מקדמה מס' 2

מקדמה מס' 2

ההתנגדות לעליונות המדעית של המטריאליזם הדיאלקטי הגבירה את הניסיונות לסלף את תוכנם המרקסיסטי של המדע, הפילוסופיה והאידיאולוגיה באמצעות שקרים סביב המעש הפוליטי של המנהיגות הפרולטרית. למטריאליזם הדיאלקטי תכונות עד כדי כך חושפניות שכבר שלושה יובלים ממשיך להיות במרכז ההתקפות האקדמיות בארצות בהן השליטה נתונה לבורגנות. לא זו בלבד, אלא שמצטרפים אליהם מספר לא מבוטל של אינטלקטואלים ואחרים אשר התגייסו, למראית עין לפחות, לטובת האינטרס המעמדי של הפועלים. הם מכתירים את עצמם למרקסיסטים-לניניסטים ותוקפים את המרקסיזם-לניניזם בדרכים שונות ומגוונות – רובן דרך מתקפות על הנהגות ברשות סטלין ומאו.

מאו צה-טונג רק הוכיח פעם נוספת את מה שאפשר היה ללמוד מטעויותיו החמורות של סטלין, שהעדר הנהגה קולקטיבית עלול לגרום לנפילה אל תהומות איומים. מדיניותה של סין, וגם ההתפתחויות האידיאולוגיות של הנהגתה, שקעו אז, במידה רבה בגלל מאו צה-טונג וצורת שלטונו, אל אסונות כבדים יותר. ["המפולתלדרכן של המפלגות הקומוניסטיות" (להלן 'המפולת'), ספר שנכתב על-ידי בן-ציון בייר, המנוח, ושהודפס ב-1992 – הוצאת "זמננו" – עמוד 277]. (הדגשה שלי – אנג'לו).

מה הם ה-תהומות איומים ומה הם ה-אסונות כבדים, לא כתוב בספר העבה הזה. בו, אין גם הסבר על איך אפשר להנהיג מרחבים ואוכלוסיה כל כך גדולים ב-העדר הנהגה קולקטיבית.

בכוונתי לנצל את הדוגמה הזאת לכל אורך הבדיקות באתר הזה מפני שבן-ציון בייר היה אדם עגון ישר. למרות זאת ועוד מעלות טובות, הוא לא למד איך להימנע מליפול אל תוך אותן הרשתות הרביזיוניסטיות שלכדו קומוניסטים מסורים בעבר. אין בכך שום פלא. במפלגה למדנו לשאוף בהסכמות מתפשרות למען אחדות רחבה, למרות שאחדות כזו מבטיחה הבטחות נגד כל סיכוי לקיימן. בגלל כל זה ועוד, 'המפולת' תהייה עבורנו דוגמה למופת בכדי להמחיש את העובדה שאין צורך בכוונות זדוניות בכדי להתדרדר במורדות הרביזיוניזם – מורדות חסרות מחסומים לבלימת נפילתם של מהפכנים גדולים אפילו אל תוך עולם הפשע השפל ביותר.

מצד אחד, יותר הן מצליחות, ויותר מותקפות הן, ההנהגות המרקסיסטיות המצמידות את המעש הפוליטי שלהן למסירות בדיקותיהן לדיאלקטיקה החומרית. ומן הצד השני, יותר הם חסרי אונים ויותר הם מתקיפים את המורים שלנו. דרך מתקפות עליהם, הרביזיוניסטים עוזרים אומץ לתקוף את הדיוק העיוני בעבודות המדע המרקסיסטי-לניני. בארץ, המעיזים להתמודד עם הדיוק הזה, עושים את זאת רועדים על גורל האחדות מבוססת על יחסים חברתיים, ולא על האינטרסים המעמדיים. המאלף מכל זה הוא שאני, פועל פשוט עם לא יותר מעשר שנות לימוד, נאלץ כאן לערוך עבודה של אינטלקטואל. והרביזיוניסטים, שדווקא נכשלים בהבטחותיהם, מובילים את המתקפות בהישענותם דווקא על "מדעים חדשים". בפתח-דבר למהדורה הראשונה של סיפרו 'מטריאליזם ואמפירוֹ-קריטיציזם', לנין כתב:

בהסתמכם על כל התורות הללו החדישות, כביכול, מפליגים משחיטי המטריאליזם הדיאלקטי דנן ומגיעים בטוחים עד כדי פידאיזם [משנה המעדיפה את האמונה על-פני הידיעה, או מייחסת בכלל משמעות מסוימת לאמונה] צרוף…, אך ניטל מהם כל עוז-רוח, כל יחס כבוד לגבי אמיתותיהם עצמם, כל-אימת שהעניין מחייבם להגדיר במישרין את יחסם הם למרקס ואנגלס. למעשה – פרישה גמורה מן המטריאליזם הדיאלקטי, כלומר, מן המרקסיזם. להלכה – מעשי-להטים עד אין שיעור, ניסיונות לעקוף את עצם השאלה, להסוות את הנסיגה, לראות במקום מטריאליזם בכללו מטריאליסט פלוני-אלמוני, סירוב גמור לנתח במישרין את גילויי-הדעת המטריאליסטיים, המרובים מני-ספור, של מרקס ואנגלס. לפנינו חזיון מובהק של "התמרדות תוך כריעת-ברך"… לפנינו – רביזיוניזם פילוסופי טיפוסי, שכן הרוויזיוניסטים בלבד נטלו לעצמם את הכבוד המפוקפק לסגת מעיקרי ההשקפות של המרקסיזם תוך פחד או אי-יכולת "להיפרע" בגלוי, ביושר, בהחלטיות ובבהירות מן ההשקפות שנטשו. האורתודוקסים, אם ראו לערער על השקפות מרקס שנתיישנו…, היה זה מעשה החלטיות ויסודיות עד כי לעולם לא מצא אדם בהופעות ספרותיות מעין אלו שום דבר המשתמע לשתי פנים.

לנין התחיל את פתח-דבר זה במילים אלו:

שורה שלמה של סופרים, המשתוקקים להיות מרקסיסטים, פתחו אצלנו בשנה החולפת במסע-קרב ממש נגד הפילוסופיה של המרקסיזם…

…כל האישים הללו, מאוחדים – על אף ההבדלים הנוקבים בשדה ההשקפות הפוליטיות – באיבתם למטריאליזם הדיאלקטי, כולם מתיימרים בו-בזמן להיראות מרקסיסטים בפילוסופיה!

וזה למרות ש-"מן-הנמנע שלא יידעו" כי מרקס ואנגלס נהגו לכנות פעמים אין-ספור את השקפותיהם הפילוסופיות בשם מטריאליזם דיאלקטי.

בן-ציון הוכיח בקיאות בעבודות לנין. הוא הפגין סלידה מרביזיוניזם ורביזיוניסטים. בעצם, בארץ, פגשתי מעט קומוניסטים ישרים ומסורים ממנו. עובדות אלו עושות אותו בעיני דוגמה למופת בכדי, כפי שלנין כתב בסוף פתח-דבר הנ"ל, "לחפש ולגלות אבן-נגף זו בה נכשלו אנשים המגישים באצטלה של מרקסיזם משהו שאינו אלא מתעה, זורע מבוכה, וריאקציוני עד אין שיעור." החבר בייר היה איש האקדמיה הישראלית, "מוסמך במדע המדינה מטעם אוניברסיטת תל-אביב, בוגר חוגים להיסטוריה כללית ולמדעי המדינה של האוניברסיטה העברית, ולאחר יותר משמונה-עשרה שנות [משנת 1984 – אנג'לו] הוראת היסטוריה ופוליטיקה השוואתית"

'המפולת' הוא הספר עבה ומכין את כרך ב' לפי תוכנית מפורטת בעמוד 15 שלו. יש בו גם ניתוחים מטריאליסטיים, כלומר, בודקים התפתחויות ותוצאותיהן החומריות משך תקופות ארוכות של פעילות סותרת. ספר מלא מסקנות שלמות: "…החיבור הנוכחי יישפט על-פי מידת הרלוונטיות של מבחר עובדות שעליהן נשענות מסקנות העבודה…". שמצד אחד מכריז על עצמו מבוסס דיאלקטית."…המטריאליזם הדיאלקטי וההיסטורי, השקפה בה בחר המחבר מראש כנקודת מוצא, כבסיס." ומן הצד השני אומר: "כמובן שהדעות המובאות כאן הן רק חומר לדיון…", "המיתודיקה הנקוטה בספר הנוכחי היא אמפירית והיסטורית." וגם "מטרת הספר איננה אינפורמטיבית [מיידעת] אלא אינטרפרטטיבית [מפרשת]." (כל הציטוטים האלה לקוחים מעמוד 14). וזה למרות כוח רצון נחוש וחורץ גורלות ופסקי-דין, שבחלקו, מעודן במלל מתמשך וסותר, מתעה, זורע מבוכה, וריאקציוני עד אין שיעור. אבל, בואו ונלמד מן הצורך להבטיח שנאמרו דברים נכונים לצידם של הסותרים אותם. בייר כתב והדגיש עבה בעמוד 526 את הקביעה הנכונה הזו:

גורמי חוץ פעלו נגד המדינה הסובייטית מאז יום היוולדה וללא הרף, אך לא יכלו לה כל עוד לא התפתחו מבפנים כוחות חברתיים שסיכנו את הסוציאליזם.

אבל איך בייר מסביר את הקביעה הנכונה הזו? אומנם הוא מקדים לציין עם הדגשה שלו כי:

המשבר הכלכלי בברה"מ פרץ 1989 (ראה עמ' 437/8) והוא נגרם בראש וראשונה על-ידי גורמים פוליטיים פנימיים

אבל גם דאג להגדיר את "…משקלו הכלכלי הכבד מאות כגורם תורם, כגורם מתווסף." אם כך, לאיזה גורם מכריע התווסף גורם "תורם" כמו הכלכלי, שממש חנק את הסוציאליזם, לדידו של בייר? בהמשך, בייר מזהה את הגורם המכריע הזה בכך שהמשטר הסובייטי התפרש כמחייב "הגבלת חופש הביטוי, במיוחד לגבי מתנגדי המשטר". תיראו איזה משקל מכריע לפירושים ערטילאיים לעומת ממשות כלכלית! חברים! מדובר על "פגמים חמורים [לא פחות מזה], שחלקם נוצרו בשנות השלושים (עם המעבר לפירוש מוטעה של הדיקטטורה של הפרולטריון ושל הצנטרליזם הדמוקרטי)…" בכלל לא מדובר, חברים, על תפנית כלכלית שהחלה בוועידתה העשרים של המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ בשנת 1956. ל-בייר סבירות הפוכה, כלומר, למרות תזכורות כלכליות, בייר מעלים כיסוי סביב התפניות הכלכליות שגובשו בתקופת הנהגתו של חרושצ'וב:

חורשצ'וב עמד גם בראש מספר ניכר של רפורמות ופרוייקטים כלכליים, משפטיים ומינהליים גדולים,…אך עם כל חשיבותם העצומה של אלה בהתפתחות החברה הסובייטית, לא הם היו שהיקנו לחרושצ'וב שם עולם ולא הם אלה שקובעים את עיקר מקומה ההיסטורי של התקופה הנדונה. (עמ' 273).

"רפורמות ופרוייקטים כלכליים" של שיקום השווקים האלה, דווקא הם כן היוו את התשתית עליה "התפתחו מבפנים כוחות חברתיים שסיכנו את הסוציאליזם." כך לפחות בבחינה מרקסיסטית אשר, כפי שנוכחנו למעלה, מייחסת לתשתית עצמה חשיבות מרכזית בהתפתחויות בתוך יחידה חברתית נפרדת. ובאמת, היחידה החברתית הסובייטית נשארה נפרדת מהיחידה של השרשרת האימפריאליסטית עד למשבר הכלכלי של שנת 1989. בהמשך, לציטוט למעלה, בייר כותב:

תקופת חרושצ'וב היתה דרמטית, מסעירה וחשובה עד מאוד. לא רק אפיזודה שחלפה אלא תפנית ושלב יסודי לקראת הבאות. היא קשורה קשר רב לשלבה הראשון של תקופת גורבצ'וב… (שם).

ובתחתית עמוד 275, בייר חושף את עצם היותו רביזיוניסט מחסידי "התפנית הגדולה והנועזת שחרושצ'וב עמד בראשה ושימש לה רוח חיה" עד "לשלבה הראשון של תקופת גורבצ'וב":

רק עשרות שנים מאז תקופת חרושצ'וב ניתן לראות בייתר בהירות שהתפנית הגדולה והנועזת שחרושצ'וב עמד בראשה ושימש לה רוח חיה היתה למעשה חלקית בלבד. היו צריכות לעבור 30 שנה ויותר מאז נאומו ההיסטורי של חרושצ'וב [באותה וועידה ה-20 שהזכרנו למעלה] עד שהמפלגה הגיעה לגלסנוסט ולדמוקרטיזציה שהופעלו בתקופת גורבצ'וב, אשר עלו פי כמה בעוצמתם ובעומקם על המיפנה מימי חרושצ'וב.

זאת היא הבחנה המרכזית על שינויים אידיאולוגיים שחלו בחברה הסובייטית משך 30 שנה. מרקסיסטים חייבים להסביר את התודעה הזו מתוך הניגודים של החיים החומריים, מתוך ההתנגשויות הקיימות בין כוחות הייצור שבחברה לבין יחסי הייצור. אין כל הסבר דומה בעמודים מסביב לעמוד 275 וגם באלה הרחוקים ממנו. להיפך, מה שבא להסביר את השינויים האידיאולוגיים לאחרי הבחנתם זרוע ביטויים שופטים תקופה כזאת של שינויים ע"י התודעה שבה. המורה להיסטוריה ופוליטיקה השוואתית של האקדמיה הבורגנית הישראלית, למען מחקרים על התנהגות פוליטית של המונים בכדי ללמור להשתלט עליה, מרחיק לכת בעמוד 279:

תשתית עמוקה המתבטאת במשטר חברתי של מדינה מצדיקה לפי תפיסתי הנורמטיבית, הערכית-מוסרית, שהות מספקת להפעלת דמוקרטיזציה … לא אפשרה … את הנהגתה של דמוקרטיה כזו מיום היוולדה. רצון הרוב שהתבטא בהקמת משטר חדש זכי מבחינה מוסרית, להערכתי, לבחירה זהירה של עיתוי בו תונהג דמוקרטיזציה מלאה …

טענתי שהחלפת משטר חברתי זמן קצר לאחר שרצון העם הקים אותו אינה טבעית, והדבר מתאשר גם על-ידי מימצאי המחקר האמפירי המודרני. לפי התפיסה שהתגבשה על-יסוד מימצאי המחקרים על התנהגות, בני אדם, בכוח העקביות הקוגניטיבית [עקביות משכילה. אבל ב-קוגניציה, האקדמיה מתכוונת למכלול של תפקודים של המוח המאפשרים עיבוד של כינוס או ליקוט מידע, גם זו השקרית. העיבוד נעשה באמצעות הפעלת חושי הקליטה של המציאות החומרית ותפקודים נוספים המתורגמים בכושר ריכוז, הבחנה, ניתוח, זיווג, לימוד, זיכרון, לשוני וכן הלאה – אנג'לו] הטבועה בהם, אינם נוהגים בדרך כלל לשנות בנקל את האוריינטציה הפוליטית שלהם [נטייתם או מגמתם הפוליטית] לאחר שגיבשו אותה לעצמם, בחרו בה, אימצו אותה אל ליבם ויצרו זיקה נפשית אליה.

וכאן, למען ביסוס דבריו, בייר פורס לפנינו רשימה מעודכנת של עבודות מחקר של אקדמאים מודרניים. כל זה בכדי לקבוע כי "רק טראומה [או הזדעזעות או הלם – כדוגמת "השלום בין ישראל למצרים" למען כיבוש לבנון או למען מצור על עזה] היסטורית יכולה לגרום למוטציה [לשינוי חד או לתפנית חדה – בהתאם לדוגמה הקודמת, היכן המוטציה?] בעמדות האידיאולוגיות והפוליטיות הבסיסיות של הרוב בעם כלשהו…". ככה, בהינף יד,  השמצה אידיאליסטית של מדע אמפירי חדיש מחסלת בדמיון נאיבי את העבודה המדעית הותיקה, אבל חומרית ודיאלקטית, של מרקס ואנגלס על ההתפתחויות, האטיות והמהירות, במציאות הממשית. ככה, תוך כדי הילולה של ממש המתמשכת סביב מרקס, אנגלס ולנין, בייר מעביר קריטיציזם [ביקורתיות משמיצה] של חסרי תועלת מהפכנית מעשית או עיונית על האחרונים באמצעות שליחת חיצים לעבר מטרות של עשייה עיונית ומעשית מרקסיסטיות לניניות בונות וגם מוכחות הצלחות מרובות.

ברור כאן, בעובדות החושפת חלק מהיעדים הרביזיוניסטיים, שהאחרונים רחוקים מהמטריאליזם הדיאלקטי, מצורותיו השונות, בהשקפת עולם, בפילוסופיה, באידיאולוגיה, בכלכלה, בפוליטיקה, ביישום מעשי ובניתוח העיוני . זאת היא העובדה: הם מבקשים להיות מטריאליסטים, אך אינם יודעים איך לקיים את המטריאליזם בעקביות. השקפתם אידיאליסטית כי היא בונה את העולם הממשי מתוך מחשבות על בסיס כללים שצומחים מתוכן. וזה כאשר המטריאליסט יודע כי הכללים האלה יכולים להפוך נכונים רק במידה והם הולמים את המציאות הממשית. בנוגע ליעדים, מהעובדה עצמה יוצא שככול שאנחנו מתקרבים למשנות האידיאליסטיות, אפילו במסווה מטריאליסטי שכזה, כך אנחנו מתרחקים מהלימודים של הניסיון המרקסיסטי ונופלים אל תוך הביצה של חוסר אונות הנשלטת על-ידי אנשי "חופש הביטוי". במקום אחר נברר עד כמה הם עושים את המלאכה בה נכשלו האידיאליסטים הגלויים, עד כמה מלאכה זו מוליכה שולל אחרי פיתיונות ערטילאיות של חירור מים, עד כמה עשיית חורים במים הזו מועילה לאיזה מעמד, נוסף לזה הפיננסי. לכולם אני כבר משיב במילים של לנין ב-'מה לעשות' האלה:

מי שאינו עוצם עיניו במתכוון, אינו יכול לא לראות, שהכיוון  "הביקורתי" החדש בסוציאליזם אינו אלא גוון חדש של האופורטוניזם. ואם להוציא משפט על אנשים לא לפי מדי-התפארה, שקישטו בהם את עצמם, לא לפי התואר רב-הרושם, שנטלו להם בעצמם, אלא לפי מה שהם מתנהגים ולפי מה שהם מטיפים באמת, – הלא יתברר, ש-"חופש-הביקורת" הוא חופש הכיוון האופורטוניסטי בסוציאל-דמוקרטיה, חופש להפוך את הסוציאל-דמוקרטיה למפלגת-רפורמות דמוקראטית, חופש להחדיר לתוך הסוציאליזם רעיונות בורגניים ויסודות בורגניים.

חופש – מלה נשגבה היא, אבל בשם חופש-המסחר נערכו מלחמות רצחניות ביותר, ובשם חופש-העבודה – חמסו את העובדים. זיוף פנימי כזה כלול בשימוש הנוכחי במלה: "חופש-הביקורת". אנשים המשוכנעים באמת שהם הצעידו קדימה את המדע היו דורשים לא חופש להשקפות החדשות בצד הישנות, אלא המרת הישנות בחדשות. אולם הקריאות שאנו שומעים כיום "יחי חופש-הביקורת!" מזכירות יותר מדי את משל החבית הריקה [מתוך משל 'שתי חביות' של Ivan Andreyevich Krylov. חבית אחת הייתה ריקה וקרקשה בתוך העגלה עם רעש מחריש אוזניים כזה שכל עובר-אורח ניסה להתרחק מן הדרך. הכוונה להדהוד הרעש שבחבית מרוקנת תוכן].

אנו הולכים בחבורה קטנה ומלוכדת בדרך תלולה וקשה, באחזנו היטב איש ביד רעהו. אנו מוקפים אויבים מכל צד, וכמעט תמיד עלינו ללכת בתוך מטר האש שלהם. התאחדנו, לפי החלטה שקיבלנו מרצוננו הטוב, בפירוש לשם כך, שנילחם באויבים ולא ניסוג לתוך הביצה הסמוכה, אשר שוכניה היו מגנים אותנו מלכתחילה על שהתבדלנו לחבורה מיוחדת ובחרנו בדרך המלחמה ולא בדרך הפיוס. והנה עתה מתחילים אחדים מאיתנו לקרוא: הבה נבוא לתוך הביצה! – וכשמוכיחים אותם על פניהם, הרי הם משיבים: מה נחשלים אתם!  ואיך לא תתביישו לשלול מאתנו לקרוא לכם לדרך טובה יותר! – אומנם כן, אדונים, בני חורין אתם לא רק לקרוא, אלא גם ללכת אל כל אשר יישאכם רוחכם,  אף לתוך הביצה; ולא עוד אלא שמוצאים אנחנו כי הביצה היא אומנם המקום היאה לכם, ואנו מוכנים לסייע לכם במידת יכולתנו, כי תעתיקו אתם את מקומכם שמה. אבל הרפו-נא מאיתנו, אל תיאחזו בנו ואל-נא תחללו את השם הגדול חופש, כי הלא גם אנחנו "חופשים" הננו ללכת אל כל אשר יישא אותנו לבנו, חופשים להילחם לא רק נגד הביצה, אלא גם נגד אלה הפונים אל הביצה!

מודעות פרסומת
קטגוריות: מקדמות | השארת תגובה

ניווט ברשומות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International

%d בלוגרים אהבו את זה: