הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ (7)

לניניזם מול רביזיוניזם במלחמה ושלום

הדרכות מרקסיסטיות על מלחמה ושלום

לא ניתן להימנע מהוויכוח והמחלוקת סביב שאלות המלחמה והשלום. וזה לא רק בגלל ששאלות אלו הן בעלות חשיבות עיונית ומדעית גבוהה ביותר, אלא גם בגלל שהמלחמות, החורבן והשמדת חיי-אדם מעמתים אותנו ליד כל פינה.

חוץ משתי מלחמות העולם, שביחד תבעו את חייהם של מאה מיליון בני-אדם, הטילו מום על הרבה יותר וגרמו להרס חומרי חסר תקדים במימדים בלתי נתפסים, האימפריאליזם דאג לכך שהעולם לא יכול להיות עד אפילו לשנה אחת בלבד ללא מלחמה מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה בשנת 1946. מיליונים של בני-האדם נטבחו משך המלחמות האימפריאליסטיות תחת הובלת האימפריאליזם האמריקאי נגד עמי קוריאה, הודו-סין, קונגו, עיראק, אפגניסטן, לבנון, פלסטין ויוגוסלביה. הפשיסטים הישראליים היו עסוקים בהריסת לבנון ופלסטין מאופיינת אכזריות סדיסטית היטלרית לתועלתו, ומטעמו, של האימפריאליזם האמריקאי, הנחוש לשמור ולהרחיב את השתלטותו על כל האזור כולו, שמשתרע מהמזרח התיכון עד לגבולותיהם של הרפובליקות המזרחיות של האיחוד הסובייטי לשעבר – הכול בכדי להבטיח שליטה עולמית גמורה תחת ידיו.

מכל מקום, בכל הוויכוחים האלה על השאלות הבוערות סביב המלחמה והשלום, כפי שלנינן הדגיש בהרצאתו על מלחמה ומהפכה , כבר מהתחלתה[1], הדבר החשוב ביותר, שנישכח לעתים תכופות, שאפילו תשומת-ליבם של חברי מפלגה נכשלת בלהבחין בו, הן בדיונים בתוך המסגרות המפלגתיות והן בקרב הציבור, הדבר הכי חשוב הזה – שמקבל תשומת-לב בלתי-מספקת, ובגלל זה, מוליד כל כך הרבה מחלוקת חסרת ערך, מיותרת ועקרה – מתמצה בשאלת:

האופי המעמדי של המלחמה: מה גרם לפתיחת המלחמה, איזה מעמדות פתחו בה, ואיזה תנאים היסטוריים והיסטוריים-כלכליים העלו את השאלה הזאת. ככל שהצלחתי לעקוב אחרי ההתייחסות למלחמה בקרב הציבור ובפגישות המפלגתיות, הגעתי למסקנה כי הסיבה לחוסר התמצאות בנושא נובע מכך שבעוד מתעסקים עם שאלת המלחמה, אנחנו מדברים לעתים תכופות מדי בשפות לגמרי שונות. (ההדגשה היא שלי – אנג'לו – וגם השינויים בתרגום של שתי הפסקאות האחרונות).

חשוב להתעכב מעט סביב ההדרכות המרקסיסטיות-לניניסטיות על השאלה בעלת-ערך מיוחד הזאת, וגם סביב העיוותים והסילופים הרביזיוניסטיים של ההדרכות האלה, על מנת לוודא שההדרכות המרקסיסטיות-לניניסטיות, ורק הן בלבד, יחלחלו בקרב מעמד הפועלים והעמים המדוכאים במאבקם למען המהפכה הפרולטרית והשחרור הלאומי דרך הפלת האימפריאליזם.

על-פי הלניניזם, המלחמה היא המשך של הפוליטיקה על-ידי אמצעים (כוחניים) נוספים[[2] – הערת המתרגם]. בכדי לאמוד (להעריך) מלחמה מסוימת, ובכדי לקבוע את הגישה ביחס אליה, צריכים להסתכל על האופי המעמדי של המלחמה, דהיינו, על המעמד המעורה במלחמה, והמדיניות והמטרות שאומצו על-ידי אותו המעמד לפני המלחמה – ולא להסתכל על מי שתקף ראשון.

המרקסיזם … דורש ניתוח היסטורי לכל מלחמה בכדי לקבוע אם ניתן להתייחס לאותה המלחמה המסוימת כמתקדמת או לא, אם היא משרתת או לא את האינטרס של הדמוקרטיה ושל הפרולטייאט (הפרולטריון) וגם אם, באותו המקרה, היא לגיטימית, מוצדקת וכולי[3].

בהתבוננות על כל מלחמה מסוימת בפרספקטיבה (בנוף של התחוללות) ההיסטורית שלה, המרקסיזם אומר:

אם ה-'תוכן' של המלחמה הוא, למשל, להפיל דיכוי זר … אז מלחמה כזאת היא מתקדמת בכל משנוגע למדינה או לאומה המדוכאת. אם, מצד שני, ה-'תוכן' של המלחמה היא החלוקה מחדש של ההתנחלויות, חלוקה של שלל, ביזה על חשבון ארצות זרות … אז כל הדיבורים על הגנת המולדת הם 'הולכת שולל בהחלט שקופה של העם'[4].

אין להפריד את הסכסוך הצבאי מהמדיניות שהובילה את הנלחמים את תוך הסכסוך החמוש.

ככה, אם המלחמה היא מתקדמת, ולכן מוצדקת ולגיטימית מבחינתו של הפרולטרייאט, או היא ריאקציונית (נסוגה) ולכן בלתי צודקת ולא לגיטימית מבחינתו של הפרולטריון, זה מותנה באופי המעמדי של המלחמה, במעמד המעורה במלחמה, במטרות למענן אותו המעמד נכנס למלחמה, ובמדיניות שבעקבותיה נפתחה המלחמה. רק אחרי בחינה זהירה וניתוח קפדני של הגורמים האלה יכול הפרולטריון לקבוע את גישתו ביחס למלחמה כזאת. בהתייחסותו לכל מלחמה נתונה, הפרולטריון חייב להיות מודרך על-ידי העקרונות של אינטרנאציונליזם הפרולטארי ועל-ידי חובתו לשתף את תרומתו להכנתה, ולהחשתה, של המהפכה הפרולטרית העולמית.

לנין הדגיש ש-

המלחמה היא לא רק המשכיות של הפוליטיקה, היא ההתגלמות המתומצתת של הפוליטיקה …[5]

במילים אחרות, המלחמה, בתנאים של קפיטליזם, היא לא סטייה, היא לא הפוגה מהמאבק הפוליטי המקובל, אלא להיפך, במיוחד משך השלב האחרון של הקפיטליזם – האימפריאליזם. המלחמות תחת האימפריאליזם הקפיטליסטי הן עסק שיגרתי – שיגרתי כפי ששיגרתי הניצול של הפרולטרייאט על-ידי הבורגנות וכפי ששיגרתי הדיכוי של האומות המדוכאות על-ידי חופן קטן של מדינות אימפריאליסטיות מדכאות. רק פציפיסטים בורגניים ואופורטוניסטים (תועלתניים) בקרב תנועת הפועלים מסוגלים לראות בשלום שדבר שהוא ניבדל מהמלחמה, מכוון שהם לא תפסו אף פעם את העובדות המגלות כי המלחמה היא המשך של המדניות באמצעים (כוחניים) שונים; כי המלחמה האימפריאליסטית היא המשך של מדיניות השלום האימפריאליסטית, וכי השלום האימפריאליסטי הוא בתורו המשך של הפוליטיקה של המלחמה האימפריאליסטית; כי המלחמה האימפריאליסטית צומחת מתוך השלום האימפריאליסטי, אשר בתורו מכין את הקרקע למען מלחמות אימפריאליסטיות נוספות. לבורגנות עניין מובן מאליו בכך שההמונים לא יצליחו לתפוס את הקשר הבלתי-נמנע הזה בין המלחמה והמדיניות שקדמה לה. האופורטוניסטים, מחמת חוסר-יכולת או חוסר-רצון שבקרבם, לתפוס את הקשר הבלתי נמנע הזה בין המלחמה והפוליטיקה שקדמה לה, בין תקופות שלום אימפריאליסטי לבין תקופות המלחמה האימפריאליסטית, מסייעים לבורגנות במלאכתם המטעה את הפרולטריון ומקנה את "השקט התעשייתי" מצידו לתועלתה.

כורח המלחמות תחת קפיטליזם

לא כמו הקאוטסקיאנים ויורשיהם המאוחרים, עם התיאוריות שלהם על אולטרה-אימפריאליזם ואימפריאליזם שיתופי, שהן שום דבר חוץ הגנות מוסוות של האימפריאליזם וניסיונות שווא להסתיר בפני מעמד הפועלים את הסתירות הטבועות באימפריאליזם, למובילות ללא מנוס אל המלחמה, הלניניזם לימד, והחיים מאשרים, כי המלחמה המודרנית היא תוצר של האימפריאליזם, וככזאת לא ניתן לחסל אותה בלי לשים קץ לאימפריאליזם – קץ לניצול של אדם על-ידי אדם אחר ושל אומה על-ידי אומה אחרת.

אין ספק … שהמעבר של הקפיטליזם לשלב של קפיטליזם מונופוליסטי, לקפיטל הפיננסי, כרוך בהחרפת המאבק על חלוקת העולם[6].

אחת התכונות הראשיים של האימפריאליזם, זו של המעבר מהשלב הקדם-מונופוליסטי, מהשלב של התחרות הקפיטליסטית החופשית, לשלב המונופוליסטי, היא זו שמציינת את השלמת החלוקה הטריטוריאלית של העולם בקרב המדינות הקפיטליסטיות החזקות ביותר. ברגע שהחלוקה הזאת יצאה אל הפועל, רק חלוקה מחדש יכולה להתחולל, בהתאם לשינוים ביחסי כוחות בין הארצות האימפריאליסטיות השונות, יחסיי-כוחות שמשתנים בכפוף לחוק של ההתפתחות הבלתי שווה, על-פיו מספר ארצות מזנקות קדים ואחרות מפגרות לאחור.

אם, כפי שהתרחש במציאות, הארצות שהיו חלשות כלכלית בעבר, ועקב כך חלקן בשלל הגלובלי היה דל יחסית, מקדימה במרוץ את המתחרות שלה והופכת חזקה מהן, ובכך מתרגמות את חלוקת העולם הישנה למיושנת, הן לא נמנעות מלדרוש חידושים בחלוקה הזאת על בסיס של 'הצדק' הבורגני. השודדים החדשים, הצעירים והחזקים יותר דורשים את אותה הזכות 'הקדושה' לשדוד של בהתאם לשודדים וותיקים ושמנים יותר. את זה ניתן להשיג על-ידי כך שהראשונים יגנבו מהאחרונים, היות והשודדים הצעירים 'הגיעו לשולחן הסעודה הקפיטליסטי כאשר כל המקומות היו תפוסים'. והעניינים האלה, בתנאים קפיטליסטיים, מוסדרים בדרכים לא כל כך שלוות, מפני ש-

ההון הפיננסי והקרנות להשקעות למצמצמות, אלא מרחיבות את הפערים בשיעורי הצמיחה בתחומים השונים של הכלכלה העולמית. ברגע שיחסי הכוחות השתנו, איזה פיתרון חלופי של הסתירות ניתן למצוא בקפיטליזם מאשר פיתרון הכוח[7]?

תוך כדי כך שציטט בחיוב את הקביעה של רודולף הילפרדינג לתכלית בה 'הון הפיננסי חותר אחרי שליטה, ולא אחרי חופש', לנין העיר שההשתלטות על העולם כולו היא התוכן של המדיניות האימפריאליסטית, הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ {שמתממשת בתכלית היישום. ומדיניות זו גם לא חותרת אחרי חירויות דמוקרטיות – להיפך!}[8].

לכן, הואיל וההשתלטות על העולם כולו מהווה את התוכן של המדיניות האימפריאליסטית, המלחמה האימפריאליסטית היא מדיניות בעלת אמצעים אלימים ביותר ונוספים בהמשך לאותה המדיניות {כלומר, שההדרכות המרקסיסטיות מלמדות כי רק האמצעים האלימים, המתחלפים במדיניות אימפריאליסטית מתמשכת, מבדילים בין המלחמה של הקפיטליזם האימפריאליסטי לבין מדיניות אחרת שלו}.

שתי מלחמות העולםשל המאה העשרים, כמו כן עשרות רבות של מלחמות שנפתחו על-ידי האימפריאליזם, במיוחד על-ידי האימפריאליזם האמריקאי, מהמלחמות החמסניות נגד עמי קוריאה, וייטנאם, קמבודיה ולאוס עד למלחמות נגד עמי יוגוסלביה, עיראק, אפגניסטן, פלסטין ולבנון (שתי האחרונות ננקטו על-ידי האימפריאליזם האמריקאי באמצעות תפקוד מחליף ישראלי ציוני של ממלא מקום), כל המלחמות האלה מהוות הוכחה צחה, אם יש בכלל צורך בהוכחות, לביסוס ההדרכות המרקסיסטיות בנוגע לשאלת המלחמה והשלום.


[1] מלחמה ושלום על-ידי ו. י. לנין, מאי 1917, עמוד 398, http://www.marx2mao.com/Lenin/WR17.html

[[2] – הערה שלי: אנג'לו] בקישור האימפריאליזם (5), ובמיוחד בהערה מספר 24 של הטקסט המופיע בקישור הזה, אפשר ללמוד במדויק על הכוונה בקביעה הזאת.

[3] 'קריקטורה של המרקסיזם והאקונומיזם האימפריאליסטי' על-ידי ו. י. לנין, אוקטובר 1916, עמוד 32, http://www.marx2mao.com/Lenin/CM16.html

[4] שם, עמודים 32-33

[5] 'וועידה הכול-רוסית השביעית של הסובייטים' על-ידי ו. י. לנין, דצמבר 1919, ע. 224, http://www.marx2mao.com/Lenin/SARCS19.html

[6] ו. י. לנין 'האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם', עמוד 92, http://www.marx2mao.com/Lenin/IMP16.html

[7] שם, עמוד 116

[8] 'קריקטורה של המרקסיזם והאקונומיזם האימפריאליסטי' על-ידי ו. י. לנין

מודעות פרסומת
קטגוריות: הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ | השארת תגובה

ניווט ברשומות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International

%d בלוגרים אהבו את זה: