משפטי מוסקבה (2)


פעילויות טרוריסטיות של הנאשמים והרציחות של אישיים ציבוריים

של המדינה הסובייטית שתוכננו ובוצעו על ידם.

הרציחות שתוכננו ובוצעו בהצלחה ע"י הנאשמים הן אלה של קירוב (S.M Kirov), מנצינסקי (V.R. Menzhinsky), קויבישב (V.V. Kuibyshev), גורקי (A.M. Gorky) והרצח של פשקוב (A.M. Peshkov).

בואו וניבחן את רצח קירוב [i]. רצח זה התגלה ונחשף בשלמות במשפט של המרכז הטרוריסטי הטרוצקיסטי-צינובייביטי, אבל נקבע רק במשפט השלישי – המשפט של הגוש האנטי-סובייטי של הימנים והטרוצקיסטים – כי המרכז הטרוריסטי הטרוצקיסטי-צינובייביטי שביצע מעשית את הרצח של קירוב לא ביצע אותו באופן עצמאי. נקבע במשפט השלישי באופן שאין להפריכו שקירוב נירצח לפי החלטת המרכז של הימנים והטרוצקיסטים, "המרכז של כל המרכזים" (וישינסקי).

הנאשם יאגודה אישר שקירוב נירצח ע"י החלטה ישירה של הגוש של הימנים והטרוצקיסטים, שההחלטה הזו הוצאה לפועל ע"י יאגודה. יאגודה ביצע את התחייבות המשיבה הזו. הוא נתן הוראות זאפורוצץ (Zaporozhetz), העוזר הראשי של ניהול אזורי של קומיסריאט העם של עניינים הפנימיים של לנינגרד, לעשות את כל אשר ביכולתו על מנת שרצח הזה יבוצע. בערך שני חודשים לפני הרצח ניקולאייב (Nikokayev), הרוצח של קירוב ומכשיר של מחתרת הארגון הטרוצקיסטי-צינובייביטי בלנינגרד, נעצר והובא לתחנת הניהול האזורי. הוא נימצא בבעלות אקדח ותחמושת ומפה של הדרך ששימה את קירוב. זה היה לגמרי ברור שניקולאייב התכונן לבצע פעולה טרוריסטית נגד קירוב. אבל תוך הקפדה על הוראותיו של יאגודה, זאפורוצץ שיחרר את רוצח לעתיד הזה. חודשיים לאחר מכן ניקולאייב רצח את קירוב, עם המעורבות הישירה של יאגודה, אשר בזמנו היה אחראי עם התפקיד של הגנת הפיזית של חברי הממשלה. ככה הבוגדים במטרת הסוציאליזם ביצעו את הפשע השפל והנתעב הזה – רציחתו של החבר סרג'יי מירונוביץ' קירוב. ברציחתו של קירוב "הכלבים המטורפים של הקפיטליזם האלה ניסו לשסע מאיבר לאיבר את הטוב בארץ שלנו. הם רצחו אחד האנשים של המהפכה אשר היה יקר לנו ביותר, איש המעורר הערכה והנהדר ההוא, זוהר ושמח כפי שהחיוך בשפתיו היה לזוהר ושמח, כפי שהחיים החדשים שלנו הם זוהרים ושמחים. הם רצחו את קירוב שלנו; הם פצעו אותנו ממש קרוב ללב. הם חשבו שהם יכלו לזרוע בלבול ותדהמה בין שורותינו." אבל "לירייה הבוגדנית של הרוצחים בדצמבר 1, 1934, כל הארץ הגיבה בתיעוב של כולם כאחד." (ושינסקי, משפט של המרכז הטרוריסטי הטרוצקיסטי-צינובייבי).

יאגודה גם אישר בבית המשפט שריקוב ובוחרין לקחו חלק באימוץ ההחלטה לרצוח את קירוב.

הליך המשפטי במשפט של הגוש הימנים והטרוצקיסטים גם קבע כי פעילויות הטרור שלהימנים ושל הטרוסקיסטים לא הצטמצמו ברצח קירוב; גם גורקי, מנצינסקי, קויבישב ופשקוב (הבן של גורקי) נפלו קורבנות של הפעולות הטרוריסטיות שבוצעו על פי ההנחיות של המרכז הימני-טרוצקיסטי. בהקשר זה יאגודה העיד כדלקמן:

"ב-1934, בקיץ, יינוקיצה (Yenukidze) יידע אותי כי המרכז של ה-'גוש הימנים והטרוצקיסטים' אימצו את ההחלטה לארגן אתרציחתו של קירוב … לכן מצהיר בפסקנות שרציחתו של קירוב בוצע על פי ההנחיות של מרכז ה-'גוש הימנים והטרוצקיסטים'. זה גם היה על פי החלטת המרכז הזה שפעולות טרוריסטיות הוצאו לפועל נגד קויבישב, מנצינסקי וגורקי. מה היה המצב כאן? עוד לפני שקירוב נירצח, מקסים הבן של גורקי מת. אני כבר הצהרתי לפני בית המשפט שאני מודה בחלקי בגרימת מחלת מקס."(משפט של הגוש האנטי-סובייטי של הימנים ושל הטרוצקיסטים, עמודים 572-3).

העדות של יאגודה אושרה ע"י אלה אשר לקחו חלק ישיר ברציחות השפלות האלה. בהתחלה יאגודה ניסה להכחיש בכל אחראיות באשר רציחתו של פשקוב. אבל אחר כך הוא הודה בדלתיים סגורות, בהסבירו כי אי-רצונו לדבר על כך נבעה מן העובדה שהמניעים לרציחתו של פשקוב היה אופי לגמרי אישיים. אבל יאגודה אכן דיבר בדלתיים פתוחות של המשפט על רצח מנצינסקי, יושב ראש ה-OGPU {מינהל פוליטי לביטחון פנים של מדינת האיחוד הסובייטי – אנג'לו (דירקטוריון של משטרה כלל-ארצית, כלומר, לא מחולקת מקומית לדוגמת ה-FBI האמריקאית)}, בתוך כך שהוא התעקש לשייך לרצח הזה מניעים שבכלל לא היו אישיים, קרייריסטיים בטבעם אלא שהיה להם אופי לגמרי פוליטי. יאגודה הצהיר:

"אני מכחיש שבגרימת מותו של מנצינסקי אני הונחיתי ע"י שיקולים בעלי אופי אישי. אני שאפתי לתפקיד הראשי של OGPU לא מתוך שיקולים אישיים, לא מתוך שיקולים קרייריסטיים, אלא למען האינטרסים של הפעילות הקושרת קשר שלנו." (שם).

איך יאגודה הוציא אל הפועל את הרציחות האלה? איזה שיטות הוא אימץ? יאגודה האמין בטכניקת רצח בעמצעים ערמומיים ביותר. הטכניקה שלו ניצלה את האפשרות להיעזר ברופאים, אשר סיפקו הבטחה מושלמת (לפחות כך יאגודה חשב) נגד חשיפה. השיטה של יאגודה לגרימת מוות לקורבנות שלו הסתכמה  בגרימת מוות מתוך מחלה. בתשובה לשאלה של סמכות חוקרת על איך יש להבין את גרימת מוות מתוך מחלה, יאגודה הצהיר:

"פשוט מאוד. טבעית אדם נהיה חולה; הוא חולה לזמן מה; אלה שמסובבים אותו מתרגלים, כפי שזה גם טבעי, לרעיון של מות החולה או של חולה המבריא. הרופאים שמטפלים בחולה יכולים לקדם את הבראת החולה או את מותו … טוב, כל השאר זה עניין של טכניקה." (שם).

לאחר שהמציא את שיטת הרצח הזו, יאגודה כפה אותה לרופאים אשר ביצעו את הרציחות הללו. כאשר דוקטור פלטנב הבין את שיטת יאגודה כהצעה לשימוש ברעל, יאגודה אמר לד"ר פלטנב: "לא, זה גס, יותר מדי גס ומסוכן; מה שצריכים לעשות הוא להשתמש שיטת טיפול מתאימה להחיש את סופם של האנשים שבהם תוזמן לטפל." (שם).

"להשתמש שיטת טיפול מתאימה להחיש את סופם של האנשים שבהם תוזמן לטפל" – זה בעצם המילה האחרונה בציניות, במעילה באמון ובבגידה.

יאגודה גם הציע לרצוח את קירוב ע"י השיטה ה-'בטוחה' הזאת של 'מוות ממחלה', אבל ההצעה שלו נדחתה ע"י יינוקיצה. יאגודה אמר:

"כאשר יינוקיצה העביר לי את החלטת המרכז המקשר על רצח קירוב, אני ביטאתי את דאגתי שפעולה טרוריסטית ישירה אלולה לא רק לחשוף אותי, אלא גם את הארגון כולו. ציינתי בפני יינוקיצה שקיימת שיטה הרבה פחות מסוכנת, והזכרתי לו, ליינוקיצה, איך שמות מנצינסקי הוחש בעזרת הרופאים. יינוקיצה ענה כי רציחתו של קירוב חייבת להתבצע כפי שתוכנן, שהטרוצקיסטים והצינובייבים לקחו על עצמם לבצע את הרצח הזה, ושעניינו הוא לא לגרום כל מכשול שהוא." (שם).

אבל יינוקיצה הבטיח שבפעם הבא יאמצו את השיטה ואת האמצעים המוצעים ע"י ייאגודה.

בנוגע לשיטה הבטוחה של גרימת מוות בעזרת הרופאים," המשיך ייאגודה, "יינוקיצה אמר שבעתיד הקרוב המרכז ידון בשאלה על מי בדיוק מבין מנהיגי המפלגה ומנהיגי הממשלה יהיה הראשון אשר יומת ע"י השיטה הזו." (שם).

שום דבר לא יכול לעבור את הציניות ואת מעילה באמון של האנשים האלה אשר, עם רוגע וקרירות מבחילים, דנו על מי מבין המנהיגים של המפלגה ושל הממשלה יהיה הכי טוב לרצוח, ואיזו שיטה צריכים לאמץ.

הזמן לאמץ את השיטות ה-'בטוחות' של ייאגודה הגיע כאשר הרציחות הבאות נדונו, דבר שמוביל לרצח גורקי.


הערות

[i]            בכדי להטיל ספק באמינות של משפטי מוסקבה, ובאותו הזמן גם בכדי להגניב חשדות נגד סטלין, הטרצקיסטים ומשכילי הבורגנות הרגילים מהסוג השפל ביותר הצהירו את הטיעון החסר כל בסיס, שחוזר מיליוני פעם על עצמו במסגרות הנוגעות ללימודים ולאקדמיה ובחוגים הפוליטיים הבורגניים, כי סטלין היה מאחורי רצח קירוב – בגלל שקירוב, ככה מתפרסם הטיעון, התנגד לסטלין אשר נאלץ, משום כך, לחסל את קירוב, על מנת לקבוע את השליטה המוחלטת שלו. זה היה חלק של המדיניות של לזכות בשליטה המשוערת של סטלין ע"י השמדת 'הבולשביקים הותיקים' שהפריעו לדרכו.

זה שקר כל כך מפלצתי שאפילו משכילים בורגניים, עם הם הגונים, מתקשים לבלוע. ארץ' גטי (J. Arch Getty) הוא משכיל אשר כזה. בספר שלו מקור הטיהורים הגדולים (Origin of the Great Purges, Cambridge, 1985), הוא לא רק שמכניס דחייה מתאימה לאשמה הזו, אלא שהוא גם גוער במומחים המדומים השונים במשפטים – כמו למשל רוברט קונקוסט – וגם אותם כותבי-זיכרונות ה-'בולשביקים ותיקים', על כך שהם מבססים את כתיבות שלהם על מעשיות, שמועות ורכילויות במקום לעשות שימוש ביקורתי ב-"דינים וחשבונות הפנימיים של המשתתפים."

המחקר של גטי התבסס על הבדיקה של דו"חות של המפלגה בסמולנסק (Smolensk) בהקשר למערכות לאימות בחברות המפלגה (Proverka) ולטיהורים (Cristka) של 1929, 1933 ו-1935, מערכה לאימות ולטיהורים של ה-מקא"ס אשר נועדו להרחיק ולגרש גורמים בלתי רצויים, מושחתים וזרים משורות המפלגה. בצורה בהחלט נכונה, גטי דואג לתחום את השימוש בביטוי 'טיהור' למערכות האלה ולא להחיל את הביטוי על משפטי מוסקבה של אישים בולטים המואשמים בפשעים נגד המדינה הסובייטית.

חלק של ההתבוננויות הענייניות של גטי על כתיבת ההיסטוריה מעורר עניין ומשמעות עד כי ראוי להתיק אתו בהערת שוליים הזאת: " … פענוחים מיוסדים על שימוש ביקורתי בדינים וחשבונות הפנימיים של המשתתפים הם מבוססים טוב יותר מאשר אלה אשר נשענים על הזיכרונות הספרותיים של אמיצים אבל קורבנות שצמחו אל מחוץ לתהליך." (ראה עמוד 7 של ההקדמה של גטי).

"בכתיבות שלהם על הטיהורים הגדולים, המשכילים והעיתונאים נשענו מסורתית על זיכרונות של מהגרים ושל עריקים מהאיחוד הסובייטי כאילו הם דוחות אישיים של קורבנות הטרור." בכל זאת, " … ההיסטוריונים התייחסו בצדק לאוטוביוגרפיות ולזיכרונות עם ספקנות. לוי גוטשל (Luis Gottshalk), ההיסטוריון של המהפכה הצרפתית הידוע, סבר כי הם מקורות שלא ניתן לסמוך, מקורות שנכתבו באיחור בשביל קהל גדול ע"י אנשים בעלי כוונות מפוקפקות." (ראה את ההקדמה של גטי בעמוד 11).

"לא קרה אף פעם ובאף נושא אחר שהיסטוריונים היו כה להוטים לכתוב ולקבל היסטוריה-לפי-מעשייה. הכללות אנליטיות שלמות הגיעו מחתיכות מיד שניה של רכילות פרוזדורים מעל לראש. סיפורי מחנה כליאה ('החבר שלי פגש את אישתו של בוחרין באיזה מחנה והיא אמרה …') הפכו למקורות עיקריים בלקיחת החלטות פוליטיות מרכזיות. הצורך בהכללות מתוך פרטים מבודדים ולא בדוקים שינה את השמועות למקורות והשווה את הישנות של הסיפורים לגיבוי של אותם הסיפורים. לאמיתו של דבר, המומחה המוביל בתחום הטיהורים הגדולים [כלומר רוברט קונקוסט] כתב כי 'האמת יכולה כך לחלחל בצורה של שמועות' וכי 'ביסודו של דבר המקור הטוב ביותר, גם אם יכול לשגות, הוא השמועה'. כל עוד שמחלקות של מקורות, כולל חומרים של ארכיונים ושל עיתונות, לא נחקרו,  זה גם לא זהיר וגם לא נחוץ להישען על שמועה ועל מעשייה(עמוד 5).

"על מנת להבין למה קרה משהו, קודם כל צריכים להבין מה קרה." (ע' 9).

"אף על פי שהטיהורים הגדולים הם מחוברים עם חיסולם של 'הבולשביקים הותיקים', ההפוך מזה ניראה שהיה במקרה של סמולנסק ב-1935." (ע' 85).

על רצח קירוב, גטי כותב:

"לפעמים חושבים שקירוב היה 'אדם מתון' שהתנגד לקו בדרך כלל קשה בנושאים שונים של סטלין. על פי הסיפרות אשר כזאת, סטלין רצח את קירוב על מנת לנקות את הדרך בשביל מדיניות הטרור שלו" ואחר כך "אומרים כי הוא השתמש ברצח קירוב כתירוץ לקדם את השלב השני של ה-'טיהור הגדול' שבאמצעותו השמיד את החברים של האופוזיציה של הבולשביקים הותיקים על שותפות לפשע ברציחתו של המנהיג אהוד." (ע' 92-93).

בוריס ניקולייבסקי (Boris Nicolaevsky), ביצירה ספרותית של 'בולשביק ותיק', היה למקור של סיפור הפיות הזה, שכותבים בורגניים וטרוצקיסטיים שונים חזרו מאז לספר אותו מיליונים של פעמים, למרות שבזמנו טרוצקי אישית לא תמך בפברוק הזה. הנה מה שגטי העיר על הזיוף הגס הזה:

"התסריט של ניקולייבסקי סובל מדליפות רציניות. בראש ובראשונה, בעצם אין כל עדות שמרמזת כי קירוב העדיף או סנגר איזה מדיניות מיוחדת חוץ מזו של הקו הכללי של סטלין. אחד המשכילים סיכם לאחרונה כי: 'קיימת בעייה בקביעת היקף הקשר בין עלייתו של קירוב והכוון החדש של מדיניות הסובייטית. כפי שראינו, הם כל כך משתלבים שזה קשה לבודד קו פוליטי שהוצג ע" קירוב אשר יהיה בר-הבחנה מבחינת הבדל מן הקו הרשמי.' השמועה שקירוב נהג במידת הרחמים כלפי מתנגדים, למשל, מקבלת איזון בו-זמנית ע" ספקולציה הפוכה. טרוצקי, תוך כתיבה לאחר שלוש שנים לרצח, קרה לקירוב 'דיקטטור של לנינגרד פיקח וחסר-מצפון, נציג אופייני של קבוצת השותפות שלו' וטען שלפעולות הטרוריסטיות לדוגמת הרצח של קירוב ע"י ' אנשים מיואושים' של 'הדור הצעיריש משמעות מאוד גבוהה.' מאמר של הזמן ההוא בעיתון "מבשר סוציאליסטי" [‘Sotsialistichesky vestnik (Socialist Herald)] סיווג את קירוב כבעל קו נוקשה. אם קירוב היה רך כלפי האופוזיציונרים, האופוזיציה ללא ספק לא ידעה כלום על כך."

"הנאומים הפומביים של קורוב בטח לא משקפים יחס מתון כלפי האופוזיציה. בנאום שלו בפני הוועידה ה-17, הוא שם ללעג את חברי האופוזיציה, בהטלת ספק ב-'הומניות' שלהם ובכנות ויתוריהם. הוא הוקיע בחריפות את ה-'פטפוט הנגד-מהפכני' של טרוצקי והריע לשירותים של המשטרה החשאית, כולל את השימוש שלהם בעבודת מאולצת בפרוייקטים של בניית התעלה. זה היה על פי הצעתו שהדיון אישר את נאומו של סטלין כבסיס למען החלטת הוועידה." (עמודים 93-94).

והלאה:

"אם סטלין וקירוב היו ליריבים, יהיה קשה להסביר את ההתקדמות המתמשכת של קירוב. סטלין בחר בקירוב בשביל תפקיד רגיש בהנהגת המפלגה של לנינגרד וסמך עליו במטלות רגישות של 'מיישב מחלוקות' יבולים קריטיים (לדוגמת נסיעתו של קירוב ב-1934 למרכז אסיה). קירוב ניבחר למזכירות ולפולטבורו ב-1934, וסטלין רצה שהוא יתקדם מהר ככל האפשר למזכירות של הועד המרכזי של מוסקבה. אלה אם כן מתכוננים להאמין שסטלין לא שלט במינוים למזכירות ולפוליטבורו, חייבים להגיע למסקנה שהוא וקירוב היו בני ברית." (ע' 94-95).


מודעות פרסומת
קטגוריות: משפטי מוסקבה | השארת תגובה

ניווט ברשומות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International

%d בלוגרים אהבו את זה: