סטלין בדיון של 90 שנה מהפכת אוקטובר

 

וויכוח על סטלין בדיון שערכה מק"י בת"א (פורסם ב-7.11.2007).

דב חנין

לנין והמהפכה

להגותו ולפעילותו של לנין, מנהיג מהפכת אוקטובר, נודעת משמעות אקטואלית רבה.

לנין מייצג את הנתק מהתפיסות ומהפוליטיקה של האינטרנציונל השני. לאחר מותו של אנגלס, הוביל קאוטסקי את החשיבה של האינטרנציונל השני בכיוון אורתודוקסי: הוא הציג מודל של עולם, שמתפתח מכוח חוקים הטבועים בו. התנועה המהפכנית בהנהגת קאוטסקי טענה, כי השינוי הסוציאליסטי בו יבוא, ולכן צריך בהווה לצבור כוח ולהתחזק, וזאת ללא קשר ישיר לשינוי המהפכני, אשר, כאמור, יגיע. האינטרנציונל השני הוביל את המפלגות הסוציאליסטיות לפער בין פרקטיקה של פשרה בהווה לבין חתירה לעתיד סוציאליסטי.

מול הגישה הזאת הציג לנין, עוד בתחילת המאה ה-20, תפיסה שונה: המציאות החברתית פותחת בפנינו, המהפכנים, אפשרויות שניתן לנצלן, כדי לבצע את הפריצה המהפכנית. לנין הציג מודל אקטיבי זה של ההגות והפוליטיקה מתוך ביקורת על התובנה של האינטרנציונל השני, לפיה בואו של הסוציאליזם מובטח מראש: הסוציאליזם בוא יבוא.

התפיסה, שגיבש לנין, הייתה תולדה של ניתוח המציאות הכלכלית-חברתית והמדינית בעולם במאה ה-20. בעידן האימפריאליזם, הדגיש לנין, הסוציאליזם אקטואלי גם ברוסיה. בהמשיכו את התיאוריה שפיתחו מרקס ואנגלס בדבר המעבר לסוציאליזם, העריך לנין, כי רוסיה המהפכנית לא תישאר לבד, שכן המהפכה תתרחש גם בארצות אחרות.

כדי לבחון, אם קיים ברוסיה מצב מהפכני, בחן לנין בקפידה את הסתירות הפנימיות ואת הכוחות, שבהסתמך עליהם אפשר לבצע את הפריצה המהפכנית דווקא ברוסיה. בשנת 1899 פירסם לנין את חיבורו הגדול – "התפתחות הקפיטליזם ברוסיה". בחיבור זה מנתח לנין את קווי המיתאר של מעמד הפועלים ברוסיה הצארית: קטן מספרית, אך מאופיין בריכוז במפעלים גדולים בערים. על בסיס ניתוח ההתפתחויות בתעשייה ובחקלאות של רוסיה, הגיע לנין למסקנה, כי רוסיה כבר בשלב הקפיטליסטי של התפתחותה, ולא בשלב טרום- קפיטליסטי, ולכן קיימים בה מעמדות חברתיים, אשר בכוחם להעביר אותה אל מעבר לקפיטליזם.

מול השקפה זו, אותה אימצו הבולשביקים, התייצבה מפלגת המנשביקים, אשר הייתה קרובה לאורתודוקסיה של ברנשטיין והאינטרנציונל השני. המנשביקים שללו את הניתוח של לנין, וטענו שברוסיה אין תנאים לפריצה מהפכנית, ולכן יש לפעול יחד עם הבורגנות להבסת הצאריזם.

אני רואה דמיון רב בין הגישה של לנין לבין זו של גראמשי. בחיבוריו על המציאות באיטליה, ניתח גראמשי את המציאות החברתית והצביע על הסתירות במציאות האיטלקית, המאפשרות פריצה מהפכנית מהקפיטליזם.

בעבודותיו הרבות, לנין חזר והתווכח גם עם אישים קרובים אליו על חשיבות הפוליטיקה האפקטיבית. לנין הדגיש, כי פוליטיקה מהפכנית צריכה להגדיר, מיהם הכוחות החברתיים, שאותם ניתן לשכנע ועמם אפשר לפעול, כדי לנצל את הסתירות הקיימות במשטר הקפיטליסטי.

עלינו ללמוד מלנין, כי האמת היא תמיד קונקרטית. בכל מצב נתון, חובתנו לבדוק, איך ניתן לקדם את השינוי המהפכני.

מייד לאחר המהפכה (נובמבר 1917), נאלצה הרפובליקה הסובייטית הצעירה להתמודד עם פלישה של צבאות זרים ועם הצבאות הלבנים, שניהלו נגדה מלחמת אזרחים. באותן שנים (1919-1917), הוביל לנין פוליטיקה של מהפכה מתגוננת. אך ב-1920, לאחר שהרפובליקה הסובייטית התגברה על אויביה החמושים, התנאים השתנו, ולנין הציג את השאלה, כיצד מתקדמים לסוציאליזם מהשפל הכלכלי, שאליו נקלעה רוסיה המותשת ממלחמה העולם השנייה וממלחמת האזרחים.

התובנות הפרקטיות החשובות של לנין לגבי הסוציאליזם מבוטאות בצורה בהירה בקובץ המיסמכים, הידוע בשם "הצוואה הפוליטית". בקובץ זה, לנין לא רק הזהיר את הבולשביקים מאישיותו הבעייתית של סטלין. בשנים 1921/22, עסק לנין בשאלות משמעותיות לגבי רוסיה הסובייטית. אחת האפשרויות שהוא העלה אז הייתה – התגברות על הניכור של העובד ביחס למקום עבודתו באמצעות מערכת של קואופרטיבים, שבתנאים של רוסיה, תהיה עמוד השידרה של הסוציאליזם.

לנין, שמת בשנת 1924 (בעיקבות התנקשות בחייו), לא עסק באופן מעשי ביישום רעיונותיו לגבי בניית הסוציאליזם ברוסיה הסובייטית. סטלין, שהנהיג את ברית-המועצות, לא המשיך בדרך שהיתווה לנין. בין לנין לבין הסטליניזם אין המשכיות טבעית; ישנו קרע עמוק.

אני סבור, כי כולנו בעלי חוב ללנין, לדרך החשיבה הדיאלקטית והמהפכנית שהוא עיצב. בכל שלב, לנין בחן את המציאות, איתר את הבעיות המרכזיות, ומהניתוח הזה הסיק, מהן הדרכים לשינוי.

בימינו, הסתירות של הקפיטליזם חריפות הרבה יותר: הסתירות בין המנצלים לבין המנוצלים; בין המרכז הקפיטליסטי המפותח לבין הארצות העניות; בין ההון לבין הדמוקרטיה. החריפה מאוד הסתירה, שכבר מרקס סימן אותה, בין המערכת הקפיטליסטית בכללותה לבין הטבע והסביבה.

————————-

 

משה צוקרמן

ברית המועצות סימנה אלטרנטיבה

התיזה בדבר ה"טוטליטריזם" של המאה ה-20, שבאמצעותו חיברה חנה ארנדט יחד את הסטליניזם ואת הנציונל-סוציאליזם והמשטר ההיטלראי, הינה מופרכת מעיקרה, ולו משום שהסמיכה את מציאות הסטליניזם לאידיאות של מרקס. הסוציאליזם, כמטרה היסטורית וכפרקטיקה אנושית, נגזר מהתכלית ההומניסטית של שיחרור האדם; הנציונל-סוציאליזם, לעומת זאת, לא התכוון לשום-דבר אחר ממה שאכן מימש היסטורית. מעצם מהותו, הוא סגד לרעיונות הגזענות, שיעבוד האדם והדכאנות ומימשם בפועל.

האידיאה הסוציאליסטית אינה גוזרת את הפרקטיקה הקומוניסטית, כפי שהתהוותה היסטורית. איני סבור, שמרקס היה חש אושר, אילו נוכח לדעת, כי המהפכה הסוציאליסטית הראשונה פרצה ברוסיה הצארית. לשיטתו של מרקס, מהפכה פרולטרית לא הייתה אמורה להיות אירוע הפיכתי של הבסת שלטון פוליטי, שעה שהחברה, בה אירוע זה מתחולל, מתאפיינת עדיין בשליטתם המוחלטת של מנגנוני כוח חברתיים ופוליטיים זרים לסוציאליזם. כלומר, הסוציאליזם, אליבא דמרקס, לא אמור לצמוח היסטורית ולהתפתח בתוככי מבנה פיאודלי מעיקרו.

הקפיטליזם הוא קודם-כל פרקטיקה חברתית, מערכת של יחסי ייצור, הקשורה בהצבר ובכוח ממשי, כלומר, מצב שבו מתקיימים יחסי שליטה ונשלטות. הסוציאליזם מבקש לסלק סדר זה מן העולם, אך הוא אינו יכול לממש זאת טרם מיצה עצמו הקפיטליזם מבחינה היסטורית. מרקס סבר, כי מהפכה סוציאליסטית עשויה לפרוץ בארץ שהגיעה לרמה גבוהה של התפתחות קפיטליסטית, במדינות מתועשות כמו אנגליה, גרמניה וצרפת.

רוסיה של 1917 הייתה מדינה אגררית מעיקרה. ובמובן זה לא יכלה להוות זירה למהפכה סוציאליסטית של ממש. מכאן, שהמהפכה פרצה, בדיעבד, במקום בלתי-סביר לחלוטין. לפחות לשיטתו של מרקס. הסוציאליזם עשוי לבוא לעולם בקונטקסט של הקפיטליזם בשלבו המפותח. ברוסיה האגררית, הוטלה על הסוציאליזם המשימה (הקפיטליסטית) של תיעוש ושל סגירת פערים בין כפר לעיר, ובין המזרח למערב המתועש. זאת, בין הייתר, היתה הסיבה לכך, שברית-המועצות מצאה עצמה, תחת סטלין, מפעילה מנגנוני כפייה דכאניים. מכאן, שסוציאליזם, במובן של שיחרור האדם, לא התקיים בברית-המועצות, ולמעשה, לא הופיע עדיין בהיסטוריה האנושית.

ובכל זאת, הפונקציה הגלובלית של הקומוניזם התגלמה בסימון המיתווה הנגדי להגמוניית הקפיטליזם בעולם. אפשר לומר, כי הקומוניזם הסובייטי, לאורך עשרות שנות קיומו, סימן, באופן אובייקטיבי, את האלטרנטיבה הפוטנציאלית למצב הקיים בקפיטליזם ואל מול הקפיטליזם.

ברה"מ סימנה אלטרנטיבה לא רק בניצחון במלחמת העולם השנייה, שאותה הכריע בראש ובראשונה הצבא האדום. הקומוניזם הסובייטי סימן חלופה אפשרית. הוא עדיין לא מימש את האלטרנטיבה, אך סימן את דבר אפשרותה. בשנות ה-70 של המאה שעברה, רמת הפיתוח בברה"מ הגיעה לשיאה, ומאז החלה ההידרדרות. איני מכיר ניתוח מרקסיסטי טוב על אודות הסיבות לקריסת ברית- המועצות. חיוני, דווקא לנו, כקומוניסטים, לעשות את

הניתוח, מדוע העולם הקומוניסטי עבר מהעולם, ועוד בקלות בלתי-נסבלת, כפי שזה קרה.

כמו כן, כינון הסוציאליזם המזרח-אירופי תרם לגידולה של הסוציאל-דמוקרטיה במערב, ובמובן מסויים כפה אותה עליו. אך הראשונים שמוטטו את מדינת הרווחה, עם קריסת הקומוניזם, היו דווקא הסוציאל-דמוקרטים בכל ארץ.

במובנים מסויימים, התחזיות של מרקס מתממשות היום, בעידן הגלובלי. הקיטוב המעמדי-חברתי עמוק היום, בקנה-מידה עולמי, כפי שלא היה אי-פעם בעבר. על 50% מהעושר בעולם שולט אחוז אחד בלבד של אוכלוסיית העולם. כאשר אנשים ממשיכים למות מרעב, שעה שמבחינת רמת ההתפתחות של אמצעי הייצור בעולם, אין סיבה שאיש עוד יסבול רעב – הרעיון הסוציאליסטי חיוני מאי פעם. אין לנו זכות לוותר עליו.

————————-

 

תמר גוז'נסקי

לקחי הנסיון של ברית-המועצות

במערכת האידיאולוגית הבורגנית, עדיין שולטת בכיפה הדעה, שהמהפכה ב-1917 הייתה פרי מוחו של לנין: לנין רצה מהפכה ועשה מהפכה, וזאת ללא קשר עם המציאות, ולכן הנסיון הזה היה חייב להיכשל.

אישיותו ומנהיגותו של לנין תרמו, ללא ספק, לניתוח ולהבנה של המציאות ברוסיה ולגיבוש תפיסת המהפכה. אך גם ברוסיה ב-1917 וגם במקומות אחרים, מהפכות לא התבצעו בגלל איש אחד עם מוח קודח. גישה זו באה למזער את שאירע ברוסיה.

מתחילת המאה ה-20 ועד לנובמבר 1917, רוסיה הייתה שרויה במערבולת חברתית ופוליטית. באותן שנים הייתה גאות חסרת תקדים של מאבקי עובדים, שאומנם היו מרוכזים בעיקר בערי התעשייה הגדולות.

חשוב לזכור, כי המושג "סובייט" (שתורגם לעברית כ"מועצה") לא הומצא בידי לנין ב-1917. במהלך המהפכה הדמוקרטית, שהתרחשה ברוסיה בשנת 1905, הוקמו מועצות הפועלים והאיכרים כחלופה לשלטון הצארי.

לא מקובלת עלי הדעה, שמהפכת אוקטובר 1917 היתה בסך-הכל קשר, הפיכה. גם גירושו של הרודן בטיסטה מקובה לא היה הפיכה. המבחן הוא, אם למהפכה היו השורשים למטה, בקרב העובדים, בקרב המוני העם.

מה הייתה החלופה בנובמבר 1917? אם הבולשביקים היו נרתעים ולא מבצעים את המהפכה, את תפיסת השלטון, הבורגנות, באמצעות מפלגותיה ובברית עם בעלי האחוזות, הייתה ממשיכה לשלוט, והמוני איכרים היו ממשיכים להילחם ולמות בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה.

נכון, רוסיה הצארית הייתה ארץ אגררית, שבה רוב האוכלוסיה היה אנאלפבתי. לכן המבחן של המהפכה ב-1917 היה ביכולתה ליצור חיבור בין האינטרסים של הפועלים לבין האינטרסים של האיכרים. האיכרים באותן שנים שאפו לסלק את בעלי האחוזות ואת שלטון הצאר ולקבל לידיהם את חלקות הקרקע, שאותן עיבדו.

לנין העריך, כי רוסיה הצארית, הנוחלת תבוסה במלחמת העולם הראשונה, בשלה למהפכה. בהיותו בגלות (בשנים 1916-1915), עסק לנין באינטנסיביות בשאלת המהפכה הסוציאליסטית. הוא הניח, כי מלחמת העולם

הראשונה תחליש את שלטון הצאר והבורגנות, וכי ביכולתם של הפועלים, האיכרים והחיילים השבים מהחזית למגר את השלטון הרקוב.

לנין מעולם לא חשב, שתפיסת השלטון די בה כדי לשנות את החברה ברוסיה. בחיבורים שפירסם לפני המהפכה הוא הדגיש, כי לאחר תפיסת השלטון, הפועלים יצטרכו להתגייס במשך תקופה ארוכה למאבק למען הדמוקרטיה, שכן לא יכול להיות סוציאליזם שאינו מגשים דמוקרטיה מלאה. לנין הוביל את המהפכה ב-1917 בכיוון הדמוקרטי.

אחרי נצחון המהפכה, לנין שאל את עצמו שאלות בנושא הדמוקרטיה. השלטון הסובייטי נאלץ להתמודד בשנים הראשונות עם המציאות הנוראה של מלחמת עולם, של מלחמת אזרחים ושל ההרס שהן גרמו. התפוקה התעשייתית של רוסיה בשנת 1920 הייתה 3% בלבד מהתפוקה התעשייתית שלה ב-1913, השנה שקדמה למלחמת העולם הראשונה.

בחיבוריו מציין לנין, כי ניתן, באמצעות צווים של השלטון הסובייטי, להפקיע את הבנקים ואת המפעלים הגדולים ולהפוך את הקרקע לרכוש העם. צעדים אלה ניתן לבצע מייד. ואמנם, השלטון הסובייטי היה הניסיון הראשון בהיסטוריה להפקיע את כל האדמות מידי הבורגנות ובעלי האחוזות ולהעביר אותן לבעלות המדינה. אך הפקעת הקרקע הייתה רק תחילת הדרך: הקרקע המופקעת חולקה לאיכרים, שכל אחד הקים על החלקה שברשותו משק זעיר. חלוקת הקרקע הובילה לגידולו של מעמד האיכרים בעלי המשק (יצרנים קטנים). אך מי שמקים משק על קרקע שברשותו הוא יצרן בורגני קטן. מתוך ניתוח המציאות הזאת, שעוצבה כבר בעיקבות המהפכה, הדגיש לנין, כי המאבק של הפועלים מול הבורגנות בדמות היצרנים הקטנים יימשך זמן רב. מסקנה זו הייתה אחד ממוקדי הניתוח שלו. אולם סטלין לא חשב באותו כיוון וניסה לפתור את הבעיה של בעלי הקניין בכפר במהירות ובכפייה רבה.

הנסיון של ברית-המועצות הוכיח, כי העובדים מסוגלים לתפוס את השלטון ולהחזיק בו ולהנהיג זכויות חברתיות חסרות תקדים. מ-1917 ואילך עשה השלטון הסובייטי צעדים מוחשיים המבטיחים לכל אזרח עבודה, שירותי בריאות, חינוך ודיור. ההשגים האלה נשמרו בכל שנות השלטון הסובייטי והקרינו גם כלפי חוץ. מעמד העובדים בארצות המפותחות תבע והשיג את פיתוחה של מדינת הרווחה. עד כמה קיומה של מדינת הרווחה קשור היה בברה"מ ניתן ללמוד מהעובדה, שלאחר פירוק ברה"מ, אורגנה בכל המדינות המפותחות, כולל בישראל, התקפה רבתי על מדיניות הרווחה. התקפה זו הובילה לכירסום משמעותי בשירותים הציבוריים ובזכות לבריאות, לחינוך, לדיור ולרווחה.

הנסיון של המאה ה-20 לימד, כי בתנאים מסויימים, קפיטליזם עלול ללבוש צורה פוליטית של פשיזם. הכוח הראשי שניצב מול הפשיזם הייתה ברה"מ, אשר הקריבה במלחמה ההרואית נגד ההיטלריזם 27 מיליון חיילים ואזרחים.

הסטליניזם הסב נזק רב להתפתחותה של ברה"מ. אבל מאחר שסטלין מת בשנת 1953, אי-אפשר לתלות רק בסטלין את כל חולשות המשטר הסובייטי ב-35 השנים שלאחר מכן. לכן חיוני לנסות ולברר, כיצד התגלגלה ברית-המועצות עד להתפרקותה המלאה ב-1991; מדוע הכוחות החברתיים, שהיו אמורים להיות המובילים, אם באמצעות הסובייטים ואם באמצעות הפיקוח החברתי, בפועל הורחקו מהשלטון.

לאחר ששיקמה את ההרס, שזרעו הכיבוש הנאצי ומוראות מלחמת העולם השנייה, ברה"מ נאלצה להתמודד עם "המלחמה הקרה", שהכריזה עליה ארצות-הברית, אשר לוותה במירוף חימוש שעלותו גבוהה, ועם האיומים הצבאיים, שמקורם היה בברית נאט"ו. אך ההסבר להתמוטטות אינו יכול להסתפק רק בהצבעה על תנאים בינלאומיים אלה.

המשק הסוציאליסטי התבסס על המרת הרדיפה אחרי הרווח ברווחה אישית, המבוססת על עבודה קולקטיבית למען הכלל. אך החל משנות ה-70 התגלה, כי ברה"מ לא הצליחה לקיים משק יעיל, המסוגל להתמודד בהצלחה עם המהפכה המדעית-טכנולוגית. העובדה, שברה"מ יכלה להטיס חלליות ולהגיע להישגים מדעיים עמדה בסתירה לאי-יכולתה לספק את צורכי היומיום של האזרחים. ברה"מ לא הצליחה לגייס את העוצמה החברתית של הסוציאליזם בתחרות עם המערב על פיריון הייצור ועל פיתוח מוצרי צריכה חדשים.

לאחר הוקעת הסטליניזם, נעשו בברה"מ צעדים לשיקום הניהול הדמוקרטי של הכלכלה והחברה. אך אם בשל משקעי הסטליניזם ואם בשל הניהול השגרתי, ראשי המפלגה הקומוניסטית הסובייטית והמדינה לא מילאו את הפונקציה של גיוס המוני העובדים לשיפור המשטר הסוציאליסטי. גם בשנות ה-70 וה-80 ניכר היה חוסר הפתיחות למגוון של דעות וחוסר ההסתמכות על חשיבה משותפת של המוני העם. כיום ברור, כי שיכבה מסויימת של ראשי מפלגה ושל בכירים במנגנון המדינה היא שהובילה את המהלך לפירוקה של ברה"מ, לחיסול הסוציאליזם ולכינונו מחדש של הקפיטליזם. פירוק ברה"מ לא בוצע בכפייה צבאית מבחוץ. שיכבה של נושאי תפקידים השתלטה על רכוש המדינה, על המפעלים ואוצרות הטבע, ובמהלך קצר, יחסית, פירקה את ברה"מ ואת הסוציאליזם.

כאשר אנו בוחנים היום, 16 שנה לאחר פירוק ברה"מ, את מהפכת אוקטובר ואת הניסיון רב-ההשראה של בניית הסוציאליזם, לא יהיה זה נכון להסיק, כי מהפכת 1917 הייתה טעות היסטורית.

המהפכה של 1917 הוכיחה כי ניתן ליישם את הצורך בבניית חלופה לקפיטליזם. המהפכה הוכיחה, כי במדיניות נכונה, המתבטאת בהחלטות נכונות, ניתן לבנות משטר סוציאליסטי. אך ההיסטוריה גם הוכיחה, כי בשל שגיאות מהותיות, ניתן גם להפסיד את הסוציאליזם ולפתוח דרך לשובו של הקפיטליזם על כל אסונותיו וסתירותיו.

גם בימינו ניתן לשאוב השראה מהמהפכנים של רוסיה, אשר זעזעו את העולם. נוכח העמקת הקיטוב הכלכלי והנזק החברתי והסביבתי, שגורמת הגלובליזציה של התאגידים, גדל מיספרם של אלה, המחפשים חלופה חברתית וצדק חברתי.

בסקר, שערך לאחרונה (בקרב האוכלוסייה היהודית) מרכז יד טבנקין, הוא הציג, בין היתר, שאלה לגבי הסוציאליזם. בפני המשיבים הוצגו כמה אופציות, וביניהן: האם הסוציאליזם הוא ערך חברתי חשוב, שיש לשומרו, והאם הוא זקוק לשיפורים. שני-שלישים מהנשאלים השיבו בחיוב על האפשרויות האלה, כלומר ביטאו יחס חיובי לסוציאליזם.

חשוב שנרשום לפנינו, כי גם בישראל של היום, המושג סוציאליזם לא נעלם מהשיח הציבורי. לכן זה תלוי בנו, כיצד נחבר את המושג הזה עם המציאות בארץ לכוח של שינוי חברתי סוציאליסטי.

———————-

 

דיון הראוי לציון

מאת: ראובן קמינר [ ::: בימת שמאל ::: ]

2007 / 11 / 18

יש לשבח את הציון הפומבי של 90 שנה למהפכת אוקטובר ואת פרסום החומר הפוליטי והעיוני שנדון במסגרת האירוע (ביטאון "זו הדרך", 7.11.07). לדעתי, טוב היתה עושה המערכת אילו כללה הערה מצדה שהיא רואה את החומר כפתיחת דיון ולא כמלה אחרונה בנושא. אף כי המאמרים הם חשובים כשלעצמם, הקורא הקפדן ירגיש שהנאמר מעורר שאלות קשות ומורכבות, שאין בטקסטים תשובות מניחות את הדעת. הרי מדובר במאמץ לסכם ולהעריך את ההתפתחויות המרכזיות של מאה שנה על משבריהם ועל תהפוכותיהם. זאת אינה מלאכה קלה.

ארצה להגיב ולו בקצרה על הבעיות העיקריות. תשובה מלאה יותר כרוכה במלאכה רבה וממושכת וחבל להפסיד את "המומנטום" שנוצר עם פרסום החומר.

דב חנין משבח בצדק את לנין על ההכנה התיאורטית של המהפכה ועל תפקידו כמנהיגה. הניתוח התיאורטי הזה של לנין (התפתחות הקפיטליזם ברוסיה) התבסס על נתונים אמפיריים ושימש יסוד לגיבוש עמדה של לנין והבולשביקים שסוציאליזם אפשרי ברוסיה. בהקשר זה טועה דב חנין טעות חמורה כשהוא טוען שלנין הסתמך על מרקס ולנין לגבי הסיכוי למהפכה קרובה באירופה. "בהמשיכו את התיאוריה שפיתחו מרקס ואנגלס בדבר המעבר לסוציאליזם, העריך לנין כי רוסיה המהפכנית לא תישאר לבד, שכן המהפכה כן תתרחש בארצות אחרות".

לנין ניתח את החברה הרוסית על סמך נתונים אמפריים כדי לחשוף את האפשרות של מהפכה סוציאליסטית למרות אופיה האגרארי של רוסיה. על סמך איזה נתונים יכלו מרקס ואנגלס לבנות פרספקטיבה פוליטית המבוססת על הסבירות של מהפכה באירופה? בוודאי שלנין קיווה שתפרוץ מהפכה באירופה. אך לנין הבחין היטב בין תקווה ובין פרספקטיבה פוליטית. לדאבון הלב לא יכול היה לנין לבסס תקווה כזאת על ניתוח קונקרטי! בוודאי שאין מבססים קביעה של פרספקטיבה פוליטית אקטואלית ב-1920 על "המשכה של התיאוריה של מרקס ואנגלס".

מרקס ואנגלס לא עסקו בנבואות ולא ערכו תחזית כזאת: אם רוסיה תעשה כך וכך, אז באירופה תתחולל גם מהפכה. חמור יותר הוא הרמז של דב חנין שלנין צעד למהפכה על סמך הביטחון שפועלי אירופה ינצחו את הקפיטליזם בסמוך למהפכה. הרי אם פעל על סמך הנחה בלתי ריאלית, אולי לא היו תנאים לסוציאליזם ברוסיה (כפי שטענו המנשביקים) ועצם המהפכה היתה מיותרת ומזיקה. איך אפשר לשבח ולהלל את לנין ובעת ובעונה אחת לרמוז רמז עבה שטעה בשאלה כל כך מרכזית לגבי האסטרטגיה של המהפכה?

נראה לי שדב חנין מרומם את לנין כדי לטהר אותו מכל אחריות להמשך ההתפתחות של ברה"מ. הוא כותב: "סטלין שהנהיג את ברה"מ לא המשיך בדרך שהתווה לנין. בין לנין ובין הסטליניזם אין המשכיות טבעית; ישנו קרע עמוק". אך אם סטלין התנכר לחלוטין ("קרע עמוק") לדרכו של לנין כיצד יש להסביר את הפרק בגילוי הדעת של מק"י שהתפרסם באותו גיליון של "זו הדרך" ואשר קובע:

"תוך כדי מאבק אדירים להבטיח את הישרדות המשטר החדש הצליחו הקומוניסטים במהלך השנים לשקם את ארצם לאחר החורבן שהמיטה מלחמת העולם הראשונה; הם הצליחו להצעיד את כלכלת רוסיה המפגרת לעידן של תיעוש ומדע מתקדמים; והצליחו לאחות את הקרעים שיצר שלטון הצאר בין העמים השונים. ברה"מ, למרות התנאים הקשים, הגיעה להישגים חברתיים גדולים בתחומי החינוך וההשכלה הגבוהה, הבריאות, הרווחה, מעמד האשה, העבודה, הדיור והמדע. לברית המועצות היתה תרומה מכרעת בניצחון על הנאציזם והפאשיזם במלחמת העולם השנייה, ותרומה גם בהצלתם של היהודים וקורבנות הנאצים האחרים, ברה"מ תמכה לאורך השנים במאבקי החרות הלאומי של עמים רבים בעולם, ובין היתר תמכה בביטול המנדט הבריטי בארץ ובהקמתן של שתי מדינות עצמאיות".

כאן אני מבקש להצטרף לדעה די נפוצה בקרב השמאל המרקסיסטי שאין לנו עדיין פתרון לבעיה של מקומו ההיסטורי של סטלין. נראה שגם דב חנין וגם תמר גוז'נסקי מבקשים להתגבר על העדר ניחוח מלא ומניח את הדעת על ידי השימוש במטבע הלשון "סטליניזם" (ו"השיטה הסטליניסטית"). הבעיה היא שמונח ה"סטליניזם" הוא לגמרי לא ברור. האם הסטליניזם כולל את המדיניות של בניית סוציאליזם בארץ אחת? האם שלילת הסטליניזם כוללת שלילת הניסיון לבנות סוציאליזם בארץ אחת – שלילה שמובילה לחיוב עמדות טרוצקי מצד אחד או בוכרין מצד שני?

למרות הכיעור והניכור – אלטרנטיבה של ממש

יתכן שמרקס לא היה מתלהב מהמציאות הסובייטית בימי הנהגת סטלין. יחד עם זאת חשוב לציין שמרקס גרס ב"אידיולוגיה גרמנית" ש"הקומוניזם אינו אידיאל שהמציאות תצטרך להתאים את עצמה אליה. אנו קוראים לקומוניזם התנועה הממשית שמבטלת את מצב העניינים הקיים. המציאות של התנועה הזאת מורכבת מהתנאים כפי שהם".

מרקס לפי משה צוקרמן לוקה בדטרמיניזם כלכלי מכני למדי. דווקא במקרה של רוסיה גילה מרקס תעוזה חדשנית. מדובר במכתבו המפורסם לוורה זאסוליך במרץ 1881. במכתב מעלה מרקס את האפשרות שרוסיה תוכל לוותר על השלב הקפיטליסטי בהתפתחותה תוך התבססות של הקומונה בכפר הרוסי שעל פיו היתה בעלות קולקטיבית לגבי רוב האדמות.

אך אם אני סבור שמשה צוקרמן טעה, לעניות דעתי. אנו צריכים להודות לו על הראייה הגלובלית המעמיקה שלו. הוא אינו מרשה להסתייגות המובנת שלו מהמציאות הקשה של ימי סטלין לערפל את הניתוח המזהיר שלו את המציאות הבינלאומית כפי שהיא התפתחה. דבריו בדיון הם של אינטלקטואל אמיץ בעל הבנה פוליטית ומעמדית יוצאת מגדר הרגיל:

"ובכל זאת, הפונקציה הגלובלית של הקומוניזם התגלמה בסימון המיתווה הנגדי להגמוניית הקפיטליזם בעולם. אפשר לומר, כי הקומוניזם הסובייטי, לאורך עשרות שנות קיומו, סימן באופן אובייקטיבי את האלטרנטיבה הפוטנציאלית למצב הקיים בקפיטליזם ואל מול הקפיטליזם.

"ברה"מ סימנה אלטרנטיבה לא בניצחון במלחמת עולם השנייה, שאותה הכריע בראש ובראשונה הצבא האדום. הקומוניזם סימן חלופה אפשרית. הוא עדיין לא מימש את האלטרנטיבה אך סימן את הדרך האפשרית".

במספר משפטים תמציתיים וברורים מתאר משה צוקרמן את ציר ההתפתחות של המאה קודמת. הלקחים שיש ללמוד אותם מהניתוח הזה חיוניים גם בימים אלה.

המשך הדיון, יש לקוות, יבוא.

מודעות פרסומת

פרסטרויקה – התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם–פרק שני/חלק ראשון

 

Perestroika

The Complete Collapse of Revisionism

CHAPTER  II – FIRST PART: June/July 1990

הרפאל בראר

Harpal Brar

 

פרק שני

 

פורסם בביטאון לאלקאר ב- יוני/יולי 1990:

לאלקאר – http://www.lalkar.org/

 

כלכלת הפרסטרויקה – הינתקות שלמה מהמרקסיזם-לניניזם-חלק ראשון של הפרק השני

 

חלק 1: פרישה סופית מהמרקסיזם לניניזם

למה ארגון מחדש?

דו”ח יוני 1987 של גורבצ’וב

גימוד הסוציאליזם והשוואת יעילותו עם זו של הקפיטליזם

 

 

 

כלכלת הפרסטרויקה

הינתקות שלמה מהמרקסיזם-לניניזם

 

בגיליון האחרון של לאלקאר (מרץ-אפריל 1990), טיפלנו באחד מן ההיבטים של הפרסטרויקה, דהיינו, הסוציאליזם והעולם. סיכמנו את המאמר ההוא עם ההבחנה שהתזה של גורבצ’וב, של העולם האינטגרלי והתלוי הדדית עם סתירות שהשתנו, בו המנצלים והמנוצלים מקדישים את עצמם למניעת השבר של יחסים כלכליים מעוצבים באופן היסטורי, מייצגת ניתוק מושלם מההדרכות של הלניניזם ויכולה להועיל רק כאמצעי למען סירוס ופירוק, הן של מעמד הפועלים המהפכני והן של תנועות לשחרור לאומי.

בגיליון הנוכחי, במאמר השני, אנו עוסקים בכלכלה של הפרסטרויקה. אנחנו משוכנעים באותה מידה שגם הכלכלה של הפרסטרויקה מייצגת הינתקות רצינית מן ההדרכות של המרקסיזם-לניניזם בתחום של הבנייה הסוציאליסטית, ואם יתאפשר לה להמשיך בדרכה, היא תגרום להתפרקות מוגמרת של הכלכלה הסוציאליסטית המתוכננת, לבזבוז של זרע מהפכת אוקטובר (שהניבה דרך מעללי גבורה של הבנייה הסוציאליסטית, התכנון הסוציאליסטי והקולקטיביזציה) – בזבוז עם תוצאות בעלות השלכות הרסניות לא רק לגבי מעמד הפועלים הסובייטי, אלא גם לגבי הפרולטריון העולמי והעמים המדוכאים בכל מקום. עם ההערה הפותחת הזאת, בואו ונחזור לכלכלה של הפרסטרויקה ונבדוק את תוכנה, שאיפותיה ותוצאותיה. אם כי נתחיל בלשאול מדוע הרפורמות הסובייטיות, מדוע השינוי המבני הזה בזמן הנקודתי הזה?

 

 

 

למה פרסטרויקה?

 

אפשר וצריך לראות את הרפורמות הסובייטיות העכשוויות לאור הארגון-מחדש העצום של התעשייה בארצות האימפריאליסטיות העיקריות – ארה”ב, יפן, גרמניה, צרפת ובריטניה – שהמשיכה להתקדם כבר מעל עשור בקצב נמרץ תחת השפעה חזקה של מהפכה טכנולוגית-מדעית. בשנות השלושים והארבעים, ואפילו בשנות החמישים והשישים, שיעור הצמיחה של הכלכלה הסובייטית היה הרבה מאוד יותר מהיר מזה של ארצות האימפריאליסטיות. אבל בשנות השבעים, כאשר שיעור הצמיחה (הדגשנו את המילים בכדי להבהיר שמדובר בצמיחה יחסית, היות שמאז 1919 לא הייתה אפילו שנה בודדה אחת בלי צמיחה מוחלטת של הכלכלה הסובייטית – דבר שאף כלכלה קפיטליסטית אחת לא יכולה להתפאר בו) של הכלכלה הסובייטית התחיל לרדת, הפעילות התעשייתית בארצות הקפיטליסטיות צברה תנופה חדשה. ככה גורבצ’וב מתאר את המצב:

במצב מסוים – זה נהייה ברור במיוחד במחצית השנייה של שנות השבעים – משהו התחולל שהיה בלתי מובן בהתחלת התרחשותו. הארץ התחילה לאבד תנופה. המעידות הכלכליות הפכו תכופות יותר. הקשיים החלו להצטבר ולהחריף, והבעיות ללא פתרון להתרבות. יסודות שאנחנו מכנים סטגנציה ותופעות אחרות זרות לסוציאליזם החלו להופיע בחיי החברה. נוצר סוג של “מנגנון מעכב” שהשפיע על התפתחות החברה והכלכלה. וכל זה התרחש בזמן שמהפכה מדעית וטכנולוגית העלתה סיכויים חדשים לקדמה חברתית וכלכלית.

תוך כדי ניתוח של המצב, קודם גילינו לראשונה האטה בצמיחה כלכלית. בחמש-עשרה שנים האחרונות שיעור הצמיחה של ההכנסה הלאומית ירד ביותר ממחציתו, ועד להתחלת שנות השמונים, נפל לרמה קרובה לסטגנציה כלכלית. ארץ אחת, שפעם הדביקה במהירות את האומות המפותחות ביותר בעולם, התחילה לאבד עמדה אחרי עמדה. (עע.18-19). [1] [הדגשה של הרפאל בראר].

סיבות ההאטה הזאת בשיעור צמיחה, ותוצאת הארגון-מחדש, לפי השקפתו [שזכתה לביטוי אצל גורבצ’וב – למשל בדו”ח יוני 1987 של גורבצ’וב – אנג’לו איידן] של הבל אגנבג’יאן (Abel Aganbegyan), יועץ כלכלי של הממשלה הסובייטית בעבר ובשלב הנוכחי יו"ר הוועדה לחקר כוחות ייצור ומשאבי טבע של האקדמיה למדעים של ברה”מ (https://web.archive.org/web/20090221175455/http://www.ane.ru:80/aganbegyan-abel-gezevich.html), ובורגני גם, הן: – א’ – המחסור במשאבים בטבע; וגם – ב’ – המחסור בכוח-עבודה. בעוד שהשיטה הקודמת, המאופיינת על-ידי אגנבג’יאן כ-“שיטה אֶקסְטֶנְסִיבִית [נרחבת]”, עבדה בתנאים של זמינות בלתי-נדלית במשאבים אנושיים וטבעיים, בנסיבות העכשוויות קיימת הספקה מוגבלת של שניהם, אשר מצריכה השקעה בטכנולוגיה למען חיסכון וייעול ההוצאות בשימוש של אותם המשאבים. המחסור במשאבים אנושיים וטבעיים, הוא אומר, מצריך העתקה לעבר “שיטה אינטנסיבית [מרוכזת]”, הנשענת יותר ויותר על פרודוקטיביות [פריון עבודה] מוגברת.

סטטיסטיקה של תפוקה התעשייתית הסובייטית בספר שלו מפריכה את קביעתו של אגנבג’יאן עצמו שהתקופה הקודמת להחלת ה-פרסטרויקה התאפיינה במה שקרוי בשם של שיטה אקסטנסיבית. לפי מה שהוא בעצמו כותב, הכלכלה הסובייטית הגיעה ב-1927 לרמה של שנת 1913, והתפוקה התעשייתית הסובייטית בזמן ההוא היוותה 4% של התפוקה התעשייתית העולמית. התפוקה התעשייתית הזאת עלתה ל-10% בשנת 1941 ברמה שאיפשרה לאיחוד הסובייטי לנצח את גרמניה ההיטלראית. התפוקה התעשייתית הסובייטית כעט מסתכמת ב-20% של התפוקה התעשייתית העולמית – וזה על אף הסטת המשאבים הכלכליים לייצור בתחום החימוש הגרעיני, אשר נכפה על ברה”מ על-ידי חרחורי מלחמה מצדם של ארה”ב וארצות אימפריאליסטיות אחרות, על-ידי תוקפנות ברית נאט”ו, על-ידי מצור כלכלי כמעט סגור לגמרי על ברה”מ, על-ידי כלל פסילתה מכניסה כחברה בהסכם כללי בדבר תעריפים וסחר (גאט"ט – GATT General Agreement on Tariffs and Trade), על-ידי שלילתה מצד ארה”ב במעמד של מדינה מועדפת (כלומר, כמו המדינות אחרות בסחר של יחס שווה עם ארה”ב) ביחסי המסחר, ועל-ידי הכיפה קפדנית של חרם על מכירת טכנולוגיה מתקדמת לברה”מ מאורגן על-ידי ארגון הקוקו”מ (CoCom – Coordinating Committee for Multilateral Export Controls = וועדה מתאמת פיקוח על יצוא רב-צדדי) הממושמע לשרביט USA. על אף כל המוגבלויות הנוראיות הללו, אם ברה”מ זקפה לזכותה חמישית של התפוקה התעשייתית העולמית, זה לא במידה קטנה בגלל העובדה שהיא המשיכה בהתמדה לצייד מחדש את התעשייה של עצמה, שהיא המשיכה בהתמדה לעסוק בעליית מדרגות ההגברה השיטתית (או השיטה האינטנסיבית, אם זה מרצה את אדון אגנבג’יאן) של תפוקת העבודה. היסטוריית התיעוש מסביב לעולם לא הכירה באף תקופה מעללים טכניים דומים לאלה שהושגו על-ידי מעמד הפועלים של ברה”מ משך שנות ה-30, 40, 50 ו-60. למעשה, המפעל הענקי בשלמותו למען תיעושו של האיחוד הסובייטי מאז מהפכת אוקטובר הדגולה היה אחד המאמצים הענקיים ליישום ההישגים האחרונים של המדע והטכנולוגיה בתעשייה ובחקלאות במהירות וביעילות האפשריות. אפילו השנים של ברג’נייב, המאופיינים איך שהיו על-ידי יישום הולך וגדל של הרפורמות הכלכליות הבורגניות (ראה פרק 11, ‘כלכלה של מאבק מעמדי’), שלא לדבר על עידן סטלין (תקופה כל כף מושמצת על-ידי אמרכלות הסובייטית הנוכחית מתוך זדון ונקמה יותר מאשר מתוך ניסיון להעריך באופן אובייקטיבי את התקופה ההיא של ההיסטוריה הסובייטית), היו ראויים לציון לנוכח המעללים הטכניים שהתרחשו בתקופתם. לא צריך יותר מאשר להזכיר את פרויקט מערכת הצינורות הגז הסיבירית בכדי להיות משוכנע בכך.

בשנות השמונים המוקדמות, ממשל רייגן [רונלד רייגן, אז נשיא ארה”ב] הטיל אמברגו מצדן של חברות אמריקאיות על סחר של טורבינות, כפות, כנפיים או להבים ומדחסים עבור קו צינורות גז. ארה”ב העריצה את ממשלות המערב להיענות לאמברגו הזה, תוך אמונה שהמפעל הסיבירי פשוט יקרוס מול האמברגו של ארה”ב ומערב אירופה. ממשל ברג’נייב גייס בהצלחה את העוצמה הפוליטית, התעשייתית והטכנית של האיחוד הסובייטי להתגברות על האמברגו האימפריאליסטי. לפנינו את הצורה בה תיאר אד היוואט (Ed A. Hewett) – מומחה אמריקאי בנוגע למדיניות האנרגיה הסובייטית – את התהליך של ההתגייסות הסובייטית הזאת:

התשובה הסובייטית למהלך הזה הייתה לגייס את הארגונים המפלגתיים והממשלתיים המקומיים במאמץ מקיף להשגת המטרות של תכנית בעלת הרחבה מסועפת של המערכת הצינורות הגז על-ידי הישענות אך ורק – בניגוד לאסטרטגיה המקורית של התוכניות השאפתניות – על הטורבינות והמדחסים הסובייטיים. זה בדיוק מה שהתרחש, ועוד. כל תכנית ההרחבה של קו הצינורות הגז כולה הושלמה לפני לוח הזמנים המתוכנן, וגם ללא יבוא נוסף של טורבינות ומדחסים מערביים מעבר לכמות הקטנה שנרכשה לפני האמברגו של רייגן.

זה היה הישג לא מבוטל, ואיך שהסובייטיים הצליחו להסתדר נישאר עדיין תחת מידה מסוימת של מסתורין. מה שברור הוא שההנהגה הסובייטית הגיבה לאיום של רייגן בגיוס של המערכת כולה דרך המפלגה, תוך כדי איתות לעבר כל הרמות שתכנית צינורות הגז עמדה בקדימות ראשונה במעלה חברי המפלגה המקומיים התגייסו לאורך כל הדרך של עמדותיהם  היו מגויסים להבטיח את ביצוע הבנייה לפי לוח הזמנים, שרים היו מגויסם להבטיח את השתתפות חלקם בהספקת הציוד הנחוץ והטכנולוגיה המזרח-אירופית החלופית האפשרית במקום מה שהיה מיובא מהמערב. זאת היא רק דוגמא אחת של מקור עוצמה חשוב במערכת … “ (אד היוואט – Reforming the Soviet Economy – הוצאת Brookings Institution, Washington, 1988 – עמודים 169-70).

שהמערכת הסובייטית היא מספיק חזקה בכדי להתגבר למחסומים ומכשולים טכנולוגיים זה מוסכם אפילו על-ידי גורבצ’וב, שלפחות בהזדמנות אחת מסביר את הפיגור הסובייטי במונחים של “יותר מדי הישענות על קשרי חוץ” ושל אומדן חסר בנוגע ליכולות מדעיות של ברה”מ. זה מה שהוא אומר:

מצאנו את עצמינו במצב זה של נסיבות טכנולוגיות מפני שאנחנו הערכנו במידה מחסירה את הכושר המדעי של עצמינו והסתמכנו על יותר מדי הישענות על קשרי חוץ.

כפי שאני רואה את זה, קיבלנו את מדיניות הדטנט [או דטאנט – הפגת מתיחות] עם תקוות נוצצות מדי; מסתמכת מדי, הייתי אומר.הרבה חשבו שהיא תהיה בלתי-הפיכה ושתפתח אפשרויות ללא גבולות, במיוחד להרחבת הסחר והיחסים הכלכליים עם המערב. אנחנו אפילו הפסקנו כמה פיתוחים של המחקרים והטכנולוגיות שלנו, תוך צפיות לחלוקת עבודה בינלאומית, ותוך הערכה שיהיה כדאי יותר לקנות מכונות מסוימות מאשר לייצר אותן בבית אצלנו. אבל מה קרה במציאות? נענשנו בחריפות על הנאיביות שלנו. ככה הגיע תקופה של אמברגו, החרמות, הסגרים, נידויים, הגבלות, איומים מצדם של אלה שעסקו במסחר ביחד אתנו, ועוד. כמה פוליטיקאים מערביים אפילו הקדימו פומבית את התמוטטותה של המערכת הסובייטית. אבל הם השתוללו לשווא.” (פרסטרויקה, עע 93-4)[2].

גורבצ’וב ממשיך:

בדרך כלל,ה- ‘עיצומים’ והחרמות ה-‘אמברגו’ השונים וההגבלות האחרות של ארה”ב עזרו להבהיר הרבה מאוד. כפי שנהוג לומר, אין רע בלי טוב. מהחלטות שננקטו על-ידי ארה”ב ועל-ידי ארצות מערביות אחרות בסירובן למכור טכנולוגיה מתקדמת לאיחוד הסובייטי התנסינו בשיעורים מלמדים. בגלל כך אולי אנחנו מתנסים עכשיו בשגשוג ממשי בתחומי מדע התכנות, טכנולוגיית המחשבים ותחומים אחרים של המדע והטכנולוגיה.” (שם).

זה בניגוד מוחלט לתמונה עגומה של ‘סטגנציה’ המתוארת על-ידי גורבצ’וב במקום אחר ובכל מקום על-ידי היועצים החלקלקים שלו. אנחנו מבקשים רק להוסיף שממשל גורבצ’וב, יותר מכל שאר הממשלים הסובייטיים האחרים הקודמים לו, אשם בקבלת “מדיניות הדטנט עם תקוות נוצצות מדי”, באומדן חסר ביכולות המדעיות הסובייטיות ובעיגון של “יותר מדי הישענות על קשרי חוץ”, הגם שברה”מ כבר נענשה על הנאיביות שהדגימה [עוד לפני כן, לפני אותם ‘שיעורים מלמדים’ – אנג’לו].

הדטנט היה תמיד תעריף נסיעה חד-סטרית עם האימפריאליזם. האחרון ממשיך לצבור כל הוויתורים שיכול לסחוט מהוויתורים שנקבעים בארצות הסוציאליסטיות בעוד ולמרות שהוא נישאר מחרחר מלחמות ומזימות תוקפניות אחרות ממניעים קנאיים של שנאתו המעמדית כלפי הסוציאליזם. למשל, משך עשורים, האימפריאליסטים תירצו את חזרות התחמשותה המסיבית של ברית נאט”ו בהקשר לטענתם סביב סכנה שכביכול בקעה ועלתה {או לעומתם או לעומת כל “העולם החופשי” (קריא ‘ארצות השרשרת האימפריאליסטית’) [3]} מברית וורשה. עכשיו שברית וורשה הפסיקה להיות, מעבר לשם, איזה עוצמה לוחמת, לא זו בלבד שהאימפריאליסטים מחזיקים פעילה את נאט”ו, אלא שהם גם עובדים בקדחתנות בכדי לחזק אותה. הם אפילו רוצים לצרף גרמניה המאוחדת לחברות במכות המלחמה התוקפנית הזאת, וכך לאיים ישירות את ההגנה החומרית של ברה”מ. הבורגנות האימפריאליסטית לא מוותרת גם בתחום ההגנה, גם בזה המסחרי וגם בזה האידאולוגי. בזמן שגורבצ’וב לא מתעייף אף פעם לקשקש על “ערכים אנושיים אוניברסליים” (בין השאר, יש עדות על כך בנאומו ב-7 בדצמבר 1988 בפני מליאת המושב ה-43 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות – באותה המליאה ממש, אשר להשתתפות בה, בקשתו לוויזה של יאסר ערפת, יו”ר אש”ף, נדחתה על-ידי ממשלת ארה”ב), האימפריאליסטים ממשיכים ללחוץ הלאה עם מסע-צלב בלתי-פוסק שלהם נגד-קומוניזם ובעד- ‘דמוקרטיה’, ‘חירות’, ו-‘שוק-חופשי’, כולן מילות-קוד למען ניצול, בזיזה, דיכוי ותוקפנות אימפריאליסטיים. באותו זמן שגורבצ’וב היה בניו יורק בכדי לנאום העצרת הכללית של האומות המאוחדות, ממשלת ארה”ב, לא זו בלבד שחשפה בפני הציבור את המפציץ החמקן (Nighthawak F-117), אלא גם שיגרה כוחות רחבים של חיל הים האמריקאי למבצע תוקפני נגד לוב.

ארה”ב ממשיכה עם התוכנית שלה על מלחמת כוכבים, בניסיון לרכוש לעצמה את יתרון המסוגלות להנחית את המכה הגרעינית המקדימה, בזמן שהיא חותמת על הסכמים שונים של מגבלות חימוש, כמו הסכם פירוק הנשק הגרעיני לטווח בינוני, עם ברה”מ. בזמן שהממשל של גורבצ’וב עושה ויתורים אחרי ויתורים בתחום מדיניות החוץ והפנים, ארה”ב ממשיכה לסרב להסכם הסחר שמבטיח לו את ההתייחסות הנושאת את השם של אומה מועדפת, כפי שנעשה על-ידי ארה”ב באוקטובר 1972 כאשר הקונגרס סירב לאשרר כזה הסכם סחר באמצעות תיקון ג'קסון-ואניק – תיקון שחיפש לשלול לכל “כלכלה ללא-שוק” (כלומר, לכלכלה סוציאליסטית) את המעמד של אומה מועדפת, אם האחרונה הגבילה את זכות ההגירה.

ברור שממשל גורבצ’וב לא “הפיק לקחים מההחלטה שננקטה על-ידי ארה”ב”.

בכדי להגיע לתמונה ברורה של התוכן הכלכלי של הפרסטרויקה, לא מספיק להגביל את עצמנו למסמכים הרשמיים של המפלגה ולדוחות והנאומים של מיכאיל גורבצ’וב, אשר מבטאים לרוב את תוכנה הכלכלי של הפרסטרויקה באמצעות מונחים שסותרים אחד את השני, וזה בשביל לא להגיד שביניהם בלבול ושלילה הדדית. זה כאילו שהמסמכים והנאומים הללו  נכתבו על-ידי שתי ידיים ושתי קבוצות של בני-אדם אשר אינן מסוגלות להגיע להסכמה ביניהן. כל משפט שמהלל את ההישגים של הסוציאליזם יוצא מאוזן על-ידי משפט שמקונן על הטרגדיה של סוציאליזם; כל הצהרה לטובת החיזוק של הכלכלה הסוציאליסטית המתוכננת מופגשת עם תגובת הצהרה שמשרטטת אסונות בעקבות הפעלתה של הכלכלה המתוכננת.; מצד אחד נטען כי לא צריכים להשליך את הכלכלה המתוכננת, ומן הצד השני שצריכים להחיל את כלכלת השוק. והמסקנה המגוחכת שמשיגים היא שבאיחוד הסובייטית יש להתחיל כלכלת שוק מתוכננת או מווסתת. הנהגת גורבצ’וב, עם עין אחת לעבר מעמד הפועלים והאיכרות השיתופית, אשר כל כך הרבה הנהנו שניהם מבניית הסוציאליזם תחת התכנון המרכזי של הכלכלה, ובגלל כך דרשו טיפול זהיר במיוחד, בהשמעת משפטים שמהללים את הסוציאליזם למען הרגשת המוני העם הסובייטי של שמורים בפני פגיעות ושל הרגעת דאגותיהם, בעוד ממהרת לגמור את עבודותיה להחלת התקנים הקפיטליסטיים של הייצור בקנה המידה הרחב.

לכן יש להתייחס למסמכים של המפלגה, לדוחות של גורבצ’וב ולנאומים שלו בהקשר לכתבים של אלה המכונים בשם של אינטליגנציית השינוי, שהם כתבים הרבה יותר גלויים ונועזים במה שהם אומרים. וגם הרבה יותר אמיצים מהתיאורטיקנים הכלכליים הרביזיוניסטית בחלק המאוחר של שנות ה-50 ובשנות ה-60 [של המאה ה-20]. ללא ספק שלפעמים הכנות והנועזות שלהם גורמים למבוכה עבור גורבצ’וב, ולפעמים הוא נאלץ לקחת מרחק מהאנשים האלה, אבל שני דברים הם בהחלט וודאיים:

ראשון, מה שאינטליגנציית השינוי אמרה אתמול, גורבצ’וב ייאלץ להגיד מחר – ככה יהיה, אם מעמד הפועלים הסובייטי לא יעצור בעדו. זה כאילו שאינטליגנציית השינוי היו צוות של גששים המיועד ללכת בעקבות האופוזיציה לשינויים המתוכננים ולרכך אותה (סלחו את משחק המילים הטרגי).

שנית, האינטליגנציה הזאת, שתופסת עמדה מאוד גבוהה במוסדות כלכליים ומוסדות יוקרתיים נוספים של האקדמיה הסובייטית של המדעים, הם לא סתם איסוף של יחידים, אלא נציגים של מיעוט משמעותי של האוכלוסייה, אשר שואפים להתכונן לרווחים ענקיים על חשבון מעמד הפועלים ועל חשבון הרוב הגדול של האוכלוסייה מעצם החלת כלכלת השוק. לאינטליגנציית השינוי מעט מן המשותף עם מעמד הפועלים הסובייטי ומשום כך יש לאפיין אותה נכון כבורגנות חדשה. זה לא אומר כי אין בקיים אינטליגנציה מהפכנית בברה”מ, אבל, בזמן הנוכחי, היד על העלינה היא לא אצל המהפכנים.

מה שמתגלה מהלימוד של כל החומרים הוא שהשינויים מיועדים להחיל כלכלת שוק, שבתורה תגרור את הפירוק המושלם של כלכלת התכנון המרכזי; את ההפרטה הסיטונאית של רכוש המדינה; את הפיצול של הקולקטיביזציה החקלאית; הרפיית המונופול המדיני לסחר חוץ; מיזמים משותפים עם חברות קפיטליסטיות זרות; מיסוד של בורסה ושל סחר חליפין; כינון של קואופרטיבים פרטיים; הסרת הגבלים להשכרת כוח עבודה על-ידי יזמים פרטיים; סגירת עסקים בלתי רווחיים; אילוף של עובדים לאבטלה בכני מידה רחבים; עליית מחירים של מצרכים בסיסיים; הגדלת פערים בהכנסות. בקיצור, מה שמתכוונים, במנוגד לטיעונים הרשמיים, זה לא שינוי מנגנון הניהול, אלא בדיוק שינוי ביחסי הייצור. השינויים, אם מוגשמים, יגיעו בסוף השינויים המחליפים את יחסי הבעלות [הייצור] הסוציאליסטיים עם יחסי הבעלות [הייצור] הקפיטליסטיים על-ידי התמוטטות הגמורה של שלושה עמודי התווך של הסוציאליזם, דהיינו, התמוטטות הגמורה של הבעלות הציבורית של אמצעי הייצור, של החלוקה ושל החליפין; של הכלכלה המתוכננת במרכז; של המונופול המדינתי של הסחר. זה הניסיון הריאקציוני ביותר, הנסוג ביותר, ששואף לשלול את ההישגים של מעמד הפועלים הסובייטי משך שבע העשורים האחרונים – ניסיון, שאנחנו מקווים, כי מעמד הפועלים הסובייטי לא יאפשר להצליח.

 

 

 

דו”ח יוני 1987 של גורבצ’וב

 

אפשר ללקט את תוכן השינויים הכלכליים הסובייטיים מתוך הדו”ח של 25 ביוני 1987 שגורבצ’וב הגיש למליאת הועד המרכזי של המפלגה. הוא אמר:

הארגון מחדש התחיל עם היוזמה של המפלגה וממשיכה להתבצע תחת ההדרכה שלה. המפלגה עוררה את הארץ, רעיונותיה כבשה מיליוני העם, היא הולידה תקוות עצומות.” (ע. 12).

הדו”ח טוען שהשינויים יסייעו לברה”מ לחדש כל הצדדים של החברה הסובייטית ואפשרויותיה להשתנות. המסמך על ארגון מחדש שנשלם על-ידי המליאה מסכם את המשימה כדלקמן:

"הוועד המרכזי של מקב"מ [המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות או של האיחוד הסובייטי] מאמין שהמשימה המדינית המרכזית של המפלגה בתחום הכלכלי היא לבצע רפורמה רדיקלית וליצור מערכת יעילה, אפקטיבית, וגמישה של ניהול, כך שניתן לעשות שימוש מרבי של יתרונות הסוציאליזם.

"הרפורמה הרדיקלית בניהול כלכלת המדינה מכוונת

"להפוך את ההתקדמות המדעית והטכנולוגית לגורם העיקרי של צמיחה כלכלית;

"להבטיח איזון, תוך כדי התגברות על מחסור במשאבים חומריים, מוצרי צריכה ושירותים שמכשיל ניהול יעיל והגברת הייצור;

"להעניק עדיפויות לצרכן ביחסים כלכליים, בזכויות ובאפשרויות של בחירה כלכלית;

"ליצור מנגנון מהימן בתפעול מגביל-עלויות למען תפקודו של המשק הלאומי

"המהות של הארגון מחדש הרדיקליטמונה במעבר מהשיטות המובילות של נוהג אמרכלי [אדמיניסטרטיבי] לשיטות כלכליות של ניהול בכל הרמות … [וגם] דמוקרטיזציה מורחבת של ניהול …" (כללים בסיסיים לארגון מחדש רדיקלי של ניהול כלכלי, פראבדה, 27 ביוני 1987). (הדגשה שלנו: זה ביטוי של קוד עבור התפרקות של הכלכלה הסוציאליסטית המתוכננת באופן מרכזי והחלפתה עם כלכלת השוק).

גורבצ’וב, בדו”ח שלו, אומר כי השינוי בכלכלה מחייב “הרחבה חריפה בגבולות העצמאות” של המפעלי המדינה, מעבר ל-“מימון–עצמי וניהול-חשבונות בקנה מידה מקיף של רווחים-והפסדים”, “תוך כדי ארגון מחדש מין היסוד של ניהול כלכלי מרכזי” על-ידי שחרור המרכז “מפעילויות יום-יומיות של התערבות בגופים כלכליים כפופים”. ועוד, “שינוי יסודי בתכנון, תמחור, מימון ואשראי” עומד לצאת לפועל למען יצירת “מעבר למשחר סיטונאי בסחורות ייצור”. ולבסוף, לשינויים מטרות מוצהרות של מימוש מעבר מ-“מערכת פיקוד מופרזת בריכוזיות הניהול למערכת דמוקרטית” (כל הציטוטים שלמעלה לקוחים מהדוח של גורבצ’וב של יוני 1987, עמוד 43).

למרות שמסמך המליאה מבטיח לנו כי:

הוועד המרכזי של מקב"מ ציין שהניהול המתוכנן של הכלכלה כיחידת תַצמִיד (complex) כלכלי לאומי הוא היתרון וההישג הראשיים של המערכת הכלכלית הסוציאליסטית והכלי העיקרי ביישום מדיניות הכלכלית של המפלגה“ (תְנַאֵי מָזוֹן וכו’ עמוד 6) מאז, משך הזמן שעבר, הוכח שהאמצעים האלה נועדו לביזור גמור של הכלכלה על-ידי השלכתו של התכנון המרכזי אל תוך פח האשפות.

בתוקפו את שיטת הסובסידיות, גורבצ’וב, בדו”ח שהגיש לוועידה ה-19 של מקב"מ ביוני 1988, אמר שזה “לא מצב נורמלי. זה מערער את תמריצי הייצור, ומעודד את ההתייחסות הבזבזנית בנוגע ללחם במיוחד, לכן, לגמרי נחוץ לפתור את הבעיה הזאת, ולא חשובה מידת הקושי שיכולה להתבצר וגם לא חשוב איזה ספקות ופחדים יכולה ליצור במבט ראשון”. (ע. 22).

במילים אחרות, חייבים להעלות את המחירים של מצרכי היסוד, ושל הלחם במיוחד [ככה עלה הלחם גם אצלנו בישראל – אנג’לו]. ולא חשוב איזה תוצאות יכולות להיות. ובכן, אנחנו כבר יודעים את התגובות של מעמד הפועלים הסובייטי, שרוקן את החנויות מכל הספקות המזון של חודשיים משך יומיים לפני העלאת המחירים. ולזה התווספה שביתת כורי הפחם בקיץ של 1989, שהייתה הפגנה מרשימה של חוסר אמון מצדו של מעמד הפועלים הסובייטי בתוכנית הרפורמות הכלכליות שנדחפה הלאה על-ידי ההנהגה הנוכחית.

גורבצ’וב מתבכיין על ש-“הכנסות העובדים הן לא תלויות בתוצאות הסופיות של העבודה הקולקטיבית” וממשיך באומרו כי “הכנסות העובדים תלויות אדוקות בתוצאות ייצור סופיות, ברווחים”. (פרסטרויקה – עע. 85-86).

בנקודה הזאת מתעקש גורבצ’וב לשכנע ביתר מרץ מתוך הדוח שלו ביוני 1988, בו גורבצ’וב מדבר על “עקרונות חוֹצֽרַשיוֹת [Khozraschyot] של ניהול כלכלי [כלומר, מדבר על תפקוד תוך כדי אוטונומיה מוחלטת], אשר מאפשרת לקשר, לא רק בין ההכנסות, אלא גם בין הסיפוק  של הצרכים החברתיים לבין תמורות העבודתו של האדם” (ע. 43).

האם זה אומר – האם בכלל תיתכן אפשרות אחרת? – שהשילומים של הזכויות הסוציאליות והזכויות האחרות המיועדים לקורבנות האבטלה של הרפורמות האלה יהיו מקושרים ל-תמורות העבודה של מקבל את אותם השילומים?

גם אגנבג’יאן רואה את הסוגיה הזאת בצורה זהה: “להפוך את השכר הבסיסי תלוי בתוצאות זה המפתח של הבעיה” (ע.162, The Challenge).

המסר הוא ברור. מפעלים בלתי רווחיים צריכים להיסגר, ולא חשוב מה יהיו התוצאות; האבטלה, שלא ניתן להימנע ממנה, אפילו באמצעותה של המדיניות הכי טובה בעולם, במסגרתה של המדיניות הזאת, חייבת להתקבל כתופעה נורמלית; ופערי השכר חייבים להחריף עוד יותר, כיוון שבדיוק זאת תהיה השפעת התשלום לפי התוצאה בלבד. וכל הרמזים מאותתים שמגזרי המיומנויות של מעמד הפועלים, ועוד יותר את השכבות הרחבות של האינטליגנציה, של המפלגה ושל פקידי הממשל, ירוויחו במידות ענקיות יותר מהמגזרים של הבלתי-מקצועיים ועובדי הכפיים. בהקשר זה, למשפט הבא בספר של אגנבג’יאן יש בשורות מאיימות:

לאור הדרישות של הטכנולוגיה החדשה, הסירוב ליוקרה תעסוקתית של מהנדסים מומחים הוא בלתי קביל” ( שם).

בניסיון מזעזע ליזום הפרטת ענף הדירות, גורבצ’וב מדבר, בדוח 1988 שלו, במונחים עדינים הבאים:

“הרבה הצעות להתיר לאנשים לשלם את מחירי המדינה של הדירות שלהם בכדי שיוכלו לתת אותן ליורשים שלהם, נראות גם כן מאוד הגיוניות” (ע.14).

ההיגיון של הצעות כאלה תלוי בעמדתו של איזה מעמד. בטח שמצדו של פרולטר, הצעות כאלה, עם יתממשו, זה יהיה צעד מאוד נסוג אחרי יותר מ-60 שנה של סוציאליזם. זה לא יהיה רק השמצה ברורה שהסוציאליזם לא מסוגל לפתור את שאלת הדיור, אלא החלת הבעלות הפרטית הקפיטליסטית, שדווקא היא זו שלא הצליחה באף מקום בעולם לפתור את בעיית הדיור. בארצות קפיטליסטיות, הבעלות המרובה של בתים בידי העשירים מתאימה רק לחוסר מגורים של מיליוני בני האדם עניים, ארמונות העשירים רק משתקפים בשכונות מקווצות של הפועלי באזורים של מעמד הפועלים.

 

 

 

גימוד הסוציאליזם והשוואת הייעול עם הקפיטליזם

 

בכל הזדמנות נעשים ניסיונות לדרוס, להשמיץ ולגמד את התכנון הסוציאליסטי: “לצפות שוועדת המדינה לתכנון תהיה מסוגלת לעקוב אחרי כל ההלוואות המגזריות ולבחור באלטרנטיבה אופטימלית זה לטפח בהשליה” (פרסטרויקה, ע. 42). מפסגת ההנהגה הפוליטית, מוגרבצ’וב  ושותפיו הקרובים במפלגה, כמו כן החלק של האינטליגנציה שהם, במילים הבלתי נשכחות של נינה אנדרֵייֶבה (Nina Andreyeva), בהיותם מושפעים על-ידי “ההטפות של קסם ה-‘דמוקרטי’ של הקפיטליזם הנוכחי, ומתרברבים על הישגיו, האמתיים והדמיוניים”, שומעים סיפור ללא סוף של אומללות ומצוקה מוגש לעם הסובייטי על-ידי כלכלה מתוכננת באופן מרכזי (המכונה כלכלת פיקוד מנהלי) וקול שמתפס בעוצמתו ועולה לטובת מערכת של “שיטות ניהול כלכליות” (דהיינו, כלכלת שוק). מערכה ללא הפסקה מתחוללת כבר כמה שנים, ביחוד מאז 1987, כדי להשוות אי-יעילות עם הסוציאליזם והכלכלה המתוכננת באופן מרכזי, בעוד שיעילות הפכה שם נרדף של השוק החופשי, לאמור, קפיטליזם.

הינה בכל זאת עוד דוגמה.

מר ולרי מאקארוב (V.l.Makarov), מנהל המכון הכלכלי והמתמטי המרכזי של האקדמיה הסובייטית למדעים, כתב סקירה על ספר, Reforming the Soviet Economy – שפורסם על-ידי הוצאת Brookings Institution, Washington, 1988 –, של אד היוואט [Ed A. Hewett – ראה בפרק ראשון]. סקירת מאקארוב הופיעה בסקירות של ספרים בעיתון ניו יורק טייםס, תחת הכותרת ‘שני הבטים’, במאי 29, 1988. התיזה של היוואט סוכמה תחת כותרת משנית של הספר שלו: “שיוויון לעומת יעילות”. הוא טוען שהמערכת הסובייטית היא לא יעילה במהותה מפני ששואפת להשיג שוויון. לכן, הוא ממשיך, יש להסביר את הפיגור האחרון בשיעור צמיחה של הכלכלה הסובייטית על-ידי הכלכלה הסוציאליסטית המתוכננת באופן מרכזי. המסקנה שלו היא שהרפורמות הסובייטיות לא מרחיקות מספיק לכת בכדי ליישם את מנגנון השוק, שבלעדי החלתו, אי-אפשר לבקר את הפיגור בשיעור הצמיחה, שלא לדבר על השגת שיעורי צמיחה גבוהים יותר.

לפני שנטפל בתזה של היוואט, יהיה מעניין לקורה לדעת איך עונה להיוואט הכלכלן ה-’סובייטי’ שלנו הממוקם גבוה בהסבירו את הירידה בצמיחה של הכלכלה הסובייטית משך 15 שנים האחרונות. זה  מה שיש לו להגיד:

משנת 1928 ועד 1955, שיעור הצמיחה של הכלכלה הסובייטית היה יחסית גבוה (בין 5 ל-10 אחוז לשנה) ומשך הזמן ההוא האיחוד הסובייטי הפך למעצמה השנייה הגדולה ביותר בעולם מבחינה כלכלית. באותו הזמן נרשמו התקדמויות בחיי החברתיים והכלכליים של האנשים; הם יכלו להסתמך על ביטחון כלכלי, על תעסוקה מלאה, ועל וודאות סביב רמות ההכנסה. היה ניראה לנו שהשגנו את כל מה שרצינו.

אבל הייתה היחלשות של הגורמים אשר הביאו לצמיחה כלכלית. שיעור הצמיחה האט בהתמדה משך 15 או 20 השנים האחרונות; הטיב והגיוון של הסחורה לצרכן התדרדרו; האנשים הפכו יותר ויותר אדישים לחיים פוליטיים וכלכליים ופחתו התמריצים לעבודה נמרצת ולמעורבות ביוזמות מאמצות עבורם. זו הייתה תקופה בה המידע הפך לנגיש במהירות דרך צמיחת התקשורת המודרנית. האנשים באיחוד הסובייטי הפכו יותר ויותר מודעים לתנאים בשאר העולם ולא היה אפשרי יותר לשמור על המצב הסגור של החברה הסובייטית. כפי שגורבצ’וב אמר, זה היה מצב של קדם-משבר ושל קדם-מהפכה.” (ע. 4).

בעוד שבפסקה הראשונה המצוטט למעלה, מאקארוב נאלץ להודות על הצמיחה המדהימה בכלכלה הסובייטית בין 1928 לבין 1955 ועל הבטחת ערובה למה ש-“נרשמו התקדמויות, תעסוקה מלאה, וודאות סביב רמות ההכנסה”, בפסקה מיד אחריה, הוא מבטה הג’יבריש הכי נתעב ושלא יתואר אשר פוגע באמת ובהגינות כאחד. רחוק מלהסביר מדוע שיעור הצמיחה של הכלכלה הסובייטית האט, מדוע יש שם מחסור באיכותה של סחורה לצרכן, מדוע שם יש אדישות גודלת כלפי החיים הפוליטיים והכלכליים ואצל איזה חלק של איזה מעמד או מגזר של האוכלוסייה הסובייטית, מר מאקארוב מבטה טענות גסות, ראויות לכלכלן בורגני, לפיה יש פחות תמריצים לעבודה בברה”מ ושברה”מ היא חברה סגורה. בזמן שעמדה כזאת, הוא ממשיך, יכולה להישמר עד אמצע שנות ה-70, זה הפך יותר ויותר לבלתי אפשרי לעשות כך מול מהפכה שלמה בטכנולוגיית המידע שעשתה מהאנשים הסובייטיים “יותר ויותר מודעים לתנאים בשאר העולם”, וזה, הוא אומר בעקבות גורבצ’וב, היה “מצב של קדם-משבר ושל קדם-מהפכה.

המסקנה, למרות שלא קיבלה ביטוי בכתב, היא שסוף סוף האנשים הסובייטיים לומדים על העוצמה הטבעית של כלכלת השוק, עם המקבילים היפים של הניצול הקפיטליסטי הדיכוי האימפריאליסטי; שהם מתחילים להבין שהסוציאליזם, שיכל לשרת טוב בשלב מוקדם כאשר הכלכלה הסובייטית הייתה לא ממש מפותחת היטב, הוא לא מסוגל להריץ ולקדם אותה ביעילות; שרק מנגנון השוק יכול להבטיח את הזרימה החלקה והיעילה של מורכבות כלכלית כמו הכלכלה הסובייטית; לכן, האיחוד הסובייטי צריך לזרוק לפח האשפה את הכלכלה הסוציאליסטית המתוכננת באופן מרכזי שלו ולפנות דרך לכלכלת השוק. ואם זה יביא יותר תמריצים, פערים גדולים יותר בהכנסות, אבטלה, חוסר ביטחון כלכלי, אי-בהירות סביב רמות ההכנסה, הפרטה גוברת בכל ענפי הכלכלה הסובייטית, התמוטטות של המשקים המשותפים [קולקטיביזציה חקלאית], תוהו ובוהו של השוק, אז שיהיה כך.

זאת היא חזרה מילה במילה של מה שנאמר לאורך עשורים על-ידי האידאולוגים של האימפריאליזם. עצובה, אם מביישת, העובדה שזה נאמר על-ידי נציגים רשמיים ורמי דרג באקדמיה סובייטית של המדעים שהייתה יוקרתית פעם.

עצוב או לא, עדיין עלינו להתמודד עם טענות מאקארוב, ובהשלכה עם טענות היוואט, שלא יוכלו לעמוד באור של האמת ההיסטורית. ראשית, מאקארוב למסביר, וגם היוואט לא, מדוע כמה תחומים של הכלכלה הסובייטית מתפקדים מעולה בזמן שאחרים לא עושים כך. לפי היוואט, האיחוד הסובייטי “מייצר צוללת מסוג אלפה בעלת שלד מטיטניום שנוסעת יותר לעומק יותר מהר מכל צוללת בעולם”, וגם שיש בו “את המערכת להובלת הגז הגדולה בעולם הנשענת על קומפרסורים וטורבינות מיוצרים בבית וכל זה הוגשם לפני המועדים של לוח זמנים למרות המאמצים הטובים ביותר מצדו של ממשל ארה”ב לעקב את בנייתה” (אד היוואט – Reforming the Soviet Economy – עע. 32-33).

הוא ממשיך: “באמצעות הטכנולוגיה של עצמה, האיחוד הסובייטי שלח לירח מכונות מופעלות ממרחקים, הקים ותחזק תחנה פעילה בחלל, קדח את הבורות הנפט העמוקות בעולם, ופיתח טכנולוגיה לייצור בלתי פוסק של אלומיניום יצוק שקבלנים של ההגנה האמריקאית קנו ממנו” (שם).

יותר חשוב”, מוסיף היוואט, “תוך הרבע האחרון של המאה ה-20 הוא זז מעמדה של נחיתות אסטרטגית מובהקת לעומת ארה”ב לזו של השתוות לפחות, אם לא זו של יְתֵרוּת” (שם).

טוב! אז איך יתכן שברה”מ, עם כל הקשיים והמכשולים כביכול של שיטת הכלכלה הסוציאליסטית, מסוגלת לבצע כאלה התקדמויות מרהיבות בתחומים של המדע, ובגז, קידוח, גרעין, חלל, וטכנולוגית המיגון [ביטחון]? היוואט, בשביל לתת את הקרדיט המגיע למומחה הגלוי לב הבורגני הזה, לפחות מודה לפעמים שזהו תודות ל-“עוצמה של השיטה” (שם, ע. 170).אבל המומחה המחופש שלנו, לאמור, מאראקוב, לביזיונו הניצחי, לא יכול אפילו לבטה הודאה מובנת שכזאת, כל כך הוא שבוי לכישוף הקסם של הקפיטליזם ‘הדמוקרטי’ בזמנים העכשוויים וכל כך הוא משתופף בפני ההישגים, האמתיים והדמיוניים, שלו.

שנית, כפי שזה מקובל לכל הצדדים, זה השיעור של הצמיחה של הכלכלה הסובייטית שהוא ירד ולא את הצמיחה האבסולוטית שלה, מאז 1929, השנה בה החלה תכנית החומש [התוכנית הכלכלית של חמש שנים בברה”מ] הראשונה, הכלכלה הסובייטית השיגה צמיחה פנומנאלית. לא הייתה אף שנה אחת בה חווה האיחוד הסובייטי איזה שהי הצטמקות או קיצוץ [4]. אין אפילו ארץ קפיטליסטית בודדה אחת בעולם שיכולה להתפאר בכך. רק העובדה הזאת לבדה מספיקה בכדי להצביע על העוצמה הטבועה בכלכלה המתוכננת באופן מרכזי של הסוציאליזם מצד אחד, ומן הצד השני על החולשה הטבועה בשיטה הכלכלית הקפיטליסטית – כלכלת השוק.

שלישית, זה יותר קשה להמשיך ולהחזיק בשיעור צמיחה קודם כאשר הכלכלה מתפתחת, מפני ששיעור ההגדלה צריך להיחשב על בסיס הרבה יותר רחב. כך ביחוד בתנאים של הסגר אימפריאליסטי ובמרוץ חימוש מונהג על -די השראתו והנהגתו שאימפריאליזם, גורמים שהם מאקארוב התעלם מהם לחלוטין לאורכה של הסקירה שלו.

רביעית, מאקארוב, בדרכו להסביר את ירידת שיעור הצמיחה, מעלה את הטיעון ש-“האנשים הפכו יותר ויותר אדישים לחיים פוליטיים וכלכליים”. אבל הוא לא מסביר מי הם “האנשים” האלה ואיזה שכבת אוכלוסייה הם מייצגים. האם הם פועלים או השכבה העליונה של האינטליגנציה, עם שאיפותיה הבורגניות, אשר הפכה אדישה לחיים פוליטיים וכלכליים? האם השכבה הראשונה או השנייה היא זאת שסבלה מהשחיקה במוסריות הסוציאליסטית, בסולידריות ובשיתוף-פעולה הסוציאליסטית, וביוזמה סוציאליסטית? האם זאת היא הקודמת או האחרונה שמדגישה בחוזקה את תביעותיה למען החלפת הסולידריות הסוציאליסטית על-ידי תאוות בצע ורכושנות, על-ידי תמריצים חומריים וגדולים יותר ופערים יותר גדולים בהכנסות? מאקארוב לא מציע אף עובדה בכדי להוכיח שזהו מעמד הפועלים אשר הפך לאדיש לחיים הפוליטיים והכלכליים, כי אם זה היה נכון, אז יהיה בלתי אפשרי לדמיין, שלא לדבר על לממש, את ההצלחות המדהימות שהושגו על-ישי האיחוד הסובייטי בתחומים של הכלכלה, בהם ביצועים שלו הרשימו אפילו את המבקרים הבורגניים של האיחוד הסובייטי, כמו בתחומים של הובלת הגז, הטכנולוגיות של הגרעין ושל החלל וכן הלאה.

חמישית, מאקארוב לא מסוגל להוכיח שפערים ותמריצים יותר גדולים יכולים לרפא ירידה בצמיחה. התמריצים הם לא חדשים בכלכלה סובייטית. הם היו בשימוש בשנות ה-30, ה-40 וה-50 של המאה ה-20, ונתנו תוצאות מאוד טובות. אבל, כאשר הכלכלה הסוציאליסטית מתפתחת, יש צורך בהפחתת התמריצים האלה ובפערים בין ההכנסות. וזה מפני שללא הפחתה בפערים אין אפשרות לנוע מהשלב הראשון, הנמוך יותר, של הקומוניזם (בדרך כלל מוגדר כסוציאליזם) לשלב השני, הגבוה יותר של הקומוניזם, בו תוחלף נוסחת “מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי עבודתו” על-ידי נוסחת “מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו”. אבל שינוי כל כך עצום בסדר עדיפויות הנוגע לחלוקה [של משאבי החברה הקומוניסטית בשלב המפותח ביותר בין כל בני האדם להם היא שייכת – אנג’לו]  אי- אפשר לממש אותו משך זמן קצר; שינוי כזה חייב להתחולל למען מודעות ועקביות בכיוון הזה. מאקארוב רוצה שהחברה הסובייטית תנוע בכיוון הפוך, דהיינו, הוא לא רוצה רק לעצור את צעידת החברה הסובייטית בכיוון של השלב הגבוה יותר של הקומוניזם; הוא למעשה שואף לנטוש את המטרה ולנוע אחורה בכיוון מנוגד שמוביל, הגם אם על-ידי עיקולים וסיבובים שונים, דרך סמטאות, לכביש מהיר ורחב של הכלכלה הקפיטליסטית. שאלה זו היא יותר מדי חשובה, ויותר מדי מורכבת, בכדי לטפל בה באמצעות מאמר קטן. לכן נחזור לנושא הזה במהדורה הבאה ונשתדל להמחיש כי הניתוח של מאקארוב פגום עד היסוד ושהפתרון המוצע על-ידו ועל-ידי תומכים אחרים של הרפורמות הכלכליות הסובייטיות לא מגישים דבר מלבד סבל להמוני המונים של העם הסובייטי, בזמן שמעניקים הטבות ענקיות למגזר קטן של בעלי זכויות יתר של החברה הסובייטית, ובמיוחד לחלק של האינטליגנציה שהיא המסנגרת הכי נלהבת והתומכת הצעקנית ביותר של הרפורמות הכלכליות המוצעות ומבוצעות כיום בברה”מ. בחשבון הסופי, בטח שלרוב רובם של הסובייטים אין עניין בהן. בגלל זה הסמכויות הסובייטיות לא מעיזות לשים את חבילת הרפורמות שלהן במבחן משאל עם כפי שהם הבטיחו כשהתחילו בכך.

לבסוף, מאקארוב אומר שעם מהפכת טכנולוגית המידע, האנשים הסובייטיים “הפכו יותר ויותר מודעים לתנאים בשאר העולם”.חבל שהטכנולוגיה הזאת של המידע לא הביאה מודעות “לתנאים בשאר העולם” למר מאקארוב. על איזה עולם הוא מדבר? יש לו בראש, למשל, את רוב ארצות ביבשות הרחבות של אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית שעמיהם מדוכאים וסופר-מנוצלים [כלומר מנוצלים במידות קיצונית ובצורות מחפירות ביותר] על-ידי חופן קטן של ארצות אימפריאליסטיות, אשר השתמשו במהפכה מדעית טכנולוגית בכדי להוסיף ולהגביר עוד את הסופר-ניצול הזה – או, האם יש לו בראש את קבוצת המיעוט הסופר-מנצלת הזאת של ארצות, אשר, צומחות שמנות על-ידי, פְּשׁוּטוֹ כְּמַשׁמָעוֹ, הובלת עשרות מיליונים של אנשים כל שנה למוות בטרם עת דרך של מחלות, תת תזונה, רעב ועוני? מספיק רק לשאול את השאלה הזאת בכדי להבחין למאקארוב צריך להיות בראש את סוג הקטן של המנצלים האלה. הוא רוצה בהליכה דרך כלכלת השוק, אפילו אם ההליכה הזאת תערב את רוסיה בשותפות עם הקבוצה הקטנה הזאת בשוד על חשבונם ההמונים הרחבים שחיים בארצות המכונות עולם שלישי – השתלשלות שחייבת להפוך את מארקס, אנגלס, לנין וסטלין בקברים שלהם – וכמובן, הכול בשם המרקסיזם-לניניזם.

בְּסַך הַכֹּל, התזה של מאקארוב היא רק אַקדָמָה לפני שאומרים, בסגנון של עוד כלכלן ניאו-בורגני בברה”מ שנפגוש בקרוב [אני מקווה], כי מעמד הפועלים הסובייטי הפך נִרפֶּה ואדיש לחיים כלכליים; כי, משים כך, יש לנער אותו מהעצלות ומהאדישות הללו על-ידי יישום של מנגנון כלכלי כזה כמו אבטלה. בקיצור, צריכים להכריח את מעמד הפועלים הסובייטי לייצר יותר ויותר דרך הפחדה ודרך כפיפות לאיומי רעב וצום בדרך אופיינית לכלכלה קפיטליסטית.

 

 

 

 הערות

 

[1] הציטוטים ברוסית לוקחים לי הרבה זמן על חשבון מהירות בתרגום הספר, וחבל על הזמן הזה.

לכן אפחית בהם. במקומם אתרגם את ההפניה שכתובה בספר. למשל, בהערה הנוכחית כתוב שהציטוט נלקח מתוך ספר באנגלית של פרסטרויקה של גורבצ’וב במילים אלה: בעמודים 18-19. עד עכשיו הבאתי את הציטוטים, כפי שהציטוט הנוכחי פרוס כאן למטה, ברוסית. הציטוט הזה נלקח מהמקור שבקישור זה: http://www.newchrono.ru/prcv/Publ/Gorbachev/perestroika.htm

הפעם יש לציין שבספר של הרפאל בראר לא תורגם הציטוט שכתוב למטה בכתב נטוי בין מגרשיים. גם ציונים כאלה ודומים להם מפסיקים עכשיו להעסיק את התרגום הזה שלי. ככה, בפחות בדיקות, אולי אצליח לעבוד מהר יותר ולסיים תפקיד שכל מפלגה קומוניסטית בעולם, כולל אלה שבאזור שלנו, ומק”י ביניהן, היו מזמן צריכים לסיים למלא את התפקיד שהן, תוך הסתפקות בהתעטפותן עם אצטלת השם שבהתהדרות בו, מנסות להתחמק מביצועו כפי שהוא הושלם, למשל, בדוגמא הרוסית הזאת  https://work-way.com/literatura/xarpal-brar-perestrojka-polnyj-krax/ שכבר תרגמה את כל הספר הזה של הרפאל בראר או לפחות בדוגמא המצומצמת בתרגום שמופיעה בקישור הזה:

 http://www.rotfront.su/ch-brar-perestroyka-polniy-krach-revizionizma

או בדוגמא הבאה:

https://www.scribd.com/doc/308211870/Perestroika-El-Completo-Colapso-Del-Revisionismo-Harpal-Brar-pdf 

 

במקרה שלנו, הפשלה הזאת נבעה מסגידה – אופורטוניסטית וכביכול עקרונית – לדמוקרטיה מצדה של הנהגה זעיר בורגנית בעד תופעת גורבצ’וב-גלסנוסט-פרסטרויקה. והתוצאה היא אדיקות דוגמתית באמונה שמתעלמת מהתפיסה המרקסיסטית בנוגע לדמוקרטיה – תפיסה שהיא מנומקת באופן מספק אצל לנין בעבודתו שפרסמנו כאן באתר financend על המדינה והמהפכה.

וכאן למטה הציטוט ברוסית שציינו בהתחלה:

 

На каком-то этапе — особенно это стало заметно во второй половине 70-х годов — произошло на первый взгляд трудно объяснимое. Страна начала терять темпы движения, нарастали сбои в работе хозяйства, одна за другой стали накапливаться и обостряться трудности, множиться нерешенные проблемы. В общественной жизни появились, как мы их называем, застойные и другие, чуждые социализму явления. Образовался своего рода механизм торможения социально-экономического развития. И все это в условиях, когда научно-техническая революция открыла новые перспективы экономического и социального прогресса.

[Складывалась довольно странная картина: крутится огромный маховик могучей машины, а передачи от нее на рабочие места буксуют или очень слабы приводные ремни.]

В своем анализе ситуации в стране мы прежде всего столкнулись с торможением роста экономики. Темпы прироста национального дохода за последние три пятилетки уменьшились более чем вдвое, а к началу 80-х годов они упали до уровня, который фактически приблизил нас к экономической стагнации. Страна, прежде энергично догонявшая наиболее развитые страны мира, начала явно сдавать одну позицию за другой.

 

[2] http://archive.org/stream/perestroikanewth00gorbrich#page/94/mode/2up

 

[3] אם הייתה סכנה, היא איימה רק על מי שהתנגד לרביזיוניזם החרושצ’ובי. וזה מכוון שהאחדות של “הגוש הסובייטי” הייתה אפילו יותר מדי “מגובשת” תחת הוראות הרביזיוניזם, שהשפעתו “גיבשה” תחתיו הרבה מפלגות קומוניסטיות בעולם. הרביזיוניזם המסוים הזה ממשיך בעזרת ניסוחים “מתוקנים” לפטם את הרביזיוניזם למרקסיזם בכלל והרביזיוניסטים בארץ בפרט, אשר ממשיכים לאיים, הפעם בהצלחה יתרה, אצלנו לפחות, על המתנגדים שלהם – הערת המתרגם, אנג’לו איידן.

 

[4] זה היה נכון בזמן המאמר נכתב, דהיינו, ביוני-יולי של שנת 1990.

הנשיא טראמפ – תותח משוחרר על הסיפון אימפריאליסטי

http://www.lalkar.net/wp-content/uploads/2017/02/trump.png

 

לא הכול הולך חלק אצל האימפריאליסטיםimage

 

 

http://www.lalkar.org/article/2604/president-trump-a-loose-cannon-on-the-imperialist-deck

השקפותיו של טראמפ על רוסיה, על נאט"ו, על האיחוד האירופי, ועל הסכמי סחר כגון TPP ו- TTIP, פוגעות במעמדות השליטים בארה"ב ובמדינות האימפריאליסטיות האחרות. השקפות אלה הן לא נגד האינטרס של ההמונים בארה"ב או בכל מקום אחר. בדיוק בגלל הסיבה הזאת שההשקפות האלה מתקבלות על ידי אנשים פשוטים ומעוררות שנאה וההתנגדות אצל המעמדות השליטים בארה"ב, אירופה ויפן. אלה הן השאלות שסביבן מרוכזות האופוזיציות נגד טראמפ – ולא דעותיו על נשים, הומוסקסואלים ומיעוטים אתניים.

אם הוא יצליח במדיניותו, נשאר בסימן שאלה. מה שבטוח הוא שטראמפ מתמודד עם אופוזיציה נוראה. התשלובות הצבאיות/ התעשיות/ האבטחה,

וול סטריט, כלי התקשורת העוצמתית, אפילו הרוב הרפובליקנים בקונגרס (שלא לדבר על הדמוקרטים, ולא רק בארה”ב) – כל אלה כפופים למעמד השליט המספק להם במימון למען הקמפיין שלהם ולא של של העם האמריקאי – הם לא הולכים פשוט להתלהב על טראמפ ולקבל את מדיניותו בהשלמה ידידותית ושלווה.

 

פרסטרויקה – התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם–פרק ראשון

Perestroika

The Complete Collapse of Revisionism

CHAPTER I : March/April 1990

 פרסטרויקה – התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם

הרפאל בראר

Harpal Brar

 

פרק ראשון

(אחרי מבוא והקדמה)

פורסם בביטאון לאלקאר ב- מרץ/אפריל 1990:

לאלקאר – http://www.lalkar.org/

ארגון מחדש (פרסטרויקה) – פרישה סופית מהלניניזם

פרסטרויקה – פרישה סופית מלניניזם

 ההגדרה של ארגון מחדש (פרסטרויקה)

 למה "ארגון מחדש"?

סוציאליזם והעולם

 עולם אינטגראלי ושל תלות הדדית

 טבעו של אימפריאליזם

 שינוי של סתירות

 שאלה של מיליטריזציה

 אימפריאליזם והעולם השלישי

 סיכום

 

פרסטרויקה – פרישה סופית מלניניזם

 

במרץ 1985, אחרי מותו של צ’רננקו, בדיוק לפני חמש שנים, מונה מיכאיל גורבצ’וב למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי [מקב”מ – הרי שבישראל מכנים גם את האיחוד הסובייטי בשם של ברה”מ]. עבר כבר מספיק זמן בכדי שנוכל להביע עמדה על המנהיגות שלו ב-מקב”מ וגם, הרבה יותר חשוב, על הביצועים שלו בתחום מדיניות החוץ והפנים. לכן אנחנו מכריזים ממש בהתחלה שהחמש השנים הללו היו תקופה של אסון גמור עבור מטרות הסוציאליזם, לא במזרח-אירופה בלבד, אלא גם בברה”מ עצמה, בה תוהו ובואו כלכלי, קלחת לאומנית, התנוונות פוליטית ומוסרית, מעמידים איומים רציניים יותר ויותר על שלמות ואפילו על קיום של ברה”מ. למרות שהתחקות אחרי שורשי הריקבון הזה מוביל עד לוועידה ה-20 של מקב”מ בשנת 1956, כאשר תחת מנהיגות חרושצ’וב, המפלגה אימצה סידרה של עמדות שגויות, הצורה החריפה הנוכחית של הריקבון בברה”מ ובמזרח אירופה נובעת ישירות מהמדיניות שפורסמה בשם תאומי של גלסנוסט ו-פרסטרויקה, שאומצו בהתאם בישיבות של מליאת הועד המרכזי של מקב”מ בינואר וביוני 1987 – נקיטות מדיניות אשר, לא בהפתעה, מובילות לתוצאות רעות … יותר מזה, הרות אסון. שאר המאמר הזה מוקדש לאמת את המחלוקת הזאת. אי-אפשר לנהוג בצדק אובייקטיבי כלפי נושא כזה במסגרת של מאמר-עיתון בודד. למרבה הצער, ללא ספק נצטרך לחזור לנושא הזה. לכן המאמר הנוכחי מיועד לשמש כהשתתפות ראשונית שלנו לדיון שמתקיים כעת במפלגות, ארגונים וחוגים של מעמד הפועלים מסביב לעולם.

המסמכים, שבראש וראשונה מהווים נושא התייחסות וביקורת בסדרת המאמרים אשר לפנינו, הם:

1. פרסטרויקה (באנגלית), מאת מיכאיל גורבצ’וב (הוצאה לאור של Collins, להלן פרסטרויקה),

http://archive.org/stream/perestroikanewth00gorbrich#page/94/mode/2up

2. דו”ח (באנגלית) של גורבצ’וב לאירוע של 70 שנה למהפכת אוקטובר הגדולה (להלן דו”ח 1987),

[במקום הזה היה קישור מוטעה. החלפתי את הקישור המוטעה עם קישור נכון:]

 

http://www.workers.org/marcy/perestroika/4.html

 

3. דו”ח (באנגלית) של גורבצ’וב לוועידה ה-19 של כל האיחוד מטעמה של מקב”מ  ביוני 1988 (להלן דו”ח 1988),

4. האתגר: כלכלה של פרסטרויקה (באנגלית – The Challenge: Economics of Perestroika), מאת אבל אגנבג’אן (Abel Gyozevich Aganbegyan – הוצאה לאור של Hutchinson, להלן האתגר). האקדמאי אגנבג’אן , דרך אגב, מתואר בספרות סובייטית כ-“איש במוקד של פרסטרויקה”.

 

ההגדרה של ארגון מחדש (פרסטרויקה)

 

גורצב’וב מגדיר פרסטרויקה, לא כסתם ארגון מחדש, אלא כ-“מהפכה מלמעלה”. הוא אומר “הכוונה היא לשינויים מהפכניים ממשיים ועמוקים מוגשמים ביוזמת הסמכויות עצמן, אבל נצרכים על-ידי שינויים אובייקטיביים בנסיבה ובהלכי רוח חברתיים.” (פרסטרויקה עמוד 55).

גורבצ’וב מבטיח לנו שוב ושוב שהוא לא מסכים עם ההשקפה של כמה אנשים כי “הסוציאליזם נמצא במשבר עמוק והביא את החברה שלנו לאין מוצא; שהוא לא מסכים עם אלה שאומרים: “יש לנו רק יציאה אחת … : לאמץ שיטות קפיטליסטיות של ניהול כלכלי ושל דפוסים חברתיים, בכדי להיסחף בכיוון הקפיטליזם.” הוא מבקר את אלה ש-“שמרחיקים לכת עד לטעון כי המהפכה של אוקטובר 1917 הייתה טעות אשר ניתקה כמעט לגמרי את הארץ שלנו מהקדמה החברתית בעולם” (שם ע.36). “שום דבר לא יהיה יותר רחוק מן האמת ,” הוא אומר, מהפירוש שה-פרסטרויקההתבקשה מתוך מצב ההרסני של הכלכלה הסובייטית, ושהפירוש שלה הוא שחרור מהשליות הסוציאליזם ומהמשבר עבור האידאלים והמטרות שלו” (ע.11). הוא אומר בהמשך כי: “אנחנו לא הולכים לשנות את השלטון הסובייטי, כמובן, או לנטוש את עקרונות היסוד שלו, אבל אנחנו מכירים בצורך לשינויים שיחזקו את הסוציאליזם ויהפכו אותו ליותר דינמי ובעל משמעות פוליטית יותר.” (ע.54).

רחוקה מלהיות הפחתה מהסוציאליזם, גורבצ’וב נועז מספיק בכדי לאפיין את המדיניות של פרסטרויקה במונחים הבאים:

“ … בעוז-רוח בולשביקי ובדחף אנושי חברתי שבו, המסלול הנוכחי הוא תולדה ממשיכה של ההשלמות הגדולות שהמפלגה הלניניסטית התחילה בימי אוקטובר 1917. ולא רק סתם המשך, אלה התארכות והתפתחות של הרעיונות המרכזיות של המהפכה. עלינו להקנות דינמיות חדשה לדחף ההיסטורי של מהפכת אוקטובר ולקדם הלאה כל מה שהדחף הזה התחיל בחברה שלנו.” (ע.50).

ובכדי לממש קידום כזה, ה-פרסטרויקה חייבת להתלוות על-ידי גלסנוסט (מילולית – פתיחות), דהיינו, על-ידי תהליך מתואר כ-“דמוקרטיזציה מושלמת” בכל רמות החברה כי ללא דמוקרטיזציה, נטען, היא תכשל, כפי שנכשלו רפורמות קודמות שלא לוו על-ידי גלסנוסט. ניראה בקרוב את התוצאות המעשיות של יישומים במדיניות התאומים האלה – תוצאות שחושפות את הטענות הרמות שנעשו על-ידי גורבצ’וב בשמן.

 

 

למה פרסטרויקה?

 

לפני שננתח את ההיבטים השונים של המדיניות החדשה הזאת, זה לגיטימי לשאול השאלה: למה פרסטרויקה? גורבצ’וב אומר לנו שהמקור של פרסטרויקה ניתן לייחס ישירות לסטגנציה [קיפאון] של הכלכלה הסובייטית משנות ה-70 המאוחרות והלאה. הנה איך הוא מנסח את זאת:

במצב מסוים – זה נהייה ברור במיוחד במחצית השנייה של שנות השבעים – התרחש משהו שלא ניתן להסבירו במבט ראשון. הארץ התחילה לאבד תנופה. המעידות הכלכליות הפכו יותר תכופות יותר. הקשיים התחילו להצטבר ולהחריף, והבעיות ללא פתרון להתרבות. יסודות שאנחנו מכנים סטגנציה ותופעות אחרות זרות לסוציאליזם החלו להופיע בחיי החברה. נוצר סוג של “מנגנון בלימה” שהשפיע על התפתחות החברה והכלכלה. וכל זה התרחש בזמן שמהפכה מדעית וטכנולוגית העלתה סיכויים חדשים לקדמה חברתית וכלכלית.

תוך כדי ניתוח של המצב, קודם גילינו לראשונה האטה בצמיחה כלכלית. משך חמש עשרה שנים האחרונות שיעור הצמיחה של ההכנסה הלאומית ירד יותר ממחציתו, ועד להתחלת שנות השמונים, נפל לרמה קרובה לסטגנציה כלכלית. ארץ, שפעם הדביקה במהירות את האומות המפותחות ביותר בעולם, התחילה לאבד עמדה אחת אחרי השנייה.” (עע.18-19). [בפרק השני, כאשר חוזר על הציטוט הזה, החבר בראר מדגיש את המשפט האחרון- אנג’לו].

ויותר הלאה: “הטילים שלנו מסוגלים למצוא את שביט היילי ולטוס לוונוס בדיוק מדהים, אבל לצד הניצחונות המדעיות והטכנולוגיות האלה יש חוסר ברור ביעילות בשימוש של הישגים מדעיים עבור צרכים כלכליים … “

במקביל לסטגנציה כלכלית, אומר גורבצ’וב, הייתה “שחיקה הדרגתית בערכים אידיאולוגיים ומוסריים של העם שלנו … “ והרפיה בהדרכת המפלגה: “ערכים דגולים ילידים של מהפכת אוקטובר ושל המאבק האמיץ למען הסוציאליזם נרמסו מתחת לרגליים;“ לא זו בלבד שהעם הסובייטי איבד עניין בעניינים חברתיים, אבל “לעבודה אין יותר את המעמד המכובד שלה,” וגם “אנשים, הצעירים במיוחד, נהיו למען רווח בכל מחיר.” ככה שרעיונות של פרסטרויקה הונעו לא רק על-ידי התחשבויות כלכליות, אלא גם “על-ידי מצפון מוטרד, על-ידי מחויבות ללא חת למען אידיאלים שירשנו מהמהפכה … “ עד כדי כך מפיו של גורבצ’וב.

אם ניקח בחשבון כל ההתבטאויות החשובות של גורבצ’וב, כפי שהן כלולות בשלושת המסמכים הכי סמכותיים, שהתייחסנו אליהם בהתחלת המאמר הזה, אנחנו יכולים להגיד שהתזות שלו על פרסטרויקה אפשר לחלק אותן לתת-קטגוריות הבאות:

1. הערכה מחדש של ההיסטוריה הסובייטית – לשון עוקפת או מנומסת (או יופמיזם, כלומר, לשון נקייה) למען מתקפות בלתי מצדקות ולא מדעיות נגד יוסף סטלין וניסיון, אף כי לא משכנע, לשלול את הפרק המפואר ההוא בהיסטוריה של פרולטריון העולם, בו ברה”מ, תחת הדגל של המרקסיזם-לניניזם וההנהגה של מקב”מ, עם סטלין בראשה, ביצעה גבורות ללא דומות בביצוען בבניית הסוציאליזם.

2. גלסנוסט (פתיחות) – “דמוקרטיזציה של החברה הסובייטית.

3. ארגון מחדש של הכלכלה הסובייטית.

4. סוציאליזם והעולם.

אנחנו מעדיפים לדון בהיבטים אלה של פרסטרויקה בסדר הפוך. המאמר הזה תחום ל-4 שלמעלה. מאמרים נוספים יבואו בעקבותיו לדון בהיבטים אחרים.

 

 

סוציאליזם והעולם

 

חצי מהספר של גורבצ’וב מוקדש לנושא הזה. הדו”ח שלו במאורע של 70 שנה למהפכת אוקטובר הדגולה כולל חלק העוסק במצב הבינלאומי – “מהפכת אוקטובר והעולם של היום” – בו גורבצ’וב שם ניתוח של העולם העכשווי ומגיע עם איזה ניסוחים תיאורטיים פנטסטיים (במובן – לא יאומן) – ניסוחים אשר, בלשון המעטה, במחלוקת עם המציאות, בפער אפילו עם הניתוח של המצב בעולם שאושר על-ידי מקב”מ בוועידת המפלגה ה-27 שלה, והניסוחים האלה הם פרישה ברורה מהמדע של מרקסיזם-לניניזם. דו”ח 1988 חוזר על אותם הניסוחים עצמם.

 

 עולם אינטגראלי ותלוי הדדית

 

התזה המרכזית של גורבצ’וב היא שהעולם בו אנו חיים הוא עולם תלוי הדדית ועולם אינטגרלי [אחיד ובלתי נפרד]. בהתעלמות מהסתירות הבסיסיות של התקופה שלנו (הסתירות בין הסוציאליזם והאימפריאליזם; בין האימפריאליזם לבין האומות המדוכאות ולבין עמי העולם בכלל; בין הפרולטריון לבין הבורגנות; ובין הארצות האימפריאליסטיות השונות לבין עצמן), גורבצ’וב אומר:

כפי שאתם יודעים המושג הזה מגיע מהרעיון שעם כל הסתירות העמוקות של העולם העכשווי, ועם כל ההבדלים השורשיים בקרב הארצות הכלולים בו, הוא הוא תלוי הדדית ואינטגרלי”. (דו”ח 1987).

{ המשפט המקורי נמצא בעמוד שיכול להשתנות מ-47 ל-48 בעתק בשפה רוסית שהורדתי באמצעות דפדפן ‘מוזילה פיירפוקס’ (לא ‘גוגל’) ושמרתי אצלי מהאתר הזה: http://www.gorby.ru/img.php?img=file&art_id=24592 – והציטוט ברוסית בהערה מספר [1]– אנג’לו.}

על איזה בסיס אפשר לאפיין את העולם הזה כתלוי הדדית ואינטגרלי? הנה תשובת גורבצ’וב:

הסיבות לכך כוללות האינטרנציונליזציה [הבנאום] של הקשרים הכלכליים העולמיים, ההיקף הכולל למען מהפכה מדעית וטכנולוגית, התפקיד החיוני החדש המוצג על-ידי התקשורת ההמונית, מצב המשאבים של כדור הארץ, הסכנות הסביבתיות המשותפות וזעקת הבעיות החברתיות של העולם המתפתח שמשפיעות על כולנו. אבל הסיבה העיקרית היא בעיית הישרדותה של האנושות. הבעיה הזאת היא עכשיו עמנו בגלל שהפיתוח של הנשק הגרעיני והסכנות באפשרויות השימוש בו הטילו ספק בדיוק על הישרדות של המין האנושי.” (שם)

{גם אצלי, שם – והציטוט ברוסית ב-[2], וכך הלאה עם הציטוטים ברוסית בהמשך עד סוף הפרק. בפרק השני כבר לא יהיו ציטוטים ברוסית – הסיבה לכך היא שדבר צורך הרבה זמן – אנג’לו.}

אין שום חדש ב-“אינטרנציונליזציה של היחסים הכלכליים העולמיים"[3]. ה-אינטרנציונליזציה הזאת היא ישנה כפי שישן הוא הקפיטליזם המודרני עצמו. מהימים המוקדמים שלו, הקפיטליזם ביקש שום דבר פחות משוק עולמי. גורם זה היה בבסיס של התגליות הגאוגרפיות מהמאה ה-15 והלאה, שלא לדבר על סחר עבדים, קולוניזציה של העולם החדש ולאחר מכן של אסיה ואפריקה. אם מדברים כל התופעה הזאת במונחים של תלות הדדית, אז אפשר כמו כן להמשיך לדבר בדיוק באותה הלגיטימיות על תלות הדדית בין השודד לבין זה שנשדד ממנו. שהאימפריאליסטים, והאידיאולוגים שלהם, ידברו במונחים אלה בניסיון להסתיר את הניצול של העמים המדוכאים מצדם – זה ניתן להבין. אבל מצדו  של קומוניסט – זאת היא פרישה בלתי מותרת מעקרונות המרקסיזם-לניניזם.

בנוגע להכרזות-תרועה “מהפכה מדעית וטכנולוגית,” שוב, אין שום דבר חדש גם בזה. הקפיטליסט רודף ללא-קץ אחרי החליצה של כמות היותר ויותר גדולה של ערך עודף, תוך שהוא מבטא את עצמו דרך חוק התחרות, דואג לכך שהתקדמות הטכנית תמשיך להתרחש בהתמדה. אבל לאף אחד שקורה לעצמו קומוניסט מותר להרשות לעצמו להיות כל כך מסונוור על-ידי מהפכה טכנולוגית ששוכח כי” … במסגרת השיטה הקפיטליסטית, כל השיטות לעליית התפוקה החברתית של העבודה מיושמות על חשבונו של העובד הפרטני; כל האמצעים לפיתוח הייצור משתנים לאמצעי שליטה על היצרנים [הישירים – הפועלים] ולאמצעים לניצולם; הם קוטעים את העובד לחלקים של אדם, הם משפילים אותו לדרגת תוספתן למכונה, הורסים כל מה שנישאר מקסם עבודתו והופכים אותה לכלי נתעב … מכופפים אותו תחת עריצות הכי נתעבת מרוב שפלתה”[4].

יתר על כן, הארצות הקפיטליסטיות המפותחות דוחפות בחריצות אל תוך המערכת את המהפכה המדעית והטכנולוגית הזאת למען הגברת ניצול היתר של העמים ביבשות הרחבות של אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית, ועכשיו ביתר שאת גם של עמי מזרח אירופה, למשל, פולין, הונגריה, וכו’.

אף לא מודאגים במיוחד האימפריאליסטים סביב “הסכנות הסביבתיות המשותפות וזעקת הבעיות החברתיות של העולם המתפתח". תודות לניצול היתר האימפריאליסטי, העמים של “העולם המתפתח" הזה טובעים עמוק יותר ויותר אל תוך העוני והחובות, אשר בכדי לשלם אותן, הם מוסיפים להרוס יערות גשם, מצמיחים גידולים למען מזומנים במקום מזון הנחוץ להם לאוכל, מייבאים מזון בהוצאות גבוהות, וכתוצאה צוברים עוד חובות.

אבל מעל הכל, בדו”ח שלו, גורבצ’וב לוחץ על האצות הסוציאליסטיות באמצעות הטיעון המרכזי שלו:

אבל הסיבה העיקרית היא בעיית הישרדותה של האנושות.

והבעיה הזאת של הישרדות האנושות, הפחד הזה בנוגע להיעלמות האפשרית של המין האנושי כתוצאה של חילופי הגרעין, טוען גורבצ’וב, מאלץ אפילו את האימפריאליסטים להשלים עם העובדה שכולנו תלויים הדדית בתוך עולם אינטגרלי ושאנחנו חייבים לשתף פעולה אחד עם השני. והמרדף הלהוט הזה, בשביל לא להגיד מרדף שווא, אחרי עולם של שיתוף פעולה – בין האימפריאליזם לבין הסוציאליזם, בין המנצלים לבין המנוצלים, בין המדכאים לבין המדוכאים – כל הסתירות הממשיות של העולם העכשווי מטואטאות מתחת לשטיח.

נכון שיש חשש מהרס הדדי. אבל זה לא עצר את תכניות המלחמה האימפריאליסטיות. מה שמנע מתקפה גרעינית על-ידי האימפריאליזם עד עכשיו, זו הייתה היכולתו של האיחוד הסובייטי לפתוח בפעולת תגמול אפקטיבית, ולא איזה דאגה משותפת מצדם של מחרחרי מלחמה של ברית נאט”ו בכדי להציל את האנושות מהמכה של מלחמה גרעינית. בזמן, שגורבצ'וב עסוק להדגיש צדים "מעודדים" בחיפוי על הצדים הרעים של מדיניות החוץ של הארצות האימפריאליסטיות, ארה"ב מעסיקה את עצמה בתוכנית מלחמת הכוכבים, המיועדת לאפשר לארה"ב לפרוץ את גבולות של איזון כוחות בכדי להקנות לעצמה את היכולת של המכה הראשונה נגד ברה”מ. בזמן שגורבצ’וב מבטא את התענה כי “שיטה מקיפה חדשה של ביטחון בינלאומי בקונטקסט של פירוק נשק דרושה ואפשרית,” בזמן שהוא מגשש באפלה, מתוך אמונה מאשר מתוך תבונה, בכדי “לזהות את החוקים שמנהלים את האינטראקציה [פעילות הגומלין] של הכוחות אשר דרך יריבות, סתירות וניגודי-אינטרסים, יכולים ליצור את התוצאות הרצויות” [רצויות למי, אפשר לשאול], בזמן שגורבצ’וב ככה עושה, האימפריאליסטים ממשיכים את עסקיהם הרגילים של ערעור יסודות המוסר, המדיני, החברתי, הכלכלי והצבאי של הסוציאליזם עם יעילות באמת אמריקאית – או, שעלינו להגיד, יפאנית. בלי לירות כדור אחד, הם השיגו את ההתפרקות הווירטואלית של ברית ורשה כברית הגנתית מלוכדת למען שלום וקדמה חברתית, בשעה שמחרחרת-מלחמה התוקפנית של ברית נאט”ו נשארת שלמה כפי שהייתה.

 

 

 טבעו של אימפריאליזם 

 

על השאלה הבסיסית של טבע האימפריאליזם, גורבצ’וב שואל:

אבל בהתחשב בשלב הנוכחי של התפתחות העולם וברמה הנוכחית של התלות ההדדית והאינטגרציה שבו, האם זה אפשרי להשפיע על טבע זה ולבלום את הגילויים הכי מסוכנים שלו? במילים אחרות, האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שבעולם האינטגרלי, בו עדיפות ראשונית לערכים האנושיים האוניברסליים, החוקים הפועלים בו יגבילו את היקף של התוצאות ההרסניות המיוצרות על-ידי הפעולות של החוקים האגוצנטריים (האנוכיים) מהן נהנים רק המעמדות השליטים ושהן הבסיס לשיטה הקפיטליסטית?” (הדגשה שלנו – דו”ח 1987, ע.48).[5א]

הניסוח למעלה הוא לא יותר מאשר ביטול-עצמי, ג’יבריש סותר את עצמו. מחד גיסא נאמר לנו שעולמינו הוא עולם אינטגרלי עם חוקים משלו; מאידך גיסא נשאלת השאלה: האם החוקים של העולם האינטגרלי הזה יכולים לבלום את הפעילות של החוק הבסיסי של השיטה הקפיטליסטית? זהו סוג של קושיה שעליה נהוג לומר כי שוטה יכול לשאול אותה יותר מאשר עשרה נבונים יכולים להשיב לה . בקריאת ניסוח כזה מסתחררים; ממנה אי-אפשר להבין איזה אחד משלושתם חזק יותר – החוק של העולם האינטגרלי או החוק הבסיסי של השיטה הקפיטליסטית, או הערכים האנושיים האוניברסליים, להם, נאמר לנו, חשיבות עליונה.

מה שלא יהיה, גורבצ’וב עונה חיובית לשאלה לעיל של עצמו. והתשובה החיובית הזאת המעוגנת היטב במשאלת לב יותר מאשר באיזה ניתוח מוחשי של תנאים מוחשיים של העולם שלנו, אשר מאופיין על-ידי מרוץ חימוש קדחתני, דיכוי וניצול מפלצתיים של העולם השלישי, תוקפנות גלויה בפני כולם כחפי אומות ריבוניות קטנות (כמו ניקרגואה, גרנאדה ופנמה), והחרפתן של סתירות שונות. מספיק להפנות מבט שטחי בכדי להבחין שהעולם שלנו הוא בכלל לא אינטגרלי, אלא עולם מפולג בדיוק באמצע.

גורבצ’וב ממשיך, אחר כך, לשאול שאלות נוספות:

היכול הקפיטליזם להתפטר מהמיליטריזם ולתפקד ולהתפתח בלעדיו בתחומים כלכליים? … “[5ב]

ובהמשך:

כמה מציאותית היא התקווה שלנו שהערנות לאיום הנורא הזה, שהעולם מתמודד מולו, ואנחנו יודעים שהערנות הזאת חודרת גם אל תוך הדרגים המערביים הגבוהים [כלמור, האימפריאליסטיים], תהפוך חלק ממדיניות פרקטית? אחרי הכל, לא משנה כמה תקפים הם טיעוני ההיגיון הבריא, כמה מפותח היטב היא תחושת האחראיות, כמה חזק הוא הדחף לשימור עצמי, יש עדיין דברים שלא צריכים להמעיט בערכם ושנקבעים על-ידי אינטרסים כלכליים ,וכתוצאה מכך, על-ידי אינטרסים מבוססים מעמדית.[5ג]

לאור נחישות גורבצ’וב להתעלם מ-“אינטרסים כלכליים ,וכתוצאה מכך, על-ידי אינטרסים מבוססים מעמדית”, יוצאים מבולבלים מהצירוף של המשפט האחרון בתוך הפסקה המצוטטת למעלה – משפט, אשר, בכך שהוא משקף את המציאות סביבנו, ממוטט ביעילות כל דברי ההבל על עולם “אינטגרלי” “ותלוי הדדית” ביחד עם חוקיו של העולם הזה עצמו.

לבסוף, גורבצ’וב חוזר על אותה השאלה בצורה הכללית הבאה:

במילים אחרות, השאלה היא האם הקפיטליזם מסוגל להתאים את עצמו לתנאים של עולם חופשי מנשק גרעיני, לתנאים של סדר כלכלי חדש והוגן, לתנאים בהם הערכים המוסריים ותבונתיים של שתי שיטות [חברתיות-כלכליות – קפיטליסטיות וסוציאליסטיות – א.א.] בעולם יושבו ביושר.[5ד]

לנוכח הודאתו של גורבצ’וב עצמו שקיימים “דברים שלא צריכים להמעיט בערכם ושנקבעים על-ידי אינטרסים כלכליים ,וכתוצאה מכך, על-ידי אינטרסים מבוססים מעמדית”, למה הוא צריך לשאול שאלה כזאת, אם הוא לא מתכוון להגיע דווקא להסקה בלתי מבוססת של איזו שהן מסקנות הממעיטות בערכם של אותם אינטרסים כלכליים בדיוק מבוססים מעמדית שלהם הוא בעצמו מודע.

 

 

שינוי בסתירות

 

זמן רב לפני כן, גורבצ’וב מגלה לנו במונחים הבאים את הסוד שמאחורי עיבודן הלחוץ של שאלותיו:

התקופה שלאחריי מלחמת העולם השנייה העידה על שינוי לעומק בסתירות ששימשו להגדיר את המגמות העיקריות בכלכלה ובפוליטיקה בעולם. אני מתייחס, מעל הכול, למגמות שמובילות באופן בלתי נמנע למלחמות בין הקפיטליסטים לבין עצמם. [6א]

קודם כל, לאפיין את התקופה שלאחריי המלחמה כזמן של “שינוי לעומק בסתירות” זה חיקוי נלעג של האמת. זאת היא למעשה תקופה של קדמה דגולה בהיסטוריה האנושית דרך התעצמות ורזולוציה הגבוהות ביותר של סתירות – במיוחד של סתירות בין הסוציאליזם לבין האימפריאליזם מצד אחד, ובין האימפריאליזם לבין האומות והעמים המדוכאים מסביב העולם מן הצד השני. זאת הייתה תקופה שהעידה על התהוותן של דמוקרטיות עממיות באירופה המזרחית, על הניצחון של המהפכות הסינית, הקוריאנית, הקובנית והווייטנאמית, על הגשמת עצמאות של ארצות אסייתיות, אפריקאיות וקריביות בכמות של עשרות. כל ההתקדמויות האלה התחוללו על אף התנגדות נרעשת מצדו של האימפריאליזם – ולא דרך איזה שינוי לעומק של סתירות בעולם לכאורה אינטגרלי שלנו.

ואחר כך, גם לא נזקף איזה שינוי לעומק של סתירות לזכותה של התקופה הזאת על יסוד הטענה הסתמית שהארצות האימפריאליסטיות לא מצאו לנכון לפתוח במלחמה נגד זולתן. אנחנו יודעים מדוע לא פתחו במלחמה. גורבצ’וב עצמו מספק את התשובה [כאן, הרפאל בראר מוסיף חיוך מתעווז או מסתלבט עם רמז על שנינה הידועה בשם ‘ביצת הכומר’ (https://en.wikipedia.org/wiki/Curate%27s_egg), במובן כנוע או מחניף שכביכול ביצה מעופשת, כאשר בוחנים אותה בשלמותה, עשויה להיות טובה בחלקה], אשר, כמו ביצת הכומר, יהיה בלתי הוגן לא להכיר ביתרונות של חלק ממנה:

היום המצב שונה. זה שונה לא רק בתוצאות [במקור כתוב: זה לא רק] לקחי מהמלחמה שהייתה, אלא גם [בגודל] החשש להתיש את הכוחות הנערכים של הקפיטליזם לעומת הסוציאליזם, שכבר הפך למערכת עולמית עד כדי גורם מרכזי, בכך שהקפיטליזם לא הרשה לעצמו  הגזמת הסתירות ‘הפנימיות’ מלהגיע עד לתכונות קיצוניות [שלא מאפשרות “להנדס” מספיק  נתינים בהתגייסותם למערכות הקפיטליזם האימפריאליסטי – אנג’לו: עד כאן המאמץ מצדי להבלטת החלק הבלתי מקולקל כביכול של “ביצת” גורבצ’וב]. סתירות אלה התחילו להתפתח אל תוך מרוץ טכנולוגי בין מתחרים לבין עצמם והצטננו עם עזרת הניאו-קולוניאליזם. התחיל סוג חדש של חלוקה ‘שלווה’ של העולם על-פי חוקיות שלנין זיהה בכינוי של ‘בהתאם להון’, שהנתח הגדול הלך למי שהפך לחזק יותר ולעשיר ביותר ברגע נתון. כמה ארצות התחילו ‘להרגיע’ מתחים בכלכלה שלהן על-ידי ניתוב מחדש של משאבים אל תוך התשלובת התעשייתית הצבאית בתירוץ של ‘איום סובייטי’. גם השינויים המתחוללים בתשתית הטכנולוגית והארגונית של הכלכלה הקפיטליסטית סייעו לסילוק סתירות ולאיזון אינטרסים שונים.[6ב]

במשפט הפותח, גורבצ’וב העיר, את ההערה הנכונה, שהאימפריאליסטים לא הגיעו למכות בינם לבין עצמם בגלל פחד להתיש את כוחותיהם מול הסוציאליזם. זה רק מוכיח, הרחק מלהיות הוכחה לשינוי לעומק של סתירות בעולם לכאורה אינטגרלי שלנו, את ההכפפה של סוג אחד מהסתירות – זה הניטש בין האימפריאליסטים – לסוג אחר של סתירות – זה המתחולל בין האימפריאליזם לבין הסוציאליזם – ולניסיונות של הארצות האימפריאליסטיות לפתור את המשברים שלהם על חשבון הסוציאליזם. ולמרבה הצער, הניסיונות נראות מצליחות תודות לתיאוריה של העולם האינטגרלי עם חוקיות ושינוי בסתירות של עצמו.

החילוץ של רווחים כבירים “עם עזרת הניאו-קולוניאליזם” מוצג על-ידי גורבצ’וב כ-“סוג חדש של חלוקה ‘שלווה’ ” וגם כעוד הוכחה לשינוי לעומק של סתירות בעולם כל כך אינטגרלי ותלוי הדדית שלנו. בקושי יש צורך להוכיח שגם במקרה הזה התמונה המתוארת על-ידי גורבצ’וב צורמת בשרירות הצגה חולה כַּפיָנוּת שבה לעומת המציאות. על מנת להכתיב את היחסים הניאו-קולוניאליים האלה, על מנת להשיג את חלוקה ‘שלווה’ כזאת, האימפריאליזם פתח, וממשיך לפתוח, במלחמות נגד הארצות המתהוות. מלחמות ההתערבות ומלחמות אחים בהשראה אימפריאליסטית בארצות כמו אנגולה, מוזמביק, ניקרגואה, אל סלבדור ושורה של ארצות נוספות הן בכלל לא עדות של שינוי בסתירות ושל חלוקתו השלווה של העולם. באותה מידה, עמי העולם השלישי ממשיכים לנהל בהעזה גדלה את המלחמות המהפכניות שלהם נגד האימפריאליזם והבובות שלו בעוז גדל והולך. הם בכלל לא נכנעים בשקט לחלוקה ‘שלווה’ כזאת המיועדת לפתור את הסתירות הבין-אימפריאליסטיות על חשבונם. אם גורבצ’וב יבקר במקומות כמו סווטו, סן סלבדור, השטחים הכבושים של פלסטין, וכן הלאה, וידבר עם האנשים שם על חלוקה ‘שלווה’, זה לא קשה לתאר שהתשובות שיקבל תהיינה תמציתיות ופחות ממנומסות.

במידה שווה, זה גם מוטעה מצדו של גורבצ’וב להציג את התשלובת התעשייתית  הצבאית בארצות אימפריאליסטיות כסוכנות בלתי מזיקה למען הרגעת מתחים, במקום להציג אותה בתור מה שהיא באמת, דהיינו, התוצר הטבעי והבלתי נמנע של הקפיטליזם במונופוליסטי, חלק אינטגרלי של מהותו, וגם אמצעי מכוון נגד הסוציאליזם ונגד תנועות לשחרור לאומי מסביב לעולם.

כמובן שהחלוקה השלווה האימפריאליסטית והצטננות הסתירות בעזרת הניאו-קולוניאליזם יכלו לפגוש תיגר מצד הגוש הסוציאליסטי בסירובו לקבל כזאת חלוקה ‘שלווה’. אבל גורבצ’וב נותן לנו בדו”ח 1987 שלו הבטחה נרגשת שברה”מ מבינה כי “הקפיטליזם המפותח לא היה ולא יהיה מסוגל להסתדר בלי המשאבים של הארצות הללו.  זאת היא מציאות אובייקטיבית. הקריאות לניתק קשרים כלכליים מעוצבים באופן היסטורית בעולם הן מסוכנות ואינן מניבות כל פתרון.[7] 

הוא אפילו גלוי-לב ביתר כנות בספר שלו היכן שהוא אומר:

אני הסברתי בהזדמנויות רבות שאנחנו לא הולכים אחרי השגת מטרות עוינות לאינטרסים של המערב. אנו יודעים כמה חשובים הם המזרח התיכון, אסיה, אמריקה הלטינית, אזורים אחרים בעולם השלישי וגם דרום אפריקה עבור הכלכלה האמריקאית וכלכלת מערב אירופה, במיוחד כמקורות של חומרי הגלם. לנתק את הקשרים האלה זה הדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות, ואין לנו כל שאיפה לגרום קרעים באינטרסים כלכליים הדדיים מעוצבים באופן היסטורי.[8] (פרסטרויקה – ע. 173)

ככה, מתברר, שלא טבעו של האימפריאליזם זה מה שהשתנה, אלא זוהי גישת המנהיגות של ברה”מ שהשתנתה ללא היכר לקראת הצרכים של האימפריאליזם. במקום להתנגד לבזיזה ולשוד האימפריאליסטי, במקום להעניק כל סיוע אפשרי ללוחמים נגדו בעולם השלישי, כפי היה הנוהג המעשי עד הלום, ההנהגה הנוכחית של האיחוד הסובייטי מפגינה הבנה גמורה כזאת ביחסה כלפי הצרכים של האימפריאליזם לגזול את המשאבים מתוך הארצות הללו עד כדי נמנעות מלרצות בקריעתם של “אינטרסים כלכליים הדדיים מעוצבים באופן היסטורי”. אפשר לחשוב שמעכשיו והלאה אין לאתגר אף יחסים כלכליים “מעוצבים באופן היסטורי”, כולל אלה שבין הפרולטריון והבורגנות, תחתם השנייה מנצלת את הראשון. אפשר לחשוב שהייתה שגיאה “לגרום קרעים” ביחסים כלכליים “מעוצבים באופן היסטורי” בין הצאריזם לבין העם הרוסי ב-1917! התחשבות נוגעת ללב שכזאת ביחס לניצול הקפיטליסטי ולזה המכופל האימפריאליסטי למען טיפוחם באינטרסים זכאים לסובלנות שלהם, יותר מכך, למען להלל ולקדש את הניצול הקפיטליסטי ולזה המכופל האימפריאליסטי בשם העולם האינטגרלי והתלוי הדדית, בו חל שינוי לעומק בסתירות בגלל הפחד מפני הכחדת המין האנושי המוזעק על-ידי הנשק הגרעיני. אין פלא שכאלה אולטרה-ריאקציונרים ואנטי-קומוניסטים בקנאות, כמו רונלד רייגן (נשיא ארה”ב לשעבר) וראש ממשלה מרגרט תאצ’ר, הכריזו עם חיוך על הפנים: “אנחנו אוהבים את מר גורבצ’וב. אנחנו יכולים לעשות עסקים עמו.” כן, בטח!

 

 

שאלת המיליטריזציה

 

בדו”ח שלו לוועידה ה-27 של מקב”מ (המפלגה הקומוניסטית של ברה”מ) אלה הם המונחים באמצעותם גורבצ’וב תיאר את המיליטריזם בעידן האלקטרוניקה:

ההיבטים וההשלכות של המהפכה המדעית והטכנולוגית שונים בכל שיטה חברתיות-פוליטיות שונה. הקפיטליזם של של שנות ה-80, קפיטליזם העידן של מדעי אלקטרוניקה ותכנות, של מחשבים ורובוטים, משליך החוצה מהעבודה יותר ויותר מיליוני בני-אדם, כולל אנשים צעירים ומושכלים. עושר ועוצמה ממשיכים יותר ויותר להיות מרוכזים בידיים של מעטים. המיליטריזם פורח להפליא במרוץ החימוש, וגם חותר בהדרגתיות אל השגת שליטה על מנופים של עוצמה פוליטית. הוא מתחיל להפוך למפלצת המכוערת והמסוכנת ביותר של המאה ה-20. עקב המאמצים המושקעים בו, הרעיונות המדעיות והטכניקות הכי מתקדמים נהפכים לנשק להשמדה המונית.[9] 

זה בהחלט נכון, אבל זה היה בפברואר-מרץ של שנת 1986. בקושי שמונה עשר חודשים מאוחר יותר, בדו”ח 1987 שלו, גורבצ’וב נעמד [10] על שלילתה של השתרשות המיליטריזם במהות הקפיטליזם המונופוליסטי ושל היותו תוצאה בלתי נמנעת זה האחרון. ולביסוס השלילה הזאת הוא מציג את הדוגמאות של יפן, גרמניה המערבית ואיטליה וה-“נס כלכלי” שהם השיגו ללא מיליטריזציה בעקבות מלחמת העולם השנייה. הוא נאלץ להודות שאחרי שה-“נס” הזה “עבר, גם הם עברו שוב למיליטריזציה בחזרה”. מכל מקום, הוא מתעקש, זה לא נבע מתוך שורשים “בחוקיות המהותית המנהלת פעילויותיו של ההון המונופוליסטי בן-זמננו”, אלא “על-ידי גורמים זרים לו – ה-‘דוגמה מדבקת’ [заразительный пример] של התשלובת הצבאית והתעשייתית של ארה”ב, המלחמה הקרה, והרוח שבה, שיכולים של יוקרה, הצורך להחזיק בבעלות על “אגרוף ברזל” בשביל הצורך להיות מסוגל לדבר עם מתחרים בשפה נפוצה וההשתוקקות בגיבוי של פלישות כלכליות אל תוך ארצות העולם השלישי באמצעות פוליטיקה של כוח. מה שלא תהיה הסיבה הממשית, הייתה תקופה בה הכלכלה המודרנית הקפיטליסטית התפתחה במהירות בארצות שונות בהן ההוצאות הצבאיות היו מזעריות. הניסיון ההיסטורי הרלבנטי [הקשור] לכך הוא זמין.

במילים אחרות, התפתחות הקפיטליזם המונופוליסטי לא מובילה בהכרח למיליטריזציה. זה באמת מוזר להציע שגורמים, כמו המלחמה הקרה (שבזמני “שלום” היא ביטוי של שנאה שאין לפייסה), יריבות בין-אימפריאליסטית (“… הצורך להיות מסוגל לדבר עם מתחרים בשפה נפוצה”, אם תרצו), “וההשתוקקות בחיזוק של פלישות לארצות של עולם שלישי באמצעות פוליטיקה של כוח” (ואומנם הבריונות של האימפריאליזם שואפת להבטיח לעצמה את התמשכותה של הזרמת השלל מארצות אלה אל האימפריאליזם עצמו), הם זרים [מוזר להציע שכל אלה אמורים להיות “גורמים זרים”], הקרויות, מאורעות ולא תוצאה של התפתחות על-פי חוקיות נעוצה בהון המונופוליסטי בן-זמננו.

דרך אגב אפשר לשים לב כי, בעוד שהגורבצ’וב הקודם מדבר על חלוקה ‘שלווה’ של העולם, נאמר לנו עכשיו שאחרי הכול החלוקה ה-“שלווה” הזאת היא לא כל כך שלווה. למעשה, היא נתמכת (מחוזקת) על-ידי כוח צבאי מקשי (כוח צבאי מַסִיבִי – או “פוליטיקה של כוח”, בשביל מה שיש כבר בתוך כינוי?).

התזה שגורבצ’וב מגיש לנו עכשיו הולכת נגד כל ההדרכות של לנין על האימפריאליזם והיא לא עולה בכנה אחד עם המציאות המתפתחת בעולם שלנו.

 

 

 

האימפריאליזם והעולם השלישי

 

ל-דו”ח [עצמו] של 1987, על הבסיס של הניתוח החדש של גורבצ’וב, יש כמה דברים מעניינים להגיד על היחסים בין האימפריאליזם לבין ארצות העולם השלישי. הדו”ח אומר:

השיטות הניאו-קולוניאליסטיות של שימוש במשאבים של אחרים, העיסוק השרירותי של התאגידים הרב-לאומיים, השעבוד לחובות, חובות שמתקרבים לרמה של טריליון דולר ושבאופן ברור לא ניתן לפרוע, מוביל גם למבוי סתום …[11] 

ויותר הלאה: “מסחר לא צודק נשאר עובדה שתסתיים בפיצוץ, אם בכלל [או בסופו של דבר].[12] 

אז מה הוא הפתרון? זה נראה שיש למנוע את הפיצוץ למען תועלת שניהן, הן של האנושות והן של תקפות אותה החוקיות החובקת כל העולם האינטגרלי שלנו על כל שינוי סתירות לעומק שלו. וגם “ניראה שכמה מנהיגים מערביים מתחילים להבין שהתוצאה הזאת (כלומר, הפיצוץ) היא אפשרות ממשית[13], שצריכים למנוע. והוא ממשיך כך:

אחד מן השניים, או יהיה אסון או חיפוש משותף לסדר כלכלי חדש שלוקח בחשבון את האינטרס של כולם על בסיס שוויוני. אנחנו רואים את הדרך לייסודו של סדר כזה ביישום התפיסה של ‘פירוק-נשק למען התפתחות’[14] 

ובכן, המאמצים של גורבצ’וב מכוונים להדגים בפני האימפריאליסטים את קוצר ראייה של גישתם ולהמחיש להם שזהו לתועלתם הם לשנות את הסדר הבינלאומי הקיים בדרך כזאת, שהשינוי, בעוד שהוא מביא להתפתחות כלכלית בעולם השלישי, יסייע בו זמנית לכלכלה של עצמם. בקיצור, גורבצ’וב פונה לרגישות ולאינטרס האנוכי של האימפריאליזם. ההפצרה המתלהבת שלו נגמרת עם ה-קרשנדו [התלהטות עד לשיא] הזה: “אנחנו עומדים מול ברירה היסטורית מוכתבת על-ידי החוקים של עולם אינטגרלי המחובר הדדית במידה רבה.[15]

הפרחים הנופלים מתייבשים צמאים אהבה והנחל חסר הלב ממלמל הלאה – כך אומר פתגם סיני עתיק. פנייתו הלוהטת של גורבצ’וב, בשם “החוקים של עולם אינטגרלי המחובר הדדית במידה רבה”, תפגוש בוודאי התעלמות מצדם של האימפריאליזם ושל עמי העולם השלישי כאחד, כי איך יכולים המנצלים והמנוצלים, המדכאים והמדוכאים, השודדים והנשדדים, לשבת ביחד ולפתור בידידות את המחלוקות שביניהם. גורבצ’וב דורש את הבלתי אפשרי משני הצדדים. הוא מבקש מהמנצלים להפסיק להתנהג כמנצלים: הוא מבקש מרוב ההמונים הסופר-מנוצלים בעולם השלישי להפסיק להתנגד ולהפסיק להתנהג כמנוצלים. פניות כאלה מיועדות ליפול על אוזניים אטומות או נבוכות.

גורבצ’וב מבסס את חזונו בנוגע ליחסים כלכליים עתידיים בין האימפריאליזם לבין העולם השלישים על ההנחות היסוד הבאות:

1. שצורכי האימפריאליזם במשאבים של העולם השלישי באו על סיפוקם על-ידי חלוקה ‘שלווה’ באמצעות ניאו-קולוניאליזם;

2. שהאיחוד הסובייטי לא יעשה שום דבר בכדי לשבור את היחסים הכלכליים המפותחים באופן היסטורי האלה;

3. שהאימפריאליזם צריך להבין שההתפתחות של עצמו לא נזקקת לצמיחת המיליטריזם ומסתייעת  באי-הובלה לצמיחה כזאת;

4. שהשיטה הנוכחית של ניצול העולם השלישי עלולה להוביל למשבר חובות ולפיצוץ.

כתוצאה מכך, אם האימפריאליסטים יוותר על מרוץ החימוש ויקדש משאבים, דרך יישום ”התפיסה של ‘פירק הנשק למען התפתחות’”, אל ההתפתחות של ארצות העולם השלישי, אז הם יהיו במצב בו יפנו הצידה גם את המיליטריזציה וגם את הפיצוץ בעולם השלישי. וגורבצ’וב יגיש להם סיוע בהקשר זה, בזמן שיבטיח לא לעשות דבר שיקרע את הקשרים המבורכים המעוצבים באופן היסטורי בין האימפריאליזם לבין העולם השלישי. אם זהו מה שהולך להתרחש, כולם ייהנו – האימפריאליסטים, הארצות הסוציאליסטיות והעולם השלישי, וביחד עם העסקה, גם האנושות תינצל מההכחדה של שואה גרעינית. כולנו נהיה שייכים למשפחה-שמחה אנושית אחת.

האיחוד הסובייטי וארצות הברית הן אחראיים במיוחד על עתיד העולם”, אומר גורבצ’וב [באנגלית, עמוד 224] בספר פרסטרויקה שלו. {שתי דוגמאות בהערה [16]}. הם מסוגלים, טוען גורבצ’וב [ע.142], לתרום בצוותא את משאביהם וגם “יכולותיהם המדעיות והאינטלקטואליות על מנת לפתור את הבעיות הכי מגוונות לטובת האנושות.[17] 

בעמוד אחד לפני כן, בספר פרסטרויקה שלו, גורבצ’וב מכריז בלי להוסיף איזה שהיא הוכחה לכך כי “אמירת [רב אלוף קרל פון] קלאוזביץ כי המלחמה היא המשך של מדיניות באמצעים אחרים, שהייתה אמירה קלסית בזמנו, צמחה לאמירה מיושנת ללא תקנה[18]. זה לא היה רק קלאוזביץ שחתם על האמירה הזאת. לתכליתנו, זה חשוב עוד יותר שגם לנין חתם על האמירה הזאת – לא בגלל שלנין היה מחרחר מלחמות, אלא בגלל שכל עוד האימפריאליזם ישרוד, אי-אפשר להתפטר מהמלחמות. כמובן שהצורות והשיטות לפתוח במלחמה יכולות לעבור שינויים, חלקית כתוצאות של פיתוח הטכנולוגיה בתחום הנשק, אבל המלחמה עצמה ככזאת לא תוכל להפסיק להתרחש ללא חיסולו של האימפריאליזם. התיאוריה של גורבצ’וב, לפיה באימפריאליזם מסוגל לפתור בדרך שלווה את המשברים שלו וליישב את הסתירות בתוכו, תוך הימנעות ממיליטריזציה ומלחמות, מקרבת את גורבצ’וב עצמו לתיאורית האולטרה-אימפריאליזם של קאוטסקי מאשר לתזה על אימפריאליזם של לנין.

המלחמות המרובות עד אין-ספור שנפתחו על-ידי האימפריאליזם או בהשראתו מאז שמלחמת העולם השנייה הסתיימה – מלחמות בקוריאה, ווייטנאם, לאוס, קמבודיה; העימותים במוזמביק ובאנגולה; המאבקים של עמי נמיביה ופלסטין; המאבקים המהפכניים למען שחרור לאומי של ארצות אמריקה הלטינית; מלחמת הקונטרה בהשראת ארה”ב נגד ניקרגואה; ההפיכה הצבאית הרצחנית בצ’ילה שהפילה את ממשלת איינדה; התוקפנות האמריקאית נגד גרנדה ופנמה הקטנות; המאבק של עמי דרום אפריקה נגד משטר האפרטהייד השנוא – כל אלה ועוד הרבה סכסוכים ומלחמות נוספים שגרמו למתים ונכים במיליארדים, מפריכים את הסיפורים הטיפשיים סביב איזה עולם אינטגרלי אשר לנו, עם איזה שינוי לעומק בסתירות אשר בו בנוסף לחוקים הייחודיים לו.

התזה של גורבצ’וב שותקת על שאלת המאבק המעמדי בתוך הארצות האימפריאליסטיות: מן הסתם  גורבצ’וב מקצה למאבק הזה תפקיד בתנועת שלום למען פירוז ולמען עולם ללא נשק גרעיני. הסתירות בין מעמד הפועלים לבין הבורגנות האימפריאליסטית, בעיות האבטלה, המשברים של האימפריאליזם, שלא לדבר על המאבק למען הסוציאליזם, פשוט מועברים הלאה עם שקט מחריש.

יש גם התעלמות מתפקידיהם של ההמונים בארצות העולם השלישי לשם הוצאה אל הפועל של מהפכות דמוקרטיות עממיות. מנגד להתעלמות הזאת יש הדגשת יתר לתפקידיהם של הממשלות הריאקציוניות בהרבה מבין הארצות האלה.

כל זה מועלה, לא על-ידי ניתוח ממשי של המציאות, אלא באמצעות החוקים הנודעים על העולם האינטגרלי לדורשים, למפרע, את השינוי בסתירות. [הדגשה במקור – א.א.].

 

 

 

סיכום

 

התזות של עולם אינטגרלי ושל תלות הדדית של גורבצ’וב – תזות העולם הזה של סתירות שהשתנו – בו המנצלים והמנוצלים מתמסרים למען מניעת שברים ביחסים כלכליים מעוצבים באופן היסטורי, התזות הללו הן פרישה גמורה מהתזה, שעד עכשיו התקבלה על-ידי התנועה הקומוניסטית העולמית, על חידוד הסתירות, על התנגדות גוברת של עמי העולם השלישי לעומת הבזיזה האימפריאליסטית, על ניצול ודיכוי, על צמיחה של כוחות התנועות לשחרור לאומי, על התעצמות המשבר הכללי של האימפריאליזם, ועל הניצחון הבלתי נמנע של הסוציאליזם וקומוניזם מסביב לעולם כולו. התזות הללו מייצגות ניתוק מושלם מההדרכות של הלניניזם ויכולות לשמש רק כאמצעי למען סירוס ופירוק, הן של מעמד הפועלים המהפכני והן של תנועות לשחרור לאומי. בגלל כך, תזת גורבצ’וב חייבת להידחות על-ידי כל עובד בעל מודעות מעמדית.

 

 

 

 

הערות:

 

[1]  

Исходной точкой её, как известно, является следующая идея: несмотря на глубокую противоречивость современного мира и коренные различия государств, его составляющих, он взаимосвязан, взаимозависим и представляет собой определенную целостность”]

[2] 

Это обусловлено интернационализацией мирохозяйственных связей, всеохватывающим характером научно-технической революции, принципиально новой ролью средств информации и коммуникации, состоянием ресурсов планеты, общей экологической опасностью, кричащими социальными проблемами развивающегося мира, которые затрагивают всех. Но главное — возникновением проблемы выживания человеческого рода, ибо появление и угроза применения ядерного оружия поставили под вопрос само его существование”  – 

 

 [3]  או גלובליזציה של הקשרים הכלכליים – אנג’לו.

[4] מרקס, הקפיטל – כרך ראשון : חלק רביעי [כדאי לקרוא את כל החלק הזה לפחות]

https://www.marxists.org/archive/marx/works/1867-c1/ch25.htm 

  [5א] ושוב, מסמך אינטרנט של דו”ח 1987 של גורבצ’וב נמצא בקישור הבא:

http://www.gorby.ru/archival/expocenter/vneshpolitika/show_29324/

והציטוט ברוסית כתוב כאן למטה (שמור אצלי בעמודים 51-52 של מסמך “Пролетарии всех стран או REPORT1987 באנגלית או דו”ח 1987 בעברית” בתיקיה My Documents/angelo/אימפריאליזם-בראר/פרסטרויקה/russo):

Но возможно ли в нынешней фазе мирового развития, на новом уровне взаимозависимости и целостности мира такое воздействие на эту природу, которое блокировало бы наиболее опасные ее проявления? Иначе говоря, можно ли рассчитывать на то, что закономерности целостного мира, в котором общечеловеческие ценности являются главным приоритетом, смогут ограничить диапазон разрушительного действия эгоцентрических, узкоклассовых закономерностей капиталистической системы?

  [5ב]

В состоянии ли капитализм освободиться от милитаризма, может ли он экономически функционировать и развиваться без него?

[5ג]

Насколько реалистична надежда на то, что понимание катастрофической опасности, в которой находится мир,— а оно, мы знаем, проникает даже в верхние эшелоны правящей элиты западного мира — перейдет в практическую политику? Ведь как ни сильны аргументы разума, как ни развито чувство ответственности, как бы ни был велик инстинкт самосохранения, есть вещи, которые никак нельзя недооценивать и которые определяются экономическим, а, следовательно, и классовым интересом

[5ד]

есть вещи, которые никак нельзя недооценивать и которые определяются экономическим, а, следовательно, и классовым интересом

[6א] הציטוט ברוסית כתוב כאן למטה (והוא המשך של הציטוט הקודם וגם שמור אצלי שם –  כבר הגענו לעמודים 52-53):

Послевоенный период дал свидетельства глубокой модификации противоречий, которые определяли главные процессы мировой экономики и политики. Я имею в виду, прежде всего, такое их развитие, которое в прошлом неумолимо приводило к войне, к мировым войнам между самими капиталистическими государствами.

 

 [6ב] 

 Теперь ситуация иная. Не только уроки прошлой войны, но и боязнь ослабить себя перед социализмом, ставшим мировой системой, не позволяли капитализму доводить свои внутренние противоречия до крайней черты. Они стали трансформироваться в технологическую гонку друг с другом, «разряжались»-с помощью неоколониализма. Происходил своего рода новый, «мирный» передел мира — по тому же правилу, которое выявил Ленин,— «по капиталу», то есть кто богаче, сильнее на данный момент, тому и больше доля. В ряде стран напряжение в экономике стали «снимать» путем перекачки средств в военно-промышленный комплекс под предлогом «советской угрозы». Улаживать противоречия, балансировать интересы помогали также и преобразования, происходившие в технологической и организационной основе капиталистического хозяйства.

[7]  הציטוט ברוסית כתוב כאן למטה (והוא שמור אצלי שם בעמוד 55):

развитой капитализм не смог и не сможет обойтись без ресурсов этих стран. Это — объективная реальность.

Ставка на разрушение исторически сложившихся мирохозяйственных связей опасна и выхода не даст.

[8]  הציטוט ברוסית כתוב כאן למטה (והוא שמור אצלי בקובץ של ספר “פרסטרויקה” ברוסית של גורבצ’וב בעמוד 123):

Мне не раз приходилось разъяснять, что мы не преследуем целей, враждебных интересам Запада. Мы знаем о том значении, которое имеют для США, для Западной Европы Ближний Восток, Азия, Латинская Америка, другие районы «третьего мира», да и ЮАР — с точки зрения хозяйственных интересов и получения сырья. Мы не за то, чтобы взорвать эти связи, не провоцируем нарушения исторически сложившихся хозяйственных связей.

אפשר למצוא את הציטוט באנגלית מתוך הספר “פרסטרויקה” של גורבצ’וב בקישור הארוך הבא (הקישור מראה את מלוא הציטוט בראש העמוד 235 של הספר “No easy row for a Russian hoe : ideology and pragmatism in Nigerian-Soviet relations : 1960-1991”):

https://books.google.co.il/books?id=qnfyZ7rHbtoC&pg=PA235&lpg=PA235&dq=%22we+do+not+pursue+goals+inimical+to+Western+interests%22&source=bl&ots=5BRQjaMQ2o&sig=-NxXVVHg9e0g7ybi-isJVS7RCm4&hl=iw&sa=X&ved=0ahUKEwjp-sbtj7vPAhVElB4KHfvABaYQ6AEIHjAB#v=onepage&q=%22we%20do%20not%20pursue%20goals%20inimical%20to%20Western%20interests%22&f=false

[9]  הציטוט ברוסית, מתוך הדו”ח של גורבצ’וב לוועידת המב”מ, הכתוב כאן למטה, אפשר למצוא בקישור הזה: http://www.lib.ru/MEMUARY/GORBACHEV/doklad_xxvi.txt

בתת פרק על מהפכה מדעית וטכנית של הפרק הראשון (בעולם המודרני: מגמות מרכזיות ומחלוקות) – עמוד 9 (אצלי)

В разных общественно-политических системах научно-техническая революция оборачивается разными её гранями и последствиями. Капитализм 80-х годов, капитализм века электроники и информатики, компьютеров и роботов выбрасывает на улицу новые миллионы людей, в том числе молодых и образованных. Богатство и власть ещё более концентрируются в руках немногих. Неимоверно разбухает на гонке вооружений милитаризм, стремящийся шаг за шагом овладеть и политическими рычагами власти. Он становится наиболее уродливым и опасным чудовищем XX века, его усилиями самая передовая научно-техническая мысль переплавляется в оружие массового уничтожения

 

[10]  כמעט מיד אחרי הציטוט שבהערה [2] ו-[3] ולפני המילים של הציטוט שבהערה [4] . ואלה הם המילים שמצאתי בדו”ח 1987 של גורבצ’וב בקישור האינטרנטי שציינתי למעלה:

Может ли капиталистическая экономика развиваться без милитаризации? Тут приходит на память «экономическое чудо» в Японии, Западной Германии, Италии.  Правда, когда «чудо» кончилось, они вновь обратились к милитаризму. Однако надо разобраться, насколько этот поворот был обусловлен сущностными законами функционирования современного монополистического капитала и какую роль сыграли привходящие моменты: «заразительный пример» военно-промышленного комплекса Соединенных Штатов, обстановка «холодной войны», престижные соображения, потребность иметь собственный «военный кулак», чтобы разговаривать с конкурентами на понятном в этой среде языке, а также желание подкрепить свое экономическое вторжение в «третий мир» силовой политикой. Как бы там ни было, период быстрого развития современной капиталистической экономики в ряде стран при минимальных военных расходах имел место. И опыт его остался в багаже истории.

[11]  המשפט בדיוק אחרי הציטוט בהערה [4] .

Но и пользование чужими ресурсами неоколониалистскими методами, произвол транснациональных корпораций, долговая кабала, триллионные, явно неоплатные долги заводят в тупик …

 

 

[12]  תשע שורות אחרי הציטוט הקודם:

Неэквивалентный обмен остается и ведет в конце концов к взрыву.

 

[13]  עדיין בעמוד 55 אצלי

 

Возможность такого исхода, кажется, начинают понимать лидеры Запада

 

 

[14]  מסוף עמוד 55 פלש ל-56

«Либо крах, либо совместный поиск нового экономического порядка, при котором учитывались бы интересы и тех, и других, и третьих — на равноправной основе. Путь к установлению такого порядка, как представляется сейчас, просматривается: это — реализация концепции «разоружение для развития».

 

[15] ארבע שורות וחצי יותר למטה

… Словом, и здесь — исторический выбор, диктуемый закономерностями во многом взаимосвязанного и целостного мира.

 

[16]

דוגמה אחת:

Сегодня, как никогда, и СССР, и США нуждаются в ответственной политике.

דוגמה שתיים:

руководителей СССР и США в столь ответственный период мир ждет большего, чем просто формальная фиксация

[17] 

СССР и США могли бы продумать крупные совместные программы, объединяя наши ресурсы, научный, интеллектуальный потенциал ради решения самых разнообразных задач на благо человечества.

[18] 

Бывшая для своего времени классической формула Клаузевица, что война есть продолжение политики, только другими средствами, — безнадежно устарела.

 

קטגוריות: פרסטרויקה - התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם | השארת תגובה

פרסטרויקה – התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם – מבוא

Perestroika

The Complete Collapse of Revisionism

קטגוריה: פרסטרויקה, השלמת התמוטטותו של הרביזיוניזם

הרפאל בראר

Harpal Brar

תוכן העניינים
מבוא
הקדמה למהדורה הספרדית [מתוקנת]>>
הקדמה למהדורה הספרדית [לא מתוקנת]>>
>> הרביזיוניזם והקץ של ברהמ_חלק ראשון
>> הרביזיוניזם והקץ של ברהמ_כל שאר החלקים
הפרק ראשון – לאלקאר מרץ/אפריל 1990:
פרסטרויקה – פרישה סופית מלניניזם
 ההגדרה של ארגון מחדש (פרסטרויקה)
 למה "ארגון מחדש"?
סוציאליזם והעולם
 עולם אינטגראלי ושל תלות הדדית
 טבעו של אימפריאליזם
 שינוי של סתירות
 שאלה של מיליטריזציה
 אימפריאליזם והעולם השלישי
 סיכום
הפרק שני – לאלקאר יוני/יולי 1990:
הפרסטרויקה הכלכלית
חלק 1: פרישה סופית ממרקסיזם-לניניזם.
 למה ארגון מחדש?
 דו"ח יוני 1987 של גורבצ'וב
 גימוד הסוציאליזם והשוואת יעילותו עם קפיטליזם
הפרק שלישי – לאלקאר יולי/אוגוסט 1990:
הפרסטרויקה הכלכלית
חלק 2: פרישה סופית ממרקסיזם-לניניזם
 התזה (הנחה) של ניקולאי שמיליוב
 אבטלה כריפוי היחידי
 מענה מתחמק של גורבצ'וב לתזה של שמיליוב
 סנגור לשיקום קפיטליסטי
 ה-נא"פ (המדיניות הכלכלית החדשה) ואיך לנין ראה אותה
הפרק רביעי – לאלקאר דצמבר/ינואר 1990/1:
הפרסטרויקה הכלכלית
חלק 3: פרישה סופית ממרקסיזם-לניניזם
 ניסיונות של פירוק קולקטיביזציה
 גורבצ'וב עובר למחנה שמיליוב
 גורבצ'וב והשאלה של הקולקטיביזציה
 וועידה ה- 19של המפלגה
 ישיבת יולי 1988 של הוועד המרכזי של מקב"מ ודו"ח גורבצ'וב לישיבה
 מאמצים מואצים להכפיש את הקולקטיביזציה והתכנון הכלכלי המרכזי
 שינויים מנהליים וצוותיים של גורבצ'וב
 מנגנונים כלכליים חדשים בכדי להחליף את הישנים
 הישענות בחמדנות ובייצור בקני-מידה קטנים
 לניניזם לא המקור האידיאולוגי של הפרסטרויקה של גורבצ'וב
 השקפותיו של לנין על הקולקטיביזציה
 הערך הכללי של הקולקטיביזציה
הפרק חמישי – לאלקאר פברואר/מרץ 1991:
גלסנוסט
חלק 1: פרישה מלאה ממרקסיזם-לניניזם
 פירוש של שקיפות (גלסנוסט)
 למה שקיפות?
 תחיית לניניזם או מבוא של קפיטליזם?
 תקשורת הסובייטית וגלסנוסט
 ניסיון לערער את מורל העם הסובייטי
 התנגדות לארגון מחדש בתוך ומחוץ למפלגה
 הוועידה ה-19 של המפלגה: פסטיבל אנטי-קומוניסטי
 הרחקת מתנגדי הפרסטרויקה בשם הדמוקרטיזציה
 הסתרת תכניתם של שיקום קפיטליסטי
 אין דרך שלישית
. פרק שישי – לאלקאר מרץ/אפריל 1991:
גלסנוסט
חלק 2 – פרישה מלאה ממרקסיזם-לניניזם
 איך לשכנע את הסובייטים?
 עקיפת המפלגה והקמת מוקדי-כח מתחרים
 דמוקרטיה ומרקסיזם-לניניזם
 בסיס הכלכלי של דמוקרטיה והכחדת המדינה
הפרק שביעי – לאלקאר מאי/יוני 1991:
שאלות היסטוריות
חלק 1 – הערכה מחודשת של העבר
 הקולקטיביזציה
 מהירות מדהימה של השתקמות לאחר מלחמה
 שביתת הכורים ביולי 1989 והשביתות הנוכחיות הן התפתחות משמעותית ביותר וביטוי של חוסר שביעות רצון בקרב מעמד הפועלים ביחס לשינויים המבניים במשק מצידו של גורבצ'ובפרק ח בנושאים ההיסטוריים -. להערכה מחודשת של העבר
הפרק שמיני – לאלקאר יולי/אוגוסט 1991:
שאלות היסטוריות
חלק 2 – הערכה מחודשת של העבר
 סטאלין ואת התפקיד של האיכרות
 סטאלין והאיכרות
 שתי סטיות מהקו הלניניסטי של המפלגה על קולקטיביזציה
סטייה ראשונה – סטייה "שמאלה" (טרוצקיסטית)
השנה 1929 ופניית האיכרות לקראת קולקטיביזציה
סטייה שנייה – סטייה ימינה (בוכארינאית)
השימוש בכוח וקולקטיביזציה
הפרק תשיעי – לאלקאר ספטמבר/אוקטובר 1991:
שאלות היסטוריות
חלק 3 – הערכה מחודשת של העבר
 סטאלין ו-"עריפת הראשים" של המפלגה והצבא האדום
 "היחלשות" הצבא האדום והחיסול של מנהיגים "נאמנים"
 חבלה והרס
 הסכם בוגדני עם כוחות פשיסטים
 תכנית כלכלית – שיקום הקפיטליזם
 הרציונל לבגידה זו
 אספקט צבאי
 משפטי מוסקבה חיזקו את ברה"מ על-ידי חיסול של גיס חמישי
 הודאה בשגיאות על-ידי בוכארין ואחרים
הפרק עשירי – לאלקאר נובמבר/דצמבר 1991:
שאלות היסטוריות
חלק 4 – הערכה מחודשת של העבר
 סטאלין ו-"פולחן האישיות"
פרק אחד עשר – הכלכלה של המאבק המעמדי בסוציאליזם
חלק 1
 למה שנאה כל כך מורעלת נגד סטלין?
 הוועידה ה-20 של המפלגה והניצחון של הרוויזיוניזם חרושצ'ובי
 גיבוש של הרוויזיוניזם חרושצ'ובי
 רקע: לחץ האימפריאליסטי בשדה התיאוריה הכלכלית או השוק ויעילות כלכלית
 כישלון של תיאורטיקנים "מרקסיסטים" מערביים בלדחות את התיאוריות הכלכליות הבורגניות
חלק 2
 הגנת סטלין של המרקסיזם בתחום הכלכלה המדינית
 המשימה העיקרית של הכלכלה הפוליטית בסוציאליזם: תפקידם של כוחות הייצור ושל יחסי הייצור
 המעבר מסוציאליזם לקומוניזם
 אימוץ הרעיון של "שוק סוציאליזם" על-ידי הרוויזיוניזם חרושצ'וב
 התפיסה המרקסיסטית: ייצור סחורות ושוק אינן מתיישבים עם
סוציאליזם וקומוניזם
 מדוע סטלין התנגד למכירה של אמצעי הייצור הבסיסיים למשקים השיתופיים?
חלק 3
 השקפה רביזיוניסטית: סוציאליזם וקומוניזם הם בלתי אפשריים ללא ייצור סחורות והשוק
 תיאורטיקנים רוויזיוניסטים ו-"השוק הסוציאליסטי"
 תיאורטיקנים רוויזיוניסטית ו"הסחורות הסוציאליסטיות"
 החוקים הגלומים בייצור סחורות מבססים את עצמם
 תיאורטיקנים הרוויזיוניסטית והמושג של ערך "סוציאליסטי"
 סטאלין וחוק הערך
חלק 4
 תעמולה רוויזיוניסטית שתומכת ב-"רפורמות כלכליות"
 "הרפורמה הכלכלית" משנת 1965 והערעור של תכנון מרכזי
 רווח כווסת הייצור
 רביזיוניזם ו-"השוק הסוציאליסטי"
 אמצעי הייצור נכללים בהיקף של הסחורות תחת "הרפורמה הכלכלית" הרוויזיוניסטית
 מרקסיזם והרוויזיוניזם על היחס העובדים לעבודה
 מחירי הייצור תחת קפיטליזם ו-"שוק סוציאליזם"
סיכום

 

 

מבוא

עם כניסתו של מיכאיל גורבצ'וב לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (מקב"מ), התרחש שינוי איכותי. אף על פי שהוא חזר בקביעות להעלות את לנין ואת הלניניזם לתמיכת טיעוניו, אף על פי הבטחותיו החוזרות על כך שמדיניותו הכפולה, של פרסטרויקה ושל גלסנוסט, נועדה לחדש את הסוציאליזם, לחזק אותו ולממש את יכולותיו הבלתי נדלים, הפך ברור במהרה שתחת גורבצ'וב, ברה"מ מובלת במהירות הכי מואצת, כמעט מסחררת, בכיוון שיקומו של הקפיטליזם באיחוד, פעם אדיר וגאה, של הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות (ארס"ס או ברה"מ). כל התייחסות חוזרת ללנין ולניניזם מצידו של גורבצ'וב, שבעצם הוצגה רק כשידול לשבות את ליבם של הפרולטריון והאיכרות השיתופית הסובייטיים, התלוותה בסילוף גמור של המרקסיזם-לניניזם ועיוותים שמעקרים את המהות המהפכנית של הכלכלה הפוליטית, של הלימודים על מאבק מעמדי ושל הפילוסופיה המרקסיסטים-לניניסטים.

בנסיבות אלה, כל עובד בעל תודעה מעמדית העלה שאלות שדרשו תשובות מיידיות ושלא היה אפשר לחמוק מהן. החברים והעמיתים המאוד-קרובים אלי האיצו בי להגיב ולהסביר בביטאון של אגודת העובדים ההודים (בבריטניה), לאלקאר [Lalkarwww.lalkar.org – אנג'לו איידן (המתרגם)], את התגלגלות האירועים בברה"מ. מודע על גודל המשימה הזאת, נרתעתי מלקחת את האחריות על ביצועה. אף על פי כן, התפתיתי לכך על-ידי הבטחה מקלה שהמשימה תכלול לא יותר משני סעיפים, גם אם ארוכים. אבל ברגע שהעבודה החלה, התחוור לי מהר מאוד כי לא ניתן להשלים את העבודה בצורה כל כך פשוטה; שהיא דורשת טיפול מפרט יותר – אלה עובדות שהצטרכתי לקחת בחשבון, אם רציתי או לא. הואיל וכך, אי-אפשר לכנות את העבודה הזאת, כביטוי של אנגלס, "בשום פנים ואופן, פרי 'דחיפה פנימית' כלשהי" (אנטי-דורינג – עמוד 3 – www.marx2mao.com/M&E/AD78.html#pref1) [בשורה המתחילה את ההקדמה הראשונה – זו של יוני 1878]. להיפך. משך שניים וחצי עשורים כפובליציסט פוליטי, נדיר שהיו לי כאבים כאלה בכתיבה כלשהי כפי שהרגשתי בכתיבתה של סידרת המאמרים שהספר הזה כולל.

[הערות המתרגם: עד כאן, תרגמתי כבר. פרסמתי את התרגום ההוא בנובמבר 2012 בקישור מקדמה אחרונה ב-financend. הפסקתי אז את התרגום מסיבות לגמרי שגויות בנוסף לכך שעברתי ניתוח. באיחור רב, אני מתקן עכשיו את זה. התיקון הוא חשוב כי התרגום הופך גלוי בעברית את מה שאפשר ללמוד באנגלית, אם קונים את הספר. הספר, שתורגם לעוד שפות, מגלה מה שהרביזיוניסטים עשו בכדי לשים קץ לברה”מ, וגם מה שהם מסוגלים לעשות בכל מקום אחר, כולל בישראל או בפלסטין. בתרגום זה, למעשה, אני חוזר לשלב של נובמבר 2012, בו הפסקתי לתרגם. בגלל שעלי לכתוב בלי עזרה, רק אחרי השלמת התרגום הזה, שהתבטל במשגה, יתאפשר לי להמשיך את סדרת המכשול. אבל לא ניראה לי שאגיע לזה. להבא, הערות ארוכות שלי יופיעו בסוף נושאות מספר לטיני]

עבור מי [שכמוני] חי כל חייו בגאווה ובשמחה קשורות להישגים המפוארים של הפרולטריון הסובייטי תחת הדגל של המרקסיזם-לניניזם ותחת הנהגתה של מקב"מ, לכתוב על האירועים שהובילו עד למהפכת-הנגד באוגוסט 1991, היה כמו מסע בגיהינום. יחד עם זאת, את העבודה הזאת הייתה צריכה להתבצע.

התמודדתי עם משימה כפולה. ראשית, היה צורך לחשוף את הכישלון המוחלט, וההזנחה הגמורה ביחס למרקסיזם-לניניזם, של ההצעות שנעשו על ידי גורבצ'וב ומקורביו בתחום הכלכלה הפוליטית, הפילוסופיה והמאבק המעמדי. שנית, היה צורך להסביר את מקורו והתפתחותו של מה שאנו מכנים כתופעת גורבצ'וב. איך יכול לקרות – אפשר לשאול – ששרלטן ורנגט כזה הופך למזכיר הכללי של המפלגה המהפכנית שפעם הייתה רבת עוצמה – מפלגת לנין וסטאלין – ולאחר מכן להמשיך את דרכו עד לשחזור הקפיטליזם, לפירוקה של מקב"מ ולהרס של ברה”מ האדירה שהייתה בעבר? איך זה יכול היה  לקרות לברה"מ, אשר נותרה בלתי מנוצח בזמן שהייתה הרבה יותר חלשה – במהלך מלחמת האזרחים ונגד ההתערבות של צבאות ארבע עשרה מדינות, המייצגת את כוחם של כל המדינות האימפריאליסטיות ובעלי בריתם, ונגד הרוסים הלבנים הנגד-מהפכניים –, ואשר החיות-טרף הנאציות לא הצליחו להביס אותה; איך זה יכול לקרות שהמדינה הסוציאליסטית האדירה הזאת הובאה לשפל, להרס ולקץ? איך התהפכו כל הישגים של בניית הסוציאליזם ובאיזה תהליך שוקם הקפיטליזם?

הדיון המפורט על השאלות האלה יועלה רק בפרק האחרון, תחת הכותרת הכלכלה של המאבק המעמדי בסוציאליסם. מתוך קריאת המאמרים הראשונים, הקורא עשוי להתרשם כי ייתכן והמחבר משייך את מקור התהליך של שיקום קפיטליסטי בכלל לתקופת גורבצ'וב בלבד, כלומר התקופה שבין מרץ 1985 עד אוגוסט 1991. אבל הרושם הזה יהיה מנוגד לאמת. מי יקרא את היצירה כולה עד הפרק האחרון, יוכל להיפטר מרושם זה. אף על פי כן, זה נכון כי עם כניסתו אל האופק המדיני של גורבצ'וב התרחש שינוי איכותי: הצטברות ההתנסות של המדיניות הרוויזיוניסטית ושל הכלכלה הרוויזיוניסטית פגעה בשיטה הסוציאליסטית בחוזקה הרסנית לא מוכרת עד כה וסללה את הדרך לשיקום הקפיטליזם בקצב עוצר נשימה.

אבל, כמו שאומר הפתגם הסיני הישן, בכדי שהנהר יקפא עד לעומק של מטר, צריך יותר מאשר יום קר אחד. באופן דומה, שיקום הקפיטליזם בברה"מ האדירה והמפוארת של פעם לא התרחש בן לילה. זה ממש קשה לקבוע תאריך לתופעה חברתית מהסוג הזה ובממדים האלה. זה כמו לנסות לשים תאריך ספציפי של המהפכה התעשייתית האנגלית. תוך כדי הבחנה בקשיים הקשורים בקביעת מועד של תופעות כאלה, אשר מעצם טבען הן תוצאה של תהליך ארוך, אי אפשר להימנע לחלוטין מלהזכיר כמה תאריכים חשובים, אשר ללא התייחסות אליהם אי אפשר להסביר את הופעתם של גורבצ'וב ושאר החבורה הרסטוראטורית [המשחזרת ומשקמת] שלו. בגלל זה בדיוק נעשה ניסיון בפרק של הכלכלה של המאבק המעמדי להתחקות אחרי שורשי התהליך אשר, משך יותר משלושה עשורים, הוביל לא רק לשיקום הקפיטליזם בברית המועצות לשעבר, אלא גם למה שאני מעדיף לקרוא ההתמוטטות הסופית של הרביזיוניזם,     שהוא "ביטוי ההשפעה הבורגנית על הפרולטריון וההשחתה הבורגנית של עובדים"[1].

הריקבון, תהליך ההתדרדרות במורד הדרך, שהוביל לשיקום הקפיטליזם, החל עם הניצחון של הרביזיוניזם החרושצ'ובי בוועידה ה-20 של מקב"מ בשנת 1956, והעיוותים במרקסיזם-לניניזם שלאחריה ותחת המרצתם הישירות בתחומי הפילוסופיה, הכלכלה הפוליטית ועל מלחמת המעמדות. במסווה של 'רפורמה כלכלית', שנערכה משנות ה-60 המאוחרות והלאה, התכנון המרכזי כורסם נגיסה אחרי נגיסה , וייצור סחורות הורחב לקנה מידה גדול. הייצור הפך יותר ויותר מוסדר לפי קריטריון יחיד, כלומר, על-פי הרווחיות של מפעל פרטני. במקביל, במסגרת של תכניות שונות ועל בסיס תמריצים פרטניים, הפערים בשכר הוגדלו בקנה מידה חסר תקדים. כתוצאה מכך, הכנסות של האינטליגנציה הטכנית ונוספות, של עובדי מדינה, של עסקני מפלגה גדלו במידות עצומות על חשבון הפרולטריון הפרודוקטיבי, ובכך נוצרה שכבה משמעותית של מיוחסים, שצמחו עם הזמן לבורגנות חדשה אשר, עד שבזמן עלייתו של גורבצ'וב לשלטון, טבעה בגלוי ובקולניות רעשנית למען הבטחה ההתקבלות הרשמית של שיבה לכלכלת שוק, לחידוד, לשיקום הקפיטליזם. כתוצאה מכך, כאשר הגיע הרגע לבצע את הדחיפה, לא היה אף אחד שהיה יכול לממש התנגדות לכך, בגלל שאחרי שלושה עשורים של יישומים רביזיוניסטיים, של עיוותים של המרקסיזם-לניניזם, מקב"מ הפכה מטוהרת עד עיקור של הרוח המהפכנית ושל המיליטנטיות הפרולטרית הקודמות. למרות הכוח של 19 מיליון חברים, המפלגה התדרדרה לפגר. אפילו אם היו כמה חברים – אולי אפילו אלפים – שרצו להתנגד לשיקום הקפיטליסטי, הם נמחקו מהזירה בלי להקים יותר מדי רעש.

היבט חשוב של שיטת העבודה לאורך כל הדרך של הרוויזיוניסטים החרושצ'וביים התגלם בכך שכל מהלך בכיוון של שיקום קפיטליסטי התבצע לשם הישגי המרקסיזם-לניניזם ולשם התקדמות החברה הסובייטית לעבר הקומוניזם בשלבים גבוהים יותר של התפתחותה (וכמובן, כל זה קורה על רקע המאבק נגד "פולחן האישיות" של סטלין וכלכלה "מנהלית-פיקודית", שנוצרה על-ידי אותו "פולחן"). יותר מזה, כל חתירה בורגנית חדשה הוצגה כאחרונה, בעוד שהיא לוותה למעשה במאמצים כפולים ומכופלי בכדי להכשיר את הקרקע לקראת הרפורמה הבורגנית הבאה. ולא יכול היה להיות אחרת בחברה שהתנסתה בייצור סוציאליסטי מתוכנן בקנה מידה רחב, ושבה, משום כך, הייצור חייב להגיע ברוחב גדול תחת שליטה מודעת בידיים של הפרולטריון המאוחד. השליטה על הכלכלה בידיים של הפרולטריון, הארגון המודע בייצור על-ידי התכנית הלאומית המרכזית, מונעת התפתחות ספונטנית של השוק. בכדי לשקם את הקפיטליזם, היה חיוני לחבל להשמדה מכוונת ושיטתית במערכת הזאת של ייצור מתוכנן מרכזית , והשוק משוחזר מחדש באמצעות "מערכת בעלת שיטת קני מידות מחושבת היטב", בכדי להשתמש במילים של כלכלן רביזיוניסטי [כנראה, איזה E. L. Manevich – ראש מחלקת בעיות עבודה בברה”מ – כתב את הציטוט תחת הכותרת של ‘Problems of Labour Utilizzation’]. וזה כלל את ההונאה ואת הסירוס של חברות למפלגת הפרולטריון, שאחרי הכל הייתה מפלגת המעמד בשלטון. וזה בדיוק מה שהרוויזיוניסטים המשיכו לעשות, החל מתקופת חרושצ'וב והלאה. בדוגמה הזאת, הפיתוח נעשה בכיוון ההפוך מזה שליווה את המעבר מן הפיאודליזם לקפיטליזם, שבו המעש החברתי קדם את התיאוריה הכלכלית. מעצם זה שהתפתחו באופן ספונטני בד בבד עם התפתחות השוק, הקטגוריות הכלכליות השונות של קפיטליזם – למשל, מחיר הייצור – היו קיימים הרבה לפני שעברו בדיקות של ניתוחים. ב-"שוק סוציאליזם" [בתהליך המעבר מכלכלת התכנון במרכזי לכלכלת השוק במסגרת הסוציאליזם – א.א.], התיאוריה הייתה מוכרחה להקדים את הפרקטיקה.

בסופו של דבר, הכמות הופכת לאיכות. עכשיו כולם יכולים לקלוט מה שהתרחש שם. גורבצ'וב אשר, ברמאות אופיינית לכל הרוויזיוניסטים וההרפתקנים הקפיטליסטיים, השיק את הפרסטרויקה שלו בשם לנין ובשם חידוש הסוציאליזם, סוף-סוף התוודה ואמר: "העבודה של החיים שלי הושלמה. אני חושב שמשהו אחר במקומי היה מרים ידיים מזמן." (סאנדיי טיימס, 15 בדצמבר 1991). לבסוף, רוויזיוניזם היה מסוגל להשמיט את המסכה של עצמו ולגלות את תכונותיו הקפיטליסטיות המתועבות לעין כל. עכשיו שהקפיטליזם שוקם גם למעשה וגם רשמית, ניתן לומר, אפילו באופן רשמי, כי אין כבר צורך במס שפתיים ללנין; עכשיו הבורגנות החדשה יכולה להתחיל בגלוי לנצל את מעמד הפועלים ולהראות את השנאה הטבועה בה נגד המרקסיזם-לניניזם – שנאה אשר עליה ניתנו מספיק על-ידי הרחקה של מסמלי מהפכת אוקטובר תחת מחיאות הכפיים של הבורגנות האימפריאליסטית וסוכניה בקרב מעמד הפועלים – הטרוצקיסטים, הרוויזיוניסטים ו-סוציאל-דמוקרטים מכל הסוגים.

ה-"אצילים" מעוררי סלידה האלה – בפרט הנגד-מהפכנים הטרוצקיסטים – התמוגגו לשמוח על הקריסה לכאורה של "הסטליניזם" במזרח אירופה ובברה"מ. בדיוק הפוך מזה. מה שקרס היה הרביזיוניזם, והתדרדרותו הבלתי הנמנע לקפיטליזם המצוי. מה שמכונה בשם "הסטליניזם" על-ידי היצורים הנבזים האלה זה רק לניניזם בפרקטיקה (הדגשה שלי – א.א.). כאשר הלניניזם שימש כהדרכה לפעילות בברה"מ, כפי, שללא ספק, שימש משך שלושת העשורים מנהיגות סטלין של מקב"מ , בברית המועצות הגיעו לשיאים היסטוריים-עולמיים בכל החזיתות – הכלכליות, החברתיות, התרבותיות, הדיפלומטיות והצבאיות: דבר שממחיש מדוע רק השם של סטלין ממשיך להיות מושא להתקפות כל-כך מנוצלות לרעה מצדם של הבורגנות ו-"שכירי החרב" שלה. כך מה שקרס – זהו הרביזיוניזם, למרות שעל מנת לבלבל את הפרולטריון, הערמומיים ויחד עם זאת פזיזים ומגושמים הטרוצקיסטים האמורים, תוך שימוש במילה "סטליניזם" כקללה, במקום להשתמש בה כאפיון פוליטי, הם מחילים אותה דווקא על הרביזיוניסטית שמטפחים שנאה קיצונית לסטלין.

הבורגנות האימפריאליסטית חוגגת ניצחון על מה שהיא מחשבת כקריסת הקומוניזם. היא מרעישה בקולי קולות שוב ושוב בטירוף גדל כי 'המרקסיזם נהרס'. אין חדש בהצהרות אלה שהן ישנות כמו המרקסיזם עצמו. בואו ונשיב להצהרות האלה, במילים שלא לא צריך לשכוח אף פעם של סטלין:

"יש אומרים כי, בכמה ארצות במערב, המרקסיזם כבר נהרס. יש אומרים שהוא נהרס על ידי המגמה הבורגנית-לאומנית המכונה פשיזם. כמובן, אלה הן שטויות. רק אנשים בורים בהיסטוריה יכולים לדבר ככה. המרקסיזם הוא הביטוי המדעי של האינטרסים הבסיסיים של מעמד הפועלים. בכדי להרוס את המרקסיזם, מעמד הפועלים חייב להיהרס. אבל זה בלתי-אפשרי להרוס את מעמד הפועלים. יותר מ -80 שנים חלפו מאז שהמרקסיזם הגיע לזירה. במהלך תקופה זו, עשרות ומאות ממשלות בורגניות ניסו להרוס את המרקסיזם. ומה קרה? ממשלות בורגניות באו והלכו, אבל המרקסיזם נשאר.  יותר מי זה – המרקסיזם זכה בניצחון על גבי שישית העולם, והשיג ניצחון מוחץ בדיוק בארץ שבה המרקסיזם נחשב להרוס כליל.  אי-אפשר לחשב כמקריות את העובדה שהארץ בה המרקסיזם השיג ניצחון מלא היא כיום היחידה בעולם שאינה יודעת משברים ואבטלה, בעוד שבכל הארצות האחרות, כולל אלה בהן המדינות הן פשיסטיות המשבר והאבטלה שולטים עכשיו כבר ארבע שנים. לא, חברים, זה לא מקריות.

"כן, חברים, ההצלחות שלנו התחוללו תודות לעובדה שעבדנו ונלחמנו תחת הדגל של מרקס, אנגלס ולנין.

"מכאן המסקנה השנייה: עלינו להישאר נאמנים עד הסוף לדגל האדיר של מרקס, אנגלס ולנין"[2]. [הדגשה במקור]

לקפיטליזם מעט מאוד להציע למעמדות המנוצלים של העובדים אפילו במרכזים עצמם של האימפריאליזם, שלא לדבר על העמים המשועבדים והמדוכאים ביבשות הרחבות של אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית, שגונחים תחת עול תשלומי החובות והקרבות על מזבח הברונים השודדים של האימפריאליזם הרב-לאומי [או הבינלאומי, אם תרצו]. שם, על פי נתוני קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות למען ילדים (UNICEF – יוניצ’"ף), בכל שבוע רבע מיליון ילדים גוססים כתוצאת מתת-תזונה ומחלות הנובעות ממנה. מיליוני עובדים בארצות האימפריאליסטיות מובטלים כתוצאה מהמשבר הכלכלי החדש של הקפיטליזם. בכל עיר גדולה אפשר להיות עדים למחזה של מאות מובטלים, עובדים חסרי בית, קורבנות של חוקי החברה ה-"חופשית" שאין להם מקומות עבודה, אין להם לאן ללכת, ויש להם מעט כסף לאוכל. התמונה של חיי הקורבנות אינה שונה בהרבה מזו שתיאר סטאלין בתחילת 1933 [וגם מזו של היום – א.א.]. כאשר הוא דיבר על תוצאות תכנית החומש הראשונה, זה מה שהוא אמר על מצב מצוקתם של המובטלים בארצות הקפיטליסטיות:

"הביטו-נא אל ארצות הקפיטליסטיות וראו מה רבים האימים המתהלכים שם על רקע האבטלה. בארצות אלה, יש עתה לא פחות מ-30 עד 40 מיליונים מובטלים. בני-אדם אלה, מה טבעם? בדרך כלל מדברים עליהם שהם "אנשים אבודים".

"יום יום הם מחפשים לעבוד, מבקשים עבודה נכונים לקבל כמעט כל תנאי עבודה שהם, אך אין מקבלים אותם לעבודה, כי הם "מיותרים" . וזה מתרחש בשעה שכמויות עצומות של סחורות ומוצרים מבוזבזות מחמת הקפריזות מפונקים של הגורל, בני טיפוחים של בעלי ההון ובעלי האחוזות.

"מסרבים למובטלים במתן אוכל, כי אין להם כסף במה לשלם תמורת האוכל. מסרבים להם במתן קורת-גג, כי אין להם כסף לתשלומי שכר דירה. במה והיכן הם מתקיימים? מתקיימים הם מהפירורים העלובים משולחנות העשירים; מגרפת פחי אשפה, שבהם הם מוצאים שיריות מזון שהסתאבו, גרים בשכונות עוני של ערים גדולות, ויותר מכל בבקתות הצרות שמחוץ לערים, שנבנו בחיפזון על-ידי מובטלים תיבות אריזה וחתיכות עצים. אך אין זה הכל. לא מובטלים בלבד נפגעים מן האבטלה. נפגעים ממנה גם פועלים עובדים. הם סובלים מפני שמציאות עם מספר גדול של מובטלים יוצרת לרעתם תנאים בלתי-יציבים בייצור, חוסר בטחון ליום-המחר. היום הם מועסקים, אך הם לא בטוחים אם בהקיצם למחרת ימצאו את עצמם מפוטרים.

"אחד מההישגים המרכזיים של תכנית-החומש משך בארבע שנים הוא בכך, שביטלנו את האבטלה וחלצנו את פועלי ברית המועצות מהמוראות שבה."[3]

רק עכשיו, הודות לשיקום הקפיטליזם, בפעם הראשונה מאז 1931, אבטלה שוב מאיימת על עובדי ברה"מ לשעבר. הסוציאליזם הביא יתרונות עצומים עבור מעמדות העובדים והאיכרים הסובייטיים. למרות החבלה בתכנון המרכזי ומיסוד של לרפורמות כלכליות בורגניות משך תקופה ארוכה, המצב רק לפני כמה ימים היה עדיין שהעובדים הסובייטיים יצאו לפנסיה מוקדם יותר (הגברים בגיל 60 והנשים בגיל 55) מאשר עמיתיהם המערביים; שילמו לא יותר מ- 5-10% משכרם לבתי-הארחה; ילדיהם הקטנים נהנו ממעון-יום כוללני וחינם; היה טיפול רפואי חינם לכל; היו 3,6 מיליון מיטות אשפוז ו-1,2 מיליון רופאים ורופאי שיניים – מספרים הרבה יותר גבוהים באופן יחסי מאשר בכל ארץ אחרת בעולם.

גם ההישגים התרבותיים של העם הסובייטי היו אדירים. לדוגמא, יש 326,000 ספריות – בהשוואה ל-141 אלף בארצות הברית של אמריקה (ארה"ב). 131.200 בתי ספר יסודיים, תיכוניים ומקצועיים לספק חינוך עבור 45 מיליון תלמידים.

אפילו בעשר השנים האחרונות של ברה"מ הופקו 160 מיליון טון של פלדה, לעומת 100 מיליון טון מיוצרים בארה"ב.

כל אלה הם הישגים בלתי נפרדים ממהפכת אוקטובר ותקופת הבנייה הסוציאליסטית. אבל בקרוב מאוד העובדים הסובייטיים יצליחו לחוות ישירות בעצמם את טעם ה-"חירויות" של כלכלת השוק – אבטלה, חוסר במגורים, רעב, דוחק, השפלה ומצוקה. אי אפשר לדמיין שאז הם לא ישתוקקו לחברה ולמערכת ייצור, מאורגנות במודעות על-ידי אחדות פרולטרית, שהבטיחה אותם בפני התחלואות הללו. אי אפשר לדמיין אם כן שהם לא ידיחו בהצלחת את צארים החדשים שלהם.

לנין אמר פעם: "צעד אחד קדימה, שני צעדים אחורה … זה קורה בחייהם של יחידים, וזה קורה בתולדות האומות ובהתפתחות של מפלגות. זה יהיה פחדנות פלילית ביותר לפקפק ולו לרגע בבלתי-הימנעותו של הניצחון, ובשלמות הניצחון עצמו, של עקרונות הסוציאל-דמוקרטיה המהפכנית [כלומר, של עקרונות המרקסיזם] … [4]"

אף אחד לא מכחיש את הנסיגה של הסוציאליזם כתוצאה מהאירועים במזרח אירופה וברה"מ בשנות ה 80 המאוחרות ובתחילת שנות ה -90, אבל זה יהיה ממש "הפחדנות פלילית ביותר" לפקפק לרגע בניצחון הבלתי נמנע והמלא של עקרונות המהפכה של המרקסיזם-לניניזם – של הקומוניזם.

עם זאת, על מנת שזה יקרה, הפרולטריון והמפלגה פרולטרית מסביב לעולם כולו חייבים לנתח את ההתפתחויות במזרח אירופה וברה"מ באופן מרחיק לכת עד בלי די; צריכים להסיק מסקנות נכונות ולהפיק לקחים מההתפתחויות הללו. ועוד, הם חייבים לחדד את נשק אידיאולוגי שלהם ולהילחם נגד הרפיית הרמה הרעיונית המרקסיסטית, שנמשכה זמן רב מדי, ושהתרחשותה מסבירה מדוע מספר כל כך גדול של מפלגות מעמד הפועלים מסביב לעולם הפך חסר אונים נגד ההסתערות של הרביזיוניסטים. חיוני לתפוס בתקיפות את הנכונות בכך ש- "בלי תיאוריה מהפכנית לא תוכל להיות גם תנועה מהפכנית."[5]

יתר על כן, צריכים להבחין כי "… רק מפלגה ההולכת לאורה של תיאוריה מתקדמת תוכל למלא תפקיד מתקדם."[6] [או כי "… התפקיד של חיל חלוץ יכול להתממש רק על ידי מפלגה שהיא מונחית על ידי התיאוריה המתקדמת ביותר."[7] ]

"על הרעיון הזה," [ מוסיף לצטט הרפאל בראר בהמשך, שוב מתוך דברי לנין באותם העמודים של 'מה לעשות?', וכותב] בשביל לחזור על דברי לנין, "יש לעמוד בתוקף רב לאין-שיעור [או, בתרגום השני, "כמה שמתעקשים, אי-אפשר להתעקש מספיק": בהבנתם את לנין, שני המתרגמים מדגישים, כל אחד במילים שלו, בחריפות את חשיבות התיאוריה המתקדמת ביותר, כאשר] בזמן כזה,כשההטפה החדישה לאופורטוניזם חבוקה בנהייה עזה אחרי צורות מצומצמות ביותר של פעילות מעשית." [או "כאשר ההטפה האופנתית של אופורטוניזם הולכת יד ביד עם התשוקה בצורות הצרות ביותר של פעילות מעשית"] [ההדגשות האחרונות הן שלי]

כל פרק של ספר זה הופיע לראשונה בצורה של מאמר בבטאון «Lalkar», ועכשיו מוצגים באותו סדר, עם תאריך הפרסום המקורי בתחילת כל פרק.

………………………

………………….

[כאן, החבר הרפאל בראר מודה על עזרה. ואחרי גילויי תודה אלה, כותב את המילים הבאות:]

אני סוגר את המבוא הזה עם מילים שאולות ממקרס (בהקדמה במהדורה הראשונה של ‘הקפיטל’):

כל חוות דעת מבוססת על ביקורת מדעית אני מקבל. בנוגע לדעות קדומות של מה שכרוי דעת קהל, להן לא עשיתי אף פעם וויתורים, כעת כלפנים [כמו לפני זמן]  הפתגם של הפלורנטיני הגדול [דנטה אליגיירי מפירנצה – Dante Alighieri] היא שלי: ‘  Segui il tuo corso, e lascia dir le genti  ‘.”  [מתורגם לעברית יוצא: ‘תעשה את שלך ותן לבריות לדבר’.]

 

הערות

[1] בהתחלה של https://www.marxists.org/archive/lenin/works/1914/may/00b.htmFool’s Haste Is No Speedלפזיזות של שוטה אין מהירות: לנין – מאי 1914.

[2]  עבודות, כרך 13 – עמודים 386-7 – http://www.marx2mao.com/PDFs/StWorks13.pdf

[3]  http://www.marx2mao.com/Stalin/RFFYP33.html

בעיות הלניניזם – עמודים 613-14

שיניתי מעט את התרגום לעברית (בגלל ש-“מייפה” את השפה – סטלין דיבר בשפה פשוטה ומובנת לכולם) של יעקוב ברזילי בספר, ‘י. סטאלין – בעיות הלניניזם’, של הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר – 1945

[4]  http://www.marx2mao.com/Lenin/OSF04.html

צעד קדימה, שני צעדים אחורה – עמוד 414

[5] בעברית: וו.א.לנין – כתבים נבחרים: כרך ראשון עם תרגום של ח. גולדברג (אהבתי את התרגום לעברית: לא קורה לי הרבה שתרגום לעברית מוצא חן בעיני)

מה לעשות? –עמוד 29 – הוצאת הקיבוץ המאוחד – תש"י (1950)

באנגלית:

http://www.marx2mao.com/Lenin/WD02.html – עמוד 28

[6] בלי הדגשה – בתרגום עברי: שם- עמוד 30

[7] עם הדגשה במקור – בתרגום אנגלי: שם – עמוד 29 (יש הדגשה גם בתרגום איטלקי)

ההדגשה במקור הזאת הועתקה בספר של הרפאל בראר

 

 

 

הקדמה למהדורה הספרדית

נמצאת בקישורים הבאים:

הרביזיוניזם והקץ של ברהמ_חלק ראשון

 

הרביזיוניזם והקץ של ברהמ_כל שאר החלקים

קטגוריות: פרסטרויקה - התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם | השארת תגובה

О широко известной истории о миллионах убитых и заключенных в сталинских лагерях в Советском Союзе

О широко известной истории о миллионах убитых  и заключенных в сталинских лагерях в Советском Союзе

     Кто во всем мире смог бы избежать этих потрясающих историй о расстрелах и массовых уничтожениях в трудовых лагерях Гулага в бывшем Советском Союзе? Кому удалось бы остаться непосвященным в рассказы о смерти миллионов голодающих невинных людей и миллионах расстрелянных жертв оппозиции, осужденных к высшей мере наказания с помощью сфабрикованных смертных приговоров в сталинском СССР?

     В книгах, газетах, фильмах, радио- и телепрограммах всего капиталистического мира они преподносятся снова и снова, так что миф о десятках миллионах жертв социализма распространился практически безгранично за последние 50 лет. Но откуда взяты все эти цифры? Кому они принадлежат? И далее. Как отделить правду от лжи в этих историях? Что сообщается, к примеру, в партийных архивах Советского Союза, открытых М.Горбачевым в 1989 г.? Согласно буржуазных источников, истории о десятках миллионах убитых и умерших от голода в сталинских лагерях должны были получить подтверждение в тот самый день, когда архивы были открыты для иследователей. Но произошло ли это?

     В серии статей журналист газеты  ”Пролетарен” Mario Sousa отвечает на вопрос о происхождении мифа о миллионах убитых в сталинском Советском Союзе. Далее он расследует  сообщения о секретных ранее архивах и черным по белому пишет о реальном количестве заключенных, типе и длительности наказаний, и о действительном количестве смертей и смертных приговоров в СССР во времена правления Сталина.

     В 1933 году в Германии произошли события, которые впоследствии будут десятилетиями влиять на ход всей мировой истории. 30 января А.Гитлер стал рейхс-канцлером и установил новое правительство, которое с помощью насилия и пренебрежения законом  приняло свою форму.Чтобы установить власть национал-социалистов, стремительно проводятся новые выборы 5 марта. Для уверенности в результатах выборов нацисты организуют экстра-пропагандистский трюк: за неделю до выборов, 27 февраля, они поджигают парламент и обвиняют коммунистов в поджоге с целью убийства. Как следствие, вводится запрет на коммунистическую партию и тысячи коммунистов арестовываются.

     Положение в стране было довольно интересным. На выборах в парламент нацисты получают 17,5 млн голосов и 288 мест в парламенте, что соответствует 48 процентов всех голосов. Для сравнения, в ноябре 1932 года за них проголосовало 11,7 млн человек и ими было получено около 196 мест в парламенте. После запрета компартии нацисты разгромили  социал-демократическую партию и профсоюзные  движения. Первые концентрационные лагеря наполнились всеми этими лево-мыслящими и им сочувствующими. Немедленно после того, 24 марта, Гитлер при помощи  пронацистского парламента получает полноправные полномочия  на управление страной в течение последующих 4 лет без вмешательства  парламента.

     Начинаются преследования евреев и первые евреи начинают пополнять концентрационные лагеря, где уже находятся коммунисты и левые. Далее Гитлер открыто нарушает международные договоренности и его военные, оснащенные всеми современными типами оружия, начинают действовать в немецкой Герминии в полную силу. (Речь идет о Версальском договоре, когда после поражения Германии  в первой мировой войне, Германия обязывалась демилитаризоваться и ей было запрещено заниматься разработкой и производством оружия. Германия переместила эту деятельность за границу, оформляя документацию на подставных лиц – граждан этих стран, в частности, таким образом  важнейшие патенты на производство нержавеющей стали  – важнейшей отрасли производства оружия и боеприпасов, находились в руках Германиии-доп.пер.)  Такой была ситуация в мире, когда впервые возник миф о миллионах убитых в Советском Союзе.

Украина, как часть немецких жизненно-важных государственных интересов

     В правительстве А.Гитлера находился министр пропаганды Геббельс, первейшей задачей которого было приобщение всего немецкого народа к великой нацистской мечте. Мечте о чисто-расовом народе в Великой Германии, стране, которой необходимы гигантские ”Lebensraum” – жизненные пространства. Пространства имели значительно большую площадь, чем сама Германия, распространялись далеко на восток и должны были принадлежать немецкой нации. Еще в 1925 году в своей книге «Майн кампф» Гитлер указал Украину , как  часть немецких жизненно-необходимых территорий. Украина и другие прилегающие области на востоке должны были перейти в руки немецкой нации, чтобы они использовались правильным образом, «по-настоящему».Немецкий меч  должен освободить место для немецкого плуга! Украина станет зерновым кормильцем Германии! Но сначала немцы должны освободить Украину от ее населения – «недочеловеков». Согласно немецкой пропаганде «нелюдей» было нужно использовать как рабочую силу в немецких домашних хозяйствах, на фабриках и заводах, в земледелии и везде, где в них нуждалась немецкая экономика. Захват Украины и других западных районов СССР означал необходимость войны против Советского Союза, к  которой необходима длительная подготовка.

     В 1934 году Геббельс начинает пропагандистскую кампанию о массовых убийствах крестьян большевиками на Украине,  о жесточайшем голоде, спровоцированным  Сталиным для того, чтобы заставить крестьян признать социализм. Цель кампании сводилась к тому, чтобы подготовить общественное мнение к «освобождению» Украины немецкими военными силами.

Несмотря на то, что несколько английских газет опубликовали «открытия» нацистской прессы, сообщения о «массовых убийствах на Украине» не получили мирового отклика, как это было задумано. И тогда Гитлеру и Геббельсу понадобилась чья-то помощь. И эта помощь пришла из большой страны на западе – США.

Вилльям Херст – хороший друг Гитлера

     Помощь в психологической борьбе против СССР называлась Вилльям Рандольф Нерст (William  Randolf Herst). Это был американский газетный издатель и публицист, настоящий «Отец» сенсационных газет, т.н. желтой прессы. Его отец, Георгий Херст, миллионер от угольной индустрии, сенатор и газетный магнат, передал ему в 1885 году газету San Francisko Daily Examiner.Это стало началом масс-медиа империи Херста, которая сильнейшим образом будут впоследствии вмешиваться в каждодневную жизнь и ценностные приоритеты Северной Америки. После смерти отца Вилльям продает все его угольно-промышленные акции и начинает завоевывать газетный мир. Его первой покупкой стал журнал Нью Йорк Морнинг , который под его руководством превратился в настоящий источник супер-сенсационных новостей. Ради сенсации не брезговалось ничем. Если не находились необходимые ужасы или провокации, журналистам приказывалось их устроить. Эти вульгарность, бесстыдство и лживое искажение правды являются определяющими признаками «желтой прессы».

    Лживые сплетни Херста превратили его в супербогатого газетного магната и миллионера, создали богатство в 200 миллионов долларов. Он стал одним из самых богатых людей мира к 1935 году. За покупкой Морнинг последовали перекупки старых или открытие новых ежедневных и еженедельных газет по всей стране. В 1940-х годах Вилльям Херст владел 25 ежедневными газетами, 24 издательствами, 12 радиостанциями, 2 бюро новостей, бюро новостей о киноиндустрии, киноконцерн Космополитан и мн.др. В 1948 г. Вилльям скупил одну из крупнейших  телекампаний США ”WBAL-TV”  в Балтиморе. Херст продавал ок. 13 млн газет в день, что составляет около 40 млн читателей ежедневно, или третью часть всего взрослого населения США! Но намного больше миллионов людей получали новости Херста через его бюро новостей, фильмы и множества изданий, которые переводились и издавались по всему свету.

     Цифры отчетливо отражают то гигантское влияние, которое империя Херста имела на американскую политическую жизнь и в остальном мире в течение многих десятилетий (в ее активе кроме прочего, напр., кампании против участия США во второй мировой войне на стороне Советского Союза, или антикоммунистические кампании Мак-Карти в 1950-е годы). Империя Херста была ярко-выраженно антикоммунистической . Ее политика была экстремально правой. В 1934 году Херст посетил нацистскую Германию и был принят Адольфом Гитлером, как почетный гость и хороший друг. После этого пресса Херста  заработала еще более реакционно, с постоянными нападками на социализм, Советский Союз и его лидера Сталина. Херст также попытался распространить нацистскую пропаганду в своих газетах и журналах. Ближайший соратник Гитлера – Герман Геринг получил у Херста место для  целой серии статей. Но здесь Херст зашел уже чересчур далеко. Протесты читателей вынудили Херста прервать эту инициативу.

     Часто, очень часто мастерская сенсаций Херста после его встречи с Гитлером стала «обнаруживать» новые ужасные происшествия в СССР. Среди них были убийства, рабская сила и люкс-жизнь управленцев, голод и смерть – это были его «ежедневные новости» для народа. Материал поступал из гестапо нацистской Германии. На первых страницах газеты часто публиковали карикатуры и фотоподделки о Советском Союзе. Сталина представляли злобным кровожадным мясником. Подумать только, все это ежедневно читалось 40 млн  людей  в США и миллионами других во всем мире.

Миф о спровоцированном  голоде на Украине

     Одна из кампаний, которые проводила пресса Херста против Советского Союза, касалась т.н. истории о миллионах умерших голодной смертью на Украине. Кампания стартовала 18 февраля 1935 года в газете Чикаго Американ с большим заголовком по всей первой странице « 6 миллионов замучено голодом в Советском Союзе ». Именно для нацистской Германии и наци-сочувствующих публикует газетный магнат Херст свои потрясающие воображение рассказы о спровоцированном  большевиками голоде на Украине. В их снову положена классовая борьба в Советском Союзе в 30-е годы, когда  крестьяне и безземельная беднота поднялась на борьбу против богатых землевладельцев, власти кулаков, за  коллективное землехозяйствование. Эта гигантская борьба, коснувшаяся судеб 120 миллионов людей, стала причиной нестабильности в производстве сельско-хозяйственной продукции, что в свою очередь предопределило голод. Голод становился причиной ослабления иммунной защиты организма и поставлял свои жертвы инфекционным заболеваниям и эпидемиям.

     Очень жаль людей, которым плохо, которые умирают от эпидемии, но в этом смысле Советский Союз не представлял собой ничего особенного. В 1918-1920 г.г. в Европе и США распространилась эпидемия, т.н. испанка, потребовавшая 20 миллионов жертв в Европе и еще миллионы в США ( 250 тыс. В Швеции ). И при этом  никто не обвинил правительства европейских стран и США, что они лишили жизни этих людей. Страны и правительства были бессильны против эпидемий. И лишь с открытием пеннициллина во время П мировой к концу 1940-х человек получил возможность противостоять эпидемиям.

     Репортажи Херста о голодной смерти многих миллионов людей на Украине «спровоцированной коммунистами» были богаты жуткими деталями и подробностями. Пресса Херста приложила все усилия , чтобы ложь казалась действительностью. Общественное мнение на  западе сильнейшим образом было обращено против Советского Союза и миф о миллионах умерших от голода на Украине начал свое шествие по миру.  В той ненависти к социализму никто не хотел прислушиваться к возражениям Советского Союза. Опровержению этой лжи  от 1934 г. пришлось ждать до 1987! За это время несколько поколений людей всего мира находились под влиянием негативного образа социализма и Советского Союза.

      Вилльям Херст умер в 1951 г. Он покинул свою масс-медиа империю, но заложенные им традиции остаются актуальными и по сей день: она по сей день распространяет реакционную ложь по всему миру. Кампания Херста сегодня является корпорацией Херст, одной из самых крупных в мире и обьединяет более 100 концернов с 15 тысячами работников. Она контролирует издания и распространение газет, изданий и книг, радио- и телепрограммы, кабельное телевидение, бюро новостей и мульти-медиа.

Для выявления лжи понадобилось 52 года

     Нацистская дезинформационная пропаганда об Украине не умерла после разгрома фашистской Германии во П мировой войне. Нацистские вымыслы были подхвачены ЦРУ и британской разведкой МИ-5 и всегда были составляющей частью пропагандистской войны против СССР. По этой теме была опубликована книга в 1953 году «Черные смерти Кремля», написанная украинскими беженцами в США. Американская администрация приодела в демократы наци-коллаборационистов и преступников П мировой войны. Когда в 1980-х годах президентом США стал Р.Рейган, антикоммунистическая истерия заработала с новой силой и миф о «миллионах убитых на Украине» получил свое продолжение.

     В 1984 г. профессор  Гарвардского университета издал книгу «Жизнь человека в России» основанную кроме прочего на фальшивках прессы Херста 1934 г. Таким образом нацистская ложь 30-х получила образ полной академической достоверности в 1984! Еще одна книга издается в 1986 г. по той же теме. Она называется ”The Harvest of Sorrow”  , написанную бывшим полицейским агентом Робертом Конквистом, а в настоящий момент лектором университета Стандфорд в Калифорнии. Книга была заказана правыми экстремистами Украинской национальной ассоциации. За работу автор получил 80 тыс. Долларов. На ее основе создается фильм ”The Harvest of Despair” . Количество жертв вырастает до 15 миллионов!

     Но все это только ложь. Канадский профсоюзный журналист Дуглас Тотли в книге ”Fraud, Famine and Fascism, The Ukrainian Genoside Myth from Hitler to Havard”, изданной в Торонто в 1987 г., доказал это самым очевидным образом. Кроме прочего, он предоставляет фотоматериалы, возмутительные картины умерших от голода детей, изьятых из публикаций 1922 года, когда миллионы людей умирали на войне и голодали при нападении 8 иностранных армий на Советскую Республику в 1918-1920 г.г. Дуглас Тотли анализирует источники газетных репортажей в прессе Херста и доказывает их сфабрикованность.

     Некий журналист в течение длительного периода рапортовал и «высылал» фотографии из голодающих районов. Этим человеком был известный Томас Уолкер, который в действительности там никогда не был и находился в Москве лишь 5 дней. Это поведал московский корреспондент Луис Фишер. Он также рассказал о том, что настоящий московский корреспондент Херст-прессы М.Порриот присылал домой положительные новости об СССР 1933 г. и о процветающей советской  Украине. Его репортажи так никогда и не были опубликованы. Далее оказалось, что Томасом Уолкером на самом деле являлся Роберт Грин, получивший наказание преступник, сбежавший из государственной тюрьмы Колорадо. Уолкер-Грин был арестован при возвращении в США и признался перед судом, что никогда не был на Украине.

     Подумать только, правду о «миллионах  умервщленных на Украине голодной смертью, спровоцированной Сталиным» мир впервые услышал  лишь в 1987 г.! Подумать только, миллионы и миллионы людей были оболванены ложью нациста Херста, вымыслами и подделанными репортажами полицейского агента Конквиста и других! Но и сегодня выползает придуманная нацистами и поддержанная Херстом история  в новых публикуемых книгах, как к примеру, изданная в Швеции книга Петера Эглунда «Письмо с нулевого пункта».

     Так  с помощью своей монополии в газетном мире, пресса Херста стала мегафоном гестапо по всему свету. В мире, где масс-медиа полностью подчинены монополистическому капиталу, вранье прессы Херста стало настоящей правдой!

      Когда после разгрома фашистской Германии гестапо прекратило свое существование, грязная пропагандистская война против социализма и Советского Союза была подхвачена ЦРУ. Антикоммунистические кампании в американской прессе продолжались с никогда не ослабевающей силой. «Обыкновенный бизнес» – сначала гестапо, затем ЦРУ.

Роберт Конквист – вдохновитель мифа

     Человек, наиболее цитируемый в буржуазной прессе, достоин более пристального внимания. И его зовут Роберт Конквист. Конквист много и часто обращается к украинской теме и является ее настоящим «отцом». Конквист известен в первую очередь как автор книг «Большой террор», 1969, и «Нарвест оф сорроу» ( ”Harvest of Sorrow” ) 1986. Он пишет и о голодных смертях многих миллионов на Украине, и о миллионах убитых в лагерях Гулага, и о миллионах расстрелянных в процессах чисток в СССР в 30-е годы. Его источниками были украинские перебежчики на запад, примыкающие к правым партиям, сотрудничавших с нацистами в годы второй мировой войны. Многие из его героев – известные военные преступники, активно участвовавшие в уничтожении евреев на Украине. Стиль книг Конквиста – жесткий антикоммунизм, фанатический. В книге, изданной в 1969 г., Конквист писал, что число умерших от голода в 1932-33 составляло от 5 до 6 миллионов, и что на Украине умерло 50 % от этого числа. В 1983 г. во время рейгановской истеричной антикоммунистической кампании Конквист утверждает, что к 1937 г. замученных большевиками было 14 миллионов. В благодарность за это ему поручается в 1986 г. написать основополагающий материал для кампании Рейгана на случай оккупации США Советской армией. Книга называется «Что делать, когда русские придут: сценарий выживания». Замечательная работа для историков!

Агент и дезинформатор из британской разведки

     Его история в сущности не кажется странной. Человек, который всю свою жизнь зарабатывал на лживых и продиктованных рассказах о Советском Союзе и Сталине. Сначала – полицейский агент, затем – писатель и лектор университета Стандфорд в Калифорнии. В январе 1978 в газете Гардиан Роберт Конквист был упомянут как агент отделения дезинформации ИРД, информэйшн ресетч департмент английской службы безопасности. Эта организация была создана в 1947 г. с главной целью – борьба с влиянием коммунизма во всем мире с помощью «посева» подходящих историй у политиков, журналистов и других создателей общественного мнения. Деятельность была многогранной, как за границей, так и в самой Англии. Когда в 1977 году она формально прекратила свое существование, оказалось, что более ста преуспевающих журналистов имели постоянные персональные контакты с ее агентами. Оттуда регулярно поставлялись материалы для публикаций. Газеты, о которых мы упомянули,- это Финансиэл Таймс, Таймс, Обсервер, Санди Таймс и мн.др. Так можно получить представление о том, как политическая полиция повлияла и без сомнения продолжает влиять на реки новостей, потребляемых человечеством.

     Роберт Конквист был ее агентом с самого начала, 1947 г. по 1956 г. Его задачей было создание «чернушных историй», т.е. фальшивок, выдаваемых за правду, об СССР и их распространение в прессе.После формального окончания службы он продолжал писать по заданию ИРД и под ее прикрытием «большой террор», его книга о «миллионах убитых» во время чисток 1937 г., содержит лишь часть того материала, который он написал еще в бытность на службе британской службы безопасности. Третья часть всего тиража была закуплена издательством Preager, издающим литературу с привязкой к ЦРУ. Книга была бесплатно разослана в библиотеки, университеты и масс-медиа, чтобы шире распространить право-националистические вымыслы. Конквист т.о. является одним из супер-авторитетных источников для правых историков, когда это касается добычи материалов об СССР

Александр Солженицын – реакционер и фашист

     Существует и другая личность, с которой связывают истории о миллионах убитых и заключенных в СССР – русский. Александр Солженицын. Он стал известен на западе в конце 60-х своей книгой «Архипелаг Гулаг». В ней он рассказывает о положении заключенных в исправительно-трудовом лагере Гулаг в Советском Союзе. Сам Солженицын лично сидел 8 лет, осужденный за контр-революционную деятельность. Он был осужден в 1946 г. за распространение пропаганды, направленой против советского народа. Он был убежден, что не было никакой необходимости бороться против нацистской Германии. Все страдания советского народа, на которые его обрекли советские власти, были бы окончены, если бы Сталин пошел на компромисс с Гитлером. Далее Солженицын говорил, что Сталин и советское руководство хуже Гитлера, обвинял их в стремлении к войне, которая, как он писал, имела разрушительные последствия от которых пострадал народ Советского Союза. Солженицын и не скрывал своих симпатий к нацистам. И был осужден как предатель. В 1962 году А.Солженицын начал публиковать свои книги. В этом ему помог сам первый руководитель страны Н.Хрущев, который ничем не брезговал и подбирал все, что попадалось под руку, с целью очернения социалистического наследия Сталина. Первая книга А.Солженицына называлась «Один день из жизни Ивана Денисовича», где говорилось о жизни заключенных в Советском Союзе. В 1970г. А.Солженицын получает Нобелевский приз в области литературы за «Архипелаг Гулаг».

     Его книги начинают широко тиражироваться на западе. Солженицын превратился в дубину империализма в холодной войне против СССР. Отрывки из его произведений прекрасно вписывались в остальную пропаганду о миллионах замученных в советской стране и гуляли по свету, как достоверная истина.В 1974 г. А.Солженицын отказывается от Советского гражданства, покидает СССР и обосновывается сначала в Швейцарии, затем в США.

     В буржуазных масс-медиа Солженицын становится олицетворением борьбы за свободу и демократию. Нацистские симпатии ретушируются, чтобы не испортить пропагандистскую войну против социализма. В США Солженицын становится очень популярным деятелем. В 1975 г. его приглашают как главного лектора на конгресс профсоюзов «ALF-CIO». А через неделю 15 июля 1975 г. он читает речь уже в сенате США.

     Речь Солженицына по-сути была чисто агитационной, эмоциональной и провокационной в своей аргументации. Солженицын требовал привлечения новых военных усилий против Вьетнама, после его победы над США. И выступал за вооруженную интервенцию в Португалию, которая в 1974 г. через народное восстание с левыми во главе сбросила цепи 40-летней фашистской диктатуры. Солженицын стращал сенат США, что теперь Португалия станет членом Варшавского пакта! И сожалел об освобождении африканских колоний от португальского ига. Но самое главное место в речи Солженицына было отведено очернению социализма. Теперь к миллионам убитых и замученных в СССР прибавились десятки тысяч американских солдат, заключенных в тюрьмах и эксплуатируемых как рабская рабочая сила в Северном Вьетнаме.

     Именно солженицынские вымыслы положили начало Рэмбо-фильмам о вьетнамской войне. Американские журналисты, осмелившиеся призывать к улучшению отношений между США и СССР, выступавшие за прекращение раскручивавшейся гонки вооружений, обвинялись Солженицыным в предательстве. (Этот тип кампаний, направленный против свободы высказываний по сей день применяется в Швеции главным редактором крупнейшей газеты Швеции «Дагенс нюхетер» Пэром Алмарком). Солженицын взывал к наращиванию военного вооружения, или как он говорил «военному превосходству», т.к. СССР имел «превосходство в танках в 5 или 7 раз больше, чем США» и ядерное оружие которого «скоро» будет в 2, 3, и наконец, в 5 раз больше, чем у Штатов! Солженицын и должен был уклоняться все правее и правее вплоть до чисто официальной поддержки фашизма.

Агитировал за поддержку режима Франко

     В начале 1976 г. неожиданное развитие событий в Испании вскоре получили мировое значение. После смерти Франко фашистский режим не мог дольше удержать свое влияние на политическое развитие. Забастовки и демонстрации громко требовали демократизации и свободы. Поэтому наследник Франко, король Джуан Карлос, был вынужден проводить очень осторожную либерализацию, чтобы смягчить социальную напряженность. В этой ситуации Солженицын возникает в Мадриде и дает интервью испанской телепрограмме «Директ инсимо» («Прямой эфир») в самое популярное время – субботний вечер. С телеээкрана Солженицын распространялся как глухой реакционер. Он не проявил никакой поддержки королю в его т.н. либерализации. Напротив! Он воззвал к демократическим свободам! Он начал с сопоставления «настоящей свободы Испании» с «рабством в Советском Союзе», где по его словам, социализм потребовал 110 миллионов смертей. Далее он назвал «утопистами» прогрессивных испанских деятелей, называвших Испанию страной диктатуры. «Прогрессистами» по Солженицыну являлась вся демократическая оппозиция от либералов до коммунистов. «Прошлой осенью, – сказал он,- все мировое сообщество было озабочено выступлениями испанских террористов» (речь идет о 5 антифашистах, осужденных и расстрелянных режимом Франко). Теперь «прогрессисты» требуют политических реформ и способствуют террористическим акциям. А знают ли те, кто хочет быстрых демократических реформ, что за этим последует? Если завтра Испания получит демократию, что случится послезавтра? Можно ли избежать наступления тоталитарного режима после демократии?»

     На осторожный вопрос тележурналиста, не является ли его высказывание поощрением тем странам, где нет прав и свобод, Солженицын ответил: «Существует лишь одна страна, где нет свободы – Россия». Так Солженицын по испанскому телевидению выразил прямую поддержку испанскому фашизму, идеологии, которую он разделяет. То же политическое мировоззрение имеет он и до сегодняшнего дня. В течение его пребывания в США речи Солженицына становятся все более и более бессовестными и откровенными. Поэтому руководители западных держав не пожелали иметь с ним ничего общего. Использование Солженицына в грязной пропаганде против социализма было делом благодарным, но нельзя было давать этому заходить слишком далеко.

     В новой капиталистической России есть все возможности для «хорошего бизнеса», который и определяет, каким политическим направлениям запад готов помогать. Но фашизм, как альтернатива развития России, не считается «хорошим бизнесом». Поэтому солженицынский проект для развития России – мертворожденный, когда это касается помощи с Запада. Солженицыным предлагается вернуться буквально в царское время, в авторитарный режим с традиционной русской ортодоксальной церковью! Даже самые ярые империалисты не готовы к такому политическому идиотизму. На помощь Солженицыну могут придти лишь интеллектуальные шуты как Пэтер Энглунд, Стаффан Скотт, Пэр Алмарк и др.правые «создатели общественного мнения».

Нацисты, полицейские агенты и фашисты

Такие они есть, первые авторы мифов о «миллионах убитых и заключенных в Советском Союзе» – нацист Вилльям Херст, полицейский агент Роберт Конквист и фашист Александр Солженицын. Конквист имел ведушую роль с 60-х годов. Его задачей было использование прессы всего мира и создание школ в определенных университетах. Без сомнения, все это должно было рассматриваться в первую очередь как дезинформационная работа. В 70-х годах он получил поддержку Солженицына, и целого ряда второстепенных фигур типа Андрея Сахарова и Роя Медведева. Необходимо учесть, что все это великое множество баек об «убитых и заключенных» оплачивалось экстра-высокими гонорарами в буржуазной прессе. Но действительность рано или поздно настигнет их и тогда всем станет ясно, что они были просто жуликами. В 1989 г. М.Горбачев открыл партийные секретные архивы,… и тогда случилось то, чего никто не мог предусмотреть.

Часть П.

Архивы ставят крест на лже-пропаганде

Вторая часть серии статей Марио Сусы о мифах и «миллионах убитых и заключенных в сталинском Советском Союзе, касается исследований, проведенных после открытия М.Горбачевым секретных архивов партии.

     Спекуляции о миллионах убитых и заключенных в СССР были частью пропагандистской войны против социализма. Советским официальным опровержениям так никогда и не нашлось места в буржуазной печати. Наоборот, их осмеивали, а западные «эксперты» свободно изливали свои фантазии. И их фантазии превратились в действительность! Все их цифры о «миллионах убитых», о которых вещали Конквист и прочие «советологи», никак не основываются на научных исследованиях. Они являются плодами домашних оценок и методов.

Фальшивые методы

     Как же Конквист, Солженицын, Медведев и другие рассуждали на практике? Общим было то, что они использовали отдельные статистические данные Советского Союза, в частности переписи населения. Они обрабатывали эти данные с возможным приростом населения без учета реальной ситуации и таким образом высчитывали, сколько людей должно было жить в СССР в тот или иной период. Те, кого по их расчетам «недоставало», обьявлялись заключенными или убитыми. Просто, но лживо. Такой метод вычислений никогда бы не был принят серьезно, если б это касалось самого запада. Но поскольку это об СССР, то принимается на ура! Немало специалистов предпочли карьеру профессиональной чести.

     Но каковы были их заключения? По Конквисту (оценки 1961г.) в начале 1930-х годов в СССР умерло 6 миллионов человек. К 1986 году это число достигло 14 млн. Что же касается исправительно-трудового лагеря Гулаг, то по Конквисту, к 1937 г. там находилось 5 млн заключенных. Затем в 1937-1938 г.г. прибавилось еще 7 млн. Результатом стало 12 млн заключенных в Гулаге к 1939г.! Конквист утверждает при этом, что все они политзаключенные! Хотя в Гулаге находились и обыкновенные уголовники, которых по Конквисту было гораздо больше, чем политичеких. Итак, это означает, что заключенных в Гулаге в СССР было к 1939г. 25-30 миллионов!

     Конквист делает открытие, что в 1937-38г.г. расстреляно 1 млн человек и 2 млн умерло от голода, и заключает, что в 1937-39 г.г. относительно политических заключенных – 9 млн человек сидят в лагерях и 3 млн убито! Через последующие «статистические расчеты» число убитых большевиками политических заключенных в лагерях с 1930 по 1950 г.г. дорастает до 12 млн человек. Обьединяя с умершими от голода в 30-х годах число убитых становится 26 млн! Далее Конквист сообщает, что в 1950-х годах в исправительно-трудовых лагерях СССР находится 12 млн политзаключенных!

     Солженицын использовал те же оценки, что и Конквист. Те же псевдо-научные методы идут в ход, но с новыми прибавками, которые дают более экстремальные цифры. Солженицын принимает оценку Конквиста – 6 млн умерших от голода в 1932-33 г.г., но считает, что с 1936 по 1939 ежегодно расстреливается по 1 млн человек. Далее Солженицын вычисляет, что с начала периода коллективизации в 30-х до смерти Сталина 1953 г. коммунисты убили 66 млн людей. Кроме того, он обвиняет советское руководство в смерти 44 млн человек, убитых во второй мировой войне.                                                                   Т.о. Солженицын заключает, что 110 млн убитых советских людей стало жертвами социализма, а заключенных в 1953 г. он оценивает в 25 млн человек!

Горбачев открывает архивы

     Вышеизложенное собрание невероятных цифр, этот продукт хорошо оплаченных фантазий, раз за разом публикуется в западной прессе с 60-х годов и преподносится обывателям, как результат научных исследований. За кулисами мошенничества стоят политические позиции Запада, прежде всего ЦРУ и английская МИ-5. Влияние прессы на общественное мнение настолько сильно, что самыми широкими массами эти цифры воспринимаются как реальные оценки.

     Вот тут-то и стряслось самое страшное. В самом СССР, где Солженицын и другие диссиденты, как Андрей Сахаров, Рой Медведев и проч., не получили подтверждений своим изыскам, положение драматически изменилось в 1990г. «Свободная пресса» во времена Горбачева сама стала противником всего положительного, что было в социализме, и это имело свои уничтожающие последствия. Безответственная инфляция убитых и заключенных при Сталине наращивала новые десятки миллионов «жертв» коммунистов. Истерия новой свободной прессы при М.Горбачеве уводила ложь Солженицына и Конквиста все дальше. Но Горбачев одновременно открыл архивы Центрального Комитета партии, чего требовала свободная пресса.

     Открытие архивов по-существу являлось центральным пунктом в этом океане спекуляций, отчасти потому, что только они могли дать исчерпывающие ответы. Но прежде всего потому, что говоруны-спекулянты, морочившие всем голову, утверждали, что тогда все сказанное ими подтвердится! И это заявляли все спекулянты по «количеству убитых и заключенных»!

    Но вот тут-то и случилось кое-что весьма странное: ни спекулянты по количеству «убитых и заключенных», ни свободная пресса Горбачева больше архивами не интересовались! Исследования архивов Центрального Комитета русскими историками Земсковым, Дугиным и Хлевником начали публиковаться в узко-научных изданиях, но не получили широкого общественного внимания. Сообщения исследователей резко противоречили потоку инфляции «убитых и заключенных»,… и остались неизвестными. Они официально признавались лишь в крохотных тиражах научных журналов, но так и остались неизвестными широким массам.

     Академические заключения не получили возможность дискутировать с истерической свободной прессой. Конквистовские и Солженицынские лживые «миллионы» с широкой трибуны продолжают вливаться в уши людей из бывшего Советского Союза. И уж конечно, на западе эти научные исследования о корличестве заключенных остались совершенно незамеченными, без рубрик на первых страницах или передач по телевидению. Почему?

Исследования ученых

     Сообщения исследователей архивов, касающихся статистики и анализа советской пеницитарной системы ( исправительно-трудовых заведений и тюрем ) являются обьемным научным трудом, ок. 9 тыс.страниц. Авторами его являются русские историки – Земсков, Дугин и Хлевник. Их работы начали публиковаться в России с 1990г. по 1993г. На западе они стали известны лишь через посредничество других ученых. Те работы, которыми мы располагаем, были опубликованы во Франции в журнале L’Historia (История) в сентябре 1993г. Никласом Вертом (Nikolas Werth), руководителем французского научно-исследовательского института CNRS, Cente National de la Recherche Scientifigue; и в США в журнале Amerikan Historikal Review Арчи Гетти (Arch Getty), профессором истории при Калифорнийском университете Риверсайд совместно с Т.Т.Перерсперн, исследователем французского института CNRS и русским ученым В.Н.Земсковым из института при РАН (Русской Академии Наук). Основная часть книг, базирующаяся на исследованиях русских ученых, существует сегодня в продаже. Это в основном уже указанные авторы или те, кто с ними сотрудничал.

     Чтобы исключить некоторое недоверие, необходимо уяснить, что ни один из указанных авторов не имеет социалистического мировоззрения. Все они придерживаются анти-социалистических буржуазных убеждений, а большинство из них даже очень реакционерно. Это следует подчеркнуть, чтобы читатель не посчитал их работы очередной «коммунистической пропагандой». Эти ученые не оставили камня на камне на измышлениях Конквиста, Солженицына, Медведева и др. По той простой причине, что в отличие от Пэтэра Энглунда, Пэра Алмарка , Стаффана Скотта и прочих, они на первое место ставят свою профессиональную честь, а не служат пропагандистским целям.

     Работа русских ученых дает ответы на очень многие вопросы о соотношениях внутри советской пеницитарной системы (системы исправительно-трудовых заведений и тюрем). Нам кажется довольно интересным для изучения период развития СССР под руководством И.В.Сталина. Это время затрагивает и полемика.

     Итак, зададимся несколькими конкретными вопросами, на которые ответим материалами журналов L´Historia (L´H) и The Amerikan Historikan Review (AHR). Таким образом мы сможем выделить основные важнейшие моменты в дебатах о советской пеницитарной системе.

Вопросы:

  1. Что именно охватывала советская пеницитарная система?
  2. Как много людей находилось в заключении как «политзаключенных», так и обычных уголовников?
  3. Как много людей умерло в советских исправительно-трудовых лагерях?
  4. Сколько людей было осуждено к высшей мере наказания в период с 1937-38 по 1953г.?
  5. Каковы были сроки заключения?

     После того, как мы ответим на эти вопросы, попробуем также обсудить сроки и меры наказаний для двух групп людей, которые возникают всякий раз, когда поднимается вопрос  о «миллионах убитых и заключенных», а именно, кулаках, осужденных в 1930-х и контрреволюционерах в 1936-38г.г.

Факты об исправительно-трудовых лагерях

     Начнем с первого вопроса. С 1930-х годов советская пеницитарная система охватывала тюрьмы, исправительно-трудовой лагерь Гулаг и исправительно-трудовые колонии, открытые зоны и штрафные санкции. Арестованного обычно размещали в следственной тюрьме, после чего он освобождался или получал обвинительное заключение. Затем проводился суд, который мог повлечь за собой освобождение, тюремное заключение или наложение штрафа. Как правило те, кто совершал такой характер преступления, который очевидно влек за собой наказание штрафом, в период расследования не арестовывались. Обычно, это был определенный процент, исчисляемый из зарплаты в течение некоторого периода.

       Осужденные на тюремное заключение оказывались в различных местах в зависимости от характера преступления. В Гулаг направлялись виновные в наиболее тяжелых уголовных преступлениях (убийства, ограбления, насильники, экономические преступления и т.п.), а также большая часть осужденных за контрреволюционную деятельность. Осужденные на срок более 3 лет также могли быть размещены в исправительно-трудовом лагере. После определенного срока пребывания в лагере осужденный часто перемещался в исправительно-трудовую колонию или открытую зону. Исправительно-трудовой лагерь был местом, где осужденные жили и работали под жестким контролем. Работать а не обременять общество в период тюремного заключения, подразумевалось, как нечто само собой разумеющееся. Ни один здоровый человек не оставался необремененным работой.

    Кое-кто посчитает это жестоким, но это смотря с какой точки зрения посмотреть. Исправительно-трудовых лагерей в 1940 г. было 53. Количество трудовых поселений в Гулаге было 425, но по величине они были намного меньше и режим там был намного свободнее. Сюда прибывали осужденные на более короткие сроки заключения, обычные уголовники и политзаключенные. Они занимались земледелием и работали на обычных фабриках в обществе. Их труд входил как часть в общественную  экономику.Зарплата заключенных, как правило, не отличалась от оплаты труда остальных рабочих.   Открытые спецзоны, т.е. районы земледелия, куда поселялись кулаки после экспроприации их земель при коллективизации. Часть других, осужденных за контрреволюционную деятельность тоже проводила там свои сроки наказания.

454 000 вместо 9 миллионов

Вопрос второй. Как много было в действительности заключенных в советской пеницитарной системе? Вопрос по-существу касается Гулага, тюрем и исправительно-трудовых колоний. Посмотрим на цифры, представленные Американ Хисториан Ревю за 20 лет – с 1934г., когда пеницитарная система получила центральную администрацию и до 1953 г., когда умер И.Сталин. См. Таблицу.

   Сравним данные таблицы с цифрами Роберта Конквиста. Конквист утверждал, что в 1939 г. заключенных было около 9 миллионов человек, причем еще 3 миллиона умерло в период  1937 по 1939. Помни, что он говорит исключительно о политических заключенных! Кроме них по Конквисту существовало намного большее количество обыкновенных уголовников как в лагерях, так и в тюрьмах. К 1950г. Конквист сообщает число только политических заключенных – 12 миллионов!

    Теперь мы можем убедиться каким бессовестным жуликом является Конквист. Не совпадает ни одна цифра! В 1939 г. во всех лагерях и тюрьмах – около 2 миллионов заключенных. Из них 454 тысячи осужденных за политические преступления, но уж никак не 9 миллионов, как нам внушал Конквист! В 1937-39 г.г. умерло около 160 тысяч, а не 3 миллиона! В 1950г. в местах заключений находилось не 12 миллионов, а 578 тысяч осужденных за политические преступления!

    А теперь задумайся над тем, что Роберт Конквист по сей день  – это важнейший источник для правой пропаганды против коммунизма. Он почти гуру (святой) для таких людей, как Пэтер Энглунд, Стаффан Скотте и Пэр Алмарк. Солженицынские 60 миллионов заключенных вообще не нуждаются в каких-либо комментариях, лживость его утверждений просто очевидна! Только больной мозг может посвятить себя таким фантазиям.

     Но отложим в сторону все эти жульничества и холодно проанализируем статистику Гулага. Как расценивать колличество заключенных людей? Их максимальная цифра – 2,5 миллионов. Каждый человек, находящийся в заключении является доказательством, что общество не смогло дать каждому то необходимое положительное развитие, в котором человек нуждался. В этом смысле 2,5 миллионов – негативная оценка обществу.

 

                                    Таблица.

    Количество заключенных в СССР 1934-53. Табл. из Американ Хисторикал Ревю

   Кол-во заключен- ных   на  1 января Испр.

-труд.

лагерь Гулаг

В т.ч.

Контрре- волюцио- неров

Контр-револю- ционеров   в % Кол-во умерших      за год Кол-во

умерших

в %

Освобожд.

за год

Соверш.

побег

за год

1934 510,307 135,190 26.5 26,295 5.2 147,272 83,490
1935 725,438 118,256 16.3 28,328 3.9 211,035 67,493
1936 839,406 105,849 12.6 20,595 2.5 369,544 58,313
1937 820,881 104,826 12.8 25,376 3.1 364,437 58,264
1938 996,367 185,324 18.6 90,546 9.1 279,966 32,033
1939 1,317,195 454,432 34.5 50,502 3.8 223,622 12,333
1940 1,344,408 444,999 33.1 46,665 3.5 316,825 11,813
1941 1,500,524 420,293 28.7 100,997 6.7 624,276 10,592
1942 1,415,596 407,988 29.6 248,877 18 509,538 11,822
1943 983,974 345,397 35.6 166,967 17.0 336,135 6,242
1944 663,594 268,861 40.7 60,948 9.2 152,113 3,586
1945 715,506 283,351 41.2 43,848 6.1 336,750 2,196
1946 600,897 333,833 59.2 18,154 3.0 115,700 2,642
1947 808,839 427,653 54.3 35,668 4.4 194,886 3,779
1948 1,108,057 416,156 38.0 27,605 2.5 261,148 4,261
1949 1,216,361 420,696 34.9 15,739 1.3 178,449 2,583
1950 1,416,300 578,912 22.7 14,703 1.0 216,210 2,577
1951 1,533,767 475,976 31.0 15,587 1.0 254,269 2,318
1952 1,711,202 480,766 28.1 10,604 0.6 329,446 1,253
1953 1,727,970 465,256 26.9 5,825 0.3 937,352

785

   Кол-во заключен- ных   на  1 января

Трудов. колонии Гулаг Кол-во

тюрем

Общее кол-во

заключ.

1934 510,307
1935 240,259 965,697
1936 457,088 1,296,494
1937 375,488 1,196,369
1938 885,203 1,881,570
1939 355,243 350,538 2,022,976
1940 315,584 190,266 1,850,258
1941 429,205 487,739 2,417,468
1942 360,447 277,992 2,054,035
1943 500,208 235,313 1,719,495
1944 516,225 155,213 1,335,032
1945 745,171 279,969 1,740,646
1946 956,224 261,500 1,818,621
1947 912,794 306,163 2,027,796
1948 1,091,478 275,850 2,475,385
1949 1,140,324 2,356,685
1950 1,145,051 2,561,351
1951 994,379 2,528,146
1952 793,312 2,504,514
1953 740,554

2,468,524

Внутренняя и внешняя угроза

     Вопрос об оценке количества людей, находящихся в заключении, требует также учета исторических обстоятелств. В такой стране как СССР, которая только что вырвалась из феодализма, взгляд на человеческую ценность по многим параметрам еще представлял тяжелое наследие общества. Предыдущая государственная система – царизм, вынуждала рабочих жить в экстремально-тяжелых условиях. Жизнь человеческая не стоила дорого. Насилие и воровство наказывалось еще большим насилием. Возмущение против верхов кончалось массовыми арестами, смертными казнями, длительными и жестокими тюремными заключениями. Эти традиционные отношения и связанный с ними образ мышления одним взмахом руки не изменить. И это наложило свой отпечаток и на развитие Советского Союза, и даже на преступный мир в стране.

     Также следует учесть, что существовала и внешняя угроза. В 1930-е годы население СССР составляло около 160-170 миллионов людей. В Европе это было неспокойное время с большими политическими изменениями. Нацизм Германии и политические демократии Европы и США угрожали войной Советскому Союзу. Нацистская Германия  планировала полное истребление славянских народов. В 1931 г. в своей известной речи И.Сталин показал серьезность ситуации в то время. Он сказал тогда, что «мы отстаем от передовых стран на 50-100 лет.За десять лет нам необходимо сократить эту дистанцию. Или мы это сделаем, или нас не будет». Можно добавить, что Советский Союз стал обьектом нападения через 10 лет, 22 июня 1941г.

      На все 30-е годы наложился отпечаток напряженнейшего состояния общества. Подготовка к защите в предстоящей войне с фашистской Германией требовала подавляющую часть общественных ресурсов. Люди работали до изнеможения, не получая соответствующих компенсаций. Реформа 7-часового рабочего дня была отменена в 1937г. В 1939г. вводится рабочий день даже по некоторым воскресеньям. В то напряженное время, когда в течение двух десятилетий в 30-е и 40-е годы страшная война влияла на состояние и развитие общества, война, стоившая СССР 25 миллионов человеческих жизней и повергшая в пепел пол-страны, преступлением считалось недовольство и стремление к той жизни, которую было невозможно им предоставить. В это суровое время максимальное количество заключенных в СССР было 2,5 миллиона, что соответствует 2,4% взрослого населения. Так много ли это или мало? Давайте проведем сравнение.

Больше заключенных в США

     Как много людей, находящихся в заключении в США, стране с приблизительно 240 миллионами жителей, самой богатой в мире, обладающей 60% всех мировых ресурсов? Ей не угрожают войны и никакое общественные потрясения не могут повлиять на ее экономическую стабильность. В маленькой заметке от 16 августа 1997г. телеграфного бюро FLT-AP говорится, что по данным департамента юстиции США никогда ранее не было так много, а именно, 5,5 миллионов людей, находящихся в заключении «в 1996 г. С 1995г. количество заключенных в США увеличилось на 200 тысяч, что соответствует 2,8% всего взрослого населения». В США сегодня количество заключенных превышает самую максимальную цифру СССР на 3 миллиона человек. В процентном соотношении в СССР в предвоенное и военное время  их максимальное количество было 2,4% от населения, в США же сегодня это число составляет 2,8% и оно продолжает возрастать!

     По отчетным данным министерства юстиции США от 18 января 1998г. число заключенных возросло за последний год на 96 100 человек. Конечно, в советских  исправительно-трудовых заведениях было трудно, от находящихся в них требовалось очень многое, но подумай, как живется сегодня заключенным в американских тюрьмах с широко распространенными в них насилием, наркоманией, проституцией и сексуальным рабством ( В них ежегодно только официально регистрируется 290 тыс. актов насилия! ) Ни один человек не может считать себя в безопасности, находясь в американской тюрьме! И это происходит сегодня в самой богатой стране мира.

Нехватка лекарств

Рассмотрим третий вопрос. Как много людей умерло в исправительно-трудовых лагерях? Статистика предоставляет факты. Количество смертей различно в разные годы, от 5,2% в 1934г. до 0,3% в 1953г. Показатель смертности в местах заключений, помимо прочего, напрямую зависело от общей нехватки ресурсов во всем обществе. В первую очередь это был вопрос о противо-эпидемических лекарственных препаратах. Это не есть какой-то спецефический «лагерный» вопрос, та же проблема стояла перед остальным населением страны, как и во всем мире. После открытия антибиотиков к концу П мировой войны ситуация радикально изменилась к лучшему. Особенно тяжелым было положение в те военные годы, на которые советских людей обрек немецкий фашизм. Более половины миллиона людей умерло в местах  заключений в те годы, что составило половину всех умерших за 20 лет. В том же обществе за пределами лагерей на войне погибло 25 миллионов человек. Когда в послевоенные 50-е годы ситуация улучшилась и антибиотики стали доступны, показатель смертности в местах заключений упал до 0,3%.

 

100 000 осужденных на смертную казнь

Перейдем к четвертому вопросу. Как много людей было осуждено к высшей мере наказания – смертной казни в период до 1953г. и особенно при чистках 1937-38г.г.? Мы уже знаем цифры Конквиста – 12 политических заключенных, которых убили большевики в лагерях с 1930 по 1953г.г. Из них 1 миллион приходится на чистки 1937-38г.г. Солженицынская цифра исчисляется десятками миллионов, из них 3 миллиона приходится на 1937-38г.г. Существуют и более высокие цифры, упоминающиеся в дебатах о Советском Союзе. Некая русская Ольга Шатуновская, например, сообщила, что в 1937-38 их было 7 миллионов.

     Те документы, которые были извлечены из советских архивов, показывают иное. В них нет такой обобщенной цифры. Историки должны вычислять ее, пользуясь данными различных архивов, рискуя при этом дважды сложить те же данные и получить гораздо большую сумму. Дмитрий Волкогонов, назначенный президентом России Б.Ельциным на пост управляющего ранними советскими архивами, сообщил, что 30 514 человек было осуждено трибуналами на смертную казнь с 1 октября 1936 по 30 сентября 1938 года.

     Существует также сообщение КГБ, которое появилось в пресс-релайз в феврале 1990г.: 786 098 человек было приговорено к высшей мере наказания за весь 23-летний период с 1930 по 1953 гг. Из них согласно КГБ, 681 692 человека было осуждено в период 1937-1938г.г. Нет никакой возможности проверить данное сообщение КГБ, но можно поразмышлять над тем, насколько верную информацию о прежнем социалистическом КГБ заинтересовано сообщить новое прокапиталистическое ФСБ. Одновременно следует учесть, при каких обстоятельствах в феврале 1990г. они появились.

     При этом все сообщения утверждают, что количество осужденных к расстрелу уголовников и контрреволюционеров было в принципе одинаково. Наконец, из всего материала, который нам сегодня доступен, можно сделать вывод, что количество осужденных в 1937-1938г.г. составляет около 100 000 человек, но не несколько миллионов, которые бы так хотела получить западная пропаганда. Знаменательно еще и то, что далеко не все смертные приговоры приводились в исполнение в СССР. Многие решение были пересмотрены и заменены на заключение в исправительно-трудовых лагерях и колониях. Кроме контрреволюционеров, многие из осужденных на смерть были «обыкновенными» уголовниками, совершившими тяжкие преступления, как убийства, насилия, грабежи. Такие преступления карались точно также и во всем остальном мире 60 лет назад.

Насколько длительными были сроки наказания

Вопрос пятый. Как утверждает западная пресса, Советский Союз был наиболее жесток в этом вопросе. Типичны описания сроков заключений на 10,15,20,25 и более лет. Это полнейшая чепуха! Преобладающее большинство заключенных осуждалось на срок до 5 лет! Статистика из русских исследований архивов дает иную картину. «Обычные» уголовники в 1936г. осуждались следующим образом: до 5 лет – 82,2%; от 5 до 10 лет – 17,6%. Политические заключенные в 1936 г.: до 5 лет – 44,2%; от 5 до 10 лет – 50,7%. Что касается Гулага, где сроки из-за тяжести преступлений были длиннее, статистика на январь 1940г. дает вледующее: до 5 лет – 95,9%; от 5 до 10 лет – 4%; больше 10 лет – 0,1%. Даже и в этом вопросе, как и во всем остальном, мы видим обман, распространяемый западом для очернения социализма.

Часть Ш.

Бесстыдная ложь о Советском Союзе.

В тетьей и заключительной части серии автор Марио Суса анализирует, что же случилось на самом деле, опираясь на исследования русских ученых в свете дисскуссии вокруг мифа о «миллионах убитых и заключенных в сталинском СССР».

     На самом деле анализ русских исследователей советских  тайных архивов представляет совершенно другую картину, чем та, которая все последние 50 лет предлагалась в школах и университетах капиталистического мира.  В эти пол-века холодной войны поколения людей пичкались грубейшим враньем о Советском Союзе, что не могло не оставить свой след. Это отражается по-разному в американских и французских исследованиях.

     Ученые представляют цифры и таблицы о количестве заключенных и умерших в лагерях. Цифры обсуждаются исходя из очень обьемного труда. Но самое простое и важнейшее, а именно, какие преступления заключенные совершили, не сообщается,- это никогда не было темой для серьезной дисскуссии. Политическая пропаганда капитализма всегда утверждала, что заключенные в СССР – это жертвы политического угнетения. Исследователи никогда даже не пытались поставить это под сомнение. Но как только они отрывались от статистических колонок с цифрами и начинали их комментировать, сразу всплывала буржуазность их оценочных методов и результаты комментариев получали сильно-преувеличенный, гротескный характер.

    Все осужденные на заключение считались жертвами, хотя большинство их них являлось ворами, грабителями, насильниками и т.д. Окажись эти насильники в Европе или США, ни одна газета не назвала бы их этакими «несчастными жертвами». Называть насильников и убийц «жертвами», мягко говоря, чересчур,но если речь идет о Советском Союзе, то все О'К! С точки зрения советской правовой системы, когда это касается «обычных» криминалов, совершивших жестокие акты насилия, было совершенно логичным рассмотрение дела судом, устанавливающим тип наказания.

Контрреволюция

     Когда речь идет о контрреволюционерах, всегда возникает вопрос о том, какие преступления они совершили, что очень важно обсудить. Возьмем несколько примеров и рассмотрим, чего это касается. Возьмем, к примеру, кулаков, осужденных в 30-х годах, и контрреволюционеров и саботажников в 1936-38г.г.

    Начнем с вопроса о кулаках, русских зажиточных крестьянах. Согласно исследовательских  документов, которые мы имеем в нашем распоряжении, 381 тысяча кулацких семей, т.е. около 1,8 миллионов человек, были отправлены на высылки. Меньшая часть из них была наказана строже: на исправительно-трудовые лагеря или рабочие поселения.

     Так за что же были наказаны кулаки? Зажиточные крестьяне в течение длительного времени угнетали и подвергали бесчеловечной эксплуатации бедных крестьян и безземельных. Из 120 миллионов крестьян в 1927г. лишь около 10 млн кулаков купались в роскоши. Остальные 110 млн продолжали жить по-прежнему в глубокой нищете, как это было до революции. Богатство кулаков основывалось на чрезмерно низкой оплате крестьянского труда.

Вооруженные нападения

     Когда крестьянская беднота стала организовываться в коллективные хозяйства, кулаки потеряли основной источник своего дохода. С этим кулаки смириться не могли. Они попытались голодом принудить бедноту вернуться к прежней эксплуатации. Кулаки собирались в группы и совершали вооруженные нападения на колхозы, убивали крестьянских активистов и партийных представителей, жгли посевы и убивали колхозных животных. С помощью спровоцированного голода кулаки надеялись на гарантированное возвращение их власти. Но вышло не так, как хотелось убийцам и поджигателям. Беднота, поддержанная революцией, оказалась на этот раз крепким орешком для кулаков. Кулаки просчитались и были осуждены на высылку или исправительно-трудовые лагеря. Из 10 млн кулаков, 1,8 млн было осуждено на высылку.

     Да, были несправедливости в той большой классовой борьбе о земле, которая коснулась 120 млн крестьян. Но поднимется ли рука обвинить тех, голодных, жестоко эксплуатируемых людей, в их борьбе за достойную жизнь, за право их детей не остаться вечно голодными недоучками? Можно ли обвинить их, никогда не получивших доступа к успехам цивилизации, что они не были достаточно цивилизованными? И разве было такое, чтобы привелигированный класс, богатые кулаки, угнетавшие бедных крестьян, относились к ним цивилизованно и человечно?

Чистки в 1937 году

     Наш второй пример – о контрреволюционерах, осужденых в 1936-38 г.г. во время чисток в партии, армии и госаппарате,- уходит корнями в историю революционого движения в России.

     К успешной борьбе большевиков за свержение царя и русской буржуазии присоединились миллионы людей, которые вступили в коммунистическую партию. Среди них, к сожалению, были и те, кто вступил в партию не для того, чтобы бороться за власть пролетариата и социализм, но по иным причинам. Классовая барьба в то время носила такой характер, что зачастую просто не хватало времени и возможности проверить вступавших новых членов. Даже бывшие ранее в политической оппозиции группы, признавшие социализм, принимались в коммунистическую партию.

     Часть таких новых членов получила очень важные посты в партии, государстве и армии по причине их способности вести ту классовую борьбу. Это были тяжелые времена ддля молодой Советской Республики и катастрофическая нехватка квалифицированных кадров, или проще говоря, грамотных людей, вынуждали партию смотреть сквозь палцы на качество новых членов партии и кадры. Из всего этого постепенно выросло движение, расколовшее партию на два лагеря – с одной стороны тех, кто стремился построить социалистическое общество, а с другой стороны тех, кто не считал время подходящим для создания социализма, но предлагал ведение социал-демократической политики.

     Происхождение этих идей принадлежит Л.Троцкому, принятому в компартию в июле 1917 г. и группе его единомышленников. Троцкому удалось со временем получить поддержку части руководящих большевиков. Они сколотили оппозицию против коренных идеалов большевиков и на партийном голосовании 27 декабря 1927 г. подняли вопрос о том, какой линии следует придерживаться партии. Опрос происходил как результат политических и идеологических дискуссий, продолжавшихся в течении нескольких лет. Результат опроса был однозначен: из 725 тыс. голосов оппозиция получила лишь 6 тыс., т.е. менее 1% партии разделяло мнение оппозиции. В результате опроса и по причине того, что оппозиция продолжала проводить иную политику, чем партия,Центральный Комитет решил исключить  ее членов из партии. Вдохновитель и создатель оппозиции Л.Троцкий был выслан из Советского Союза.

     История оппозиции на этом не закончилась. Зиновьев,Каменев и Евдокимов вскоре раскаялись в своих прежних действиях, что также сделали многие другие руководящие троцкисты – Пятаков, Радек, Преображенский и Смирнов. Они были прощены и все они снова получили членство в партии и работу в партии и госаппарате. Но время показало, что они не были честны в своей самокритике. Каждый раз, когда классовая борьба принимала острую форму, большинство членов бывшей оппозиции становилось на сторону контрреволюционеров. Большинство из них успело покинуть и вновь вступить в партию к 1937-38 г.г. по нескольку раз.

Саботаж в индустрии

     Убийство Сергея Кирова в декабре 1934 г, руководителя Ленинградской коммунистической организации, одного из важнейших членов Центрального Комитета, положило начало выявлению некой тайной организации, законспирированной для того, чтобы с помощью насилия захватить власть в стране и партии. Политическую борьбу, проигранную при опросе 1927 г., было задуманно отыграть с помощью организованного насилия против государства.

     Организация имела своих людей в партии, госаппарате и армии по всей стране. Ее методами были индустриальный саботаж, терроризм и коррупция. Великий вдохновитель Л.Троцкий, находясь за границей, держал в своих руках все нити заговора.

     Индустриальный саботаж был смертоносным оружием против государства. Он стоил стране гигантские суммы денег.Это были к примеру, выведенные из строя дорогие импортные машины, которые приходилось выбрасывать, или огромное количество брака на заводах и фабриках.

     Одним из тех, кто сообщил об этом в 1939 г. был американский инженер Джон Литлпейдж, один из иностранных экспертов в шахтной промышленности, работавший по найму в СССР. Он 10 лет с 1927 по 1937 г.г. проработал как специалист в советской индустрии, в первую очередь на советских золотоносных разработках. В книге «В поисках советского золота» он писал: «Я никогда не интересовался содержанием политических идей и маневров в России до тех пор, пока мог избежать их, но я обязан изучить то, что стоит на повестке дня в советской индустрии с той лишь целью, чтобы я мог справиться с моей работой наилучшим образом. И я убедился, что Сталину и его окружению потребовалось очень длительное время, прежде чем они поняли, что недовольные бывшие коммунисты были их опаснейшими врагами.  Конечно, это было не моим делом, предостерегать моих коммунистических работодателей от членов их партии , но несколько русских могут засвидетельствовать, что я рассказал им о моих подозрениях еще в 1932г., после того, как работал несколько месяцев на медных шахтах Урала.»

     Литлпейдж в своей книге пишет, что его личный опыт подтверждает официальные сообщения, что тайная организация, руководимая из-за границы, использовала широкомасштабный саботаж, как путь, ведущий к развалу страны. Литлпейдж вынужден был констатировать это еще в 1931 г. во время работы на медных и свинцово-цинковых рудниках Урала и Казахстана. Рудники входили в часть медной и свинцово-цинковой металлургии, высшим руководителем которой был Пятаков, зам.председателя  народного комиссариата тяжелой индустрии.

      Ситуация на шахтах была катастрофической и в отношении самой продукции, и в отношении положения рабочих. Литлпейдж делает заключение, что саботаж был организаван сознательно с ведома руководителей управления  отраслью. Книга Джона Литлпейджа дает нам ключ к пониманию источников, откуда троцкистская оппозиция черпала деньги на оплату контрреволюционной деятельности. Члены тайной оппозиции использовали свои властные полномочия, чтобы организовать покупку партий машин у определенных заводов  за границей. Продукция была низкого качества, но оплачивалась по самым высоким расценкам. Разницу в завышенной и реальной цене получал за границей Троцкий, который, используя свои связи, присматривал за тем, чтобы Советский Союз продолжал размещать заказы на тех же заводах.

Воровство и коррупция

      Литлпейдж участвовал при покупке в Берлине крупного госзаказа – индустриальных лифтов для шахт и рудников,- весной 1931 г. Советскую делегацию возглавлял Пятаков. Литлпейджу поручено было провести анализ и оценку заказанных лифтов. Литлпейдж приступил к работе и обнаружил мошенничество.Лифты были очень плохого качества и не могли применяться на советских шахтах.

     Но когда онт сообщил свое заключение Пятакову и всей делегации, его приняли в штыки, обвинили в том, что не имело отношения к делу и потребовали, чтобы он положительно оценил сделку. Литлпейдж не послушался. Он убедился в коррумпированной заинтересованности членов делегации, получивших взятки от этого завода. Литлпейдж пишет, что еще тогда он почувствовал, что дело касалось чего-то, значительно большего, чем просто личная заинтересованность. Это подтвердилось на суде в 1937 г., где Пятаков признался о существовании его связей с Троцкистской оппозицией. Взятки направлялись на оплату тайной деятельности оппозиции в СССР – саботаж, терроризм и пропаганду. Зиновьев, Каменев, Пятаков, Радек, Смирнов, Томский, Бухарин и др., которых так громко жалеет буржуазная западная пресса, получив доверие народа и партии, воровали государственные деньги ддля иностранных врагов СССР и социализма, чтобы ослаблять, саботировать и бороться против сциалистического общества.

Запланированный  государственный переворот

     Такие преступления как воровство, саботаж и коррупция, считались серьезными преступлениями. Но оппозиция на этом не остановилась. Тайная контрреволюция подготовила захват власти путем государственного переворота, когда советское руководство будет ослаблено. Убийство самых достойных членов ЦК стало краеугольным принципом. Военная сторона переворота отводилась группе генералов с маршалом Тухачевским во главе.

     Как писал Исаак Дейтчер, троцкист, автор огромного количества враждебных СССР и Сталину книг, переворот должен был начаться с военной операции против Кремля, в котором должны были участвовать крупные отряды Москвы и Ленинграда. Конспиративную работу по Дейтчеру планировалось возглавить маршилом Тухачевским и начальником политкоммиссариата Гамарником, комендантом Ленинграда генералом Якиром, комендантом московской военной академии генералом Юборевичем и одним из руководителей кавалерии генералом Примаковым. Бывший царский офицер, маршал Тухачевский, вступил в Красную армию после свершения революции. В процентном соотношении к 1930 г. 10% всего офицерского состава, т.е. около 4,5 тыс. человек, составляли бывшие офицеры. Многие из них никогда не отказывались от своих буржуазных убеждений и долгие годы тайно ждали отмщения и борьбы. Такая возможность появилась теперь, когда оппозиция задумала тайный переворот.

     Большевики были сильны поддержкой советского народа, но гражданская и военная оппозиция нашла себе сильных тайных покровителей. Как признался Бухарин на открытом суде 1937 г., троцкистская заграничная оппозиция заключила договор с фашистской Германией, и в случае победы переворота, Германия получила бы значительные территории СССР, в частности Украину. Это было платой за помощь в контрреволюционной деятельности. Бухарин был извещен об этом Радеком, получавшим указания непосредственно от Троцкого.

     Вся эта законспирированная масса людей, занимавших руководящие посты в социалистическом обществе, обязанная защищать, охранять и руководить советским государством, в полную силу трудилась для его развала.

     А ведь это происходило в  30-е годы, когда страна стояла перед лавинообразно растущей угрозой войны с фашистской Германией, армии которой уже маршировали по Европе, все ближе приближаясь к советским границам.

     Вот таких преступников, на открытых процессах осуждали к смерти как предателей Родины. Но могли ли виновные в саботаже, коррупции, подготовке и организации убийств, сулящие нацистам гигантские территории Советского Союза, получить иное наказание? Можно ли называть их жертвами?

Лживые цифры

     Зная все это, не мешало бы узнать, что сочиняла пропаганда Роберта Конквиста о чистках в Красной армии. В книге «Большой террор» Конквист указывает, что существовало около 70 000 офицеров и политкоммиссаров в Красной армии и, что 50% из них, т.е. 15 тыс. офицеров и 20 тыс. политкоммиссаров, было схвачено политразведкой, расстреляно или осуждено на пожизненное заключение в исправительно-трудовых лагерях. Как и во всем остальном, нет ни капли правды в сообщениях Конквиста.

     Историк Роджер Рис в издании «Красная армия и большая чистка» изложил факты по этому вопросу и показал, что означали для армии в целом чистки 1937-38г.г. Количество командиров Красной армии и военного производства, офицеров и политкоммиссаров в 1937г. было 144 300 чел., причем оно постоянно росло и к 1939 г. достигло 282 300. В процессах 1937-38г.г. 34 300 человек было исключено из армии по политическим причинам. Но к маю 1940 г. 11 596 из них получило прощение и вернулось на прежнюю службу.Итого получается, что 22 704 офицера и политкоммиссара (ок. 13 000 армейских офицеров, 4 700 руководителей военного производства и ок. 5 000 политкоммиссаров) было уволено в 1837-38 г.г. Это составляет 7,7% от всего числа офицеров и политкоммиссаров, но не конквистовские 50%.

     Часть этих людей была осуждена как предатели Родины, но как показывают исторические материалы, их подавляющее  большинство вернулось к нормальной гражданской жизни. Возьмем к примеру процесс по делу Бухарина, самого высокого партийного функционера, поддурживавшего тайную оппозицию.

     По свидетельству тогдашнего посла США в Москве, Джозефа Дэвиса, известного адвоката, находившегося на процессе с самой первой и до последней минуты, Бухарин мог буспрепятственно выступать на протяжении всего суда по своему делу. Джозеф Дэвис сообщал в Вашинтон, что процесс со всей очевидностью показал, что обвиняемые были виновны «в преступлении, которое было доказано». И далее. У всех дипломатов, присутствовавших на суде, было общее мнение, что предоставленные материалы неопровержимо доказывали очень серьезный заговор».

Учись у истории

     Дискуссии о советской пеницитарной системе при Сталине, о которой написаны тысячи лживых книг и статей, сняты сотни лживых фильмом, преподают некоторые уроки. Факты в очередной раз показывают, что история о социализме, которая преподается буржуазной пропагандой, в значительной степени является фальшивой. Правые с помощью прессы, радио и телевидения имеют все возможности вводить в заблуждение и искажать историю, чтобы огромные массы людей восприняли обман за чистую правду.

     Особенно это касается исторических вопросов. Поэтому к подобным новым историям от правых необходимо относиться как к лжи, пока не будет доказано обратное. Такая осторожность необходима.

    Ведь фактом является и то, что хотя правым прекрасно известны результаты анализа русских ученых историков, они и теперь как ни в чем не бывало, продолжают издавать ложь, которой обманывались люди все последние 50 лет, и которая теперь полностью развенчана. Правые верно следуют своему историческому наследию – ложь, повторяемая раз за разом, наконец станет правдой.

     После того, как русские ученые стали публиковаться на западе, издательства многих стран пришли в движение с единственной целью – бороться против признания русских исследований и еще и еще раз преподать свои старые сказки как правду.

     Это дорогие, прекрасно изданные книги начинены исключительно ложью о коммунизме и социализме от корки до корки. Они повторяют ложь, чтобы бороться с сегодняшними коммунистами! Они врут, чтобы у рабочих не существовало никакой альтернативы капитализму и современному либерализму.Их ложь, это неотьемлимая составная часть грязной войны против нас, коммунистов, тех, кто видит эту альтернативу в будущем в социалистическом обществе. Вот зачем издаются их новые книги со старой ложью.

     то представляет большие требования к нам, тем, кто имеет социалистическое понимание истории. Мы должны взять на себя ответственность за то, чтобы наши коммунистические газеты стали действительно газетами рабочего класса, чтобы противостоять и бороться против буржуазного оболванивания! Это – одна из важнейших задач в сегодняшних классовых боях, которые в скором будущем развернутся с новой силой.

                             Марио Суса (Mario Sousa) 1998                           mario.sousa@telia.com

Комментарии  к статье.

Фотография из Гулага …                  … была из Финляндии

Вот это да! Как такое могло случиться? Крупная немецкая газета Die Zeit несколько недель назад поведала о «красном истреблении», которое стоило в 4 раза больше человеческих жизней, чем нацистской Германией. Эта фотография детей за колючей проволокой служила ее иллюсстрацией. На проволоке прикреплен плакат с текстом по-русски . Комментарий гласит: «Дети в советском концентрационном лагере 1943г». Цель ясна – продемонстроровать  советскую, читай, коммунистическую, жестокость. Даже по отношению к детям…!

Но все дело в том, что фотография – фальшивка. Дети-то советские, но вот лагерь – финский,  открытый союзником Гитлеровской Германии, Финляндией, на оккупированной советской территории во время П мировой войны. Здесь содержались заключенные из гражданского населения, чтобы предотвратить контакты с партизанами, сражающимися за финской линией фронта. Если показать всю фотографию, то можно прочесть текст по-фински над русским. Фото сделано советским фотографом в 1944, когда финские войска были отброшены Красной армией назад, к прежней советско-финской границе. Подделку обнаружила другая немецкая газета Neues Deutschland.  Газета Die Zeit была вынуждена признать это, но не взяла вину на себя за обман. «Это виноват доставщик фотографии»,- говорит газета. Что бы случилось, если б не нашелся тот, кто узнал фотографию и сообщил о подвохе? Так мы еще один раз убедились, как добываются «доказательства»того, что Советский Союз и коммунисты были ( и есть) такие же звери и кровопийцы, какими были фашистские убийцы.

קטגוריות: русский язык | השארת תגובה

זה ייקח עוד זמן עד שבחלקו יהיה מוכן

בהתחלת השנה פרסמתי כאן ש-"בקרוב יפורסם דיון מחבר שלושה נושאים", אבל מאז עברו יותר משבעה חודשים ועדיין לא פורסם מאומה. זאת היא תקופה ארוכה באורח כל כך מוגזם שהבושה כבר מאלצת אותי להצטער פומבית על כך: אין מחילה על כך שכל פעם שהבחנתי כי אין בידי עדיין מספיק נתונים בכדי להמחיש את נכונות טיעוניי, דחיתי את עריכתם מתוך שכנוע לא מבוסס שאוטוטו אוכל להשלים עדויות, אמתות, אימותים, התראות וביסוסים שמצביעים בבהירות על מכשולים פוליטיים שמונעים התחמקות ממבוים סתומים או ממעגלי קסמים או מלולאות אין-סוף אצל הנאבקים למען קידמה כלכלית-חברתית, ולא למען "צדק חברתי", שכבר התגלה הפכפך לנוחיות המתזמרים אותו.

אנג'לו איידן

בקרוב יפורסם דיון מחבר שלושה נושאים:

שני נושאים שכבר התחלנו לדון בהם ונושא חדש נוסף. כותרת הדיון הזה תנוסח ככה:

 

המכשול 1 + 2 – ב' / שתי סיעות במק"י + הקניית "התחרדות דמוקרטית" בפני "פשיזציה" מדומה בהתיישרות מתגנבת עם המשטר הפשיסטי + המכשול 3 – א' / אינדוקטרינציה רביזיוניסטית הופכת מטרה טקטיקת (זמנית) לדוגמה בדמות של מטרה אסטרטגית ניצחית

 

הסרת המכשול / מאבק התומך במשטר הסורי נגד הרביזיוניזם במק"י + לפחות שלושה מאבקים אנטי-פשיסטיים – שניים גלויים: הראשון באמצעות ברית אד-הוק של שותפות רחבה והשני מפלגתי לדחיפת בעלי ההקניה המכשילה לשורות המאבק הראשון + מאבק למען ציות מפלגתית למרות הוראותיה של המציאות החומרית בהשתנותה

 

 הדיון יתחיל עם ההתייחסות לעובדה ש-

 

 

משך שנה ניטש בהצלחה מאבק התומך במשטר הסורי נגד הרביזיוניזם במק"י:

המאבק ההחלטי של הסיעה המהפכנית במק"י ועמידתה של ההתנגדות הסורית

הכניעו את

עקשנותה של הסיעה הרביזיוניסטית להישאר נאחזת בעמדתה האופורטוניסטית בהתיישרותה עם המתקפות האימפריאליסטיות נגד המשטר הסורי

 

 

 

המכשול 2 – א' / הקניית "התחרדות דמוקרטית" בפני "פשיזציה" מדומה בהתיישרות מתגנבת עם המשטר הפשיסטי.

הסרת המכשול – לפחות שלושה מאבקים אנטי-פשיסטיים – שניים גלויים. הראשון באמצעות ברית אד-הוק של שותפות רחבה והשני מפלגתי לדחיפת בעלי ההקניה המכשילה לשורות המאבק הראשון.

 

 

החברים הרביזיוניסטים במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) עדיין נמנעים מלהתחנן בפני ממשלות פשיסטיות: "אל תהרסו לנו את המדינה, אל תהרסו לנו את הדמוקרטיה!"

 

הנהגות "השמאל" הישראלי יכולות להתבכיין מבלי להתבייש על שממשלותיהן הפשיסטיות "הורסות את הדמוקרטיה" ב-"הפגנת חירום" פה ו-"הפגנת חירום" שם. אבל, הרביזיוניסטים מעוניינים להופיע כמתקדמים גם במעשה, ולא רק במילים. לכן, במקום לדייק, הם מעדיפים להתבטא בעמימות, במעורפל, בסותרנות מרובה-פרשנות – אתה יכול לפרש את דבריהם גם ככה וגם ככה. וזה עד כדי כך שמעמדותיהם ניתן לאפות הן פירושים טעימים לנסוגים או לריאקציונרים והן שונים כאלה שמתאימים למהפכן החושש מאשמת חיפוש בציציות למשל.

 

התכנסותה של הוועידה ה-27 של מק"י הוקדמה על-ידי הנהגתה המשותפת של שתי סיעותיה. וועידה זו הוקדמה לפני שנה עקב משבר בין הנהגת הסיעה הרביזיוניסטית לבין זו המהפכנית. הוועידה "תתקיים ב-13-12 בדצמבר"[1]. תאריך התכנסותה נקבע, עדיין תחת הכותרת של "וועידה שלא-מן-המניין", רק לאחרונה, אחרי חמש דחיות (שנפרט בהמשך) בכדי ליישב מחלוקת (שמלאכת הבירור שלה התחלנו ב-המכשול 1- ב' על-מנת להמשיך אותה עד ביאור ממצה) בין שתי ההנהגות.

 

"הוועד המרכזי של מק"י פרסם בימים אלה את הצעתו לדין וחשבון לוועידה ה-27  של המפלגה … הדו"ח, שקטע ממנו מובא להלן, נידון בסניפי המפלגה, וכן בבימת דיון בעיתונים "זו הדרך" ו-"אלאתיחאד"." ככה כתוב בראש העמוד 5 בגיליון 43 של זו הדרך של 5 בנובמבר 2014. על כיומיים לפני כן, לראשונה, הוועידה הזאת התפרסמה רשמית תחת כותרת של 'וועידה ה-27' ביחד עם פרסום "קטע" לחדש את חד"ש מתוך "הצעתו לדין וחשבון". בערבית התפרסם כל הדו"ח כולו עוד לפני כחודש. אבל הפרסום העברי, שנשלט על-ידי הרביזיוניסטים, פרסם רק שלושה קטעים. נעזוב, בינתיים, את הקטע הראשון ואת השני (לקראת ועידת מק"י: ההתפתחויות באוכלוסייה הערבית). נתרכז בשלישי:

לקראת ועידת מק"י: המערכה באיום הפשיזם

 

המשך בקרוב מאוד

 

הערות

[1]  נשלמות ההכנות לוועידת מק"י

 

קטגוריות: המכשול | השארת תגובה

מכתב מאת קארל מרכס אל יוסף ויידמייר[1]

לונדון, 5 במרץ 1852

28, Deanstreet, Soho

 

וייויי היקר!

חוששני מבלבול שעלול לקרות, משום שלא הבנתי נכון את מכתבך האחרון, ועל שני המכתבים האחרונים רשמתי בטעות את הכתובת: "משרד Revolution , 7 Chambers' Street, תיבה 1817". הבלבול נגרם ע"י "התיבה 1817" הארורה הזאת, כי כתבת לי שיש להוסיפה ל"כתובת הישנה", אך לא אמרת אם מדובר בכתובת הראשונה או השנייה. אך, אני מקווה שהעניין יתברר עוד לפני הגעת המכתב הזה, מה גם שהמכתב מיום שישי שעבר הכיל חלק נכבד מאוד מעבודתי, חלק V.[2] אבל, את מספר VI המסיים לא הספקתי לגמור השבוע. אך אפילו אם העיתון[3] שלך יוצא לאור שוב, העיכוב הזה לא ישפיע, כי גם בלי זה יש לך כבר די והותר חומר.

המאמר שלך נגד היינצן[4], שאנגלס שלח לי מאוחר מדי לצערי, הוא טוב מאוד, גס ודק בו זמנית – בדיוק השילוב המאפיין פולמוס במלוא מובן המילה. הראיתי את מאמרך לא. ג'ונס.[5] אני מצרף בזאת את מכתבו אליך, מכתב המיועד לדפוס. כיוון שג'ונס כותב בכתב מאוד לא קריא, עם קיצורים, ואילו אתה עוד לא הפכת, כך נראה לי, לאנגלי מן המניין, אני שולח לך יחד עם המקור, גם העתק שהכינה אשתי, וגם את התרגום הגרמני, על מנת שתדפיס אותם זה לצד זה – מקור ותרגום. אתה יכול להוסיף את ההערה הבאה למכתבו של ג'ונס: בנוגע לג'ורג' ג'וליאן הרני,[6] אשר מהווה סמכות עבור מר היינצן, הרי שבכתב העת שלו "Red Republican" הוא הדפיס את "המניפסט הקומוניסטי" שלנו עם ההערה שזהו "the most revolutionary document ever given to the world" ("המסמך המהפכני ביותר שהופיע אי פעם", ואילו ב- "Democratic Review" שלו הוא תרגם את החוכמה ש"הופרכה" ע"י היינצן – את מאמריי על המהפכה הצרפתית מתוך "Revue der Neuen Rheinischen Zeitung".[7] באחד ממאמריו על לואי בלן הוא מסתמך על מאמרים אלה כל על "ביקורת נכונה" של המאורעות הצרפתיים. אולם, אין צורך להסתמך על "הקיצונים" האנגלים בלבד. אם חבר פרלמנט באנגליה הופך להיות שר, הוא חייב להיבחר שוב, והנה ד'ישראלי[8], שר האוצר החדש,  Lord  of the Exchequer , כותב לבוחריו באחד במרץ:

 

"We shall endeavour to terminate that strife of classes which of  late years has exercised so pernicious an influence over the welfare of this kingdom".

 

("אנו נשתדל לשים קץ למאבק מעמדות זה, שהשפיע בזמן האחרון השפעה רעה כל כך על רווחתה של ממלכה זו").

 

בעניין זה העיר ה- "Times" ב- 2 במרץ:

 

"If anything would ever divide classes in this country beyond reconciliation, and leave no chance of a just and honourable peace it, it would be a tax on foreign corn".

 

("אם יש דבר מה העלול אי פעם לפלג את המעמדות בארץ זו עד כדי כך שההשלמה ביניהם לא תהיה אפשרית, ולא יוותר סיכוי לשלום צודק ומכובד, הרי זהו המכס על דגן מיובא".)

 

וכדי שאדם בור, "אדם בעל אופי"[9] כדוגמת היינצן לא ישער בנפשו שהאריסטוקרטים הם בעד, ואילו הבורגנים נגד חוקי הדגן, משום שהראשונים מגינים על "המונופול", והאחרונים על "החופש", – שהרי עבור הקרתן בעל המעשים הטובים קיימות הסתירות רק בצורתן האידיאולוגית הזו – די לציין שבמאה ה- 18 היו האריסטוקרטים באנגליה בעד "החופש" (של המסחר) והבורגנים בעד "המונופול", כלומר נקטו באותן העמדות בהן נוקטים שני מעמדות אלה ביחס ל"חוקי הדגן" כיום ב"פרוסיה". "Preuβische Zeitung Neue" – היא התומכת הנלהבת ביותר של חופש המסחר.

ולבסוף, במקומך הייתי מראה לאדונים הדמוקרטים, שטוב יעשו אם ילמדו את הספרות הבורגנית עצמה, בטרם יעזו לנבוח על הספרות המתנגדת לה. אדונים אלה היו צריכים למשל ללמוד את עבודותיהם ההיסטוריות של טיירי, גיזו, ג'ון וויד ואחרים, על מנת להבהיר לעצמם את "היסטוריית המעמדות" הקודמת. לפני שיבקרו את ביקורת הכלכלה המדינית, שומה עליהם להכיר את יסודות הכלכלה המדינית. די למשל, לפתוח את חיבורו העיקרי של ריקרדו, כדי למצוא כבר בעמוד הראשון את מילות הפתיחה של הקדמתו:

 

"The produce of earth – all that is derived from its surface by the united application of labour, machinery, and capital, is divided among three classes of the community; namely, the proprietor of   the land, the owner of   the stock or capital necessary for its cultivation, and the labourers by whose industry it is cultivated".

 

("תוצרת הארץ – כל מה שמתקבל משטח פניה ע"י יישום משולב של העבודה, המכונות וההון, – מתחלק בין שלושת המעמדות של החברה, דהיינו, בין בעל האדמה, בעל הקרן או ההון הדרוש לעיבודה, והפועלים שבאמצעות עבודתם היא מעובדת".)[10]

 

כמה מעט הבשילה עדיין החברה בארצות-הברית על מנת להפוך למובן וברור מאליו את המאבק המעמדי המתרחש בה, זאת מוכיח בצורה מבריקה צ'. ה. קרי[11] (מפילדלפיה), הכלכלן הצפון-האמריקאי היחיד בעל חשיבות. הוא תוקף את ריקרדו, המייצג (המבטא) הקלאסי ביותר של האינטרסים של הבורגנות  והמתנגד הסטואי ביותר של הפרולטריון, תוקף אותו, כדבריו, בשל היותו אדם שחיבוריו הם נשק אמיתי בידי האנרכיסטים, הסוציאליסטים, וכל אויבי המשטר הבורגני. תוקף לא רק אותו, אלא גם את מלתוס, את מיל, סיי, תורנס, וויקפילד, מק-קולוך, סניור, ווטלי, ר. ג'ונס ואחרים, – בקיצור את כל הכלכלנים ברי-הסמכא של אירופה – והוא יוצא נגדם בגלל שבהוכיחם שהיסודות הכלכליים לקיומם של מעמדות שונים מולידים ביניהם אנטגוניזם בלתי נמנע וגדל בהתמדה, הם קורעים את החברה לחלקיה ומכינים מלחמת אזרחים. הוא מנסה להפריכם, אך לא כמו שעושה זאת היינצן הטיפש, אשר קושר את קיום המעמדות לקיום פריבילגיות פוליטיות ומונופולים. קרי רוצה להראות שהתנאים הכלכליים – הרנטה (קניין האדמה), הרווח (ההון) ושכר העבודה (העבודה השכירה) – מהווים תנאים להתאגדות ולהרמוניה, וכלל לא למאבק ואנטגוניזם. בפועל, הריהו מוכיח רק זאת שהיחסים החברתיים "הלא בשלים" בארצות-הברית מוערכים על-ידו בתור "יחסים נורמליים".

אשר לי, הרי אין לזקוף לזכותי לא את גילוי קיומם של המעמדות בחברה בת-זמננו, ואף לא את גילוי המאבק הנטוש ביניהם. היסטוריונים בורגניים הם שתיארו, זמן רב לפניי, את התפתחותו ההיסטורית של מאבק-מעמדות זה, וכלכלנים בורגניים – את האנטומיה הכלכלית של המעמדות. החידוש שחידשתי אני, כל-עיקרו בהוכחת הדברים הבאים: 1) שקיומם של המעמדות קשור רק בשלבי-התפתחות היסטוריים מסוימים של הייצור; 2) שמאבק-המעמדות מוליך בהכרח אל הדיקטטורה של הפרולטריון; 3) שדיקטטורה זו עצמה אינה אלא מעבר אל ביטול כל המעמדות ואל חברה אל-מעמדית. שוטים בורים, מסוגו של היינצן, השוללים לא רק את המאבק אלא את עצם קיום המעמדות, מוכיחים בכך רק זאת, שהם, על אף כל הנהמה צמאת-הדם, דמויית אהבת-האדם שלהם, שהם רואים את התנאים החברתיים עליהם מושתתת שליטתה של הבורגנות כתוצר הסופי, non plus ultra [קצה גבולה] של ההיסטוריה, מוכיחים רק זאת שהם – משרתי הבורגנות ותו לא. ושירות זה הוא דוחה יותר ככל שפטפטנים אלה ממעטים להבין הן את גדולתו והן את ארעיותו של המשטר הבורגני.

השתמש בכל מה שתמצא כבעל ערך מההערות לעיל. דרך אגב, את "הצנטרליזציה" היינצן לקח מאיתנו במקום "הרפובליקה הפדרטיבית" שלו וכו'. כאשר ההשקפות שאנו מפיצים כיום בדבר המעמדות יהפכו להיות טריוויאליות, ויהיו בשימושו היומיומי של "השכל האנושי הישר", או אז יכריז עליהן החוצפן הזה בקולי קולות כעל התוצר החדש של "עומק חשיבתו", ויתחיל ליילל נגד המשך התפתחותן של אותן השקפות על ידינו. כך, כשהוא מתבסס על "עומק חשיבתו", נבח הוא על הפילוסופיה של הגל כל עוד הייתה זו בעלת אופי מתקדם, ואילו עתה ניזון הוא מפירוריה שאיבדו כל טעם, ואשר רוגה[12] פולט עבורו בעודם לא מעוכלים.

יחד עם מכתב זה תקבל גם את סיום ההתכתבות ההונגרית. אם עיתונך קיים, נסה להשתמש במשהו משם, מה גם שסמרה[13], ראש ממשלת הונגריה לשעבר, הבטיח לשלוח לי עבורך מפריס מאמר נרחב  בחתימתו.

אם עיתונך החל להופיע, שלח לי  יותר עותקים, על מנת שאפשר יהיה להרחיב את הפצתו.

 

שלך ק. מרכס

 

נ.ב. דרישת שלום לבבית לך ולאשתך מכל החברים כאן ובמיוחד מאשתי.

דרך אגב. אני שולח לך באמצעות המונטנייר[14] לשעבר הוחשטול[15] (בן אלזס) "Notes"[16] וכמה עותקים של נאומי בפני חבר המושבעים (האחרון עבור קלוס[17], כפי שהבטחתי לו). הברנש זה אין בו שום דבר מיוחד.

מצרף בזאת את התקנון[18]. מייעץ לך לארגן אותו בסדר לוגי רב יותר. לונדון מונתה למחוז הניהול עבור ארצות הברית. עד עתה יכולנו לממש את שליטתנו רק in patribis.[19]

אל תפרסם את הצהרתו של "הירש"[20], אם עדיין לא עשית זאת. זהו אדם לא הגון, למרות שביחס לשפר[21] ולוויליך[22] הוא צודק.

 

 

 

[1]  יוסף ויידמייר (Weydemeyer , 1866-1818) – איש תנועת הפועלים הגרמנית והאמריקאית; "סוציאליסט אמיתי" בשנים 1847-1846; בהשפעת מרכס ואנגלס עבר לעמדות קומוניסטיות, היה חבר ב"ברית הקומוניסטים"; השתתף במהפכת 1849-1848 בגרמניה; אחד העורכים של ה- "Neue Deutsche Zeitung"

(1850-1849); אחרי תבוסת המהפכה היגר לארה"ב, השתתף במלחמת האזרחים לצד הצפון; החל בהפצת המרכסיזם בארה"ב; ידידם של מרכס ואנגלס.

[2]  הכוונה לספרו של מרכס: "השמונה עשר בברימר של לואי בונפרט"

[3]  "Revolution"

[4]  היינצן, קרל (1880-1809) – פובליציסט גרמני בעל כיוון רדיקלי, דמוקרט זעיר-בורגני, יצא נגד מרכס ואנגלס; גלה לשוויצריה ואח"כ לאנגליה. בסתיו 1850 עבר סופית לארה"ב.

[5]    Jones –  ארנסט צ'רלס ג'ונס (1869-1819) – איש תנועת הפועלים האנגלית, משורר ופובליציסט פרולטרי, ממנהיגי האגף השמאלי של הצ'רטיסטים, מעורכי ה-  "Northern Star", עורך ה- "Notes to the People" ו ה- "People's Paper"; ידידם של מרכס ואנגלס.

[6]  ג'ורג' גוליאן הרני (1897-1817) – איש תנועת הפועלים האנגלית, ממנהיגי האגף האגף השמאלי של הצ'רטיסטים, עורך ה- "Northern Star",  "Democratic Review", "Friend of the people" , "Red Republican" והוצאות צ'רטיסטיות אחרות; היה בקשר עם מרכס ואנגלס; בתחילת שנות ה- 50 התקרב לחוגים הזעיר-בורגניים והתרחק זמנית מהכיוון המהפכני בתנועת הפועלים.

[7]  הכוונה לספרו של מרכס: "מאבק המעמדות בצרפת מ- 1848 עד 1850"

[8]  בנג'מין ד'ישראלי (Disraeli,  1881-1804), משנת 1871 הרוזן ביקונספילד – מדינאי וסופר אנגלי, ממנהיגי התורי, במחצית השייה של המאה ה- 19 מנהיג המפלגה השמרנית; שר האוצר בשנים 1852, 1859-1858, 1868-1866; ראש הממשלה בשנים 1868, 1880-1874.

[9]  רמז לשורה מתוך פרק 24 בפואמה הסטירית של היינה "אתא טרול" – "לא כשרון, אבל בהחלט אופי"

[10]  ספרו של ריקרדו "על עקרונות הכלכלה המדינית והמיסוי", לונדון 1821.

("On the Principles of Political Economy, and Taxation"  .D. Ricardo )

[11]  צ'רלס הנרי קרי (Carey) (1879-1793) – כלכלן בורגני וולגרי אמריקאי, מחברה של התיאוריה הריאקציונית בדבר הרמוניית האינטרסים המעמדיים בחברה הקפיטליסטית. הביקורת כאן מתייחסת לספרו של קרי "מאמר על רמת שכר העבודה".

[12]  ארנולד רוגה (Ruge, 1880-1802) – פובליציסט גרמני; אחד מההגליאנים הצעירים, רדיקל בורגני; שותפו של מרכס בהוצאת "ספרי-השנה הגרמניים-צרפתיים";

[13]  ברטלן סמרה (Szemere ,  1869-1812) – פוליטיקאי ופובליציסט הונגרי, שר הפנים (1848) וראש הממשלה המהפכנית (1849); אחרי תבוסת המהפכה היגר מהונגריה.

[14]  מונטיינירים (מצרפתית –  montagnards) "אנשי-ההר", כינויים של חברי הקבוצות והמפלגות השמאליות בזמן המהפכה הצרפתית הגדולה וב- 1848.

[15]  הוחשטול (Hochstuhl) – דמוקרט גרמני זעיר-בורגני, היגר לארה"ב ב- 1852.

[16]  "Notes to the People"

[17]  אדולף קלוס (Cluβ , ~ 1889-1820) מהנדס גרמני, חבר ב"ברית הקומוניסטים"; ב- 1848 מזכיר ועד ההשכלה הפועלי של מיינץ; באותה שנה היגר לארה"ב, היה פקיד במשרדי הצי בוושינגטון; בשנות ה- 50 התכתב בקביעות עם מרכס ואנגלס, השתתף בעיתונות דמוקרטית ופועלית גרמנית, אנגלית ואמריקאית; עסק בתימולת המרכסיזם יחד עם ויידמייר.

[18] הכוונה לתקנון "ברית הקומוניסטים" שחובר בדצמבר 1850 ע"י הוועד המרכזי של הברית בעיר קלן, אחרי הפילוג בברית הקומוניסטים בספטמבר אותה שנה.

[19] in patribis infidelium – באופן נומינלי בלבד.

[20] ווילהלם הירש (Hirsch) – פקיד-ניהול מהמבורג, בתחילת שנות ה- 50 של המאה ה-  19 סוכן המשטרה הפרוסית בלונדון.

[21]  קרל שפר (Schapper,  1870-1812) – איש תנועת הפועלים הגרמנית והבינלאומית, ממנהיגי "ברית אנשי הצדק", חבר הוועד המרכזי של ברית הקומוניסטים; השתתף במהפכת 1849-1848 בגרמניה; ב- 1850 היה אחד ממנהיגי הסיעה הכיתתית בתקופת הפילוג ב"ברית הקומוניסטים"; אחרי 1856 שוב התקרב אל מרכס; חבר המועצה הכללית של האינטרנציונל הראשון.

[22] אוגוסט וויליך (Willich, 1878-1810) – קצין פרוסי, התפטר מהצבא ממניעים פוליטיים; חבר ב"ברית הקומוניסטים", השתתף במרד בדן-פפלץ של 1849. ב- 1850  היה אחד ממנהיגי הסיעה הכיתתית בתקופת הפילוג ב"ברית הקומוניסטים"; ב- 1853 היגר לארה"ב, השתתף במלחמת האזרחים לצד הצפון.

קטגוריות: מדעיות התפיסה הפרולטרית מול התפיסות הבורגניות באקדמיה | השארת תגובה

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International