האימפריאליזם (5)

אימפריאליזם – החרפת המאבק לחלוקת העולם מחדש

(פרק 8 מתוך הספר של הרפל בראר: 'אימפריאליזם – ערב המהפכה החברתית של הפרולטריון' – הגשה שהוצגה ב-2004, באחד במאי, לסמינר בבריסל)

http://www.wpb.be/icm/2004/ICS2004/papers/Sci04_UK_Lalkar%20Magazine_paper_EN.htm

הקישור למעלה לא נגיש בקלות.

לכן מצאתי עוד שני קישורים פעילים, והנה הם:

http://www.bulatlat.com/news/3-42/3-42-readerbrar.html

http://www.lalkar.org/article/1481/imperialism-intensification-of-the-struggle-for-a-new-re-division-of-the-world

זה היה הבורגני הליברלי, הובסון (John Atkinson Hobson), שבזמן מלחמת הבורים קידם את התיאוריה של הניצול המשותף על-ידי העוצמות האימפריאליסטיות המובילות על חשבון של כל שאר העולם. תיאוריה זו הרימה אבק והוטבלה שנית כתיאורית האולטרה-אימפריאליזם על-ידי קארל קאוטסקי, התיאורטיקן  המוביל של האינטרנציונל השני, בסנגור האופורטוניסטי שלו לטובת האימפריאליזם ובניסיון שווא להסתיר ממעמד הפועלים את הסתירות הגלומות באימפריאליזם, אשר מובילות באורח בלתי נימנע למלחמה. גם אם מרוסקת לרסיסים עקב הניסיון של שתי מלחמות עולם, התיאוריה הזו מוחזרת היום לחיים "חדשים" על-ידי האופורטוניסטים של ימינו אשר בתנועת הפועלים תחת הכינוי של אימפריאליזם קולקטיבי – למען אותן המטרות האופורטוניסטיות הזהות לאלה ששימשו את קאטסקי ואת הזן שלו. משום כך, אני מייחס חשיבות למאמץ שמעביר למעמד הפועלים את המציאות המבחילה של הכלכלה ושל הפוליטיקה של האימפריאליזם, במקום להרגיע אותו למנוחה באמצעות עינוגו עם סיפורים סביב טיבעו השלו של האימפריאליזם. האמת היא שלא יהיה כל שלום שהו עד אשר האימפריאליזם יושמט ויוחלף על-ידי הסוציאליזם.

אני מוצא לנכון עוד יותר נחוץ, עדיין שוב, לאשש את הנחת לנין בשאלה הזו, לאור כמה וויכוחים חמים, בהם היה לי הזדמנות להשתתף, עם מספר חברים גרמניים, אשר היו משוכנעים כי בעתיד האימפריאליסטים לא ילחמו בינם לבין עצמם יותר, ושהאינטרס המרכזי שלהם נהיה לניצול שיתופי שלהם על חשבונם של כל העמים המדוכאים בעולם. יש לקוות כי הנימוקים התיאורטיים (לא שלי במקורם) שאני טענתי והעובדות והנתונים שאני הזכרתי יעזרו לשכנע את החברים האלה בנכונות של המנוסח למטה.

                                                        הרפל בראר

חלוקת העולם בקרב הארצות האימפריאליסטיות

"זה מעבר לכל ספק", אמר לנין, "שהמעבר של הקפיטליזם לשלב של הקפיטליזם המונופוליסטי, להון הפיננסי, הוא מקושר עם החרפת המאבק לחלוקת העולם".

זה ללא ספק העניין שתקופת סוף המאה ה-19 והתחלת המאה ה-20 (בדיוק התקופה שציינה את המעבר של הקפיטליזם הקדם-מונופוליסטי לשלב המונופוליסטי של התפתחותו) ראתה את ההחרפה האיומה של המאבק בקרב המעצמות האימפריאליסטיות לכיבוש אותם החלקים של כדור הארץ שלא נכבשו עדיין על-ידי המעצמות האלה. ברגע שהחלוקה הזו של כדור הארץ הושלמה, רק חלוקה מחדש ופריסה מחודשת יכלו כבר להתרחש, כתוצאה של שינויים בייחסי הכוחות בין הארצות האימפריאליסטיות עקב ההתפתחות הבלתי שווה. רק זה מסביר את שתי מלחמות העולם, גם את הראשונה וגם את השנייה.

לאחרי מלחמת עולם השנייה, בגלל סיבות שאין להן צורך להיחקר כאן, רוב הקולוניות הצליחו לזכות בעצמאות פוליטית, על אף שהאימפריאליזם הצליח בכל זאת להנדס מנגנונים, באמצעותם הארצות העצמאיות בצורה רשמית האלה לוכדו באפן מלא אל תוך הרשת של תלות הפיננסית, דיפלומטית וצבאית לאימפריאליזם. במילים אחרות. הקולוניאליזם עשה את דרכו לעבר הניאו-קולוניאליזם. למעשה, עכשיו מתחוללת, מאז התמוטטות האיחוד הסובייטי, תנועה לאחור מעצמאות פוליטית לסטאטוס קולוניאלי למחצה – דרום קוריאה, ערב סעודיה, ארצות המפרץ, הרבה ארצות אפריקניות ולאטינו-אמריקאיות, הבלקניות, וגם, לא בחשיבות אחרונות, אפגניסטן ועיראק, כולן דוגמאות לתנועה חוזרת אחורה הזו.

דרך מערכת של בריתות, רשת של בסיסים צבאיים, הקמת שרשרת של משטרי בובות-לקוחות, ודרך העוצמה הכלכלית של עצמו, ההון הפיננסי מסוגל ללכוד כמעט את כל העולם אל תוך רשת התלות. למעשה, אפשר לומר כי בכול שטחו של כדור הארץ אין סנטימטר בו הוא לא מניח את מגפיו הכבדים.

בדרך זו, למרות שלא קיימות הרבה קולוניות רשמיות, ולמרות שרוב הארצות נהנות מלבוש-קישוטים של עצמאות פוליטית, בכל זאת, התכונה האופיינית של העולם הנוכחי היא זהה במהות כפי שהייתה בהתחלת המאה ה-20, דהיינו, חלוקתו לתחומי השפעה אצל המעצמות האימפריאליסטיות המתחרות השונות. בפועל, מאבק מטורף נימצא כבר בדרכו להשתולל על חלוקה מחדש של העולם בין שלושה גושים האימפריאליסטים המרוכזים סביב ארה"ב, האיחוד האירופי ויפן. המלחמה ביוגוסלביה, כיבוש המפרץ, ההפצצות היום-יומיות על עיראק על-ידי הכוחות האימפריאליסטיות האנגלו-אמריקאיות לפני המלחמה הנוכחית, הפרובוקציות למלחמה בחצי-האי הקוריאנית, התפרסות הברית המחרחרת מלחמות של נאט"ו ליד הגבולות של רוסיה, ההצצה האמריקאית על שגרירות הסינית משך המלחמה ביוגוסלביה, התקרית הטרייה של המטוס הביון האמריקאי ליד החוף הסיני, מכירת הנשק המשוכלל למחוז הבוגדני של טייוון, ניסיונות האיחוד האירופי לבנות צבא אירופי, וההחלטה האמריקאית להמשיך עם תוכנית הגרעינית של טילי [הבליסטיים בין-יבשתיים] ההגנה תוך הפרת ההסכם ABM [Anti-ballistic missiles – טילים ליירוט טילים בליסטיים] של 1972, המלחמות בין כוחות באי-כוח באפריקה, המלחמה הברוטאלית שנפתחה על-ידי האימפריאליזם האמריקאי נגד העם של אפגניסטן, המלחמה החמסנית של אגרסיביות שנפתחה על-ידי האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי נגד עיראק והכיבוש הקולוניאלי המתמשך בארץ זו, הניסיונות לבנייתם של שלושה גושים כלכליים (בשתי האמריקות – צפונית ודרומית -, באירופה ובאסיה של הים השקט) – כל זה ניתן להסביר רק בהקשר של, מאבק מורכב אבל משתגע המתרחש ממש מול עיניכם, מאבק לחלוקתו מחדש של העולם. במוקדם או במאוחר, אלא אם נימנע על-ידי מהפכות פרולטריות, הגושים האימפריאליסטים האלה, או שילוב של חלק מהם, חייב להגיע למהלומות בינם לבין עצמם.

למלחמה באפגניסטן אין קשר ל-"מאבק נגד הטרוריזם" יותר מהקשר שיש למלחמה בעיראק עם חיסול "הנשק להשמדה המונית". מלחמות אלה מתקיימות רק בכדי לאפשר לאימפריאליזם של ארה"ב לתפוס בלעדיות על המקורות הנפט של האזור הרחב המשתרע מן המזרח התיכון ועד לרפובליקות המזרחיות של ברה"מ לשעבר, במטרה להקים שליטה, שלא ניתן לערער עליה, לטובת ארה"ב על כל החלקים שבעולם. המעמד השליט של ארה"ב מתעקש על השתלטות, לא רק על העמים המדוכאים, אלא גם על המעצמות האימפריאליסטיות היריבות – חלקית באמצעות עליונות מרחיקת לכת בכל מיני סוגים של נשק וחלקית באמצעות שליטה על מספר נרחב ביותר של מקורות נפט במזרח התיכון ובאסיה התיכונה.

עקב כך, ההוצאות הצבאיות של ארה"ב עלו באופן דרמטי. מ-280 מיליארד דולר לשנה ב-2001, תקציב הביטחון של ארה"ב זינק למעלה ל-329 מיליארד דולר בשנת המס 2002 ו380 מיליארד דולר ב-2003. לא מרוצה בכך, האימפריאליזם של ארה"ב מתכנן, בהפרה בוטה של הסכם ABM, לבנות 'טיל הגנה לאומי' (NMD – צאצא של מלחמת הכוכבים של רייגאן) כך שיהפוך את ארה"ב בלתי פגיעה מצידה של כל התקפה גרעינית שהי. עלות ה-NMD לבדו נעמדת בין 150 ל-250 מיליארד דולר. בזמן הנוכחי, ה-NMD מוערך כבלתי ישים מבחינה טכנולוגית; חוץ מעוצמות גרעיניות אחרות, למשל רוסיה וסין, ירשמו את הדבר וינקטו בצעדים הנגדיים הנחוצים. העיקר, מכל מקום, הוא בכך שהאימפריאליזם של ארה"ב מתחייב לניסיון ההיטלרי הזה של השתלטות על העולם ושהוצאות הצבאיות של הניסיון הזה עוברות היום את תקציבי הביטחון המשולבים של ה-14 המבזבזים הצבאיים הגדולים בעולם הבאים – כולל את יפן, אירופה המערבית, רוסיה וסין. התקציב הצבאי העצום של ארה"ב הוא מבשר של מלחמות תוקפניות שהאימפריאליזם של ארה"ב שומר במאגר בשביל עמי העולם, כי, במילים של גנרל של ארה"ב, "אתה לא חושב שאנחנו מוציאים את כל הכסף הזה על הציוד הצבאי בשביל להכניס אותו למחסן, נכון?"

תומס פרידמן, עיתונאי ריאקציוני, דיבר בגילוי לב נדיר דומה כאשר הוא כתב ב-ניו-יורק טיימס של 28 במרץ 1999 ככה:

"בכדי שהגלובליזציה תעבוד, אמריקה לא יכולה לחשוש מלפעול כמו סופר-מעצמה הכול-יכולה כפי שהיא. היד הנסתרת של השוק לעולם לא תפעל בלי אגרוף נסתר. מאק-דונלד לא יכולה לפרוח ללא מאק-דונל-דאגלס, מתכנן ה-F-15, והאגרוף הנסתר שמחזיק מאובטח את העולם למען הטכנולוגיה של עמק הסיליקון קוראים לו צבא, חיל אוויר, חיל הים וחיל הצי של ארצות הברית."

לארה"ב מאות בסיסים צבאיים בחו"ל, היכן יותר מרבע מיליון חיילי ארה"ב מוצבים עוד לפני המלחמה האחרונה נגד עיראק (254783 לפי ה-פיננשיאל טיימס של 18 בינואר 2002). מהחיילים האלה, 88105 הוצבו באירופה; 91670 באסיה המזרחית ובים השקט (40217 ביפן ו-37605 בדרום קוריאה); 26878 במזרח התיכון, דרום אסיה ואפריקה הצפונית; ו-14015 באמריקה הדרומית. מאז מלחמת עיראק האחרונה, 148000 חיילי ארה"ב נוספים ממשיכים להיות מוצבים בעיראק כצבא כיבוש קולוניאלי. עם הגדלות המתוכננות של תקציב הביטחון, ארה"ב מתכוננת לרחוש עבור כוחותיה הצבאיים עוד אוניות, עוד ציוד, מטוסי תדלוק, מזל"טים כמו גלובל הוק ורובוטים לאיסוף מודיעין, לוויינים, מטוסי ביון וקליטת תקשורת האויב, כמו כן נשק מדויק.

בנוסף לכך, ללא ספק ארה"ב תנסה להבטיח בחו"ל עוד בסיסים צבאיים, אשר חשיבותם תוגברה על-ידי האי דייגו גרסיה ממנה הגיחו מפציצי B- 52 ו-B-1B שיצאו לשפוך את מטענם הקטלני על העמים האפגאני והעיראקי.

הרעיון מאחורי התרשימים של טכנולוגיה הגבוהה האלה הוא שארה"ב תוכל לנהל מלחמה וירטואלית בלי לסכן את חיי הצוותים הצבאיים שלה. אבל הרעיון לא עובד במימושו המעשי. זה דבר אחד עבור הצוותים האוויריים הפחדנים של ארה"ב להפציץ ללא עונש מהגובה המוגן של15 קילומטראנשים נטולים בעצם מכל הגנה אווירית. זה לגמרי מצב שונה לפקח ולהכניע את האנשים שהם המטרה של מתקפת פתע הניאו-נאצית הזו. זה מאושש לחלוטין על-ידי הניסיון האמריקאי בקוריאה, ויאמנם, לבנון וסומאליה. במידה שווה, ממשיך להיות מאושש יום-יום בעיראק, איכן הכוחות האימפריאליסטיים מהווים מטרות של התקפות יומיות על-ידי ההתנגדות הלאומית העיראקית. המתקפות ההרסניות הטריות על השגרירות הירדנית, על מפקדת האו"ם, כמו כן את חיסולו של המשת"פ אייטולה אל-חאקים, ראש הוועידה העליונה למען המהפכה בעיראק, הם מסר מלא עוצמה שהכיבוש הקולוניאלי של עיראק נמצא בצרה צרורה.

 התחדדות הניגודים הבין-אימפריאליסטיים

באותו הזמן, הבריונות, היהירות והתוקפנות של ארה"ב, לא גורמות רק להתנגדות נגדה בקרב האומות המדוכאות, אלא גם מציתות תרעומת, אי-שביעות רצון ופירוד בקרב המחנה האימפריאליסטי, ויסות סחר החוץ (פרוטקציוניזם) ותחרות פראית בכל תחום אחר.

החרפת המשברים של האימפריאליזם מחדדת את הניגודים הבין-אימפריאליסטים לרמות שלא נראו כמותם מאז לפני מלחמת העולם השנייה. המשבר של ייצור היתר, שהופיע במראה של משבר המטבע באסיה של 1997 והתפשט לרוסיה של 1998, לפני שזינק על היבשות תוך שזיהם את ברזיל, ממשיך לעשות את עבודתו ההרסנית. הכלכלה היפנית, מוקפת צרות צרורות משך עשור מלא, התדרדרה ב-3% ברבע הראשון של שנת 2002, עם האצה לשיעור של 10% התדרדרות שנתית של התל"ג היפני ברבע השני של אותה השנה; הכלכלה של ארה"ב, מנוע הצמיחה של הכלכלה הקפיטליסטית הגלובלית משך מלוא העשור, הייתה בבעיות לאורך של שלוש שנים, עם אבטלה שהשיגה את 6.4% – הרמה הגבוהה ביותר מאז 1994. הצמיחה באיחוד האירופי היא רק מעל האפס וצפוי לה סיכום שלילי בשנה הנוכחית.

הכלכלה הקפיטליסטית העולמית מציגה תמונה של שווקים רוויים, קיבולת יתר בתעשייה אחרי תעשייה, ציפיות קודרות של רווחים, מוסדות פיננסים שבריריים ביפן ובגרמניה, חוב ענקי של הצרכן יד ביד עם בועת שוק הנדל"ן וגם תצפית מדכא של משרות ושל הכנסות – גורמים אשר מהווים מרשם לשיפוע כפול לעבר המיתון מאשר לעבר שיקום בריא. אם זה נשמע מפחיד, כמה אנליסטים, בעלי עבר של נאמנות בורגנית ללא דופי, מציגים תסריט ממש אפוקליפטי, שמצטלם בערך ככה:

כלכלת ארה"ב, הגדולה בעולם, מתאפיינת בחוסר רציני של איזונים, אשר לא תוקנו משך שלושת השנים האחרונות של האטה. בסוף שנת 2003, הגרעון המסחרי של ארה"ב מגיע לשיעור חסר תקדים של 6% מהתל"ג שלה. שיעור זה צפוי לעמוד על 623 מיליארד דולר ב-2004, הדורש מארה"ב למשוך סכום נקי של כ-2.4 מיליארד דולר כל יום מסחר. ההכנסות שלה ממיסים, במקום להראות יתרות, על פי התחזית, של לפחות 3% מהתל"ג של 2003, השנה ובשנה הבאה, תהיינה בגרעון של כ-5% מהתל"ג. לאורך זמן, התמונה היא מדכדכת. במקום יתרה של 5000-6000 מיליארד דולר, לפי התחזית בהתחלת העשור שמסתיים ב-2013, הציפייה הנוכחית מצדדת בגרעון של 1800 מיליארד דולר, על פי משרד התקציבים של הקונגרס. לאומדנים עצמאיים הערכות עד ל-4000 מיליארד דולר[1].

הצרכנים של ארה"ב שקועים חובות עד הראש בעוד שהאבטלה גדלה לרמה (6.4%) הגבוהה מכל הזמנים מאז אפריל 1994. בשנתיים אחרי המיתון של 2001, התעסוקה של המגזר הפרטי, צנחה ב-2.5 מיליון (700 אלף מזה, משך השנה שעברה לבדה) והיא גבוהה בשני אחוזים מהתעסוקה של לפני שנתיים. התקציב הצבאי עלה בצורה דרמתית ונועד להמשיך להעלות העתיד הניתן לחיזוי. אלה הם בקושי התנאים המשרים ביטחון בקרב הצרכנים האמריקאים, אשר הרגליהם הבזבזניים הרחיקו את ארה"ב, ובהרחבה את כלכלת העולם, מצלילה אל תוך מיתון עוד יותר עמוק מזה חווה לאחרונה. כל משצריך בכדי להבחין נוף הבלהות הזה של המסה הכלכלית, הוא שהצרכנים האמריקאים יסגרו את הארנקים שלהם. אם זה יקרה, תסריט אפשרי בהחלט, אין דבר שהפדרל רזרב (Federal Reserve – FED, בקיצור, הבנק המרכזי של ארה"ב – מקביל לבנק ישראל עם הנגיד שלו), שכבר קיצץ את שיעורי הריבית בתריסר מועדים, יוכל לעשות שיגרה את הביקוש של הצרכן. עם זה, הבנקים, כבר מודאגים על-ידי תום המאזן של הלווים שלהם, נאלצים לטרוק את הדלת בפני לקוחות התאגידים שלהם.

יותר מכך, ארה"ב תלויה במידה הולכת וגוברת בהון הזר בכדי לממן את הגירעונות שלה, כי גירעונות התקציב והסחר שלה דורשות הזרמה פנימה הולכת וגודלת של הון זר. רשת החובות של ארה"ב לגורמים זרים עמדה, באמצע יוני 2003, ל-3000 מיליארד דולר (שמייצג 30% מה-תמ"ג[2] שלה) בכיוון העלייה. זה דורש הזרמה הולכת וגודלת של הון זר. עם הדולר תחת לחצים (הדולר איבד 17% בבסיס של משקל-מסחרי וירד ב-25% מול האירו משך 12 חודשים עד ליוני 2003), הזרמה כזאת כרוכה בספק. ההשקעות הזרות הישירות צנחו לפחות מ-50 מיליארד דולר בשנת 2002 מהגובה של יותר מ-300 מיליארד דולר בשנת 2000[3].

שרשרת ההתרחשויות שתוארו עכשיו, עם כלכלת ארה"ב לקראת תקופה ניכרת בצמיחה חלשה, לא תוכל לעבור בלי להשפיע על המשקיעים הזרים בשאלה האם הם באמת רוצים לתלות את הנכסים הדולרים שנצברו אצלם למימון גירעונותיה של ארה"ב. עם התצפית המעומעמת עבור הרווחים ועבור מימוש הנכסים באמריקה, הם עלולים להתחיל להחזיר את השקעותיהם למולדת באמצעות מכירה של דולרים – ובכך לשחרר זרימה של כוחות עד שהדולר לא יוכל להחזיק מעמד מולם. הצלילה השקולה בדולר, בשעה שהיא מייקרת את היבוא האמריקאי ומוזילה את הייצוא שלו ובכך מאפשרת עלייה מסוימת במחירים של מוצרים אמריקאים, תהייה מאוד אינפלציונית בהשפעותיה, עליה הממשלה לא תוכל להתגבר לאור התחייבויותיה לטובת הצמיחה האין-סופות של ההוצאות הצבאיות למען המלחמות התוקפניות שלה, אשר, בתורן, צמחו מתוך המשברים של ייצור היתר של האימפריאליזם. ה-FED ימצא כמעט בלתי-אפשרי להעלות את שיעורי הריבית, להגן על הדולר, כי, בכדי לנהוג כך, מול האטה בביקוש הצרכן, תדחף את הכלכלה עמוק יותר אל תוך המיתון. ה-FED ימצא את עצמו בין הפטיש והסדן עם הדילמה העגומה: "להעלות את שעורי הריבית בכדי להגן על הדולר ולהאט עוד יותר את הכלכלה, או לתת לדולר להתדרדר עוד יתר ולהסתכן במשבר פיננסי בינלאומי"[4].

כאשר יתרחש תסריט דומה, התולדות עבור הכלכלה של ארה"ב ושל העולם הקפיטליסטי יהיו לא פחות מאשר עצומות [גם אם עדיין לא מתרחש, הוא אף פעם רחוק מן האופק – הרפאל בראר].

מאז יוני 2003, גם הכלכלה של ארה"ב וגם זו של יפן גילו סימנים של צמיחה שהי, ושתיהן צפויות לצמוח ב-2% השנה (2004). מכל מקום, תחזיות אלה נשארות הנחות מפוקפקות בזמן שכלכלת ארה"ב ויפן, הפוגשות חוסר איזונים חריף, מוטרדות על-ידי בעיות איומות. במקרה של יפן, הפעם האחרונה שנובאו תחזיות של צמיחה מבוססת היה בשנת 2000, כאשר מדד ניקיי (Nikkei) עמד על שיעור כפול מהרמה הנוכחית. אבל, כאשר המיתון הגרוע ביותר מאז מלחמת העולם השנייה העמיק עוד יותר, הדיבורים האלה על הצמיחה נעלמו במהרה.

יפן סובלת מהתקף רציני של דפלציה[5] (אשר, בתנאי הקפיטליזם, היא בעיה כבעיית האינפלציה), עם ה-תמ"ג הדפלטורי[6] שמגיע למינוס 3.5% ברבע הראשון של השנה הנוכחית. מחירים שיורדים באופן כרוני מציבים שאלות קשות בנוגע להכנסות המיסים היפנים, בנוגע לחובות הציבור ולשלמות השיטה הפיננסית, העתידיות. "כאשר החובות הישנים צומחים ביחס יכולת העתידית לפרוע אותם, בסופו של דבר, המעמסה הופכת בלתי ניתנת לנשיאה נוספת", מבחין ה-Financial Times[7] נכונה. וכי, ה-Financial Times ממשיך, "כל עוד המצב הזה ממשיך, יפן עלולה לסבול מחוסר תפקודה של השיטה הבנקאית שנמצאת בסכנה מתמדת של גלישה אל תוך משבר מערכתי".

משך שנים, יפן התאמצה למצוא את דרכה אל מחוץ למיתון. כתוצאה מכך, היא חווה גירעונות מיסים שנתיים של 8% מה-תמ"ג שלה וגם יחס של קרוב ל-150% בין חובותיה הגולמיים לבין ה-תמ"ג שלה. הפער הזה מוכרח להצטמצם. האם הפער הזה צומצם על-ידי קיצוץ ההוצאות או על-ידי גידול המיסוי, ההשפעה מכך על הצמיחה ועל הביקוש המקומיים בעתיד יכולה להיות רק שלילית. רוב המשקיפים המעודכנים לגבי הכלכלה היפנית בדעה שהיא נמצאת אחוזה בין שלושת האיומים של חוב, דפלציה ודמוגרפיה, שלאורך זמן מולידים קיבולת צמיחה בשיעור שנתי חסר ערך לא גבוה מ-1%.

עם הכלכלה האירופית שלא זזה (סטגנציה) והכלכלה היפנית נאבקת נגד בעיות מחופרות, שיקום הכלכלה העולמית ממשיך להישען בצורה מסוכנת על מנוע אחד (צמיחה של ארה"ב) בה כבר נישען משך הרבה שנים – משהו שלא יכול להתממש לאור חוסר האיזונים הרציני עליו נבנתה הצמיחה של ארה"ב.

לא משנה איזה צעד שהמערכות כלכליות הקפיטליסטיות ינקטו בו, לא משנה לאיזה כוונון, מעודן ככל שיהיה, הממשלות הקפיטליסטיות ינהלו את הכלכלה שלהן, בסופו של דבר, הן חסרות אונים בהתמודדותן עם חוקי הברזל של הקפיטליזם, אשר, מחזורית, חוזרים ומתעמתים איתם בלבוש של משברים של ייצור היתר – כל פעם במידה מחריבה מקודמתה.

משבר ייצור היתר הוא משבר חשוך מרפא של הקפיטליזם שמוביל יותר ויותר להתנגשויות הסחר ולפרוטקציוניזם[8], אל אף הלשון השחצנית סביב פלאי הכלכלה העולמית הפתוחה המשווקת על-ידי הנציגים של המחנות האימפריאליסטיות היריבות והאידיאולוגים שלהם. המכס שארה"ב כופה על הפלדה המיובאת הוא סתם רמז על קצה הקרחון ורק אות של בשורת האסונות המתקרבים ובאים.

בעוד שמזמן לזמן, תוך ביטוים מילוליים, מתחייבים לשותפות עם ארה"ב, היריבים האימפריאליסטים שלה בכלל לא מרוצים ממהלך העניינים בעסקים בו האימפריאליזם האמריקאי דוחף אותם סביב ומאיים עליהם בזלזול. בהתחלתה של המלחמה האפגאנית, גרמניה הייתה מאוד לא מאשרת בנוגע לפיקוד על כוחות הזרים, כולל אלה המכונים כוחות השלום, ודרשה את ההפרדה של המשימה לשמירת השלום מזו של קיום צבאי של החופש (Enduring Freedom military mission) בניהול ארה"ב.

ברור שגרמניה ויפן לא נמצאים בעמדה המאפשרת להם להתגבר על ארה"ב, ולו רק בגלל שאין נשק גרעיני שרשותם. אבל יש להם את היכולת התעשייתית, הפיננסית והטכנולוגית בכדי להשיג את הנשק הזה. העוצמה הכלכלית שלהם צמחה במימדים ענקיים משך 50 שנים האחרונות. בעוד שאחרי מלחמת העולם השנייה, בזמן שיפן ואירופה שכבו ממש תשושות, עם הכלכלה והתעשייה שלהם הרוסות, ארה"ב בלטה כמעצמה אימפריאליסטית החזקה ביותר, האחרונה תפסה בלעדית על 45% מן ה-תמ"ג הגלובלי. זה, משולב עם הניצחונות של הצבא האדום, הניצחון של המהפכה הסינית, ועלייתו של המחנה הסוציאליסטי, הכניס פחד אלוהים אל תוך לבבותיה של הבורגנות האירופית והיפנית ואילץ אותה לקבל ללא עוררים את מנהיגות ארה"ב כדרך יחידה להימנעות בפני התמוטטות ולהתרחקות מפני רוח הרפאים של הקומוניזם.

המצב, מכל מקום, השתנה מקצה אל הקצה. בעוד שהכלכלה היפנית וזו של EU (האיחוד האירופי) פרצו קדימה, הכלכלה של US (ארה"ב של אמריקה), במונחים יחסיים, התדרדרה. בזמן הנוכחי היא מייצגת בערך 30% של ה-תמ"ג הגלובלי. כנגד, הכלכלה של EU מתקרבת למימדים הזהים לאלה של הכלכלה אמריקאית, ויפן, עם כל הבעיות שלה בעישור האחרון, נאמדת ב-15% של ה-תמ"ג הגלובלי לבדה. בכך זה ברור כי שתיהן, ה-EU ויפן, עם קיצם של ברה"מ ושל הגוש המזרחי, ותוצאת העלמות האיום של הסוציאליזם, נמצאות בעמדה המאפשרת להגיד לא ל-US והם אומרות את זה יותר ויותר. שתיהן, גם גרמניה וגם יפן, התעקשו על, והבטיחו את, זכותן להפעיל את כוחותיהן הצבאיות אל מחוץ לגבולות הלאומיים של כל אחת מהן.

הניגודים הבין-אימפריאליסטיים הגיעו לנקודת רתיחה בתקופה שהובילה למלחמה התוקפנית האימפריאליסטית נגד עיראק, בהתנגדותן הנמרצת ל-US ולבריטניה של צרפת וגרמניה במועצת הביטחון של האו"ם. ביחד עם הבעיות החריפות שניצבו מול כוחות הכיבוש בעיראק, הניגודים בין חלק מהארצות האימפריאליסטיות המובילות באירופה, מצד אחד, לבין האימפריאליזם של US מצד בשני, הוסיפו עוד יותר בהחמרתם.

באופן ברור, הולכים ונרקמים שלושה גושים אימפריאליסטים – עם US שמחזקת את התפיסה שלה על אמריקה הצפונית והדרומית, גרמניה במרכז ומזרח אירופה, ויפן באסיה של הים השקט – כהקדמה לחציית הנתיבים של כל אחד מביניהם וכאמצעי האחרון להכריע במלחמה את חציית הנתיבים עצמה.

אין אפשרות לקבוע כרגע אם גרמניה ויפן יפתחו את תחום הגרעין, ואם כן, מתי. מצידה, האימפריאליזם של US נחוש למנוע מהן לעשות כן. לחלופין, אין זה מחוץ לתחום הסבירות שאו גרמניה, או יפן, או שתיהן גם יחד יכרתו ברית עם רוסיה, אשר ברשותה את הנשק להתמודד עם US. בהקשר זה, כדאי לקחת בחשבון באופן ראוי לציון את העובדה שהקצלר שרודר (Shröder, ראש ממשלת גרמניה) סנגר למען הצטרפותה של רוסיה ב-EU וגם בנאט"ו, רעיונות אשר שניהם פגשו את התנגדותה של US מהסיבה המובנת מאליה שהם מקדמים קריאת תיגר לעליונות שליטתה בתוך נאט"ו.

לא משנה מה שהפרקליטים של התיאוריה האופורטוניסטית הקאוטסקיאנית, שעכשיו הוטבלה מחדש כתיאוריה של האימפריאליזם הקולקטיבי על-ידי האידיאולוגים הבורגניים ועל-ידי הרפורמיסטיים הבורגניים של היום בתוך תנועתו של מעמד הפועלים, מסוגלים להגיד, הגושים האימפריאליסטיים השונים מגמישים את שריריהם לקראת המאבק, לא בגלל איזו שהי כוונה רעה מצידו של חלק כזה או אחר, אלא מחמת המשברים שבאימפריאליזם ועקב ההתפתחות הבלתי שוויונית של הקפיטליזם, אשר דוחפים אותם בלי חלופות לעבר הכיוון הזה. זה בלתי נתפס שהאימפריאליזם היפני או זה הגרמני, אשר אף אחד מהם רוכש גישה עצמאית לנפט – המצרך ההזנה העיקרי ובאותו המידה גם של התעשיות וגם של מכונות המלחמה האימפריאליסטיות –, יתיר לאימפריאליזם של US לתפוס את מקורות הנפט של מרחב כל כך רחב הנמתח מהמזרח התיכון ועד למרכז אסיה, למענו המלחמות הנוכחיות באפגניסטן ובעיראק מיועדות בתכליתן המלאה.

בהתחלת אפריל 2002, איקירו אוזאווה (Ichiro Ozawa), מנהיג האופוזיציה של המפלגה הליברלית של יפן, קבע כי "אם יפן רוצה, היא יכולה לייצר אלפי ראשי נפץ גרעיניים תוך לילה אחת. ליפן מספיק פלוטוניום במפעלי כוח גרעיני שלה בשביל שלושה או ארבעה אלף כאלה. אם זה הוא מה שיקרה, אנחנו לא נוכנע לעולם במונחים של כוח צבאי"[9].

The Times של 8 באפריל 2002, אשר דיווח על קביעותיו של אוזאווה, הוסיף כי "בדרך כלל הפוליטיקאים היפנים מעדיפים להימנע מלהזכיר לעולם את היכולות הבלתי מעורערות של ארצם בבנייתו המהירה של מחסן נשק האטומי. תוכנית האנרגיה האטומית של ארצם ייצרה כמות גדולה של פלוטוניום טהור, לשימוש הכורים הגרעיניים שלה, מספיק בכדי שיתאים לבניית נשק האטומי. ליפן יותר מ-30 אלף קילו פלוטוניום, אשר מוערכים על-ידי מומחים ככמות מספיקה לייצור של 6 אלף יחידות של נשק גרעיני."[10]

אף על פי שקביעותיו של אוזאמה כוונו גלויות לסין וככל הנראה על מנת להדגיש את דאגת יפן בנוגע לצמיחת הכוח הצבאי של סין, העוצמות האימפריאליסטיות היריבות של יפן, במיוחד US, לא יכלו לפספס לשים לב, ולתפוס את המשמעות, של הביטויים האלה.

משך שנות התשעים, התדרדרות הדולר והתחזקות הין, עם התוצאה של הפסדים היפנים הענקיים בהשקעות ב-US, הפכו את היפנים ממאנים להשקיע בנכסים דולריים. מעל כל זה, בכנה אחד עם העודפים היפנים במאזני הסחר וזרימת ההון, ביחד עם העלייה הענקית של גירעונות US באותם המאזנים, נוצרו סכסוכי מסכר ללא תקדים בין US ויפן משך מספר שנים האחרונות. כל התדרדרות חדה בערכו של הדולר, ערך, שוב, שהוא מאוד תלוי בקלפים לאור העובדה ש-US זקוקה להלוות 2.5 מיליארד דולר כל יום מסכר בכדי לכסות את גירעונה המסחרי ולהמשיך לצוף, גורם ליפנים ולאירופים למשוך בחזרה את הקרנות מתוך US, מעצב שלב בו מתפתחת התמוטטות של השיטה המוניטארית שבה הדולר שימש כמאגר המטבע הבינלאומי. והתמוטטות כזו תהייה פשוט הקדמה למלחמת סחר חסרת מעצורים, אשר, בסחף שבה, צריכה להיות יותר מפחידה ויותר הרסנית ממה שהעולם יכול היה לראות לפני כן. ישנן סיבות מוצקות להאמין כי הסכסוך יכול לא להישאר בגבולות של מלחמת הסחר; שיוכל לגלוש לסכסוך חמוש של מימדים מפחידים שלא נראו כמותם – שכן "ההון הפיננסי וקרנות הנאמנות לא מצמצמים אלא מגבירים את ההבדלים שבשיעורי הקצב של החלקים השונים של הכלכלה העולמית. ברגע שיחסי הכוחות השתנו, איזה פתרון אחר של הניגודים אפשר למצוא תחת הקפיטליזם חוץ מפתרון הכוח"[11].

לכן, אין כל פלא ששנות התשעים מעידים על פרסום של לפחות חצי תריסר של רבי-מכר ביפן וב-US שחוברו על-ידי יוצרים בורגניים מכובדים, אשר לא רוכשים אפילו את אהדה הקטנה ביותר ללניניזם, שמנבאים את המלחמה הבאה בין ה-US לבין יפן.

הואיל וכך, ברור מתוך הנזכר לעיל שהמאורעות מתרחשות במהירות בכיוון שעושה את מלחמת הסחר, כהקדמה למלחמה אמיתית למען חלוקתם מחדש של תחומי ההשפעה הקיימים, של מקורות חומרי הגלם, ושל השווקים לייצוא הסחורות והממונות, יותר ויותר סביר אלא אם נבלמת על-ידי המהפכה. זה בדיוק בהקשר זה שאנחנו נאלצים לסקור את כל המלחמות והסכסוכים החמושים, מובלות על-ידי האימפריאליזם ובהשראתו, הגועשים מסביב לעולם.

האימפריאליזם של EU

מדורבנת על-ידי איבוד עמדתה השולטת בקולוניות לשעבר שלה, על-ידי מוגבלות של השווקים הלאומיים ועל-ידי התחרות החמורה מצידם של המונופולים האמריקאים והיפנים, הבורגנות האירופית, מקובצת בתוך ה-EU, מגבירה את מאמציה לבנות אירופה חזקה ומאוחדת, עם כלכלה עצומה ואדיר, מטבע משותף (היורו), מדיניות חוץ משותפת, מדיניות הגנה ובטחון אירופית – ESDP (European Security and Defence Policy ) –, שותפות של מערך תעשייתי וצבאי – MIC (Military and Industrial Complex ) [מאז דחייתה של החוקה האירופית במשאלי עם הצרפתי והולנדי, הפרויקט הזה נחל כישלון, אבל בכלל לא חוסל – הרפאל בראר].

במילים אחרות, לאירופה המאוחדת, שהבורגנות האירופית עושה את מיטב בכדי לברוא אותה, יש כמטרה ראשית את בריאתה של עוד מעצמה– אירופית – נוספת, עם שאיפות ויומרות משל עצמה להשתלט ולהכתיב מרות, בדיוק זהות לאלה של US.

לאור התמוטטותה של ברה"מ, והעובדה שכלכלת ה-EU היא עכשיו בעלת מידות כגודלה של זו האמריקאית ושה-EU אומדת על 20% מהמסחר העולמי, ההון הפיננסי של EU רואה מעט סיבות להתכופף בפני רצונותיו וגחמותיו של הון המונופולים של US – ההתפתחות הבלתי שווה של הקפיטליזם ועלייתה של EU, בינתיים, ככלכלה תחרותית לזו של US, שהבחינה בכך. וחובתו של הפרולטריאט האירופי להיאבק נגד ההשתלטות ותכתיבי המרות של כל מעצמה, לא רק נגד אלה של העוצמות האימפריאליסטיות האחרות, כמו ה-US.

כוח התגובה המהירה – RRF (Rapid Reaction Force) – המתוכננת של EU, של 60 אלף חיילים, מצוידת ב-400 מטוסים ו-100 אוניות, מסוגלת להתגייס תוך 60 יום ולפעול ללא תחלופות לפרק זמן הנמשך עד שנה, בעל קיבולת עצמאית (כלומר, עצמאית מנאט"ו) לשיגור כוחות לטווחים רחוקים מגבולותיה, תהיה לא פחות מאשר כוח צבאי אירופי מאוחד, ללא התייחסות האם יכונה כך, בתיאור הראוי לו, או לא. הכוח הזה, שקיבל תוקף בכינוס של שרי הביטחון והחוץ של EU בתאריך 20 בנובמבר 2001 בבריסל (Brussels), ומאז אושרר על-ידי פסגת ניצה (Nice), הולך להיות מחוזק עם כאלה אמצעים וכזה חימוש שיוכל להתפטר מכל החולשות שהתגלו על-ידי המלחמה התוקפנית של נאט"ו נגד העם היוגוסלבי באביב ובקיץ של 1999 – באותה המלחמה, גם השליטה הצבאית של האימפריאליזם האמריקאי וגם חוסר האונים האירופי היו שניהם רק יותר מדי ברורים, ורק יותר מדי כואבים עבור הבורגנות האירופית – במלוא השקיפות. כך שכוחות ה-EU יהיו מצוידים במטוסי תובלה, אוניות מטען, מערכות מדייקות של נשק מונחה, מערכות אלקטרוניות של איסוף מודיעין, מערכות תקשורת ובקרה. זוהי סופה ללא תקדים של האסטרטגיה הצבאית של המדינות ב-EU וזה מציין את ההתחלה של פרוד נאט"ו. זאת היא המציאות, לא חשוב איך בתדירות, ובכל אופן מודגש שהו, מנהיגי EU מבטיחים כי ברית נאט"ו נשארת אבן הפינה של ביטחון האירופי, או שהכוח הזה מיועד "לתרום לחיוניות של הקשר המחודש ושל השותפות האמיתית בין ה-EU ו-נאט"ו בניהול המשברים", כפי שהדו"ח על הביטחון מפסגת ניצה רוצה שנאמין. אף אחד, והאימפריאליזם של US פחות מכולם, משתטה על-ידי כאלה הכרזות. אין פלא, על כן, שוויליאם כהן, אז מזכיר ההגנה של US, הזהיר גלויות בערב פסגת ניצה כי נאט"ו תהפוך 'שריד למזכרת' אלא אם כן תוכניות ההגנה של EU יהיו קשורות באדיקות לנאט"ו. חששות US יכלו בקושי להירגע על-ידי ההצהרה לפנינו של מר שיראק בהתחלתה של פסגת ניצה:

"אם אירופה, בשביל סיבות משלה, רואה לנכון להתערב במקום בו US לא מעורבת, אז עליה להיות בעלת האמצעים בכדי לפעול כך.

"הרעיון הוא לא להחליש אלא לחזק את נאט"ו. הדבר צריך להתבצע בתיאום עם נאט"ו, אבל גם חייב להיות עצמאי."

פסגת ניצה אישרה את הקמתה של וועדה צבאית, של צוות צבאי של כמאה נציגים ושל וועדה פוליטית ביטחונית.

כאשר חוויאר סולנה, הנציג העליון של מדיניות החוץ והביטחון המשותפת – CFSP (Common Foreign and Security Policy) – של האיחוד האירופאי (EU), אמר שה-RRF "הוא לא מהלך בכדי לעשות מיליטריזציה ב-EU [לתת ל-EU צביון צבאי]" ושה-EU "לא בונה ברית הגנתית", אף אחד לא מאמין במילה בודדה מזה. אף אחד משתטה על-ידי מה שאחד האנליסטים מתאר כ-"רגשנות נפסדת באופן קיצוני על יחסים מיושנים ביותר של מלחמה-קרה"[12]. כל אחד יודע כי מר סולנה יקבל הקשבה בוושינגטון רק במידה שאירופה יכולה להניף את המשקל הצבאי שלה על-ידי תמיכה במדיניות החוץ שלה באמצעות כוח צבאי אמין. מסיבות מובנות, ה-EU, לפחות מזמן הנוכחי, מתמודדת עם שתי דרכים. מצד אחד, היא טוענת כי בניית הכוח הזה מהווה משמעות אסטרטגית אדירה, שמוסיפה שריר צבאי חיוני למדיניות החוץ, חסרת השפעה עד עתה, המשותפת שלה; מהצד השני, היא מתחייבת שהכוח הזה לא נושא השלכות כל שהן על נאט"ו. כל הדיבורים של דוברי ה-EU על ה-RRF, בהיותם תרגולים של "חלוקת הנטל של הצמרת" ועל אמצעי למען "איזון נטל הביטחון מ-US לאירופה" בהיסטוריה בת 54 שנה של נאט"ו, הם לא יותר מאשר שירה צבועה. רחוקים מלעבוד על משהו, הם רק משמשים להדגיש את העובדה שההצעות של EU מסתירות יותר ממה שהן מגלות – כפי שבמציות הן נועדות.

לא במפתיע, ממשל US, כמו כן אגפים פרו-US של הבורגנות הבריטית, מתנגדים להקמת ה-RRF. באופן מדויק ביותר, ב-,RRF הם רואים תוכנית מיועדת להביא לידי גמר את השליטה האמריקאית בנאט"ו, ואת התלות האירופית בטכנולוגיה ובקיבולות הצבאיות של US – ואולי להוציא לנאט"ו את העיניים ואת המעיים.

האמת היא שמאז סופה של ברה"מ, נאט"ו הפכה נטולת רלוונטיות עבור אירופה, בדיוק כפי שאירופה הפכה פחות חשובה לארה"ב. אפילו לפני מאורעות ה-11 בספטמבר של 2001 בניו-יורק ובוושינגטון, ריצ'רד פרלה, הנציג של ממשל ריגאן ומומחה ימני השאלות הביטחון הלאומי, בגילוי לב נדיר, הכריז: "הייתי אומר דבר אחד לבני הברית האירופים שלנו. הרגשת החירות משום שהם לא צריכים אותנו עוד היא הדדית. אנחנו לא זקוקים להם יותר כפי שהיינו צריכים אותם בעבר. הם כבר לא חיוניים להגנת האינטרסים שלנו בעולם."[13]

ה-US נחושה לכופף את NATO בשלמותו לאינטרסים של עצמה – תוך שהיא עוקפת אותו על-ידי בניית "קואליציות של נכונים", קואליציות של צייתן יש אומרים, על מנת לנצל אותן בכדי לסכל את התוכניות האירופיות בשביל RRF. ה-US שמחה להיות חלק של NATO או כל מוסד אחר כאשר היא יכולה להוביל ולהשתלט, אך מוכנה לבחור את יציאתה מהתחייבויות שמגבילות או מערערות את החופש שלה לפעולה – בסירובה להיות כבולה להתחייבויות צבאיות ופוליטיות ללא סוף כמו, למשל, בזמן המלחמה נגד יוגוסלביה.

צרפת, גרמניה והרבה ארצות ה-EU טוענות כי אם US מתעקשת בהתייחסותה ל-NATO כארגז כלים ממנו לבחור ולמיין, מצידן הן לא יכולות עוד להשעין את ביטחונן על מסגרתו. הן מתנגדות למשנת US החדשה של עליונות ללא מגבלות, של מלחמות מנע הנלחמות על-ידי קואליציות של נכונים ומזומנים – של מתרפסים, של כנועים, של מאולצים ושל משוחדים – תחת המנהיגות והפיקוד של US, עם השתנות מדיניות החוץ והביטחון משותפת של EU על פי המטרות של US. לקריאות הטריות של US למען תמיכת האו"מ עבור צבאות הטרודים של הכיבוש האנגלו-אמריקאים בעיראק, התשובה הצרפתית והגרמנית הייתה: תעזבו את המתקראת קואליציה לסדר את הבלגן של עצמה; למה שהארצות האחרות צריכות להעניק את גלימת הלגיטימיות של האו"מ לפעולות של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי?

חוץ מזה, הוצאות צבאיות US שנתית עד 380 מיליארד דולר – 4% של ה-תמ"ג שלה – הן כפול מהוצאות הצבאיות של כל חברי NATO האירופים גם יחד. בנוסף לכך, חברי NATO האירופים לא אורזים את המכה הצבאית ברמה היחסית להוצאותיהם הביטחוניות, היות ועדיין חסר להם נשק התקפי מדויק, ציוד לחימה אלקטרוני ומודיעיני, הגנה מפני טילים ומערכות של תנופה אסטרטגית.

אין פלא, אז, שפיננשיאל טיימס, במאמר מערכת שלו, של 8 בפברואר 2002[14], הבחין נכונה כי " … התפקיד והמבנה של NATO נמצאים בספק כמו שאף פעם היו" תוך תוספת כי החודשים האחרונים ראו " … ערעור ברלוונטיות של NATO והשפלה בחבריה האירופים. ב-12 בספטמבר, בפעם הראשונה, הם התחננו להסכם NATO של הגנה עצמית הדדית, רק בכדי שוושינגטון תתייחס למהלך שלהם כמעשה סמלי של סולידריות. אחר כך, מאמצים לבנות גשר חזק יותר בין הברית לבין מוסקבה נתערערות על-ידי ה-US".

בזמן שהם מציגים פנים אמיצים בפני הציבור באומרם שנאט"ו "היא העמוד המרכזי" של הברית הטרנסאטלנטית, חברי ה-EU הם במרירות ספקניים בהקשר ל-NATO. "מצב הרוח בקרב קובעי מדיניות ודיפלומטים בבריסל", כתב הפיננשיאל טיימס של 10 במאי 2002[15] "הייתה לעיתים נדירות כל כך קודר. המטה הכללי הנוצץ של האיחוד האירופי רואה את הזרמים המוכרים של אנטי-אמריקאניות שופעים בזריזות. השיחות על המצב של היחסים הטרנסאטלנטיים זרועות שפע אזכורים של יהירות וחד-צדדיות".

כמו כן, האירופים, מצידם, נחושים לעמוד על עצמאותם. חילופי דברים החריפים בין הממונה לענייני החוץ של EU, Chris Patten, ומזכיר המדינה של US, Colin Powell, בנוגע לעוצמה הצבאית והחד-צדדיות של וושינגטון זירז את ההבהרה שהיחסים בין US לבין EU נכנסים לשלב חדש של חשדנות ושל חוסר אמון. בזמן הבחירות הגרמניות הכלליות של ספטמבר 2002, השרה הגרמנית לשעבר, Herta Daubler Gemelin, השוותה את מדיניות הנשיא של US, Bush, לזו של היטלר. הקואליציה של הקנצלר שרודר (Schröder) נבחרה עוד פעם על בסיס התנגדותה למלחמת עיראק שאז תוכננה על-ידי US. דברים שכאלה היו בלתי אפשריים לא יותר מאשר כמה שנים לפני כן, כאשר מדיניות החוץ הגרמנית הייתה מאופיינת על-ידי הכנעה מלאה לרצונותיה של US.

מן המפורסם שהמזכיר הכללי הראשון של NATO ציין כי הברית הצבאית נוצרה בכדי להחזיק את הרוסים החוצה, הגרמנים למטה והאמריקאים בפנים. ליתר דיוק, מאז הביסוס ההתחלתי ולאורך קיומה של NATO, היגיון האישוש התמצה בתחזוק השליטה של ה-US ובהתרתם של האירופים בצד, אם לא בנפרד. במידה שה-US השאילה איזה שהו צידוד למען שילובם של האירופים, צידוד כזו הייה תמיד מותנה בכך שהשילוב יתרחש במסגרת NATO, אשר ה-US עמדה שולטת בה. אף לא פעם אחת, ה-US חפצה לראות את התרוממותה של אירופה בעלת עוצמה כלכלית וצבאית שווה, כי אירופה כזו יכלה להשתמש בעוצמתה בנתיבים הפוגעים באינטרסים האמריקאים.

סידור זה פעל כל עוד ארצות אירופה (וגם יפן, לאותו העניין) האימפריאליסטיות היו חלשות מבחינה כלכלית ואת עצם קיומה של ברה"מ אילץ אותן לתור אחרי חסותה של US. עם עליית העוצמה הכלכלית של אירופה (ושל יפן), ההיעלמות של ברה"מ לשעבר והתדרדרותה היחסי של US, התנאים לטובת השליטה של US נעלמים במהירות. ההתלכדות הקודמת של הגוש האימפריאליסטי מפנה את הדרך להתפוררות מואצת.

המאורעות שהובילו למלחמה האימפריאליסטית האנגלו-אמריקאית נגד עיראק רק שימשו להאיץ את התפוררות NATO. אף על פי שהיא לא הייתה הגורם, מלחמת עיראק נהייתה להזדמנות והתירוץ לבקיעה דיפלומטית בין US ו-UK (ברטניה), מצד אחד, לבין וארצות שונות של EU, במיוחד גרמניה וצרפת, בצד השני. האינטרסים השונים של שני מקבצים האימפריאליסטיים, – לא איזה שהי נקודת עיקרון, וגם לא אהבת השלום, הדמוקרטיה או החירות מצידם של אחד מהמקבצים האלה –, אילצו אותם לתפוס עמדות מנוגדות, עם התוצאה של כמעט-התמוטטות NATO במהות אם לא בצורה.

הריב בין שני המקבצים האימפריאליסטים האלה על עיראק סיפק לנו את ההוכחה הפסקנית שהביטחון האירופי והביטחון האמריקאי הם לא עוד בלתי-נפרדים כפי שהם היו לפני התמוטטותו של האיחוד הסובייטי. פרשנים בורגניים יוקרתיים ומיושבים לא חושבים יותר במונחים של הישרדות NATO, בכלל לא במונחים של אובדן המגבלות – תוך תקוות שווא שסוף NATO ילבש צורה של היפרדות ידידותית במקום גירושים מכאיבים. מחרחרי-אשליות אלו "שוכחים", בוודאי, שהעקרונות המנחים את מדיניות US של ימינו, מדיניות מובלת על-ידי משברים אימפריאליסטיים נחרצים וחשוכי-מרפא של הייצור העודף, העמידה את וושינגטון במסלול ההתנגשות, לא רק עם אומות ועמי העולם המדוכאים, אלא גם עם המעצמות האימפריאליסטיות היריבות, אירופה במיוחד.

הגישה השתלטנית, שחצנית ולגמרי חצופה אשר אומצה על-ידי הנציגים של האימפריאליזם US, רחוקה מלאלץ את שאר העולם להתיישרות כנועה, פשוט עוררה תרעומת, התנגדות ואופוזיציה מצידה של אירופה. במאמר ב-Financial Times של 13 באוגוסט 2003, מר Christopher Layne, מחבר הספר על 'אבידות המלחמה' (Casualties of War), עקב ביקורו אצל משהו בלימודי מדיניות החוץ במכון CATO בוושינגטון, הפריך את האמונה הכוזבת של ממשל בוש כי השליטה האמריקאית היא עובדת החיים הבינלאומיים שלא ניתנת לערער אותה. זה לא כך, אומר מר Layne, כי היא מזינה התנגדות. אם התנגדות זו מתחוללת, הוא מוסיף, ממשל בוש לא ייזכר "על שחרור בגדאד, אלא על כך ששלהב את ההתנגדות הבינלאומית נגד העוצמה האמריקאית. ההכתרה העצמית של בוש ב-'ניצחון' על עיראק יכולה להתבהר כגורם אשר ניתץ את עמודי התווך של מסגרת הביטחון הבינלאומית אחרי 1945: שדחף לגירושים טרנסאטלנטיים מרים; כמניע אשר המריץ את איחודה הפוליטית של אירופה; וציין את התחלת הסוף של עידן העליונות הגלובלית של US"[16].

בהיותם לא ממסוגלים לקלוט בהבחנה מלאה את הכוחות להביאו לנקודת שבירה את היחסים בין בני הברית האימפריאליסטים לשעבר, אבל תוך תחושה שמשהו השתבש בצורה חמורה, המנתחים הבורגניים מבטאים את הרגשתם המבשרת רעות שאם וושינגטון לא לומדת לתרגל איפוק ולגלות מחדש את סגולות השותפות והרב-צדדיות, בני-ברית מנוכרים יהפכו ליריבים ישירים. במקביל לכך שהם לגמרי מודעים מן העובדה שהברית האטלנטית נשענת היום בחצץ של בגדאד, אבל תוך כדי כך שהם לא מסוגלים לתפוס את המשמעות האמיתית של התופעה אשר הובילה להתקבצויות אימפריאליסטיות נפרדות, הפרשנים האלה נצמדים נואשות להשליותיהם, באמצעות מלמולי דרשות צדקניות כי קץ הברית יכולה להניח את היסודות לטובת יחסים אטלנטיים יותר בשלים ומאוזנים דרך עשיית המנהיגים של US לערניים בנוגע ל-"צעדים שגויים' שלהם ודרך כפיית הדחיפות באיחוד מעמיק יותר על חברי ה-EU, שהם בעצמם היו כל כך חלוקים סביב מלחמת עיראק, ובכך להסב את ה-EU לשותף פעיל ומכובד של US.

דבר אחד עליו כולם מסכימים, מכל מקום, הוא שגורל הברית האטלנטית נחרץ וגם, היות וכך, שהאופציה של אירופה אטלנטיסטית לא קיימת יותר. את זה הובחן היטב על-ידי הבורגנות של צרפת ושל גרמניה; גם זו של פולין ושל חברי "אירופה החדשה", של ראמספלד (Rumsfeld מזכיר ההגנה לשעבר של ארה"ב), יבחנו את זאת היטב, כי הם לא יכולים להתעלם מן המציות לאורך זמן. יש להם לחלופה מעטה חוץ מלבחור ב-EU חזקה, על אף המאמצים האדירים של וושינגטון המכוונים לסכל את איחוד ה-EU ולזרוע פיצולים בין חבריה.

מלחמת עיראק עוררה את הבורגנות האירופית לפעול לתמיכה של העוצמה הכלכלית שלה עם כוח צבאי. על משענת הציר הצרפתי-גרמני, מתגבש משקל-נגדי ל-US ממש מול עינינו. למעשה, כבר בשלב בו כמעט עמדה מלחמת עיראק להיות מוכרזת על-ידי נשיא US, בוש, צרפת, גרמניה, בלגיה, ולוקסמבורג, למורת רוחה של וושינגטון, נפגשו בבריסל בסוף אפריל בכדי להניח את היסודות של קיבולת הגנה עצמאית של EU. בזמן שראש ממשלת לוקסמבורג, קלוד ג'אנקר (Claude Juncker), הצהיר לצורכי הציבור שהמיני-פסגה שלהם היא "בשום פנים ואופן אנטי-אמריקאית", ג'ק שירק (Jacques Chirac), נשיא צרפת, לא השאיר ספק שהתכלית הברורה והמפורשת מאחורי המהלך הזה התמצה ביצירה של מערכת בינלאומית רב-קוטבית דרך כינונו של גוש צבאי אירופי עצמאי מן, וכמתחרה של, NATO. דעות דומות מקודשות בטיוטה של חוקת של הוועידה על אירופה, אשר נוקטת אמצעים בכדי שהמדינות החברות ישתפו פעולה ברמות צבאיות כאמצעים ליצירת "מחויבות לביטחון הדדי, שיהיה פתוח לכל חברי האיחוד".

אפילו האימפריאליזם הבריטי וממשלת העבודה האימפריאליסטית, שהיא בת-ברית של US במלחמה על עיראק ואשר, ביחד עם US, עשתה הכול בכדי לגרום סדק בתוך EU לכיוון אירופה ה-'ישנה' וה-'חדשה', הרפתקת עיראק יכולה להתברר כי זו תהיה הפעם האחרונה שהאימפריאליזם הבריטי צידד ב-US. המעמד השולט הבריטי עומד פנים אל פנים מול בחירה נוקשה: או לקבל את מערכת היחסים של כפיפות מושלמת לאימפריאליזם ה-US או לשחק את התפקיד של כמעט-שווה עם גרמניה וצרפת בבניית קוטב של עוצמה אירופי כמשקל נגד לאימפריאליזם של US. במאזן ההסתברות, סביר יותר מאשר לא כי הבורגנות הבריטית תעדיף את המחנה של EU כמכשיר להגשמת האינטרסים האימפריאליסטיים של עצמה. בכתיבה רק שבוע לפני תחילתה של מלחמת עיראק, מרטין וולף (Martin Woolf), פרשן ומנתח לגמרי ריאקציונר אבל בעל קלטה חדה, כתב כי " … איחד אירופי יכול להיות למעשה קרוב יותר מכפי שסבורים רבים, כתוצאה של האסטרטגיה של מר בלייר. ה-UK היא כבר לא מהווה יותר גשר בין ה-US ואירופה אבל עכשיו היא עוגנה, על-ידי בחירתו של מר בלייר, בקצה של ה-US. אם ההחלטה הזו, ננקטה נגד שאיפותיהם של חלק גדול של המפלגה שלו עצמו ושל הארץ, נתפסת כנועדת להיות אסון, מדיניות UK לטווח ארוך שהתיישרותה עם ה-US תגיע למבחן בנקודת שבירה. אחת התוצאות יכולה להיות סוף הקריירה של מר בלייר. תוצאה אחרת יכולה להיות בהחלטת האליטה הבריטית [כלומר, המעמד השליט הבריטי – LALKAR] כי הביטחון נשען עכשיו ביחד עם הקואליציה של המשקל הנגדי. זו, בתורה, תגביר במידה רבה את הקיבולת ואת הנחישות של אירופה ליישם מדיניות עצמאית"[17].

יש הרבה מחשבה ותוכן בהערה למעלה של קר וולף. עם הכוחות האימפריאליסטים האנגלו-אמריקאים תחת התקפה קטלנית יום-יומית מצד ההתנגדות העיראקית, המלחמה נגד עיראק הופכת יותר ויותר לאסון ואך ורק להולמת, עקב כך, לספק את ההזדמנות למען שינוי בסיסי בתוך, והתיישרות מחודשת של, אבן הפינה של מדיניות החוץ של האימפריאליזם הבריטי, דהיינו, הברית האדוקה שלה עם, וכפיפותה ל-, ארה"ב – מדיניות  שהאימפריאליזם הבריטי התמיד בה כל כך בעקשנות מאז משבר סואץ של 1956 אם לא מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה. הריבים בין ה-US וה-EU הם לא מתרכזים ב-NATO בלבד. הם חובקים רשימה מלאה של נושאים רציניים המשתרעים מדחייתה החד-צדדית של הסכם על התחממות כדור הארץ בקיוטו על-ידי US, דחייתה של טיוטת ההסכם על הנשק הביולוגי, סירובה לחתום על ההאמנה למניעת ניסויים גרעיניים, בנוסף להסכם המוקשים היבשתיים, דחייתה של בית הדין הבינלאומי הפלילי, ועד לנחישותה להתקדם בתוכנית ההגנה לאומית של טילים בין-יבשתיים שלה, המצב במזרח התיכון, הרטוריקה של ממשל US על להביס איזה "ציר רשע" – צפון קוריאה, אירן ועיראק –, שאיפות הביטחון העובריות של ה-EU אשר, רחוקות מלהיות נסבלות (נעזוב בצד – להיות מבורכות בחמימות), פוגשות את ההתנגדות החריפה של וושינגטון, וצמיחתו של הפרוטקציוניזם המסחרי במדיניות הסחר של ה-US. אחר כך יש את אותה החקיקה הביתית כמו חוק הסנקציות על אירן ועל לוב, וחוק Helms-Burton, המחפש להעניש את החברות הזרות אשר משקיעות בקובה ובלוב, שמתגרה באירופה וביפן. יותר ויותר, החברות האירופיות והיפניות משקיעות באצות אלו, תוך התרסה גלויה כלפי ה-US וכלפי התאגידים המאוכזבים של US, אשר הפסידו 20 מיליארד דולר בשנת 1995 לבדה כתוצאה מכך[18].

אחר כך יש את ההתמודדות המעורפלת על התבואות בעלות שינויים גנטיים, עם ה-US, בתמיכתן של תריסר ארצות אחרות, היוזמת נקיטת אמצעים במסגרת ארגון הסחר העולמי (WTO) נגד החרמת ה-EU של תבואות עם שינויים גנטיים – פעולה שחייבת להסתיים בהתנגשות, המשלהבת באירופה רגשות אנטי-אמריקאיים, גורמת להתדרדרות נוספת ביחסים בין US לבין EU, ומסתכמת בסחרור של תגמולים במידות כנגד מידות.

בנוסף לכך, הוראות ה-WTO נגד התרשים של סחר חוץ לתאגידים – הקלות מס לטובת התעשיות הענקיות של US, כמו בוינג וקטרפילאר – ונגד הסנקציה של EU בערך של 4 מיליארד דולר, המשפיעות על 1800 סחורות בקירוב של US, ביכולתן לפגוע ביצואנים של US. בזמן הנוכחי, ה-US נמצאת בהפרה של 6 הוראות נפרדות של WTO.

מנתחים בורגניים חדי תפיסה מעירים יותר ויותר על צבירת התנועה לכוון הפרוטקציוניזם, בציונם כי המלחמה הכלכלית בין המעצמות הכי גדולות הקדימה בהרבה את מלחמת העולם השנייה. הליברליזם של המסחר הרב-צדדי מתערער באיטיות ובנחישות. סבב השיחות על המסחר בדוהה (Doha) הונחת עקב קיפאון המשא ומתן סביב הסובסידיות לחקלאות, שבא לאחרי קיפאון דומה וקודם גם סביב מחלוקות על תרופות וגם סביב התניות על סחר לארצות המתפתחות. מונע להתייאשות על-ידי ההתפתחויות האלה, פיליפ סטפנס (Philip Stephens) כתב בעיתון Financial Times של 4 באפריל 2003 כי מתבצע פירוק של המבני-על עליהם תלוי, בספו שלדבר, את "הניהול הרב-צדדי היעיל" על-ידי האדמיניסטרציה של בוש. על האמון ההדדי, המכריע כל כך בסחר ובהזרמות ההון, בין המעצמות הגדולות מתבצעת הריסה, כי אנחנו "חיים בעולם היכן הנשיא של US יסרב לקבל את שיחות הטלפון של העמיתים שלו בגרמניה ובצרפת", מקונן מר פיליפ סטפנס. בהמשך, הוא כותב, "במילים אחרות, הוזכר לנו בפעם נוספת שהחלקים הנעים של השיטה הכלכלית הבינלאומית דורשים את השימון הקבוע של שאיפה ואמון משותפים. בשימת לב לאמריקאים ולאירופים צועקים אחד אחרי השני מעבר הים האטלנטי מוביל אותי לחשוש כי, במקום זה [השימון הקבוע – אנג'לו], אנחנו מתקדמים לקראת התרסקותם הענקית של מנגנוני השיטה. כלכלת העולם עומדת כבר מול ההתדרדרות המתוזמנת הראשונה מאז שנות השבעים. האי-וודאות המובטחת על-ידי מדיניות החוץ לך-על-זה-לבדך של US יכולה באמת לפול אל תוך המיתון"[19].

מהמשפט האחרון הזה ברור כי, בדומה לכמעט כל המחברים הבורגניים, מר סטפנס רואה דברים מעורבבים במהופך – את העליונים למטה ואת התחתונים למעלה. במקום המשבר של ייצור היתר והתוצאה של מיתון המביא לידי סכסוכים בתחום המסחר ובתחומים אחרים, דווקא האחרונים הם מיוצגים כגורם של הקודמים. שיהיה מה שיהיה, מר סטפנס הוא מדויק לחלוטין בהבחנתו כי " אנחנו מתקדמים לקראת התרסקותם הענקית של מנגנוני השיטה" – יופמיזם (לשון נקייה) נפלא עבור עימות מיסחרי וצבאי נורא ואיום בקרב המעצמות האימפריאליסטיות המובילות בתקופה המתקרבת ובאה.

כאילו כל זה עדיין לא מספיק, ה-EU החליט חד-צדדית להתערב בסכסוך שברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בלי לערב את NATO. לפי Financial Times של 15 ביולי [20]2003, " … וושינגטון חושדת שהייתה זו צרפת אשר דחפה את ה-EU להתערב בבוניה, ללא השפעות מצידה של US". כך ניתן לראות כי ה-EU מתעמת ברצינות עם ה-US על עושר המחצבים של קונגו, באותו הזמן שהיא (EU) מחזקת את תפיסתה בארצות הבלקן היכן נאמדת ב-80% של 25 אלף חיילים תחת הנהגת NATO בקוסובו ושל ה-12 אלף חיילים בבוסניה. מודאגת מההתפתחויות הללו, ה-US, ב-3 ביוני 2003, חסמה את תוכניות ה-EU להשתלט על "שמירת השלום" בבוסניה בשנה הבאה, תוך שהיא (US) מציגה סיבות ביטחוניות והתמשכותן של בעיות עם פושעי מלחמה כתירוץ.

מאחורי כל זה, וכמעט שלא הבחינו בו, מתרחש מאבק זועם ביותר בין האירו לבין הדולר למען המיקום של המטבע המוביל בדירוג עולמי – בהתנגשות שלא תמצא את פתרונה בשיחה על כוס קפה. במוצא האחרון, עניינים כאלה מוכרעים על-ידי הכוח, שזה בדיוק הסיבה אשר בגללה ה-EU עסוקה לבנות מערך צבאי ותעשייתי משל עצמה.

בניית המערך הצבאי והתעשייתי של EU

מול הבריונות וההשתלטות של US, ה-EU נוקטת במספר צעדים הנועדים לשמור על האינטרסים של הבורגנות האירופית, תוך צמצום תלותה ב-US ותוך חיזוק עמדתה למניעת מאבק אכזרי בין הגושים האימפריאליסטים, המדורבן על-ידי המשבר האימפריאליסטי.

בתחום החימוש, בדיוק כפי שה-US הולידה, באמצעות סידרה של מיזוגים בתקופת העשור האחרון, אף שלושה יצרנים ענקיים של נשק – Boeing, Lockheed Martin, Raytheon – באירופה, מהצד שלה, גם כן דרך הרציונליזציה למשך החמש השנים האחרונות, בנתה שני תאגידים ביטחוניים ענקיים – BAe Systems בבריטניה ו-EADS באירופה, האחרון בהיותו בנוי על-ידי המיזוג של DASA הגרמני, CASA הספרדי ו-AERO SPATIALE הצרפתי. כל אחד מהחמישה המונופולים האלה מכניס תשואות גדולות מ-56 מיליארד דולר שנתיות. BAe ו-EADS נמצאים במצב המאפשר להם להתחרות עם המקבילים שלהם ב-US, וגם, אם יתמזגו, כפי שטוב מאוד יכול להתרחש, הם יכולים להגיע לעמדה כזו המאפשרת להם לדחוק  כהוגן את היריבים שלהם ב-US אל תוך תחרות חריפה ביותר. הם כבר שותפים AIRBUS (עם 80% בעלות לטובת EADS ו-20% ל BAe) ופועלים במשותף סביב כמה תוכניות אזרחיות וצבאיות. ל-EADS 13 אלף מועסקים בבריטניה – כוח העבודה השלישי בגודלו של בריטניה[21].

בכדי להלום את ההרקולס C-13J של Lockheed Martin ואת מטוס התובלה C-17, גדול יותר ויותר יקר, של Boeing, הקונסורציום של AIRBUS מייצר את מטוס התובלה A400M. בכדי להלום את Amram תוצרת Raytheon (טיל אוויר-אוויר מתקדם, בטווח בינוני), שנרכש על-ידי 23 חילות אוויר, ה-RAF כלול, הקונסורציום של Meteor מפתח טיל חדש משל עצמו. ועוד יותר חשוב, ממשלת בריטניה, שבאופן רגיל נוהגת ספקנות יתרה כלפי ה-EU וידידות יתרה כלפי ה-US, בישרה, דרך הכרזה בפרלמנט ב-16 במאי 2000 על-ידי שר הביטחון Geoff Hoon, על עסקת חבילה בשווי של 5 מיליארד פאונד הנועדים לצייד את ה- Eurofighter[מטוס קרב Typhoon EF-2000], תוך כדי פיתוחו על-ידי קונסורציום אירופי, עם טילים של Meteor האירופי – כל זה תחת הלחצים של נשיא ה-US לשעבר ביל קלינטון ושל מזכיר ההגנה שלו. וויליאם כהן, שניסו לשכנע את בריטניה על מנת שהיא תקנה את הטילים של  Raytheon ובצירוף של כל מיני המתקות אל תוך המקח והממכר.

באופן ראוי לציון, לקראת ההחלטה של הממשלה הבריטית, הקונסורציום של Meteor הריץ מבחר פרסומים. אחת המודעות, מכוונת להשפיע על החלטת הממשלה, הציגה טייס עם הכותרת: "הוא סיכן את חייו למען פוקלנד, כוויט וקוסובו. הדבר האחרון שהוא צריך זה איום מאריזונה". המסר היה ברור: שה- Eurofighterחמוש עם טילי Raytheon מיוצרים בטוקסון, אריזונה, לא מתאימים ל-Meteor בשעות הקרב. המלצות מן הסוג הזה הן נדירות בתחום תעשיית הנשק, בדיוק כפי שבדרך כלל יוצרי המטוסים האזרחיים לא מטילים ספקות על בטיחות מתחריהם תוך חשש מכרסום באמון הציבור בתעשייה.

אירופה מייצרת שלושה מטוסי קרב משל עצמה. בנוסף ל- Eurofighter, יש גם את ה- Gripen השבדי ואת ה-Rafale הצרפתי. מעל האמונה שמטוס אירופי צריך להיות חמוש בטיל אירופי, השתררה דאגה שתלות בטילים של US תחסל את סיכויי הייצוא של ה-Eurofighter. בגלל זה ההחלטה לצייד את ה-Eurofighter באמצעות ה-Meteor.

ה-US הפכה עד כדי כך מודאגת מהניסיונות של ה-EU לבניית כוחות עצמאיות מ-NATO, שגייסה תוכניות-נגד משל עצמה עבור היחידה הצבאית של NATO, בשם כוח תגובה של NATO (NRF –NATO Reaction Force) להתחרות מול ה-RRF של EU, עם המטרה הראשית לדחוק את ה-RRF לתפקידים שגרתיים של שמירת השלום. ההצעה הוגשה על-ידי ה-US בפסגת NATO של נובמבר 2002.

לכן זה ברור במידה גדושה כי, דרך הזרמת הרכישות ודרך ההתארגנות המסיבית המתחדשת של התעשייה הביטחונית, הבורגנות האירופית, שהתלקטה בקבוצת ה-EU, עסוקה בבנייתה של מערך תעשייתי צבאי (MIC – Industrial Military Complex) עצום בכדי להלום את זה של ה-US ועסוקה לרענן את כוחותיה החמושים, לצייד אותם בנשק מדייק, להביא אותם ליכולות פריסה נטולות קשיים,  ולבער את אותן החולשות שנעשו כל כך מכאיבות בהזדקרותן משך המלחמה בקוסובו. במילים אחרות, הבורגנות האירופית עסוקה להפוך בעלת שיניים את מדיניותה המשותפת – גם את זו הביטחונית וגם את מדיניות החוץ שלה – על-ידי חיזוקה באמצעות תעשייה ביטחונית יעילה ובאמצעות טכנולוגיה חדישה. על אף המכשולים הזמניים שנוצרו על-ידי המחלוקות ב-EU סביב עיראק, המהלך הזה של ההתפתחות מקובע להמשיך.

תחרות פראית בתחומים נוספים

במקביל לפעילות בתחום הצבאי הזו, ה-EU מקימה מאבק סוער בכל תחום אחר וזה תוך שהיא מערערת את עליונות השתלטותה של ה-US. ה-Airbus של האיחוד האירופי נעול לתוך קרב פראי למען ההובלה של 65 מיליארד דולר (45 מיליארד פאונד) שנתיים בשוק העולמי של קווי טיסה אזרחיים מול ה-Boeing של US.

בסוף מרץ 2002, ה-EU החליטה ללחוץ קדימה עם הפיתוח של מערכת גלילאו לניווט לווייני על חמתם של המתנגדים מ-US. המערכת של EU, אשר תתחרה נגד המערכת הממקמת הגלובלית (Global Positioning System –  GPS – שגם היא מערכת ניווט לוויינית) של הפנטגון, מערכת השואפת לזהות במדויק במסגרת המרחק של 10 מטראת העצמים על פני כדור הארץ מן האנטארקטיקה ועד הקוטב הצפוני, רוצה להבטיח את עצמאותה מהמערכת של US. היות ולמערכת יישומים גם צבאיים וגם מסחריים, ה-EU לא רוצה להסתמך על רצון הטוב של צבאות ה-US, אשר השעו את שירותי ה-GPS בתקופתה של מלחמת המפרץ הראשונה. נשיאה של צרפת, ז'אק שיראק, הצהיר גלויות כי ללא גלילאו, אירופה תהפוך לצמית של אמריקה. פרנציסקו אלבארץ-קאסקוס (Francisco Alvarez-Cascos), שר הפיתוח של ספרד, אשר מילאה את תפקיד יו"ר אסיפת ה-EU שהחליטה להתקדם עם המערכת הלוויינית העצמית, אמר: "השאלה השנויה ממש במחלוקת היא לא אם זה הוא פרויקט צבאי או אם זה פרויקט אזרחי, אלא אם ה-EU הולכת להיות ריבונית באופן מלא או שהיא תהפוך לשוק משועבד של 350 צרכנים", בהוסיפו כי לאירופה "אי תסביך" בנוגע להתגוננות על עצמה[22]. ה-US, מהצד השני, הביעה דאגה כי הפרויקט האירופי יכול להציג "אתגרים רציניים עבור ברית NATO".

הצירוף של החד-צדדיות ה-US ושל המלחמה האפגאנית סיפק את ההוכחה ההתחלתית, דרך סבך ההקשרים של המטוסים החמסניים, של הטילים החכמים ושל כוחות קרקע המיוחדים – המשתמשים כולם בטכנולוגיה לוויינית – כי החלל באמת הבשיל לבחיר בעידן שלו. השיעור המועיל הזה לא אבד בפני האירופים, היות והם הבחינו כי המשמעות של הטכנולוגיה הזו היא עד כדי נחיצות בגישה עצמאית מצידם לטכנולוגיה הזו. והדרך היחידה בה הם יכלו לרכוש אותה חייבה אותם לשלב את משאביהם, לא במידת האמצעים שארץ אירופית בודדה השיגה בעצמה, בכדי לממן את הטכנולוגיה בחלל. חוץ מהיישומים הצבאיים המובנים שלה, הטכנולוגיה הזו תהיה בקרוב, או נכון יותר, היא כבר, מכריעה בבקרת התעבורה האווירית, בניהולה של זו המצטופפת בכבישים, במעקב אחרי רכבות ומלאי מתגלגל אחר, ובפיקוח על נתיבי האוניות ועל צנועות האוניות בלב ים.

כזו היא הקיבולת המהפכנית של הטכנולוגיה הזו, ש-US השקיעה כל מאמציה בה על מנת לחסל בתחומה את כל יריביה. בדיוק ברדיפה אחרי היעד הזה שבשנת 1996, נשיא ה-US של אז, ביל קלינטון, החליט לאפשר חינם אין כסף לכול אחד את זמינות של אותות התדר של מערך ה-US, ובכך להפוך חסר לכאורה כל ערך עבור האחרים, ועבור ה-EU במיוחד, את בנייתה של רשת מתחרה. האירופים לא תומרנו, כיוון שאם ה-GPS הייתה נשארת הרשת היחידה, כל ההתמקמויות הגלובליות יכלו רק להיות מושפעות על-ידי ה-US, עם התוצאה שאם ה-US, למשל, מחליטה לחסום איזה מכירת מטוסים צבאיים או אזרחיים של האירופים, כל מה שצריכה לעשות הוא לאסור את השימוש של מערכות בקרה ה-GPS למערכת הממקמת של המטוסים. הדבר שקול למצב בו האירופים או אחרים נמצאים כפופים לשעבוד כלכלי, בטחוני וטכנולוגי של צמיתים – את זה, ללא מפתיע, ה-EU לא מוכן לקבל.

ה-US נחשלה בחיסול הפרויקט גלילאו הואיל וקיימים מתקני שיגור טילים שאירופה התקינה ב גִיאָנָה הצרפתית, והרקטה אריאן (Ariane) וטכנולוגיה הניווט הלווייני משלה, שהיא מתקדמת מאוד יחסית לזו האמריקאית. האמצעים האירופיים האלה נבנו באופן שיטתי וקפדני משך שלושה עשורים, בדיוק כפי שנבנה ה-Airbus. עכשיו שהגרמנים, הצרפתים והבריטים נתנו את גיבוים לפרויקט, מערך הניווט הלווייני הזה לעולם לא יוכל להיפגע על-ידי ה-US מתוך ניצול של איזה תלות בכדי לכפות עליו את תכתיביה.

בסוף מאי 2003, ממש יום אחד אחרי ההסדר על-ידי ממשלות ה-EU המסכם לפתח את הרשת גלילאו לניווט הלווייני – בעלת השקעה של 3.4 מיליארד יורו – להתמודד עם עם ה-GPS של US, הממשלות האירופיות החליטו בתמימות דעים בערבות על תוכנית הרקטה אראין עם קרן של יותר ממיליארד יורו (725 מיליון פאונד) למשך תקופה של חמש שנים על מנת להבטיח את המשכיות דריסת הרגל האירופית בחלל.

ופעילות זהה מתרחשת בכל תחום אחר.

עוד השתלבות של ה-EU

28 בפברואר 2002 היה עד של פתיחת הוועידה על עתיד אירופה, אשר ביטאה את קריאתה למען "ברית חוקתית" ולמען השתלבות עמוקה יותר בכדי להפוך את ה-EU למעצמה גלובלית בדומה ל-US. מטרת ההכנסות הזו מכוונת לשנות את מוסדות ה-EU להרכב שיעניק יכולת בהתגברות הוועידה בניסיונה לצרף 10 ארצות חדשות (שעליהן כבר הוסכם בפסגת קופנהגן של דצמבר 2002) בשנת 2004, ובכך לפלס את הדרך לגלים נוספים של התרחבות, אשר אמורה לכלול את רומניה, את בולגריה, את הארצות השונות שהיו חלק של הרפובליקה היוגוסלבית, כמו כן טורקיה. בהיקף כזה, בכלל לא דחוק להאמין כי רוסיה יכולה להגיש בקשה לחברות וכן להתקבל כחברה ב-EU בעתיד לא כל כך רחוק. הדבר הוא במיוחד ככה לאור העוצמה הצבאית של רוסיה – דרך אחת בה ה-EU יכולה בקלות להתמודד עם כוחה הצבאי של ה-US. השחקנים הראשיים בדרמה הנפתחת של EU מודעים לחלוטין במשמעות היוזמה שבה התחילו את הפלגתם.

בפתיחת הדיונים של הוועידה, שבראשה הוא ישב, הנשיא הצרפתי לשעבר, ז'יסקר ד'אסטן, הצהיר גלויות שעל הוועידה לחבר את אירופה לעוצמה המסוגלת לעמוד מול ארצות הברית.

"אם נצליח, אירופה תשנה את תפקידה בעולם. תזכה לכבוד ולהקשבה, לא רק כעוצמה כלכלית שכבר היא מייצגת, אלא כעוצמה פוליטית שתדבר בין שווים … עם מעצמות הגדולות ביותר הקיימות בפלנטות", אמר אדון ד'אסטן, והוסיף "אם ניכשל, לאף אחד מאיתנו, אפילו לא הגדול שבינינו, יהיה מספיק משקל בכדי להתמודד עם המעצמות הגדולות של העולם הזה".

הרעיון מאחורי הוועידה מבקש ליצור EU עם מטבע אחיד, עם זרוע צבאי משל עצמה, מנגנון דיפלומטי, עם תיחום של כוחות של המדינות החברות ותפקיד של מועצת אירופה, הנציבות, בית הדין האירופי לצדק והפרלמנט האירופי, בסיוע של המון גופי וויסות חזקים. הוועידה בונה על החלת המטבע האחיד, האירו, אשר התחיל את קיומו בחצות 31 בדצמבר 2001. בזמן החלת האירו, רומנו פרודי, אחד מראשי ממשלת איטליה לשעבר[23] וכיום נשיא הוועידה, שאל את שאלה הרטורית: "האם ברור לכולנו כי אנחנו רוצים לבנות משהו שיכול לשאוף להיות אחת המעצמות העולם – לא רק גוש של מסחר, אלא ישות פוליטית?" טוב, יותר משנה לאחר מכן כולם צריכים כבר לדעת, אם לא ידעו לפני כן, כי לזה בדיוק שואפות המעצמות המובילות ב-EU. האם הם יצליחו ביוזמה הזו רק הזמן יגיד.

ביחד עם השתלבות יותר סמוכה במסגרת ה-EU, אידיאולוגים בעלי ראיה חדה ובאי כוח של הבורגנות האירופית מדרבנים את ה-EU להתקרב לרוסיה, בעוד ה-US מצידה עושה ככל יכולתה להכשיל את ניסיונותיה של EU בהקשר זה ולעודד את רוסיה לצידה של US עצמה. Christopher Langton, מנתח ביטחוני במוסד הבינלאומי ללימודים אסטרטגיים של לונדון, אומר כי למרות שהאיחוד האירופי מספיד את חוסר היכולת הצבאית של עצמו, הוא יכול להחכיר בקלות רכבת תובלה אווירית, בציוד חיוני החסר אצלו. לא משנה מה הם האילוצים העכשוויים על הבורגנות הרוסית ומה תוכנה של רצונה הנראית לעין לשמור על אפיונים נעימים בקשריה עם ה-US, האינטרסים לטווח ארוך שלה ואת מיקומה הגיאוגרפי חייבים לקרב אותה ל-EU יותר מאשר ל-US.

שלושה גושים אימפריאליסטים בהתהוותם

האם התחזית למעלה תתגשם, אין לנו כרגע כל אמצעי בכדי לומר בוודאות כי, במילים של הובסון, "המצב הוא יותר מדי סבוך, המשחק של הכוחות בעולם רחוק מכל צורכי החישובים", בכדי להעניק וודאות לכל פירוש שהו על העתיד. מה שכן וודאי, בכל מקרה, הוא שמאז הקץ של ברה"מ ושל הגוש המזרחי של הארצות הסוציאליסטיות, בסיס האי-התאמה של האינטרסים בין הארצות האימפריאליסטיות השונות מילא תפקיד ראשי; ששלושה גושים אימפריאליסטיים רבי-עוצמה ותחרותיים – זה תחת הנהגתו של האימפריאליזם US מקובץ סביב אזור הסחר החופשי של צפון אמריקה (North America Free Trade Area – NAFTA), מדינות ה-EU תחת הנהגתה של האימפריאליזם הגרמני, ואסיה של אגם הים השקט תחת המנהיגות של האימפריאליזם היפני – כפתיחה להסגת גבולות המגרש של אחד על-ידי האחרים ובהכרעות האבקות של האמצעי האחרון. מאבק סוער ומטורף ניטש בין שלושת הגושים האלה למען ההשתלטות על העולם, אשר מבטא לפי שעה את עצמה בצורות שלוות, אבל שיכולות, אכן מוכרחות, להפוך לצורות רחוקות משלוות, כי "מלחמה היא המשכיות של עשייה פוליטית על-ידי אמצעים אלימים נוספים [[24] הערת המתרגם]", וגם "בריתות שלוות מכינות את התשתית למלחמות, והן בעצמן צומחות מתוך המלחמות; הן נוהגות כך תוך התניה הדדית, זו מתנה את זו, ובחוללן צורות מתחלפות לסירוגין של התמודדות בתנאים של שלום ושל חוסר-שלום [[25]], בהישענותן על אחד ואותו מסד של היחסים ושל הקשרים האימפריאליסטיים במסגרת הכלכלות העולמיות והפוליטיקות העולמיות"[26].

המאורעות מתרחשות במהירות לכיוון ההופך את המלחמה הבין-אימפריאליסטית בתחום הסחר, כמקדמה למלחמה אמיתית – הנועדת לחלוקה מחדש של תחומי ההשפעה הקיימים, של מקורות חומרי הגלם, ושל השווקים למען ייצוא ההון והסחורות – שצוברת יותר ויותר סבירות להתרחש, אלא אם כן היא נבלמת ע"י המהפכה. זה בדיוק בהקשר הזה שאנחנו צרכים לראות את המלחמות והסיבוכים החמושים המובלים על-ידי האימפריאליזם ובהשראתו מסעירים את העולם כולו – ממלחמת המפרץ הרצחנית, דרך המלחמה התוקפנית של NATO להשמדת-עם ביוגוסלביה, עד למלחמה באפגניסטן, כמו כן המלחמה בחסות האימפריאליזם האנגלו-אמריקאית נגד עיראק למען המטרה היחידה של מונופוליזציה של עושר הנפט האגדי באזור הרחב שמתפרס מהמזרח התיכון ועד למרכז אסיה. בכל המלחמות האלה, לא זו בלבד שכל המעצמות האימפריאליסטיות נלחמות נגד העמים שבאזורים האלה, אלא גם כל מעצמה אימפריאליסטית עושה כמיטב יכולתה להבטיח לעצמה את העמדה משתלמת ביותר ביחס למעצמות האחרות.

בהקשר זה, חייבים להודות כי נשיא US, ג'ורג' בוש, דיבר כמו לניניסט, כשהתחיל את המסר שלו על מצב האומה בינואר 2002 עם המשפט הפותח" "הכלכלה שלנו במיתון והארץ שלנו במלחמה". יש יותר לניניזם כלול במשפט הבודד הזה מאשר מיליונים של מילים הנשפכים על-ידי הבורגנים הליברלים ועל-ידי המסנגרים האחרים של הקפיטליזם, מלאי שירה צבועה ומשאלות מתחסדות, בניסיונותיהם להרגיע אותנו עם הבטחות על עולם נינוח תחת תנאי האימפריאליזם. מונעים על-ידי המשברים הבלתי-ניתנים להחלמה של ייצור-הַיֵתר, נמצא שוב פעם מול ברירת המפלט של סכסוך מחומש מן הייסורים שלו, תוך תיקווה שהמלחמה, אשר, בזמן שהיא בולעת עשרות מיליוני בני-אדם ומחריבה כמויות ענקיות של עושר וקיבולת הייצור, תאפשר לקפיטליזם המונופוליסטי לגרוף סכומים עצומים של הכנסות המלחמה ולשקם את רווחיות ההון בסיום הסכסוך. השתלשלות זו יכולה להתרחש בצורה לא כל כך חלקה בשביל האימפריאליזם, כלמחרת המלחמה אשר כזו, ומתוך האפר של מערכה מלחמתית שכזאת, יכולות להגיח מהפכות פרולטריות מנצחות אפילו יותר חזקות מאלה שבאו בעקבות הנתבים של מלחמת העולם הראשונה והשנייה.

מה שחשוב עכשיו, בכל זאת, הוא שמשבר ייצור-הַיֵתר מוביל למלחמה אימפריאליסטית. במקום להיות מורדמים על-ידי שירי הערש וסיפורי הפיות של פרקליטי התורה הקאוטסקיאנית של האימפריאליזם השיתופי, על התנועה הקומוניסטית הבינלאומית החובה ליידע את הפרולטריאט (את מעמד הפועלים) של הארצות האימפריאליסטיות, ולידע את העמים המדוכאים, על מהות המתועבת של המציאות האימפריאליסטית, על היעדר אפשרויות לגמור עם המלחמות מבלי לשים סוף לאימפריאליזם. זו חובה של התנועות הקומוניסטיות להכין את הפרולטריאט בכל ארץ וארץ לקראת המלחמה הקרבה ובאה, להיערך בכדי לנצל מלחמה זו על מנת להפיל את האימפריאליזם.

……….

ההמשך יבוא בעריכת הסיכומים של כל החומר המחקרי באתר הזה


[1] ראה Financial Times של 10 ביוני 2003, 'ההוצאה הבלתי נסבלת של השליטה הגלובלית' (The unbearable expense of global dominance) מאת Felix Rohatyn, שגריר ארה"ב לשעבר בצרפת. http://www.amergold.com/library/pviewarticle.shtml?../IW/62003/1055280456.html

[2] תוצר מקומי גולמי (תמ"ג) מציין מדידה, במונחים של  כסף, של הערך הכולל של הסחורות והשירותים שיוצרו בשטח טריטוריאלי מסוים במהלך תקופה נתונה.

[3] שם.

[4] שם [היום, אנחנו יודעים, שבהורדת הריבית, ה-FED בחר בחלופה השנייה – אנג'לו]

[5] דפלציה היא תופעה כלכלית המאופיינת בירידה ברמת המחירים הכללית – עלייה בכוח הקנייה של הכסף ביחס לקבוצה גדולה של מוצרים ושירותים. דפלציה היא ההיפך מאינפלציה.

[6] תמ"ג דפלקציוני מהווה מדידה של השינוי במחירים של כל הסחורות והשירותים הסופיים החדשים בכלכלה.

[7] Barney Jopson and David Pilling, 'A surging Nikkei, faster growth and supportive policy: is Japan's economy at last making a recovery?"', Financial Times, 22 באוגוסט 2003

[8] מדיניות כלכלית של מדינות חזקות הכופה מגבלות וחסימות על הסחר בין מדינות, באמצעים כגון הטלת מכס על סחורות מיובאות, קביעת מכסות, נרמול ממשלתי המפחית את הייבוא וחקיקה נגד היצף (anti-dumping) של סחורה זרה, במטרה להגן על ההשקעות של בעלי ההון, השותפים מקומית, מהתחרות של ההון הזר להם.

[9] ראה: The Times "Japan may go nuclear, hawk tells Beijing" by Robert Whyman של 8 באפריל 2002.

[10] שם.

[11] לנין – אימפריאליזם, השלב הגבוה ביותר של הקפיטליזם.

[12] Financial Times של שלישי במרץ 2003, על-ידי פרופסור לכלכלה פוליטית,William Richard Smyser:

" terminally obsolete sentimentalism about superannuated cold-war relations" במאמר תחת הכותרת ' American might is sailing away from Europe'

[13]  ראה Financial Times של 12 ביוני 2001 – Bush's charm offensive  – Richard Perle. (http://iskran.iip.net/review/june01/2ft.html ).

[14] Editorial, 'Nato's need for reform', Financial Times: Feb 08, 2002

http://search.ft.com/nonFtArticle?id=020208000001

[15] PHILIP STEPHENS, 'Europe's struggle to be heard', Financial Times, May 10, 2002.

http://search.ft.com/nonFtArticle?id=020510000571

[16] Supremacy Is America's Weakness Christopher Layne –  Financial Times (http://www.cato.org/pub_display.php?pub_id=6001) של 13 באוגוסט 2003.

[17]  Financial Times  –  America may not like the world it is about to create של 12 במרץ 2003. המאמר התפרסם באתר (http://search.ft.com/ftArticle?queryText=that+safety+now+lies+with+the+countervailing+coalition&y=4&aje=true&x=11&id=030311006093&ct=0

)

של Financial Times יום לפני כן תחת הכותרת ' America enters a new era'. ניתן למצוא את הקטע הזה של המאמר גם בקישור: http://www.matthewturner.co.uk/Blog/2003_03_01_mattyturner_archive.html.

[18] על פי מאמר מערכת של Financial Times – סנקציות של US – של 27 במרץ 1998.

[21] מאז, BAe מכרה ל-EADS את החלק ה-20% שלה (הערה זו נוספה במרץ 2007)

[22]  מצוטט על-ידי Daniel Dombey, 'Galileo project plan has divided European countries and aroused concern over NATO' – פרויקט גלילאו פילג את ארצות האירופיות והעלה דאגה בנוגע ל-NATO – בעיתון  Financial Timesשל 23 במרץ 2002.

[23] הוא שוב ראש ממשלת איטליה (הערה זו התווספה במרץ 2007).

[24] ציטוט האָפוֹרִיזְם (כלומר, פתגם המתאר, בתמצות, כלל אשר מנהל מהלך מוגדר באירוע המתרחש אצל החברות האנושיות. למעשה, האפוריזם נובע מתוך בוחן מדוקדק על גילוי של חוקיות חברתית) הזה של הגנרל Karl von Clausewitz [www.clausewitz.com/CWZHOME/VomKriege2/BK1ch01.html   – סעיף 24, של הפרק הראשון בספר 'על המלחמה', בו Clausewitz סיכם את הניתוחים שבספר במילים אלה: "עקב כך, אנחנו רואים שהמלחמה היא לא רק מעשה פוליטי, אלא גם אמצעי פוליטי ממשי, המשכיות של סחר פוליטי, מימושו על-ידי אמצעים אחרים."] הובלט על-ידי לנין בחיבורו על 'הסוציאליזם והמלחמה' [ www.marx2mao.com/Lenin/SW15.html#en5  –  עמוד 12]. בנאומו על המלחמה, בתשיעי (22 לפי לוח השנה הלועזי או הגרגוריאני) ביוני 1917 (בוועידה כל-רוסיה הראשונה של צירי החיילים והפועלים של הסובייטיים – www.marx2mao.com/Lenin/FCS17.html    –  עמוד 33), לנין חזר על הגדרת המלחמה הננקטת על-ידי הבורגנות האימפריאליסטית בחיבורו, והשלים אותה במילים אלה: "המלחמה היא המשכיות של הפוליטיקה של הבורגנות, ושום דבר אחר. המעמד השליט מעצב את הפוליטיקה של הארץ גם בזמן מלחמה. המלחמה היא פוליטיקה מההתחלה עד הסוף. היא הליכה בעקבות אותם היעדים הישנים ע"י המעמדות אלה תוך שימוש בשיטות שונות."

[25] למשל, צורה דמוקרטית מתחלפת לסירוגין עם צורה פשיסטית של התמודדות בורגנית עם מצבים בהם הצורה דמוקרטית חסרת אונים עבורה.

[26] (לנין – האימפריאליזם, השלב העליון של הקפיטליזם – http://www.marx2mao.com/Lenin/IMP16.html – עמודים, 146-145).

קטגוריות: האימפריאליזם | השארת תגובה

ניווט ברשומות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International

%d בלוגרים אהבו את זה: