הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ (11)

שיעור על שיקום הקפיטליזם

 

לקפיטליזם אין פיתרון

לקפיטליזם אין פיתרון לבעיות העומדות בפני האנושות. בפועל, הקיום המתמשך של הקפיטליזם עצמו הוא הבעיה המרכזית שעומדת בדרך של התקדמות האנושות לקראת חיים משגשגים ובריאים, חופשיים מניצול, עוני, רעב, חוסר-בית, גזענות ומלחמה.

השיקום של הקפיטליזם באיחוד הסובייטי לשעבר וארצות סוציאליסטיות אחרות במזרח אירופה, רחוק מלהביא את השגשוג שהובטח לתושבים של הארצות הללו על-ידי הרביזיוניסטים המשקמים ועל-ידי המדינאים והאידיאולוגים של האימפריאליזם, היה לא פחות מאשר הרה אסון.

בכל מקום, הייצור וההכנסה לנפש נפלו במידות תלולות, בזמן שנרשמה נפילה חמורה בתוחלת החיים. שירותי הבריאות ללא-תשלום, מערכת החינוך, עם השגשוג המהיר שלה במעונות-יום, גני-ילדים ומחנות נופש, שהיו מקור של גאווה מוצדקת עבור העמים של אותן הארצות, נעלמו כולם.

תוך לא יותר מארבעת השנים הראשונות בעקבות קריסתה של ברה"מ (1991-95), כמות הייצור הצטמצמה לחצי, ואחרי כן היו שנתיים של קיפאון, רק בכדי לצלול שוב עקב המשבר שהטביע את הכלכלה הרוסית ב-1998. רמת החיים של 85 אחוז של האוכלוסייה הרוסית היום היא הרבה יותר מתחת לזו שממנה נהנו האזרחים של האיחוד הסובייטי. שליש מהתושבים חי מתחת לרף הנמוך הרשמי של צורכי המחייה, עם 10 אחוז שמתקיים תוך מחסור במזון.

בין 1990 לבין 1994, תוחלת חיי הזכר ברוסיה ירדה בשש שנים (מ-64 ל-58) וזו של האישה בשלוש שנים (מ-74 ל-71). תוך 18 שנים מאז קריסתו של האיחוד הסובייטי, האוכלוסייה של רוסיה ירדה במספר מדהים של 15 מיליון – את האובדן הגדול ביותר הזמנים שלווים בכל מקום בעולם – תוך כדי התקרבות למימדים של האבידות שנגרמו לאיחוד הסובייטית בזמן המלחמה הפטריוטית הגדולה. אובדן האוכלוסייה הזה, ניתן ליחס אותו רק לשיקום הקפיטליזם, ניתן רק לתאר אותו כהשמדת-עם במימדים גדולים.

האבטלה, שחוסלה בברה"מ ב-1932, משתוללת היום, עם אומדן של 40 מיליון מחוסרי עבודה בטריטוריה של ברה"מ לשעבר. בתקופת סטלין, נבנו יותר מ-20 אלף ביתי ספר בכל חמש שנים, בעוד שתחת השלטון של השודדים הקפיטליסטים, יותר מ12 אלף בתי ספר נהרסו בין 1991 לבין 2008, דהיינו, מספרם צומצם מ-48600 ל-36300.

העושר שנוצר על-ידי העובד ההגון של מעמד הפועלים הסובייטי נשדד על-ידי חופן של מפיונרים, בזמן שההמונים העממיים דורדרו לעוני. החברות והתיאום של אחווה פינו את הדרך למלחמת אחים. זנות, אלכוהוליזם, סחר ושימוש יתר בסמים, פשע מאורגן ואלים הרחובות, מחוסרי דיור, ועוד כאלה תופעות מתלוות של ה-'שוק חופשי' הגיעו למימדים של מגפות.

אין פלא, אז, שהעמים של ברה"מ לשעבר רוחשים הרגשות חזקות של געגועים כלפי האיחוד הסובייטי וכמהים לחיים הנהדרים שנחלו בזמן קיומו. זה הפחד מפני צמיחת הגעגועים האלה, הפחד של זעם באומללות שהתחוללה בקרב ההמונים בעקבות שיקומו של הקפיטליזם – שיקום שעומד מאחורי הניסיונות הנוכחיים של הבורגנות להשוות בין הקומוניזם לבין הפשיזם, ועומד מאחורי ניסיונותיה למזער, להשמיץ ולהכפיש את ההיסטוריה וההישגים של הסוציאליזם.

הבורגנות, במאמציה לשלול את עתידו של מעמד הפועלים, יוצאת ללא כל מעצורים להרוס את העבר שלו {ואין לה ברירה אחרת לשמירת הישרדותה}. לאור העובדה הזאת, בידיעת המשמעות ההיסטורית של הנמצא על כף המאזניים, הפרולטריון בעל תודעה-מעמדית חייב להגן על התיעוד ועל מימוש הישגי העידן של הסוציאליזם, במיוחד אלה של הסוציאליזם הסובייטי.

אם לקפיטליזם חסר מה להציע לעמים של הארצות הסוציאליסטיות לשעבר, אין לו גם הרבה מה להציע לעמים שבאזורים האחרים. העולם הקפיטליסטי בשלמותו התקיים, מאז סוף שנת 2007, טבול בתוך המשבר הכלכלי הגרוע ביותר מאז השפל בגדול של 1929. שלושת השנים האחרונות היו עדים לכמעט-התמוססות של השיטה הפיננסית האימפריאליסטית, ולכמעט-פשיטת-רגל של משרדי האוצר של מדינות השונות בעקבות יישום של תוכניות חילוץ {באמצעות "חבילות חילוץ" של כספי ציבור} עבור בנקים כושלים ובעקבות יישום אמצעי צנע {הידוק החגורה} שננקטו על-ידי הממשלות הבורגניות בכדי לתקן את התרוקנותן של קרנות השקעה הציבוריות בדרך של העברת הקרנות בידי המגזר הבנקאי.

הממשלה הבריטית מיישמת תוכנית של צמצומים חריפים בהוצאות ציבוריות, המשולבת עם עליות במיסים לצבירת 81 מיליארד סטרלינג משך ארבע השנים הקרובות, אשר מציינת את 'התקופה הכי ארוכה והכי עמוקה בהתמשכות קיצוצים בהוצאות של שירותים ציבוריים שנסבלה מאז מלחמת העולם השנייה'[1]. כתוצאה מכך, מוערך שיותר ממיליון עובדים יאבדו את משרותיהם, וזה יעלה עוד יותר את גובה האבטלה (שבבריטניה עומדת כרגע על 7.6 אחוז).

האבטלה בארה"ב – המקדש של ההון – עומדת על 9.8 אחוז. וכאשר מסכמים ביחד עם אחוזי האבטלה האלה גם את המובטלים למחצה (את העובדים במשרה חלקית), אפשר להבחין כי 17 אחוז של כוח עבודה בארה"ב ניכלל במדד של המובטלים. מצב זה הוליד קיצוצים במשכורות ותחרות נמרצת על מקומות עבודה, עם 5.6 עובדים שנאבקים על כל מישרה חדשה.

האבטלה באיחוד האירופי עומדת על 23 מיליון, שזה 9.6 אחוז של האוכלוסייה הפעילה כלכלית. מתוך מחוסרי העבודה האלה, 15.7 מיליון נמצאים בגוש-האירו {שכולל 17 מדינות כפופות למנגנון לקביעת שער יציג משותף – שאר 10 המדינות עדיין לא עונות לדרישה הזאת}, שמייצגים 10 אחוז של כוח העבודה. בכמה ארצות של האיחוד האירופי, אחוז המובטלים הוא גבוה יותר. בספרד, למשל, האבטלה הגיע ל-19.5 אחוז של כוח העבודה, בזמן שמדהימים 44.5 אחוז של ספרדים מתחת לגיל 25 מובטלים. האבטלה העולמית עומדת על 240 מילין.

ה-כמעט-פשיטת-רגל של הבנקים גלשה לעבר כמעט-פשיטת-רגל של המדינות. החילוצים של הבנקים מאיימים לתרגם את עצמם להשתמטויות {מפירעון חובות, או, במונח מקצועי, עדין יותר, של כלכלנים, "ברירת מחדל" (כשל בפירעון חוב) – ריבונית, במקרה זה} של הריבונויות.

יוון ואירלנד נחלצו זמנית מהתרוששות על-ידי חבילות חילוץ של האיחוד האירופי ושל קרן המטבע הבינלאומי. פורטוגל, ספרד ואולי איטליה נמצאים בתור לפני קו-האש. הסמכויות מוצפות על-ידי חדשות רעות המגיעות עליהן מכל כיוון. כל גוש האירו תחת מתקפות. השווקים חווים זעזועים קבועים בעקבות שמועות על ברירת מחדל על-ידי יוון ואירלנד, ועל תוצאות בלתי-צפויות הנוגעות לחובות-הריבון של ספרד, של פורטוגל ושל חוב-גדוש אחר של כלכלות גוש-האירו.

התיאורים של המתרחש ביוון, אירלנד וגם, יותר ויותר, בפורטוגל וספרד, מתחילים להישמע לא שונים מהקטע של דנטה {אליגיירי, מחבר של יצירת האומנות 'הקומדיה האלוהית', מתוכה, הקטע המדובר} במעבר לגיהינום {הקטע המדובר מתואר על-ידי דנטה במילים חרוטות מעל שער הכניסה לגיהינום: דרכי הולכים לעיר סובלת, דרכי הולכים לכאב הנצחי, דרכי מגיעים בין נפשות האבודות … עזבו כל תקווה, אתם הנכנסים.}. כל אמצעי חדש הננקט על-ידי הסמכויות, אחרי הבאת הקלה ארעית, מסתכם במהלך שמהותו התכליתית מתגלה כפתיחה של המשבר הבא. כל פעם שהסמכויות נוקטות במהלך במטרה לסייע לכלכלה בלחמוק מכדור, הן מגלות שקיימים עוד הרבה כדורים במחסנית.

ההידבקות שגרמה כזה בלגן במגזר הבנקאות בעקבות התמוטטותם של {חברות אחזקות אמריקאית רב-לאומיות העוסקת בתחומי הבנקאות וההשקעות – ההון הפיננסי – 'ליהמן ברדרס' ו-'באר שטרנס') 'Bear Stearns' ו-'Lehman Brothers' בשנת 2008, והפחד מההידבקות הזאת, עכשיו, שתיהן, גורמות לתוהו ובוהו בתחום החובות של הריבונויות בעקבות ה-כמעט-קריסה ביוון ובאירלנד. התסריט הגרוע ביותר, שעד עכשיו הייה נחשב כבלתי ניתן לעלותו על הדעת על-ידי החכמים הבורגניים, הפך כל כך פשוט, קל ונוח לחיזוי ולדמיון.

כאילו מצאו פתאום את עצמם באזור זר ומוזר, הנציגים והאידיאולוגים של ההון הפיננסי מתחילים, על אף שנרתעים מלנהוג כך, בהצגה של שביעות רצון מדושן עונג {מתוך נוחיות של חזאי-שחורות עם אישורים מגבוה}. לפני המשבר האחרון, רק ארצות עם שווקים קטנים וטירוניים התדרדרו וחולצו על-ידי חבילות של קרן המטבע הבינלאומי. יוון ואירלנד פרצו את המחסום הזה – שום דבר ניראה בלתי-אפשרי עוד. לכן, אין פלא שקרישי קרנות ההשקעה משחקים אותה בדרכים בטוחות וגבולות האשראי הוקפאו.

הממשלות של יוון, אירלנד, פורטוגל וספרד אולצו, כפי שהממשלה הבריטית אולצה, למפלט של נקיטת צעדי צנע קיצוניים, אשר, רחוק מלהרגיע את המשבר ללא תקדים הזה של ייצור-יתר, יסתיימו רק בלדרדר את העולם הקפיטליסטי יותר עמוק לתוך מחפורת המיתון {הבהרה של המתרגם[2]– הבהרה שתנסה גם להאיר על הפִסקה של הערת מס' 1 ולפניה}.

בתגובה למתקפות אלה על מעמד הפועלים, זה בלתי סביר שהאחרון ישלים מבליג עם האבטלה המרקיעה, יד ביד עם קיצוצים במשכורת והפחתות בהוצאות הרווחה. כבר היו הפגנות אלימות ביוון ומחאות לוחמות של סטודנטים בבריטניה, כמו גם מחאות מורחבות בפורטוגל, ספרד, אירלנד, צרפת ובמספר ארצות אחרות. ככל שהזמן עובר, מחאות אלה מוכרחות להשיג תנופה, לצמוח כמותית ולהיבנות ממוקדות ומרוכזות יותר נגד האויב האמיתי – השיטה המיושנת של הייצור הקפיטליסטי.

אם התנאים בהם חי מעמד הפועלים במרכזים של האימפריאליזם הפכו קשים יותר ויותר, חיי העמים בשאר חלקי העולם הם פשוט נוראים ובלתי נסבלים. כ-1.3 מיליארד בני-אדם, שמאכלסים כמעט כולם את הארצות העניות, חיים בעוני גמור על פחות מ-1 דולר ליום; 3 מיליארד חיים על פחות מ-2 דולר ליום. מתוך 4.4 מיליארד אנדים שחיים במה שמכונה העולם השלישי, לשלוש רבעים (3.3 מיליארד) אין להם את הצרכים הבסיסיים הנחוצים. לרבע מהם (1.1 מיליארד) אין גישה למים ראויים לשתייה; לרבע יש דיור בלתי כשיר לאכלוס; כמעט חמישית (900 מיליון) רעב. כמעט חמישית אינו יודע קרוא וכתוב; ולכמעט 2 מיליארד אין חשמל.

כמעט 12 מיליון ילדים בארצות העניות מתים בכל שנה לפני שהגיעו לגיל חמש ממחלות שקל למנוע או עקב תת-תזונה. אישה אפריקאית מתה בלידה בכל שצי דקות, ויותר מ-15 אחוז של הילדים האפריקאים לא מגיעים ליום-הולדת החמישי שלהם.

במגזר הקיצוני השני של האנושות, רק ל-225 מבין העשירים ביותר בעולם יש עושר כולל של יותר מאלף מיליארד (1 טריליון) דולר – שזה שווה להכנסה שנתית של 47 אחוז מאוכלוסיית העולם.

אלה, אז, הם תנאי הקיום שהקפיטליזם מכתיב על אנשי העולם כולם, בזמן שמנצל את הנשק של מוסכמות מושרשות בזכות ההרגל לגזענות ולשנאת זרים (או בעת זרים) למען הפרד את מעמד הפועלים, ומנצל מלחמות חמסניות של השתלטות, כמו בעיראק ובאפגניסטן, כאמצעים למן אריכות ימיו הוא. משך מאה שנים האחרונות, המלחמות האימפריאליסטיות גבו את חייהם של יותר מ-100 מיליון בני-אדם (בנוסף למאות מיליונים שמתו חרישית עקב תנאי עלובים של קיום שהוטלו על חייהם על-ידי השיטה הזאת), השמידו עושר עצום וגרמו להרס סביבתי ברמות ללא תקדים.

 

מהפכה היא התשובה היחידה

זאת היא לא שיטה שאפשר לשנות. היא צריכה להיות מוחרבת. היא חייבת והיא תהיה מוחרבת. המשבר הנוכחי מחק מהפנים של הקפיטליזם את הברק שיפה אותו לאחר מלחמת העולם השנייה, וגם הטיל ספק על כל טענותיו המרעישות על היותו הנושא של השגשוג ושל הדמוקרטיה. גישת העליונות של האימפריאליזם אשר התלוותה לקריסתה של ברה"מ ושל הארצות הסוציאליסטיות במזרח אירופה עשתה הכול חוץ מלהיעלם. הפוקויאמות של העולם הזה, אשר, בעקבות הקריסה הסובייט, התרברבו סביב ה-'נצחון חסר בושה של הליברליזם הכלכלי ופוליטי', שהכריזו על 'סוף ההיסטוריה' – 'הנקודה הסופית של ההתפתחות האידיאולוגית של האנושות ושל הפיכת הדמוקרטיה הליברלית המערבית לכלל-עולמית כצורה הסופית של ממשל אנושי'[3], השתתקו באופן מוזר.

היום, 'ליברליזציה כלכלית' וגם 'דמוקרטיה מערבית ליברלית' יוצאות מפורקות לרסיסים בבורסות ובשווקים הפיננסיים במרכזים הראשיים של האימפריאליזם ובשדות הקרב של אפגניסטן ושל עיראק, והן גם מוזמנות לקרב ברחובות של אתונה, דבלין, מדריד, ליסבון, פריז ולונדון.

המשבר הקפיטליסטי של ייצור-יתר, עם תוצאותיו של מעמסות על גבם של המוני העובדים ושל העמים המדוכאים והמלחמות החמסניות האימפריאליסטיות, מגייס מאות מיליוני בני-אדם בדירוג עולמי במלחמה על החיים ועל המוות נגד ההון הפיננסי. לאור כל זה, למנצחים הנגד-מהפכניים של 1991 לא תהיה המילה האחרונה. הפרולטריון הבינלאומי, תודות ללימוד מתוך הקריסה הסובייטית והבגידה הרביזיוניסטית שגרם אותה, ייאלץ לצעוד, בהשראת הגבורות של העם הסובייטי והישגיי העמל העידן שלו תחת הנהגת לנין וסטלין, קדימה לקראת השחרור החברתי של עצמו, תוך כדי כך שלא ישכח את העובדה כי האיחוד הסובייטי 'יהיה תמיד מהולל כמבשר הנהדר של החברה החדשה' – במילים של קרל מרקס בהקשר לקומונה הפריסאית[4].

ככל שהמשבר הזה יכה עמוק, כך הפרולטריון הבריטי, כמו הפרולטריון בכל ארץ אחרת, יתמודד עם האמת הפשוטה, שבמלחמה נגד יכולת-כל של המונופולים הענקיים, הבנקים העצומים והאוליגרכיה הפיננסית, המאבק השכיח של השיטות האיגוד-מקצועיות והפרלמנטאריות הוא לגמרי לא-מספיק ובלתי-מתאים. התיאוריה הלניניסטית של המהפכה, הטקטיקות והשיטות הלניניסטיות של ההתארגנות מגישות את הדרך הבלעדית לישועה הפתוחה בפני הפרולטריון בהתמודדותו מול הברירה הבוטה הזאת:

או שאתה ממקם את עצמך תלוי בחמלת ההון, ותתפרנס בדוחק הקיום של חיים אומללים תוך כדי שקיעה יורדת יותר ויותר, או שתאמץ נשק חדש – זאת היא החלופה שהאימפריאליזם מציב בפני ההמונים הרחבים של הפרולטריון. האימפריאליזם מקרב את מעמד הפועלים לקראת המהפכה[5].

תנו שהמפלגות הפרולטריות בכל מקום יתפסו את האמת הזאת ואת החוכמה הטמונות בחובם של המילים למעלה כאשר הן מתכוננות להוביל את מאבק הפרולטריון למען שחרורו החברתי. רק ההיצמדות הכי נחושה מצידן לעיקרים האידיאולוגיים והארגוניים של המרקסיזם-לניניזם; רק יישומן של הטקטיקות הבולשביקיות, משולבות עם האחדות המרבית בשורות הרוב המכריע סביב מעמד הפועלים, יכתיר את מאמציהן בהצלחות.

הארפל בראר

לונדון, פברואר 2011

 

הארה

המאמר הזה נכתב כמקדמה למהדורה הספרדית החדשה של הספר של הארפל בראר פרסטרויקה, הקריסה השלמה של רביזיוניזם, שנועד להתפרסם מאוחר יותר ב-2011. המהדורה האנגלית של הספר פורסמה בלונדון, ב-1992.


[1] http://www.ifs.org.uk/budgets/budgetjune2010/crawford.pdf ('Public services: serious cuts to come' presentation by R Crawford of the Institute for Fiscal Studies at a budget briefing, June 2010(

[2]במחקר שלו, 'הקפיטל', קרל מרקס המחיש את מקורו של ייצור היתר או עודף הייצור בתעשייה המודרנית. עודף זה, שנצבר ללא מנוס בכל כלכלה מאופיינת בתיעוש מודרני, אפילו באמצעות שיטות קומוניסטיות, על אף התכנון המרכזי הכרוך להן של כוחות הייצור. על אחת כמה וכמה, בייצור הקפיטליסטי, שמתבצע באמצעות תכנון "חופשי", בלתי-מרוכז, כלומר, מבוזר עד כדי הפקר של אנרכיה (איש הישר בעיניו יעשה). זאת אומרת שבעלי ההון לא יתאמו ביניהם אפילו למען צמצום של מוצרים עודפים במדפי השווקים. וכאשר במדפים האלה נאספים הרבה מוצרים ללא קונים (גם עקב התרוששות הנובעת מהקיצוצים ושאר ה-"פתרונות" שצוינו בפסקאות סביב הערה מס' 1), בעל ההון מקטין את קיבול הייצור שלו, דהיינו, שולח פועלים להגדיל את ממדי האבטלה. בכך, כוח הקנייה של ציבור הכשיר לעבודה יורד עד המועד בו הכמות הכספית הפנויה לקניות בידי הציבור תגדל. אז, שוב, הייצור גודל; ושוב נאספים מוצרים על המדף; נוצר עוד משבר; וגם הפיטורים, הקיצוצים ועוד "פתרונות" שונים ומשונים חוזרים להוריד את כוח הקנייה בשווקים ולעלות בעיות יותר מסובכות.

עד כאן תיארתי כללית את מעגל הקסמים הבלתי נמנע של משברים הולכים ומחריפים בשיטה הקפיטליסטית. משבר ייצור היתר האחרון נבע מסיבוכים שנגרמו על-ידי פיתרונות שננקטו בכדי לרוקן את המדף באמצעות זרימת הלוואות להגדלת מספר הקונים בשווקים. "פיתרון" קפיטליסטי זה של בעיית הייצור העודף המחיש כי, במקום ליישב את כלכלת המשק הקפיטליסטי, נוצר סיבוך מורכב יותר. הרבה לווים לא הצליחו לפרוע את ההלוואות שקיבלו. עקב כך, הכלכלנים והמומחים האחרים של הקפיטליזם עמלו בכדי לפתור גם את הבעיה האחרונה הזאת שהתחילה עם משבר של עודף ייצור. הפיתרון האחרון הזה הסתכם בכך שההלוואות הוצמדו בסתר (על פי החוק) לחבילות השקעה. ככה, משקיעים רבים אולצו לשלם מספר רב של הלוואות, שהגיעו למועד הפירעון שלהם, מפני שלא הוחזרו על-ידי הלווים, אשר, בינתיים, קנו את העודף הקודם – ולא החדש – של מוצרים במדפי המפורסמים של אותם השווקים המוצפים שוב. אילוץ מפתיע זה, של תשלום הלוואות בתוך השקעות פנימה, התפרסם והרתיע משקיעים בקניית מניות, קודם מחמת חשש מפני ההלוואות הצמודות, ואחר כך בגלל צניחת ערכן. בסופו של דבר, הממשלות נאלצו להתערב בפיתרון חדש: חילוץ של עסקים מאוימים בהתמוטטות. וזה באמצעות אלפי מיליארדים של דולרים על חשבון הקופה הציבורית. ככה נולדות בעיות חדשות, מסובכות יותר, וגם פיתרונות שממשיכים לרדוף אחרי בעיות שנוצרו מהפתרונות הקודמים. ככה מתפתחת הכלכלה הבורגנית, ומורכבותה נדונה, בהשכלה הגבוהה ומחקריה, מטוהרת אינטרסים מעמדיים, כביכול, נטולת פוליטיקה, בניסיון כושל לייצב הגיון מוסכם שמסוגל לשלול את תוצאות מחקריו של קרל מרקס שחוזות את סופה הבלתי-נמנע של השיטה הכלכלית הזאת על-ידי הפרולטרית.

[3] F Fukuyama, The End of History and the Last Man (פ. פוקויאמה, 'סוף ההיסטוריה והאדם האחרון'), London: Penguin, 1992

[4] ק. מרקס, מלחמת האזרחים בצרפת, 1871, עמוד 102 http://www.marx2mao.com/M&E/CWF71.html

[5] 'יסודות הלניניזם', על-ידי ג'. ו. סטלין, 1924, ע. 4 http://www.marx2mao.com/Stalin/FL24.html

מודעות פרסומת
קטגוריות: הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ | השארת תגובה

ניווט ברשומות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International

%d בלוגרים אהבו את זה: