ובין הסטליניזם אין המשכיות טבעית; ישנו קרע עמוק". אך אם סטלין התנכר לחלוטין ("קרע עמוק") לדרכו של לנין כיצד יש להסביר את הפרק בגילוי הדעת של מק"י שהתפרסם באותו גיליון של "זו הדרך" ואשר קובע:

"תוך כדי מאבק אדירים להבטיח את הישרדות המשטר החדש הצליחו הקומוניסטים במהלך השנים לשקם את ארצם לאחר החורבן שהמיטה מלחמת העולם הראשונה; הם הצליחו להצעיד את כלכלת רוסיה המפגרת לעידן של תיעוש ומדע מתקדמים; והצליחו לאחות את הקרעים שיצר שלטון הצאר בין העמים השונים. ברה"מ, למרות התנאים הקשים, הגיעה להישגים חברתיים גדולים בתחומי החינוך וההשכלה הגבוהה, הבריאות, הרווחה, מעמד האשה, העבודה, הדיור והמדע. לברית המועצות היתה תרומה מכרעת בניצחון על הנאציזם והפאשיזם במלחמת העולם השנייה, ותרומה גם בהצלתם של היהודים וקורבנות הנאצים האחרים, ברה"מ תמכה לאורך השנים במאבקי החרות הלאומי של עמים רבים בעולם, ובין היתר תמכה בביטול המנדט הבריטי בארץ ובהקמתן של שתי מדינות עצמאיות".

כאן אני מבקש להצטרף לדעה די נפוצה בקרב השמאל המרקסיסטי שאין לנו עדיין פתרון לבעיה של מקומו ההיסטורי של סטלין. נראה שגם דב חנין וגם תמר גוז'נסקי מבקשים להתגבר על העדר ניחוח מלא ומניח את הדעת על ידי השימוש במטבע הלשון "סטליניזם" (ו"השיטה הסטליניסטית"). הבעיה היא שמונח ה"סטליניזם" הוא לגמרי לא ברור. האם הסטליניזם כולל את המדיניות של בניית סוציאליזם בארץ אחת? האם שלילת הסטליניזם כוללת שלילת הניסיון לבנות סוציאליזם בארץ אחת – שלילה שמובילה לחיוב עמדות טרוצקי מצד אחד או בוכרין מצד שני?

למרות הכיעור והניכור – אלטרנטיבה של ממש

יתכן שמרקס לא היה מתלהב מהמציאות הסובייטית בימי הנהגת סטלין. יחד עם זאת חשוב לציין שמרקס גרס ב"אידיולוגיה גרמנית" ש"הקומוניזם אינו אידיאל שהמציאות תצטרך להתאים את עצמה אליה. אנו קוראים לקומוניזם התנועה הממשית שמבטלת את מצב העניינים הקיים. המציאות של התנועה הזאת מורכבת מהתנאים כפי שהם".

מרקס לפי משה צוקרמן לוקה בדטרמיניזם כלכלי מכני למדי. דווקא במקרה של רוסיה גילה מרקס תעוזה חדשנית. מדובר במכתבו המפורסם לוורה זאסוליך במרץ 1881. במכתב מעלה מרקס את האפשרות שרוסיה תוכל לוותר על השלב הקפיטליסטי בהתפתחותה תוך התבססות של הקומונה בכפר הרוסי שעל פיו היתה בעלות קולקטיבית לגבי רוב האדמות.

אך אם אני סבור שמשה צוקרמן טעה, לעניות דעתי. אנו צריכים להודות לו על הראייה הגלובלית המעמיקה שלו. הוא אינו מרשה להסתייגות המובנת שלו מהמציאות הקשה של ימי סטלין לערפל את הניתוח המזהיר שלו את המציאות הבינלאומית כפי שהיא התפתחה. דבריו בדיון הם של אינטלקטואל אמיץ בעל הבנה פוליטית ומעמדית יוצאת מגדר הרגיל:

"ובכל זאת, הפונקציה הגלובלית של הקומוניזם התגלמה בסימון המיתווה הנגדי להגמוניית הקפיטליזם בעולם. אפשר לומר, כי הקומוניזם הסובייטי, לאורך עשרות שנות קיומו, סימן באופן אובייקטיבי את האלטרנטיבה הפוטנציאלית למצב הקיים בקפיטליזם ואל מול הקפיטליזם.

"ברה"מ סימנה אלטרנטיבה לא בניצחון במלחמת עולם השנייה, שאותה הכריע בראש ובראשונה הצבא האדום. הקומוניזם סימן חלופה אפשרית. הוא עדיין לא מימש את האלטרנטיבה אך סימן את הדרך האפשרית".

במספר משפטים תמציתיים וברורים מתאר משה צוקרמן את ציר ההתפתחות של המאה קודמת. הלקחים שיש ללמוד אותם מהניתוח הזה חיוניים גם בימים אלה.

המשך הדיון, יש לקוות, יבוא.

כללי

פרסטרויקה – התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם–פרק שני/חלק ראשון

 

Perestroika

The Complete Collapse of Revisionism

CHAPTER  II – FIRST PART: June/July 1990

הרפאל בראר

Harpal Brar

 

פרק שני

 

פורסם בביטאון לאלקאר ב- יוני/יולי 1990:

לאלקאר – http://www.lalkar.org/

 

כלכלת הפרסטרויקה – הינתקות שלמה מהמרקסיזם-לניניזם-חלק ראשון של הפרק השני

 

חלק 1: פרישה סופית מהמרקסיזם לניניזם

למה ארגון מחדש?

דו”ח יוני 1987 של גורבצ’וב

גימוד הסוציאליזם והשוואת יעילותו עם זו של הקפיטליזם

 

 

 

כלכלת הפרסטרויקה

הינתקות שלמה מהמרקסיזם-לניניזם

 

בגיליון האחרון של לאלקאר (מרץ-אפריל 1990), טיפלנו באחד מן ההיבטים של הפרסטרויקה, דהיינו, הסוציאליזם והעולם. סיכמנו את המאמר ההוא עם ההבחנה שהתזה של גורבצ’וב, של העולם האינטגרלי והתלוי הדדית עם סתירות שהשתנו, בו המנצלים והמנוצלים מקדישים את עצמם למניעת השבר של יחסים כלכליים מעוצבים באופן היסטורי, מייצגת ניתוק מושלם מההדרכות של הלניניזם ויכולה להועיל רק כאמצעי למען סירוס ופירוק, הן של מעמד הפועלים המהפכני והן של תנועות לשחרור לאומי.

בגיליון הנוכחי, במאמר השני, אנו עוסקים בכלכלה של הפרסטרויקה. אנחנו משוכנעים באותה מידה שגם הכלכלה של הפרסטרויקה מייצגת הינתקות רצינית מן ההדרכות של המרקסיזם-לניניזם בתחום של הבנייה הסוציאליסטית, ואם יתאפשר לה להמשיך בדרכה, היא תגרום להתפרקות מוגמרת של הכלכלה הסוציאליסטית המתוכננת, לבזבוז של זרע מהפכת אוקטובר (שהניבה דרך מעללי גבורה של הבנייה הסוציאליסטית, התכנון הסוציאליסטי והקולקטיביזציה) – בזבוז עם תוצאות בעלות השלכות הרסניות לא רק לגבי מעמד הפועלים הסובייטי, אלא גם לגבי הפרולטריון העולמי והעמים המדוכאים בכל מקום. עם ההערה הפותחת הזאת, בואו ונחזור לכלכלה של הפרסטרויקה ונבדוק את תוכנה, שאיפותיה ותוצאותיה. אם כי נתחיל בלשאול מדוע הרפורמות הסובייטיות, מדוע השינוי המבני הזה בזמן הנקודתי הזה?

 

 

 

למה פרסטרויקה?

 

אפשר וצריך לראות את הרפורמות הסובייטיות העכשוויות לאור הארגון-מחדש העצום של התעשייה בארצות האימפריאליסטיות העיקריות – ארה”ב, יפן, גרמניה, צרפת ובריטניה – שהמשיכה להתקדם כבר מעל עשור בקצב נמרץ תחת השפעה חזקה של מהפכה טכנולוגית-מדעית. בשנות השלושים והארבעים, ואפילו בשנות החמישים והשישים, שיעור הצמיחה של הכלכלה הסובייטית היה הרבה מאוד יותר מהיר מזה של ארצות האימפריאליסטיות. אבל בשנות השבעים, כאשר שיעור הצמיחה (הדגשנו את המילים בכדי להבהיר שמדובר בצמיחה יחסית, היות שמאז 1919 לא הייתה אפילו שנה בודדה אחת בלי צמיחה מוחלטת של הכלכלה הסובייטית – דבר שאף כלכלה קפיטליסטית אחת לא יכולה להתפאר בו) של הכלכלה הסובייטית התחיל לרדת, הפעילות התעשייתית בארצות הקפיטליסטיות צברה תנופה חדשה. ככה גורבצ’וב מתאר את המצב:

במצב מסוים – זה נהייה ברור במיוחד במחצית השנייה של שנות השבעים – משהו התחולל שהיה בלתי מובן בהתחלת התרחשותו. הארץ התחילה לאבד תנופה. המעידות הכלכליות הפכו תכופות יותר. הקשיים החלו להצטבר ולהחריף, והבעיות ללא פתרון להתרבות. יסודות שאנחנו מכנים סטגנציה ותופעות אחרות זרות לסוציאליזם החלו להופיע בחיי החברה. נוצר סוג של “מנגנון מעכב” שהשפיע על התפתחות החברה והכלכלה. וכל זה התרחש בזמן שמהפכה מדעית וטכנולוגית העלתה סיכויים חדשים לקדמה חברתית וכלכלית.

תוך כדי ניתוח של המצב, קודם גילינו לראשונה האטה בצמיחה כלכלית. בחמש-עשרה שנים האחרונות שיעור הצמיחה של ההכנסה הלאומית ירד ביותר ממחציתו, ועד להתחלת שנות השמונים, נפל לרמה קרובה לסטגנציה כלכלית. ארץ אחת, שפעם הדביקה במהירות את האומות המפותחות ביותר בעולם, התחילה לאבד עמדה אחרי עמדה. (עע.18-19). [1] [הדגשה של הרפאל בראר].

סיבות ההאטה הזאת בשיעור צמיחה, ותוצאת הארגון-מחדש, לפי השקפתו [שזכתה לביטוי אצל גורבצ’וב – למשל בדו”ח יוני 1987 של גורבצ’וב – אנג’לו איידן] של הבל אגנבג’יאן (Abel Aganbegyan), יועץ כלכלי של הממשלה הסובייטית בעבר ובשלב הנוכחי יו"ר הוועדה לחקר כוחות ייצור ומשאבי טבע של האקדמיה למדעים של ברה”מ (https://web.archive.org/web/20090221175455/http://www.ane.ru:80/aganbegyan-abel-gezevich.html), ובורגני גם, הן: – א’ – המחסור במשאבים בטבע; וגם – ב’ – המחסור בכוח-עבודה. בעוד שהשיטה הקודמת, המאופיינת על-ידי אגנבג’יאן כ-“שיטה אֶקסְטֶנְסִיבִית [נרחבת]”, עבדה בתנאים של זמינות בלתי-נדלית במשאבים אנושיים וטבעיים, בנסיבות העכשוויות קיימת הספקה מוגבלת של שניהם, אשר מצריכה השקעה בטכנולוגיה למען חיסכון וייעול ההוצאות בשימוש של אותם המשאבים. המחסור במשאבים אנושיים וטבעיים, הוא אומר, מצריך העתקה לעבר “שיטה אינטנסיבית [מרוכזת]”, הנשענת יותר ויותר על פרודוקטיביות [פריון עבודה] מוגברת.

סטטיסטיקה של תפוקה התעשייתית הסובייטית בספר שלו מפריכה את קביעתו של אגנבג’יאן עצמו שהתקופה הקודמת להחלת ה-פרסטרויקה התאפיינה במה שקרוי בשם של שיטה אקסטנסיבית. לפי מה שהוא בעצמו כותב, הכלכלה הסובייטית הגיעה ב-1927 לרמה של שנת 1913, והתפוקה התעשייתית הסובייטית בזמן ההוא היוותה 4% של התפוקה התעשייתית העולמית. התפוקה התעשייתית הזאת עלתה ל-10% בשנת 1941 ברמה שאיפשרה לאיחוד הסובייטי לנצח את גרמניה ההיטלראית. התפוקה התעשייתית הסובייטית כעט מסתכמת ב-20% של התפוקה התעשייתית העולמית – וזה על אף הסטת המשאבים הכלכליים לייצור בתחום החימוש הגרעיני, אשר נכפה על ברה”מ על-ידי חרחורי מלחמה מצדם של ארה”ב וארצות אימפריאליסטיות אחרות, על-ידי תוקפנות ברית נאט”ו, על-ידי מצור כלכלי כמעט סגור לגמרי על ברה”מ, על-ידי כלל פסילתה מכניסה כחברה בהסכם כללי בדבר תעריפים וסחר (גאט"ט – GATT General Agreement on Tariffs and Trade), על-ידי שלילתה מצד ארה”ב במעמד של מדינה מועדפת (כלומר, כמו המדינות אחרות בסחר של יחס שווה עם ארה”ב) ביחסי המסחר, ועל-ידי הכיפה קפדנית של חרם על מכירת טכנולוגיה מתקדמת לברה”מ מאורגן על-ידי ארגון הקוקו”מ (CoCom – Coordinating Committee for Multilateral Export Controls = וועדה מתאמת פיקוח על יצוא רב-צדדי) הממושמע לשרביט USA. על אף כל המוגבלויות הנוראיות הללו, אם ברה”מ זקפה לזכותה חמישית של התפוקה התעשייתית העולמית, זה לא במידה קטנה בגלל העובדה שהיא המשיכה בהתמדה לצייד מחדש את התעשייה של עצמה, שהיא המשיכה בהתמדה לעסוק בעליית מדרגות ההגברה השיטתית (או השיטה האינטנסיבית, אם זה מרצה את אדון אגנבג’יאן) של תפוקת העבודה. היסטוריית התיעוש מסביב לעולם לא הכירה באף תקופה מעללים טכניים דומים לאלה שהושגו על-ידי מעמד הפועלים של ברה”מ משך שנות ה-30, 40, 50 ו-60. למעשה, המפעל הענקי בשלמותו למען תיעושו של האיחוד הסובייטי מאז מהפכת אוקטובר הדגולה היה אחד המאמצים הענקיים ליישום ההישגים האחרונים של המדע והטכנולוגיה בתעשייה ובחקלאות במהירות וביעילות האפשריות. אפילו השנים של ברג’נייב, המאופיינים איך שהיו על-ידי יישום הולך וגדל של הרפורמות הכלכליות הבורגניות (ראה פרק 11, ‘כלכלה של מאבק מעמדי’), שלא לדבר על עידן סטלין (תקופה כל כף מושמצת על-ידי אמרכלות הסובייטית הנוכחית מתוך זדון ונקמה יותר מאשר מתוך ניסיון להעריך באופן אובייקטיבי את התקופה ההיא של ההיסטוריה הסובייטית), היו ראויים לציון לנוכח המעללים הטכניים שהתרחשו בתקופתם. לא צריך יותר מאשר להזכיר את פרויקט מערכת הצינורות הגז הסיבירית בכדי להיות משוכנע בכך.

בשנות השמונים המוקדמות, ממשל רייגן [רונלד רייגן, אז נשיא ארה”ב] הטיל אמברגו מצדן של חברות אמריקאיות על סחר של טורבינות, כפות, כנפיים או להבים ומדחסים עבור קו צינורות גז. ארה”ב העריצה את ממשלות המערב להיענות לאמברגו הזה, תוך אמונה שהמפעל הסיבירי פשוט יקרוס מול האמברגו של ארה”ב ומערב אירופה. ממשל ברג’נייב גייס בהצלחה את העוצמה הפוליטית, התעשייתית והטכנית של האיחוד הסובייטי להתגברות על האמברגו האימפריאליסטי. לפנינו את הצורה בה תיאר אד היוואט (Ed A. Hewett) – מומחה אמריקאי בנוגע למדיניות האנרגיה הסובייטית – את התהליך של ההתגייסות הסובייטית הזאת:

התשובה הסובייטית למהלך הזה הייתה לגייס את הארגונים המפלגתיים והממשלתיים המקומיים במאמץ מקיף להשגת המטרות של תכנית בעלת הרחבה מסועפת של המערכת הצינורות הגז על-ידי הישענות אך ורק – בניגוד לאסטרטגיה המקורית של התוכניות השאפתניות – על הטורבינות והמדחסים הסובייטיים. זה בדיוק מה שהתרחש, ועוד. כל תכנית ההרחבה של קו הצינורות הגז כולה הושלמה לפני לוח הזמנים המתוכנן, וגם ללא יבוא נוסף של טורבינות ומדחסים מערביים מעבר לכמות הקטנה שנרכשה לפני האמברגו של רייגן.

זה היה הישג לא מבוטל, ואיך שהסובייטיים הצליחו להסתדר נישאר עדיין תחת מידה מסוימת של מסתורין. מה שברור הוא שההנהגה הסובייטית הגיבה לאיום של רייגן בגיוס של המערכת כולה דרך המפלגה, תוך כדי איתות לעבר כל הרמות שתכנית צינורות הגז עמדה בקדימות ראשונה במעלה חברי המפלגה המקומיים התגייסו לאורך כל הדרך של עמדותיהם  היו מגויסים להבטיח את ביצוע הבנייה לפי לוח הזמנים, שרים היו מגויסם להבטיח את השתתפות חלקם בהספקת הציוד הנחוץ והטכנולוגיה המזרח-אירופית החלופית האפשרית במקום מה שהיה מיובא מהמערב. זאת היא רק דוגמא אחת של מקור עוצמה חשוב במערכת … “ (אד היוואט – Reforming the Soviet Economy – הוצאת Brookings Institution, Washington, 1988 – עמודים 169-70).

שהמערכת הסובייטית היא מספיק חזקה בכדי להתגבר למחסומים ומכשולים טכנולוגיים זה מוסכם אפילו על-ידי גורבצ’וב, שלפחות בהזדמנות אחת מסביר את הפיגור הסובייטי במונחים של “יותר מדי הישענות על קשרי חוץ” ושל אומדן חסר בנוגע ליכולות מדעיות של ברה”מ. זה מה שהוא אומר:

מצאנו את עצמינו במצב זה של נסיבות טכנולוגיות מפני שאנחנו הערכנו במידה מחסירה את הכושר המדעי של עצמינו והסתמכנו על יותר מדי הישענות על קשרי חוץ.

כפי שאני רואה את זה, קיבלנו את מדיניות הדטנט [או דטאנט – הפגת מתיחות] עם תקוות נוצצות מדי; מסתמכת מדי, הייתי אומר.הרבה חשבו שהיא תהיה בלתי-הפיכה ושתפתח אפשרויות ללא גבולות, במיוחד להרחבת הסחר והיחסים הכלכליים עם המערב. אנחנו אפילו הפסקנו כמה פיתוחים של המחקרים והטכנולוגיות שלנו, תוך צפיות לחלוקת עבודה בינלאומית, ותוך הערכה שיהיה כדאי יותר לקנות מכונות מסוימות מאשר לייצר אותן בבית אצלנו. אבל מה קרה במציאות? נענשנו בחריפות על הנאיביות שלנו. ככה הגיע תקופה של אמברגו, החרמות, הסגרים, נידויים, הגבלות, איומים מצדם של אלה שעסקו במסחר ביחד אתנו, ועוד. כמה פוליטיקאים מערביים אפילו הקדימו פומבית את התמוטטותה של המערכת הסובייטית. אבל הם השתוללו לשווא.” (פרסטרויקה, עע 93-4)[2].

גורבצ’וב ממשיך:

בדרך כלל,ה- ‘עיצומים’ והחרמות ה-‘אמברגו’ השונים וההגבלות האחרות של ארה”ב עזרו להבהיר הרבה מאוד. כפי שנהוג לומר, אין רע בלי טוב. מהחלטות שננקטו על-ידי ארה”ב ועל-ידי ארצות מערביות אחרות בסירובן למכור טכנולוגיה מתקדמת לאיחוד הסובייטי התנסינו בשיעורים מלמדים. בגלל כך אולי אנחנו מתנסים עכשיו בשגשוג ממשי בתחומי מדע התכנות, טכנולוגיית המחשבים ותחומים אחרים של המדע והטכנולוגיה.” (שם).

זה בניגוד מוחלט לתמונה עגומה של ‘סטגנציה’ המתוארת על-ידי גורבצ’וב במקום אחר ובכל מקום על-ידי היועצים החלקלקים שלו. אנחנו מבקשים רק להוסיף שממשל גורבצ’וב, יותר מכל שאר הממשלים הסובייטיים האחרים הקודמים לו, אשם בקבלת “מדיניות הדטנט עם תקוות נוצצות מדי”, באומדן חסר ביכולות המדעיות הסובייטיות ובעיגון של “יותר מדי הישענות על קשרי חוץ”, הגם שברה”מ כבר נענשה על הנאיביות שהדגימה [עוד לפני כן, לפני אותם ‘שיעורים מלמדים’ – אנג’לו].

הדטנט היה תמיד תעריף נסיעה חד-סטרית עם האימפריאליזם. האחרון ממשיך לצבור כל הוויתורים שיכול לסחוט מהוויתורים שנקבעים בארצות הסוציאליסטיות בעוד ולמרות שהוא נישאר מחרחר מלחמות ומזימות תוקפניות אחרות ממניעים קנאיים של שנאתו המעמדית כלפי הסוציאליזם. למשל, משך עשורים, האימפריאליסטים תירצו את חזרות התחמשותה המסיבית של ברית נאט”ו בהקשר לטענתם סביב סכנה שכביכול בקעה ועלתה {או לעומתם או לעומת כל “העולם החופשי” (קריא ‘ארצות השרשרת האימפריאליסטית’) [3]} מברית וורשה. עכשיו שברית וורשה הפסיקה להיות, מעבר לשם, איזה עוצמה לוחמת, לא זו בלבד שהאימפריאליסטים מחזיקים פעילה את נאט”ו, אלא שהם גם עובדים בקדחתנות בכדי לחזק אותה. הם אפילו רוצים לצרף גרמניה המאוחדת לחברות במכות המלחמה התוקפנית הזאת, וכך לאיים ישירות את ההגנה החומרית של ברה”מ. הבורגנות האימפריאליסטית לא מוותרת גם בתחום ההגנה, גם בזה המסחרי וגם בזה האידאולוגי. בזמן שגורבצ’וב לא מתעייף אף פעם לקשקש על “ערכים אנושיים אוניברסליים” (בין השאר, יש עדות על כך בנאומו ב-7 בדצמבר 1988 בפני מליאת המושב ה-43 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות – באותה המליאה ממש, אשר להשתתפות בה, בקשתו לוויזה של יאסר ערפת, יו”ר אש”ף, נדחתה על-ידי ממשלת ארה”ב), האימפריאליסטים ממשיכים ללחוץ הלאה עם מסע-צלב בלתי-פוסק שלהם נגד-קומוניזם ובעד- ‘דמוקרטיה’, ‘חירות’, ו-‘שוק-חופשי’, כולן מילות-קוד למען ניצול, בזיזה, דיכוי ותוקפנות אימפריאליסטיים. באותו זמן שגורבצ’וב היה בניו יורק בכדי לנאום העצרת הכללית של האומות המאוחדות, ממשלת ארה”ב, לא זו בלבד שחשפה בפני הציבור את המפציץ החמקן (Nighthawak F-117), אלא גם שיגרה כוחות רחבים של חיל הים האמריקאי למבצע תוקפני נגד לוב.

ארה”ב ממשיכה עם התוכנית שלה על מלחמת כוכבים, בניסיון לרכוש לעצמה את יתרון המסוגלות להנחית את המכה הגרעינית המקדימה, בזמן שהיא חותמת על הסכמים שונים של מגבלות חימוש, כמו הסכם פירוק הנשק הגרעיני לטווח בינוני, עם ברה”מ. בזמן שהממשל של גורבצ’וב עושה ויתורים אחרי ויתורים בתחום מדיניות החוץ והפנים, ארה”ב ממשיכה לסרב להסכם הסחר שמבטיח לו את ההתייחסות הנושאת את השם של אומה מועדפת, כפי שנעשה על-ידי ארה”ב באוקטובר 1972 כאשר הקונגרס סירב לאשרר כזה הסכם סחר באמצעות תיקון ג'קסון-ואניק – תיקון שחיפש לשלול לכל “כלכלה ללא-שוק” (כלומר, לכלכלה סוציאליסטית) את המעמד של אומה מועדפת, אם האחרונה הגבילה את זכות ההגירה.

ברור שממשל גורבצ’וב לא “הפיק לקחים מההחלטה שננקטה על-ידי ארה”ב”.

בכדי להגיע לתמונה ברורה של התוכן הכלכלי של הפרסטרויקה, לא מספיק להגביל את עצמנו למסמכים הרשמיים של המפלגה ולדוחות והנאומים של מיכאיל גורבצ’וב, אשר מבטאים לרוב את תוכנה הכלכלי של הפרסטרויקה באמצעות מונחים שסותרים אחד את השני, וזה בשביל לא להגיד שביניהם בלבול ושלילה הדדית. זה כאילו שהמסמכים והנאומים הללו  נכתבו על-ידי שתי ידיים ושתי קבוצות של בני-אדם אשר אינן מסוגלות להגיע להסכמה ביניהן. כל משפט שמהלל את ההישגים של הסוציאליזם יוצא מאוזן על-ידי משפט שמקונן על הטרגדיה של סוציאליזם; כל הצהרה לטובת החיזוק של הכלכלה הסוציאליסטית המתוכננת מופגשת עם תגובת הצהרה שמשרטטת אסונות בעקבות הפעלתה של הכלכלה המתוכננת.; מצד אחד נטען כי לא צריכים להשליך את הכלכלה המתוכננת, ומן הצד השני שצריכים להחיל את כלכלת השוק. והמסקנה המגוחכת שמשיגים היא שבאיחוד הסובייטית יש להתחיל כלכלת שוק מתוכננת או מווסתת. הנהגת גורבצ’וב, עם עין אחת לעבר מעמד הפועלים והאיכרות השיתופית, אשר כל כך הרבה הנהנו שניהם מבניית הסוציאליזם תחת התכנון המרכזי של הכלכלה, ובגלל כך דרשו טיפול זהיר במיוחד, בהשמעת משפטים שמהללים את הסוציאליזם למען הרגשת המוני העם הסובייטי של שמורים בפני פגיעות ושל הרגעת דאגותיהם, בעוד ממהרת לגמור את עבודותיה להחלת התקנים הקפיטליסטיים של הייצור בקנה המידה הרחב.

לכן יש להתייחס למסמכים של המפלגה, לדוחות של גורבצ’וב ולנאומים שלו בהקשר לכתבים של אלה המכונים בשם של אינטליגנציית השינוי, שהם כתבים הרבה יותר גלויים ונועזים במה שהם אומרים. וגם הרבה יותר אמיצים מהתיאורטיקנים הכלכליים הרביזיוניסטית בחלק המאוחר של שנות ה-50 ובשנות ה-60 [של המאה ה-20]. ללא ספק שלפעמים הכנות והנועזות שלהם גורמים למבוכה עבור גורבצ’וב, ולפעמים הוא נאלץ לקחת מרחק מהאנשים האלה, אבל שני דברים הם בהחלט וודאיים:

ראשון, מה שאינטליגנציית השינוי אמרה אתמול, גורבצ’וב ייאלץ להגיד מחר – ככה יהיה, אם מעמד הפועלים הסובייטי לא יעצור בעדו. זה כאילו שאינטליגנציית השינוי היו צוות של גששים המיועד ללכת בעקבות האופוזיציה לשינויים המתוכננים ולרכך אותה (סלחו את משחק המילים הטרגי).

שנית, האינטליגנציה הזאת, שתופסת עמדה מאוד גבוהה במוסדות כלכליים ומוסדות יוקרתיים נוספים של האקדמיה הסובייטית של המדעים, הם לא סתם איסוף של יחידים, אלא נציגים של מיעוט משמעותי של האוכלוסייה, אשר שואפים להתכונן לרווחים ענקיים על חשבון מעמד הפועלים ועל חשבון הרוב הגדול של האוכלוסייה מעצם החלת כלכלת השוק. לאינטליגנציית השינוי מעט מן המשותף עם מעמד הפועלים הסובייטי ומשום כך יש לאפיין אותה נכון כבורגנות חדשה. זה לא אומר כי אין בקיים אינטליגנציה מהפכנית בברה”מ, אבל, בזמן הנוכחי, היד על העלינה היא לא אצל המהפכנים.

מה שמתגלה מהלימוד של כל החומרים הוא שהשינויים מיועדים להחיל כלכלת שוק, שבתורה תגרור את הפירוק המושלם של כלכלת התכנון המרכזי; את ההפרטה הסיטונאית של רכוש המדינה; את הפיצול של הקולקטיביזציה החקלאית; הרפיית המונופול המדיני לסחר חוץ; מיזמים משותפים עם חברות קפיטליסטיות זרות; מיסוד של בורסה ושל סחר חליפין; כינון של קואופרטיבים פרטיים; הסרת הגבלים להשכרת כוח עבודה על-ידי יזמים פרטיים; סגירת עסקים בלתי רווחיים; אילוף של עובדים לאבטלה בכני מידה רחבים; עליית מחירים של מצרכים בסיסיים; הגדלת פערים בהכנסות. בקיצור, מה שמתכוונים, במנוגד לטיעונים הרשמיים, זה לא שינוי מנגנון הניהול, אלא בדיוק שינוי ביחסי הייצור. השינויים, אם מוגשמים, יגיעו בסוף השינויים המחליפים את יחסי הבעלות [הייצור] הסוציאליסטיים עם יחסי הבעלות [הייצור] הקפיטליסטיים על-ידי התמוטטות הגמורה של שלושה עמודי התווך של הסוציאליזם, דהיינו, התמוטטות הגמורה של הבעלות הציבורית של אמצעי הייצור, של החלוקה ושל החליפין; של הכלכלה המתוכננת במרכז; של המונופול המדינתי של הסחר. זה הניסיון הריאקציוני ביותר, הנסוג ביותר, ששואף לשלול את ההישגים של מעמד הפועלים הסובייטי משך שבע העשורים האחרונים – ניסיון, שאנחנו מקווים, כי מעמד הפועלים הסובייטי לא יאפשר להצליח.

 

 

 

דו”ח יוני 1987 של גורבצ’וב

 

אפשר ללקט את תוכן השינויים הכלכליים הסובייטיים מתוך הדו”ח של 25 ביוני 1987 שגורבצ’וב הגיש למליאת הועד המרכזי של המפלגה. הוא אמר:

הארגון מחדש התחיל עם היוזמה של המפלגה וממשיכה להתבצע תחת ההדרכה שלה. המפלגה עוררה את הארץ, רעיונותיה כבשה מיליוני העם, היא הולידה תקוות עצומות.” (ע. 12).

הדו”ח טוען שהשינויים יסייעו לברה”מ לחדש כל הצדדים של החברה הסובייטית ואפשרויותיה להשתנות. המסמך על ארגון מחדש שנשלם על-ידי המליאה מסכם את המשימה כדלקמן:

"הוועד המרכזי של מקב"מ [המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות או של האיחוד הסובייטי] מאמין שהמשימה המדינית המרכזית של המפלגה בתחום הכלכלי היא לבצע רפורמה רדיקלית וליצור מערכת יעילה, אפקטיבית, וגמישה של ניהול, כך שניתן לעשות שימוש מרבי של יתרונות הסוציאליזם.

"הרפורמה הרדיקלית בניהול כלכלת המדינה מכוונת

"להפוך את ההתקדמות המדעית והטכנולוגית לגורם העיקרי של צמיחה כלכלית;

"להבטיח איזון, תוך כדי התגברות על מחסור במשאבים חומריים, מוצרי צריכה ושירותים שמכשיל ניהול יעיל והגברת הייצור;

"להעניק עדיפויות לצרכן ביחסים כלכליים, בזכויות ובאפשרויות של בחירה כלכלית;

"ליצור מנגנון מהימן בתפעול מגביל-עלויות למען תפקודו של המשק הלאומי

"המהות של הארגון מחדש הרדיקליטמונה במעבר מהשיטות המובילות של נוהג אמרכלי [אדמיניסטרטיבי] לשיטות כלכליות של ניהול בכל הרמות … [וגם] דמוקרטיזציה מורחבת של ניהול …" (כללים בסיסיים לארגון מחדש רדיקלי של ניהול כלכלי, פראבדה, 27 ביוני 1987). (הדגשה שלנו: זה ביטוי של קוד עבור התפרקות של הכלכלה הסוציאליסטית המתוכננת באופן מרכזי והחלפתה עם כלכלת השוק).

גורבצ’וב, בדו”ח שלו, אומר כי השינוי בכלכלה מחייב “הרחבה חריפה בגבולות העצמאות” של המפעלי המדינה, מעבר ל-“מימון–עצמי וניהול-חשבונות בקנה מידה מקיף של רווחים-והפסדים”, “תוך כדי ארגון מחדש מין היסוד של ניהול כלכלי מרכזי” על-ידי שחרור המרכז “מפעילויות יום-יומיות של התערבות בגופים כלכליים כפופים”. ועוד, “שינוי יסודי בתכנון, תמחור, מימון ואשראי” עומד לצאת לפועל למען יצירת “מעבר למשחר סיטונאי בסחורות ייצור”. ולבסוף, לשינויים מטרות מוצהרות של מימוש מעבר מ-“מערכת פיקוד מופרזת בריכוזיות הניהול למערכת דמוקרטית” (כל הציטוטים שלמעלה לקוחים מהדוח של גורבצ’וב של יוני 1987, עמוד 43).

למרות שמסמך המליאה מבטיח לנו כי:

הוועד המרכזי של מקב"מ ציין שהניהול המתוכנן של הכלכלה כיחידת תַצמִיד (complex) כלכלי לאומי הוא היתרון וההישג הראשיים של המערכת הכלכלית הסוציאליסטית והכלי העיקרי ביישום מדיניות הכלכלית של המפלגה“ (תְנַאֵי מָזוֹן וכו’ עמוד 6) מאז, משך הזמן שעבר, הוכח שהאמצעים האלה נועדו לביזור גמור של הכלכלה על-ידי השלכתו של התכנון המרכזי אל תוך פח האשפות.

בתוקפו את שיטת הסובסידיות, גורבצ’וב, בדו”ח שהגיש לוועידה ה-19 של מקב"מ ביוני 1988, אמר שזה “לא מצב נורמלי. זה מערער את תמריצי הייצור, ומעודד את ההתייחסות הבזבזנית בנוגע ללחם במיוחד, לכן, לגמרי נחוץ לפתור את הבעיה הזאת, ולא חשובה מידת הקושי שיכולה להתבצר וגם לא חשוב איזה ספקות ופחדים יכולה ליצור במבט ראשון”. (ע. 22).

במילים אחרות, חייבים להעלות את המחירים של מצרכי היסוד, ושל הלחם במיוחד [ככה עלה הלחם גם אצלנו בישראל – אנג’לו]. ולא חשוב איזה תוצאות יכולות להיות. ובכן, אנחנו כבר יודעים את התגובות של מעמד הפועלים הסובייטי, שרוקן את החנויות מכל הספקות המזון של חודשיים משך יומיים לפני העלאת המחירים. ולזה התווספה שביתת כורי הפחם בקיץ של 1989, שהייתה הפגנה מרשימה של חוסר אמון מצדו של מעמד הפועלים הסובייטי בתוכנית הרפורמות הכלכליות שנדחפה הלאה על-ידי ההנהגה הנוכחית.

גורבצ’וב מתבכיין על ש-“הכנסות העובדים הן לא תלויות בתוצאות הסופיות של העבודה הקולקטיבית” וממשיך באומרו כי “הכנסות העובדים תלויות אדוקות בתוצאות ייצור סופיות, ברווחים”. (פרסטרויקה – עע. 85-86).

בנקודה הזאת מתעקש גורבצ’וב לשכנע ביתר מרץ מתוך הדוח שלו ביוני 1988, בו גורבצ’וב מדבר על “עקרונות חוֹצֽרַשיוֹת [Khozraschyot] של ניהול כלכלי [כלומר, מדבר על תפקוד תוך כדי אוטונומיה מוחלטת], אשר מאפשרת לקשר, לא רק בין ההכנסות, אלא גם בין הסיפוק  של הצרכים החברתיים לבין תמורות העבודתו של האדם” (ע. 43).

האם זה אומר – האם בכלל תיתכן אפשרות אחרת? – שהשילומים של הזכויות הסוציאליות והזכויות האחרות המיועדים לקורבנות האבטלה של הרפורמות האלה יהיו מקושרים ל-תמורות העבודה של מקבל את אותם השילומים?

גם אגנבג’יאן רואה את הסוגיה הזאת בצורה זהה: “להפוך את השכר הבסיסי תלוי בתוצאות זה המפתח של הבעיה” (ע.162, The Challenge).

המסר הוא ברור. מפעלים בלתי רווחיים צריכים להיסגר, ולא חשוב מה יהיו התוצאות; האבטלה, שלא ניתן להימנע ממנה, אפילו באמצעותה של המדיניות הכי טובה בעולם, במסגרתה של המדיניות הזאת, חייבת להתקבל כתופעה נורמלית; ופערי השכר חייבים להחריף עוד יותר, כיוון שבדיוק זאת תהיה השפעת התשלום לפי התוצאה בלבד. וכל הרמזים מאותתים שמגזרי המיומנויות של מעמד הפועלים, ועוד יותר את השכבות הרחבות של האינטליגנציה, של המפלגה ושל פקידי הממשל, ירוויחו במידות ענקיות יותר מהמגזרים של הבלתי-מקצועיים ועובדי הכפיים. בהקשר זה, למשפט הבא בספר של אגנבג’יאן יש בשורות מאיימות:

לאור הדרישות של הטכנולוגיה החדשה, הסירוב ליוקרה תעסוקתית של מהנדסים מומחים הוא בלתי קביל” ( שם).

בניסיון מזעזע ליזום הפרטת ענף הדירות, גורבצ’וב מדבר, בדוח 1988 שלו, במונחים עדינים הבאים:

“הרבה הצעות להתיר לאנשים לשלם את מחירי המדינה של הדירות שלהם בכדי שיוכלו לתת אותן ליורשים שלהם, נראות גם כן מאוד הגיוניות” (ע.14).

ההיגיון של הצעות כאלה תלוי בעמדתו של איזה מעמד. בטח שמצדו של פרולטר, הצעות כאלה, עם יתממשו, זה יהיה צעד מאוד נסוג אחרי יותר מ-60 שנה של סוציאליזם. זה לא יהיה רק השמצה ברורה שהסוציאליזם לא מסוגל לפתור את שאלת הדיור, אלא החלת הבעלות הפרטית הקפיטליסטית, שדווקא היא זו שלא הצליחה באף מקום בעולם לפתור את בעיית הדיור. בארצות קפיטליסטיות, הבעלות המרובה של בתים בידי העשירים מתאימה רק לחוסר מגורים של מיליוני בני האדם עניים, ארמונות העשירים רק משתקפים בשכונות מקווצות של הפועלי באזורים של מעמד הפועלים.

 

 

 

גימוד הסוציאליזם והשוואת הייעול עם הקפיטליזם

 

בכל הזדמנות נעשים ניסיונות לדרוס, להשמיץ ולגמד את התכנון הסוציאליסטי: “לצפות שוועדת המדינה לתכנון תהיה מסוגלת לעקוב אחרי כל ההלוואות המגזריות ולבחור באלטרנטיבה אופטימלית זה לטפח בהשליה” (פרסטרויקה, ע. 42). מפסגת ההנהגה הפוליטית, מוגרבצ’וב  ושותפיו הקרובים במפלגה, כמו כן החלק של האינטליגנציה שהם, במילים הבלתי נשכחות של נינה אנדרֵייֶבה (Nina Andreyeva), בהיותם מושפעים על-ידי “ההטפות של קסם ה-‘דמוקרטי’ של הקפיטליזם הנוכחי, ומתרברבים על הישגיו, האמתיים והדמיוניים”, שומעים סיפור ללא סוף של אומללות ומצוקה מוגש לעם הסובייטי על-ידי כלכלה מתוכננת באופן מרכזי (המכונה כלכלת פיקוד מנהלי) וקול שמתפס בעוצמתו ועולה לטובת מערכת של “שיטות ניהול כלכליות” (דהיינו, כלכלת שוק). מערכה ללא הפסקה מתחוללת כבר כמה שנים, ביחוד מאז 1987, כדי להשוות אי-יעילות עם הסוציאליזם והכלכלה המתוכננת באופן מרכזי, בעוד שיעילות הפכה שם נרדף של השוק החופשי, לאמור, קפיטליזם.

הינה בכל זאת עוד דוגמה.

מר ולרי מאקארוב (V.l.Makarov), מנהל המכון הכלכלי והמתמטי המרכזי של האקדמיה הסובייטית למדעים, כתב סקירה על ספר, Reforming the Soviet Economy – שפורסם על-ידי הוצאת Brookings Institution, Washington, 1988 –, של אד היוואט [Ed A. Hewett – ראה בפרק ראשון]. סקירת מאקארוב הופיעה בסקירות של ספרים בעיתון ניו יורק טייםס, תחת הכותרת ‘שני הבטים’, במאי 29, 1988. התיזה של היוואט סוכמה תחת כותרת משנית של הספר שלו: “שיוויון לעומת יעילות”. הוא טוען שהמערכת הסובייטית היא לא יעילה במהותה מפני ששואפת להשיג שוויון. לכן, הוא ממשיך, יש להסביר את הפיגור האחרון בשיעור צמיחה של הכלכלה הסובייטית על-ידי הכלכלה הסוציאליסטית המתוכננת באופן מרכזי. המסקנה שלו היא שהרפורמות הסובייטיות לא מרחיקות מספיק לכת בכדי ליישם את מנגנון השוק, שבלעדי החלתו, אי-אפשר לבקר את הפיגור בשיעור הצמיחה, שלא לדבר על השגת שיעורי צמיחה גבוהים יותר.

לפני שנטפל בתזה של היוואט, יהיה מעניין לקורה לדעת איך עונה להיוואט הכלכלן ה-’סובייטי’ שלנו הממוקם גבוה בהסבירו את הירידה בצמיחה של הכלכלה הסובייטית משך 15 שנים האחרונות. זה  מה שיש לו להגיד:

משנת 1928 ועד 1955, שיעור הצמיחה של הכלכלה הסובייטית היה יחסית גבוה (בין 5 ל-10 אחוז לשנה) ומשך הזמן ההוא האיחוד הסובייטי הפך למעצמה השנייה הגדולה ביותר בעולם מבחינה כלכלית. באותו הזמן נרשמו התקדמויות בחיי החברתיים והכלכליים של האנשים; הם יכלו להסתמך על ביטחון כלכלי, על תעסוקה מלאה, ועל וודאות סביב רמות ההכנסה. היה ניראה לנו שהשגנו את כל מה שרצינו.

אבל הייתה היחלשות של הגורמים אשר הביאו לצמיחה כלכלית. שיעור הצמיחה האט בהתמדה משך 15 או 20 השנים האחרונות; הטיב והגיוון של הסחורה לצרכן התדרדרו; האנשים הפכו יותר ויותר אדישים לחיים פוליטיים וכלכליים ופחתו התמריצים לעבודה נמרצת ולמעורבות ביוזמות מאמצות עבורם. זו הייתה תקופה בה המידע הפך לנגיש במהירות דרך צמיחת התקשורת המודרנית. האנשים באיחוד הסובייטי הפכו יותר ויותר מודעים לתנאים בשאר העולם ולא היה אפשרי יותר לשמור על המצב הסגור של החברה הסובייטית. כפי שגורבצ’וב אמר, זה היה מצב של קדם-משבר ושל קדם-מהפכה.” (ע. 4).

בעוד שבפסקה הראשונה המצוטט למעלה, מאקארוב נאלץ להודות על הצמיחה המדהימה בכלכלה הסובייטית בין 1928 לבין 1955 ועל הבטחת ערובה למה ש-“נרשמו התקדמויות, תעסוקה מלאה, וודאות סביב רמות ההכנסה”, בפסקה מיד אחריה, הוא מבטה הג’יבריש הכי נתעב ושלא יתואר אשר פוגע באמת ובהגינות כאחד. רחוק מלהסביר מדוע שיעור הצמיחה של הכלכלה הסובייטית האט, מדוע יש שם מחסור באיכותה של סחורה לצרכן, מדוע שם יש אדישות גודלת כלפי החיים הפוליטיים והכלכליים ואצל איזה חלק של איזה מעמד או מגזר של האוכלוסייה הסובייטית, מר מאקארוב מבטה טענות גסות, ראויות לכלכלן בורגני, לפיה יש פחות תמריצים לעבודה בברה”מ ושברה”מ היא חברה סגורה. בזמן שעמדה כזאת, הוא ממשיך, יכולה להישמר עד אמצע שנות ה-70, זה הפך יותר ויותר לבלתי אפשרי לעשות כך מול מהפכה שלמה בטכנולוגיית המידע שעשתה מהאנשים הסובייטיים “יותר ויותר מודעים לתנאים בשאר העולם”, וזה, הוא אומר בעקבות גורבצ’וב, היה “מצב של קדם-משבר ושל קדם-מהפכה.

המסקנה, למרות שלא קיבלה ביטוי בכתב, היא שסוף סוף האנשים הסובייטיים לומדים על העוצמה הטבעית של כלכלת השוק, עם המקבילים היפים של הניצול הקפיטליסטי הדיכוי האימפריאליסטי; שהם מתחילים להבין שהסוציאליזם, שיכל לשרת טוב בשלב מוקדם כאשר הכלכלה הסובייטית הייתה לא ממש מפותחת היטב, הוא לא מסוגל להריץ ולקדם אותה ביעילות; שרק מנגנון השוק יכול להבטיח את הזרימה החלקה והיעילה של מורכבות כלכלית כמו הכלכלה הסובייטית; לכן, האיחוד הסובייטי צריך לזרוק לפח האשפה את הכלכלה הסוציאליסטית המתוכננת באופן מרכזי שלו ולפנות דרך לכלכלת השוק. ואם זה יביא יותר תמריצים, פערים גדולים יותר בהכנסות, אבטלה, חוסר ביטחון כלכלי, אי-בהירות סביב רמות ההכנסה, הפרטה גוברת בכל ענפי הכלכלה הסובייטית, התמוטטות של המשקים המשותפים [קולקטיביזציה חקלאית], תוהו ובוהו של השוק, אז שיהיה כך.

זאת היא חזרה מילה במילה של מה שנאמר לאורך עשורים על-ידי האידאולוגים של האימפריאליזם. עצובה, אם מביישת, העובדה שזה נאמר על-ידי נציגים רשמיים ורמי דרג באקדמיה סובייטית של המדעים שהייתה יוקרתית פעם.

עצוב או לא, עדיין עלינו להתמודד עם טענות מאקארוב, ובהשלכה עם טענות היוואט, שלא יוכלו לעמוד באור של האמת ההיסטורית. ראשית, מאקארוב למסביר, וגם היוואט לא, מדוע כמה תחומים של הכלכלה הסובייטית מתפקדים מעולה בזמן שאחרים לא עושים כך. לפי היוואט, האיחוד הסובייטי “מייצר צוללת מסוג אלפה בעלת שלד מטיטניום שנוסעת יותר לעומק יותר מהר מכל צוללת בעולם”, וגם שיש בו “את המערכת להובלת הגז הגדולה בעולם הנשענת על קומפרסורים וטורבינות מיוצרים בבית וכל זה הוגשם לפני המועדים של לוח זמנים למרות המאמצים הטובים ביותר מצדו של ממשל ארה”ב לעקב את בנייתה” (אד היוואט – Reforming the Soviet Economy – עע. 32-33).

הוא ממשיך: “באמצעות הטכנולוגיה של עצמה, האיחוד הסובייטי שלח לירח מכונות מופעלות ממרחקים, הקים ותחזק תחנה פעילה בחלל, קדח את הבורות הנפט העמוקות בעולם, ופיתח טכנולוגיה לייצור בלתי פוסק של אלומיניום יצוק שקבלנים של ההגנה האמריקאית קנו ממנו” (שם).

יותר חשוב”, מוסיף היוואט, “תוך הרבע האחרון של המאה ה-20 הוא זז מעמדה של נחיתות אסטרטגית מובהקת לעומת ארה”ב לזו של השתוות לפחות, אם לא זו של יְתֵרוּת” (שם).

טוב! אז איך יתכן שברה”מ, עם כל הקשיים והמכשולים כביכול של שיטת הכלכלה הסוציאליסטית, מסוגלת לבצע כאלה התקדמויות מרהיבות בתחומים של המדע, ובגז, קידוח, גרעין, חלל, וטכנולוגית המיגון [ביטחון]? היוואט, בשביל לתת את הקרדיט המגיע למומחה הגלוי לב הבורגני הזה, לפחות מודה לפעמים שזהו תודות ל-“עוצמה של השיטה” (שם, ע. 170).אבל המומחה המחופש שלנו, לאמור, מאראקוב, לביזיונו הניצחי, לא יכול אפילו לבטה הודאה מובנת שכזאת, כל כך הוא שבוי לכישוף הקסם של הקפיטליזם ‘הדמוקרטי’ בזמנים העכשוויים וכל כך הוא משתופף בפני ההישגים, האמתיים והדמיוניים, שלו.

שנית, כפי שזה מקובל לכל הצדדים, זה השיעור של הצמיחה של הכלכלה הסובייטית שהוא ירד ולא את הצמיחה האבסולוטית שלה, מאז 1929, השנה בה החלה תכנית החומש [התוכנית הכלכלית של חמש שנים בברה”מ] הראשונה, הכלכלה הסובייטית השיגה צמיחה פנומנאלית. לא הייתה אף שנה אחת בה חווה האיחוד הסובייטי איזה שהי הצטמקות או קיצוץ [4]. אין אפילו ארץ קפיטליסטית בודדה אחת בעולם שיכולה להתפאר בכך. רק העובדה הזאת לבדה מספיקה בכדי להצביע על העוצמה הטבועה בכלכלה המתוכננת באופן מרכזי של הסוציאליזם מצד אחד, ומן הצד השני על החולשה הטבועה בשיטה הכלכלית הקפיטליסטית – כלכלת השוק.

שלישית, זה יותר קשה להמשיך ולהחזיק בשיעור צמיחה קודם כאשר הכלכלה מתפתחת, מפני ששיעור ההגדלה צריך להיחשב על בסיס הרבה יותר רחב. כך ביחוד בתנאים של הסגר אימפריאליסטי ובמרוץ חימוש מונהג על -די השראתו והנהגתו שאימפריאליזם, גורמים שהם מאקארוב התעלם מהם לחלוטין לאורכה של הסקירה שלו.

רביעית, מאקארוב, בדרכו להסביר את ירידת שיעור הצמיחה, מעלה את הטיעון ש-“האנשים הפכו יותר ויותר אדישים לחיים פוליטיים וכלכליים”. אבל הוא לא מסביר מי הם “האנשים” האלה ואיזה שכבת אוכלוסייה הם מייצגים. האם הם פועלים או השכבה העליונה של האינטליגנציה, עם שאיפותיה הבורגניות, אשר הפכה אדישה לחיים פוליטיים וכלכליים? האם השכבה הראשונה או השנייה היא זאת שסבלה מהשחיקה במוסריות הסוציאליסטית, בסולידריות ובשיתוף-פעולה הסוציאליסטית, וביוזמה סוציאליסטית? האם זאת היא הקודמת או האחרונה שמדגישה בחוזקה את תביעותיה למען החלפת הסולידריות הסוציאליסטית על-ידי תאוות בצע ורכושנות, על-ידי תמריצים חומריים וגדולים יותר ופערים יותר גדולים בהכנסות? מאקארוב לא מציע אף עובדה בכדי להוכיח שזהו מעמד הפועלים אשר הפך לאדיש לחיים הפוליטיים והכלכליים, כי אם זה היה נכון, אז יהיה בלתי אפשרי לדמיין, שלא לדבר על לממש, את ההצלחות המדהימות שהושגו על-ישי האיחוד הסובייטי בתחומים של הכלכלה, בהם ביצועים שלו הרשימו אפילו את המבקרים הבורגניים של האיחוד הסובייטי, כמו בתחומים של הובלת הגז, הטכנולוגיות של הגרעין ושל החלל וכן הלאה.

חמישית, מאקארוב לא מסוגל להוכיח שפערים ותמריצים יותר גדולים יכולים לרפא ירידה בצמיחה. התמריצים הם לא חדשים בכלכלה סובייטית. הם היו בשימוש בשנות ה-30, ה-40 וה-50 של המאה ה-20, ונתנו תוצאות מאוד טובות. אבל, כאשר הכלכלה הסוציאליסטית מתפתחת, יש צורך בהפחתת התמריצים האלה ובפערים בין ההכנסות. וזה מפני שללא הפחתה בפערים אין אפשרות לנוע מהשלב הראשון, הנמוך יותר, של הקומוניזם (בדרך כלל מוגדר כסוציאליזם) לשלב השני, הגבוה יותר של הקומוניזם, בו תוחלף נוסחת “מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי עבודתו” על-ידי נוסחת “מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו”. אבל שינוי כל כך עצום בסדר עדיפויות הנוגע לחלוקה [של משאבי החברה הקומוניסטית בשלב המפותח ביותר בין כל בני האדם להם היא שייכת – אנג’לו]  אי- אפשר לממש אותו משך זמן קצר; שינוי כזה חייב להתחולל למען מודעות ועקביות בכיוון הזה. מאקארוב רוצה שהחברה הסובייטית תנוע בכיוון הפוך, דהיינו, הוא לא רוצה רק לעצור את צעידת החברה הסובייטית בכיוון של השלב הגבוה יותר של הקומוניזם; הוא למעשה שואף לנטוש את המטרה ולנוע אחורה בכיוון מנוגד שמוביל, הגם אם על-ידי עיקולים וסיבובים שונים, דרך סמטאות, לכביש מהיר ורחב של הכלכלה הקפיטליסטית. שאלה זו היא יותר מדי חשובה, ויותר מדי מורכבת, בכדי לטפל בה באמצעות מאמר קטן. לכן נחזור לנושא הזה במהדורה הבאה ונשתדל להמחיש כי הניתוח של מאקארוב פגום עד היסוד ושהפתרון המוצע על-ידו ועל-ידי תומכים אחרים של הרפורמות הכלכליות הסובייטיות לא מגישים דבר מלבד סבל להמוני המונים של העם הסובייטי, בזמן שמעניקים הטבות ענקיות למגזר קטן של בעלי זכויות יתר של החברה הסובייטית, ובמיוחד לחלק של האינטליגנציה שהיא המסנגרת הכי נלהבת והתומכת הצעקנית ביותר של הרפורמות הכלכליות המוצעות ומבוצעות כיום בברה”מ. בחשבון הסופי, בטח שלרוב רובם של הסובייטים אין עניין בהן. בגלל זה הסמכויות הסובייטיות לא מעיזות לשים את חבילת הרפורמות שלהן במבחן משאל עם כפי שהם הבטיחו כשהתחילו בכך.

לבסוף, מאקארוב אומר שעם מהפכת טכנולוגית המידע, האנשים הסובייטיים “הפכו יותר ויותר מודעים לתנאים בשאר העולם”.חבל שהטכנולוגיה הזאת של המידע לא הביאה מודעות “לתנאים בשאר העולם” למר מאקארוב. על איזה עולם הוא מדבר? יש לו בראש, למשל, את רוב ארצות ביבשות הרחבות של אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית שעמיהם מדוכאים וסופר-מנוצלים [כלומר מנוצלים במידות קיצונית ובצורות מחפירות ביותר] על-ידי חופן קטן של ארצות אימפריאליסטיות, אשר השתמשו במהפכה מדעית טכנולוגית בכדי להוסיף ולהגביר עוד את הסופר-ניצול הזה – או, האם יש לו בראש את קבוצת המיעוט הסופר-מנצלת הזאת של ארצות, אשר, צומחות שמנות על-ידי, פְּשׁוּטוֹ כְּמַשׁמָעוֹ, הובלת עשרות מיליונים של אנשים כל שנה למוות בטרם עת דרך של מחלות, תת תזונה, רעב ועוני? מספיק רק לשאול את השאלה הזאת בכדי להבחין למאקארוב צריך להיות בראש את סוג הקטן של המנצלים האלה. הוא רוצה בהליכה דרך כלכלת השוק, אפילו אם ההליכה הזאת תערב את רוסיה בשותפות עם הקבוצה הקטנה הזאת בשוד על חשבונם ההמונים הרחבים שחיים בארצות המכונות עולם שלישי – השתלשלות שחייבת להפוך את מארקס, אנגלס, לנין וסטלין בקברים שלהם – וכמובן, הכול בשם המרקסיזם-לניניזם.

בְּסַך הַכֹּל, התזה של מאקארוב היא רק אַקדָמָה לפני שאומרים, בסגנון של עוד כלכלן ניאו-בורגני בברה”מ שנפגוש בקרוב [אני מקווה], כי מעמד הפועלים הסובייטי הפך נִרפֶּה ואדיש לחיים כלכליים; כי, משים כך, יש לנער אותו מהעצלות ומהאדישות הללו על-ידי יישום של מנגנון כלכלי כזה כמו אבטלה. בקיצור, צריכים להכריח את מעמד הפועלים הסובייטי לייצר יותר ויותר דרך הפחדה ודרך כפיפות לאיומי רעב וצום בדרך אופיינית לכלכלה קפיטליסטית.

 

 

 

 הערות

 

[1] הציטוטים ברוסית לוקחים לי הרבה זמן על חשבון מהירות בתרגום הספר, וחבל על הזמן הזה.

לכן אפחית בהם. במקומם אתרגם את ההפניה שכתובה בספר. למשל, בהערה הנוכחית כתוב שהציטוט נלקח מתוך ספר באנגלית של פרסטרויקה של גורבצ’וב במילים אלה: בעמודים 18-19. עד עכשיו הבאתי את הציטוטים, כפי שהציטוט הנוכחי פרוס כאן למטה, ברוסית. הציטוט הזה נלקח מהמקור שבקישור זה: http://www.newchrono.ru/prcv/Publ/Gorbachev/perestroika.htm

הפעם יש לציין שבספר של הרפאל בראר לא תורגם הציטוט שכתוב למטה בכתב נטוי בין מגרשיים. גם ציונים כאלה ודומים להם מפסיקים עכשיו להעסיק את התרגום הזה שלי. ככה, בפחות בדיקות, אולי אצליח לעבוד מהר יותר ולסיים תפקיד שכל מפלגה קומוניסטית בעולם, כולל אלה שבאזור שלנו, ומק”י ביניהן, היו מזמן צריכים לסיים למלא את התפקיד שהן, תוך הסתפקות בהתעטפותן עם אצטלת השם שבהתהדרות בו, מנסות להתחמק מביצועו כפי שהוא הושלם, למשל, בדוגמא הרוסית הזאת  https://work-way.com/literatura/xarpal-brar-perestrojka-polnyj-krax/ שכבר תרגמה את כל הספר הזה של הרפאל בראר או לפחות בדוגמא המצומצמת בתרגום שמופיעה בקישור הזה:

 http://www.rotfront.su/ch-brar-perestroyka-polniy-krach-revizionizma

או בדוגמא הבאה:

https://www.scribd.com/doc/308211870/Perestroika-El-Completo-Colapso-Del-Revisionismo-Harpal-Brar-pdf 

 

במקרה שלנו, הפשלה הזאת נבעה מסגידה – אופורטוניסטית וכביכול עקרונית – לדמוקרטיה מצדה של הנהגה זעיר בורגנית בעד תופעת גורבצ’וב-גלסנוסט-פרסטרויקה. והתוצאה היא אדיקות דוגמתית באמונה שמתעלמת מהתפיסה המרקסיסטית בנוגע לדמוקרטיה – תפיסה שהיא מנומקת באופן מספק אצל לנין בעבודתו שפרסמנו כאן באתר financend על המדינה והמהפכה.

וכאן למטה הציטוט ברוסית שציינו בהתחלה:

 

На каком-то этапе — особенно это стало заметно во второй половине 70-х годов — произошло на первый взгляд трудно объяснимое. Страна начала терять темпы движения, нарастали сбои в работе хозяйства, одна за другой стали накапливаться и обостряться трудности, множиться нерешенные проблемы. В общественной жизни появились, как мы их называем, застойные и другие, чуждые социализму явления. Образовался своего рода механизм торможения социально-экономического развития. И все это в условиях, когда научно-техническая революция открыла новые перспективы экономического и социального прогресса.

[Складывалась довольно странная картина: крутится огромный маховик могучей машины, а передачи от нее на рабочие места буксуют или очень слабы приводные ремни.]

В своем анализе ситуации в стране мы прежде всего столкнулись с торможением роста экономики. Темпы прироста национального дохода за последние три пятилетки уменьшились более чем вдвое, а к началу 80-х годов они упали до уровня, который фактически приблизил нас к экономической стагнации. Страна, прежде энергично догонявшая наиболее развитые страны мира, начала явно сдавать одну позицию за другой.

 

[2] http://archive.org/stream/perestroikanewth00gorbrich#page/94/mode/2up

 

[3] אם הייתה סכנה, היא איימה רק על מי שהתנגד לרביזיוניזם החרושצ’ובי. וזה מכוון שהאחדות של “הגוש הסובייטי” הייתה אפילו יותר מדי “מגובשת” תחת הוראות הרביזיוניזם, שהשפעתו “גיבשה” תחתיו הרבה מפלגות קומוניסטיות בעולם. הרביזיוניזם המסוים הזה ממשיך בעזרת ניסוחים “מתוקנים” לפטם את הרביזיוניזם למרקסיזם בכלל והרביזיוניסטים בארץ בפרט, אשר ממשיכים לאיים, הפעם בהצלחה יתרה, אצלנו לפחות, על המתנגדים שלהם – הערת המתרגם, אנג’לו איידן.

 

[4] זה היה נכון בזמן המאמר נכתב, דהיינו, ביוני-יולי של שנת 1990.

כללי

הנשיא טראמפ – תותח משוחרר על הסיפון אימפריאליסטי

http://www.lalkar.net/wp-content/uploads/2017/02/trump.png

 

לא הכול הולך חלק אצל האימפריאליסטיםimage

 

 

http://www.lalkar.org/article/2604/president-trump-a-loose-cannon-on-the-imperialist-deck

השקפותיו של טראמפ על רוסיה, על נאט"ו, על האיחוד האירופי, ועל הסכמי סחר כגון TPP ו- TTIP, פוגעות במעמדות השליטים בארה"ב ובמדינות האימפריאליסטיות האחרות. השקפות אלה הן לא נגד האינטרס של ההמונים בארה"ב או בכל מקום אחר. בדיוק בגלל הסיבה הזאת שההשקפות האלה מתקבלות על ידי אנשים פשוטים ומעוררות שנאה וההתנגדות אצל המעמדות השליטים בארה"ב, אירופה ויפן. אלה הן השאלות שסביבן מרוכזות האופוזיציות נגד טראמפ – ולא דעותיו על נשים, הומוסקסואלים ומיעוטים אתניים.

אם הוא יצליח במדיניותו, נשאר בסימן שאלה. מה שבטוח הוא שטראמפ מתמודד עם אופוזיציה נוראה. התשלובות הצבאיות/ התעשיות/ האבטחה,

וול סטריט, כלי התקשורת העוצמתית, אפילו הרוב הרפובליקנים בקונגרס (שלא לדבר על הדמוקרטים, ולא רק בארה”ב) – כל אלה כפופים למעמד השליט המספק להם במימון למען הקמפיין שלהם ולא של של העם האמריקאי – הם לא הולכים פשוט להתלהב על טראמפ ולקבל את מדיניותו בהשלמה ידידותית ושלווה.

 

פרסטרויקה - התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם

פרסטרויקה – התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם–פרק ראשון

Perestroika

The Complete Collapse of Revisionism

CHAPTER I : March/April 1990

 פרסטרויקה – התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם

הרפאל בראר

Harpal Brar

 

פרק ראשון

(אחרי מבוא והקדמה)

פורסם בביטאון לאלקאר ב- מרץ/אפריל 1990:

לאלקאר – http://www.lalkar.org/

ארגון מחדש (פרסטרויקה) – פרישה סופית מהלניניזם

פרסטרויקה – פרישה סופית מלניניזם

 ההגדרה של ארגון מחדש (פרסטרויקה)

 למה "ארגון מחדש"?

סוציאליזם והעולם

 עולם אינטגראלי ושל תלות הדדית

 טבעו של אימפריאליזם

 שינוי של סתירות

 שאלה של מיליטריזציה

 אימפריאליזם והעולם השלישי

 סיכום

 

פרסטרויקה – פרישה סופית מלניניזם

 

במרץ 1985, אחרי מותו של צ’רננקו, בדיוק לפני חמש שנים, מונה מיכאיל גורבצ’וב למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי [מקב”מ – הרי שבישראל מכנים גם את האיחוד הסובייטי בשם של ברה”מ]. עבר כבר מספיק זמן בכדי שנוכל להביע עמדה על המנהיגות שלו ב-מקב”מ וגם, הרבה יותר חשוב, על הביצועים שלו בתחום מדיניות החוץ והפנים. לכן אנחנו מכריזים ממש בהתחלה שהחמש השנים הללו היו תקופה של אסון גמור עבור מטרות הסוציאליזם, לא במזרח-אירופה בלבד, אלא גם בברה”מ עצמה, בה תוהו ובואו כלכלי, קלחת לאומנית, התנוונות פוליטית ומוסרית, מעמידים איומים רציניים יותר ויותר על שלמות ואפילו על קיום של ברה”מ. למרות שהתחקות אחרי שורשי הריקבון הזה מוביל עד לוועידה ה-20 של מקב”מ בשנת 1956, כאשר תחת מנהיגות חרושצ’וב, המפלגה אימצה סידרה של עמדות שגויות, הצורה החריפה הנוכחית של הריקבון בברה”מ ובמזרח אירופה נובעת ישירות מהמדיניות שפורסמה בשם תאומי של גלסנוסט ו-פרסטרויקה, שאומצו בהתאם בישיבות של מליאת הועד המרכזי של מקב”מ בינואר וביוני 1987 – נקיטות מדיניות אשר, לא בהפתעה, מובילות לתוצאות רעות … יותר מזה, הרות אסון. שאר המאמר הזה מוקדש לאמת את המחלוקת הזאת. אי-אפשר לנהוג בצדק אובייקטיבי כלפי נושא כזה במסגרת של מאמר-עיתון בודד. למרבה הצער, ללא ספק נצטרך לחזור לנושא הזה. לכן המאמר הנוכחי מיועד לשמש כהשתתפות ראשונית שלנו לדיון שמתקיים כעת במפלגות, ארגונים וחוגים של מעמד הפועלים מסביב לעולם.

המסמכים, שבראש וראשונה מהווים נושא התייחסות וביקורת בסדרת המאמרים אשר לפנינו, הם:

1. פרסטרויקה (באנגלית), מאת מיכאיל גורבצ’וב (הוצאה לאור של Collins, להלן פרסטרויקה),

http://archive.org/stream/perestroikanewth00gorbrich#page/94/mode/2up

2. דו”ח (באנגלית) של גורבצ’וב לאירוע של 70 שנה למהפכת אוקטובר הגדולה (להלן דו”ח 1987),

[במקום הזה היה קישור מוטעה. החלפתי את הקישור המוטעה עם קישור נכון:]

 

http://www.workers.org/marcy/perestroika/4.html

 

3. דו”ח (באנגלית) של גורבצ’וב לוועידה ה-19 של כל האיחוד מטעמה של מקב”מ  ביוני 1988 (להלן דו”ח 1988),

4. האתגר: כלכלה של פרסטרויקה (באנגלית – The Challenge: Economics of Perestroika), מאת אבל אגנבג’אן (Abel Gyozevich Aganbegyan – הוצאה לאור של Hutchinson, להלן האתגר). האקדמאי אגנבג’אן , דרך אגב, מתואר בספרות סובייטית כ-“איש במוקד של פרסטרויקה”.

 

ההגדרה של ארגון מחדש (פרסטרויקה)

 

גורצב’וב מגדיר פרסטרויקה, לא כסתם ארגון מחדש, אלא כ-“מהפכה מלמעלה”. הוא אומר “הכוונה היא לשינויים מהפכניים ממשיים ועמוקים מוגשמים ביוזמת הסמכויות עצמן, אבל נצרכים על-ידי שינויים אובייקטיביים בנסיבה ובהלכי רוח חברתיים.” (פרסטרויקה עמוד 55).

גורבצ’וב מבטיח לנו שוב ושוב שהוא לא מסכים עם ההשקפה של כמה אנשים כי “הסוציאליזם נמצא במשבר עמוק והביא את החברה שלנו לאין מוצא; שהוא לא מסכים עם אלה שאומרים: “יש לנו רק יציאה אחת … : לאמץ שיטות קפיטליסטיות של ניהול כלכלי ושל דפוסים חברתיים, בכדי להיסחף בכיוון הקפיטליזם.” הוא מבקר את אלה ש-“שמרחיקים לכת עד לטעון כי המהפכה של אוקטובר 1917 הייתה טעות אשר ניתקה כמעט לגמרי את הארץ שלנו מהקדמה החברתית בעולם” (שם ע.36). “שום דבר לא יהיה יותר רחוק מן האמת ,” הוא אומר, מהפירוש שה-פרסטרויקההתבקשה מתוך מצב ההרסני של הכלכלה הסובייטית, ושהפירוש שלה הוא שחרור מהשליות הסוציאליזם ומהמשבר עבור האידאלים והמטרות שלו” (ע.11). הוא אומר בהמשך כי: “אנחנו לא הולכים לשנות את השלטון הסובייטי, כמובן, או לנטוש את עקרונות היסוד שלו, אבל אנחנו מכירים בצורך לשינויים שיחזקו את הסוציאליזם ויהפכו אותו ליותר דינמי ובעל משמעות פוליטית יותר.” (ע.54).

רחוקה מלהיות הפחתה מהסוציאליזם, גורבצ’וב נועז מספיק בכדי לאפיין את המדיניות של פרסטרויקה במונחים הבאים:

“ … בעוז-רוח בולשביקי ובדחף אנושי חברתי שבו, המסלול הנוכחי הוא תולדה ממשיכה של ההשלמות הגדולות שהמפלגה הלניניסטית התחילה בימי אוקטובר 1917. ולא רק סתם המשך, אלה התארכות והתפתחות של הרעיונות המרכזיות של המהפכה. עלינו להקנות דינמיות חדשה לדחף ההיסטורי של מהפכת אוקטובר ולקדם הלאה כל מה שהדחף הזה התחיל בחברה שלנו.” (ע.50).

ובכדי לממש קידום כזה, ה-פרסטרויקה חייבת להתלוות על-ידי גלסנוסט (מילולית – פתיחות), דהיינו, על-ידי תהליך מתואר כ-“דמוקרטיזציה מושלמת” בכל רמות החברה כי ללא דמוקרטיזציה, נטען, היא תכשל, כפי שנכשלו רפורמות קודמות שלא לוו על-ידי גלסנוסט. ניראה בקרוב את התוצאות המעשיות של יישומים במדיניות התאומים האלה – תוצאות שחושפות את הטענות הרמות שנעשו על-ידי גורבצ’וב בשמן.

 

 

למה פרסטרויקה?

 

לפני שננתח את ההיבטים השונים של המדיניות החדשה הזאת, זה לגיטימי לשאול השאלה: למה פרסטרויקה? גורבצ’וב אומר לנו שהמקור של פרסטרויקה ניתן לייחס ישירות לסטגנציה [קיפאון] של הכלכלה הסובייטית משנות ה-70 המאוחרות והלאה. הנה איך הוא מנסח את זאת:

במצב מסוים – זה נהייה ברור במיוחד במחצית השנייה של שנות השבעים – התרחש משהו שלא ניתן להסבירו במבט ראשון. הארץ התחילה לאבד תנופה. המעידות הכלכליות הפכו יותר תכופות יותר. הקשיים התחילו להצטבר ולהחריף, והבעיות ללא פתרון להתרבות. יסודות שאנחנו מכנים סטגנציה ותופעות אחרות זרות לסוציאליזם החלו להופיע בחיי החברה. נוצר סוג של “מנגנון בלימה” שהשפיע על התפתחות החברה והכלכלה. וכל זה התרחש בזמן שמהפכה מדעית וטכנולוגית העלתה סיכויים חדשים לקדמה חברתית וכלכלית.

תוך כדי ניתוח של המצב, קודם גילינו לראשונה האטה בצמיחה כלכלית. משך חמש עשרה שנים האחרונות שיעור הצמיחה של ההכנסה הלאומית ירד יותר ממחציתו, ועד להתחלת שנות השמונים, נפל לרמה קרובה לסטגנציה כלכלית. ארץ, שפעם הדביקה במהירות את האומות המפותחות ביותר בעולם, התחילה לאבד עמדה אחת אחרי השנייה.” (עע.18-19). [בפרק השני, כאשר חוזר על הציטוט הזה, החבר בראר מדגיש את המשפט האחרון- אנג’לו].

ויותר הלאה: “הטילים שלנו מסוגלים למצוא את שביט היילי ולטוס לוונוס בדיוק מדהים, אבל לצד הניצחונות המדעיות והטכנולוגיות האלה יש חוסר ברור ביעילות בשימוש של הישגים מדעיים עבור צרכים כלכליים … “

במקביל לסטגנציה כלכלית, אומר גורבצ’וב, הייתה “שחיקה הדרגתית בערכים אידיאולוגיים ומוסריים של העם שלנו … “ והרפיה בהדרכת המפלגה: “ערכים דגולים ילידים של מהפכת אוקטובר ושל המאבק האמיץ למען הסוציאליזם נרמסו מתחת לרגליים;“ לא זו בלבד שהעם הסובייטי איבד עניין בעניינים חברתיים, אבל “לעבודה אין יותר את המעמד המכובד שלה,” וגם “אנשים, הצעירים במיוחד, נהיו למען רווח בכל מחיר.” ככה שרעיונות של פרסטרויקה הונעו לא רק על-ידי התחשבויות כלכליות, אלא גם “על-ידי מצפון מוטרד, על-ידי מחויבות ללא חת למען אידיאלים שירשנו מהמהפכה … “ עד כדי כך מפיו של גורבצ’וב.

אם ניקח בחשבון כל ההתבטאויות החשובות של גורבצ’וב, כפי שהן כלולות בשלושת המסמכים הכי סמכותיים, שהתייחסנו אליהם בהתחלת המאמר הזה, אנחנו יכולים להגיד שהתזות שלו על פרסטרויקה אפשר לחלק אותן לתת-קטגוריות הבאות:

1. הערכה מחדש של ההיסטוריה הסובייטית – לשון עוקפת או מנומסת (או יופמיזם, כלומר, לשון נקייה) למען מתקפות בלתי מצדקות ולא מדעיות נגד יוסף סטלין וניסיון, אף כי לא משכנע, לשלול את הפרק המפואר ההוא בהיסטוריה של פרולטריון העולם, בו ברה”מ, תחת הדגל של המרקסיזם-לניניזם וההנהגה של מקב”מ, עם סטלין בראשה, ביצעה גבורות ללא דומות בביצוען בבניית הסוציאליזם.

2. גלסנוסט (פתיחות) – “דמוקרטיזציה של החברה הסובייטית.

3. ארגון מחדש של הכלכלה הסובייטית.

4. סוציאליזם והעולם.

אנחנו מעדיפים לדון בהיבטים אלה של פרסטרויקה בסדר הפוך. המאמר הזה תחום ל-4 שלמעלה. מאמרים נוספים יבואו בעקבותיו לדון בהיבטים אחרים.

 

 

סוציאליזם והעולם

 

חצי מהספר של גורבצ’וב מוקדש לנושא הזה. הדו”ח שלו במאורע של 70 שנה למהפכת אוקטובר הדגולה כולל חלק העוסק במצב הבינלאומי – “מהפכת אוקטובר והעולם של היום” – בו גורבצ’וב שם ניתוח של העולם העכשווי ומגיע עם איזה ניסוחים תיאורטיים פנטסטיים (במובן – לא יאומן) – ניסוחים אשר, בלשון המעטה, במחלוקת עם המציאות, בפער אפילו עם הניתוח של המצב בעולם שאושר על-ידי מקב”מ בוועידת המפלגה ה-27 שלה, והניסוחים האלה הם פרישה ברורה מהמדע של מרקסיזם-לניניזם. דו”ח 1988 חוזר על אותם הניסוחים עצמם.

 

 עולם אינטגראלי ותלוי הדדית

 

התזה המרכזית של גורבצ’וב היא שהעולם בו אנו חיים הוא עולם תלוי הדדית ועולם אינטגרלי [אחיד ובלתי נפרד]. בהתעלמות מהסתירות הבסיסיות של התקופה שלנו (הסתירות בין הסוציאליזם והאימפריאליזם; בין האימפריאליזם לבין האומות המדוכאות ולבין עמי העולם בכלל; בין הפרולטריון לבין הבורגנות; ובין הארצות האימפריאליסטיות השונות לבין עצמן), גורבצ’וב אומר:

כפי שאתם יודעים המושג הזה מגיע מהרעיון שעם כל הסתירות העמוקות של העולם העכשווי, ועם כל ההבדלים השורשיים בקרב הארצות הכלולים בו, הוא הוא תלוי הדדית ואינטגרלי”. (דו”ח 1987).

{ המשפט המקורי נמצא בעמוד שיכול להשתנות מ-47 ל-48 בעתק בשפה רוסית שהורדתי באמצעות דפדפן ‘מוזילה פיירפוקס’ (לא ‘גוגל’) ושמרתי אצלי מהאתר הזה: http://www.gorby.ru/img.php?img=file&art_id=24592 – והציטוט ברוסית בהערה מספר [1]– אנג’לו.}

על איזה בסיס אפשר לאפיין את העולם הזה כתלוי הדדית ואינטגרלי? הנה תשובת גורבצ’וב:

הסיבות לכך כוללות האינטרנציונליזציה [הבנאום] של הקשרים הכלכליים העולמיים, ההיקף הכולל למען מהפכה מדעית וטכנולוגית, התפקיד החיוני החדש המוצג על-ידי התקשורת ההמונית, מצב המשאבים של כדור הארץ, הסכנות הסביבתיות המשותפות וזעקת הבעיות החברתיות של העולם המתפתח שמשפיעות על כולנו. אבל הסיבה העיקרית היא בעיית הישרדותה של האנושות. הבעיה הזאת היא עכשיו עמנו בגלל שהפיתוח של הנשק הגרעיני והסכנות באפשרויות השימוש בו הטילו ספק בדיוק על הישרדות של המין האנושי.” (שם)

{גם אצלי, שם – והציטוט ברוסית ב-[2], וכך הלאה עם הציטוטים ברוסית בהמשך עד סוף הפרק. בפרק השני כבר לא יהיו ציטוטים ברוסית – הסיבה לכך היא שדבר צורך הרבה זמן – אנג’לו.}

אין שום חדש ב-“אינטרנציונליזציה של היחסים הכלכליים העולמיים"[3]. ה-אינטרנציונליזציה הזאת היא ישנה כפי שישן הוא הקפיטליזם המודרני עצמו. מהימים המוקדמים שלו, הקפיטליזם ביקש שום דבר פחות משוק עולמי. גורם זה היה בבסיס של התגליות הגאוגרפיות מהמאה ה-15 והלאה, שלא לדבר על סחר עבדים, קולוניזציה של העולם החדש ולאחר מכן של אסיה ואפריקה. אם מדברים כל התופעה הזאת במונחים של תלות הדדית, אז אפשר כמו כן להמשיך לדבר בדיוק באותה הלגיטימיות על תלות הדדית בין השודד לבין זה שנשדד ממנו. שהאימפריאליסטים, והאידיאולוגים שלהם, ידברו במונחים אלה בניסיון להסתיר את הניצול של העמים המדוכאים מצדם – זה ניתן להבין. אבל מצדו  של קומוניסט – זאת היא פרישה בלתי מותרת מעקרונות המרקסיזם-לניניזם.

בנוגע להכרזות-תרועה “מהפכה מדעית וטכנולוגית,” שוב, אין שום דבר חדש גם בזה. הקפיטליסט רודף ללא-קץ אחרי החליצה של כמות היותר ויותר גדולה של ערך עודף, תוך שהוא מבטא את עצמו דרך חוק התחרות, דואג לכך שהתקדמות הטכנית תמשיך להתרחש בהתמדה. אבל לאף אחד שקורה לעצמו קומוניסט מותר להרשות לעצמו להיות כל כך מסונוור על-ידי מהפכה טכנולוגית ששוכח כי” … במסגרת השיטה הקפיטליסטית, כל השיטות לעליית התפוקה החברתית של העבודה מיושמות על חשבונו של העובד הפרטני; כל האמצעים לפיתוח הייצור משתנים לאמצעי שליטה על היצרנים [הישירים – הפועלים] ולאמצעים לניצולם; הם קוטעים את העובד לחלקים של אדם, הם משפילים אותו לדרגת תוספתן למכונה, הורסים כל מה שנישאר מקסם עבודתו והופכים אותה לכלי נתעב … מכופפים אותו תחת עריצות הכי נתעבת מרוב שפלתה”[4].

יתר על כן, הארצות הקפיטליסטיות המפותחות דוחפות בחריצות אל תוך המערכת את המהפכה המדעית והטכנולוגית הזאת למען הגברת ניצול היתר של העמים ביבשות הרחבות של אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית, ועכשיו ביתר שאת גם של עמי מזרח אירופה, למשל, פולין, הונגריה, וכו’.

אף לא מודאגים במיוחד האימפריאליסטים סביב “הסכנות הסביבתיות המשותפות וזעקת הבעיות החברתיות של העולם המתפתח". תודות לניצול היתר האימפריאליסטי, העמים של “העולם המתפתח" הזה טובעים עמוק יותר ויותר אל תוך העוני והחובות, אשר בכדי לשלם אותן, הם מוסיפים להרוס יערות גשם, מצמיחים גידולים למען מזומנים במקום מזון הנחוץ להם לאוכל, מייבאים מזון בהוצאות גבוהות, וכתוצאה צוברים עוד חובות.

אבל מעל הכל, בדו”ח שלו, גורבצ’וב לוחץ על האצות הסוציאליסטיות באמצעות הטיעון המרכזי שלו:

אבל הסיבה העיקרית היא בעיית הישרדותה של האנושות.

והבעיה הזאת של הישרדות האנושות, הפחד הזה בנוגע להיעלמות האפשרית של המין האנושי כתוצאה של חילופי הגרעין, טוען גורבצ’וב, מאלץ אפילו את האימפריאליסטים להשלים עם העובדה שכולנו תלויים הדדית בתוך עולם אינטגרלי ושאנחנו חייבים לשתף פעולה אחד עם השני. והמרדף הלהוט הזה, בשביל לא להגיד מרדף שווא, אחרי עולם של שיתוף פעולה – בין האימפריאליזם לבין הסוציאליזם, בין המנצלים לבין המנוצלים, בין המדכאים לבין המדוכאים – כל הסתירות הממשיות של העולם העכשווי מטואטאות מתחת לשטיח.

נכון שיש חשש מהרס הדדי. אבל זה לא עצר את תכניות המלחמה האימפריאליסטיות. מה שמנע מתקפה גרעינית על-ידי האימפריאליזם עד עכשיו, זו הייתה היכולתו של האיחוד הסובייטי לפתוח בפעולת תגמול אפקטיבית, ולא איזה דאגה משותפת מצדם של מחרחרי מלחמה של ברית נאט”ו בכדי להציל את האנושות מהמכה של מלחמה גרעינית. בזמן, שגורבצ'וב עסוק להדגיש צדים "מעודדים" בחיפוי על הצדים הרעים של מדיניות החוץ של הארצות האימפריאליסטיות, ארה"ב מעסיקה את עצמה בתוכנית מלחמת הכוכבים, המיועדת לאפשר לארה"ב לפרוץ את גבולות של איזון כוחות בכדי להקנות לעצמה את היכולת של המכה הראשונה נגד ברה”מ. בזמן שגורבצ’וב מבטא את התענה כי “שיטה מקיפה חדשה של ביטחון בינלאומי בקונטקסט של פירוק נשק דרושה ואפשרית,” בזמן שהוא מגשש באפלה, מתוך אמונה מאשר מתוך תבונה, בכדי “לזהות את החוקים שמנהלים את האינטראקציה [פעילות הגומלין] של הכוחות אשר דרך יריבות, סתירות וניגודי-אינטרסים, יכולים ליצור את התוצאות הרצויות” [רצויות למי, אפשר לשאול], בזמן שגורבצ’וב ככה עושה, האימפריאליסטים ממשיכים את עסקיהם הרגילים של ערעור יסודות המוסר, המדיני, החברתי, הכלכלי והצבאי של הסוציאליזם עם יעילות באמת אמריקאית – או, שעלינו להגיד, יפאנית. בלי לירות כדור אחד, הם השיגו את ההתפרקות הווירטואלית של ברית ורשה כברית הגנתית מלוכדת למען שלום וקדמה חברתית, בשעה שמחרחרת-מלחמה התוקפנית של ברית נאט”ו נשארת שלמה כפי שהייתה.

 

 

 טבעו של אימפריאליזם 

 

על השאלה הבסיסית של טבע האימפריאליזם, גורבצ’וב שואל:

אבל בהתחשב בשלב הנוכחי של התפתחות העולם וברמה הנוכחית של התלות ההדדית והאינטגרציה שבו, האם זה אפשרי להשפיע על טבע זה ולבלום את הגילויים הכי מסוכנים שלו? במילים אחרות, האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שבעולם האינטגרלי, בו עדיפות ראשונית לערכים האנושיים האוניברסליים, החוקים הפועלים בו יגבילו את היקף של התוצאות ההרסניות המיוצרות על-ידי הפעולות של החוקים האגוצנטריים (האנוכיים) מהן נהנים רק המעמדות השליטים ושהן הבסיס לשיטה הקפיטליסטית?” (הדגשה שלנו – דו”ח 1987, ע.48).[5א]

הניסוח למעלה הוא לא יותר מאשר ביטול-עצמי, ג’יבריש סותר את עצמו. מחד גיסא נאמר לנו שעולמינו הוא עולם אינטגרלי עם חוקים משלו; מאידך גיסא נשאלת השאלה: האם החוקים של העולם האינטגרלי הזה יכולים לבלום את הפעילות של החוק הבסיסי של השיטה הקפיטליסטית? זהו סוג של קושיה שעליה נהוג לומר כי שוטה יכול לשאול אותה יותר מאשר עשרה נבונים יכולים להשיב לה . בקריאת ניסוח כזה מסתחררים; ממנה אי-אפשר להבין איזה אחד משלושתם חזק יותר – החוק של העולם האינטגרלי או החוק הבסיסי של השיטה הקפיטליסטית, או הערכים האנושיים האוניברסליים, להם, נאמר לנו, חשיבות עליונה.

מה שלא יהיה, גורבצ’וב עונה חיובית לשאלה לעיל של עצמו. והתשובה החיובית הזאת המעוגנת היטב במשאלת לב יותר מאשר באיזה ניתוח מוחשי של תנאים מוחשיים של העולם שלנו, אשר מאופיין על-ידי מרוץ חימוש קדחתני, דיכוי וניצול מפלצתיים של העולם השלישי, תוקפנות גלויה בפני כולם כחפי אומות ריבוניות קטנות (כמו ניקרגואה, גרנאדה ופנמה), והחרפתן של סתירות שונות. מספיק להפנות מבט שטחי בכדי להבחין שהעולם שלנו הוא בכלל לא אינטגרלי, אלא עולם מפולג בדיוק באמצע.

גורבצ’וב ממשיך, אחר כך, לשאול שאלות נוספות:

היכול הקפיטליזם להתפטר מהמיליטריזם ולתפקד ולהתפתח בלעדיו בתחומים כלכליים? … “[5ב]

ובהמשך:

כמה מציאותית היא התקווה שלנו שהערנות לאיום הנורא הזה, שהעולם מתמודד מולו, ואנחנו יודעים שהערנות הזאת חודרת גם אל תוך הדרגים המערביים הגבוהים [כלמור, האימפריאליסטיים], תהפוך חלק ממדיניות פרקטית? אחרי הכל, לא משנה כמה תקפים הם טיעוני ההיגיון הבריא, כמה מפותח היטב היא תחושת האחראיות, כמה חזק הוא הדחף לשימור עצמי, יש עדיין דברים שלא צריכים להמעיט בערכם ושנקבעים על-ידי אינטרסים כלכליים ,וכתוצאה מכך, על-ידי אינטרסים מבוססים מעמדית.[5ג]

לאור נחישות גורבצ’וב להתעלם מ-“אינטרסים כלכליים ,וכתוצאה מכך, על-ידי אינטרסים מבוססים מעמדית”, יוצאים מבולבלים מהצירוף של המשפט האחרון בתוך הפסקה המצוטטת למעלה – משפט, אשר, בכך שהוא משקף את המציאות סביבנו, ממוטט ביעילות כל דברי ההבל על עולם “אינטגרלי” “ותלוי הדדית” ביחד עם חוקיו של העולם הזה עצמו.

לבסוף, גורבצ’וב חוזר על אותה השאלה בצורה הכללית הבאה:

במילים אחרות, השאלה היא האם הקפיטליזם מסוגל להתאים את עצמו לתנאים של עולם חופשי מנשק גרעיני, לתנאים של סדר כלכלי חדש והוגן, לתנאים בהם הערכים המוסריים ותבונתיים של שתי שיטות [חברתיות-כלכליות – קפיטליסטיות וסוציאליסטיות – א.א.] בעולם יושבו ביושר.[5ד]

לנוכח הודאתו של גורבצ’וב עצמו שקיימים “דברים שלא צריכים להמעיט בערכם ושנקבעים על-ידי אינטרסים כלכליים ,וכתוצאה מכך, על-ידי אינטרסים מבוססים מעמדית”, למה הוא צריך לשאול שאלה כזאת, אם הוא לא מתכוון להגיע דווקא להסקה בלתי מבוססת של איזו שהן מסקנות הממעיטות בערכם של אותם אינטרסים כלכליים בדיוק מבוססים מעמדית שלהם הוא בעצמו מודע.

 

 

שינוי בסתירות

 

זמן רב לפני כן, גורבצ’וב מגלה לנו במונחים הבאים את הסוד שמאחורי עיבודן הלחוץ של שאלותיו:

התקופה שלאחריי מלחמת העולם השנייה העידה על שינוי לעומק בסתירות ששימשו להגדיר את המגמות העיקריות בכלכלה ובפוליטיקה בעולם. אני מתייחס, מעל הכול, למגמות שמובילות באופן בלתי נמנע למלחמות בין הקפיטליסטים לבין עצמם. [6א]

קודם כל, לאפיין את התקופה שלאחריי המלחמה כזמן של “שינוי לעומק בסתירות” זה חיקוי נלעג של האמת. זאת היא למעשה תקופה של קדמה דגולה בהיסטוריה האנושית דרך התעצמות ורזולוציה הגבוהות ביותר של סתירות – במיוחד של סתירות בין הסוציאליזם לבין האימפריאליזם מצד אחד, ובין האימפריאליזם לבין האומות והעמים המדוכאים מסביב העולם מן הצד השני. זאת הייתה תקופה שהעידה על התהוותן של דמוקרטיות עממיות באירופה המזרחית, על הניצחון של המהפכות הסינית, הקוריאנית, הקובנית והווייטנאמית, על הגשמת עצמאות של ארצות אסייתיות, אפריקאיות וקריביות בכמות של עשרות. כל ההתקדמויות האלה התחוללו על אף התנגדות נרעשת מצדו של האימפריאליזם – ולא דרך איזה שינוי לעומק של סתירות בעולם לכאורה אינטגרלי שלנו.

ואחר כך, גם לא נזקף איזה שינוי לעומק של סתירות לזכותה של התקופה הזאת על יסוד הטענה הסתמית שהארצות האימפריאליסטיות לא מצאו לנכון לפתוח במלחמה נגד זולתן. אנחנו יודעים מדוע לא פתחו במלחמה. גורבצ’וב עצמו מספק את התשובה [כאן, הרפאל בראר מוסיף חיוך מתעווז או מסתלבט עם רמז על שנינה הידועה בשם ‘ביצת הכומר’ (https://en.wikipedia.org/wiki/Curate%27s_egg), במובן כנוע או מחניף שכביכול ביצה מעופשת, כאשר בוחנים אותה בשלמותה, עשויה להיות טובה בחלקה], אשר, כמו ביצת הכומר, יהיה בלתי הוגן לא להכיר ביתרונות של חלק ממנה:

היום המצב שונה. זה שונה לא רק בתוצאות [במקור כתוב: זה לא רק] לקחי מהמלחמה שהייתה, אלא גם [בגודל] החשש להתיש את הכוחות הנערכים של הקפיטליזם לעומת הסוציאליזם, שכבר הפך למערכת עולמית עד כדי גורם מרכזי, בכך שהקפיטליזם לא הרשה לעצמו  הגזמת הסתירות ‘הפנימיות’ מלהגיע עד לתכונות קיצוניות [שלא מאפשרות “להנדס” מספיק  נתינים בהתגייסותם למערכות הקפיטליזם האימפריאליסטי – אנג’לו: עד כאן המאמץ מצדי להבלטת החלק הבלתי מקולקל כביכול של “ביצת” גורבצ’וב]. סתירות אלה התחילו להתפתח אל תוך מרוץ טכנולוגי בין מתחרים לבין עצמם והצטננו עם עזרת הניאו-קולוניאליזם. התחיל סוג חדש של חלוקה ‘שלווה’ של העולם על-פי חוקיות שלנין זיהה בכינוי של ‘בהתאם להון’, שהנתח הגדול הלך למי שהפך לחזק יותר ולעשיר ביותר ברגע נתון. כמה ארצות התחילו ‘להרגיע’ מתחים בכלכלה שלהן על-ידי ניתוב מחדש של משאבים אל תוך התשלובת התעשייתית הצבאית בתירוץ של ‘איום סובייטי’. גם השינויים המתחוללים בתשתית הטכנולוגית והארגונית של הכלכלה הקפיטליסטית סייעו לסילוק סתירות ולאיזון אינטרסים שונים.[6ב]

במשפט הפותח, גורבצ’וב העיר, את ההערה הנכונה, שהאימפריאליסטים לא הגיעו למכות בינם לבין עצמם בגלל פחד להתיש את כוחותיהם מול הסוציאליזם. זה רק מוכיח, הרחק מלהיות הוכחה לשינוי לעומק של סתירות בעולם לכאורה אינטגרלי שלנו, את ההכפפה של סוג אחד מהסתירות – זה הניטש בין האימפריאליסטים – לסוג אחר של סתירות – זה המתחולל בין האימפריאליזם לבין הסוציאליזם – ולניסיונות של הארצות האימפריאליסטיות לפתור את המשברים שלהם על חשבון הסוציאליזם. ולמרבה הצער, הניסיונות נראות מצליחות תודות לתיאוריה של העולם האינטגרלי עם חוקיות ושינוי בסתירות של עצמו.

החילוץ של רווחים כבירים “עם עזרת הניאו-קולוניאליזם” מוצג על-ידי גורבצ’וב כ-“סוג חדש של חלוקה ‘שלווה’ ” וגם כעוד הוכחה לשינוי לעומק של סתירות בעולם כל כך אינטגרלי ותלוי הדדית שלנו. בקושי יש צורך להוכיח שגם במקרה הזה התמונה המתוארת על-ידי גורבצ’וב צורמת בשרירות הצגה חולה כַּפיָנוּת שבה לעומת המציאות. על מנת להכתיב את היחסים הניאו-קולוניאליים האלה, על מנת להשיג את חלוקה ‘שלווה’ כזאת, האימפריאליזם פתח, וממשיך לפתוח, במלחמות נגד הארצות המתהוות. מלחמות ההתערבות ומלחמות אחים בהשראה אימפריאליסטית בארצות כמו אנגולה, מוזמביק, ניקרגואה, אל סלבדור ושורה של ארצות נוספות הן בכלל לא עדות של שינוי בסתירות ושל חלוקתו השלווה של העולם. באותה מידה, עמי העולם השלישי ממשיכים לנהל בהעזה גדלה את המלחמות המהפכניות שלהם נגד האימפריאליזם והבובות שלו בעוז גדל והולך. הם בכלל לא נכנעים בשקט לחלוקה ‘שלווה’ כזאת המיועדת לפתור את הסתירות הבין-אימפריאליסטיות על חשבונם. אם גורבצ’וב יבקר במקומות כמו סווטו, סן סלבדור, השטחים הכבושים של פלסטין, וכן הלאה, וידבר עם האנשים שם על חלוקה ‘שלווה’, זה לא קשה לתאר שהתשובות שיקבל תהיינה תמציתיות ופחות ממנומסות.

במידה שווה, זה גם מוטעה מצדו של גורבצ’וב להציג את התשלובת התעשייתית  הצבאית בארצות אימפריאליסטיות כסוכנות בלתי מזיקה למען הרגעת מתחים, במקום להציג אותה בתור מה שהיא באמת, דהיינו, התוצר הטבעי והבלתי נמנע של הקפיטליזם במונופוליסטי, חלק אינטגרלי של מהותו, וגם אמצעי מכוון נגד הסוציאליזם ונגד תנועות לשחרור לאומי מסביב לעולם.

כמובן שהחלוקה השלווה האימפריאליסטית והצטננות הסתירות בעזרת הניאו-קולוניאליזם יכלו לפגוש תיגר מצד הגוש הסוציאליסטי בסירובו לקבל כזאת חלוקה ‘שלווה’. אבל גורבצ’וב נותן לנו בדו”ח 1987 שלו הבטחה נרגשת שברה”מ מבינה כי “הקפיטליזם המפותח לא היה ולא יהיה מסוגל להסתדר בלי המשאבים של הארצות הללו.  זאת היא מציאות אובייקטיבית. הקריאות לניתק קשרים כלכליים מעוצבים באופן היסטורית בעולם הן מסוכנות ואינן מניבות כל פתרון.[7] 

הוא אפילו גלוי-לב ביתר כנות בספר שלו היכן שהוא אומר:

אני הסברתי בהזדמנויות רבות שאנחנו לא הולכים אחרי השגת מטרות עוינות לאינטרסים של המערב. אנו יודעים כמה חשובים הם המזרח התיכון, אסיה, אמריקה הלטינית, אזורים אחרים בעולם השלישי וגם דרום אפריקה עבור הכלכלה האמריקאית וכלכלת מערב אירופה, במיוחד כמקורות של חומרי הגלם. לנתק את הקשרים האלה זה הדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות, ואין לנו כל שאיפה לגרום קרעים באינטרסים כלכליים הדדיים מעוצבים באופן היסטורי.[8] (פרסטרויקה – ע. 173)

ככה, מתברר, שלא טבעו של האימפריאליזם זה מה שהשתנה, אלא זוהי גישת המנהיגות של ברה”מ שהשתנתה ללא היכר לקראת הצרכים של האימפריאליזם. במקום להתנגד לבזיזה ולשוד האימפריאליסטי, במקום להעניק כל סיוע אפשרי ללוחמים נגדו בעולם השלישי, כפי היה הנוהג המעשי עד הלום, ההנהגה הנוכחית של האיחוד הסובייטי מפגינה הבנה גמורה כזאת ביחסה כלפי הצרכים של האימפריאליזם לגזול את המשאבים מתוך הארצות הללו עד כדי נמנעות מלרצות בקריעתם של “אינטרסים כלכליים הדדיים מעוצבים באופן היסטורי”. אפשר לחשוב שמעכשיו והלאה אין לאתגר אף יחסים כלכליים “מעוצבים באופן היסטורי”, כולל אלה שבין הפרולטריון והבורגנות, תחתם השנייה מנצלת את הראשון. אפשר לחשוב שהייתה שגיאה “לגרום קרעים” ביחסים כלכליים “מעוצבים באופן היסטורי” בין הצאריזם לבין העם הרוסי ב-1917! התחשבות נוגעת ללב שכזאת ביחס לניצול הקפיטליסטי ולזה המכופל האימפריאליסטי למען טיפוחם באינטרסים זכאים לסובלנות שלהם, יותר מכך, למען להלל ולקדש את הניצול הקפיטליסטי ולזה המכופל האימפריאליסטי בשם העולם האינטגרלי והתלוי הדדית, בו חל שינוי לעומק בסתירות בגלל הפחד מפני הכחדת המין האנושי המוזעק על-ידי הנשק הגרעיני. אין פלא שכאלה אולטרה-ריאקציונרים ואנטי-קומוניסטים בקנאות, כמו רונלד רייגן (נשיא ארה”ב לשעבר) וראש ממשלה מרגרט תאצ’ר, הכריזו עם חיוך על הפנים: “אנחנו אוהבים את מר גורבצ’וב. אנחנו יכולים לעשות עסקים עמו.” כן, בטח!

 

 

שאלת המיליטריזציה

 

בדו”ח שלו לוועידה ה-27 של מקב”מ (המפלגה הקומוניסטית של ברה”מ) אלה הם המונחים באמצעותם גורבצ’וב תיאר את המיליטריזם בעידן האלקטרוניקה:

ההיבטים וההשלכות של המהפכה המדעית והטכנולוגית שונים בכל שיטה חברתיות-פוליטיות שונה. הקפיטליזם של של שנות ה-80, קפיטליזם העידן של מדעי אלקטרוניקה ותכנות, של מחשבים ורובוטים, משליך החוצה מהעבודה יותר ויותר מיליוני בני-אדם, כולל אנשים צעירים ומושכלים. עושר ועוצמה ממשיכים יותר ויותר להיות מרוכזים בידיים של מעטים. המיליטריזם פורח להפליא במרוץ החימוש, וגם חותר בהדרגתיות אל השגת שליטה על מנופים של עוצמה פוליטית. הוא מתחיל להפוך למפלצת המכוערת והמסוכנת ביותר של המאה ה-20. עקב המאמצים המושקעים בו, הרעיונות המדעיות והטכניקות הכי מתקדמים נהפכים לנשק להשמדה המונית.[9] 

זה בהחלט נכון, אבל זה היה בפברואר-מרץ של שנת 1986. בקושי שמונה עשר חודשים מאוחר יותר, בדו”ח 1987 שלו, גורבצ’וב נעמד [10] על שלילתה של השתרשות המיליטריזם במהות הקפיטליזם המונופוליסטי ושל היותו תוצאה בלתי נמנעת זה האחרון. ולביסוס השלילה הזאת הוא מציג את הדוגמאות של יפן, גרמניה המערבית ואיטליה וה-“נס כלכלי” שהם השיגו ללא מיליטריזציה בעקבות מלחמת העולם השנייה. הוא נאלץ להודות שאחרי שה-“נס” הזה “עבר, גם הם עברו שוב למיליטריזציה בחזרה”. מכל מקום, הוא מתעקש, זה לא נבע מתוך שורשים “בחוקיות המהותית המנהלת פעילויותיו של ההון המונופוליסטי בן-זמננו”, אלא “על-ידי גורמים זרים לו – ה-‘דוגמה מדבקת’ [заразительный пример] של התשלובת הצבאית והתעשייתית של ארה”ב, המלחמה הקרה, והרוח שבה, שיכולים של יוקרה, הצורך להחזיק בבעלות על “אגרוף ברזל” בשביל הצורך להיות מסוגל לדבר עם מתחרים בשפה נפוצה וההשתוקקות בגיבוי של פלישות כלכליות אל תוך ארצות העולם השלישי באמצעות פוליטיקה של כוח. מה שלא תהיה הסיבה הממשית, הייתה תקופה בה הכלכלה המודרנית הקפיטליסטית התפתחה במהירות בארצות שונות בהן ההוצאות הצבאיות היו מזעריות. הניסיון ההיסטורי הרלבנטי [הקשור] לכך הוא זמין.

במילים אחרות, התפתחות הקפיטליזם המונופוליסטי לא מובילה בהכרח למיליטריזציה. זה באמת מוזר להציע שגורמים, כמו המלחמה הקרה (שבזמני “שלום” היא ביטוי של שנאה שאין לפייסה), יריבות בין-אימפריאליסטית (“… הצורך להיות מסוגל לדבר עם מתחרים בשפה נפוצה”, אם תרצו), “וההשתוקקות בחיזוק של פלישות לארצות של עולם שלישי באמצעות פוליטיקה של כוח” (ואומנם הבריונות של האימפריאליזם שואפת להבטיח לעצמה את התמשכותה של הזרמת השלל מארצות אלה אל האימפריאליזם עצמו), הם זרים [מוזר להציע שכל אלה אמורים להיות “גורמים זרים”], הקרויות, מאורעות ולא תוצאה של התפתחות על-פי חוקיות נעוצה בהון המונופוליסטי בן-זמננו.

דרך אגב אפשר לשים לב כי, בעוד שהגורבצ’וב הקודם מדבר על חלוקה ‘שלווה’ של העולם, נאמר לנו עכשיו שאחרי הכול החלוקה ה-“שלווה” הזאת היא לא כל כך שלווה. למעשה, היא נתמכת (מחוזקת) על-ידי כוח צבאי מקשי (כוח צבאי מַסִיבִי – או “פוליטיקה של כוח”, בשביל מה שיש כבר בתוך כינוי?).

התזה שגורבצ’וב מגיש לנו עכשיו הולכת נגד כל ההדרכות של לנין על האימפריאליזם והיא לא עולה בכנה אחד עם המציאות המתפתחת בעולם שלנו.

 

 

 

האימפריאליזם והעולם השלישי

 

ל-דו”ח [עצמו] של 1987, על הבסיס של הניתוח החדש של גורבצ’וב, יש כמה דברים מעניינים להגיד על היחסים בין האימפריאליזם לבין ארצות העולם השלישי. הדו”ח אומר:

השיטות הניאו-קולוניאליסטיות של שימוש במשאבים של אחרים, העיסוק השרירותי של התאגידים הרב-לאומיים, השעבוד לחובות, חובות שמתקרבים לרמה של טריליון דולר ושבאופן ברור לא ניתן לפרוע, מוביל גם למבוי סתום …[11] 

ויותר הלאה: “מסחר לא צודק נשאר עובדה שתסתיים בפיצוץ, אם בכלל [או בסופו של דבר].[12] 

אז מה הוא הפתרון? זה נראה שיש למנוע את הפיצוץ למען תועלת שניהן, הן של האנושות והן של תקפות אותה החוקיות החובקת כל העולם האינטגרלי שלנו על כל שינוי סתירות לעומק שלו. וגם “ניראה שכמה מנהיגים מערביים מתחילים להבין שהתוצאה הזאת (כלומר, הפיצוץ) היא אפשרות ממשית[13], שצריכים למנוע. והוא ממשיך כך:

אחד מן השניים, או יהיה אסון או חיפוש משותף לסדר כלכלי חדש שלוקח בחשבון את האינטרס של כולם על בסיס שוויוני. אנחנו רואים את הדרך לייסודו של סדר כזה ביישום התפיסה של ‘פירוק-נשק למען התפתחות’[14] 

ובכן, המאמצים של גורבצ’וב מכוונים להדגים בפני האימפריאליסטים את קוצר ראייה של גישתם ולהמחיש להם שזהו לתועלתם הם לשנות את הסדר הבינלאומי הקיים בדרך כזאת, שהשינוי, בעוד שהוא מביא להתפתחות כלכלית בעולם השלישי, יסייע בו זמנית לכלכלה של עצמם. בקיצור, גורבצ’וב פונה לרגישות ולאינטרס האנוכי של האימפריאליזם. ההפצרה המתלהבת שלו נגמרת עם ה-קרשנדו [התלהטות עד לשיא] הזה: “אנחנו עומדים מול ברירה היסטורית מוכתבת על-ידי החוקים של עולם אינטגרלי המחובר הדדית במידה רבה.[15]

הפרחים הנופלים מתייבשים צמאים אהבה והנחל חסר הלב ממלמל הלאה – כך אומר פתגם סיני עתיק. פנייתו הלוהטת של גורבצ’וב, בשם “החוקים של עולם אינטגרלי המחובר הדדית במידה רבה”, תפגוש בוודאי התעלמות מצדם של האימפריאליזם ושל עמי העולם השלישי כאחד, כי איך יכולים המנצלים והמנוצלים, המדכאים והמדוכאים, השודדים והנשדדים, לשבת ביחד ולפתור בידידות את המחלוקות שביניהם. גורבצ’וב דורש את הבלתי אפשרי משני הצדדים. הוא מבקש מהמנצלים להפסיק להתנהג כמנצלים: הוא מבקש מרוב ההמונים הסופר-מנוצלים בעולם השלישי להפסיק להתנגד ולהפסיק להתנהג כמנוצלים. פניות כאלה מיועדות ליפול על אוזניים אטומות או נבוכות.

גורבצ’וב מבסס את חזונו בנוגע ליחסים כלכליים עתידיים בין האימפריאליזם לבין העולם השלישים על ההנחות היסוד הבאות:

1. שצורכי האימפריאליזם במשאבים של העולם השלישי באו על סיפוקם על-ידי חלוקה ‘שלווה’ באמצעות ניאו-קולוניאליזם;

2. שהאיחוד הסובייטי לא יעשה שום דבר בכדי לשבור את היחסים הכלכליים המפותחים באופן היסטורי האלה;

3. שהאימפריאליזם צריך להבין שההתפתחות של עצמו לא נזקקת לצמיחת המיליטריזם ומסתייעת  באי-הובלה לצמיחה כזאת;

4. שהשיטה הנוכחית של ניצול העולם השלישי עלולה להוביל למשבר חובות ולפיצוץ.

כתוצאה מכך, אם האימפריאליסטים יוותר על מרוץ החימוש ויקדש משאבים, דרך יישום ”התפיסה של ‘פירק הנשק למען התפתחות’”, אל ההתפתחות של ארצות העולם השלישי, אז הם יהיו במצב בו יפנו הצידה גם את המיליטריזציה וגם את הפיצוץ בעולם השלישי. וגורבצ’וב יגיש להם סיוע בהקשר זה, בזמן שיבטיח לא לעשות דבר שיקרע את הקשרים המבורכים המעוצבים באופן היסטורי בין האימפריאליזם לבין העולם השלישי. אם זהו מה שהולך להתרחש, כולם ייהנו – האימפריאליסטים, הארצות הסוציאליסטיות והעולם השלישי, וביחד עם העסקה, גם האנושות תינצל מההכחדה של שואה גרעינית. כולנו נהיה שייכים למשפחה-שמחה אנושית אחת.

האיחוד הסובייטי וארצות הברית הן אחראיים במיוחד על עתיד העולם”, אומר גורבצ’וב [באנגלית, עמוד 224] בספר פרסטרויקה שלו. {שתי דוגמאות בהערה [16]}. הם מסוגלים, טוען גורבצ’וב [ע.142], לתרום בצוותא את משאביהם וגם “יכולותיהם המדעיות והאינטלקטואליות על מנת לפתור את הבעיות הכי מגוונות לטובת האנושות.[17] 

בעמוד אחד לפני כן, בספר פרסטרויקה שלו, גורבצ’וב מכריז בלי להוסיף איזה שהיא הוכחה לכך כי “אמירת [רב אלוף קרל פון] קלאוזביץ כי המלחמה היא המשך של מדיניות באמצעים אחרים, שהייתה אמירה קלסית בזמנו, צמחה לאמירה מיושנת ללא תקנה[18]. זה לא היה רק קלאוזביץ שחתם על האמירה הזאת. לתכליתנו, זה חשוב עוד יותר שגם לנין חתם על האמירה הזאת – לא בגלל שלנין היה מחרחר מלחמות, אלא בגלל שכל עוד האימפריאליזם ישרוד, אי-אפשר להתפטר מהמלחמות. כמובן שהצורות והשיטות לפתוח במלחמה יכולות לעבור שינויים, חלקית כתוצאות של פיתוח הטכנולוגיה בתחום הנשק, אבל המלחמה עצמה ככזאת לא תוכל להפסיק להתרחש ללא חיסולו של האימפריאליזם. התיאוריה של גורבצ’וב, לפיה באימפריאליזם מסוגל לפתור בדרך שלווה את המשברים שלו וליישב את הסתירות בתוכו, תוך הימנעות ממיליטריזציה ומלחמות, מקרבת את גורבצ’וב עצמו לתיאורית האולטרה-אימפריאליזם של קאוטסקי מאשר לתזה על אימפריאליזם של לנין.

המלחמות המרובות עד אין-ספור שנפתחו על-ידי האימפריאליזם או בהשראתו מאז שמלחמת העולם השנייה הסתיימה – מלחמות בקוריאה, ווייטנאם, לאוס, קמבודיה; העימותים במוזמביק ובאנגולה; המאבקים של עמי נמיביה ופלסטין; המאבקים המהפכניים למען שחרור לאומי של ארצות אמריקה הלטינית; מלחמת הקונטרה בהשראת ארה”ב נגד ניקרגואה; ההפיכה הצבאית הרצחנית בצ’ילה שהפילה את ממשלת איינדה; התוקפנות האמריקאית נגד גרנדה ופנמה הקטנות; המאבק של עמי דרום אפריקה נגד משטר האפרטהייד השנוא – כל אלה ועוד הרבה סכסוכים ומלחמות נוספים שגרמו למתים ונכים במיליארדים, מפריכים את הסיפורים הטיפשיים סביב איזה עולם אינטגרלי אשר לנו, עם איזה שינוי לעומק בסתירות אשר בו בנוסף לחוקים הייחודיים לו.

התזה של גורבצ’וב שותקת על שאלת המאבק המעמדי בתוך הארצות האימפריאליסטיות: מן הסתם  גורבצ’וב מקצה למאבק הזה תפקיד בתנועת שלום למען פירוז ולמען עולם ללא נשק גרעיני. הסתירות בין מעמד הפועלים לבין הבורגנות האימפריאליסטית, בעיות האבטלה, המשברים של האימפריאליזם, שלא לדבר על המאבק למען הסוציאליזם, פשוט מועברים הלאה עם שקט מחריש.

יש גם התעלמות מתפקידיהם של ההמונים בארצות העולם השלישי לשם הוצאה אל הפועל של מהפכות דמוקרטיות עממיות. מנגד להתעלמות הזאת יש הדגשת יתר לתפקידיהם של הממשלות הריאקציוניות בהרבה מבין הארצות האלה.

כל זה מועלה, לא על-ידי ניתוח ממשי של המציאות, אלא באמצעות החוקים הנודעים על העולם האינטגרלי לדורשים, למפרע, את השינוי בסתירות. [הדגשה במקור – א.א.].

 

 

 

סיכום

 

התזות של עולם אינטגרלי ושל תלות הדדית של גורבצ’וב – תזות העולם הזה של סתירות שהשתנו – בו המנצלים והמנוצלים מתמסרים למען מניעת שברים ביחסים כלכליים מעוצבים באופן היסטורי, התזות הללו הן פרישה גמורה מהתזה, שעד עכשיו התקבלה על-ידי התנועה הקומוניסטית העולמית, על חידוד הסתירות, על התנגדות גוברת של עמי העולם השלישי לעומת הבזיזה האימפריאליסטית, על ניצול ודיכוי, על צמיחה של כוחות התנועות לשחרור לאומי, על התעצמות המשבר הכללי של האימפריאליזם, ועל הניצחון הבלתי נמנע של הסוציאליזם וקומוניזם מסביב לעולם כולו. התזות הללו מייצגות ניתוק מושלם מההדרכות של הלניניזם ויכולות לשמש רק כאמצעי למען סירוס ופירוק, הן של מעמד הפועלים המהפכני והן של תנועות לשחרור לאומי. בגלל כך, תזת גורבצ’וב חייבת להידחות על-ידי כל עובד בעל מודעות מעמדית.

 

 

 

 

הערות:

 

[1]  

Исходной точкой её, как известно, является следующая идея: несмотря на глубокую противоречивость современного мира и коренные различия государств, его составляющих, он взаимосвязан, взаимозависим и представляет собой определенную целостность”]

[2] 

Это обусловлено интернационализацией мирохозяйственных связей, всеохватывающим характером научно-технической революции, принципиально новой ролью средств информации и коммуникации, состоянием ресурсов планеты, общей экологической опасностью, кричащими социальными проблемами развивающегося мира, которые затрагивают всех. Но главное — возникновением проблемы выживания человеческого рода, ибо появление и угроза применения ядерного оружия поставили под вопрос само его существование”  – 

 

 [3]  או גלובליזציה של הקשרים הכלכליים – אנג’לו.

[4] מרקס, הקפיטל – כרך ראשון : חלק רביעי [כדאי לקרוא את כל החלק הזה לפחות]

https://www.marxists.org/archive/marx/works/1867-c1/ch25.htm 

  [5א] ושוב, מסמך אינטרנט של דו”ח 1987 של גורבצ’וב נמצא בקישור הבא:

http://www.gorby.ru/archival/expocenter/vneshpolitika/show_29324/

והציטוט ברוסית כתוב כאן למטה (שמור אצלי בעמודים 51-52 של מסמך “Пролетарии всех стран או REPORT1987 באנגלית או דו”ח 1987 בעברית” בתיקיה My Documents/angelo/אימפריאליזם-בראר/פרסטרויקה/russo):

Но возможно ли в нынешней фазе мирового развития, на новом уровне взаимозависимости и целостности мира такое воздействие на эту природу, которое блокировало бы наиболее опасные ее проявления? Иначе говоря, можно ли рассчитывать на то, что закономерности целостного мира, в котором общечеловеческие ценности являются главным приоритетом, смогут ограничить диапазон разрушительного действия эгоцентрических, узкоклассовых закономерностей капиталистической системы?

  [5ב]

В состоянии ли капитализм освободиться от милитаризма, может ли он экономически функционировать и развиваться без него?

[5ג]

Насколько реалистична надежда на то, что понимание катастрофической опасности, в которой находится мир,— а оно, мы знаем, проникает даже в верхние эшелоны правящей элиты западного мира — перейдет в практическую политику? Ведь как ни сильны аргументы разума, как ни развито чувство ответственности, как бы ни был велик инстинкт самосохранения, есть вещи, которые никак нельзя недооценивать и которые определяются экономическим, а, следовательно, и классовым интересом

[5ד]

есть вещи, которые никак нельзя недооценивать и которые определяются экономическим, а, следовательно, и классовым интересом

[6א] הציטוט ברוסית כתוב כאן למטה (והוא המשך של הציטוט הקודם וגם שמור אצלי שם –  כבר הגענו לעמודים 52-53):

Послевоенный период дал свидетельства глубокой модификации противоречий, которые определяли главные процессы мировой экономики и политики. Я имею в виду, прежде всего, такое их развитие, которое в прошлом неумолимо приводило к войне, к мировым войнам между самими капиталистическими государствами.

 

 [6ב] 

 Теперь ситуация иная. Не только уроки прошлой войны, но и боязнь ослабить себя перед социализмом, ставшим мировой системой, не позволяли капитализму доводить свои внутренние противоречия до крайней черты. Они стали трансформироваться в технологическую гонку друг с другом, «разряжались»-с помощью неоколониализма. Происходил своего рода новый, «мирный» передел мира — по тому же правилу, которое выявил Ленин,— «по капиталу», то есть кто богаче, сильнее на данный момент, тому и больше доля. В ряде стран напряжение в экономике стали «снимать» путем перекачки средств в военно-промышленный комплекс под предлогом «советской угрозы». Улаживать противоречия, балансировать интересы помогали также и преобразования, происходившие в технологической и организационной основе капиталистического хозяйства.

[7]  הציטוט ברוסית כתוב כאן למטה (והוא שמור אצלי שם בעמוד 55):

развитой капитализм не смог и не сможет обойтись без ресурсов этих стран. Это — объективная реальность.

Ставка на разрушение исторически сложившихся мирохозяйственных связей опасна и выхода не даст.

[8]  הציטוט ברוסית כתוב כאן למטה (והוא שמור אצלי בקובץ של ספר “פרסטרויקה” ברוסית של גורבצ’וב בעמוד 123):

Мне не раз приходилось разъяснять, что мы не преследуем целей, враждебных интересам Запада. Мы знаем о том значении, которое имеют для США, для Западной Европы Ближний Восток, Азия, Латинская Америка, другие районы «третьего мира», да и ЮАР — с точки зрения хозяйственных интересов и получения сырья. Мы не за то, чтобы взорвать эти связи, не провоцируем нарушения исторически сложившихся хозяйственных связей.

אפשר למצוא את הציטוט באנגלית מתוך הספר “פרסטרויקה” של גורבצ’וב בקישור הארוך הבא (הקישור מראה את מלוא הציטוט בראש העמוד 235 של הספר “No easy row for a Russian hoe : ideology and pragmatism in Nigerian-Soviet relations : 1960-1991”):

https://books.google.co.il/books?id=qnfyZ7rHbtoC&pg=PA235&lpg=PA235&dq=%22we+do+not+pursue+goals+inimical+to+Western+interests%22&source=bl&ots=5BRQjaMQ2o&sig=-NxXVVHg9e0g7ybi-isJVS7RCm4&hl=iw&sa=X&ved=0ahUKEwjp-sbtj7vPAhVElB4KHfvABaYQ6AEIHjAB#v=onepage&q=%22we%20do%20not%20pursue%20goals%20inimical%20to%20Western%20interests%22&f=false

[9]  הציטוט ברוסית, מתוך הדו”ח של גורבצ’וב לוועידת המב”מ, הכתוב כאן למטה, אפשר למצוא בקישור הזה: http://www.lib.ru/MEMUARY/GORBACHEV/doklad_xxvi.txt

בתת פרק על מהפכה מדעית וטכנית של הפרק הראשון (בעולם המודרני: מגמות מרכזיות ומחלוקות) – עמוד 9 (אצלי)

В разных общественно-политических системах научно-техническая революция оборачивается разными её гранями и последствиями. Капитализм 80-х годов, капитализм века электроники и информатики, компьютеров и роботов выбрасывает на улицу новые миллионы людей, в том числе молодых и образованных. Богатство и власть ещё более концентрируются в руках немногих. Неимоверно разбухает на гонке вооружений милитаризм, стремящийся шаг за шагом овладеть и политическими рычагами власти. Он становится наиболее уродливым и опасным чудовищем XX века, его усилиями самая передовая научно-техническая мысль переплавляется в оружие массового уничтожения

 

[10]  כמעט מיד אחרי הציטוט שבהערה [2] ו-[3] ולפני המילים של הציטוט שבהערה [4] . ואלה הם המילים שמצאתי בדו”ח 1987 של גורבצ’וב בקישור האינטרנטי שציינתי למעלה:

Может ли капиталистическая экономика развиваться без милитаризации? Тут приходит на память «экономическое чудо» в Японии, Западной Германии, Италии.  Правда, когда «чудо» кончилось, они вновь обратились к милитаризму. Однако надо разобраться, насколько этот поворот был обусловлен сущностными законами функционирования современного монополистического капитала и какую роль сыграли привходящие моменты: «заразительный пример» военно-промышленного комплекса Соединенных Штатов, обстановка «холодной войны», престижные соображения, потребность иметь собственный «военный кулак», чтобы разговаривать с конкурентами на понятном в этой среде языке, а также желание подкрепить свое экономическое вторжение в «третий мир» силовой политикой. Как бы там ни было, период быстрого развития современной капиталистической экономики в ряде стран при минимальных военных расходах имел место. И опыт его остался в багаже истории.

[11]  המשפט בדיוק אחרי הציטוט בהערה [4] .

Но и пользование чужими ресурсами неоколониалистскими методами, произвол транснациональных корпораций, долговая кабала, триллионные, явно неоплатные долги заводят в тупик …

 

 

[12]  תשע שורות אחרי הציטוט הקודם:

Неэквивалентный обмен остается и ведет в конце концов к взрыву.

 

[13]  עדיין בעמוד 55 אצלי

 

Возможность такого исхода, кажется, начинают понимать лидеры Запада

 

 

[14]  מסוף עמוד 55 פלש ל-56

«Либо крах, либо совместный поиск нового экономического порядка, при котором учитывались бы интересы и тех, и других, и третьих — на равноправной основе. Путь к установлению такого порядка, как представляется сейчас, просматривается: это — реализация концепции «разоружение для развития».

 

[15] ארבע שורות וחצי יותר למטה

… Словом, и здесь — исторический выбор, диктуемый закономерностями во многом взаимосвязанного и целостного мира.

 

[16]

דוגמה אחת:

Сегодня, как никогда, и СССР, и США нуждаются в ответственной политике.

דוגמה שתיים:

руководителей СССР и США в столь ответственный период мир ждет большего, чем просто формальная фиксация

[17] 

СССР и США могли бы продумать крупные совместные программы, объединяя наши ресурсы, научный, интеллектуальный потенциал ради решения самых разнообразных задач на благо человечества.

[18] 

Бывшая для своего времени классической формула Клаузевица, что война есть продолжение политики, только другими средствами, — безнадежно устарела.

 

פרסטרויקה - התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם

פרסטרויקה – התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם – מבוא

Perestroika

The Complete Collapse of Revisionism

קטגוריה: פרסטרויקה, השלמת התמוטטותו של הרביזיוניזם

הרפאל בראר

Harpal Brar

תוכן העניינים
מבוא
הקדמה למהדורה הספרדית [מתוקנת]>>
הקדמה למהדורה הספרדית [לא מתוקנת]>>
>> הרביזיוניזם והקץ של ברהמ_חלק ראשון
>> הרביזיוניזם והקץ של ברהמ_כל שאר החלקים
הפרק ראשון – לאלקאר מרץ/אפריל 1990:
פרסטרויקה – פרישה סופית מלניניזם
 ההגדרה של ארגון מחדש (פרסטרויקה)
 למה "ארגון מחדש"?
סוציאליזם והעולם
 עולם אינטגראלי ושל תלות הדדית
 טבעו של אימפריאליזם
 שינוי של סתירות
 שאלה של מיליטריזציה
 אימפריאליזם והעולם השלישי
 סיכום
הפרק שני – לאלקאר יוני/יולי 1990:
הפרסטרויקה הכלכלית
חלק 1: פרישה סופית ממרקסיזם-לניניזם.
 למה ארגון מחדש?
 דו"ח יוני 1987 של גורבצ'וב
 גימוד הסוציאליזם והשוואת יעילותו עם קפיטליזם
הפרק שלישי – לאלקאר יולי/אוגוסט 1990:
הפרסטרויקה הכלכלית
חלק 2: פרישה סופית ממרקסיזם-לניניזם
 התזה (הנחה) של ניקולאי שמיליוב
 אבטלה כריפוי היחידי
 מענה מתחמק של גורבצ'וב לתזה של שמיליוב
 סנגור לשיקום קפיטליסטי
 ה-נא"פ (המדיניות הכלכלית החדשה) ואיך לנין ראה אותה
הפרק רביעי – לאלקאר דצמבר/ינואר 1990/1:
הפרסטרויקה הכלכלית
חלק 3: פרישה סופית ממרקסיזם-לניניזם
 ניסיונות של פירוק קולקטיביזציה
 גורבצ'וב עובר למחנה שמיליוב
 גורבצ'וב והשאלה של הקולקטיביזציה
 וועידה ה- 19של המפלגה
 ישיבת יולי 1988 של הוועד המרכזי של מקב"מ ודו"ח גורבצ'וב לישיבה
 מאמצים מואצים להכפיש את הקולקטיביזציה והתכנון הכלכלי המרכזי
 שינויים מנהליים וצוותיים של גורבצ'וב
 מנגנונים כלכליים חדשים בכדי להחליף את הישנים
 הישענות בחמדנות ובייצור בקני-מידה קטנים
 לניניזם לא המקור האידיאולוגי של הפרסטרויקה של גורבצ'וב
 השקפותיו של לנין על הקולקטיביזציה
 הערך הכללי של הקולקטיביזציה
הפרק חמישי – לאלקאר פברואר/מרץ 1991:
גלסנוסט
חלק 1: פרישה מלאה ממרקסיזם-לניניזם
 פירוש של שקיפות (גלסנוסט)
 למה שקיפות?
 תחיית לניניזם או מבוא של קפיטליזם?
 תקשורת הסובייטית וגלסנוסט
 ניסיון לערער את מורל העם הסובייטי
 התנגדות לארגון מחדש בתוך ומחוץ למפלגה
 הוועידה ה-19 של המפלגה: פסטיבל אנטי-קומוניסטי
 הרחקת מתנגדי הפרסטרויקה בשם הדמוקרטיזציה
 הסתרת תכניתם של שיקום קפיטליסטי
 אין דרך שלישית
. פרק שישי – לאלקאר מרץ/אפריל 1991:
גלסנוסט
חלק 2 – פרישה מלאה ממרקסיזם-לניניזם
 איך לשכנע את הסובייטים?
 עקיפת המפלגה והקמת מוקדי-כח מתחרים
 דמוקרטיה ומרקסיזם-לניניזם
 בסיס הכלכלי של דמוקרטיה והכחדת המדינה
הפרק שביעי – לאלקאר מאי/יוני 1991:
שאלות היסטוריות
חלק 1 – הערכה מחודשת של העבר
 הקולקטיביזציה
 מהירות מדהימה של השתקמות לאחר מלחמה
 שביתת הכורים ביולי 1989 והשביתות הנוכחיות הן התפתחות משמעותית ביותר וביטוי של חוסר שביעות רצון בקרב מעמד הפועלים ביחס לשינויים המבניים במשק מצידו של גורבצ'ובפרק ח בנושאים ההיסטוריים -. להערכה מחודשת של העבר
הפרק שמיני – לאלקאר יולי/אוגוסט 1991:
שאלות היסטוריות
חלק 2 – הערכה מחודשת של העבר
 סטאלין ואת התפקיד של האיכרות
 סטאלין והאיכרות
 שתי סטיות מהקו הלניניסטי של המפלגה על קולקטיביזציה
סטייה ראשונה – סטייה "שמאלה" (טרוצקיסטית)
השנה 1929 ופניית האיכרות לקראת קולקטיביזציה
סטייה שנייה – סטייה ימינה (בוכארינאית)
השימוש בכוח וקולקטיביזציה
הפרק תשיעי – לאלקאר ספטמבר/אוקטובר 1991:
שאלות היסטוריות
חלק 3 – הערכה מחודשת של העבר
 סטאלין ו-"עריפת הראשים" של המפלגה והצבא האדום
 "היחלשות" הצבא האדום והחיסול של מנהיגים "נאמנים"
 חבלה והרס
 הסכם בוגדני עם כוחות פשיסטים
 תכנית כלכלית – שיקום הקפיטליזם
 הרציונל לבגידה זו
 אספקט צבאי
 משפטי מוסקבה חיזקו את ברה"מ על-ידי חיסול של גיס חמישי
 הודאה בשגיאות על-ידי בוכארין ואחרים
הפרק עשירי – לאלקאר נובמבר/דצמבר 1991:
שאלות היסטוריות
חלק 4 – הערכה מחודשת של העבר
 סטאלין ו-"פולחן האישיות"
פרק אחד עשר – הכלכלה של המאבק המעמדי בסוציאליזם
חלק 1
 למה שנאה כל כך מורעלת נגד סטלין?
 הוועידה ה-20 של המפלגה והניצחון של הרוויזיוניזם חרושצ'ובי
 גיבוש של הרוויזיוניזם חרושצ'ובי
 רקע: לחץ האימפריאליסטי בשדה התיאוריה הכלכלית או השוק ויעילות כלכלית
 כישלון של תיאורטיקנים "מרקסיסטים" מערביים בלדחות את התיאוריות הכלכליות הבורגניות
חלק 2
 הגנת סטלין של המרקסיזם בתחום הכלכלה המדינית
 המשימה העיקרית של הכלכלה הפוליטית בסוציאליזם: תפקידם של כוחות הייצור ושל יחסי הייצור
 המעבר מסוציאליזם לקומוניזם
 אימוץ הרעיון של "שוק סוציאליזם" על-ידי הרוויזיוניזם חרושצ'וב
 התפיסה המרקסיסטית: ייצור סחורות ושוק אינן מתיישבים עם
סוציאליזם וקומוניזם
 מדוע סטלין התנגד למכירה של אמצעי הייצור הבסיסיים למשקים השיתופיים?
חלק 3
 השקפה רביזיוניסטית: סוציאליזם וקומוניזם הם בלתי אפשריים ללא ייצור סחורות והשוק
 תיאורטיקנים רוויזיוניסטים ו-"השוק הסוציאליסטי"
 תיאורטיקנים רוויזיוניסטית ו"הסחורות הסוציאליסטיות"
 החוקים הגלומים בייצור סחורות מבססים את עצמם
 תיאורטיקנים הרוויזיוניסטית והמושג של ערך "סוציאליסטי"
 סטאלין וחוק הערך
חלק 4
 תעמולה רוויזיוניסטית שתומכת ב-"רפורמות כלכליות"
 "הרפורמה הכלכלית" משנת 1965 והערעור של תכנון מרכזי
 רווח כווסת הייצור
 רביזיוניזם ו-"השוק הסוציאליסטי"
 אמצעי הייצור נכללים בהיקף של הסחורות תחת "הרפורמה הכלכלית" הרוויזיוניסטית
 מרקסיזם והרוויזיוניזם על היחס העובדים לעבודה
 מחירי הייצור תחת קפיטליזם ו-"שוק סוציאליזם"
סיכום

 

 

מבוא

עם כניסתו של מיכאיל גורבצ'וב לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (מקב"מ), התרחש שינוי איכותי. אף על פי שהוא חזר בקביעות להעלות את לנין ואת הלניניזם לתמיכת טיעוניו, אף על פי הבטחותיו החוזרות על כך שמדיניותו הכפולה, של פרסטרויקה ושל גלסנוסט, נועדה לחדש את הסוציאליזם, לחזק אותו ולממש את יכולותיו הבלתי נדלים, הפך ברור במהרה שתחת גורבצ'וב, ברה"מ מובלת במהירות הכי מואצת, כמעט מסחררת, בכיוון שיקומו של הקפיטליזם באיחוד, פעם אדיר וגאה, של הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות (ארס"ס או ברה"מ). כל התייחסות חוזרת ללנין ולניניזם מצידו של גורבצ'וב, שבעצם הוצגה רק כשידול לשבות את ליבם של הפרולטריון והאיכרות השיתופית הסובייטיים, התלוותה בסילוף גמור של המרקסיזם-לניניזם ועיוותים שמעקרים את המהות המהפכנית של הכלכלה הפוליטית, של הלימודים על מאבק מעמדי ושל הפילוסופיה המרקסיסטים-לניניסטים.

בנסיבות אלה, כל עובד בעל תודעה מעמדית העלה שאלות שדרשו תשובות מיידיות ושלא היה אפשר לחמוק מהן. החברים והעמיתים המאוד-קרובים אלי האיצו בי להגיב ולהסביר בביטאון של אגודת העובדים ההודים (בבריטניה), לאלקאר [Lalkarwww.lalkar.org – אנג'לו איידן (המתרגם)], את התגלגלות האירועים בברה"מ. מודע על גודל המשימה הזאת, נרתעתי מלקחת את האחריות על ביצועה. אף על פי כן, התפתיתי לכך על-ידי הבטחה מקלה שהמשימה תכלול לא יותר משני סעיפים, גם אם ארוכים. אבל ברגע שהעבודה החלה, התחוור לי מהר מאוד כי לא ניתן להשלים את העבודה בצורה כל כך פשוטה; שהיא דורשת טיפול מפרט יותר – אלה עובדות שהצטרכתי לקחת בחשבון, אם רציתי או לא. הואיל וכך, אי-אפשר לכנות את העבודה הזאת, כביטוי של אנגלס, "בשום פנים ואופן, פרי 'דחיפה פנימית' כלשהי" (אנטי-דורינג – עמוד 3 – www.marx2mao.com/M&E/AD78.html#pref1) [בשורה המתחילה את ההקדמה הראשונה – זו של יוני 1878]. להיפך. משך שניים וחצי עשורים כפובליציסט פוליטי, נדיר שהיו לי כאבים כאלה בכתיבה כלשהי כפי שהרגשתי בכתיבתה של סידרת המאמרים שהספר הזה כולל.

[הערות המתרגם: עד כאן, תרגמתי כבר. פרסמתי את התרגום ההוא בנובמבר 2012 בקישור מקדמה אחרונה ב-financend. הפסקתי אז את התרגום מסיבות לגמרי שגויות בנוסף לכך שעברתי ניתוח. באיחור רב, אני מתקן עכשיו את זה. התיקון הוא חשוב כי התרגום הופך גלוי בעברית את מה שאפשר ללמוד באנגלית, אם קונים את הספר. הספר, שתורגם לעוד שפות, מגלה מה שהרביזיוניסטים עשו בכדי לשים קץ לברה”מ, וגם מה שהם מסוגלים לעשות בכל מקום אחר, כולל בישראל או בפלסטין. בתרגום זה, למעשה, אני חוזר לשלב של נובמבר 2012, בו הפסקתי לתרגם. בגלל שעלי לכתוב בלי עזרה, רק אחרי השלמת התרגום הזה, שהתבטל במשגה, יתאפשר לי להמשיך את סדרת המכשול. אבל לא ניראה לי שאגיע לזה. להבא, הערות ארוכות שלי יופיעו בסוף נושאות מספר לטיני]

עבור מי [שכמוני] חי כל חייו בגאווה ובשמחה קשורות להישגים המפוארים של הפרולטריון הסובייטי תחת הדגל של המרקסיזם-לניניזם ותחת הנהגתה של מקב"מ, לכתוב על האירועים שהובילו עד למהפכת-הנגד באוגוסט 1991, היה כמו מסע בגיהינום. יחד עם זאת, את העבודה הזאת הייתה צריכה להתבצע.

התמודדתי עם משימה כפולה. ראשית, היה צורך לחשוף את הכישלון המוחלט, וההזנחה הגמורה ביחס למרקסיזם-לניניזם, של ההצעות שנעשו על ידי גורבצ'וב ומקורביו בתחום הכלכלה הפוליטית, הפילוסופיה והמאבק המעמדי. שנית, היה צורך להסביר את מקורו והתפתחותו של מה שאנו מכנים כתופעת גורבצ'וב. איך יכול לקרות – אפשר לשאול – ששרלטן ורנגט כזה הופך למזכיר הכללי של המפלגה המהפכנית שפעם הייתה רבת עוצמה – מפלגת לנין וסטאלין – ולאחר מכן להמשיך את דרכו עד לשחזור הקפיטליזם, לפירוקה של מקב"מ ולהרס של ברה”מ האדירה שהייתה בעבר? איך זה יכול היה  לקרות לברה"מ, אשר נותרה בלתי מנוצח בזמן שהייתה הרבה יותר חלשה – במהלך מלחמת האזרחים ונגד ההתערבות של צבאות ארבע עשרה מדינות, המייצגת את כוחם של כל המדינות האימפריאליסטיות ובעלי בריתם, ונגד הרוסים הלבנים הנגד-מהפכניים –, ואשר החיות-טרף הנאציות לא הצליחו להביס אותה; איך זה יכול לקרות שהמדינה הסוציאליסטית האדירה הזאת הובאה לשפל, להרס ולקץ? איך התהפכו כל הישגים של בניית הסוציאליזם ובאיזה תהליך שוקם הקפיטליזם?

הדיון המפורט על השאלות האלה יועלה רק בפרק האחרון, תחת הכותרת הכלכלה של המאבק המעמדי בסוציאליסם. מתוך קריאת המאמרים הראשונים, הקורא עשוי להתרשם כי ייתכן והמחבר משייך את מקור התהליך של שיקום קפיטליסטי בכלל לתקופת גורבצ'וב בלבד, כלומר התקופה שבין מרץ 1985 עד אוגוסט 1991. אבל הרושם הזה יהיה מנוגד לאמת. מי יקרא את היצירה כולה עד הפרק האחרון, יוכל להיפטר מרושם זה. אף על פי כן, זה נכון כי עם כניסתו אל האופק המדיני של גורבצ'וב התרחש שינוי איכותי: הצטברות ההתנסות של המדיניות הרוויזיוניסטית ושל הכלכלה הרוויזיוניסטית פגעה בשיטה הסוציאליסטית בחוזקה הרסנית לא מוכרת עד כה וסללה את הדרך לשיקום הקפיטליזם בקצב עוצר נשימה.

אבל, כמו שאומר הפתגם הסיני הישן, בכדי שהנהר יקפא עד לעומק של מטר, צריך יותר מאשר יום קר אחד. באופן דומה, שיקום הקפיטליזם בברה"מ האדירה והמפוארת של פעם לא התרחש בן לילה. זה ממש קשה לקבוע תאריך לתופעה חברתית מהסוג הזה ובממדים האלה. זה כמו לנסות לשים תאריך ספציפי של המהפכה התעשייתית האנגלית. תוך כדי הבחנה בקשיים הקשורים בקביעת מועד של תופעות כאלה, אשר מעצם טבען הן תוצאה של תהליך ארוך, אי אפשר להימנע לחלוטין מלהזכיר כמה תאריכים חשובים, אשר ללא התייחסות אליהם אי אפשר להסביר את הופעתם של גורבצ'וב ושאר החבורה הרסטוראטורית [המשחזרת ומשקמת] שלו. בגלל זה בדיוק נעשה ניסיון בפרק של הכלכלה של המאבק המעמדי להתחקות אחרי שורשי התהליך אשר, משך יותר משלושה עשורים, הוביל לא רק לשיקום הקפיטליזם בברית המועצות לשעבר, אלא גם למה שאני מעדיף לקרוא ההתמוטטות הסופית של הרביזיוניזם,     שהוא "ביטוי ההשפעה הבורגנית על הפרולטריון וההשחתה הבורגנית של עובדים"[1].

הריקבון, תהליך ההתדרדרות במורד הדרך, שהוביל לשיקום הקפיטליזם, החל עם הניצחון של הרביזיוניזם החרושצ'ובי בוועידה ה-20 של מקב"מ בשנת 1956, והעיוותים במרקסיזם-לניניזם שלאחריה ותחת המרצתם הישירות בתחומי הפילוסופיה, הכלכלה הפוליטית ועל מלחמת המעמדות. במסווה של 'רפורמה כלכלית', שנערכה משנות ה-60 המאוחרות והלאה, התכנון המרכזי כורסם נגיסה אחרי נגיסה , וייצור סחורות הורחב לקנה מידה גדול. הייצור הפך יותר ויותר מוסדר לפי קריטריון יחיד, כלומר, על-פי הרווחיות של מפעל פרטני. במקביל, במסגרת של תכניות שונות ועל בסיס תמריצים פרטניים, הפערים בשכר הוגדלו בקנה מידה חסר תקדים. כתוצאה מכך, הכנסות של האינטליגנציה הטכנית ונוספות, של עובדי מדינה, של עסקני מפלגה גדלו במידות עצומות על חשבון הפרולטריון הפרודוקטיבי, ובכך נוצרה שכבה משמעותית של מיוחסים, שצמחו עם הזמן לבורגנות חדשה אשר, עד שבזמן עלייתו של גורבצ'וב לשלטון, טבעה בגלוי ובקולניות רעשנית למען הבטחה ההתקבלות הרשמית של שיבה לכלכלת שוק, לחידוד, לשיקום הקפיטליזם. כתוצאה מכך, כאשר הגיע הרגע לבצע את הדחיפה, לא היה אף אחד שהיה יכול לממש התנגדות לכך, בגלל שאחרי שלושה עשורים של יישומים רביזיוניסטיים, של עיוותים של המרקסיזם-לניניזם, מקב"מ הפכה מטוהרת עד עיקור של הרוח המהפכנית ושל המיליטנטיות הפרולטרית הקודמות. למרות הכוח של 19 מיליון חברים, המפלגה התדרדרה לפגר. אפילו אם היו כמה חברים – אולי אפילו אלפים – שרצו להתנגד לשיקום הקפיטליסטי, הם נמחקו מהזירה בלי להקים יותר מדי רעש.

היבט חשוב של שיטת העבודה לאורך כל הדרך של הרוויזיוניסטים החרושצ'וביים התגלם בכך שכל מהלך בכיוון של שיקום קפיטליסטי התבצע לשם הישגי המרקסיזם-לניניזם ולשם התקדמות החברה הסובייטית לעבר הקומוניזם בשלבים גבוהים יותר של התפתחותה (וכמובן, כל זה קורה על רקע המאבק נגד "פולחן האישיות" של סטלין וכלכלה "מנהלית-פיקודית", שנוצרה על-ידי אותו "פולחן"). יותר מזה, כל חתירה בורגנית חדשה הוצגה כאחרונה, בעוד שהיא לוותה למעשה במאמצים כפולים ומכופלי בכדי להכשיר את הקרקע לקראת הרפורמה הבורגנית הבאה. ולא יכול היה להיות אחרת בחברה שהתנסתה בייצור סוציאליסטי מתוכנן בקנה מידה רחב, ושבה, משום כך, הייצור חייב להגיע ברוחב גדול תחת שליטה מודעת בידיים של הפרולטריון המאוחד. השליטה על הכלכלה בידיים של הפרולטריון, הארגון המודע בייצור על-ידי התכנית הלאומית המרכזית, מונעת התפתחות ספונטנית של השוק. בכדי לשקם את הקפיטליזם, היה חיוני לחבל להשמדה מכוונת ושיטתית במערכת הזאת של ייצור מתוכנן מרכזית , והשוק משוחזר מחדש באמצעות "מערכת בעלת שיטת קני מידות מחושבת היטב", בכדי להשתמש במילים של כלכלן רביזיוניסטי [כנראה, איזה E. L. Manevich – ראש מחלקת בעיות עבודה בברה”מ – כתב את הציטוט תחת הכותרת של ‘Problems of Labour Utilizzation’]. וזה כלל את ההונאה ואת הסירוס של חברות למפלגת הפרולטריון, שאחרי הכל הייתה מפלגת המעמד בשלטון. וזה בדיוק מה שהרוויזיוניסטים המשיכו לעשות, החל מתקופת חרושצ'וב והלאה. בדוגמה הזאת, הפיתוח נעשה בכיוון ההפוך מזה שליווה את המעבר מן הפיאודליזם לקפיטליזם, שבו המעש החברתי קדם את התיאוריה הכלכלית. מעצם זה שהתפתחו באופן ספונטני בד בבד עם התפתחות השוק, הקטגוריות הכלכליות השונות של קפיטליזם – למשל, מחיר הייצור – היו קיימים הרבה לפני שעברו בדיקות של ניתוחים. ב-"שוק סוציאליזם" [בתהליך המעבר מכלכלת התכנון במרכזי לכלכלת השוק במסגרת הסוציאליזם – א.א.], התיאוריה הייתה מוכרחה להקדים את הפרקטיקה.

בסופו של דבר, הכמות הופכת לאיכות. עכשיו כולם יכולים לקלוט מה שהתרחש שם. גורבצ'וב אשר, ברמאות אופיינית לכל הרוויזיוניסטים וההרפתקנים הקפיטליסטיים, השיק את הפרסטרויקה שלו בשם לנין ובשם חידוש הסוציאליזם, סוף-סוף התוודה ואמר: "העבודה של החיים שלי הושלמה. אני חושב שמשהו אחר במקומי היה מרים ידיים מזמן." (סאנדיי טיימס, 15 בדצמבר 1991). לבסוף, רוויזיוניזם היה מסוגל להשמיט את המסכה של עצמו ולגלות את תכונותיו הקפיטליסטיות המתועבות לעין כל. עכשיו שהקפיטליזם שוקם גם למעשה וגם רשמית, ניתן לומר, אפילו באופן רשמי, כי אין כבר צורך במס שפתיים ללנין; עכשיו הבורגנות החדשה יכולה להתחיל בגלוי לנצל את מעמד הפועלים ולהראות את השנאה הטבועה בה נגד המרקסיזם-לניניזם – שנאה אשר עליה ניתנו מספיק על-ידי הרחקה של מסמלי מהפכת אוקטובר תחת מחיאות הכפיים של הבורגנות האימפריאליסטית וסוכניה בקרב מעמד הפועלים – הטרוצקיסטים, הרוויזיוניסטים ו-סוציאל-דמוקרטים מכל הסוגים.

ה-"אצילים" מעוררי סלידה האלה – בפרט הנגד-מהפכנים הטרוצקיסטים – התמוגגו לשמוח על הקריסה לכאורה של "הסטליניזם" במזרח אירופה ובברה"מ. בדיוק הפוך מזה. מה שקרס היה הרביזיוניזם, והתדרדרותו הבלתי הנמנע לקפיטליזם המצוי. מה שמכונה בשם "הסטליניזם" על-ידי היצורים הנבזים האלה זה רק לניניזם בפרקטיקה (הדגשה שלי – א.א.). כאשר הלניניזם שימש כהדרכה לפעילות בברה"מ, כפי, שללא ספק, שימש משך שלושת העשורים מנהיגות סטלין של מקב"מ , בברית המועצות הגיעו לשיאים היסטוריים-עולמיים בכל החזיתות – הכלכליות, החברתיות, התרבותיות, הדיפלומטיות והצבאיות: דבר שממחיש מדוע רק השם של סטלין ממשיך להיות מושא להתקפות כל-כך מנוצלות לרעה מצדם של הבורגנות ו-"שכירי החרב" שלה. כך מה שקרס – זהו הרביזיוניזם, למרות שעל מנת לבלבל את הפרולטריון, הערמומיים ויחד עם זאת פזיזים ומגושמים הטרוצקיסטים האמורים, תוך שימוש במילה "סטליניזם" כקללה, במקום להשתמש בה כאפיון פוליטי, הם מחילים אותה דווקא על הרביזיוניסטית שמטפחים שנאה קיצונית לסטלין.

הבורגנות האימפריאליסטית חוגגת ניצחון על מה שהיא מחשבת כקריסת הקומוניזם. היא מרעישה בקולי קולות שוב ושוב בטירוף גדל כי 'המרקסיזם נהרס'. אין חדש בהצהרות אלה שהן ישנות כמו המרקסיזם עצמו. בואו ונשיב להצהרות האלה, במילים שלא לא צריך לשכוח אף פעם של סטלין:

"יש אומרים כי, בכמה ארצות במערב, המרקסיזם כבר נהרס. יש אומרים שהוא נהרס על ידי המגמה הבורגנית-לאומנית המכונה פשיזם. כמובן, אלה הן שטויות. רק אנשים בורים בהיסטוריה יכולים לדבר ככה. המרקסיזם הוא הביטוי המדעי של האינטרסים הבסיסיים של מעמד הפועלים. בכדי להרוס את המרקסיזם, מעמד הפועלים חייב להיהרס. אבל זה בלתי-אפשרי להרוס את מעמד הפועלים. יותר מ -80 שנים חלפו מאז שהמרקסיזם הגיע לזירה. במהלך תקופה זו, עשרות ומאות ממשלות בורגניות ניסו להרוס את המרקסיזם. ומה קרה? ממשלות בורגניות באו והלכו, אבל המרקסיזם נשאר.  יותר מי זה – המרקסיזם זכה בניצחון על גבי שישית העולם, והשיג ניצחון מוחץ בדיוק בארץ שבה המרקסיזם נחשב להרוס כליל.  אי-אפשר לחשב כמקריות את העובדה שהארץ בה המרקסיזם השיג ניצחון מלא היא כיום היחידה בעולם שאינה יודעת משברים ואבטלה, בעוד שבכל הארצות האחרות, כולל אלה בהן המדינות הן פשיסטיות המשבר והאבטלה שולטים עכשיו כבר ארבע שנים. לא, חברים, זה לא מקריות.

"כן, חברים, ההצלחות שלנו התחוללו תודות לעובדה שעבדנו ונלחמנו תחת הדגל של מרקס, אנגלס ולנין.

"מכאן המסקנה השנייה: עלינו להישאר נאמנים עד הסוף לדגל האדיר של מרקס, אנגלס ולנין"[2]. [הדגשה במקור]

לקפיטליזם מעט מאוד להציע למעמדות המנוצלים של העובדים אפילו במרכזים עצמם של האימפריאליזם, שלא לדבר על העמים המשועבדים והמדוכאים ביבשות הרחבות של אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית, שגונחים תחת עול תשלומי החובות והקרבות על מזבח הברונים השודדים של האימפריאליזם הרב-לאומי [או הבינלאומי, אם תרצו]. שם, על פי נתוני קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות למען ילדים (UNICEF – יוניצ’"ף), בכל שבוע רבע מיליון ילדים גוססים כתוצאת מתת-תזונה ומחלות הנובעות ממנה. מיליוני עובדים בארצות האימפריאליסטיות מובטלים כתוצאה מהמשבר הכלכלי החדש של הקפיטליזם. בכל עיר גדולה אפשר להיות עדים למחזה של מאות מובטלים, עובדים חסרי בית, קורבנות של חוקי החברה ה-"חופשית" שאין להם מקומות עבודה, אין להם לאן ללכת, ויש להם מעט כסף לאוכל. התמונה של חיי הקורבנות אינה שונה בהרבה מזו שתיאר סטאלין בתחילת 1933 [וגם מזו של היום – א.א.]. כאשר הוא דיבר על תוצאות תכנית החומש הראשונה, זה מה שהוא אמר על מצב מצוקתם של המובטלים בארצות הקפיטליסטיות:

"הביטו-נא אל ארצות הקפיטליסטיות וראו מה רבים האימים המתהלכים שם על רקע האבטלה. בארצות אלה, יש עתה לא פחות מ-30 עד 40 מיליונים מובטלים. בני-אדם אלה, מה טבעם? בדרך כלל מדברים עליהם שהם "אנשים אבודים".

"יום יום הם מחפשים לעבוד, מבקשים עבודה נכונים לקבל כמעט כל תנאי עבודה שהם, אך אין מקבלים אותם לעבודה, כי הם "מיותרים" . וזה מתרחש בשעה שכמויות עצומות של סחורות ומוצרים מבוזבזות מחמת הקפריזות מפונקים של הגורל, בני טיפוחים של בעלי ההון ובעלי האחוזות.

"מסרבים למובטלים במתן אוכל, כי אין להם כסף במה לשלם תמורת האוכל. מסרבים להם במתן קורת-גג, כי אין להם כסף לתשלומי שכר דירה. במה והיכן הם מתקיימים? מתקיימים הם מהפירורים העלובים משולחנות העשירים; מגרפת פחי אשפה, שבהם הם מוצאים שיריות מזון שהסתאבו, גרים בשכונות עוני של ערים גדולות, ויותר מכל בבקתות הצרות שמחוץ לערים, שנבנו בחיפזון על-ידי מובטלים תיבות אריזה וחתיכות עצים. אך אין זה הכל. לא מובטלים בלבד נפגעים מן האבטלה. נפגעים ממנה גם פועלים עובדים. הם סובלים מפני שמציאות עם מספר גדול של מובטלים יוצרת לרעתם תנאים בלתי-יציבים בייצור, חוסר בטחון ליום-המחר. היום הם מועסקים, אך הם לא בטוחים אם בהקיצם למחרת ימצאו את עצמם מפוטרים.

"אחד מההישגים המרכזיים של תכנית-החומש משך בארבע שנים הוא בכך, שביטלנו את האבטלה וחלצנו את פועלי ברית המועצות מהמוראות שבה."[3]

רק עכשיו, הודות לשיקום הקפיטליזם, בפעם הראשונה מאז 1931, אבטלה שוב מאיימת על עובדי ברה"מ לשעבר. הסוציאליזם הביא יתרונות עצומים עבור מעמדות העובדים והאיכרים הסובייטיים. למרות החבלה בתכנון המרכזי ומיסוד של לרפורמות כלכליות בורגניות משך תקופה ארוכה, המצב רק לפני כמה ימים היה עדיין שהעובדים הסובייטיים יצאו לפנסיה מוקדם יותר (הגברים בגיל 60 והנשים בגיל 55) מאשר עמיתיהם המערביים; שילמו לא יותר מ- 5-10% משכרם לבתי-הארחה; ילדיהם הקטנים נהנו ממעון-יום כוללני וחינם; היה טיפול רפואי חינם לכל; היו 3,6 מיליון מיטות אשפוז ו-1,2 מיליון רופאים ורופאי שיניים – מספרים הרבה יותר גבוהים באופן יחסי מאשר בכל ארץ אחרת בעולם.

גם ההישגים התרבותיים של העם הסובייטי היו אדירים. לדוגמא, יש 326,000 ספריות – בהשוואה ל-141 אלף בארצות הברית של אמריקה (ארה"ב). 131.200 בתי ספר יסודיים, תיכוניים ומקצועיים לספק חינוך עבור 45 מיליון תלמידים.

אפילו בעשר השנים האחרונות של ברה"מ הופקו 160 מיליון טון של פלדה, לעומת 100 מיליון טון מיוצרים בארה"ב.

כל אלה הם הישגים בלתי נפרדים ממהפכת אוקטובר ותקופת הבנייה הסוציאליסטית. אבל בקרוב מאוד העובדים הסובייטיים יצליחו לחוות ישירות בעצמם את טעם ה-"חירויות" של כלכלת השוק – אבטלה, חוסר במגורים, רעב, דוחק, השפלה ומצוקה. אי אפשר לדמיין שאז הם לא ישתוקקו לחברה ולמערכת ייצור, מאורגנות במודעות על-ידי אחדות פרולטרית, שהבטיחה אותם בפני התחלואות הללו. אי אפשר לדמיין אם כן שהם לא ידיחו בהצלחת את צארים החדשים שלהם.

לנין אמר פעם: "צעד אחד קדימה, שני צעדים אחורה … זה קורה בחייהם של יחידים, וזה קורה בתולדות האומות ובהתפתחות של מפלגות. זה יהיה פחדנות פלילית ביותר לפקפק ולו לרגע בבלתי-הימנעותו של הניצחון, ובשלמות הניצחון עצמו, של עקרונות הסוציאל-דמוקרטיה המהפכנית [כלומר, של עקרונות המרקסיזם] … [4]"

אף אחד לא מכחיש את הנסיגה של הסוציאליזם כתוצאה מהאירועים במזרח אירופה וברה"מ בשנות ה 80 המאוחרות ובתחילת שנות ה -90, אבל זה יהיה ממש "הפחדנות פלילית ביותר" לפקפק לרגע בניצחון הבלתי נמנע והמלא של עקרונות המהפכה של המרקסיזם-לניניזם – של הקומוניזם.

עם זאת, על מנת שזה יקרה, הפרולטריון והמפלגה פרולטרית מסביב לעולם כולו חייבים לנתח את ההתפתחויות במזרח אירופה וברה"מ באופן מרחיק לכת עד בלי די; צריכים להסיק מסקנות נכונות ולהפיק לקחים מההתפתחויות הללו. ועוד, הם חייבים לחדד את נשק אידיאולוגי שלהם ולהילחם נגד הרפיית הרמה הרעיונית המרקסיסטית, שנמשכה זמן רב מדי, ושהתרחשותה מסבירה מדוע מספר כל כך גדול של מפלגות מעמד הפועלים מסביב לעולם הפך חסר אונים נגד ההסתערות של הרביזיוניסטים. חיוני לתפוס בתקיפות את הנכונות בכך ש- "בלי תיאוריה מהפכנית לא תוכל להיות גם תנועה מהפכנית."[5]

יתר על כן, צריכים להבחין כי "… רק מפלגה ההולכת לאורה של תיאוריה מתקדמת תוכל למלא תפקיד מתקדם."[6] [או כי "… התפקיד של חיל חלוץ יכול להתממש רק על ידי מפלגה שהיא מונחית על ידי התיאוריה המתקדמת ביותר."[7] ]

"על הרעיון הזה," [ מוסיף לצטט הרפאל בראר בהמשך, שוב מתוך דברי לנין באותם העמודים של 'מה לעשות?', וכותב] בשביל לחזור על דברי לנין, "יש לעמוד בתוקף רב לאין-שיעור [או, בתרגום השני, "כמה שמתעקשים, אי-אפשר להתעקש מספיק": בהבנתם את לנין, שני המתרגמים מדגישים, כל אחד במילים שלו, בחריפות את חשיבות התיאוריה המתקדמת ביותר, כאשר] בזמן כזה,כשההטפה החדישה לאופורטוניזם חבוקה בנהייה עזה אחרי צורות מצומצמות ביותר של פעילות מעשית." [או "כאשר ההטפה האופנתית של אופורטוניזם הולכת יד ביד עם התשוקה בצורות הצרות ביותר של פעילות מעשית"] [ההדגשות האחרונות הן שלי]

כל פרק של ספר זה הופיע לראשונה בצורה של מאמר בבטאון «Lalkar», ועכשיו מוצגים באותו סדר, עם תאריך הפרסום המקורי בתחילת כל פרק.

………………………

………………….

[כאן, החבר הרפאל בראר מודה על עזרה. ואחרי גילויי תודה אלה, כותב את המילים הבאות:]

אני סוגר את המבוא הזה עם מילים שאולות ממקרס (בהקדמה במהדורה הראשונה של ‘הקפיטל’):

כל חוות דעת מבוססת על ביקורת מדעית אני מקבל. בנוגע לדעות קדומות של מה שכרוי דעת קהל, להן לא עשיתי אף פעם וויתורים, כעת כלפנים [כמו לפני זמן]  הפתגם של הפלורנטיני הגדול [דנטה אליגיירי מפירנצה – Dante Alighieri] היא שלי: ‘  Segui il tuo corso, e lascia dir le genti  ‘.”  [מתורגם לעברית יוצא: ‘תעשה את שלך ותן לבריות לדבר’.]

 

הערות

[1] בהתחלה של https://www.marxists.org/archive/lenin/works/1914/may/00b.htmFool’s Haste Is No Speedלפזיזות של שוטה אין מהירות: לנין – מאי 1914.

[2]  עבודות, כרך 13 – עמודים 386-7 – http://www.marx2mao.com/PDFs/StWorks13.pdf

[3]  http://www.marx2mao.com/Stalin/RFFYP33.html

בעיות הלניניזם – עמודים 613-14

שיניתי מעט את התרגום לעברית (בגלל ש-“מייפה” את השפה – סטלין דיבר בשפה פשוטה ומובנת לכולם) של יעקוב ברזילי בספר, ‘י. סטאלין – בעיות הלניניזם’, של הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר – 1945

[4]  http://www.marx2mao.com/Lenin/OSF04.html

צעד קדימה, שני צעדים אחורה – עמוד 414

[5] בעברית: וו.א.לנין – כתבים נבחרים: כרך ראשון עם תרגום של ח. גולדברג (אהבתי את התרגום לעברית: לא קורה לי הרבה שתרגום לעברית מוצא חן בעיני)

מה לעשות? –עמוד 29 – הוצאת הקיבוץ המאוחד – תש"י (1950)

באנגלית:

http://www.marx2mao.com/Lenin/WD02.html – עמוד 28

[6] בלי הדגשה – בתרגום עברי: שם- עמוד 30

[7] עם הדגשה במקור – בתרגום אנגלי: שם – עמוד 29 (יש הדגשה גם בתרגום איטלקי)

ההדגשה במקור הזאת הועתקה בספר של הרפאל בראר

 

 

 

הקדמה למהדורה הספרדית

נמצאת בקישורים הבאים:

הרביזיוניזם והקץ של ברהמ_חלק ראשון

 

הרביזיוניזם והקץ של ברהמ_כל שאר החלקים