האימפריאליזם 2

 

60 שנה לניצחון על הפשיזם. חגיגה לאנושות המתקדמת.

60th anniversary of the victory against fascism

A festival of progressive humanity

http://www.lalkar.org/issues/contents/may2005/victory.php

מלחמת העולם השנייה, בדומה למלחמת העולם הראשונה, הייתה תוצאה של החרפת הסתירות הבין-אימפריאליסטיות. התחילה כמלחמה לחלוקה מחדש בשליטת העולם. ההתרסקות הכלכלית של 1929, ותקופת השפל שבאה לאחריה,הפכו לוודאית את המלחמה הבין-אימפריאליסטית. באותו הזמן, כל הארצות אימפריאליסטיות היו מאוחדות בשנאתם כלפי האיחוד הסובייטי הסוציאליסטי ובחיפוש אחרי כל הזדמנות על מנת למחוץ אותו. במצב מסובך זה, האיחוד הסובייטי, תוך כדי בניית כוחו הכלכלי והצבאי, וכן גם הקמתה הזריזה של מערכה דיפלומטית, הבטיח שהמלחמה המתקרבת, במקום להיות מלחמה מנוהלת נגד ברה"מ ע"י צירוף כוחות אימפריאליסטיים, תהייה בוודאות מלחמה בין שתי קבוצות של מוצצי דם אימפריאליסטיים. רק אחרי הפלישה הנאצית אל תוך האיחוד הסובייטי ביוני 1941 המלחמה רכשה אופי אנטי-פשיסטי. גם אז, כפי שבבירור התיאורים להלן מוכיחים, מה שהתרחש בעצם היה שהאיחוד הסובייטי לבדו (ביחד עם התמיכה ואהדה של מאות מיליוני בני אדם סביב העולם, כולל אלה שחיו בארצות אימפריאליסטיות) לחם נגד הפשיזם, בעוד שבנות הברית שלו, בריטניה ואמריקה, היו בכלל נחושות להגן, כל אחת לחוד, על האינטרסים האימפריאליסטיים שלהן והיו מוכנות לבוא לידי הסכם עם גרמניה הנאצית. רק ההתקדמות של הצבא האדום סיכל את התוכניות שלהן.

שמיני במאי 2005 מציין תקופה של 60 שנה מיום הניצחון על הפשיזם הגרמני ההיטלרי. אותו הניצחון מוכר במערב אירופה כ-"יום הניצחון באירופה" (VE day: Victory in Europe). זו באמת חגיגה לכל האנושות המתקדמת. חגיגה שהוסגה במחיר שעשרות מילוני אנשים מכל העולם שילמו בחייהם. בשעה שאנשים לחמו בכל מקום נגד גרמניה הפשיסטית של היטלר, הקריבו קורבנות ותרמו מעצמם למען הניצחון המכריע נגדה, עיקר התרומה בצורה מדהימה הייתה ללא ספק זו של העמים הסובייטיים בחסות הדגל של המרקסיזם-לניניזם, הנהגת המפלגה הבולשביקית אשר בראשה עמד יוסף סטלין האגדי שהוביל, תוך כדי ניפוץ של כל המזימות והקנוניות האימפריאליסטיות נגד האיחוד הסובייטי, את העם הסובייטי – לאמיתו של דבר, את כל העמים בעולם – אל תוך המאבק המצליח נגד המגפה ההיטלרית. במטרה לחלץ את המין האנושי מהאיום הפשיסטי ולמען האינטרסים של הסוציאליזם ושל החירויות הדמוקרטיות, העם הסובייטי איבד לא פחות מ-27 מיליון גברים, נשים וילדים.

הציון של 60 שנה הזה, החגיגה של האנושות המתקדמת הזאת, הפך הזדמנות לסילוף בורגני של ההיסטוריה. אידיאולוגים בורגניים של המערב, ממוצאי דיבה הטרוצקיסטים ועד לאחרוני העיתונאים של גרוש-לכל-מילה, כולם עסוקים בחריצות סביב להטוטים אוחזי עיניים מסביב לעובדות ובסילוף מאורעות. קיימת חלוקת עבודה בין הזן הטרוצקיסטי של האידיאולוגים הבורגנים, מצד אחד, לבין הזן הרגיל ('רגיל ' כי שוללי מינוחים 'מרקסיסטים' ו-'שמאליים' ולכן ניתנים בקלות לזיהוי ובשל כך פחות מסוכנים) של אידיאולוגים בורגניים, מהצד השני.

סילוף בהיסטוריה

הציון של 60 שנה, כמו במקרה של חגיגות ה-50, של עליית כוחות הברית לחוף (D-Day), לפני שנה, התקבל עם זרם חלקלק בצורה מבחילה והתחסדות צבועה במדיה המודפסת והאלקטרונית של האימפריאליזם, תוך המגמה היחידה המסתירה את המשמעות, את התוכן ואת הסיבות של מלחמת העולם השנייה, ולהמעיט בתרומה המכרעת של ברה"מ הסוציאליסטית בריסוקה של מכונת המלחמה הנאצית שנדמה הייתה כי אין לגבור עליה.

לפני עשר שנים, באירועי 50 שנה לניצחון נגד הפשיזם, עברנו טיפולים עם ראשי כותרת כמו "גורל גרמניה ניפרע בים האטלנטי"; "איך היטלר הוכנע ע"י השיגעון של עצמו", וכן הלאה; כל זה כאשר העובדה היא, כפי שכל מתמצא היטב יודע, שגורלה של גרמניה הנאצית נחרץ בחזית המזרחית, בקרבות העצומים של מוסקבה, לנינגרד, סטלינגרד וקורסק. הנה דוגמה אחת, אבל דוגמה שמאפיינת את הדחף של כל מכונת התעמולה האימפריאליסטית בשלמותה, בהחלט דוגמה של סוג הסילוף בהיסטוריה שהוזכר למעלה:

"הדמוקרטיה הבריטית חייה וקיימת. זוהי הבשורה שבאה מהעם של הארץ הזאת בחגיגות השנה. מכוון שאלה אשר לחמו אל מנת להשמיד את הרייך השלישי של היטלר לפני 50 שנה היו מלאי השראה יותר מאשר אהבת הארץ, ככול שלוהטת הייתה. הם הלכו למלחמה וזכו בניצחון על הפשיזם למען מטרה נעלה עוד יותר. מטרה זו החדירה בהם את הפטריוטיזם שלהם וזיכה אותם בגדולה נצחית. העם הפשוט ידע מתוך ליבו כי מה שעמד בפרץ היה לא פחות מאשר ההישרדות של ערכים עגונים ולא מורכבים: הזכות להישמע, לבטא את מחשבתם ללא חשש מדפיקות בדלת בשעות המאוחרות, לחיות את חייהם לפי הבנתם. לחיות ולהתיר לאחרים לחיות, לנהל את ענייניהם היומיים בחופשיות ובחסות החוק. מעל הכל להקים ולפרק ממשלות נבחרות על ידם."

"המאבקים וההקרבות של אלה אשר לחמו במלחמה האירופית אפשרו לבריטניה להישאר אומה ריבונית. שלעולם לא נישכח כי הדגל אדום-לבן-כחול של האיחוד [בריטניה הגדולה]  אשר הנפנו בסוף-שבועה הזה התנופף לבד מול העריצות הנאצית הכובשת-כל לפני שהשפל הפך לגאות ב-1942. לחמנו למען החופש של עצמנו ולמען שחרור אירופה משלטון העריצות." (מאמר ראשי, סאנדיי טיימס, Sunday Times – 7/5/95)

ודאי, אף לא אחד חוץ אדם בעל כוונות רעות מתכחש לעובדה שפשוטי העם הבריטי, והחיילים הבריטים שלחמו במלחמת העולם השנייה, קיבלו השראה מהחזון לחלץ את האנושות מאיומי הפשיזם. זאת, בכל אופן, היא לא השאלה השנויה במחלוקת. השאלה השנויה במחלוקת מתמקדת בסיבה בגללה המעמד השליט בבריטניה, בצרפת ובארצות הברית ניכנס למלחמה נגד גרמניה. כל מתבונן בלתי משוחד מסכים שהאימפריאליזם הבריטי פתח במלחמה נגד גרמניה הנאצית, לא למען החירויות והמאבק נגד הפשיזם, אלא במטרה להגן על האינטרסים הקולוניאליים והאימפריאליסטים הפרטיים שלו. וכל זה רק אחרי שכל ניסיונותיו לגונן על אותם האינטרסים באמצעים של הסכמה הדדית עם הנאצים, שהעסיקה אותם בסחר-חליפין על חשבון חירויות של עמים אחרים, בשביל להציל את עורם ואת חלקם החומרי שלהם, הסתיימו בהתמוטטות משפילה ומבישה. כאן, בקיצור, מפורטות העובדות שהוליכו את הדגל של האיחוד להתנופף לבד "מול העריצות הנאצית הכובשת-כל לפני שהשפל הפך לגאות ב-1942".

שנאת האימפריאליזם כלפי ברה"מ

כל האימפריאליסטיים, מהזן הנאצי ועד למבחר ה"דמוקרטי" באותה המידה, וכל הפוליטיקאים האימפריאליסטים, סוציאל-דמוקרטיים לא פחות מהשמרנים, נשרפו מרוב שנאתם כלפי ברה"מ, המדינה הסוציאליסטית היחידה באותו הזמן, בגלל הסיבה הפשוטה שבאמצעות בנייה מתוכננת של הסוציאליזם היא קיימה לטובת העם שלה חיים חדשים, ללא ניצול, דיכוי, אבטלה, מחסור והשפלות. וזה בזמן שהעולם הקפיטליסטי בשלמותו היה אחוז אחיזת ברזל  לתוך מצב גרוע ביותר עד כה של שפל, שפל שאילץ 50 מיליון אנשים עובדים לערמות של פסולת, הפך אותם למובטלים, חסרי בית ורעבים. האיחוד הסובייטי לבדו עמד כמגדלור זוהר וכמופת בעני מעמד הפועלים להמחיש להם איך גם החיים שלהם יכלו להשתנות כמותית לטובתם עם רק עוצמת המדינה הייתה בידיים של מעמד הפועלים. מוקפת איך שהיא הייתה ע"י צמאי-דם אימפריאליסטים, ברה"מ הבחינה היטב בסכנות העורבות לה. המנהיגות שלה הלכה לאורך מדיניות מורכבת ביותר, ומדעית במיוחד, בשאלת המלחמה עם האימפריאליזם, שאפשר לסכם אותה כדלהלן.

העמדה הסובייטית סביב שאלת המלחמה עם אימפריאליזם

ראשון, לא להסתבך במלחמה עם האימפריאליזם היוותה ההשתדלות המרכזית של האיחוד הסובייטי.

שני, היות שלהימנע ממלחמה עם האימפריאליזם זה לא דבר תלוי רק באיחוד הסובייטי, אם האימפריאליזם מצליח לכפות מלחמה על האיחוד הסובייטי, על האיחוד הסובייטי לא להימצא במצב בו הוא נילחם לבדו, במיוחד לא להימצא במצב בו הוא נילחם לבדו מול התקפה משותפת של ארצות האימפריאליסטיות החזקות.

שלישי, לתכלית זו, החלוקה בין מדינות אימפריאליסטיות פשיסטיות מצד אחד ומדינות אימפריאליסטיות "דמוקרטיות" בצד השני חייבת להיות מנוצלת עד תום. חלוקה זו הייתה ממשית, מבוססת על אינטרסים חומריים אשר פילגו את המדינות לשתי קבוצות נפרדות. התפתחות בלתי שווה של הקפיטליזם הביא לכך שגרמניה, איטליה ויפאן, לאחר זינוק התפתחותי קדימה של הכלכלה הקפיטליסטית שלהם (התפתחות שהפכה את חלוקת העולם הקודמת למיושנת), התחילו לדרוש חלוקה חדשה של העולם, שלא יכלה אלא לפלוש אל תוך האינטרסים החומריים של המדינות האימפריאליסטיות ה"דמוקרטיות". לכן התקיים מרחב פעולה של ממש על מנת שאימות האינטרסים הזה ינוצל ע"י ברה"מ הסוציאליסטית.

רביעי, לתכלת זו, ברה"מ, בהיצמדות למדיניות חוץ מאוד מורכבת, עשתה את המיטב על מנת לערוך הסכם ביטחוני משותף עם המדינות האימפריאליסטיות ה"דמוקרטיות", הסכם שיוכל לקדם, במקרה של מתקפה מצד מדינה אימפריאליסטית פשיסטית, פעולה משותפת נגד התוקף.

חמישי, כאשר המדינות האימפריאליסטיות ה"דמוקרטיות", שהוכרעו ע"י שנאתם לקומוניזם, סירבו לערוך הסכם ביטחוני משותף עם ברה"מ והמשיכו את מדיניותם של התפשרות עם המדינות הפשיסטיות, במיוחד עם גרמניה הנאצית, במאמץ לכוון את תוקפנותה מזרחה נגד האיחוד הסובייטי, האחרון נאלץ להשתמש בשיטות אחרות להגנת האינטרסים של המולדת הסוציאליסטית ושל המעמד הפועלים הבין-לאומי. בפנייתו לוועידה ה-18 של המפלגה הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי במרץ 1939, סטלין חשף את מניעי המדיניות האי-התערבות שהמדינות האימפריאליסטיות ה"דמוקרטיות" אימצו, בריטניה וצרפת בפרט, במילים אלה:

"במדיניות של אי-התערבות מתגלה להוטה, משתוקקת … לא לעכב את גרמניה,ׂנאמר, … מלהסתבך במלחמה עם האיחוד הסובייטי, לאפשר לכל הצדדים הנלחמים להשקיע ולהתיש אחד את השני, ולאחר מכן, כאשר יהיו מספיק חלשים, להופיע בזירה עם עוצמה רעננה, להופיע, בוודאי, 'למען השלום', ולהכתיב תנאים ללוחמים המותשים.

זול וקל!" (סטלין, בעיות הלניניזם, באנגלית, מוסקבה, 1953, עמוד 754)

יתר על כן, ביחס להסכם מינכן שמכר את צ'כוסלובקיה לנאצים (מחבר של המאמר הראשי – סאנדיי טיימס, Sunday Times – 7/5/95  למעלה –  , בהציגו לראווה שכחנות אדירה, מתחמק בשקידה מכל הזכור סביב הסכם מינכן מתוך חשש מוצדק שהזכור כזה יחשוף מייד את הצביעות באמירה הטוענת כי המעמד השולט בבריטניה ניכנס למלחמה עם גרמניה הנאצית מתוך שאיפה במאבק נגד הפשיזם למען "ערכים עגונים"), סטלין ממשיך: " …  יש מקום לשער כי אזורי צ'כוסלובקיה נמסרו לגרמניה כתשלום עבור התחייבות לפתיחת מלחמה עם האיחוד הסובייטי … " (שם, עמוד 756).

כדי לתאר בקווים כלליים את המטלות של מדיניות חוץ הסובייטית, כמו כן כדי למסור הזהרה נסתרת למעמדות השולטות בארצות אימפריאליסטיות ה"דמוקרטיות", לסטלין היה חשוב להדגיש את הצורך "להיות זהירים ולא להרשות שהארץ שלנו תיסחב אל תוך עימותים ע"י מחרחרי מלחמות שהתרגלו  לגרום לזולת להוציא את תפוחי האדמה מתוך המדורה" (שם, עמוד 759).

ככה היה שמול סירוב בלתי מתפשר מצדם של בריטניה וצרפת להתחייב להסכם ביטחוני משותף, ולאחר הביזיון של הסכם מינכן, עליו לא התקיימה התייעצות כלשהי עם האיחוד הסובייטי, האחרון יצא מעמדה נחותה והתגבר על המדיניות החוץ של בריטניה וצרפת בחתימת ההסכם אי-התקפה הגרמני-סובייטי בתאריך 23 באוגוסט 1939.

שישי, בכך שהיא חתמה על ההסכם הזה, ברה"מ הבטיחה לעצמה לא רק שהיא לא תלחם לבדה נגד גרמניה, חתימה זו הייתה גם ערובה לכך שגרמניה תלחם נגד בדיוק אותם הכוחות ממש שניסו, ע"י סירובם להתחייב להסכם הביטחוני המשותף, לסבך את ברה"מ אל תוך מלחמה עם גרמניה. ב-1 בספטמבר 1939, היטלר פלש לפולין. האולטימטום האנגלי-צרפתי פג יומיים לאחר מכן, ובריטניה וצרפת מצאו את עצמם במלחמה עם גרמניה.

בוודאי, זה מובן מאליו שאפילו היום האימפריאליזם חייב לתקוף ולהאשים את ברה"מ וסטלין ב"בגידה" על עריכת הסכם אי-התקפה עם גרמניה (תוך 'שכיחה' נוחה שהבגידה האמיתית התרחשה במינכן שנה לפני כן), זה דבר מובן מאיליו כי ההסכם אי-לוחמה קידם את מטרות הסוציאליזם ואת שחרור האנושות מעול הפשיזם. אבל אותם המרקסיסטים המלאים בצער, שעדיין, תוך שהם לוקחים דוגמה מהאימפריאליסטים, ממשיכים בביקורתיות שלהם נגד ברה"מ על חתימת הסכם אי-התקפה הגרמני-סובייטי, יש להם מוחות הזקוקים לבדיקה. הם נמצאים במצב הרבה יותר גרוע מזה שיימצאו בו אילו היו מקשיבים לפרופסור הימני מאוסטריה בשם טופיץ'.

לפרופסור האוסטרי טופיצ', שתעודותיו האנטי-קומוניסטיות ואהדתו לתומכים באימפריאליזם מושלמות, ושבגלל כך לא יואשם בהענקת מחסה בקרב איזוהי פינה חמה לא לסטלין ולא לברה"מ שהוא הנהיג, לאותו פרופסור טופיץ' יש את זה להגיד על הנושא בעיון:

" … ניתוח יסודי בהשפעות הדדיות של המאורעות עיקריים הוביל אותי להכרה ש- … סטלין היה לא רק המנצח האמיתי, אלא הוא גם היה האישיות המרכזית במלחמה; הוא היה, לאמיתו של דבר, המדינאי היחידי שרכש בזמנו דעה ברורה ומבוססת בהרחבה על היעדים שלו." (ארנסט טופיץ', מלחמת סטלין, לונדון – Fourth Estate  , אנגלית –  1987, עמוד 4)

קדימה יותר: "המאורעות בקיץ 1939 מעידים על תוצאות הרות-גורל הנובעות מהעדר סגולות אופייניות למדינאי ומהעדר ראייה פוליטית חובקת עולם אצל היטלר, דבר אשר הציג אותו נחות לאין ארוך מהמקביל הרוסי שלו. בנוגע לחוכמה פוליטית ולסגנון פוליטי, היחס בין היטלר לסטלין דומה ליחס בין מהמר לרב-אמן בשחמט, והטענה כי היטלר נפל כמו תלמיד בית הספר אל תוך מלכודת שהוכנה בשבילו ע"י מוסקבה, טענה זו ניתן בקושי להגדיר אותה מוגזמת." (שם, עמוד 7) hardly

על ההסכם היטלר-סטלין אותו המחבר כתב:

"אחרי חתימת ההסכם הזה, יכול להיות שהיטלר וריבנטרופ התייחסו לעצמם כמדינאים בעלי שיעור-קומה הגבוה ביותר; הנכון הוא שהפעולות שלהם הסגירו חוסר חוכמה פוליטית מפחידה. בעוד שסטלין שקד ביסודיות על התוכן והניסוח של ההסכמים, הצד שכנגד היה באופן ברור לא מסוגל אפילו  לברר בזהירות את משמעות התוצאות האפשריות לגרמניה מאותם המסמכים הגורליים. תכליתית, שני ההסכמים היו מתאימים באופן מושלם לאסטרטגיה הסובייטית לתווך ארוך, לגרור את גרמניה אל תוך מלחמה עם הבריטים והצרפתים, להפוך אותה תלויה ברוסיה ולהביא, אם הזדמנות תסייע, לדי השמדתה כגורם עצמאי. רואה את הנולד איך שהוא היה, סטלין התחיל כבר בשלב כה מוקדם לשקול איך להשיג עמדה התחלתית מסייעת למימוש תוכניות כגון אלו." (שם, עמוד 4)

עד אפריל 1941, של חוזה הניטראליות עם יאפן, האיחוד הסובייטי הסתדר להשיג בהצלחה במזרח משכבר השיג במערב באמצעות ההסכם אי-התקפה עם גרמניה.

שביעי, התנאים של הפרוטוקול הסודי הנוסף להסכם הלכו מספיק רחוק בכדי להגן על ה-'תחומים של האינטרסים' הסובייטים, שהתבררו כחיוניים למערך ההגנה הסובייטי כאשר המלחמה תגיע אליו ממש.

לבסוף, ההסכם אי-התקפה הגרמני-סובייטי הקנה לאיחוד הסובייטי תקופה בעלת ערך רב ביותר של שנתיים על מנת לחזק את המערכות ההגנתיות לפני שהאיחוד הסובייטי נכנס למלחמה אשר ממנה היה ידוע מזמן כי לא יוכל להתרחק  לעד.

כאשר בסופו של דבר המלחמה נכפתה על האיחוד הסובייטי, הוא תרם את התרומה הכי כבירה בהכתרת הניצחון המפואר של הברית נגד גרמניה הנאצית. הצבא האדום והעם הסובייטי המחישו את נחישותם העיקשת, ואת האחיזה העקשנית ואת העליונות של השיטה הסוציאליסטית, בהבסתם את הנאצים בתוך ברה"מ וברדיפה אחריהם כל הדרך עד ברלין, תוך שחרור ארץ אחרי ארץ מתחת לדריסה של הכובש הנאצי ככול שהם התקדמו וגם בכך שהם הביאו את הסוציאליזם לאירופה המזרחית.

כל המהפכנים וכל ההיסטוריונים והפוליטיקאים הבורגנים שהם הגונים מסכימים עם סיכום דלעיל. רק הנלחמים בעקשנות עד הסוף נגד הקומוניזם, הטרוצקיסטים במיוחד, מעיזים בכלל לערער על כך.

נבואות בורגניות על התמוטטות סובייטית

עד הקיץ של 1941, דרך צירוף של מזל וכמה מכות נועזות, הצבאות של היטלר גירשו את הבריטים אל מחוץ ליבשת האירופית וכך הפכו לאדונים של אירופה המערבית והמרכזית. העמים של האזורים האלה גנחו תחת הכיבוש הפשיסטי. היטלר הגיע סוף-סוף למצב נוח בו יוכל לנהל מלחמה נגד ברה"מ. הוא פתח במלחמה, תחת שם צופן "מבצע ברברוסה", בשעה 3.30 בבוקר ב-22 ביוני 1941

כאשר באותו היום הגורלי הצבא הגרמני חצה את הגבול אל תוך ברה"מ, רוב הפוליטיקאים הבורגנים והאסטרטגים הצבאיים של המערב נתנו לברה"מ לא יותר משישה שבועות לפני מה שהם העריכו כהתמוטטותה הבלתי נמנע מול רוב עוצמתם של הכוחות המזוינים של גרמניה. השיפוט שלהם היה תחת השפעת גורלן של ארצות שלא מכבר נכבשו ע"י צבאות גרמניה, כמו פולין וצרפת אשר הוכנעו קליל תוך שבועיים מהתחלת ההתקפה; השיפוט שלהם הושפע גם מגורלה של הצבא הבריטי, בהסתלקות רגליה בצורה כה מבישה מאדמת היבשת האירופית לאחר כישלון מחפיר של מאי 1940, שהתפרסם עם הכותרת של רוח דאנקירק Dunkirk spirit)). נוסף על כך, האידיאולוגים הבורגנים האמינו בתעמולה האנטי-סובייטית של עצמם. תעמולה זו חתרה להשרות את הרושם כי הצבא הסובייטי לא היה ערוך להתמודד עם המלחמה בגלל שסבל מ-'עריפת-ראשים' ומ-'קטל-דרגות' כתוצאה מהמשפט ומההוצאה להורג של טוכאש'בסקי (Tukhachevsky) וקצינים אחרים שגם הם הואשמו בבגידה; התעמולה הזו טענה גם שהצבא הסובייטי לא היה ערוך להתמודד עם מלחמה בגלל שהמפלגה הבולשביקית הפכה ל-'ערומה' ממנהיגות עקב שלושת משפטי מוסקבה שמצאו את ראשי הסיעות של טרוצקי ובוכארין אשמים בבגידה, רצח, חבלה והרס; תעמולה זו גם המציאה שתוצאת החקלאות השיתופית ה-'מאולצת' זרעה אי-שביעות-רצון בקרב האיכרים ושבגלל כך סביר להניח כי בתנאי מלחמה האחרונים יתקוממו נגד המשטר הסובייטי. כל האידיאולוגים הבורגנים האלה סבלו מהכזבה אכזרית.

זה היה לאחר התחלת המלחמה, אבל עוד לפי שהמלחמה נגד האיחוד הסובייטי התחילה, האידיאולוג הראשי של האימפריאליזם, דהיינו, לאון טרוצקי, ניבא, עם צהלה זדונית, מספר נבואות אודות המפלה ה-"בלתי נמנעת" של ברה"מ במלחמה שעמדה לפרוץ. ב-'מהפכה נבגדת' שלו (אנגלית, עמוד 216), הוא אומר: "האם אנחנו, בכל אופן, מצפים שהאיחוד הסובייטי יצא ללא מפלה מהמלחה העצומה שמתקרבת? לשאלה הזו שנשאלת בכנות אנחנו נענה באותה הכנות; אם המלחמה תישאר מלחמה ללא תוספות, המפלה של האיחוד הסובייטי תהיה בלתי נמנעת. מבחינה טכנית, כלכלית וצבאית, האימפריאליזם הוא יותר חזק בדרך שאין דומה לה. אם האימפריאליזם לא ישתתק ע"י מהפכה במערב, האימפריאליזם יחסל את המשטר שנבע ממהפכת אוקטובר".

ב-1940, לקראת סוף החיים שלו – חיים מלאים מעשי עוינות  בלתי מתפשרת ללניניזם – טרוצקי, עם להיטות שמתאימה ליעדים נעלים יותר, שוב ניבא את התבוסה של ברה"מ ואת חגיגת הניצחון של גרמניה ההיטלרית:

"אנחנו תמיד התחלנו מאת העובדה שהמדיניות הבין-לאומית של הקרמלין נקבעה ע"י האצולה החדשה … באי-היכולת שלה להוביל מלחמה.

"… הכת השוררת לא מסוגלת עוד בלהמשיך ולחשוב באשר למחר. הנוסחה שלהם זהה לזו של כל ממשלת האבדון 'אחרינו המבול' …

"המלחמה תמוטט הרבה דברים והרבה יחידים. תחבולות, רמאויות, ביומי אשמות ובגידות יתבררו כחסרי תועלת לניסיונות בריחה מן הפסק דין החמור שלה." (גילוי-דעת לעיתונות הקפיטליסטית הבריטית על אפסנאות של סטלין-היטלר)

"סטלין לא מסוגל לעשות מלחמה עם עובדים ואיכרים לא מרוצים ועם צבא אדום ללא ראשים" (ברית גרמנית-סובייטית)

"הרמה של הכוחות הייצור בברה"מ אוסר מלחמה גדולה … המעורבות של ברה"מ אל תוך מלחמה גדולה לפני סיומה של התקופה הזאת יהיה לה בכל מקרה משמעות של לוחמה ללא שוויון בכלי-נשק.

"הגורם האישי, לא פחות חשוב מן החומרי, בשנים האחרונות השתנה בצורה חדה לגרוע יותר …

"סטלין אינו יכול לפתוח במלחמת התקפה עם איזו שהיא תקווה לניצחון.

"ברגע שברה"מ תכנס למלחמה עם המספר העצום של קורבנות ומחסור שלה, כל תרמית של הממשל הרשמי, העוולות והאלימות שלו, יעורר באופן בלתי נמנע תגובה עזה מצדו של העם, שכבר ביצע שלוש מהפכות במאה הזו …

"המלחמה הנוכחית מסוגלת לנפץ את הביורוקרטיה של הקרמלין הרבה לפני שמהפכה תפרוץ באיזה ארץ קפיטליסטית שהיא … " (כוכבים תאומים: היטלר-סטלין)

נבואות בורגניות נכזבות

לא רק טרוצקי, כל הבורגנות האימפריאליסטית (שתגמלה בנדיבות רבה את טרוצקי, פתחה לפניו את עמודי העיתונות שלה בכדי לעודד אותו לכתוב כל כך הרבה פסולת תוך כדי כל כך הרבה פליטות של רעל אנטי-קומוניסטי) ומשרתיה האמינו להצהרות נטולות-בסיס האלה. לכן הם נפלו נדהמים מרוב הפתעה כאשר האיחוד הסובייטי, רחוק מלהתמוטט תחת ההתקפה הנאצית, המחישו כי דווקא הוא נשאר הכוח היחידי, לא רק מסוגל לשאת אלא גם להביס ואף לרסק לרסיסים את מכונת המלחמה הנאצית.

כרגיל, ולשמחת האנושות, כל התחזיות של טרוצקי התגלו ככוזבות לחלוטין. אחרי הנסיגות של השבועות המלחמה הראשונים, שניתן לרוב לייחס אותן לגורם ההפתעה אשר נוצל עד תום ע"י ההתקפה הנאצית, ההגנה הסובייטית הפכה קשיחה. לא עבר הרבה עד שהתחילה להכות בחזרה. כל העולם הקפיטליסטי, בדומה לטרוצקי, נתנו לברה"מ לא יותר מכמה שבועות לפני שתקרוס תחת משקלה של הסתערות המכונה המלחמתית הנאצית שבזמן ההוא נחשבה כבלתי ניתנת לגבור עליה. הצבא האדום והעם הסובייטי, מאוחדים כאחד בהדרכת ההנהגה של המפלגה הקומוניסטית והמפקד העליון שלהם, יוסף סטלין, ניפצו את מיתוס האי-פגיעות של הנאצים. ניצחונות הסובייטיות בקרבות ענקיים של מוסקבה, סטלינגרד, קורסק, לנינגרד וברלין ישמרו היטב בקרב לא רק העמים של ברה"מ לשעבר הכבירה והמפוארת, אלא גם בקרב האנושות המתקדמת.

כל אחת מאותן הקרבות הקיפה למעלה ממיליון אנשים בכל צד, וכל קרב, לפי מלותיו של האריסון סאליסבורי (Harrison E.Salisbury), "גרם לגרמנים סוג כזה של אבדות בנפש שמשאיר צלקת מתמשכת לא רק על מסגרת צבאית אלא על אומה כולה"(אנגלית – מבוא בספר "קרבות החשובים ביותר של מרשל ז'וקוב" –  Introduction to Marshal Zhukov's Greatest Battles, MacDonald, London, 1969, pp.12-13)

"הקרב על מוסקבה נהיה למאורע גורלי בעל חשיבות מכרעת לאומה. … היו מעורבים בה יותר מ-2 מיליון גברים, 2,500 טנק, 1,800 מטוס ו-25,000 תותחים. שיעור הנפגעים היה אימתני. בשביל הרוסים הסתיים בניצחון. הם סבלו את ההתנגשות המלאה עם "מלחמת בזק" (‘Blitzkrieg’) של ההתקפה הגרמנית והם, למרות האבדות … הצליחו להציב התקפת-נגד יעילה. הם התחילו למוטט את המיתוס של גרמניה הבלתי מנוצחת … " (איאן גריי, סטלין – האדם וההיסטוריה, אבקוס, עמוד 344) .

כך מרשל צוקוב העריך את משמעות של הקרב על מוסקבה:

"התוצאות הסופיות של הקרב על מוסקבה התבררו כמלהיבות בשביל הצד הסובייטי ומדכאות בשביל האויב.

"גנרל גרמני בשם ווסטפל (Westphal) … הכיר שה- 'צבא הגרמני, שפעם נחשב כבלתי מנוצח, הגיע על סף החורבן'. … לגרמנים אבדו בסיכומו של הקרב יותר מחצי מיליון חיילים, 1,300 טנקים, 2,500 תותחים, 15,000 משאיות ועוד כמות ענקית של ציוד נוסף …

"התקפת הנגד הסובייטית בחורף 1941-42 התנהלה בתנאים קשים של חורף קר, מושלג וגם, בתנאי הכי חשוב, ללא עליונות מספרית על האויב …

"משך שישה חודשי המלחמה, בקרב על מוסקבה, הצבא האדום גרם בפעם הראשונה תבוסה מכרעת על עיקר כוחות האויב. זה היה הניצחון הראשון על ווארמכט (Wehrmacht) מאז התחלתה של מלחמת העולם השניה. … המיומנות של פעולות ההגנה [ע"י הצבא הסובייטי], פריצת התקפות הנגד המוצלחות ומהירות המעבר ממגנה למתקפה שיבחו את היכלות הצבאיות הסובייטיות והמחישו את צמיחת הבשלות אסטרטגית של מפקדי הצבא האדום בטקטיקה המבצעית שלהם ומומחיות צבאית משופרת של החיילים הסובייטים בכל מסגרת שירות.

"לתבוסתה של גרמניה במוסקבה הייתה גם משמעות בין-לאומית כבירה. העמים בכל הארצות של הקואליציה האנטי-נאצית קיבלו את הידיעות על הניצחון הבולט של הצבא הסובייטי עם התלהבות עצומה. כל האנושות המתקדמת חברה את אותו הניצחון עם התקוות שלה להתקרבות השחרור מן השעבוד הנאצי.

"הקשלונות של הכוחות הגרמניים בלנינגרד, רוסטוב, בסביבות טיכבין והקרב על מוסקבה מפיח צלילות-דעת אצל החוגים הראקציוניים של יאפן וטורקיה ומאלץ אתם לאמץ מדיניות זהירה יותר כלפי האיחוד הסובייטי.

"אחרי תבוסתם של הגרמנים מול מוסקבה, היוזמה האסטרטגית בכל החזיתות הסובייטיות-גרמניות עברה לידי הפיקוד הסובייטי. … אחרי המפלה הנאצית במוסקבה, לא רק הגרמנים מן השורה אלא גם הרבה קצינים וגנרלים גרמניים השתכנעו מן העוצמה של המדינה הסובייטית הבינו כי כוחות הצבא הסובייטית היוו בשביל הגשמת תוכניותיו של היטלר מכשול שאין לגבור עליו" (אנגלית – הקרות החשובים ביותר של מרשל ז'וקוב – עמודים 100-102)

מרשל ז'וקוב מסכם את התייחסותו לקרב על מוסקבה בתשובתו לשאלה הבאה: "לעתים קרובות אני נשאל: 'איפה היה סטלין בזמן הקרב על מוסקבה?'

"סטלין שהה במוסקבה תוך שהוא מארגן את הכוחות ואת האמצעים להבסת האויב. חייבים להכיר ולהוקיר את אשר מגיע לו. כראש בועדה להגנת המדינה, וביחד עם חברי המטה העליון ועם מנהיגי הקומיסריאטים של העם, הוא הוביל את העבודה העיקרית בארגונם של מלאי ומילואים בעלי חשיבות אסטרטגית ושל ציוד ואמצעים החיוניים ללוחמה צבאית. עם הדרישות הגבוהות שלו, אפשר לומר שהוא הצליח להשיג כמעט את הבלתי-אפשרי … " (שם, עמודים 102-103)

הנה כאן עוד הערכה, מהקצה המנוגד של הקשת הפוליטית, על העוצמה הסובייטית, אשר אנשי היטלר, מורעלים ע"י התעמולה המטעה של עצמם והניצחונות הקלים במערב, לא הצליחו לקחת בחשבון במידה הנדרשת.

טופיצ' מציין, וזה בהחלט נכון, כי מבצע בארבארוסה היה מבוסס על אומדן יתר (הערכה מופרזת) של העוצמה הצבאית הגרמנית ואומדן-חסר של העוצמה הצבאית הסובייטית, כמו כן גם בהנחות בסיסיות אחרות. כל ההנחות, המוטעות בבסיסן, האלה התחילו להתמוטט מהרגע שהצבא הגרמני חצה את הגבולות הסובייטיות.

"בזמן שהגרמנים חצו את הגבולות מזרחה, לעתים תכופות השתלטה עליהם – מן הפיורר [היטלר] למטה עד החייל הפשוט – תחושה שהם חוצים מעבר אל תוך הלא ידוע, אשר מאחוריו סטלין הכין בעוד מועד הפתעות זדוניות בשבילם, ושבסוף גורל מר יכול לארוב להם בתוך ההרס האין סופי שמצפה להם בצד השני" (שם, עמוד 103)

לאחר ההצלחות הראשונות, אשר התאפשרו תודות ליתרון הטקטי בהתקפת הפתעה שלהם נגד ברה"מ, הנאצים התחילו להאמין כי הניצחון היה כבר אצלם בכיס ושקעו בתוך תוכניות דמיוניות לקראת העתיד. "אבל בהדרגה התברר שהאיחוד הסובייטי יכל להיות כל דבר אחר חוץ מ-'פסל ענק עם רגלי חימר'. למרות אבידות עצומות, האימפריה הרחבה הזאת המשיכה להשליך המון אנשים וציוד חדשים לקראת הפולש, ועד מהרה גם כמות הולכת וגוברת של סוגים חדשים של טנקים ומשגרי הטילים המפחידים הופיעו בשדה הקרב. הניצחון של ארבעה-עשר יום התפתח לתוך מלחמה שנמשכה ארבע שנים לפחות, של לחימה הכי מרה בשני הצדים גם יחד, והניצחונות של השבועות הראשונים הפכו להתחלת הסוף של הרייך השלישי" (עמוד 113)

… "נמרצות ללא רחמים, סטלין הבטיח שכל המאגרים אשר נמצאו ברחבי הארץ היו מגויסים. אכן, משך המסלול של המאבק הנורא הזה האיחוד הסובייטי מתח את עצמו ונקט בצעד החלטי לעבר התגבשותו כמעצמת-אל. בדרך ההפוכה, גרמניה התחילה לצמצם משמעותית את עצמה על כל צעד במערכה המתישה שלה" (עמוד 115)

הכניעה של 1 בפברואר 1943 בסטלינגרד, ע"י הגנרל הפשיסטי וון פאולוס ועוד 23 גנרלים, ריתק את העולם. הניצחון של הצבא האדום בסטלינגרד הדהים באותה מידה שהגבורה הגשימה אותו. האבדות של הנאצים באזור וולגה-דון-סטלינגרד הגיע ל-1.5 מיליון איש, 3,500 טנק, 12,000 תותחים ו-3,000 מטוסים. לפני כן, אף פעם מכונת המלחמה הנאצית, שהתרגלה להסתער על ארצות בטווח של ימים ושבועות, סבלה תבוסה משפילה דומה, תבוסה "שבה הושמד הפרח של הצבא הגרמני. זה היה מול הרקע של אותו הקרב … שעכשיו שיעור קומתו של סטלין עלה עד לכמעט ענקית בעיני העולם " (יצחק דויטשר -באנגלית-  סטלין: ביוגרפיה פוליטית – Isaac Deutscher, Stalin – A Political Biography, Pelican, London, 1966, – עמוד 472). מעכשיו הלאה רק תבוסה, ושום דבר אחר, הביטה לגרמניים בפנים, תוך שהיא מובילה את כניסת הצבא האדום אל תוך ברלין ולהסתערות שלה על החילות הרייך ב-30 באפריל 1945 – אותו יום בו היטלר התאבד. שישה ימים לאחר מכן, המרשל-שדה ווילהלם קייטל, בשם הפיקוד הגרמני הגבוה, נכנע למרשל ז'וקוב.

סיבות לטובת ניצחון סובייטי

איך היה אפשרי עבור ברה"מ לנצח איפה אחרים נכשלו בצורה כה אומללה? ישנן מספר סיבות בגללן הושג הניצחון הזה.

1 . חיסולו של הגיס החמישי

ראשית, מכוון שהמפלגה הקומוניסטית והמשטר הסובייטי טיהרו ללא רחם את המפלגה עצמה, את הממשל ואת הכוחות הצבאיים מיסודות אשר השתייכו לגיס החמישי.

בנוסף לעדות של הנאשמים במסגרת המשפטים שהוזכרו למעלה – ולעדות זו לא קיים תחליף – מקורות השייכים בשלמותם לבורגנות, שאי-אפשר להחשיד אותם בהעדפה הקטנה ביותר כלפי המשטר הסובייטי, מתועדים בנכונותם לקבל כודאית את האשמה של נתבעים באותם המשפטים. יוסף דייביס (Joseph Davies), בזמנו שגריר אמריקאי במוסקבה, שנוכח, ביחד עם מתורגמן, ועקב בתשומת לב אחרי ההתרחשויות בבתי הדין במוסקבה, התרשם עמוקות.

ב-17 בפברואר, 1937, חודש אחרי המשפט השני, בשדר סודי לקורדל הול (Cordell Hull), מזכיר המדינה של ארה"ב, השגריר דייביס דיווח שכמעט כל דיפלומט זר במוסקבה הסכים עם נכונות של פסק הדין: "דיברתי כאן עם הרבה חברים בסגל הדיפלומטי, אולי עם כולם, וחוות דעתם, עם יוצא מן הכלל אחד אולי, היא שההליכים ביססו בבירור את קיומם של קנוניה ומזימה פוליטיות להפלת השלטון." (שליחות במוסקבה)

כוחות רבי-עוצמה אנטי-סובייטיים טיפלו בכך שהאמת הזו סביב הגיס החמישי בברה"מ לא תצא לאור בארה"ב ובשאר העולם המערבי.

ושוב, ב-11 במרץ 1937, השגריר דייביס רשם ביומנו: "דיפלומט אחר, שר …, הביא אתמול לפני התבטאות מאירה ביותר. תוך כדי כך שדנים במשפט, הוא אמר שהנטבעים היו ללא ספק אשמים; שכולנו אשר נכחנו במשפט הסכמנו למעשה על כך; שהעולם מבחוץ, לפי הדיווחים העיתונאיים, בכל אופן, יוצר רושם כי הוא נוטה לחשוב שהמשפט היה מעשה הונאה (הופעה מטעה, כך הוא קרא לזה); שבעוד שהוא יודע שזה לא כך, קרוב לוודאי באותה מידה גם העולם שבחוץ מן הדין שיחשוב משהו כזה " (שם)

שבוע לאחר התחלת משפט מוסקבה השלישי (משפט בוכארין ואחרים) השגריר דייביס כתב ב-8 במרץ, 1938, לבתו אֵמְלֵן כך: "העדות הבלתי רגילה של קרטינסקי (Krestinsky), בוכארין (Bukharin), ואחרים ניראה שואף להצביע על כך שחששות הקרמלין היו מאוד מוצדקות. עד כדי כך שעכשיו ישנו הרושם כי הקנוניה הייתה קיימת כבר בנובמבר 1936 בשביל לתכנן הפיכה אלימה בממשל, עם טוכאצ'בסקי (Tukhachevsky) בראשה, במאי של 1937. זה ניראה שכאילו בזמנו לא היה כל ביטחון באם הדבר יבוצע או לא.

"אבל הממשלה פעלה תוך מידה גדולה של נמרצות ומהירות. הגנרלים של הצבא האדום נורו, כל הארגון של המפלגה בשלמותו טוהר ונוקה ביסודיות. לאחר מכן התגלה כי בהחלט כמה מאלה שבחלונות הגבוהים היו מזוהמים בצורה חמורה מהוירוס של קשירת קשר להפלת השלטון, ובעצם ממש עובדים עם השירותים החשאיים של גרמניה ויאפן" (שם, עמוד 177).

רחוק מלהחליש את המשטר הסובייטי או הצבא האדום המשפטים האלה סייעו לסלק בדיוק אותם הגורמים שהיו נכונים לשתף פעולה עם הנאצים ותיפקדו כגיס חמישי. בקיץ של 1941, זמן קצר לאחר הפלישה הנאצית בברה"מ, דייביס כתב אומדן הבא על חשיבות היסטורית של משפטי מוסקבה:

"לא היה שום מה-שמכונה 'מתקפה מבפנים' ברוסיה המסוגלת לשתף פעולה עם הפיקוד העליון הגרמני. המצעד של היטלר אל תוך פראג (Prague) ב-1939 היה מלווה ע"י תמיכה צבאית פעילה של ארגון האנליין (Henlein) בצ'כוסלובקיה. אותו הדבר חזר בדיוק כאשר היטלר פלש לנורבגיה. לא היו שום האנליינים כפופים, גם לא טיזוים סלובקים [Josef Tiso], לא דא-גרלאים בלגיים [Leon Degrelle] וגם לא היו שום קוויסלינגים נורבגים [Vidkun Quisling] בתמונה הרוסית … (שם עמוד 179)

"הסיפור סופר כבר במה שמכונה משפטי בגידה או טיהור של 1937 ו-1938 בהם אני נוכחתי והקשבתי. בבדיקה מחדש של רשומת של התיקים האלה וגם של מה שאני כתבתי בזמנו … אני גילתי כי כל תחבולת הפעילות הגיס-חמישית הגרמנית, איך שאנו כבר מכירים אותו היום, היה חשוף והוצג גלוי ע"י הוידויים, הודאות ועדויות שמצאו ביטוי באותם המשפטים של התוודות-עצמית ה-'קוויסלינגים' ברוסיה … (שם, עמוד 180)

"כל אותם המשפטים, טיהורים, וחיסולים, שבזמנם נראו כה אלימים וזעזעו את העולם, נהיו עכשיו לגמרי בבירור חלק של ביצוע נמרץ והחלטי של ממשלת סטלין להגנה עצמית לא רק מהמהפכה מבפנים אלא גם מהתקפה מבחוץ. הם ניגשו לעבודה ביסודיות על מנת לטהר ולנקות החוצה כל אלמנט של בגידה בתוך  תחומי הארץ. כל הספקות מצאו את פתרונם לטובת השלטון.

ב-1941 גיס-חמישיסטים נעלמו ברוסיה – הם ירו בהם. הטיהורים ניקו את הארץ וחילצו אותה מבגידה" (שם, עמודים 179- 184)

כתב בורגני סמכותי סיכם שה-"טיהורים חיסלו את הגיס החמישי של רוסיה. אני לא מוצא אף כתב אנגלי או אמריקאי שחשב כי ההודאות המפורסמות של ראדק, טוכאשבסקי, ריקוב, קרטינסקי, פלטנוב, רוזנגולץ (Radek, Tukhachevsky, Rykov, Krestinsky, Pletnov, Rozengolts) ואחרים הוצאו בעזרת עינויים" (באנגלית, עמוד 93 ב-'רק הכוכבים הם ניטראליים' של קואנטין ריינולדס – Quentin Reynolds, Only the Stars are Neutral, New York, 1943).

ניתן לג'ורג' סאבה (George Sava) להיות את האחרון מבין העדים הבורגנים. ב-'מלחמה ללא רובים' (War without Guns) שלו, בהצהירו כי ה-"התנגדות המפוארת של רוסיה הפתיע הרבה דיפלומטיים של ארצות הדמוקרטיות, שהיו משוכנעים כי רוסיה לא יכלה להתנגד יותר מ-10 שבועות", ממשיך לכתוב ומגלה התבוננות בעלת הבחנה טובה, ואף חודרנית, בהערה הבאה:

"מותר לנו לא להבין את הסבך של המרקסיזם, אבל היינו כבר חייבים לדעת כי הקבר שהיטלר חפר בשביל גם השמרנים וגם בשביל הדמוקרטים היה עשוי בכוונה מספיק גדול בכדי לקבור גם את הרוסים. למרבה המזל, בשונה מהדיפלומטים שלנו, הרוסים הבחינו בסכנות וזו הייתה הסיבה לדיכוי חסר רחמים שלהם בגיס-חמישיסטים. ההוצאות להורג שכל כך החרידו אותנו ונקראו אפופי-סודות וברבריים, מן הדין שהיו צריכים להראות ע"י דיפלומטיה חכמה באור שונה, במיוחד אם היא לקחה בחשבון את גורלם של נורבגיה וצרפת ואת התפקיד שגיס-חמישיסטים כבר מלאו בשתי ארצות הללו. דיפלומט פיקח היה מוכן בחפץ-לב להודות שמעט יריות מכוונות היטב בצרפת ובבלגיה לפי הדגם הרוסי יכלו להציל את בריסל, אוסלו, אמסטרדם ופריז."

ככה זה יותר קל לראות כי ברגע שהארצות המערביות הפכו תקועים בתוך העימות הקטלני עם גרמניה הנאצית ונהיו לבני-ברית של ברה"מ, הם היו צריכים כבר להתגבר על דעתם המשוחדת והמושרשת עמוק של אנטי-קומינטרן ואנטי-בולשביק; הם כבר יכלו ללא כל חשש להגיד את האמת על משפטי מוסקבה ועניינים נוספים; היה כבר הכרחי שהם יסכימו פומבית על כך שהמשפטים האלה, רחוקים מלהחליש את המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ, את הממשלה הסובייטית או את הצבא האדום, חיזקו, תוך חיסולו של הגיס החמישי בברה"מ, את המפלגה, את הממשלה ואת הצבא האדום. בפרסמם הודאה משתהה אשר כזאת הם היו רק מאשרים את החשיבות ההיסטורית של המשפטים הללו; כלומר שהצעדים המשפטיים הם חלק חיוני ובלתי-נפרד מהמאבק של ברה"מ – לאמיתו של דבר, מהמאבק של כל העולם בשלמותו – נגד האיום של שליטת הנאצים בעולם.

סטלין, בדיווח שלו לוועידה ה-18 של המפלגה, השיב לתירוצים שהוקפים את הבעייתיות הזו, תירוצים שפורסמו על גבי העיתונות הבורגני בארצות אימפריאליסטיות, ככה:

"עיתונאים זרים מסוימים התחילו לדבר שטויות על תולדה שהטיהורים של ארגונים סובייטיים של מרגלים, רוצחים ויוזמי הרס וחבלות לדוגמת טרוצקי, צינובייב, יקיר, טוכאצ'בסקי, רוזנגוץ, בוכארין ופושעים אחרים 'זעזעו' את השיטה הסובייטית וזרעו בה 'ייאוש'. כל מה שמגיע לשטויות הזולות האלה הוא צחוק ובוז. איך הטיהור של ארגונים סובייטיים של גורמים מזיקים ועוינים יכול לזעזע ולייאש את השיטה הסוביטית? הקבוצה של טרוצקי-בוכארין, החופן של מרגלים, רוצחים וגורמי הרס הזה, שהתרפסו בפני העולם הנוכרי, שהיו נאחזים דחפי כניעה לעבדות, המוכנים לזחול מול כל אישיות זרה בעלת דירוג גבוה על מנת לשרת אותה בתור מרגלים – החופן של יחידים הזה שלא הבינו כי האזרח הסובייטי העני ביותר, בהיותו משוחרר מאזיקי ההון, עומד משכמו ומעלה מעל כל אישיות חשובה, ממוקמת גבוה ככול שאפשר, אשר נושאת על צברה את עול השעבוד הקפיטליסטי – לאיזה תכלית אותה הכנופיה העלובה של עבדים מושחתים, לפי איזה ערך הם יכולים להועיל לעם, ואת מי מבין העם הסתלקותם יכולה לייאש? ב-1937 טוכאשבסקי, יקיר, אובורביץ' ועוד רשעים נידונו להוצאה להורג בירייה. אחרי כן, הבחירות לסובייט העליון של ברה"מ נערכו. בבחירות הללו, 98.6 אחוז של מניין הקלות תמך בממשלה הסובייטית. בתחילת 1938, רוזנגולץ, ריקוב, בוכארין ופושעים אחרים נידונו להוצאה להורג בירייה. אחרי כן, הבחירות לסובייטים עליונים של האיחוד הרפובליקות נערכו. בבחירות הללו, 99.4 אחוז של מניין הקלות תמך בממשלה הסובייטית. איפה הם התסמינים (סימפטומים) של 'ייאוש', אנחנו סקרנים לדעת, ולמה ה-'ייאוש' הזה לא השתקף בתוצאות של הבחירות?

"בהקשיבנו למשתטים הזרים האלה אפשר לחשוב כי אילו המרגלים, רוצחים וחבלנים הותרו חופשיים לחבל, לרצוח ולרגל ללא מעצור או עיכוב, הארגונים הסובייטיים יכלו להיות הרבה יותר בטוחים וחזקים [צחוק]. האם הג'נטלמנים הללו לא מוסרים את עצמם מהר מדי בכך שהם מגינים בעזות מצח כזה את עניינם של מרגלים, רוצחים וגורמי הרס?

"לא היה יותר נכון לומר שהסילוק של מרגלים, רוצחים וגורמי הרס מן הארגונים הסובייטיים מחויב להוביל, וכן הוביל, לחיזוק נוסף של אותם הארגונים?"

בהתייחסו למלחמה ליד אגם חאסן (במחוז של מנצ'וריה הגובל עם החוף) העקובה מדם שלא הוכרזה בין ברה"מ לבין האימפריאליזם היפאני – מלחמה שממנה היפאנים יצאו שותתים דם ומרוסנים עד כדי כך שלא העיזו יותר לתקוף את ברה"מ יותר – סטלין המשיך והוסיף: "מה, למשל, המאורעות של אגם חאסן מראים, אם לא שחיסולם של מרגלים וחבלנים זה האמצעי הבטוח ביותר לחיזוק הארגונים הסובייטים שלנו?" (דוח לוועידה ה-18 של המפלגה)

לכן המפגש של בורגנים ישרים עם השקפה פרולטרית דומה מאלצת אותנו למסקנה יחידה האפשרית, כלומר שהנאשמים במשפטי מוסקבה נשפטו נכון והונשו נכון ושחיסולם של הנאשמים הביא לסילוק של הגיס החמישי מברה"מ, שבתורו חיזק את היכולות של המשטר הסובייטי וכוחותיו החמושים להתגבר על, להביס ולרסק את, הצבא הנאצי, מה שהיה נדמה כבלתי מנוצח.

אם עלינו להאמין לשטות הבורגנית-טרוצקיסטית – שאחרי המשפטים הכוחות החמושים של ברה"מ נשארו ללא סגל גנרלים – איך, אז עלינו להסביר את הימצאותם במסגרת הצבא האדום של גנרלים כה מבריקים ואגדתיים, גנרלים שביצועם מוכרים בעולם כולו, כמו ז'וקוב, צ'ויקוב, שטאמנקו, איירמנקו, טימושנקו, ואסילבסקי, סוקולובסקי, רוקוסובסקי,קונייב, וורושילוב, בודני, מאכליס, קוליק (Zhukov, Chuikov, Shtemenko, Yeremenko, Timoshenko, Vasilevsky, Sokolovsky, Rokossovsky, Koniev, Voroshilov, Budenny, Mekhlis, Kulik) והרבה, הרבה נוספים?

2 . סוציאליזם 

שני, ברה"מ הצליחה בגלל שהיא בנתה את התעשייה שלה ובגלל שהלאימה את האדמות והקימה בהן את החקלאות המשותפת (קולקטיביזציה) לפי התוואי של הסוציאליזם. יישומה של תוכנית מסוג זה, בנוסף לתרומת הכוח החומרי לברה"מ, הביא לתחיית הגאווה הפרולטרית תודות להישגים שלהם, השענות נלהבת בבהירות העתיד של הסוציאליזם, והחלטה נחושה תוך הגנה ואחיזה בכל הכוח בהישגים של הסוציאליזם נגד אויבים מבחוץ ומבפנים באותה המידה. אך התוכנית הזו לא נפלה בעצמה מן השמיים, באופן מקרי, שלמה איך שהיא. בשביל התוכנית היה נחוץ מאבק בשיניים ועם הציפורניים נגד האופוזיציה של ה-'שמאל' (טרוצקיסטית) ונגד זו של הימין (של בוכארין); לאחר מכן התוכנית הייתה צריכה לשרוד את החבלות, את ההרס ואת קשירות קשר הבוגדניות של הטרוצקיסטים ושל אנשי בוכארין הכנועים לאימפריאליזם והשרתים הנתעבים שלו. בקיצור, זו הייתה תוכנית שנלדה מתוך, ובתוך, תנאים של מאבק מעמדי אכזרי.

אף על פי שהאיחוד הסובייטי הייה מעדיף ברצון רב שיניחוהו לנפשו בשקט ושיוכל להמשיך בתפקיד של בניית הסוציאליזם, המנהיגות הסובייטית הייתה מודעת היטב מהסכנות הנובעות מן העובדה שהאימפריאליזם שואף לגרור אותם אל תוך המלחמה. על כך, פתגם סיני מבחין כי 'העץ יכול להעדיף את השלווה, אבל הרוח לא תירגע'. בדיוק בגלל הסיבה הזו, עם המחשבה כי המלחמה ממשמשת ובאה, שמנהיגות המפלגה הקומוניסטית הסובייטית סירבה, בין השיניים של התנגדות המחנה של הכנועים של בוכארין, להאט את קצב התיעוש. בנאום לועידת הצוות המדריך של התעשייה הסוציאליסטית בתאריך 4 בפברואר 1931, סטלין הדגיש את הנקודה הזו בדרך שלא משתמעת לשתי פנים וגלוית הלב שכל כך אפיינה אותו:

"לפעמים נשאלת את שאלת האם אי-אפשר להאט את הקצב במקצת, לשים בלימה לתזוזה. לא, חברים, זה בלתי אפשרי! הקצב מוכרח להיות בלתי מופחת! להפך, אנחנו צריכים להגביר אותו עד הכמות שגבולות הכוחות והיכולות שלנו מאפשרים. זה נכפה עלינו ע"י ההתחייבויות שלנו כלפי הפועלים והאיכרים של ברה"מ. זה נכפה עלינו ע"י ההתחייבויות שלנו כלפי מעמד הפועלים בעולם כולו.

להחליש את הקצב משמע לפגר. ואלה שמפגרים יוצאים מובסים. אבל אנחנו לא רוצים להיות מובסים. לא, אנחנו מסרבים להיות מובסים! סממן בולט בהיסטוריה של רוסיה הישנה היו התבוסות החוזרות ונשנות שסבלה בגלל הפיגור שלה. היא קיבלה מכות מצדם של חאנים המונגוליים. היא הוכתה ע"י הבֵיים הטורקים. היא הוכתה ע"י האדונים הפאודלים של שבדיה. היא הוכתה ע"י האריסטוקרטים הפולנים וליטאים. היא הוכתה ע"י הקפיטליסטים הבריטים והצרפתים. היא הוכתה ע"י רוזני יאפן. כולם הכו בה בגלל הפיגור שלה, בגלל הפיגור הצבאי שלה, פיגור תרבותי, פיגור פוליטי, פיגור תעשייתי, פיגור חקלאי. כולם הכו בה מכיוון שלעשות כך היה רווחי ובגלל שהיה אפשרי לעשות כך ללא הענשות. אתם זוכרים את מילות המשורר הקדם-מהפכני: 'את ענייה ושופעת, חזקה וחסרת אונים, אמה רוסיה'. הג'נטלמנים האלה היו בקיאים למדי באותם החרוזים של המשורר הזקן. הם הכו בה באומרם: 'את שופעת', לכן אפשר להתעשר על חשבונך. הם הכו בה באומרם: 'את ענייה וחסרת אונים', לכן אפשר להביס ולבזוז אותך ללא חשש מתגובותיך. ככה הוא החוק של המנצלים – להכות במפגר ובחלש. זה חוק הג'ונגל של הקפיטליזם. אתם מפגרים, אתם חלשים – לכן אתם לא צודקים; לפיכך אתם חשופים לתבוסות ולעבדות. אתם רבי-עוצמה – לכן אתם צודקים; לפיכך אנחנו צריכים להיזהר ממך.

"זאת הסיבה בגללה אנחנו חייבים לא להשתרך [או להתמהמה] מאחור.

"בעבר לא היה לנו מולדת, ואף לא יכולנו להשיג לעצמנו אחת. אבל עכשיו שהפלנו את הקפיטליזם והעוצמה היא בידיים שלנו, בידיים של העם, יש לנו מולדת, ואנחנו נתמוך ונקיים את העצמאות שלה. האם אתם רוצים שהמולדת הסוציאליסטית שלנו תובס ותאבד את העצמאות שלה? אם אתם לא רוצים את זה, עליכם לשים קץ לפיגור שלה בזמן הקצר האפשרי ולפתח קצב בולשביקי כן תוך כדי קידום והרחבת הכלכלה הסוציאליסטית שלו. אין דרך אחרת. הנה למה לנין אמר ערב מהפכת אוקטובר: ' אחד משניים, או להישמד או להשיג ולעבור את הארצות הקפיטליסטיות המפותחות'.

"אנחנו נמצאים חמישים או מאה שנה מאחורי הארצות המתקדמות. אנחנו חייבים לצמצם את המרחק הזה תוך עשר שנים. אחד משניים, או שנעשה את זה  או שנטבע." (באנגלית – סטלין, עבודות נבחרות, כרך 13, עמודים 40-41)

כתוצאה מן המאמץ הכביר הזה, ב-1940התוצר הגולמי של התעשייה הסובייטית היה 8.5 פעם גדול יותר מאשר הייצור התעשייתי של רוסיה הצארית ב-1913, בעוד שהתוצרת של תעשייה בעלת ייצור בכנה-מידה רחב הוגדל  12 פעם וייצור מכונות – 35 פעם.

בעל דעה קדומה נגד סטלין שמתגלמת בו בצורה מושרשת, הטרוצקיסט איזאק דויטצ'אר (Isaac Deutscher), בביוגרפיה שלו על סטלין, נאלץ לבטא את ההודאה הבאה בנוגע לגורמים המכריעים אשר מונחים ביסוד הניצחון הסובייטי במלחמת העולם השנייה:

"האמת הייתה שהמלחמה לא יכלה להסתיים בניצחון ללא תיעוש מוגבר של רוסיה, ושל המחוזות המזרחיים שלה במיוחד. וגם לא יכלה להסתיים בניצחון ללא קולקטיביזציה של מספר גדול של משקים חקלאיים. המוצניק [האיכר] של 1930, שאף פעם לא נגע בטרקטור או איזוהי מכונה אחרת, מסוגל להיות לתועלת מועטה במלחמה מודרנית. משק מאורגן בקולקטיביזציה [חקלאות שיתופית], עם התחנות [מיכון לריכוז, טיפול והדרכה] של מכונות-טרקטור שלה פזורות בכל הארץ, שימשו מרכזי למידה להכנת האיכרים בלוחמה באמצעות מכונות. הגידול המהיר של הרמה החינוכית הממוצעת גם אפשרה לצבא האדום להשתמש באופן ניכר במילואים של קצינים ואנשים אינטליגנטים.

'אנחנו נמצאים חמישים או מאה שנה מאחורי הארצות המתקדמות. אנחנו חייבים לצמצם את המרחק הזה תוך עשר שנים. אחד משניים, או שנעשה את זה  או שהם מוחצים אותנו.' – ככה סטלין דיבר בדיוק עשר שנים לפני שהיטלר הציב את כיבוש רוסיה כמטרה לעצמו. המילים שלו, כאשר הן מוזכרות עכשיו, לא יכולות אלא להרשים אנשים כנבואה מוגשמת להפליא, כקריאה בשעה הנכונה ביותר לפעולה. ובאמת, עיכוב המודרניזציה  של מעט שנים ברוסיה יכלו לקבוע את כל ההבדל בין ניצחון ותבוסה" (דויטצ'אר, שם, 535)

דויטצ'אר גם מפיג את הרעיונות הנפוצות של עוינות כלפי המשטר הסובייטי ומתאר בצורה נכונה תמונה של עם סובייטי בעלי אופי חזק, תודעה חזקה בכלכלה ובהתקדמות פוליטית, ונחישות נוראה להגן על הישגיו:

"אי-אפשר לעלות על הדעת כי הרוב באומה היו עוינים לממשלה. אם זה היה המקרה, אף קריאה פטריוטית, אף דרבון או כפייה, יכל למנוע התמוטטות פוליטית של רוסיה, דבר אשר עליו היטלר קיווה בביטחון. הטרנספורמציה הגדולה שהארץ עברה דרכה לפני המלחמה … חיזקה את אופייה של האומה. הרוב היה חדור תודעה חזקה של התקדמות כלכלית וחברתית, עליה [על ההתקדמות] היה בזעם נחוש להגן נגד סכנות מבחוץ … " (שם, עמוד 473)

3 . המפלגה הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי  (CPSU)

הסיבה השלישית לניצחון הסובייטי הייתה שהוא מומש בהנהגה של מפלגה פרולטרית כה מהפכנית כפי שהייתה ה-“CPSU", אשר תפקוד מנהיגותה כמו תפקוד שורות בדרגים נמוכים יותר אופיינו ע"י רוח של התמסרות למטרות של הפרולטריון, וגבורה של הקרבה עצמית, ודרישה לכבד את ההמונים ללא השתייכות מפלגתית. מה-27 מיליון שנהרגו במלחמה, 3 מיליון השתייכו למפלגה הקומוניסטית. דוד הארסט של העיתון 'גווארדיאן', במאמר שלו, כתב בהקשר לחגיגות שציינו את שנת ה-50 לניצחון באירופה, רווי באנטי-סטליניזם (בלעדיו אף עיתונאי בורגני לא יכול לקוות לשמור לעצמו את המשרה ואת ארנקו נפוח) הרגיל, נאלץ לכתוב הודאה בצורה זו:

"כל התיאורים בני-זמנינו של ותיקי הלחמה מעידים על רמה גבוהה של התחייבות אידיאולוגית ע"י כל החלקים של החברה בהתנדבותם לפעול אחרי יוני 1941, גם מלומדים וגם לא מלומדים. למה? לשם מה כל כך הרבה נאמנים למפלגה הקומוניסטית הלכו קדימה לפגוש מוות ודאי? בשם המולדת? בשם האיחוד הסובייטי, מנותק איכשהו מן הרשעות של היד המנחה של סטלין, שבגללה [היד] הם מצאו את עצמם בין הקורבנות הראשונים? (Coming to the aid of the party, Guardian, Monday, 1st May 1995)

לאחר שהשביע את רצונותיהם של ארנקי הכסף, שהם בעלי ה-גווארדיאן, ואת העורך הראשי, ע"י התייחסות ל-"הרשעות של היד המנחה של סטלין", לאחר כזה עיגון על המלצות לעיתונאי בעל סגנון בורגני ללא דופי של עצמו, מר הארסט בכל זאת מוצא את עצמו נתקל באמת ומועד, בדרכו לענות לשאלות שלו עצמו בפסקה המיידית לפני כן, באומרו כך:

"תיאורי עדות-ראייה בני-זמנינו מצביעים על ההפך. תגובה אופיינית ניתנת ע"י ותיק-מלחמה איבן מארטינוב: 'כל אחד מאתנו יודע כי הייתה המפלגה הקומוניסטית שהובילה בזמנו את הכל. המפלגה היוותה את הבסיס של המכונה המדינית. כל אחד ידע שכאשר אנשי הצבא ילכדו, הפקודה הנאצית תצטרך להיות, 'קומוניסטים, יהודים ומפקדים תצעדו צעד אחד קדימה' והם יוצאו להורג. לכן ההצטרפות ההמונית של המפלגה במשך המלחמה משמעותה דבר אחד בלבד – גבורה ואמון במטרות המפלגה."(שם)

יכול להיות שזה נוגד את העדפות שלו, אבל העובדה שבעניין היא, כפי שדוד הארסט אמור לדעת, שמיליוני חיילים סובייטיים הלכו לקראת מותם עם הסיסמה 'למען המולדת ולמען חבר סטלין' בשפתיים שלהם – כזאת הייתה אהבתם וחיבתם אשר באמצעותם ההמונים הסובייטיים שמרו את הרגשות שלהם כלפי המולדת הסוציאליסטית שלהם והקברניט שלה, כזאת הייתה הכריזמה ('רשעות של היד המנחה', אם זה משביע רצונם של כתבים מרושלים וכמותם גם בני מעמד גבוה אחרים) של יוסף סטלין, שהמריץ את העם הסובייטי למבצעי גבורה ללא תקדים.

עד נובמבר, 1942, הגרמנים כבשו יותר ממיליון קמ"ר של הטריטוריה הסובייטית ואכלוסיה טרום-מלחמתית של 80 מיליון; מיליונים של אזרחים סובייטיים נאלצו לנטוש ערים, כפרים, בתי-חרושת, מפעלים שלהם ולעבור מזרחה בשביל להתחמק מן ההשתלטות של האויב.חיילות סובייטיות אולצו ע"י מצבים צבאיים קשים ביותר לסגת פנימה תוך אבדות גדולות בנפש ובציוד. "אבל אפילו בתקופה קשה ההיא גם לא האומה הסובייטית גם לא הכוחות החמושים שלה אבדו אמון בצפייה אחרי תבוסתם הגמורה של גלי האויב. הסכנה הקטלנית עזרה להתלכדות העם אפילו קרוב יותר סביב המפלגה הקומוניסטית, ולבסוף , אף על פי כל המצוקות, האויב נבלם בכל הגזרות.

"הגבורה של המוני החיילים הסובייטיים ואומץ מפקדיהם, עם המאסף העורפי המפלגתי, הומחשו עם עוצמה לא רגילה משך הקרבות האכזריים של התקופה ההיא. תפקיד חיובי מולאה ע"י דוגמה אישית של חברי המפלגה והקומוניסטים הצעירים אשר, בזמן הצורך, הקריבו את עצמם לטובת הניצחון" (קרבות החשובים ביותר של מרשל ז'וקוב, עמוד 152)

4 . האיחוד של רפובליקות סוציאליסטיות סובייטיות

הסיבה הרביעית לניצחון הסובייטי הייתה נעוצה בעצם הקמתה של המסגרת היחידה במינה הזו בהיסטוריה האנושית, כלומר האיחוד של הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות (בישראל מכונה בשם פשטני "ברית המועצות" – ברה"מ) – מדינה רב-לאומית מוקמת ע"י הפרולטרייאט המנצח בעקבות המהפכה הסוציאליסטית הגדולה של אוקטובר, מהפכה אשר הוציאה את הניצול אדם ע"י אדם אל מחוץ לחוק בכל אחד ממרכיבי המערכות שלה, ואת הניצול של אומה ע"י אומה אחרת. אכן זו הייתה התחברות חופשית ושל אחווה בין עשרות אומות אשר חיו יחדיו על מנת לבנות עתיד זוהר משותף, והתחברות, בה הפגיעה לאחד נחשבה כפגיעה לכולם.

דוד הארסט, במאמר שכבר אוזכר למעלה, מצטט את פרופסור יורי פוליאקוב (Yuri Polyakov), היסטוריון וחבר באקדמיה למדעים, אשר נותן ביטוי לכל הסיבות שהניעו את העם הסובייטי בדרכם להתנגדות וניצחון במלחמה הפטריוטית הגדולה. הנה מה שלפרופסור פוליאקוב יש לומר: קזחי אחד או קירגיזי, שבמסגרת האימפריה הסובייטית השיגו את המעמד של מדינה שלהם בפעם הראשונה בהיסטוריה שלהם, לחם למען המולדת שלו, קזחסטן או קירגיסטן.

"…הפועלים והאיכרים לחמו למען המדינה הסוציאליסטית שלהם. קזחי או קירגיזי, אשר במסגרת האימפריה הסובייטית השיגו לראשונה בהיסטוריה שלהם את מעמד של מדינה השייך לכל אחד מהם, נילחם למען המולדת של עצמו, קזחסטן או קירגיסטן.

"הפלישה הגרמנית הביאה אתה אל תוך האיחוד הסובייטי תחושה חזקה מאוד של סכנה. כל אחד הבין שתחת כיבוש גרמני האיחוד ייהרס. אבל האידיאולוגיה גם נתנה את משקלה … מעמד הגנרלים והקצונה באו ממסגרות של אנשים פשוטים שהאמינו בצדקת המאבק והמדינה שהגנו עליה. במידה גדולה האמונה הזו התחברה עם האמונה בעוצמה הסובייטית, כעוצמה שהביאה התפתחות כלכלית לאיחוד כולו." (שם)

ואלה הן המילים של פרופסור אחד ברוסיה של האנטי-קומוניזם הזועף בזמן כהונת יילצין, איפה ההיסטוריונים קיבלו שוחד רחב ידיים בשביל לכתוב "היסטוריות" שציירו את האיחוד הסובייטי בצבעים הכי קהים, היכן, נעזוב בצד את סטלין המסכן, שהביוגרפיות על לנין הענק הגיעו עד כדי נימות מחניפות כגוון אלה: "לנין היה רשע שטני … כל הבעיות הגדולות של רוסיה נבעו ממנו". אמרנו והתמדנו בכך שאנטי-סטליניזם הוא כיסוי לאנטי-לניניזם. מאז שהמדינה הסובייטית נהרסה והקפיטליזם שב על כנו, יורשי כרושצ'וב לא חייבים עוד לדבר בשפה מוצפנת של רמזים.

לאחר שציטט את פרופסור פוליאקוב, דוד הארסט מסכם את המאמר שלו עם ההבחנה העניינית הזו: "אם ההסבר הזה מדייק, הרי שהמניעים מאחורי המאמצים הכבירים והמחיר הענק בהדיפת הגרמנים רוחשים  תהודה מדאיגה לגבי ההנהגה שלאחרי- הקומוניסטית של היום: המלחמה הפטריוטית הגדולה היא אנדרטא לשלושה מוסדות אשר יילצין הרס – המפלגה הקומוניסטית כגוף מארגן, הסוציאליזם כאידיאולוגיה מדינית, והאיחוד הסובייטי כמסגרת משותפת לעבודה ויצירה בצוותא.

"אפילו ההחלטה לחגוג את השנה ה-50  של VE Day [יום הניצחון באירופה] עם אירוע ממלכתי מרשים היוותה שינוי במדיניות. לפני ארבע שנים, אף לא נציג ממשלה אחד נכח הנצחת ה-50 שנה לקרב על מוסקבה. [ופתאום] שנה שעברה, שבה נחגג בתורה את שחרורה של העיר נובגורד [Novgorod] הקטנה, שחרור משני ביחס לקורבנות הכבדים בשחרור מוסקבה, יילצין דאג לשלוח את ברכותיו לתושבי נובגורד. בכך התחילה המערכה של 1955. יעדה של המערכה הזו הייתה להכשיר מצב בו, במקום האיחוד הסובייטי, רוסיה הופכת הראויה לשבח על המלחמה הפטריוטית הגדולה.

"הוויכוח של היום, ככל הוויכוחים האלה, הוא על ההווה יותר מאשר על העבר … עד היום חווים את חותמם של המאורעות מלפני 50 שנה. השקיעה התעשייתית של רוסיה תחת סבל המעבר לכלכלת השוק עוברת בהתמדה את ההשוואה עם התעשייה שהתפתחה תחת השפעת הפלישה הגרמנית. בשביל מתנגדי יילצין, המאמצים בהתמודדות עם המלחמה אז ייצרו תמונה הפוכה מזו של רוסיה העכשווית. ,אם יכלנו לעשות את זה אז, אנחנו יכולים שוב לעשות את זה היום', היא ההשערה הקבועה של כל נוסטלגיה למלחמה.

"ישנן יותר מדי הקבלות, יותר מדי עניינים שצריכים עדיין לעכל, והמדינה של רוסיה, הגזומה מן הרפובליקות האחיות ומן ההשפעה הבינלאומית שהפכה לזו של מדינה צעירה מדי, החיילים הותיקים מהווים עדיין גוש בוחרים חשוב: עם המשפחות שלהם הם יכולים להתקבץ ל-20 מיליון הצבעות. הם מצביעים ממושמעים ובעלי תודעה פוליטית גבוהה. לפיכך, כאשר יילצין עולה על בימת הכיכר האדומה לזכות בהצדעה הרשמית של מסדר החיילים הותיקים ב-9 במאי, הוא חושב לא רק על העבר, אלא הוא חושב על הבחירות של בית הנבחרים בשנה זו, ואולי גם על הבחירות לנשיאות של השנה הבאה. בדומה לקודמיו, ליילצין יש היום סיבות טובות להתייחס לעבר בזהירות." (שם)

זה ללא כל ספק נכון שהעמים של האיחוד הסובייטי לשעבר בתקופה הנוכחית, בחוגגם את השנה ה-60, כמו אכן לפני עשר שנים בחגיגות לציון 50 שנה, של הניצחון שלהם במלחמה הפטריוטית הגדולה, במשיבם הוקרה לאומץ, גבורה, הקרבה, עמידה נחושה ודבקות תוך שפיות דעת בתכליתיות המטרה של האבות והסבים הסובייטיים שלהם (עשרות מיליונים תוך שהם זוכרים את חלקם בכל זה) במאבק העצום ההוא, לא יכולים להתחמק מן המטרד שבזיכרונות של המולדת הסוציאליסטית בעוד שאין אפשרות להימנע מלהשוות את האומללות הנוכחית שלהם (מחווה אדיבה של פלאי שיחזור הקפיטליזם עם כלכלת המאפיה שלו, עם היצאנות, הסחר-הסמים, פשעים אלימים, רציחות על מנת להיאחז בדירות הנרצחים, אבטלה, מחסור חמור בדיור וכפיפות לאימפריאליזם הזר [וכל שאר הליווי הכלול בחבילת השלטון של בעלי ההון]) מול החיים תחת האיחוד המפואר של הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות לשעבר. כל זה אינו מבשר טובות בגלל הצארים העכשוויים של רוסיה.

מפלות סובייטיות התחלתיות

אחרי ההתקפה הפשיסטית הגרמנית על האיחוד הסובייטי ביוני 22, 1941, באו מפלות סובייטיות משמעותיות ובעקות המפלות בא אובדן נתחי שטחים סובייטיים ניכרים. איך ניתן להסביר את המפלות האלה? ההסבר הבורגני-טרוצקיסטי של אותם המפלות מסתכם בסילוף בהיסטוריה חסר בושה אופייני לבני מעמדות גבוהים האלה. אצלם זה הולך בערך כך: שסטלין סמך על כך שהיטלר לא יתקוף את ברה"מ, ומכאן, הם מנמקים, ה-'הסכם אי-התקפה' הסובייטי-גרמני; שסטלין 'השמיד חלק ניכר של סגל הצבאי תוך כך שהוא הוציא להורג, בין האחרים, את טוכאשבסקי המצביא, "אולי החייל הרוסי המבריק ביותר במאה הנוכחית"; שלא נותר כל מנהיג קומוניסטי מנוסה מאז שסטלין "או הרג או כלא" אותם כולם; שסטלין הזניח את ההכנות הצבאיות; שהוא גרם לניכור האיכרים ע"י "קולקטיביזציה מאולצת"; וכך הלאה ממשיכים עד שמעוררים בחילה ועד שמגיעים למגוחך. אנחנו כבר טיפלנו בשאלות החשובות האלה במקום אחר [הכוונה שלנו היא לתרגם לפי יכולתנו גם את ה-'טיפול' הזה], אבל אנחנו פשוט נציין כדרך אגב שבדיוק אותם האנשים שמייחסים את המפלות הסובייטיות לחוסר מנהיגות הם גם ממש אותם האמידים עצמם שמייחסים את הניצחונות הסובייטיות שלאחר מכן לעם סובייטי ללא הנהגה!! לא, אותן המעשיות של עולם הפיות ואותן ההשמצות המעמידות פנים של הסברים היסטוריים של התנהגות היסטרית בורגנית טרוצקיסטית לא מסוגלות לשאת אף בדיקה קפדנית רצינית.

לכן, הנה הסיבות הנכונות לתבוסות הסובייטיות ההתחלתיות.

התקפה מפתיעה

ראשית וחשוב ביותר, לאנשי היטלר הייה היתרון של התקפה בהפתעה. להפתעה אין בשום פנים ואופן את המשמעות שניתנת לה בהקשר שלה ע"י הטרוצקיסטים ואידיאולוגים בורגנים אחרים, כלומר, שסטלין לא ציפה כי היטלר לא יתקוף את איחוד הסובייטי. איזה ליצנים הם האריסטוקרטים האלה! בוודאי שסטלין ידעה כי הפשיסטים ההיטלריטים שנאו את האיחוד הסובייטי הסוציאליסטי יותר מאשר כל מדינה אחרת ושהתכוונו לנסות ולהשמיד את הקומוניזם. כל טיפש, אפילו מן הסוג הטרוצקיסטי, היה מודע היטב בעובדה זו. לכן, בעוד שהכוונות הפשיסטיות היו ברורות כל כך, תאריך הממשי של ההתקפה מסוגל עדיין להיות הפתעה ובאמת היה כזה. אילו המפלגה הבולשביקית, ומעל כולם סטלין, השתעשעו עם אשליות כאלה, יהיה בלתי אפשרי להסביר את הקצב המואץ של התיעוש הסובייטי, את מלחמת רוסיה-פינלנד, את הכללת המדינות הבלטיות אל תוך ברה"מ, את משיכה בכוח של בסאראביה מידי המשטר המלוכני-פשיסטי של רומניה, ואת הצירוף מחדש של השטחים הסובייטיים לשעבר בפולין, לאחר התמוטטות  מדינת פולין מול המתקפה הנאצית.

[בנוסף לכך לא קיים הסבר על עדויות דומות לזו: "… וכל כור, כל מפעל, כל פועל, הובא לכך שהרגיש את הנטל ואת ההתרגשות, אשר השתרעו בתוך כל שלב בחיים הסובייטיים אחרי מינכן. 'ההתקפה הקפיטליסטית על האיחוד הסובייטי, שעברה הכנות משך שנים, עומדת להתרחש…' הרעימו העיתונות הסובייטית, הרדיו, אנשי ההוראה, הנואמים, והמפלגה, האיגודים המקצועיים, פקידי הקומסומול (תנועת נוער), בכינוסים ללא ספור.

"תקציב הביטחון של רוסיה כמעט הוכפל בכל שנה. כמויות ענקיות של ציוד, מכונות, דלקים, מזון, וחלקי חילוף נאגרו במחסנים. הצבא האדום גדל בממדו משני מיליון לערך ב-1938 עד שש או שבע מיליון באביב 1941. פסי רכבת ובניית מפעלים באורלים, במרכז אסיה, ובסיביר נדחפו קדימה." (המלים של ג'ון סקוט: מהנדס אמריקאי   –   John Scott  Behind the Urals: An American Worker in Russia's city of steel,  –עמוד 253)]

זה היה בדיוק בגלל כך שסטלין והמפלגה הקומוניסטית הבחינו בצורה טובה מדי את הכוונות של הפשיזם הגרמני ואת תשוקתו בהריסת האיחוד הסובייטי הסוציאליסטי, שסטלין חתם על ההסכם אי-התקפה סובייטי-גרמני, אשר השיג שקט של כמעט שנתיים והזדמנות יקרה להכנת כוחותיה של ברה"מ להדפת גרמניה הנאצית במועד שבו היא תעיז להסתכן בהתקפה על ברה"מ בניגוד להסכם, וגם הזדמנות לסיכול ניסיונות של האימפריאליזם האמריקאיות-אנגליות להפנות את היטלר בכיוון מזרחי, לקראת האיחוד הסובייטי. זו הייתה בעצם המגמה העיקרית והמרכזית בייסוד כניעתה של בריטניה במינכן, ע"י שר החוץ שלה, צ'אמברליין (Neville Chamberlain), לטובת היטלר.

המפלגה הבולשביקית, בהנהגתו של סטלין, עברו ממצב פוליטי נחות לעליונות חשובה מעל חוגים האימפריאליסטים האנגלים-אמריקאים ע"י עריכת הסכם אי-התקפה, אשר התברר כל כך שופע יתרונות לטובת האיחוד הסובייטי והסוציאליזם, וכל כך מזיק לאימפריאליזם העולמי. באמצעות הטקטיקות המבריקות שלה, המפלגה הבולשביקית דחפה שני אויבים מושבעים שלה – פשיזם גרמני מצד אחד ואימפריאליזם אנגלי-צרפתי-אמריקאי מצד השני – למלחמה בינם לבין עצמם במקום שילחמו נגד האיחוד הסובייטי, על מנת לאלץ אחד מן האויבים האלה, כלומר האימפריאליזם האנגלי-אמריקאי, להצטרף בסופו של דבר ללוחמה הסובייטית נגד הפשיזם הגרמני.

כתוצאה של הטקטיקות האלה, המלחמה הסתיימה בהיחלשות נוספת של האימפריאליזם, תוך כך שהעביר עידוד עצום לתנועות פרולטריות עולמיות ולשחרור לאומי בכל כדור-הארץ כולו. תוך כך שבשובל שלה עורר את הדמוקרטיה של העמים במזרח אירופה, תוך כך שמסר כוחות מרעידי אדמות עד לניצחון של המהפכה הסינית ועד לחילוץ והשתחררות מידי הכבלים הקולוניאליסטים באין ספור ארצות באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. בשים לב לתוצאות האלה ששינו את הגיאוגרפיה הפוליטית והכלכלית של העולם כולו, מובן מאליו, מתבהר או לא מפתיע לפחות, שאימפריאליסטים ואידיאולוגים שלהם – טרוצקיסטים ואידיאולוגים רגילים – ישאפו לרכז את התקפותיהם עם כזה רעל על סטלין. ההתקפות הרעילות האלה הן לבדן ההוכחה הנחוצה לאשר את נכונותן של הטקטיקות המבריקות של סטלין.

גיוס צבאי מוקדם של הנאצים

שנית, ניתן להסביר את התבוסות ההתחלתיות של הסובייטים בהתגייסותם המאוחרת ביחס לגרמנים ובעובדה שהגרמנים התחילו להתנסות ולהשתפשף בלוחמה מודרנית שנתיים לפני הסובייטים. ה-176 דיוויזיות גרמניות שהועלו לגבולות הסובייטיים ושהושלכו ע"י גרמניה נגד ברה"מ, הגיעו לשלב של הכנה מושלמת, בעמדת המתנה לקראת איתות כדי להיכנס לפעולה, בעוד שהחילות הסובייטיות היו עדיין לפני גיוס ותנועה לכיוון הגבולות.

אולם שאף אחד לא יסיק מכך שבגבולות לא היו חילות סובייטיות ושהגרמנים פשוט נכנסו ללא הפרעה. הצבא הגרמני לא פגש כל התנגדות רצינית ביבשת האירופית. הוא נפגש עם התנגדות כזאת, שמוטטה את המיתוס שעטף את החילות היטלר באי יכולת להיות מובס, רק בשטח סובייטי. כתוצאת ההתנגדות הזו, הדיוויזיות המובחרות בצבא הגרמני-פשיסטי של היטלר הושמדו ע"י הצבא האדום. ככה שב-4 החודשים הראשונים האבידות של שני הצדדים הסתכמו כדלהלן:

אבידות סובייטיות – 350 אלף הרוגים, 378 אלף נעדרים, 1,020,000 פצועים – סך הכל 1.73 מיליון.

באותם 4 חודשים הראשונים, ההרוגים, הפצועים והשבויים הגרמניים הסתכמו ב-4.50 מיליון.

עד החורף של 1942-1943, היוזמה הצבאית כבר עברה לידי הצבא האדום. בשלושה חודשים של המתקפה של הצבא האדום בחורף של 42-43, הגרמנים איבדו 7 אלף טנקים, 4 אלף מטוסים, 17 אלף תותחים ונשק אחר כמויות גדולות. משך 20 החודשים הראשונים של המלחמה נגד גרמניה, במבצעי ההגנה שהוא ערך, הצבא האום הוציא מכלל פעולה 9 מיליון חיילים של החילות הפשיסטיות הגרמניות, מתוכם לא פחות מ-4 מיליון נהרגו בשדה הקרב. רק ב-3 חודשי מתקפת החורף של 42-43 בלבד, הצבא האדום הניס 112 דיוויזיות אויב, בהרגו יותר מ-700 אלף ותוך לכידת יותר מ-300 אלף שבויים.

הכיתור וההשמדה המעולים של צבא גרמני מובחר, אשר מנה כ-330 אלף חיילים, בסטלינגרד תישאר תמיד תרומה משכנעת לרוח הלחימה הנועזת של הצבא האדום ולטקטיקות המבריקות שלו. כך שהעורף הגרמני נישאר מובטח. זה

העדרה של חזית שנייה

אחרון, אבל לא בחשיבות, אפשר לייחס את התבוסות ההתחלתיות של האיחוד הסובייטי לכך שנגד החילות הפשיסטיות באירופה לא התקיימה כל חזית אחרת חוץ מהחזית הסובייטית. בהעדר חזית כזו, הפשיסטים הגרמנים לא נאלצו לחלק את כוחותיהם בניהול מלחמה על שתי חזיתות, במערב ובמזרח. העדרה של חזית שנייה מול גרמניה התירה לה לגייס את כל כוחותיה נגד ברה"מ, אשר נלחמה בכוחות עצמה נגד הכוחות של גרמניה ושל בני בריתה הפיניים, הרומניים, איטלקיים וההונגריים.

במלחמת העולם הראשונה היו שתי חזיתות. לכן גרמניה הצליחה למקם בחזית הרוסית רק 85 מה-220 הדיוויזיות שלה. אם לוקחים בחשבון גם את כוחות הברית של גרמניה במשך מלחמת העולם הראשונה, היו 127 דיוויזיות ממוקמות בחזית הרוסית.

בניגוד גמור, לא הייתה כל חזית שנייה במלחמת העולם השנייה עם התוצאה שמתוך 256 דיוויזיות של גרמניה הפשיסטית, 176 מוקמו בחזית הסובייטית. כאשר אנחנו מוסיפים לדיוויזיות האלה את הדיוויזיות של בנות הברית של גרמניה – 22 רומניה, 14 פינלנד, 10 איטליה, 1 סלובקיה, 1 ספרד, 13 הונגריה – אנחנו נקבל את המספר של 237 דיוויזיות פשיסטיות בחזית המזרחית. שאר הדיוויזיות של גרמניה ושל בנות הברית שלה מילאו שירותים של שמירה על אחיזה בארצות כבושות כגוון צרפת, בלגיה, נורבגיה, הולנד, יוגוסלביה, פולין, צ'כוסלובקיה ועוד, בזמן שחלק אחר נילחם בלוב נגד בריטניה בשביל מצרים.

"בגלל העדרה של חזית שנייה, גרמניה הייתה מסוגלת להחזיק מעט כמו 20 אחוז של הכוחות החמושים שלה בחזיתות אחרות ובארצות כבושות." (ז'וקוב, שם, עמוד 115)

ככה 80 אחוז של הכוחות החמושים הנאצים התרכזו במזרח, לאורך החזית השלמה מים ברנץ ועד הים השחור.

ככל המוקדם כפי שמועד מאי 1942 יכול להיות מוקדם, שר החוץ הסובייטי, מולוטוב, השיג הסכם שלם עם בריטניה וארצות הברית על כך שהחזית השנייה באירופה תיפתח משך שנת 1942. הסכם זה אושרר חודש אחרי כן. בכל זאת, תוך חודש מאז האשרור, ההסכם הוחזר למגירה. הדבר גרם לסטלין לשלוח מסר, בו בקושי טרח להסתיר את חמתו, לצ'רצ'יל: "בהקשר ל- … פתיחת חזית שנייה באירופה, אני חושש כי העניין התחיל רוכש תפנית חריגה.

"נוכח המצב בחזית הסובייטית-גרמנית, אני מכריז בצורה הנמרצת ביותר כי הממשלה הסובייטית לא נכונה לסבול דיחוי של פתיחת החזית השנייה באירופה עד לשנת 1943."

באוגוסט 12, 1942, סטלין פגש במוסקבה את צ'רצ'יל ואת השליח הנשיאותי של הרה"ב הארימן (Harriman). במשך הפגישה הזאת, צ'רצ'יל, תוך תמיכה מלאה של הארימן, סירב לכבד את האבטחות הקודמות שלהם באשר לחזית השנייה. למחרת, בתזכיר שלו, של 13 באוגוסט 1942, סטלין מסר את הכעס הסובייטי על הבגידה האנגלית-אמריקאית בהסכם שסוכם רשמית פחות משלושה חודשים לפני כן באמצעות ביטויים בוטים אלה:

יש לזכור שההחלטה לפתוח בחזית שנייה באירופה ב-1942 התקבלה בזמן ביקורו של מולוטוב בלונדון, וקיבל ביטוי בהודעה אנגלית-סובייטית מוסכמת רשמית שהתפרסמה ב-12 ליוני האחרון.

"יש לזכור בנוסף לכך", המשיך סטלין,"כי פתיחת החזית השנייה באירופה תוכננה על מנת להטות מערבה כוחות גרמניים שבחזית המזרחית, להציב מרכז גדול של התנגדות לכוחות פשיסטיים הגרמניים ועל-ידי זה להקל על מצבם של החילות הסובייטיות בחזית הסובייטית-גרמנית ב-1942.

"מיותר לומר, אבל הפיקוד העליון הסובייטי, בהתכוננותו לקראת מבצעי הקיץ והסתיו, התחשב בפתיחת החזית השנייה באירופה ב-1942.

"יהיה מובן מאליו כי סירובה של ממשלת בריטניה לפתוח חזית שנייה באירופה ב-1942 מעבירה מכה מוסרית על דעת-קהל הסובייטית, שקיוותה כי החזית השנייה תיפתח, מסבכת את מצבו של הצבא האדום בחזית ופוגע בתוכניות של הפיקוד הסובייטי העליון.

"אני לא אומר דבר על העובדה שקשיים בהם הצבא האדום מעורב מבעד הסירוב לפתוח חזית שנייה ב-1942 מחויבים לפגום במצב הצבאי של בריטניה ושל בני-ברית אחרים.

"אני והעמיתים שלי סבורים כי שנת 1942 מקנה את התנאים המסייעים ביותר לחזית שנייה באירופה, היות שכמעט כל הכוחות הגרמניים – וגם החילות הסדוקות שלהם – כבולים לחזית המזרחית, בזמן שרק כוחות מבוטלים, והדלים ביותר, הושארו באירופה.

"קשה לקבוע אם 1943 תעניק יתרונות שיסייעו לפתיחת חזית שנייה בדומה ל-1942. בגלל הסיבה הזאת אנחנו סבורים שפתיחת חזית שנייה באירופה ב-1942 היא אפשרית וחיונית.

"למרבה הצער, לא הצלחתי לשכנע בכך את ראש ממשלה הבריטי, בעוד שמר הארימן, הנציג הנשיאותי של הרה"ב בשיחות מוסקבה, תמך בצורה מלאה את ראש הממשלה."

בזמן שסטלין שלח את התזכיר הנ"ל, אף שהקרב על מוסקבה נוצח, על ברה"מ, שהתקרבה למועד הקרב על סטלינגרד, אשר נועד להעמיד במבחן את שיא עוצמתה, לא היה בכלל ניתן לומר כי היא נחלצה מן הצרות. בשבילה אלה היו זמנים קשים במיוחד וברה"מ ממש נלחמה על החיים, היות שאז היא נמצאה חמישה חודשים לפני שהושגה התפנית במלחמה – הניצחון הסובייטי והמנוסה הנאצית בסטלינגרד. צ'רצ'יל  לא היה יכול אלא להיו מודע מכל זה. ועם זאת, תגובתו הייתה להכחיש שבריטניה וארה"ב נתנו אי פעם איזה התחייבות לפתיחת חזית שנייה באירופה ב-1942.

חודש אחרי הניצחון על סטלינגרד, צ'רצ'יל שלח לסטלין הודעה שהצהירה כי התחילו הכנות לקראת "מבצע צליחת התעלה באוגוסט, אשר יחידות בריטיות ואמריקאיות אמורות להשתתף בה".

סטלין, תוך התייחסות להודעה כעוד תכסיס מעכב, כתב בחזרה בקשה "לקצר ככל שאפשר את הטווחים לקראת הפתיחה של החזית השנייה האלה", והדגיש "כך שהאויב לא יזכה בהזדמנות להתאושש, זה מאוד חשוב, לפי דעתי, שהמכה מן המערב, במקום לדחותה עד המחצית השנייה של השנה, תוצא לפועל באביב או בהתחלת הקיץ".

אבל, ללא הועיל.

למה לא חזית שנייה?

למה לא התקיימה חזית שנייה במערב? לא הייתה חזית שנייה בגלל שבריטניה ואמריקה, בדיוק עד כמעט סוף המלחמה, לו וויתרו על חתירתם הכפולה להגיע להבנות עם היטלר ולתת לו חופשיות בריכוז כוחותיו על החזית הסובייטית, או, אם תופיע האפשרות, לצעוד יד ביד עם גרמניה הנאצית למוסקבה. אף אחת מן החתירות האלה הגיע לסיפוק בגלל מגוון סיבות.

שהאימפריאליזם האנגלי-אמריקאי טיפח תוכניות ושאיפות כאלה, זה נובע בבירור מתוך ההוכחות הבאות.

בזמן שהם מצאו את עצמם נאלצים מתוך כוח הנסיבות לעמוד באותו הצד בו עמדה ברה"מ במלחמת העולם השנייה, בעוד בהם חויבו להוקיר, גם אם בצורה צבועה, קבל עם ועדה את ההתנגדות ואת רוח הלחימה הנועז אשר נתגלו במבצעים של הצבא האדום, המנהיגים המערביים האימפריאליסטיים, צ'רצ'יל במיוחד, ספוגים שנאה צורבת כלפי הקומוניזם איך שהם היו, לא וויתרו אף בעם על קנוניות האנטי-סובייטיות שלהם. עוד באוקטובר 1942, בזמן הקרב על סטלינגרד בשיאו, כאשר כבר הבחינו כבלתי אפשרי שהאיחוד הסובייטי ימחץ ע"י גרמניה הנאצית, צ'רצ'יל התחיל להכין את המזימה האנטי-סובייטית שלו.

היעדים המדיניים האמיתיים של צ'רצ'יל במלחמה התגלו בתזכיר סודי שהוא הכתיב עוד באותו אוקטובר 1942, אבל שלא נחשפו עד ספטמבר 1949 בסטרסבור (Strasbourg), במפגש של הקהילה האירופית שנערך ע"י הארולד מאקמילאן (Harold Macmillan). תוך שהבחין באפשרות הממשית של הנאצים מחוסלים בידי הצבא האדום, צ'רצ'יל קבע בתזכיר הזה שבמקום לקדם את המדיניות של קואליציה אמינה עם האיחוד הסובייטי, הוא האמין כי "עתיד להיות אסון ללא סוף אם הברבריות הרוסית הזו תפשוט על התרבות ועל העצמאות של המדינות העתיקות באירופה …" לאור ההשקפה הזו הוא עיכב את פתיחת החזית השנייה.

בנאום שהוא נתן בוודפורד (Woodford), אנגליה, ב-23 בנובמבר 1954, הוא התפאר במונחים אלה: "…אפילו לפני שהמלחמה הסתיימה ובשעה שהגרמנים היו עדיין נכנעים בכמויות של מאות אלפים. אני שלחתי מברק ללורד מונטגומרי (Lord Montgomery), והנחתי אותו לערום את הנשק הגרמני לערמה כך שבקלות נוכל להנפיק אותו בחזרה לחיילים הגרמניים, איתם נצטרך לעבוד במקרה שהתקדמות הסובייטיים תמשך."

ההתרברבות של צ'רצ'יל, שקיבלה ביטוי תשע שנים תמימות אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, התבררה כל כך מביכה בקרב חוגים אימפריאליסטיים, אז עסוקים בניצוח על מתקפת המלחמה הקרה נגד ברה"מ תוך פרסום השקר הם אולצו לנקוט בצעדי המלחמה הקרה בגלל נטיות סובייטיות למלחמה ולתכניות רשע לעבר המערב הרודף-שלום, שעיתון טיימס נדחף להעיר: "איזה תכלית או תועלת יכולה לצאת מזה בזמן הזה … זה בטח לא יכול לעזור לשכנע את הרוסים שמעצמות המערב הן גלויות-לב בהצהרותיהן על השלום.

"וגם לא יכול, באמצעות רמזים על הנכונות שלנו בשימוש בצבא עם הקניית אידיאולוגיה נאצית ב-1945, לעזור למטרה של חימוש מחדש של גרמניה המזרחית עכשיו."

מעניין איך אנשים וחיילים בריטיים הרגילים היו מגיבים אילו, בזמן המלחמה, היו מצויים בסוד מחשבותיו של צ'רצ'יל, ואיך היו מתנהגים אילו ידעו שמזימותיו האנטי-סובייטיות בצורה קנאית קיבלו את הסכמתם ותמיכתם  המלאה, לא רק של מנהיג ימני (Ernest Bevin), אלא גם של מנהיג (Clement Attlee) אהוב על הנחשבים כשמאל באניסטיים (אוהדי טוני באן – Anthony Neil Wedgwood Benn) ועוד יפי נפש של לאחרי המלחמה ושל הניהול האימפריאליסטי במפלגת העבודה הבריטית.

בועידת יאלטה של 1945, עם התמוטטותה המתממשת ובאה של גרמניה, סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל הגיעו להסכמה בנוגע לעתידה של גרמניה, שכללה סילוק התגלמויות הנאציזם, חיסול של המיליטריזם הגרמני ואת יכולותיו המלחמתיות, שיפוט וענישה של פושעי מלחמה הנאצים, טיפול בחורבות המלחמה, ובניית גרמניה דמוקרטית ושומרת על השלום. בנוסף לכך, גרמניה נועדה לחלוקה זמנית של ארבעה אזורי שליטה: אזור מזרחי תחת שליטה של כוחות צבאיים סובייטיים; אזור דרום-מערבי בשליטת ארה"ב; אזור צפון-מערבי ע"י הבריטים ואזור בין שניהם תחת שליטה צרפתית. ברלין חולקה לאזורי שליטה של ארבעת בעלות הברית. כאשר הוא רחש בקיאות על החלטות ועידת יאלטה, ראש התעמולה של היטלר, גובאלס (Goebbels), זעם עד כדי כך שכתב מאמר מערכת ב-25 בפברואר של השבועון הפשיסטי 'הרייך' (Das Reich), בו הוא הצהיר:

"אם העם הגרמני יניח את נשקו, הסובייטיים – אף אל פי ההסכמים בין צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין – ישתלטו מיד על כל המזרח והדרום-מערב של אירופה, כולל חלקים רחבים של הרייך. בפני כל השטח הענק הזה, כולל האיחוד הסובייטי בשלמותו, יתחיל לרדת מסך ברזל."

הסאנדיי טיימס (Sunday Times) של 7 באפריל, 1995, תוך דיווח הציטוט של גובאלס דלעיל, הביא את ההבחנה החושפנית והקולעת הזו:

"אחד הרטוריקניים [בעלי יכולות שימוש בביטוים משוכללי רושם מתנשא המסוגל לשכנע ללא כל צורך בתוכן מעיד – דרך אגב, היום קיימים הרבה כאלה – א א] הגדולים של המלחמה המציא עוד צירוף מילים בלתי נשכח.

"צ'רצ'יל, עם המומחיות שלו בתיאורים יפים, עמד להמציא יותר מאוחר צירוף מילים בלתי נישכח משלו. אבל, באביב הגורלי של 1945, 'מסך ברזל' היה לרעיון פוליטי מרכזי בדיפלומטיה הגרמנית. גם עם היטלר מת וגרמניה נהייתה לעיי-חורבות, הביטוי צף שנית כאשר רוזן שווארין וון קרוסיג (Count Lutz Schwerin von Krosigk), שר החוץ החדש ושריד מממשלת הרייך, ברדיו שידר לאומה בשביל אוזניהם של המנהיגים המערביים בתאריך 2 במאי 1945: 'במזרח המסך הברזל, מאחוריו, בלתי נראה ע"י עיני העולם, מלאכת ההרס ממשיכה, זז קדימה בהתמדה.' תוך עמידה על כך שגם גרמניה חפצה ב-'סדר עולמי' חדש ונטול מלחמות, הוא הוסיף: 'אי-אפשר ליצר סדר כזה ע"י הפיכת הזהב לרועה צאן.' " (אחרי ברלין תחנה הבאה במוסקבה? פטר מילאר – After Berlin next stop Moscow? Peter Millar[ההמשך עוד מעט]

לקראת סוף מרץ 1945, המנהיגות הנאצית, מודעת בצורה מלה לכך שהמשחק הסתיים ושימי גרמניה הנאצית מוגבלים ביותר, ניסתה להפוך את זרם ההתרחשויות באמצעות שינוי מהופך של בריתות דרך מאמצים לשכנע את בריטניה ואמריקה שהאיום האמיתי נימצא ב-"סכנה האדומה" של ה-"בולשביזם האימפריאליסטי". במרדף אחרי בדיוק אותו שינוי מהופך של בריתות, הצבאות הגרמניים, בשעה שבצעו נסיגה פזיזה מכל מקום בחזית המערבית, העלו התנגדות חזקה ביותר בחזית המזרחית. בתשובה להתקשרות של צ'רצ'יל בתאריך 5 באפריל 1945 בה נאמר כי "במערב הצבאות הגרמניים נשברו", סטלין ביטא את עצמו במילים אלו ב-7 באפריל: "לגרמנים 147 דיוויזיות בחזית המזרחית. הם יכולים להעביר בבטחה מ-15 עד 20 דיוויזיות מן החזית המזרחית לעזור את הכוחות שלהם בחזית המערבית.

"טרם עשו כך, והם גם לא יעשו כך. הם נלחמים נואשות למען זאמלניצ'ה (Zemlenice), תחנה אלמונית בצ'כוסלובקיה, שהיא נחצה להם כמו שגווייה זקוקה לתחבושות, אבל הם מוותרים ללא כל התנגדות על כאלה ערים חשובות בלב גרמניה לדוגמת אוֹסְנַבְּריק (Osnabrück), מַנְהַיְם (Mannheim) ו-קַסֵל (Kassel).

"אתה תסכים שהתנהגות זו מצידם של הגרמנים היא יותר מאשר מוזרה ונטולת הסבר."

לא כל כך מוזרה, בהתחשב שבליל 23 באפריל 1945, רק שבועיים אחרי התקשרות סטלין לצ'רצ'יל למעלה, במרתף של הקונסוליה השבדית בנמל האנסיסטי (של האנס – שם גרמני נפוץ – כלומר: בנמל גרמני)  הישן של ליבֶק (Lübek), רוזן ברנרדוט (Count Folke Bernadotte), שליח בגרמניה הנאצית משבדיה הניטראלית כפי שטוענים, והאינריך הימלר (Heinrich Himmler), ראש ה-SS, ערכו פגישה סודית בה הימלר חתם על כניעה לבריטניה ול-ארה"ב בהנחה שהארצות האחרונות יקבלו על אחריותם את החזית המזרחית ויצעדו לכוון מוסקבה יד ביד עם גרמניה. השמועה על מות של ה-"יהודי" רוזוולט ב-12 באפריל 1945, הניע את גובלס להאמין באמת כי ה-'נס' מבשיל ובא. שהדבר [שתקוות הימלר וגובלס] לא התממש יש להסבירו בעובדה היחידה שבזמן ההתכנסות הסודית של הימלר עם הרוזן ברנרדוט, "גורלו של היטלר בבונקר נחרץ סופית ע"י ההתקדמות של הצבא האדום. בכל זאת, המנהיגות הנאצית ידעה כי צ'רצ'יל התייסר בחששות כבדות סביב גורלה של אירופה המזרחית אילו הסובייטיים היו מבססים הגמוניה. בימי הנעילה של המלחמה הניתוחים בלונדון ובברלין היו זהים בצורה מפחידה" (סאנדיי טיימס – שם ) (ההבלטה שלנו).

עוד לפני כן, בסתיו של 1944, כאשר על פניו נדמה היה כי כל בני-הברית פעלו בדבקות למען מטרה משותפת אחת מתוך דחף מכריע לניצחון, צ'רצ'יל, בעוד שהאמריקאים היו מדווחים, הצטרף למשא ומתן עם קֶסֵּרלינג (Kesselring), המפקד הגרמני באיטליה, לטובת הסכם שלום ניפרד. המעשה נודע לאיחוד הסובייטי וסטלין, באמצעות מברק, תיחקר את צ'רצ'יל. האחרון נאלץ להציע התנצלות נבזית, שהתקבלה ע"י סטלין.

עד כאן אז לגבי הזבל הנוגע לרוח הלחימה של האימפריאליזם הבריטי נגד הפשיזם.

לסובייטיים סיבה טובה להיות חשדנים. החצייה למעשה ללא התנגדות של הנהר ריין בעיר רֵמַגֶן (Remagen) הייתה חלק בעסקה לקדם את צבאות האימפריאליזם האנגלי-אמריקאי לחזית המזרחית, בפרט שבראש התקדמות הצבאות האלה עמד לא אחר מאשר האנטי-קומוניסט הכי קנאי, הגנרל פאטון. לאיחוד הסובייטי הייתה מודעות מלאה גם על מבצע זריחה או סאנרייז (Operation Sunrise) תחת פיקודו של אלן דולט (Allen Dullet), ראש המבצעים האמריקאים המיוחדים ועתיד לעמוד בראש ה-CIA,"אשר נוכח בפגישות פנים-אל-פנים חוזרות עם גנרל בחיר של ה-SS בנוגע לכניעה נפרדת של הצבא הגרמני. מוסקבה הייתה זועמת. ה-6-שנה של מלחמה חמה באירופה הסתיימו וה-45-שנה של מלחמה קרה רק התחילו" (סאנדיי טיימס, שם).

ב-28 במרץ, גנרל אייזנהוור (Eisenhower) יידע את סטלין במברק שאחרי שכוחותיו יגיעו לאלבה (Elbe) הם ימשיכו להתקדם לאורך הציר ארפורט-לייפציג-דרזדן (Erfurt-Leipzig-Dresden), על מנת להפריד את הכוחות הגרמנים הנוטרים לשניים. צ'רצ'יל לא אהב לשמוע את ההצעה הזו וב-31 במרץ שאל את ייזנהוור במברק: "למה שלא לעבור את אלבה ונתקדם מזרחה רחוק ככול האפשר?" על הנושא הזה, צ'רצ'יל חיבר כך מכתב לרוזוולט ב-1 באפריל: "ללא ספק, החילות הרוסיות יתפשטו בכל אוסטריה ויכנסו לתוך ויאנה. אם יעשו כך, וגם יתפסו את ברלין, נשאלת השאלה האם התרשמותם על כך שהם תרמו בצורה מכרעת על הניצחון המשותף לא תישאר חקוקה במחשבותיהם שלא לצורך, ושזה לא יכול להוליך אותם אל תוך מצב רוח כזה שיעלה ספקות חמורות וקשיים נוראיים בעתיד?

"אני לכן שוקל שמבחינה פוליטית אנחנו חייבים לצעוד עד כמה רחוק מזרחה אל תוך גרמניה במידת האפשר ואם ברלין תימצא טווח אחיזתנו, אנחנו צריכים בהחלט לקחת אותה."

כוון שרוזוולט מת לפתע ב-12 באפריל, צ'רצ'יל לא קיבל לעולם תשובה למכתב שלו של 1 באפריל. אבל צ'רצ'יל התעקש. עם התבוסה הגרמנית שמתממשת ובאה, תוכניתו של צ'רצ'יל חתרה לייצר חזית חדשה באירופה נגד ההתקדמות הסוחפת של האיחוד הסובייטי, אשר, על פי טעמו, סימלה סכנה קטלנית לעולם ה-"חופשי". במסגרת תוכנית זו, ברלין חייבת להיות כבושה ע"י הכוחות של אנגליה-אמריקה בכול מחיר, וגם פראג, אם הדבר ניתן. כוון שהתאחדות ראשי הסגל הצבאי של ארה"ב תמך בתוכניתו של אייזנהוור, צ'רצ'יל הפסיד בוויכוח על ברלין. הפסד זה, בכול אופן, לא דכדך את האנטי-סובייטיות שלו בצורה כל שהי. ב-19 באפריל, במברק לאנטוני אדן (Anthony Eden), שהיה בביקור בוושינגטון, הצטער על כך שהכוחות של אנגליה-אמריקה נמצאו"משוללים כל עמדה מיידית לפרוץ את דרכם לברלין" והדגיש את החשיבות בכך שגנרל מונטגומרי (Montgomery) יתפוס את את העיר ליבק (Lübeck)  כעניין של דחיפות – בעוד שהתכלית היחידה במהלך הזה יכלה להיות לא אחרת מאשר הרחקת הצבא האדום מדנמרק. צ'רצ'יל סיכם את המברק שלו עם המילים הבאות: "לאחר מכן, אבל חלקית בו בזמן, זה חישוב משביע רצון לדחוק על העיר לינץ (Linz) בכדי לפגוש שם את הרוסים; וגם כן ע"י תנועת כיתור האמריקאית בשביל להשיג את האזור דרומית לשטוטגרט (Stuttgart).

באזור הזה נמצאים המתקנים העיקריים הקשורים עם המחקרים הגרעיניים שלהם, ומוטב שאנחנו נרוויח חזקה עליהם מפאת התועלת שבחשאיות המתחברת לעניין הזה."

בתשובתו, אדן ביטא הסכמה מלאה עם תוכניתו של צ'רצ'יל, בהוסיפו רק, בצורת תזכורת: "אני בטוח כי פראג עדיין במחשבותיך. זה יועיל מאוד לרוסים אם האמריקאים יכבשו את בירת צ'כיה.

אבל הצעידה החלטית של הצבא האדום הבטיחה שכמו במקרה של ברלין, גם במקרה של פראג, ההיסטוריה תכתוב את פרק נעילת מלחמת העולם השנייה בדרך מאוד שונה מזו שיכלה לפגוש את מה שהתאים לצ'רצ'יל.

צ'רצ'יל, אותו הלוחם המשוער כביכול בלתי מתפשר נגד הנאציזם, עד כדי כך טבועה חותם מחשיבתו ומנטייתו הטבעית לביטוים של גובלס שחזר לחותם הזה שוב ושוב בהתקשרויות הפרטיות שלו עם הארי טרומן, שמילאה את התפקיד של נשיא במקום רוזוולט. במברקו של 12 במאי לטרומן, צ'רצ'יל ביטא את תחושותיו המבשרות רעות במועד של תפנית אירועי אירופה באמצעות מונחים באמת גובלסיאניים: "מה יהיה המצב בעוד שנה או שנתיים, "הוא שאל, "כאשר הצבאות הבריטיות והאמריקאיות כבר נמסו וכאשר צרפת עדיין לא נוצרה התגבשות לאיזושהי רמה נבחרת, כאשר לנו יהיה חופן של דיוויזיות, רובן צרפתיות, וכאשר רוסיה תוכל להעדיף לקיים בשירות פעיל שתיים או שלו מאות דיוויזיות?

"מסך ברזל נמשך למטה על החזית שלהם. אנחנו לא יודעים מה מתרחש מאחורה.

"נוצר רושם של מעט ספקות על כך שכל האזורים מזרחית לקו ליבק-טריאסטה-קורפו יישאר בידיהם.

"על כך יש להוסיף את השטחים הרחבים המרוחקים יותר שנכבשו ע"י הצבא האמריקאי בין אייזנאך ואלבה, אשר יהיו, אני מניח, תוך זמן של כמה שבועות תחת שליטה, כאשר האמריקאים ייסוגו, של הכוחות הרוסים.

"כל מיני הסדרים יצטרכו להינקט ע"י גנרל אייזנהאוור על מנת למנוע עוד בריחה ענקית מערבה של אוכלוסיית גרמניה בזמן שההתקדמות המוסקבאית העצומה הזאת אל תוך מרכז אירופה תתרחש.

"ואז המסך הברזל ירד שוב על היקף מרחבים גדול מאוד, אם לא בשלמות. ככה שרצועה רחבה של מאות רבות של קילומטרים של שטחי כיבוש-רוסי ירחיקו אותנו מפולין."

בקושי חודש לפני ועידת פוטסדאם (Potsdam), בניסיון של ההזדמנות האחרונה לדחות את פרישתם, כפי שהוחלט בחסות ההסכם המשולש שהושג בפברואר ביאלטה, של הכוחות האמריקאים מהשטחים שנכבשו על ידם לשטחים שהוגדרו לצורך אזור שליטה, צ'רצ'יל חזר לדיבוק הגובלסיאני שלו עם האיחוד הסובייטי והירידה של המסך הברזל במכתבו של 4 ביוני: "אני רואה עם חששות עמוקות את הפרישה של הצבא האמריקאי לקוי השליטה שלנו בגזרה המרכזי, ככה למביאים את העוצמה הסובייטית אל תוך ליבה של אירופה המערבית ואת הירידה של מסך ברזל אחד בנינו לבין כל דבר שבמזרחה לנו.

"אני הייתי תיקווה כי הפרישה הזו, אם הייתה מחויבת, הייתה מתלווית ע"י סידור של הרבה דברים נפלאים אשר יכלו להיות הבסיס האמיתי לשלום העולם."

שוב, עובדות בשטח הבטיחו שלטרומן לא הייתה ברירה אלה להיענות להסכם המשולש ביאלטה. היענות זו נבעה מכך שארה"ב הייתה מאוד זקוקה לעוצמה חמושה הסובייטית בשביל המלחמה במזרח נגד יאפן. הצלחת הניסוי של הפצצה האטומית ע"י ארה"ב שינתה במהרה את כל זה.

כמה שבועות מהמפלה של גרמניה הנאצית צ'רצ'יל הנחה את לשכת המלחמה לערוך תוכנית אפשרית להתקפה כבדה נגד הצבא האדום על מנת להביא ל-"חיסולה של רוסיה". זה התגלה באמצעות מסמך שמשרד לדינים וחשבונית ציבוריים (Public Record Office) שיחרר לפרסום בסתיו של 1998. התיק בעל סודיות עליונה בשם "רוסיה: איום לתרבות המערב", תוכניתו של צ'רצ'יל, שם צופן "פעולה שלא תעלה על הדעת" (Operation Unthinkable), חזתה עשרות אלפים חילות אנגליים ואמריקאיים, מסתייעים במאה אלף חיילים של גרמניה הנאצית המובסת, הופכים לבני ברית שלהם לשעת מלחמה בהתקפת פתע המשתרעת מהים הבלטי עד דרזדן.

התוכנית התבססה על התפיסה שמלחמת העולם השלישית צריכה להתחיל בראשון ביולי 1945 – שזה פחות מחודשיים אחרי חגיגות יום הניצחון באירופה (VE day) של "בני הברית". בכל אופן, התוכנית נדחקה במהרה הצידה ע"י ראש הסגל הצבאי אשר האמין כי פעולה כזאת תערב את בריטניה אל תוך מלחמה יקרה ומתמשכת ללא ניצחון וודאי. הגנרל סיר אלאן ברוק (General Sir Alan Brooke), ראש הסגל המלכותי הכללי, הצביע לצ'רצ'יל על כך שהיפאניים הטביעו שתי אוניות-קרב שהוא שלח, לא מוגנות עם רק תריסר או שניים של מטוסים, למים טריטוריאליים של מלאיה. הוא הצביע על כך שלצבא האדום 7 אלף מפציצים משוכללים הרבה יותר. כל ניסיון להתחיל בהתקפת מנע נגד הצבאה האדום דרך הפרוזדור הצפוני, המדינות הבלטיות, כשאיפת תוכניתו של צ'רצ'יל, עם התמיכה של הצי המלכותי, ישלה את המשמעות הפשוטה שהאחרון (הצי) יימצא את סופו בתור ארונות מתים עשויים ברזל על מיטה עשויה ים. התוכנית ננטשה. 50 שנה אחרי כן הגיע לידיעת הציבור באמצעות התרת פרסום של התיק אשר קיבל התייחסות למעלה.

במה שנוגע ל-"אנטי-פשיסט" השני, טרומן, ב-1941, לפני הכניסה האמריקאית למלחמה, הוא ביטא את עצמו ב-ניו יורק טיימס של 24 ביולי: "אם נראה שהגרמנים עומדים לנצח את המלחמה, אנחנו צריכים לעזור לרוסיה; ואם רוסיה מנצחת אנחנו צריכים לעזור לגרמניה, וברך זו תן להם להרוג עד כמה שאפשר אחד את השני."

גנרל לזלי גרובס (General Leslie Groves), שהיה אחראי על ה-פרוייקט מנהאטן (Manhattan Project) אשר ייצר את הנשק הגרעיני שהופל על הירושימה ונאגאסאקי, ביטאה בכנות את הכוונות אנטי-סובייטיות סביב הנשק הזה במילים אלו: "… מצדי לא הייתה אף פעם כל אשלייה מאז שבועיים לערך מרגע שנטלת אחראיות, שרוסיה הייתה האויב ושהפרוייקט מנוהל על בסיס זה."

העדרה של חזית שנייה חושף בבהירות שבריטניה ואמריקה נכנסו למלחמה נגד גרמניה לא על מנת להיאבק נגד הפשיזם, אשר לחיזוקו שתיהן עשו המון, לפני המלחמה, בתקווה לדרבן אותה נגד ברה"מ; הן לא נכנסו למלחמה למען שחרור והגדרה עצמית של אומות, אלא, להפך, לשמר את האינטרסים הקולוניאליים והאימפריאליסטיים שלהן נגד הסגת גבולות של חמדנות האימפריאליזם הגרמני. מכל המעצמות במסגרת בנות הברית, האיחוד הסובייטי לבדו ניכנס למלחמה והמשיך עד הניצחון למען הסוציאליזם, שחרור וזכותם של המדוכאים והעמים תחת כיבוש להגדרה עצמית.

D-Day – החזית השנייה שהושהתה לזמן ממושך

לבסוף, בפסגת טהראן של השלוש הגדולים, שנערכה בדצמבר 1943, תאריך פתיחתה של החזית השנייה נקבעה ל-5 ביוני, 1944 – תאריך זה נידחה ל-6 ביוני בגלל מזג האוויר.

בכל אופן, בזמן פיסגת טהראן לא רק שהצבא הסובייטי ייצא מנצח בסטלינגרד, באותה שעה הוא כבר ייצא מנצח בקורסק, בה התרחש הקרב בין טנקים הגדול ביותר בכל ההיסטוריה. לאחר הניצחון בקורסק, התחילה התקדמות ללא מעצורים של הצבא האדום לעבר ברלין. שום כוח לא היה מסוגל לבלום אותו. התפתחות אשר כזאת לא יכלה אלא להפעיל את האזעקה אצל האימפריאליזם האנגלי-אמריקאי ולהחריד אותו. אם הצבא האדום לבדו יכל, כמו שבמציאות הייה לבטח מסוגל, לשחרר את יבשת אירופה מן הכיבוש והעריצות של הנאצים, בוודאי שהדבר יחרוץ את דינו של שלטון ההון. יום עלייה לחוף (D-Day), זאת אומרת, פתיחת החזית השנייה, עליה מאלצים אותנו לשמוע כל כך הרבה הבלים בכל שנה, הושק שלא אל מנת לשחרר את אירופה ולהביס את כוחות החומשים של הנאצים; היות שהצבא הנאצית כבר רוסק לרסיסים משך שלוש שנים הקודמות על ידי טיפול בלעדי של הצבא האדום, אשר ניהל לחימה במכונת המלחמה הנאצית, ו-"קרעה את המעיים שלה", בשביל להשתמש בביטוי המתאים של צ'רצ'יל. באחד מהמסרים האחרונים שלו לסטלין, צ'רצ'יל בא לידי ההודאה הכנה בכך שהכבוד לחרוץ את "גורל המר של המיליטריזם הגרמני" שייך לצבא האדום ולאיחוד הסובייטי, בהוסיפו כי "דורות העתיד יכירו חוב לצבא האדום"

זה לכן התרחש על מנת להציל כמה שיותר בשביל האימפריאליזם שהפלישה לנורמנדי שוגרה ע"י בני הברית המערביים של האיחוד הסובייטי ביום 6 יוני, 1944, בו לקחו חלק 200 אלף איש ו-5 אלף אוניות  ואשר באותו היום המפציצים המערביים ביצעו 14 אלף גיחות. אף על פי כן, הצבא האדום הייה זה שהגיע ראשון לברלין והניף את הדגל האדום על גג בניין הרייכסטאג. במהלכי התקדמותו, הוא שיחרר את אירופה המזרחית, סייע לסלק את השפעות הנאציות בה, וסייע לכונן דמוקרטיות עממיות, אשר נעו בקולי קולות לאורך דרכו של הסוציאליזם לפני שסבלו את המהפך בהתפתחותם ע"י חגיגות הניצחון של הרוויזיוניזם החרושצ'ביסטי [אשר התנשא בתקופת ניקיטה חרושצ'וב וחבר מרעיו והמשיך את הכרסום הבוגדני שלו עד לכנופיית מיכאיל גורבצ'וב] בתוך ברה"מ עצמה.

ניסיונות להמעיט בערכה של התרומה הסובייטית

איך שאנחנו חוגגים את ציון השנה ה-60 לניצחון על הפשיזם, הבורגנות האימפריאליסטית עושה את הכל במסגרת היכולות שלה בשביל או פשוט להמעיט או לגמרי לבטל את התרומה המכרעת של האיחוד הסובייטי במפלת הצבא הפשיסטי של היטלר. הם מרכזים את ההבלטה בהתרחשויות משניות של המלחמה לדוגמת הקרב על הבולג' (Bulge), שהתחיל בדצמבר 16, 1944, והסתיים בניצחונם של בני הברית באמצע 1945, תודות למתקפה הסובייטית, אשר הצילה את הבריטים ואת האמריקאים מתבוסה מוחצת.

בקרב על הבולג', ע"י הדחיפה שלו לעבר אנטוורפן (Antwerp), בניסיון לנתק את חילות הבריטיות והאמריקאיות מן התעלה, ובכך ליצור 'דונרירק שנייה', היטלר קיווה לאלץ את הבריטים ואת האמריקאים לחתום על הסכם שלום ניפרד עם גרמניה, ובכך לרכז כוחות נגד ברה"מ בחופשיות. אבל המתקפה הסובייטית במזרח, שהוליכה אותם כל הדרך לברלין, לא רק סיכלה את התוכניות לשלום ניפרד של היטלר, אלא גם הצילה את הבריטים ואת האמריקאים מתבוסה משפילה.

החשיבות הפחותה יחסית של הקרב על הבולג', כמו כן העזרה הסובייטית המכרעת ליצירת תנאים שאפשרו את בני הברית לנצח בקרב הזה – שתי העובדות האלה,גם זו וגם זו, מוכרות ע"י סמכויות בורגניות לחלוטין. "הקרב על הבולג' היה הקרב הגדול ביותר בחזית המערבית, אבל, בהשוואה לקרבות במזרח הקרב הייה משני ביחס אליהם", אמר ג'ון פימלוט (John Pimlott), מרצה בחיר בסאנדהרסט (Sandhurst – אקדמיה צבאית מלכותית בדרום אנגליה), במאורע של 40 שנה מאז הניצחון על גרמניה הנאצית.

ואיש לא פחות מאשר ווינסטון צ'רצ'יל בספר שלו, מלחמת העולם השנייה, מכיר בתועלת שהאיחוד הסובייטי העניק לחילות של בני הברית בכך שהקדים את תאריך המתקפה הסובייטית במזרח באמצעות המילים הבאות: "זה הייה מעשה משובח של הרוסים והמנהיג שלהם להחיש את המתקפה הרחבה שלהם, במחיר ללא ספק כבד של חיי אדם."

ג'ון פימלוט שוב: "המתקפה הרוסית גרמה לכך שהיטלר העביר את מה שנישאר מהצבא של הפאנצר השישי לחזית המזרחית וזה שיחרר משמעותית את הלחץ על הארדנים."

עד כאן זה ברור כי בחזית המערבית, הקרב הכי גדול, הקרב על הבולג', שבתורו היה "עסק יחסית משני" בהשוואה לקרבות במזרח, הסתיים בניצחון של בנות הברית רק בגלל הסיוע הסובייטי הכביר, בעוד שבחזית המזרחית, האיחוד הסובייטי נילחם לבד ללא כל עזרה משך שלוש וחצי שנים, תוך שהתעמת וגבר בהצלחה על 240 דיוויזיות שהיטלר שיסה נגד ברה"מ. כל מי שיודע את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה לא יכול להיכשל במאמץ להבחין שהמאורעות העיקריות של המלחמה התרחשו בחזית הסובייטית-גרמנית, שזה היה האיחוד הסובייטי עם הצבא האדום אשר במסלול של שלוש וחצי שנים ארוכים ונוראיים נילחם אחד לאחד במכונה הצבאית הענקית של הגוש הפשיסטי, הקיז את הדם עד שנטל את כל הלשד שלה, ואז בסוף מעך את גרמניה של היטלר. העם הסובייטי היה ליוצר הראשי של הניצחון הנפלא הזה.

טרוצקיסטים נגד-מהפכניים חשוכי-מרפא

לפני המלחמה, כפי שכבר צוין, טרוצקי ניבא בצהלה את התמוטטותה של ברה"מ כתוצאה ממלחמה עם האימפריאליזם. בעקבות מעשה רחום של אחד מהתלמידים שלו, ג'אקסון, שרצח את טרוצקי, נחסך מהאחרון את הסבל ואת ההשפלה, שאילו נישאר חי ללא ספק היו הופכם למנת חלקו, בכך שהיה נאלץ להעיד על,  ולחיות עם, הביצועים המבריקים של הכוחות החמושים ושל העמים של ברה"מ. החסידים שלו, הטרוצקיסטים של עכשיו, בעוד שהם לא מעיזים להכחיש את ההצלחות הנועזות של האיחוד הסובייטי במלחמה נגד הפשיזם, זוקפים את ההצלחות האלה לעם סובייטי נטול מנהיגות לכאורה. רחוקים מלזהות כי המארגן והממריץ של הניצחונות האלה הייתה לא אחרת מאשר המפלגה הבולשביקית בהנהגה המבריקה של יוסף סטלין, אותם התרנגולות הטרוצקיסטיות של עכשיו מקרקרות עד בחילה בין ערמות הגללים של הבורגנות אודות "בירוקרטיה סטליניסטית" אשר כביכול הרגה אלוהים יודע כמה עשרות מיליוני איכרים ב-"קולקטיביזציה כפייתית", ש-"קטלה" חלק ניקר של הצבא האדום בכך שהוציאה להורג קצינים בעלי דרגות גהוהות לפני המלחמה, ואשר הרגה וכלאה את המנהיגים ה-"בולשביקים האמיתיים" וה-"קומוניסטיים הכי מנונים". השקרים והטינופת האלה הם הדיאטה היומית (סליחה, השבועית) של גיליונות בעלות רכילויות ארסיות השייכות לתנועות האנטי-מעמד-הפועלים הטרוצקיסטיות השונות.

הנה דוגמה של הולכת-שולל ורמאות נגד-מהפכנית, אופיינית לכל הספקים לציוד טרוצקיסטי, שנילקח מאחד מהגיליונות של רכילות ארסית אשר כאלה, עוצמת הפועלים (Workers Power) – מספר 189 של מאי 1995. במאמר מערכת של הגיליון הזה, תחת הכותרת 'יום הניצחון באירופה: מה יש לחגוג בו?' (VE Day:       What is there to Celebrate?), אנחנו נסלח על עמידתם בתוקף של הבור ועם-הארץ הנגד-מהפכני, שכתב את המאמר הראשי הזה, על כך שבשנת 1934 "העיתון Daily Mail של לורד באברברוק קידם את פני האיגוד הבריטי של מוזליי [פשיסטית, אשר הייתה לפלגה הראשונה שקראה לאיחוד אירופה ב-1949] בכותרת הבלתי מוסרית 'הידד לחולצות השחורות!' … אתו לורד באברברוק היה השר האחראי לייצור מטוסים במלחמה ה-'אנטי-פשיסטית'…" בוודאי משהו לא כשורה יא עורך, כפי שעיתון עין פרטית הייה אומר. למעשה, בשביל ליישר את ההדורים, היה זה העיתון Daily Mail של לורד רותארמר שייצא עם כותרת הברכות לחולצות שחורות [תנועה פשיסטית על שם המדים שלה]. לורד באברברוק היה הבעלים של קבוצת העיתונים Express, אתה הקבוצה אשר טרוצקי היה כל כך מקורב אליה, ובתמורת הכספים שקיבל ממנה טרוצקי כתב כל כך הרבה טינופת ריאקציונרית  אנטי-סובייטית. אבל זה כדרך הגב. כעת ניפנה לנקודה החשובה בעניין.

המאמר הראשי, לאחר שקבע כי האימפריאליזם הבריטי נילחם למען האינטרסים שלו במשך כל המלחמה, ממשיך באומרו את הערבוביה הנגד-מהפכנית הבאה: "זוהי הסיבה לכך שהסוציאליסטים המהפכנים אמרו בזמנו כי על הפועלים לא לתמוך במלחמה של הבוסים שלהם. בוודאי שזו גם לא הייתה עמדה של תמיכה בהיטלר, אלא עמדה שאומרת 'לא להפסקת-אש עם הבוסים הבריטיים, האויב העיקרי הוא בבית.'

"מתוך חמש, בארבע שנים של המלחמה הסכסוך האמיתי התעמת בלוחמת החזית המזרחית. עשרים מילין חיילים ואזרחים נהרגו. שש מיליון יהודים הושמדו. היטלר היה צריך לחסל את המדינה של הפועלים הסובייטיים בכדי לשרוד – אף על פי שהסמכויות נגזלו ע"י בירוקרטיה טוטליטרית. בסכסוך ההוא, בכל מקום הטרוצקיסטים התייצבו בחזית הקדמית של המאבק למען סולידריות עם ברה"מ, למרות היותם הקורבנות הראשונים בטיהורים של סטלין.

"זו היא הסיבה שבגללה … סוציאליסטיים יכולים וצריכים לחגוג את ניצחונו של הצבא האדום על הפשיזם.

אבל בשתי תרועות בלבד. בגלל שמה שלסובייטיים על נהר הוולגה היה משותף עם הצבאות האנגלי-ארה"ב על נהר הריין התגלם ע"י המטרות הפוליטיות שלהם: הטלת סדר קפיטליסטי יציב באירופה וחיסול עצמאותו של מעמד הפועלים."

ובהמשך קדימה יותר: "איך שהצבא האדום התקרב, הפועלים על פני אירופה המזרחית קמו נגד הנאצים. שוב ושוב הם השתלטו על בתי-חרושת אך ורק בשביל שהראשים הסטליניסטיים יוכלו להיכנס ולמסור אותם בחזרה למי שנשאר מהמעמד השולט.

"לכל רוחב אירופה, מזרחית ומערבית, הלוחמים האנטי-פשיסטיים האמיתיים – הלוחמים המחתרתיים [גרילה]- מצאו את עצמם מפורקים מנשק וגם, בכמה מיקרים, מחוסלים ע"י איחוד של כוחות סטליניסטיים ואימפריאליסטיים.

…"סטליניזם ואימפריאליזם מחצו את רוח [המהפכנית]. הניצחון הניח את היסודות ל-'סדר עולמי' של מלחמות, דיכוי והרעבה, מופקד בידי רוחות רפאים ע"י ענן בצורת פטרייה [של פצצה גרעינית].

"זה הוא הניצחון שהשליטים שלנו חוגגים בחודש הזה – הנגד-מהפכנות שלאחרי המלחמה. זאת היא הסיבה אשר בגללה אף עובד ראשי להניף את דגל האדום-לבן-ו-כחול [דגל אנגליה] ב-8 במאי."

הבה וננסה להתיר את תמציתה הנגד-מהפכנית הממשית שנכללת בתוך המרשם של רופאי אלילים כל כך מלה סתירות והשמדה עצמית דלעיל. ראשית נאמר לנו, וזה נכון, כי בעוד שעיקר הסכסוך מצא את פתרונו בלוחמה שנמשכה ארבע שנים הראשונות של המלחמה בחזית המזרחית, האימפריאליזם הבריטי נילחם ביד רחבה נגד הגרמנים בצפון אפריקה למען התועלת שבהגנת השליטות שלו בקולוניות ובעושרם מנפט. מכאן, לא רק סוציאליסטיים מהפכניים אמיתיים של התקופה, אלא מיליוני עמלים בני אדם הוגנים ופשוטים, הסיקו את המסקנה, וקידמו את הדרישה, שבריטניה חייבת לפתוח חזית שנייה במערב כך שפתיחה זו תעזור לצבא האדום אשר נילחם לבדו אל מול עוצמתם השלם של הכוחות החמושים של גרמניה הפשיסטית. בתקופה אשר כזאת לבוא ולומר 'לא להפסקת-אש עם הבוסים הבריטיים, האויב העיקרי הוא בבית', זה רק תחבולה אחת על מנת לחפות על קו פוליטי נגד-מהפכני באמצעות בחירת מילים "מהפכניות", תחום מומחיות שבו הטרוצקיזם שולט בהצטיינות המרבית, בגלל שבתמצית [שתאכלס], זה כמוהו כלהגיד שהצבא האדום תלך לעזאזל, המלחמה שלנו היא בבית וגורלו של האיחוד הסובייטי הסוציאליסטי הוא לא דאגה משלנו. ולמרות זאת נאמר לנו כי "בכל מקום הטרוצקיסטים התייצבו בחזית הקדמית של המאבק למען סולידריות עם ברה"מ". העדר של הדרישה לפתוח חזית שנייה באירופה בשביל להקל על מצבו של האיחוד הסובייטי, סולידריות טרוצקיסטית זו לא הייתה רק חסרת משמעות, אלא פעילות נגד-מהפכנית מכוונת לחבל בגיוס דעת קהל בבריטניה לטובת הפתיחה של החזית השנייה.

שנית, נאמר לנו כי היטלר התחייב לרמוס את המדינה הסובייטית של הפועלים ובגלל כך עלינו לחגוג הניצחון של הצבא האדום על הפשיזם. אבל מה יש כאן לחגוג, כאשר במשפט שבא מיד אחרי כן אנחנו מיודעים על שלצבא האדום, בשותפות עם הצבאות האנגלי-אמריקאי, אך ורק מטרה פוליטית אחת, דהינו "הטלת סדר קפיטליסטי יציב באירופה וחיסול עצמאותו של מעמד הפועלים"? מה יש לחגוג כאן אם, כפי שמאמר לנו ע"י אותו טרוצקיסט הכותב מאמר ראשי זה, הלוחמים האנטי-פשיסטיים האמיתיים היו ל- "מחוסלים ע"י איחוד של כוחות סטליניסטיים ואימפריאליסטיים"? על מה נחגוג אם, כפי שנאמר לנו, "הניצחון הניח את היסודות ל-'סדר עולמי' של מלחמות, דיכוי והרעבה, מופקד בידי רוחות רפאים ע"י ענן בצורת פטרייה"? מה יש שם על מה לחגוג, אפילו רק בשתי תרועות אם, כפי שנאמר לנו, הצבא האדום שימש כמכשיר בכדי להבטיח ניצחון שתכליתו הפוליטית התמצאה ב-"הטלת סדר קפיטליסטי יציב באירופה" וגם ב-"חיסול עצמאותו של מעמד הפועלים"? אילו כל זה היה נכון, אז לא מספיק שאנחנו נסרב להניף את הדגל הלאומי בהזדמנות של חגיגות השליטים שלנו בחודש הזה, עלינו לסרב להניף גם את הדגל האדום בחגיגת הניצחון של הצבא האדום, אשר בסופו של דבר, כפי שנאמר לנו, שירת את צבאות אנגליה-ארה"ב כמכשיר מועיל על מנת לכפות "'סדר עולמי' של מלחמות, דיכוי והרעבה…".

במידה שאומנם כאלה הם פני הדברים, לא היה יותר טוב להפסיק עם כל השטויות ולהצהיר כבר מההתחלה כי לא ניתן היה להבדיל בין הצבא האדום, בהיותו מכשיר של ה- "בירוקרטיה הסטליניסטית", והצבא של אנגליה ושל ארה"ב; כי לא היה כל קורטוב של שוני בין המשטר הסובייטי לבין המשטר בצרפת, באנגליה, בארה"ב ובגרמניה; כי המלחמה הייתה מלחמה אימפריאליסטית מכל צד שהו; כי בכל מקום, כולל ברה"מ, האויב של הפועלים היה בבית; וכיוצא בזה. זה הוא מה שהמחבר הנגד-מהפכני של המאמר המערכת הזה רצה להגיד וזה הוא מה שהיה צריך להגיד. במידה שהוא, בכל אופן, היה כך נוהג בצורה ישרה וברורה, הדבר היה חושף את העמדות הנגד-מהפכניות שלו, ואת חוסר הגיון בטיעונים שלו, עד כדי כך שכולם יכולים מיד להבחין בכך. אם כך היה נוהג, הוא לא היה מצליח לעבוד על אף אחד. לכן הוא הצטרך לדבר בשפה מוצפנת, על מנת לכסות על הטיעונים שלו באמצעות השחלת מילים "מהפכניות", במאמץ להחביא את הקו הטרוצקיסי הנגד-מהפכני שלו בפני צעירים ישרים, אבל חסרי ידע, צעירים אשר נתונים לפיתוי ע"י הזוהר של אמירות טרוצקיסטיות שגורות, נקלעים להשתייכות באחד הארגונים האלה, המתיימרים להיות סוציאליסטיים, שלמעשה נשארים אנטי-פועלים ואנטי-קומוניסטים עד העצמות במהותם.

מזימות אנטי-סובייטיות התנפצו

האיחוד הסובייטי של הימים ההם אכזב את הציפיות של האימפריאליסטים הדמוקרטיים ובאותה המידה של אלה הפשיסטיים –  שניהם השתוקקו משך זמן רב להכניע אותו. מול הכוח של הסוציאליזם הסובייטי, האחדות הבלתי שבירה של עמי ברה"מ, העוצמה של הצבא האדום, הגבורה של ההמונים הסובייטיים, והדיפלומטיה המבריקה שבאיחוד הסובייטי, מול כל זה המזימות האנטי-סובייטיות של האימפריאליסטים כלו בעשן.

ההיטלריסטים קיוו "לחסל קליל" את האיחוד הסובייטי משך שישה או שבעה שבועות באמצעות "מלחמת בזק" מאותו הסוג שהצליח במערב אירופה. תקוות אלו התבססו על מספר חישובים לקויים.

ראשון, הם סמכו על אי-יציבות של השיטה הסובייטית, תוך שהאמינו כי אחרי המכה הראשונה והנסיגות הראשונות של הצבא האדום, יצטרכו לפרוץ מרידות והאיחוד הסובייטי יתפורר למרכיביו, דבר שיכול לסייע רבות להתקדמות של גלי כנופיות הפשיסטיות של הגרמניים עד לאורליים. במקום זאת, הנסיגות האלה חיזקו את הברית בין מעמד הפועלים לבין האיכרים הסובייטיים, כמו כן את האחווה בין העמים של ברה"מ, תוך המרת משפחת העמים הזו של האיחוד הסובייטי למחנה צבאי בלתי מעורער אחד ומאוחד, אשר ללא כל אנוכיות סיפק את צרכיו של הצבא האדום שלו.

כפי שסטלין ניסח: "קרוב לוודאי שכל מדינה אחרת, אחרי סבל של איבוד שטחים כל כך גדול כפי שקרה לנו עכשיו, לא הייתה מסוגלת לשאת את המבחן והייתה שוקעת בנפילה. היות ששיטת האיחוד הסובייטי עברה בהצלחה כזאת את המבחן הזה ואפילו חיזקה את העורף שלה, אז זה אומר כי השיטה הסובייטית היא השיטה הכי יציבה של זמנינו" (נאום בפני המועצה של מוסקבה ב-6 בנובמבר, 1941).

שנית, ההיטלריסטים סמכו על חוסר ניסיון לחימה של הצבא האדום, וגם כאן הם חישבו בדרך לא נכונה, כי הדחף הרוחני של הצבא האדום התברר גבוהה יותר מאשר זה של הגרמנים, מכוון שהצבא האדום הגן על המולדת הסוציאליסטית הטבעית שלו נגד פולש זר, תוך אמונה בדיוק נכונה בצדקת מטרותיו, ביצע באבירות פעולות מופלאות ועטורות גבורה. מנגד, הצבא הגרמני ניהל מלחמה תוקפנית תוך כך שהוא גוזל ובוזז ארץ זרה לו. בכך שלא התאפשר כל סיכוי של איזוהי אמונה קטנה ביותר בצדקתם של יעדים כה נתעבים, הצבא הגרמני התדרדר לגלים מושחתים של בוזזים מקצועיים ריקים מכל עיקרון מוסרי וללא כל מצפון.

"מלחמת בזק" של היטלר נחשלה בגלל שבהגנת המולדת הסוציאליסטית, בלהט של המלחמה הפטריוטית הכבירה הזאת, עוצבו לוחמים חדשים, אשר הפכו לאיום קטלני בשביל הצבא הגרמני. העם הסובייטי הגיע למאבק רצחני עם המריר והערמומי שבין אויביו, הפשיזם הגרמני; תוך שהם מתגברים על קשיים מרובים, הגיסות הסובייטיות נלחמו באומץ וגבורה נגד אויב חמוש עד השיניים עם טנקים ומטוסים; הצבא האדום, הצי האדום והחיל אוויר האדום נלחמו בחירוף נפש למען כל פיסה של האדמה הסובייטית, תוך שהם מגלים גבורה שאין שנייה לה; זה ליד זה עם הצבא האדום, העם הסובייטי בשלמותו התגייס להגנת המולדת הסוציאליסטית שלו. זה לכן מסביר למה הבליצקריאג של היטלר הגיע למבוי אומלל כל כך.

ברגע שהוא עלה על הדרך של כיבוש ברה"מ, התבוסה של היטלר הפכה לבלתי נמנעת, לא רק בגלל התדרדרות מוסרית של הפולשים הפשיסטים הגרמנים, אשר איבדו כל צלם אנוש עוד הרבה לפני כן וצנחו לרמה של חיות בר, אלא גם בגלל העורף האירופי והגרמני שלהם, והכי חשוב, בגלל שהעוצמה הסובייטית שהנחיתה על הפולשים הפשיסטיים מכות קטלניות כאלה עד הם לא יכלו לסבול יותר והתמוטטו. בעוד שהצבא הגרמני הגיע להשחתת מידות כתוצאה של התאכזרות וביזה נגד אוכלוסייה אזרחית, התעוזה הלוחמת שעמי ברה"מ ניהלו למען החופש, כבוד ועצמאות שלהם עוררו את ההערצה בקרב כל האנושות המתקדמת.

גם באמצע החיים הנוראיים והמאבק הרצחני, העם הסובייטי, המפלגה הבולשביקית והמנהיג שלה, יוסף סטלין, אף פעם לא שכחו לרגע ההיבט האינטרנציונליסטי הפרולטרי של מלחמת השחרור של העם הסובייטי נגד הפולש הפשיסטי הגרמני. כבר בהתחלת המלחמה, בשידור שלו ברדיו של 3 ביולי, 1941, סטלין אמר:

"היעדים של המלחמה הפטריוטית הלאומית להגנתה של הארץ שלנו נגד הרודנים הפשיסטיים הם לא כוללים רק את חיסול הסכנה התלויה על הארץ שלנו, אלא גם לסייע את כל העמים האירופאים שגונחים תחת עול הפשיזם הגרמני. במלחמת השחרור הזו לא נהייה לבדינו. במלחמה העצומה הזאת יהיו לנו בני ברית אמיתיים בקרב העמים של אירופה ושל אמריקה, לרבות העם הגרמני המשועבד ע"י המושלים הגרועים של היטלר."

זה היה לבסיס רעיני שסטלין והמפלגה הבולשביקית הבליטו שוב ושוב. באירוע לציון 25 שנה למהפכת אוקטובר, סטלין, בנאומו בכינוס חגיגי של מועצת מוסקבה של 6 בנובמבר, 1942, חזר לבסיס הרעיוני וערך עימות בין מטרות המלחמה הגרמנית מול המטרות של זו הסובייטית במונחים הבאים.

התוכנית הגרמנית, הוא אמר, אפשר לסכם אותה כתוכנית של: "שנאה גזענית, שליטה בידי אומות 'נבחרות'; הכנעת אומות אחרות והשתלטות בשטחים שלהם, שעיבוד כלכלי של אומות כנועות וביזה בעושר הלאומי שלהם; חיסול חירויות דמוקרטיות; הקמת משטרים היטלריאניים בכל מקום."

במנוגד היעדים הסובייטיים הם: "הביטול של הבלעדיות הגזעית; השוויון בין האומות ושמירה על זכויות שלהם על השטחים שלהם; שחרור של אומות משועבדות ושיקום של זכויותיהם הריבוניות; שמירה על זכותה של כל אומה לטפל בעניינה לפי שאיפתה; סיוע כלכלי לכל אומה שנפגעה ותמיכה בה עד שהיא תשיג את שגשוג החומרי שלה; שיקום של החרויות הדמוקרטיות; הרס של המשטר ההיטלריאני."

סטלין והמלחמה הפטריוטית הגדולה

זה בלתי אפשרי לכתוב כל חיבור שהוא הסבר רציני ומשמעותי על המאמץ המלחמתי הסובייטי ועל התרומה של המאמץ הזה בריסוקם של מיליטריזם ושל הפשיזם הגרמני ובאותו הזמן לסרב לזהות את החשיבות העליונה של התפקיד אשר סטלין מילא. בכל זאת, בדיוק לכך ובכל מקום הבורגנות משתדלת לשאוף. קיים איזה סוג של חלוקת עבודה בין הבורגנות האימפריאליסטית של המערב ובין הבורגנות החדשה של רוסיה. בעוד שהראשונה מנסה להשמיץ את סטלין בכך שהיא משייכת לו כל מיני עוולות דמיוניות, האחרונה מנסה לעשות אותו הדבר באמצעות קשר של שתיקה. ב-8 במאי 1995, בהזדמנות החגיגות 50 שנה לניצחון על הפשיזם, בוריס יילצין הסיר את הלוט של פסל ענק מארד לגנרל ז'וקוב ליד הקרמלין. ז'וקוב בוודאי ראוי, כמו שראויים עוד גנרלים סובייטיים של אותה התקופה, לפסל שיכבד את השירותים שלו. אבל הרצון לכבד את ז'וקוב הוא לא מה שהניע את חבורת יילצין למקם את הפסל שלו, כפי שיונתן סטיל (Jonathan Steele) של עיתון הגוארדיין (Guardian) בצורה נכונה ציין בזמנו: "ההוקרה לז'וקוב מחלצת את הרשויות מן הצורך להזכיר את סטלין, דבר אשר מעורר מחלוקת. השם שלו לא עלה אתמול באף אחד מארבעת הנאומים" (גוארדיין, 9 במאי 1995).

אלה שמנסים לירוק על הירח, גומרים בלירוק על הפנים של עצמם, כך פתגם ישן פוסק. ניסיונות להמעיט בתפקידו של סטלין, להשמיץ אותו, יביאו לחוויה לא טובה יותר, כי ההיסטוריה כבר נתנה את פסק הדין במוסגים הישגים מפוארים של ברה"מ לשעבר, תחת המנהיגות שלו, בכל תחום – כולל, בוודאי, גם את הניצחון של הצבא האדום במלחמה הפטריוטית הגדולה. ז'וקוב בעצמו היה מסכים עם ההצהרה הזו.

המנהיגות שלסטלין בזמן המלחמה הייתה רחוקה מאשר חסרת השראה. כשמוסקבה הייתה תחת צילם של תותחי האויב, סטלין סירב לצאת את מוסקבה. המסדר המסורתי של הצבא האדום לציון 24 שנים של מהפכת אוקטובר התרחש, כמקובל, בכיכר האדומה ב-7 בנובמבר, 1941. אלה הן המילים בהן סטלין נתן השראה לחילי הצבא האדום:

"חברם, אנשים של הצבא האדום ושל הצי האדום, מפקדים ומדריכים פוליטיים, אנשים ונשים של הגרילה, כל העולם מביט אליכם כאל הכוחות המסוגלות להשמיד את הגלים הבוזזים של הפולשים הגרמנים. העמים המשועבדים של אירופה שנפלו תחת העול של הפולשים הגרמנים מביטים עליכם כאל המשחררים שלהם. מטלה כבירה של שחרור עמים הגיע לחיקכם. תהיו ראויים למשימה הזו! המלחמה שאתם מנהלים היא מלחמת שחרור. מלחמה צודקת. תרשו לתדמיות הגבריות של אבותיכם הגדולים – אלכסנדר נבסקי, דימיטרי דונסקוב, דימיטרי, קוצמה מינין, דימיטרי פוצהארסקי, אלכסנדר סובורוב ומיכאיל קוצוב (Alexander Nevsky  – – Dimitry Donskoy – Kuzma Minin – Dimitry Pozharsky – Alexander Suvorov -Mikhail Kutzov) – להמריץ אתכם במלחמה הזו! שהדגל המנצח של לנין הענקי יהיה נר לרגליכם!" (ההדגשות התווספו).

אף על פי שהזכות על הניצחון בהכרח נזקפת, והדבר הוא בהחלט נכון, לכוחות הסובייטיות החמושות ולכוחות הסובייטיות העממיות שסעדו אותן בגבורה עילאית, כל תיאור של ההתרחשויות הגורליות של אותם השנים לוקה בחסר כאשר הוא נעלם התייחסות, שללא ספק לא יכולה אלא לגלם הבעת הוקרה מוגזמת, כלפי המנהיג ללא עוררין של המפלגה הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי, של העם הסובייטי, והמפקד העליון של הכוחות הסובייטיות – יוסף סטלין. אפילו בוגד שפל כמו גורבצ'וב נאלץ, בעניין הניצחון הסובייטי במלחמת העולם השנייה, להודות כי: "גורם בהישג הניצחון התקיים בנחישות, בהתמדה ובתכליתיות הפוליטיות העצומות, ביכולות ארגון של, והטלת משמעת על, האנשים, אשר הומחשו בשנות המלחמה ע"י יוסף סטלין" (דוח בכינוס החגיגי לציון 70 שנים למהפכת אוקטובר הכבירה שנערך במוסקבה ב-2 בנובמבר, 1987, עמוד 25).

יאן גריי (Ian Grey), שהוא בורגני אבל סופר ישר, יש לו מה להגיד על הנקודה הזו: "התבוסות הכבדות והנסיגות המיידיות למוסקבה היו מסוגלות לדרדר את רוב האנשים לרפיון ידיים, אבל בהשפעתם לסטלין הן חיזקו את נחישותו הנוראה להיאבק. בזמן הזה, אף גורם בודד לא היה חשוב יותר בכדי לשמור על האומה בפני התפוררות." (שם, עמוד 335).

קדימה יותר: "במובן הממשי זה היה הניצחון שלו [של סטלין]. לא היה ניתן לזכות בו בהעדרה של המערכה שלו לתיעוש ובמיוחד פיתוחה הנמרצת של התעשייה מעבר לוולגה. הקולקטיביזציה תרמה לניצחון ע"י כך שאפשרה לממשלה לאגור מזון וחומרי גלם על מנת למנוע שיתוק בתעשייה והרעבה בערים. אבל בנוסף לכך, הקולקטיביזציה, עם התחנות המיכון לטרקטורים שלה, העניקה לאיכרים את ההכשרה הבסיסית לשימוש בטרקטורים ובמכונות אחרות." (שם, עמוד 419).

תוך כדי שמצטט את איזאק דויטשר, שהוא רחוק מלהיות ידידותי לסטלין, בחיוב, יאן גריי ממשיך: " 'החקלאות בשיטת הקולקטיביזציה הפכה למכללת הכשרת 'האיכרים' לקראת לוחמה ממוכנת' … "

"זה היה הניצחון שלו, גם, בגלל שהוא ניהל את, ושלט ב- כל ענף של המבצעים הרוסים לכל אורך המלחמה. הטווח והמעמסה אשר בתחום אחריותו היו בלתי רגילים, ויום אחרי יום ללא הפוגה במשך ארבעת שנות המלחמה הוא הפעיל פיקוד ישיר על הכוחות הרוסים ושלט על האספקות, על התעשיות הצבאיות, על מדיניות הממשלה, כולל מדיניות החוץ." (שם, עמודים 419-420).

לבסוף, אותו מחבר אומר: "זה היה הניצחון שלו, מעל הכל, בגלל שהושג ע"י הגאוניות והלידות שלו, בכנה מידה כביר. העם הרוסי פנה עליו בשביל מנהיגות והוא לא אכזב אותם. הנאומים שלו ב-3 ביולי וב-6 בנובמבר, 1941, אשר חישל אותם לקראת מבחני המלחמה, והנוכחות שלו במוסקבה משך הקרב העצום של העיר, המחישו את נחישות רצונו בניצחון. הוא … השפיע עליהם והדריך אותם לכיוון מעשי. היה לו את הכשרון לדאוג על הפרטים ולשים לב לתמונה הכוללת, ובו בזמן, שהוא זוכר את מה שעבר ושקוע בתוך ההווה, בקביעות השגיח קדימה לעבר העתיד." (עמוד 424).

עוין מושרש כלפי סטלין כפי שהוא, דויטשר מצא את עצמו בכל זאת מחויב לצייר את התמונה הזו על תפקודו של סטלין במשך המלחמה:

"הרבה אורחים בני-בית שביקרו בקרמלין משך המלחמה נדהמו להיווכח על כל כך הרבה נושאים, גדולים וקטנים, צבאיים, פוליטיים ובתחום הדיפלומטיה, שסטלין אישית לקח בהם את ההחלטה המסכמת. הוא היה למעשה את הרמטכ"ל של עצמו, את שר הביטחון של עצמו, את האפסנאי הראשי של עצמו, את שר התחבורה והספקה של עצמו, את שר החוץ של עצמו ואפילו את ראש הטקס של עצמו. הסטאבקה, המטכ"ל של הצבא האדום, התמקם במשרד שלו בקרמלין. מהשולחן במשרד שלו, ברציפות ותוך קשר ישיר עם המפקדים בחזיתות השונות, הוא פיקח על, וניהל את מערכות בשדה הקרב. מהשולחן במשרד שלו הוא, גם כן, ניהל עוד מבצע מדהים, פינוי שהקיף לא רק מכונות ומתקנים אלא מיליונים של עובדים ומשפחותיהם. בין תפקיד אחד לתפקיד אחר הוא התמקח עם, נניח, ביברברוק [Beaverbrook- ברון, שר ליצור מטוסים ואחר כך שר להספקות של ממשלת אנגליה] והארימן על הכמויות של אלומיניום או של איכות הרובים ותותחים נגד-מטוסים המיועדים למשלוח לרוסיה ע"י בני-הברית המערביים; או שקיבל מנהיגים של ארגונים מחתרתיים … מהשטחים הכבושים ע"י גרמניה ודן אתם על פשיטות לביצוע במקומות רחוקים מאות קילומטרים מאחורי הקווים של האויב. בשיא של הקרב על מוסקבה, בדצמבר 1941, בזמן שבצורה מאיימת רעם תותחי היטלר ריחף מעל רחובות מוסקבה, הוא פינה מספיק זמן על מנת להתחיל משחק דיפלומטי עדין עם הגנרל הפולני סיקורסקי (Sikorski), שהיגיע בשביל לסכם ברית רוסי-פולני.  … הוא אירח אותם [את השליחים ואת המבקרים] לרוב מאוחר בלילה ועד השעות הקטנות של הבוקר. בסוף יום מלא בדיווחים צבאיים, החלטות מבצעיות, תדריכים כלכליים התמקחויות דיפלומטיות, לקראת השחר הוא היה קורא בעיון את מה שהגיע לאחרונה מהמחלקות של ענייני הפנים, שירותים חשאיים …  .  וכך הוא המשיך קדימה, יום אחרי יום, לאורך ארבע שנים של פעולות עוינות – פלא של סבלנות, עקשנות, ודריכות ערנית, כמעט המצאות בכל מקום, כמעט יודע את הכל" (איזאק דויטשר, סטלין, עמודים 456-457).

ויותר קדימה: " … אין ספק כי הוא היה ממש המפקד העליון שלהם [של החיילים הסובייטיים]. בשום פנים ואופן המנהיגות שלו הצטמצמה לתחומים של החלטות אסטרטגיות מופשטות, בהן הפוליטיקאים האזרחיים יכולים להצטיין. ההתעניינות ללא סובה אשר באמצעותה הוא למד את ההיבטים הטכניים של הלחימה המודרנית, עד לפרטים הזעירים ביותר, מעידה עליו כל דבר אחר מאשר חובבנות. הוא התייחס למלחמה בראש ובראשונה מנקודת מבט של אספקת ציוד צבאי ואזרחי לצבא למילוי משימותיו(לוגיסטיקה).  … להבטיח מאגר של כוחות עבודה ושל הספקת נשק, בממדים נכונים ויחסיים, להקצות אותם ולהעביר אותם במקומות הנכונים ובזמן הנכון, לצבור עתודות מכריעות, לתמרון יעיל ביותר על פי תכנון פעולות בקנה מידה רחב (אסטרטגית), מוכנות לקראת הצורך במעורבותן ברגעים הקובעים – תפקודים אלה היוו תשעים אחוז מן המשימות באחריותו" (שם, עמוד 459).

כך אצל דוייטשר נתפס המפגן בכיכר האדומה בסוף המלחמה:

"ב-24 ביוני1945 סטלין עמד מעל המאוזוליאום של לנין וסקר את המצעד של הניצחון הנפלא של הצבא האדום שציין את השנה הרביעית מאז התקפת היטלר. ליד סטלין עמדו המצביא ז'וקוב, סגנו וראשי העיריות של מוסקבה, סטלינגרד וברלין. החיילים החולפים לפניו צעדו תחת פיקודו של המצביא רוקוסובסקי(Rokossovsky). בזמן שצעדו, נסעו ודהרו  לרוחב הכיכר האדומה, חתיבות חיל-רגלים, חיל פרשים, וחיל שיריון טאטאתו את הבוץ שהצטבר על הרצפה שלה – זה היה יום של גשם עז – עם מספר עצום של דגלים וסמלים של הצבא של היטלר. כאשר הגיעו למוזולאום, הם זרקו את הדגלים לרגלי סטלין. הסצנה הסמלית ייצרה דמיון מוזר …

"ביום שלאחריו, סטלין קיבל את הכרת מוסקבה להגנת העיר ב-1941. למחרת היום הזה התקבל בתרועות כ-'גיבור של האיחוד הסובייטי' והוענק לו את התואר של גנרליסימו" (שם, עמוד 534).

ב-"ימים כאלה של ניצחון ותהילה מעבר למה שמתקבל על הדעת", ממשיך דויטשר: "סטלין ניצב במרכז של  ההתלקחות המלאה של הכרת תודה העממית. הרגשות האלה התרחשו באופן ספונטני, כן, ולא מהונדסים ע"י תועמלנים רשמיים. סיסמאות מעובדות בהגזמה על ה-'הצלחות של עידן סטלין' התחילו עכשיו להעביר משמעות רעננה לא רק לצעירים, אלה לספקניים ולבלתי מרוצים של הדור המבוגר יותר …. " (שם, עמוד 534).

מסקנה

הניצחון של ברה"מ היה גם ניצחון בשביל כל האנושות המתקדמת. בגלל כך צריכים לציין את השנה ה-60 כחגיגה בכל מקום ע"י האנושות המתקדמת. יחד עם זאת, אנחנו חייבים לא לשכוח לעולם את ההקרבות אשר נתרמו ע"י עמי העולם, במיוחד ע"י העם של האיחוד הסובייטי, על מנת לשחרר את האנושות מפני המגפה של הפשיזם ההיטלריאני. אנחנו גם חייבים לא לשכוח להיאבק להגנת הזכויות והחירויות הדמוקרטיות, שנרכשו תוך מאמצים רבים, של מעמד העובדים ושל העמים המדוכאים, מכוון שכל שאננות סביב הישגים אלה יכולה רק לבוא על חשבון של עוד יותר הקרבות בעתיד, לדוגמת הקורבנות של העם הגרמני, ויחד אתם של שאר האנושות, כפי שחוו בשנות השלושים והארבעים. הדבר מקבל חשיבות מיוחדת היום לאור העננים השחורים של גזענות, דיכוי לאומי ומלחמות מותרים ע"י האימפריאליזם, ללא הזכור סביב מיליוני המתים מרעב בכל שבוע, נהפכו למציאות יום-יומית של מאות מילוני בני אדם מסביב כל העולם.

מלחמת העולם השנייה הייתה מוצר של האימפריאליזם, כפי שהייתה הראשונה. התחילה כמלחמה בין-אימפריאליסטית על מנת להכריע אזה קבוצה של גזלנים – זו האנגלית-אמריקאית-צרפתית או זו הגרמנית-איטלקית-יפנית – תזכה באיזה חלק של שלל, אזורי כיבוש, שווקים ודרכי יצוא של הון. רק האיחוד הסובייטי ביחד עם היקף גדול של המוני בני אדם מכל מקום נלחמו נגד הפשיזם ובעד הקדמה האנושית. יותר מ-50 מיליון נהרגו במלחמה הזו, 12 מיליון מהם מצאו את מותם במחנות ריכוז פשיסטיים; 95 מיליון נוספים נשארו נכים. האבידות של האיחוד הסובייטי לבדו הגיעו פשוט לממדים ענקיים.

הניצחון הסובייטי עלה מחיר נורא. 27 מילון אזרחים סובייטיים, כולל 7.5 מיליון חיילים סובייטיים, איבדו את חייהם. בהשוואה, ארה"ב איבדה כמעט 300 אלף חיילים והאבידות של האימפריה הבריטית הגיעו ל- 353,652, מהם האבידות של בריטניה הסתכמו בלא יותר מ-224,723. לכך יש להוסיף 60 אלף מתים בקרב האוכלוסייה האזרחית.

בנוסף לכך, שליש של הטריטוריה הסובייטית ושל המקורות הכלכליים הוחרבו; 1,710 ערים ו-70 אלף כפרים הושמדו לחלוטין; 6 מיליון בתים ובניינים נהרסו; 31,800 מפעלי תעשייה רוקנו ביסודיות; ו- 98 אלף משקים חקלאיים משותפים או ממלכתיים פורקו, והמשק-חי שלהם, שהסתכם ב-64 מיליון בעלי-חיים, חוסל או הועבר לגרמניה.

זה הוא המחיר שהיה על האיחוד הסובייטי לשלם. זה הוא המחיר שהיה על האיחוד הסובייטי, ועל העם הסובייטי לשלם עבור הניסיון של האימפריאליזם להאריך את החיים המיושנים של עצמו ועבור הבגידה בסוציאליזם ע"י הסוציאל-דמוקרטיה, במיוחד ע"י הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, אשר חיסלה את המהפכה הגרמנית ב-1918, שיקמה את עוצמתה של הבורגנות, סייעה להקמת הנאציזם, ובצעדים אלה ייצרה מפלצת אשר מולה האיחוד הסובייטי נאלץ לבסוף להתייצב על מנת להכניע אותה.

ועצם מידת הרֵזיליאֵנציה [היכולות לקצב מהיר של התאוששות ושל גמישות המחזירות לאיתנות – resilience] שבשיטה הסוציאליסטית, הגבורה של העם הסובייטי, וההנהגה של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית עם סטלין בראשה, שללא איזשהו פיצוי וללא כל עזרה כלכלית מבחוץ, תוך שלוש שנים מסוף המלחמה, הכלכלה הסובייטית הצליחה להיבנות מחדש לרמתה הקודמת למלחמה. ובשלוש השנים שבאו אחרי כן היא הכפילה את מידותיה – הישג שבלבל במידה שווה גם את הידיד וגם את העוין.

בעוד שהבורגנות האימפריאליסטית במערב כמו שהבורגנות החדשה ברוסיה מנסים להמעיט בערכה של התרומה הסובייטית, של התפקיד של העם הסובייטי, של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית ושל המנהיג ללא עוררין שלה, כדאי לזכור את הקרבות העצומים ואת שיעור של המאמץ הכרוכים בתבוסת גרמניה ההיטלריאנית. הכוחות החמושים הסובייטיים, במהלך המלחמה הפטריוטית הגדולה, הצליחו להשמיד 506 דיוויזיות גרמניות ו-100 דיוויזיות של מדינות תחת חסות גרמנית. בהשוואה, האימפריאליזם הבריטי והאמריקאי השמידו לא יותר מאשר 176 דיוויזיות גרמניות. במלחמתם נגד ברה"מ, גרמניה איבדה 10 מיליון אנשים, שהם שלושה רבעים בחישוב הכולל של האבידות גרמניה במלחמת העולם השניה.

הניצחונות של הצבא האדום בקרבות ההיסטוריים שלה על מוסקבה (אוקטובר 1941 – ינואר 1042), סטלינגרד (אוגוסט 1942 – פברואר 1943), קורסק (אביב – קיץ 1943), וברלין (אביב 1945) יישארו תמיד הכרת טובה לשבח העם הסובייטי, השיטה הסוציאליסטית, המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ ויוסף סטלין. האנושות לרוב לא תימנע מלהביע את הכרת תודה שלה על התרומה של האיחוד הסובייטי בתבוסת גרמניה הנאצית.

בשביל לקבל מוסג על התמסרות של החייל הסובייטי, על אהבתו למולדת הסוציאליסטית ולמפלגה הקומוניסטית, איננו יכלים שלא לצטט את המכתב הבא שכתב ראובן איבריירה מהחזית המזרחית לאמה שלו: "אני מנצל רגע פנוי בשביל לכתוב את השורות המעטות האלה. את לא צריכה לדאוג עלי. אני מסתדר טוב מאוד.

"אימא, כאשר נפרדתי ממך, את אמרת לי שלא לפחד. חשבתי שזה היה קרוב לעלבון, ואני חייב להגיד לך שהידיים שלי לא רועדות כשאני הורג את הכלבים האלה.

"עוד פעם, אימא, אני חייב להגיד לך שאני רואה ככבוד וכמקור של גאווה את ההזדמנות שיש לי להילחם בשורות של הצבא האדום המפואר והבלתי מנוצח נגד הרודן על האנושות. אני בטוח שאנחנו פה נרסק לו את השיניים, בגלל, כפי שאמרתי לך, כאן בכל אישה ובכל איש חי גיבור אחד, בולשביק אחד. האנשים האלה הם באמת מדהימים. אני יכול להגיד לך שלפעמים אני מתרגש עד עומק נשמתי. אנשים כאלה הם פשוט לא יכולים להיות מנוצחים.

"זה הכל להיום. הרבה אהבה מהילד האוהב שלך, אשר תקוותו היא שתמשיכי לעבוד יותר חזק ועוד יותר חזק למען המטרה שלנו" (ציטוט בגרסה הרוסית של מלחמת העולם השנייה, שפורסמה בבריטניה ב-1976).

במצב רוח עליז מיליוני חיילים סובייטיים התקדמו לעבר מותם במאבק נגד הפשיזם עם המילים הבאות בשפתיהם: "למען המולדת ולמען חבר סטלין."

בזמן ההוא כולם, כולל צ'רצ'יל, הכירו בתרומה הסובייטית הענקית לקראת המפלה של גרמניה הנאצית. ב-4 בפברואר 1945, בחגיגות של יום הצבא האדום, צ'רצ'יל, בעוד שהוא זמם נגד האיחוד הסובייטי, נאלץ למרות הכל לשלוח את המסר הזה: "הצבא האדום חוגג את השנה ה-27 לייסודו באמצע ניצחון אשר זכה בתרועות ללא הגבלה של בני בריתם ואשר חתם את האבדון של המיליטריזם הגרמני. דורות העתיד יכירו את חובותיהם ללא כל הסתייגות לצבא האדום כפי שאנחנו מכירים, אנחנו שחיינו בשביל להעיד על ההישגים הנפלאים שלהם."

איחוד סובייטי לא עוד

תודות לבגידה של הרוויזיוניזם הכרושצ'וביסטי, האיחוד הסובייטי העצום והמפואר, שנתן כל כך הרבה על מנת להציל את העולם בפני השוט הפורעני של הפשיזם, הפסיק להתקיים. תודות לאותה הבגידה, אין יותר סוציאליזם בארץ של לנין וסטלין. מה שהנאצים עם מיליוני חיילים, אלפי טנקים ומטוסים, לא יכלו להשיג משך ארבע שנים של מלחמה הכי הרסנית בארץ הסובייטים, הרוויזיוניסטים השיגו כמעט בלי לירות איזשהו קליע. מכאן הלקח החשוב ביותר שהפרולטרייאט הבין-לאומי חייב להסיק הוא שהאויב הקטלני ביותר מתקיים ברוויזיוניזם.

מאז התמוטטותו של המשטר הסובייטי, התפוררותה של ברה"מ, הבורגנות האימפריאליסטית וכל הצורות של ריאקציונריים עמדו בשמחה של ניצחון על כך ש-"המרקסיזם חוסל". אין בכלל כל התחדשות שהי בטיעונים מסוג זה, שהם בעלי אותו הגיל של המרקסיזם עצמו. אנחנו מסכמים את המאמר הנוכחי באמצעות תשובה לטיעונים אלה המצויה במילים, בלתי נשכחות, הבאות של סטלין:

"נאמר כי בכמה ארצות שבמערב, המרקסיזם כבר חוסל. נאמר שהוא חוסל ע"י המגמה הלאומנית-בורגנית מוכרת כפשיזם. אלה, ללא ספק, הם הבלים. רק אנשים חסרי ידע בהיסטוריה מסוגלים לדבר ככה. המרקסיזם הוא הביטוי המדעי של האינטרסים הבסיסיים של מעמד הפועלים. על מנת לחסל את המרקסיזם, המעמד הפועלים מוכרח להיות מחוסל. אבל חיסול מעמד הפועלים הוא בלתי אפשרי. עברו יותר מ-80 שנה מאז שהמרקסיזם הופיע אל תוך הזירה. משך הזמן הזה לעתים קרובות ומאות ממשלות בורגניות ניסו לחסל את המרקסיזם. ומה קרה? ממשלות בורגניות קמו ונפלו, אבל המרקסיזם נישאר. בנוסף לכך, המרקסיזם השיג ניצחון מושלם בחלק השישי של כדור-הארץ; בנוסף לכך, הוא השיג את זה בדיוק בארץ אשר בה המרקסיזם נחשב כמחוסל לחלוטין. לא ניתן להתייחס כתקלה מקרית  לעובדה שהארץ בה המרקסיזם השיג ניצחון מושלם היא היום הארץ היחידה בעולם אשר לא יודעת משברים ואבטלה, בעוד שבכל הארצות האחרות, כולל הארצות הפשיסטיות, המשברים וההבטלה משתלטים כבר ארבע שנים עכשיו. לא, חברים, זה לא תקלה מקרית.

"כן, חברים, ההצלחות שלנו הושגו תודות העובדה שאנחנו עבדנו ונאבקנו בחסות המורשת של מרקס, אנגלס, לנין.

 

"לכן, המסקנה השנייה: אנחנו חייבים להישאר נאמנים עד תום לדגל הכביר של מרקס, אנגלס, לנין" (דיברי סטלין מדווח לוועידה ה-17 של המפלגה על עבודת הועד המרכזי -http://www.marx2mao.com/Stalin/SPC34.html- בסוף עמוד764 באנגלית – מבוסס על העבודות של סטלין שקיבלו פרסום בין השאר תחת הכותרת "בעיות של לניניזם").

תהילה נצחית לכל אותם הגיבורים שנפלו בלחימה נגד הפשיזם !

תהילה נצחית לברה"מ הכבירה והמפוארת !

תהילה נצחית ל- י. ו. סטלין !

הלאה האימפריאליזם והגרסה שלו – הפשיזם !


מודעות פרסומת
קטגוריות: האימפריאליזם | השארת תגובה

ניווט ברשומות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International

%d בלוגרים אהבו את זה: