ביקורות הבורגנות על משפטי מוסקבה והפרכת הביקורות האלה

פרק 12

ביקורות הבורגנות על משפטי מוסקבה והפרכת הביקורות האלה.

מהתקופה של מהפכת אוקטובר – בגלל מהפכת אוקטובר – רוסיה הסובייטית הפכה למטרה הראשית של מתקפות הבורגנות העולמית ושל הנציגים הרעיוניים שלה, הפרופסורים ה-'מלומדים' והאינטליגנציה הבורגנית, שכירי הבורגנות. אלה הם האנשים אשר עד כה הקדישו את עצמם בכל מאודם למען 'הדחייה' של המרקסיזם ואשר 'השמידו' את המרקסיזם מאות פעמים. הבורגנות העולמית ומקדמי ההשקפות הרעיוניות (האידיאולוגים) שלה תיארו את רוסיה הסובייטית כתוקפן בדיוק כאשר היא הייתה ממוקמת בקצה הסופג את ההתערבות והמתקפה של 14 ארצות אימפריאליסטיות ובורגניות החמושות עד מעל הראש וכל זה בכדי לחנוק את המהפכה. הבורגנות העולמית והאידיאולוגים שלה תיארו את המנהיגים של רוסיה הסובייטית – לנין, סטלין ואחרים – כרוצחים קלי-הדק וצמאי-דם. הם תיארו את רוסיה הסובייטית כמחנה גדול של עבודות-פרך בדיוק בזמן שברה"מ הייתה הארץ היחידה שסילקה את האבטלה – זמן אשר בעולם הקפיטליסטי מעמד הפועלים במיליונים שבהם היו סובלים מאבטלה, מעוני, מייסורים, מהשפלות ומרעב. הבורגנות העולמית לא הפסיקה אף פעם את המערכה של שקרים והשמצות שלה נגד ברה"מ. היא לא החמיצה אף פעם הזדמנות בודדה בשביל לגייס את דעת הקהל נגד האיחוד הסובייטי. השאיפה שלה הייתה להרחיק בראש ובראשונה מכל מידע על ההישגים של הסוציאליזם בברה"מ את הפועלים בארצות הקפיטליסטיות על מנת לסכל את התפתחות התנועה פרולטרית המהפכנית המבקשת לשים קץ לקפיטליזם לטובת כינון הסוציאליזם, ושנית בכדי להתכונן לקראת מערכה נוספת של התערבות נגד ברה"מ. במילים אחרות, המערכה של הבורגנות האימפריאליסטית כוונה קודם לבלום ואחר כך להרוס סופית את הסוציאליזם, המטרה הזו הוצבה בכדי למנוע כל גלישה של המהפכה הרוסית לעבר ארצות אחרות, ובמידה זהה בכדי להרוס את המהפכה הסובייטית עצמה. עם שאיפות אלה בכוונותיה, הבורגנות האימפריאליסטית ארגנה כל סוגי חבלות וריגול נגד ברה"מ, תוך כדי עיצוב דעת הקהל נגד השיטה הסובייטית.

אין מקום להפתעה, אם כן, שהבורגנות העולמית מגלמת את הוצאת הדיבה ראשונה במעלה על מערכת הצדק המהפכנית הסובייטית. בנסיבות אלה משפטי מוסקבה נהיו הזדמנות משמיים בשביל האימפריאליסטים ובשביל האינטליגנציה הבורגנית, טרוצקיסטים כלולים, לניצול הגדול האפשרי בפוריות הדמיון שלהם על מנת לתאר את המשפטים האלה תיאור מסולף. הם הפכו את המשפטים למלודרמה של הוליווד, עד כדי כך שכל מי שקורא מלה במלה את הדוחות של המשפטים האלה מתחיל להשתומם, האם לקרוא את הגרסה הבורגנית של המשפטים, האם הקריאה נערכת על אותם המשפטים. בגרסה הבורגנית אין כל קשר עם משפטי מוסקבה הממשיים, ככה שבגלל הסיבה הזו הביקורתיות הבורגנית על המשפטים היא לא ביקורת מבוססת מדעית, אלא ביקורתיות של מעמד מתנוון וגוסס ושל אלה שמתרפסים לפניו ומקבלים משכורות מנופחות תמורת מאמציהם המטונפים בהגנת מעמד אימפריאליסטי שליט גווע, מתנודד ומועד. הביקורתיות הזאת היא, במילים אחרות, תוצר של אינטרס אנוכי של הבורגנות. מכל מקום, יש צורך להתמודד אתם, כי הם מפעילים השפעה כזו על החשיבה לא רק של הנוער ה-'מחונך' שלנו, אלא גם על זו של העמלים. לכן, אני אעלה כל אחת מהביקורות, אשיב לה ואז אלך קדימה לביקורת הבאה.

ביקורת מספר אחת

אם היה שיעור כזה רחב של קשירת קשר, שואלים המבקרים הבורגניים שלנו, למה ה-'הישגים' של הקושרים היו כל כך זעומים וחסרי ערך, במיוחד לאור העובדה שהנאשמים תפסו עמדות חשובות ביותר בממשלה ובכלכלה הסובייטיות?

התשובה היא: ראשית, חוסר הצלחה מצדם של הקושרים לא יכול להוות לעולם הצדקה למסקנה שלא הייתה קשירת קשר. שנית, ה-'הישגים' של הנאשמים השונים במשפטי מוסקבה לגמרי לא היו זעומים וחסרי ערך. קירוב נירצח על ידם; הם היו אחראים של מותם של גורקי, פשקוב, קויבישב ומנצינסקי. בנוסף היו ניסיונות התנקשות בחייהם של מנהיגים בולשביקים בולטים אחרים כמו מולוטוב ואחרים, כפי שראינו בפרקים הקודמים – ניסיונות שכמעט הצליחו. תוסיפו לכך את ה-'הישגים' הכי חשובים של הנאשמים – הרס, חבלה והסחה כפי שבוצעו על ידם בתעשייה ובחקלאות הסובייטים, אשר הסתיימו במותם של הרבה אנשים חפים מפשע ובאיבוד של חיטה (שהושחתה), מכונות יקרות, מפעלים וגשרים (שפוצצו), איבוד של רכבות (כתוצאה של 'תאונות' שהוכנו מראש), ההרס של התעשייה, במיוחד של התעשייה הצבאית וכיוצא בזה, וחוזר חלילה, ואז אפשר יהיה לראות ש-'הישגי' הקושרים לא היו בכלל 'זעומים'.

ביקורת מספר שתיים

ניטען ע"י מבקרים בורגניים כי לא היו פעולות של הרס מכוונות, כי ההרשעות על הרס, הסחה, חבלה וכו' נגד הנאשמים השונים, היו שקריים. למשל, וועדת דיואי (Dewey), שהוקמה ע"י הוועדה האמריקאית להגנתו של לאון טרוצקי, הצהירה בזמנו:

"הוועדה מצאה מן הראיות שברשותה כי ההריסות, העיקובים, והנזקים הנטענים נגד הנאשמים במשפטי מוסקבה ניתנים להסבר במונחים של חיפזון, אי-יעילות ועקיפת המטרה, ושהטיעונים של חבלה, הרס והסחה ככל שנוגע לטרוצקי, עומדים ללא הוכחה ולא אמינים."

שהחבלה הייתה מציאות, שהנאשמים ארגנו וניהלו את הוצאתן לפועל של פעולות חבלה, וכו', זה ברור לא רק מן ההודאות של הנאשמים ומן הראיות שהוצגו במשפטי מוסקבה (בחלקם הועתקו והובאו כאן למעלה) אלא גם אומתו ע"י עובדות שהוצגו לפנינו על ידי כמה מומחים זרים שהיו מעורים בעבודות של בנייה תעשייתית באיחוד הסובייטי כמהנדסים וכדומה. מומחה כזה היה מר ג'ון ליטלפייג' (John D. Littlepage), מהנדס מכרות אמריקאי, שהיה מועסק כמומחה בתעשיות המכרה של זהב ושל נחושת בברה"מ משנת 1927 עד 1937. בדצמבר 1937 העיתון Saturday Evening Post פרסם שלושה מאמרים של מר ליטלפייג' בהם, ובהתייחסותו שנושא של גרימת הרס, למר ליטלפייג' היה את זה לומר:

"במשך התקופה בזמן שאני נותקתי זמנית מהמונופול זהב ומוניתי לעבוד במכרות נחושת, היית לי את ההזדמנות להתבונן ממקור ראשון בפעולות של יורי פיאטקוב, סגן הקומיסר שהוצא להורג ב-1937, אחרי שהוא הודה בהנהגה של קבוצה לפעולות הרס. אני נסעתי לברלין באביב של 1931 עם ועדת קניות גדולה ובראשה עמד פיאטקוב; תפקידי היה להגיש ייעוץ טכני בקניות של מכונות למכרה. קרו כמה דברים בהזדמנות ההיא שאני לא הבנתי אף פעם עד שאני קראתי את הודאת פיאטקוב במשפט שלו ב-1937.

"בין השאר, בברלין הוועדה התכוונה לקנות מנופים בכמות של תריסרים, בעלי כוחות סוס בטווח של 100 ל-1000. בדרך כלל המנופים האלה מורכבים מתופים, תמסורות לעמודים, תמיכות, מערכות הילוכים, וכך הלאה, הממוקמים בבסיס של קורות I או H(צורות של קורה). הוועדה ביקשה הצעת מחיר נקוב ב-פנינגים (מטבע גרמני) לקילוגרם. כשלמדתי את ההצעות האלה, גיליתי כי התמיכות הוחלפו לבסיסים של יציקות ברזל אשר שוקלות מספר טונות במקום הפלדה הקלה המתוארת במפרט היצרן, דבר אשר מקטין את הוצאות הייצור לקילוגרם, אבל מגדיל את המשקל של המנופים, ומכאן גם את העלות עבור הקונה.

באופן טבעי, הייתי שמח לגלות את זה, ודיווחת לחברי הועדה על הגילוי עם הרגשה של ניצחון. אבל האנשים האלה הגיבו במפורש באדישות; הם אפילו הפעילו עלי לחץ ניכר בכדי לשכנע אותי לאשר את העסקה. אני לא יכולתי להבין את פשר ההתייחסות הזו שלהם. לבסוף אמרתי לחברי הועדה במפורש כי הם יצטרכו לבצע את הקניה הזו על אחריותם, ושאני אדאג לכך שההצעה המנוגדת שלי תהייה רשומה בדו"ח. רק אז הם הפסיקו עם ההצעות שלהם.

"בזמנו זקפתי את התייחסותם לטיפשות עיקשת, או אולי איזה שוחד שנילקח אישית. אבל התקרית הזו קיבלה הסבר מלא ע"י ההודאה של פיאטקוב שלאחר מכן. העניינים היו מסודרים ככה שפיאטקוב יכול היה לחזור למוסקבה ולהראות שהוא הצליח להפחית את המחיר, אבל באותו הזמן הוא גם שילם כסף עבור הרבה ברזל יצוק חסר-ערך ובכך אפשר לגרמנים לתת לו הטבות מלאות. על פי ההצהרה שלו, הוא השתמש תכסיס זהה בכמה מכרות אחרות, אף על פי שאני חסמתי את התכסיס הזה.

בהתייחסותו למצב העסקים שרווח במכרות האבץ והנחושת באוראליים, מר ליטלפייג' היה לו את זה לומר:

"היו"ר הקומוניסטי של כל אזור האוראליים, אדם בשם קאבאקוב, היה אחראי הרשמי של הנוהל הזה. קאבאקוב החזיק בתפקיד הזה משך 15 שנה לערך, והיה לו כל כך הרבה כוח שכינו אותו ה-'בולשביק משנה למלך של האוראליים'. בגלל איזו סיבה שאני לא הבנתי אף פעם הוא זכה לאמון מלא של הקרמלין ובתדירות סלחו לו על כל טעות. אם לשפוט אותו ללא משוא פנים העבר שלו היה רע.

"תחת השליטה שלו, האזור של האוראליים, שהיה עשיר מחצבים כמעט ללא הגבלה שזכה בהשקעות של הון עתק על מנת להפיק תועלת ממנו, לעולם לא ייצר כמויות קרובות למה שהיה צריך לייצר. אני אישית ב-1932 סירבתי לעבוד באזור הנשלט ע"י האיש הזה; חמש שנים אחרי כן, ב-1937, הוא נעצר על אשמות של חבלה בתעשייה במשך תקופה של תשע שנים. כאשר שמעתי על המעצר שלו, לא הופתעתי.

לקראת סוף 1932 הוצבה לי משימה ששכנעה אותי כי ברוסיה התקיים ארגון לפעילות הרסנית בקנה מידה רחב. נשלחתי לשקם את מכרות עופרת האבץ הגדולות ביותר של רוסיה, זיכיון בריטי לשעבר בקזחסטן הדרומית. הוזהרתי כי התנאים היו מאוד גרועים, אבל לא התכונתי לא שום דבר כל כך רע כמו זה שמצאתי שם. המכרות האלה הן בין המכרות עופרת האבץ הטובות בעולם, וגם, בנוסף לכך, המחצב נושא אתו זהב בכמות יוצאת מן הכלל גדולה.

"השיטות ששימשו את המכרות הללו היו מספיקות בכדי לשבור את ליבו של כל מהנדס מכרות. בגללן נבעו כמה התמוטטויות כל כך גדולות שהייצור נעצר כמעט. המכרות נמצאות בצדו של נהר וההתמוטטויות גרמו לעלייה פתאומית של זרימה גדולה של מים, אשר חייבה יותר מדי מאמץ על ציוד השאיבה המותקן, והמכרות היו שרויות בתנאים כאלה, שמהצפה, היו בכל רגע בסכנה של אובדן כזה, שאחריו לא היה אפשרות להחזיר אותן לתפעול. הממשלה הוציאה כמות ענקית של כסף על מכונות וציוד אמריקאים מודרניים בשביל המכרות הללו, אבל חלק גדול מהם היה כבר חסר תועלת. למשל, הוקם מרכז הצפות מצוין וגדול, אבל הציוד הזה היה במצב גרוע בגלל חוסר טיפול, והעובדים היו מחוסרי מיומנות בשימוש של מיכון אמריקאי, אשר לא היה מוכר למהנדסים הרוסים עצמם.

"אני נכנסתי למכרות האלה בתפקיד של מהנדס ראשי עם אותה הסמכות שקיבלתי כאשר הגעתי לראשונה בחאלאטה (Khalata). הבחנתי מיד כי נדרשות פעולות דחופות על מנת להציל את המכרות, והחלטתי על תוכנית עבודה. אחד הקשיים הראשיים כאן, כפי שגיליתי מאוחר יותר, היו הוויכוחים בין שתי חבורות במכרות על השיטות המתאימות לשימוש. אבל האנשים המקומיים הפגינו מיד אמון בשיפוט שלי ושיתפו פעולה איתי בצורה מעולה. כתוצאה מכך, הצלחנו להביא את המכרות והמפעל לתפעול טוב למדי תוך כמה חודשים.

"שני מהנדסים רוסים צעירים יותר במכרות אלה הרשימו אותי כבעלי יכולות לא רגילות, ואני סבלתי די הרבה בכדי להסביר להם איך שבעבר הדברים התפתחו בצורה מוטעית ואיך הם תוקנו. המהנדסים האלה לא היו קומוניסטים, אבל הם למדו במשטר קומוניסטי ונראה לי שהם מבצעים את עבודתם בדרך הוגנת.

"היה לי ברור כי המנהלים הקומוניסטים של המכרות, בורים בנוגע לבעיות הנדסיות, הכריחו את הצעירים האלה לפעול נגד השיפוט הטוב יותר של עצמם, במטרה לזכות בהגברה מידית של הייצור על חשבון הייצור העתידי, ואפילו תוך סיכון לאבד גושים גדולים של מחצב יקר ערך.

"אמרתי להם: 'אל תתנו למנהלים הקומוניסטים האלה לדחוף אתכם אל תוך הדבר הזה שוב. אתם יודעים מה הנכון לעשות, ואתם חייבים לדבוק בכך.' הם הבטיחו לי כי הם יעשו כפי שהצעתי. הכנתי בשבילם סידרה מעובדת של המלצות והדרכות למען שיפורים נוספים למכרות ולכור היתוך. ההנחיות האלה כללו שרטוט מפורט של שיטות מתאימות לפיתוח של מכרות ושל מפעל לשנים הבאות.

"ובכן, אחד התפקידים האחרונים שלי ברוסיה, ב-1937, הייתה קריאה דחופה לשוב לאותם המכרות האלה. כאשר ראיתי את המצב של המפעל ההוא, אני כבר הייתי מוכן לעזוב את רוסיה לצמיתות. המכרות הגיעו עוד פעם קרובות לחורבן. אלפי טונות של מחצב יקר כבר אבדו ללא סיכויי הצלה, ותוך כמה שבועות, אם בינתיים שום דבר לא נעשה, כל המצבור כולו היה יכול ללכת לאיבוד.

"גיליתי כי רכוש המכרה השתפר די טוב משך שתיים שלוש שנים אחרי שאני ארגנתי אותו מחדש ב-1932. לאחר מכן הגיע משלחת מהמטה של פיאטקוב, כפי שקרה במיכרות של חאלאטה. ההנחיות שלי נזרקו אל תוך התנור, ודרך המכרות הללו, הוכנסה לראשונה שיטה של טיפול במכרות, שעל בטוח מובילה לאיבוד של חלק ענק של הגוש המחצב תוך חודשים מעטים. העמודים שהשארנו בכדי להגן על פירי העבודה הראשיים פוצצו, כך שהאדמה מסביב הפירים האלה שקעה.

"אחד הדוגמאות השערורייתיות ביותר של חבלה מחושבת הקיפה מערכת אוורור די משוכללת אשר הוזמנה בשביל כור ההיתוך הראשי על מנת למנוע את הרעלת העובדים. המערכת האוורור הזאת, שעלתה המון כסף והייתה חיונית להגנת בריאותם של העובדים בכור ההיתוך, הותקנה במחלקת הפילטרים של המפעל, בה לא היו גזים מזיקים או אבק מכל סוג שהוא. כל מהנדס יסכים לכך שמעשה כזה יכול בקושי להיות תוצאה של טיפשות גרידא, ככול שגסה היא יכולה להיות.

"עברתי דרך כל המפעל ביסודיות, וערכתי את הדו"ח שלי, תוך כך שהסברתי איך שההנחיות הכתובות שהשארתי מאחורי ב1932 נעלמו מתישהו ב-1934. כאשר הגשתי את הדו"ח הזה, הוצגו בפני ההודאות של המהנדסים הצעירים שהזכרתי למעלה. הם הודו כי הם השתמשו בהנחיות הכתובות שלי של 1932 כבסיס בשביל להרוס את המפעל במכוון. ההודאות שלהם המחישו בדיוק איך ומתי התרחשו ה-'טעויות' שציינתי בדו"ח שלי. הם הודו כי נמשכו אל תוך קשירת הקשר נגד המשטר של סטלין ע"י אופוזיציה של קומוניסטים, אשר שכנעו אותם כי הם מספיק חזקים בכדי להפיל את סטלין ואת השותפים שלו ובכדי לתפוס את השלטון לעצמם. הקושרים הוכיחו להם שרכשו הרבה תומכים בקרב קומוניסטים בעלי תפקידים רמים. הם החליטו שעליהם לתמוך אחד בשני, ובחרו בצד המפסיד."[1]

לאור העובדות אשר כאלה למעלה, כל הניסיונות לשלול את קיומם של פעולות הרס, חבלה, הסחה וטרוריזם יפלו יישר על הפנים.

יחד עם זאת, העובדה עצמה שהרס, הסחה, חבלה וטרוריזם התרחשו לא מצביעה בשום דרך על מעורבותם של ה-54 הנאשמים במשפטי מוסקבה בפשעים. מה שמצביע על מעורבותם בפשעים הן ההודאות שלהם עצמם, מאומתות ע"י ראיות אחרות.

ביקורת מספר שלוש

המבקרים הבורגניים טוענים בדרך כלל כי ההודאות של הנאשמים היו מלאכותיות, כי הן נסחטו מן הנאשמים ע"י המשטרה הפוליטית הסובייטית באמצעות עינויים. בחלקם טוענים אפילו כי הנאשמים נתנו את הסכמתם לאשמות המזויפות תוך נאמנות למפלגה.

א – עינויים

שבביקורתיות הזו אין כל בסיס שהוא נהיה לגמרי ברור במבחן קרוב יותר. היו סך הכל 54 נאשמים – 16 במשפט של צינובייב-קאמנב, 17 במשפט של פיאטקוב-ראדק ו-21 במשפט של בוחרין-יאגודה. לכולם הטיעון של הודאה באשמות השונות אשר בגללן הובאו לבית המשפט. הפשעים בהם הואשמו השתרעו בין הסחה, גרימת הרס וחבלה דרך פשעים של טרור, רצח ועד לסיכום הסכמים עם כוחות אימפריאליסטיים זרים על מנת להפיל את משטר הסובייטי תוך שימוש בכוח. אם מוכחת, עשיית פשעים חמורים ומגונים כאלה נגד המשטר הסובייטי גוררת אחריה עונשי מוות. הגמול היחידי שהנאשמים יכלו לצפות לאחר שהם טוענים באשמה בפשעים שבהם נתבעו הוא מוות וודאי. לעולם לא הוסבר ע"י המבקרים הבורגניים למה הנאשמים – לא פחות מ-54 מתוכם – הודו שהם ביצעו פשעים שהם לכאורה לא ביצעו בעוד שהם יודעים טוב מאוד כי ע"י הודאתם הם חותמים על הרשאת המוות של עצמם. לא הוסבר עף פעם למה הנאשמים הפגינו להט בולט כזה בהודאה של ביצוע פשעים שהם למעשה, על פי אותם המבקרים, מעולם לא ביצעו. יתכן כי כל ה-54 הנאשמים סבלו מנגע שכלי מיוחד, אולי הם היו אחוז-דיבוק של שאיפה למות, וכ'? חייב להיות 'הסבר' פרוידיאני על כך שהמבקרים הבורגניים מסוגלים להציב בפני כל עם ועדה את הבלתי ניתן להסביר. אנחנו, בכל אופן, לא יכולים לקחת ברצינות הבלים שכאלה.

בהתבוננות שלנו, והעובדות תומכות בהתבוננות הזאת עד לפרטים הזעירים ביותר, ה-54 הנאשמים במשפטי מוסקבה ביטאו את ההודאות כוון שהם ביצעו למעשה את הפשעים בהם הם הורשעו. לא יכולה להיות אף שאלה של כפייה מוטלת עליהם בכדי לאלץ אותם להודות, של סחיטת הודאות מזויפות מהם ע"י שימוש בעינוים או אמצעים דומים. כמה מהנאשמים היו במחתרת של התנועה המהפכנית בתקופת הצאריזם. אחרים, כמו מורלוב, היו ידועים על האומץ הפיזי הניכר אצלם. מוראלוב, אומר טרוצקי, "היה בכל המובנים של המילה אישיות הרואית". בכל זאת, עדיין ניטען כי הנאשמים חיברו הודאות כוזבות. המשפטים האלה נערכו באולם רחב ממדים צפוף עיתונאים זרים. בוודאי לא יכול להיות קשה לכל אחד מן הנאשמים, בנוכחות של העיתונות הבינלאומית, להוקיע את המשפטים האלה כביום, אם באמת היו כאלה. לא יכול להיות קשה בשבילם להוקיע את האמצעים הגסים ששימשו את המשטרה הפוליטית על מנת לסחוט הודאות מזויפות מהנאשמים, במידה שאמצעים כאלה נוצלו מציאות. אילו רק אחד מהנאשמים הצהיר הצהרה אחת בלבד שמוקיעה את המשפטים האלה כ-'ביומים סטליניסטיים', או שמוקיעה את השיטות ששימשו את הרשויות החוקרות, העיתונות הבורגנית הייתה מבטיחה את השידור של הוקעה כזו בנפרד לכל בית מסביב לעולם כולו. למזלם הרע של הטרוצקיסטים ושל המבקרים הבורגניים האחרים סביב המשפטים, בכל אופן, אף אחד מהנאשמים – אף לא אחד בודד מתוך 54 – אמר משהו, גם לא נגד המשפטים וגם לא נגד כל דרך תשאול שהיא, בין אלה אשר יושמו ע"י הסמכויות הבודקות. אדרבא, לא רק שהם הודו באשמתם, אלא שהם הציעו הסברים פוליטיים וגם, במקרים אחדים (בוחרין לדוגמה), פילוסופיים על הפשעים של עצמם, כפי שכבר ראינו לפני כן.

בכדי להפריך את הטיעון על נקיטת עינויים במטרה להוציא הודאות מזויפות מפיהם של הנאשמים, אין, בתוך כל החומר הזמין, טוב יותר מאשר העדות של מוראלוב אשר, על פי טרוצקי עצמו, "היה, בכל המובני המילה, אישיות הרואית" אשר, לכן, לא היה נישבר מול עינויים, ואשר לא היה לוקח לעצמו פשעים שבהם היה חף מכל אשמה. הנה מה שמוראלוב אמר על שאלת העינויים:

וישינסקי: "אני מאוד מעוניין לדעת למה אתה החלטת לתת עדות כנה. בבדיקת הדחות של החקירה המקדימה, אני רואה שמספר פעמים בחקירה אתה הכחשת כל מעורבות בפעילות המחתרתית. האם זה כך היה?"

מוראלוב: "עד 5 בדצמבר. חמישה חודשים."

וישינסקי: "למה, אם כך, בסופו של דבר אתה החלטת לתת, וכן נתת, עדות כנה? הסבר את המניעים שהוליכו אותך להחלטה להניח את הכול על השולחן – אם אתה כן הנחת על השולחן את הכול."

מוראלוב: "אני חושב שהיו שלוש סיבות שעצרו אותי והניעו אותי להכחיש את הכול. סיבה אחת היא פוליטית, ורצינית עד היסוד; שתי סיבות הן בעלות אופי אישי באופן ייחודי. אני יתחיל עם הפחות חשובות, עם האופי שלי. אני בעל מזג חם וכעסן. זוהי הסיבה הראשונה. כאשר נעצרתי, אני התמרמרתי מתוך עלבון."

וישינסקי: "האם התייחסו אליך לא טוב?"

מוראלוב: "נשלל ממני החופש שלי." 

וישינסקי: "אבל אולי נוצלה התנהגות בשיטות גסות נגדך?"

מוראלוב: לא. לא הופעלו שיטות כאלה. אני חייב לומר כי בנובוסיבירסק וכאן התנהגו אתי בנימוס ולא נגרמה כל סיבה לתרעומת. התנהגו איתי בצורה מכובדת ומנומסת." (משפט המרכז האנטי-סובייטי הטרוצקיסטי, עמודים 231-2).

למעשה, הטיעון של העינויים הוא כל כך בלתי ניתן להגן עליו שקבוצה של טרוצקיסטים צרפתיים, תחת מנהיגותו של אנדרה פראה (André Ferrat), בעוד שהם מקדמים הצעה ל-'הסבר' עוד יותר מגוחכת (זו של האחריות המפלגתית, עליה נתייחס עוד מעט), דחתה בזמנו את הסבר העינויים. בחוברת בשם 'למה הם הודו?' שפורסמה ע"י קבוצת 'מה לעשות' (Que Faire), אנחנו מוצאים את השורות הבאות:

"הנאשמים מצהירים שהם לא הועמדו בפני אף עינוי; כלום מרשה לנו לטעון את ההפך. בצד אחד לא סביר שעינויים יכלו לשבור אנשים בעלי תכונותיהם של פיאטקוב, ראדק, מורלוב … "

צריכים, בכל אופן, לשים לב כי משפטי מוסקבה הם לא המשפטים הראשונים אשר בקשר אליהם הועלו טיעונים של נאשמים שעברו עינויים. טיעונים דומים הועלו בזמן המשפטים של המהנדסים של חברה אנגלית (Metropolitan-Vickers Electrical Export Company) ב-1933. לא מעטים היו מהמהדסים הבריטים שהודו באשמה בטיעון שלהם. בזמנו העיתונות הבריטית הצהירה, ללא שמץ של עובדה, כי ההודאות האלה נסחטו מן הנאשמים תחת עינויים. בבית המשפט עם דלתיים פתוחות שניים מן מהנדסים הקשורים בדבר, מונקהאוז (Monkhouse) ותורנטון (Thornton), חזרו בהם מן ההודאה כפרו באשמתם, בעוד שמאקדונלד (Macdonald), מהנדס אחר, הודה באשמה בהתחלה, לקח בחזרה את הודאתו באשמה רק בכדי לאשר אותה שוב מאוחר יותר. חקירתם של הג'נטלמנים האלה בבית המשפט עם דלתיים פתוחות ע"י התובע הכללי, וישינסקי, היא כל כך רלבנטית להפרכת ההשמצות הבורגניות נגד מערכת הצדק המהפכנית הסובייטית בכלל ואת הטענות של עינויים בפרט שכדאי להביא כאן כמה מן ההשתתפויות בדו-שיח בין וישינסקי והנאשמים השונים.

תורנטון נישאל על למה חתם על ההצהרה הבאה, דהיינו: "הפרוטוקולים של החקירות בהתחלה, בגוסב (Gussev), שלי, ושל כל אחד מן הנוכחים, ואחר כך בקוטוצובה (Kutuzova), שלי, ושל כל אחד מן הנוכחים, שהוצגו בפני בחקירה הנוכחית ואשר בהם אני מודה על עובדות סביב הפעילויות הריגול שלי וסביב הקשרים שלי עם אנשים אחרים, אני קראתי אותם. אני לא יכול לעשות שום הערות נוספות על דין וחשבון של הפרוטוקולים האלה. הפרוטוקולים הועלו הכתב בדרך נכונה וקיבלו אישור ע"י החתימה שלי."

וישינסקי (לתורנטון): "האם אתה מאשר את זה?"

תורנטון: "לא, היה כתוב ואני חתמתי עליו."

וישינסקי: "האם אתה מאשר כי עשית את זה ברצונך החופשי מבלי שהושפעת, ללא כל לחץ?"

תורנטון: "כן."

וישינסקי: "כל דבר שקראת?"

תורנטון: "כן."

וישינסקי: "ואחר כך חתמת?"

תורנטון: "כן, ועכשיו בית המשפט יבדוק את זה."

אב בית הדין: "אבל למה נתת מידע כזה? האם זה היה בשביל לבזבז את זמנם של כולם, של בית המשפט ושל התובע הכללית? או שהיית לך איזה שהיא סיבה מיוחדת? מה שאתה אומר זה אבסורד? לקח לך שלושה שבועות בשביל לעשות תצהירים בכדי לשלול אותם עכשיו."

תורנטון: "אני פשוט … "

אב בית הדין: "החלטת לספק עבודה בשביל בית המשפט?"

תורנטון: "עשיתי את זאת בגלל, כפי שאמרתי, הופחדתי."

אב בית הדין: "איך הופחדת? על ידי מי הופחדת? איפה ומתי הופחדת?"

תורנטון: "אני לא הופחדתי ע"י המעצר וע"י התוצאות, אבל פשוט בדרך זו … "

אב בית הדין: "לא, אתה תיתן תשובה ישרה כך שהדבר יהיה ברור וחלק לכל אחד; מי הפחיד אותך, מתי הפחיד אותך, באיזה חדר?"

תורנטון: "אני רוצה לדבר באמצעות מתרגם."

אב בית הדין: "כאשר אתה מתקשה לענות אתה משתמש בעזרתו של המתרגם. אבל טוב, אתה יכול."

תורנטון: "לא, אני אדבר בשפה הרוסית. אני הייתי פשוט מפוחד, אבל, מי מה? אני בעצמי לא יודע."

אב בית הדין: "ואתה היית מפוחד ב-11 למרץ, ב-12 למרץ, ב-13 למרץ וב-4 לאפריל. מובן מאליו שאתה היית מפוחד ב-10 לאפריל גם, היום שלפני המשפט, כי לא הצהרת אף הצהרה."

תורנטון: "חלק מהנקודות הן נכונות וחלק מהן אני רוצה לקחת בחזרה, ונאמר לי שאת זה חייבים לעשות בזמן המשפט."

אב בית הדין: "מי אמר לך את זה? תן לי את השם."

תורנטון: "נאמר לי על ידי … " (מנסה להיזכר)

וישינסקי: "טוב, ניתן לזה לעבור. תרשה לי לשאול אותך משהוא אחר. אני מעוניין בנסיבות בהן אתה תוחקרת במשרד של התובע הכללי של הרפובליקה ע"י הסגן שלי, רוג'ינסקי, בנוכחותי. האם העובדות שהן רשומות כאן כתובות בדיוק כפי שנאמר לי או לא?"

תורנטון: "כפי שאמרתי. כן, בדיוק."

וישינסקי: "שום דבר לא סולף."

תורנטון: "לא, אתם לא שיניתם כלום."

וישינסקי: "אבל אולי רוג'ינסקי שינה?"

תורנטון: "לא."

וישינסקי: "אולי המשטרה הפוליטית סילפה את זה?"

תורנטון: "לא, אני חתמתי בידי שלי."

וישינסקי: "ועם הראש שלך? כאשר אתה כתבת את זה האם אתה שקלת וחשבת?"

תורנטון: (לא עונה).

אב בית הדין: "ואיזה ראש חושב בשבילך עכשיו?"

תורנטון: בזמן הנוכחי אני מרגיש אחרת."

וישינסקי: "בואו ונסיים את הדו"ח הזה. זה חשוב לקבוע את העובדות. נסיק את המסקנות מאוחר יותר; בזמן הנוכחי חשוב בשבילי לאשר מתוך התצהיר שנעשה ב-19 למרץ שהעובדות הרשומות נאמרו באמת על ידך, שלא היו זיופים, לא אחיזת עיניים."

תורנטון: "זה בדיוק ככה."

וישינסקי: "התצהירים אשר אתה עשית קודם ניתנו בצורה חופשית ועל פי רצונך החופשי לחלוטין, ללא לחץ או כפייה. האם אני מבין אותך בצורה נכונה?"

תורנטון: "בצורה נכונה."

וישינסקי: "אין לי שאלות נוספות."

כאן החקירה של מר מאקדונלד בזמן התקופה הקצרה בה הוא ניסוג מהודאתו באשמה:

אב בית הדין (למאקדונלד): "האם ההצהרה הזו בעמוד 204 נכתבה על ידך בכתב היד שלך?"

וישינסקי (למאקדונלד): "תקרא את זה, בבקשה."

מאקדונלד: "כן, אני חתמתי עליו."

וישינסקי: "באיזו נסיבות אתה חתמת עליו?"

מאקדונלד: "הערכתי כי זה נוח בנסיבות אלו."

וישינסקי: "באיזו נסיבות? הייתה איזה שהיא שיטת תחקור מיוחדת שהופעלה עליך?"

מאקדונלד: "לא."

וישינסקי: "הוכרחת לכתוב את זה?"

מאקדונלד: "לא, אבל אני חתמתי עליו כי זה לא היה בבית משפט פתוח."

וישינסקי: "האם אילצו אותך לעשות כך?"

מאקדונלד: "בהתחלה סירבתי לעשות כך?"

וישינסקי: "איפה?"

מאקדונלד: "בפני החוקר – כשהחוקר אמר תחתום אני אמרתי 'לא'. אבל הוא לא הרשה לי לעשות אחרת."

וישינסקי: הוא הכריח אותך?"

מאקדונלד: (אין תשובה).

כפי שצויין קודם, מאקדונלד שב מאוחר יותר להודאתו באשמה.

הבדיקה של מונקהאוז גם כן, כפי שהבדיקה של תורנטון ושל מאקדונלד, גילתה כי לא היה שם אף יישום של עינוי עליו. היא גילתה גם כי הטענת מאקדונלד על אורכה של החקירה, שכביכול נמשכה 18 שעות, הייתה חסרת בסיס לחלוטין.

לאחר שהוא שוחרר מבית הסוהר, מונקהאוז נתן לעיתונות הבורגנית את הדיווח הבא על היחס שקיבל בידיהם של הרשויות הסובייטיות:

"הם היו נחמדים איתי בצורה יוצאת מן הכלל והיו הגיוניים ביותר בתחקור שלהם. החוקרים שלי עשו רושם כי הם אנשים טכניים מדרגה ראשונה שידעו את העבודה שלהם. בית הסוהר של המשטרה הפוליטית הוא המילה האחרונה ביעילות, נקי לגמרי, מסודר ומאורגן היטב. זו היא הפעם הראשונה שאני נעצרתי מעודי, אבל אני ביקרתי בבתי הסוהר האנגלים ואני יכול להצהיר שהמקומות של המשטרה הפוליטית הסובייטית הם הרבה יותר נעלים. השחרור שלי היה דומה למסיבת פרידה חברותית. כל הניירות וכל החפצים שהיו שייכים לי הוחזרו לי; קציני המשטרה הפוליטית סחבו את המזוודות שלי, לחצו לי ידים בלבביות וגילו כל דאגה לנוחיות שלי. הובטח לי כי העצירים הבריטיים האחרים מקבלים ייחס טוב במידה שווה." (שיגור יומי – Daily Dispatch).

למרות זה העיתונות הבורגנית כולה התמידה בכך שההודאות נסחטו מן המהנדסים הבריטיים ע"י שימוש בעינויים. "האנשים בני אותה הארץ שלנו עוברים את הזוועות של הכלא הרוסי", צרח הדיילי אקספרס (Daily Express) של 20 במרץ 1933."מורגשת חרדה גדולה", הכריז הטיימס (The Times) של 17 אפריל 1933, עם הצביעות הרגילה לו, "בנוגע למה שקורה למר מאקדונלד בבית הסוהר בין ישיבות בית המשפט." בזמנו העיתונות הבורגנית התמידה בכך שהנאשמים יגידו בבית המשפט הפתוח כי הם עונו. אבל כאשר המהנדסים לא אמרו שום דבר מן הסוג הזה, אז העיתונות התחבולנית התמידית של הבורגנות הצהירה כי המהנדסים נמצאים עדיין בתוך אחיזת המשטרה הפוליטית ושהם יגידו את האמת רק לאחרי שחרורם. וכאשר לאחרי שחרורם המהנדסים אמרו את האמת (ראה למעלה את הדיווח של מאקדונלד על היחס שהוא קיבל) – אמת שהתבררה כבילתי קבילה לעיתונות האימפריאליסטית המשקרת בזרימה תמידית של תעלת ביוב – אז, כל מה שנישאר לעיתונות הבורגנית היה למדוד אנכית עומקים חדשים נוספים ולהמציא את היפנוזה וגם סמים טיבטיים מוזרים. זה בדיוק מה שדיילי מייל (Daily Mail) עשה. העיתון הזה העלה המצאה משל עצמו, סם טיבטי מוזר אשר לאחר שמקבלים אותו השפעתו משתלטת על רצונות הקורבן (הנאשמים, במקרה שלנו) ואשר הורס את (בשביל להשתמש בשורה של טרוצקי) "כל הרפלקסים האנושיים" בשיעור כזה שהקורבן יהיה מוכן להודות בכל דבר לפקודת התביעה! וזה מוביל אותי ל-'הסבר' אחר על ההודאות:

ב – שההודאות הוצאו ע"י שימוש בסמים, היפנוזה – ע"י הרס של  'כל הרפלקסים האנושיים'.

מיותר לומר שהביקורתיות הזו היא מגוחכת ודמיונית. בביקורתיות הזו הרחיפה של החשיבה הבורגנית הגחמנית רשמה לעצמה התנתקות שלמה וגמורה מן המציאות, היפרדות מוחלטת ממנה. האבסורדיות של הביקורתיות הזו נבחנה לא רק בבחינת מדעי הרפואה, אלא גם ע"י התנהגותם של הנאשמים בספסלי בית המשפט. הנאשמים דנו ארוכות בעניינים פוליטיים מורכבים, ענו לשאלות משך שעות, התעכבו בדו-שיח עם התובע הכללי, וישינסקי. כמה מהם אפילו דנו בפילוסופיה בספסל הנאשמים: בהתייחס לבוחרין, וישינסקי אמר שהוא "אפילו קרא להגל כעד". והם הובילו את ההגנה של עצמם. האם התנהגות כזו אפשר לשייך אותה לאנשים תחת השפעת סמים או היפנוזה? האם התנהגות כזו אפשר לשייך אותה לאנשים שאיבדו את כל התגובות האנושיות שלהם? בוודאי שלא.

למעשה בוחרין, בערכאה האחרונה שלו, טיפל בטיעונים של הסמים הטיבטים ובהיפנוזה. הנה מה שהוא אמר:

"לעתים תכופות זוקפים את החרטה לסיבות שונות שטותיות לחלוטין כמו אבקות טיבטיות ודומות. אני חייב לומר על עצמי כי הכלא, שבו הייתי מרותק למעלה משנה, עבדתי, למדתי, ושמרתי בהירות מחשבתית. זה ישמש לסתור ע"י עובדות את כל המעשיות ואת כל הסיפורים השטותיים הנגד-מהפכניים.

"מציעים את ההיפנוזה. אבל אני הובלתי בבית המשפט את ההגנה של עצמי גם מן ההיבט החוקי, כיוונתי את עצמי מתחת לזרקור, התווכחתי עם התובע הכללי; וכל אחד, אפילו אדם שיש לו ניסיון מועט בתחום הרפואי הזה, חייב להודות שהיפנוזה מן הסוג הזה הוא בסך הכול בלתי אפשרית." (משפט הגוש האנטי-סובייטי  של הימנים והטרוצקיסטים, ע' 777).

ג – תוך נאמנות למפלגה

'הסבר' נוסף על ההודאות הוצע ע"י כמה מהמבקרים הבורגניים והוא שהנאשמים הודו הודאות מזויפות ולקחו על עצמם את האשמות תוך סיבות של נאמנות למפלגה.

ה-הסבר' הזה הוצע ע"י טרוצקי עצמו במהלך הגשת עובדות שלו בפני ה-'וועדה' המקסיקנית בנוגע להודאת מוראלוב. ה-'הסבר' הזה בדיוק זכה לחיקוי בחוברת שכבר ציטטנו של הטרוצקיסטים הצרפתים אשר, תוך דחיית העינויים כהסבר, קידמו את אותה ההשארה שלפני כן קודמה ע"י טרוצקי, כלומר שהנאשמים קיבלו על עצמם אשמות שקריות תוך נאמנות למפלגה:

"הנאשמים מצהירים שהם לא הועמדו בפני אף עינוי; כלום מרשה לנו לטעון את ההפך. בצד אחד לא סביר שעינוים יכלו לשבור אנשים מתכונותיהם של פיאטקוב, ראדק, מורלוב … "

"האמת היא מה שטוב למפלגה. מה שטוב לסטלין – מה שהמפלגה דורשת, מה שסטלין דורש. זוהי הגישה שאומצה ע"י האופוזיציונרים לשעבר אשר ויתרו על הפעילות פוליטית עצמאית ועל הדעות שלהם. ההודאות שהם הודו בהן בתקופת המשפטים זורמות מאותה המנטאליות, מאותה הגישה זהה כמו זו שבהצהרותיהם של 1927, כמו כל ההצהרות של חרטה שבאו אחרי כן …

"לפיכך כאשר ב-1937 מנהיגות המפלגה החליטה שזה חיוני, כביכול לטובת האינטרסים של המהפכה, להנחית מהלומה על הטרוצקיזם ועל טרוצקי, כאשר הוחלט להשתמש למטרה זו באופוזיציונרים לשעבר, הטרוצקיסטים לשעבר, מה הם יכלו לעשות נגד הפקודות של המפלגה, נגד רצונו של סטלין? אחרי שהקריבו את הדעות שלהם הם נדרשו להקריב את החיים ואת הכבוד שלהם. זה היה נחוץ להגנת ברה"מ. הטרוצקיזם הוא הסכנה העיקרית, כי במקרה של מלחמה, הוא יכול ליצור קשיים, להרחיק את העובדים מחובותיהם כלפי המפלגה, או לנצל את הנסיבות בכדי להחליף את הממשלה של סטלין עם ממשלה אחרת. זה ככה שמנהיגות המפלגה חושבת; זה דרש מן ה-'נכנעים' – בני הערובה שלה – את השירות האחרון הזה; להשתתף בהוצאה להורג של הטרוצקיזם. בדרך של כניעה מתמדת שלהם משך העשר השנים האחרונות, האופוזיציה לשעבר היו כולם מיועדים לשחק את הקומדיה האחרונה הזאת, לעצב את החוליה האחרונה הזו בשרשרת של צביעות אשר משך שנים יסדה את חייהם.

"ישנם כאלה, שחרף חולשותיהם בעבר, לא הולכים ביחד עם תערובת של דעות, שמורדים, באמצעות מאמץ נמתח אחרון של הרצון, בכך שהם רואים את התהום אליו מדיניותם הובילה אותם. מכל מקום, יהיה להם זמן לחשוב בכלא, בשביל להמחיש לעצמם אם התמסרותם למפלגה עליה הם מדברים כל כך הרבה לא תתגלתה כיותר חזקה מנקיפות מצפון בורגניות. אלה אשר יסכימו להגיש את ההקרבה עילאית הזאת[2] למשטר, שעבורם ימשיך להיות המשטר של המהפכה הפרולטרית, הם יהיו אלה אשר יופיעו במשפט הציבורי. הם יהיו תחת משמעת כחברים במפלגה הקומוניסטית." (למה הם הודו? פורסם ע"י קבוצת מה לעשות).

מה יכול להיות יותר מגוחך מאשר ה-'הסבר' למעלה שניתן ע"י טרוצקי והחסידים הצרפתים שלו? מצד אחד הטרוצקיסטים ומבקרים בורגניים אחרים של המשפטים ממשיכים לטעון כי הנאשמים במשפטים היו בולשביקים ומהפכנים ותיקים שנלחמו נגד ה-'בירוקרטיה ה-'סטליניסטית', "הכת השולטת", ומצאו את עצמם בספסלים בגלל שסטלין רצה להתפטר מהם. בצד השני נאמר לנו ע"י אותם בני-אצולה שהנאשמים קיבלו על עצמם אשמות מזויפות, הודו הודאות כוזבות אשר הם ידעו כי זה יעלה להם בחיים, מתוך חובה כלפי המפלגה ובכדי להשביע את רצונו של סטלין. במילים אחרות, הם לקחו על עצמם הודאות מזויפות והכול למען אהבת ה-'בירוקרטיה', "הכת השולטת", ו-'הבירוקרט הראשי', סטלין, כלומר למען אהבה של, ותוך נאמנות ל-, אותה המפלגה אשר התייחסו אליה עד כה כבירוקרטית והתמסרו להיאבק בה בהתלהבות.

מה יכול להיות יותר מגוחך מאשר הטיעונים הכלולים בהצהרות למעלה שהם ציטוט של הטרוצקיסטים הצרפתים שלא היה כל קשירת קשר טרוצקיסטית נגד הממשלה הסובייטית ויחד עם זאת שהאחרונה הרגישה מאוימת על-ידי הטרוצקיזם? היא הייתה כל כך מפוחדת מקשירת קשר לא-קיימת עד כדי כך שהחליטה להילחם בטרוצקיזם ע"י ביום של משפט ראווה של טרוצקיסטים לשעבר אשר, היות שלעולם לא ביצעו למעשה את הפשעים עליהם נדונו, עושים אף-על-פי-כן טובה  לסטלין ולמפלגה (אותו הסטלין ואותה המפלגה שנגדם נלחמו עד כה) ע"י הודאות מזויפות באשמות ועל ידי הודאות בקשרים עם הפשיסטים במטרה להפיל את הממשלה הסובייטית ולשקם את הקפיטליזם בברה"מ. כזאת, על פי הטיעון האבסורדי למעלה, היא אהבתם של הנאשמים לסטלין ולמפלגה, אפילו עד כדי הודאות כוזבות על הקשרים שלהם עם הנאצים. בוודאי שלאבסורדיות חייבים להיות גבולות! כאשר זה מגיע לטרוצקיזם, בכל אופן, נראה שאין.

ד – הבטחות חנינה

היה עדיין עוד 'הסבר' (אשר הועלה ע"י טרוצקי כשבשנת 1936 הוא הופיע כעד בפני בית המשפט הנורבגי בנוגע למקרה של איזה כביכול פשיטה  ע"י פשיסטים מקומיים בביניין בו טרוצקי התגורר) שההודאות הוגשו בעקבות איזה שהן תקוות לחנינה. השופט הבורגני הנורבגי, שהיה מאוד מעוניין בהשקפות הבורגניות האנטי-סובייטיות של טרוצקי, אפשר לו לדבר בחופשיות על המון נושאים, כולל את המשפט של צינובייב-קאמנב. בהתייחס להודאות של צינובייב וקאמנב, טרוצקי הציע את זה בתור 'הסבר':

"כל הנאשמים, ללא יוצא מן הכלל, הצהירו שטרוצקי, מחוץ לארץ, שיגר להם קריאות חשאיות לטרוריזם, נתן להם את ההנחיות הטרוריסטיות, ואפילו שלח מבצעים [לביצוע של ההנחיות האלה] אל תוך ברה"מ.

"ההשתתפות שלי בטרוריזם היא לכן מקדם משותף לכל ההודאות. זה הוא המינימום אשר עליו במשטרה החשאית לא יכלו לוותר. זה יעניק לקורבנות שלה רק סיכויי לחיות בתנאי שהיא תקבל את המינימום שלה."

המשמעות של ההצהרות למעלה היא ברורה. הנאשמים קיבלו הבטחות כי הם יושארו בחיים רק אם הם יודו באשמות של טרוריזם ורק אם בנוסף הם גם יודו שהם פעלו על פי הנחיותיו של טרוצקי. היות שהם הבטיחו לעצמם את ההודאות ה-'שקריות', הרשויות החליטו לבגוד בהם ולהוציא אותם להורג. ה-'הסבר' הזה, ואתזה חייב להיאמר כדרך הגב, כמעט שלא מתאים לתיאור של הנאשמים שניתן ע"י טרוצקי במקרים אחרים בהם ייצר את הרושם שהנאשמים הם בולשביקים אמיתיים אשר מצאו את עצמם על הספסל בגלל התנגדותם ל-"כת השולטת". ה-'הסבר' מסמן את הנאשמים כאנשים נבזים אשר, על מנת להציל את חייהם היו מוכנים אפילו להודות, וכן הודו, בפשעים הכי נתעבים, פשעים שהם לא ביצעו אף פעם. בכלל לא תמונה של בולשביקים אמיתיים שנלחמים נגד 'בירוקרטיה סטליניסטית'!

חוץ מזה ה-'הסבר' הזה של טרוצקי, אף על פי שלפני כן יכול לזכות באמונתו של התמים, לא יכול להוסיף ולהסביר את ההודאות של הנאשמים במשפט השני והשלישי עליו, מוכרחים להניח כי, היה להם מידע מלא על הודאות ה-קאמנב-צינובייב ולכן, גם, על הבגידה כביכול שלאחר מכן של הרשויות כלפי הנאשמים במשפט הראשון. לאור הודאותיהם של הנאשמים במשפטים השני והשלישי, המסקנה היחידה שניתן להסיק היא שה-'הסבר' של טרוצקי לא מסביר את ההודאות. ההסבר האמיתי הוא שהנאשמים הודו בביצועם של הפשעים בהם נטבעו לדין בגלל סיבה לא אחרת מאשר עצם העובדה שהם ממש ביצעו את הפשעים האלה והם, בהתמודדותם מול הראיות, לא יכלו אלא לקבל על עצמם את האחריות במעשיהם.

ביקורת מספר ארבע

הביקורת הרביעית נועדה לטעון שהמשפטים היו 'הצגה משפטית'. האישום הזה, גם הוא, הוזן ע"י טרוצקי אשר, לאחר שאפיין בעיתונות האמריקאית אחד המשפטים כ-"הצגה משפטית", המשיך באומרו:

"התפקידים נכתבו למפרע. הנאשמים רק הופיעו על הבמה אחרי סידרה של חזרות, אשר העניקו לפני ההצגה למנהליה את הביטחון שהנאשמים לא יעברו את גבולות תפקידיהם."

לפני שנמשיך ונשיב את התשובה הכי מתאימה לאשמה הזו על המשפטים, על היותם "הצגה משפטית", עלינו להדגיש כי השחקנים (הנאשמים) היו חייבים לדעת למפרע שהמוות היא הגמול היחידי שאליו הם יכלו לקוות להרוויח מן ההצגה המיומנת, המבריקה והמוצלחת שלהם. הדחייה הטובה ביותר של האשמה המגוחכת הזאת ניתנת לגלותה בתוך הפסיקה הבאה אשר נלקחה מספר על המשפט השני, ספר שנכתב ע"י הפרקליט הבריטי המפורסם מר דודליי קולארד (Dudley Collard) שהיה נוכח במשפט:

"אילו הסיפור שסופר ע"י הנאשמים היה לא-אמיתי, מישהו היה צריך להמציא אותו. אלא אם כן מישהו מעלה את ההנחה הפנטסטית כי שבעשרה הנאשמים, במקום לקשור קשר ביחד על מנת להפיל את הממשלה, קשרו ביחד קשר על מנת לכתוב את התפקידים שלהם במרווחים בין הזמנים בהם עונו, מישהו חוץ מן הנאשמים, היה מוכרח לכתוב הצגה של שבעה ימים (למשחק של שמונה שעות ליום) ולהקצות את התפקידים המתאימים לכל שבעשרה הנאשמים, לחמישה עדים, לשופט ולתובע הכללי. הייה צורך באיזה שייקספיר סובייטי בכדי לכתוב יצירת אמנות דומה למציאות כמו זו שהוצגה משך שבעה הימים האלה, אבל בואו ונעזוב את הכתיבה. כתוצאה מכך הנאשמים היו חייבים להשקיע את הזמן מאז המעצר שלהם, לא בלהיות מתוחקרים, אלא בחזרות משותפות עד שהיו מתבטאים ללא פגם (בחיבור עם וישינסקי, השופטים והעדים). זה גם חובה להניח כי כל הנאשמים היו שחקנים מבריקים עד כדי כך, למרות הלחצים שאולצו לסבול בשביל להכריח אותם להציג את תפקידם, שהם הצליחו לשחק את התפקיד שלהם ללא מעידה אחת וללא כל צורך בללחוש לשחקן משך שבעה ימים. כל זה בדרך מיוחדת המצליחה הוליך שולל את כל אלה שהיו נוכחים אל תוך המחשבה הסבורה כי ההצגה הייתה מציאותית." (מערכת משפטית סובייטית והמשפט של ראדק ואחרים – Soviet Justice and the Trial of Radek and Others).

ביקורת מספר חמש

הביקורת החמישית היא ש-"לא מסמכים, לא ראיות מוחשיות" היו בנמצא אשר עליהם התאפשר לבסס את הרשעות. האשמה הזו קודמה ע"י שאחטמן, טרוצקיסטי אמריקאי ומתרגם את טרוצקי. בזמנו שחטמאן כתב הוקעה של המשפטים עד משפט צינובייב-קאמנב במונחים הבאים:

"כל המשפטים של המתנגדים הפוליטיים, הן האמיתיים והן האמורים, כלומר, כל המשפטים שנערכו בדלתות פתוחות, היו זהים בשגרתיות תחת ממלכת סטלין. לא מסמכים, לא ראיות מוחשיות, שום דבר כתוב מוצג כראיה, כל הראיות הוגבלו לתחום של הודאות ספונטניות ו-'מתנדבות' של מתחרט ללא שוני אצל כל נאשם. ככה היה מאז משפט שאכטי (Shakhty) ועד למשפט של צינובייב."

זה לא נכון לומר כי לא היו מסמכים כתובים, כי לא היו ראיות חוץ מאלה שנכללו בהודאות הנאשמים. היו עדים אשר עדויותיהם אימתו את אלה של הנאשמים. במשפט מוסקבה השני – משפט ראדק-פיאטקוב – למשל, התקיימו הראיות של חמשת השותפים לפשע, בוחרטסב (Bukhartsev), רום (Romm), לוג'ינוב (Loginov), שטיין (Stein) וטאם (Tamm). הייתה גם ראיית מומחיות של ועדה מומחים אשר הוכיחו כי פיצוצים מסוימים לא יכלו להתרחש במקריות והיו, לכן, תוצאה של חבלה מתוכננת ומכוונת. תוסיפו לכך את היומן של הנאשם סטרוילוב אשר הוצג בבית המשפט. הדברים האלה נבדקו בזהירות. התמונות של הסוכנים הגרמנים הוצגו למטרות זיהוי בבית המשפט, וסטרוילוב בחר בתמונות הנכונות בין מספר רב של תמונות אחרות. התנועות של אותם הסוכנים הגרמניים אימתו את הדוחות שהוצגו במשפט. מכתבים שהתקבלו מסוכנים יפאנים ע"י קניאזב, פקיד חשוב בתחום הרכבות מעורה בפעולות הרס, נמצאו בין חפציו האישיים. קניאזב לא הספיק להשמיד את המכתבים האלה וזיהה אותם בבית המשפט.

ככה זה ברור כי הטיעון של "לא מסמכים, לא ראיות מוחשיות" הוא שיקרי והוא מתמוטט אל מול העובדות. חוץ מזה, ניתן להוסיף, לפני שטרוצקי כתוצאה של היפרדותו ממעמד הפועלים עבר לטרוריזם, לא קרה לו אף פעם או למישהו מבין גרורותיו להטיל ספק בתקפותם של משפטים כגון משפט שאכטי. למעשה, כפי שכבר הודגש, טרוצקי התייחס למשפטים של שאכטי ושל המנשביקים כ-"מציגים תמונה מרשימה ביותר של יחסי הכוחות בין מעמדות ושל מפלגות בברה"מ"(טרוצקי, בעיות התפתחותה של ברה"מ).

באותה החוברת, אשר תורגמה במקרה על ידי שחטמאן, טרוצקי אומר:

"נקבע בצורה שלא ניתנת להפרכה ע"י בית המשפט כי משך השנים 1923-1928 המומחים הבורגנים, בברית אדוקה עם מרכזים זרים של הבורגנות, הוציאו בהצלחה אל הפועל האטה מלאכותית של התיעוש, בהסתמכם על מיסוד מחודש של היחסים הקפיטליסטיים." (ע' 26).

אף ספק, במה שנוגע לתקפות המשפטים, מקבל כאן ביטוי. המשפטים הם לא 'בימוי סטליניסטי'. עדיין לא. בתי משפט הסובייטיים קובעים "בצורה שלא ניתנת להפרכה" את הקשרים בין המומחים להרס "בברית אדוקה עם מרכזים זרים של הבורגנות" לבין ה-"האטה מלאכותית של התיעוש, בהסתמכם על מיסוד מחדש של היחסים הקפיטליסטיים"אבל זה היה לפני שהטרוצקיזם הצטרף לחלוצים שלו, המומחים הבורגניים, בפעילות של חבלה, של הרס, של הסחה, של "האטה מלאכותית של התיעוש, בהסתמכם על מיסוד מחדש של היחסים הקפיטליסטיים". כל זה היה לפני שהטרוצקיזם, בבידוד נואש הרחק מן המעמד הפועלים הסובייטי ומיליונים על מיליונים של אנשים עובדים המתלהבים בבניית הסוציאליזם תוך אי-ציות ובוז כלפי הפסימיות הטרוצקיסטית, עבר לרציחות ולטרוריזם "בברית אדוקה עם מרכזים זרים של הבורגנות". וכאשר הוא כן עבר לשיטות האלה, עם השינוי הזה, הפסיק להיות רק עוד מגמה מוטעית, אנטי-לניניסטית בשורות מעמד הפועלים והפך "לכנופיה מטורפת וחסרת כל מוסריות  של מחריבים, רמאים, מרגלים ורוצחים שפועלים על פי הדרכת הביון של מדינות זרות." (סטליו, 1937).

עם המעבר המתחלף הזה, הטרוצקיזם היה מחויב להתייחס למשפטי מוסקבה כאל "בימויים סטליניסטיים". היה מחויב להכריז כי במשפטים "כל ההתנהגות של הנאשמים כולה הוכתבה מההתחלה ועד הסוף, לא ע"י החשיבה והאינטרסים של עצמם, אלא ע"י האינטרסים של הכת השלטת. וקשירת הקשר המדומה, וההודאות, השיפוט תיאטרלי …, הכל היה מוסדר ע"י יד אחת ואותה היד" (טרוצקי, המהפכה הנבגדת, ע' 300).

לאור ההשתנות הזאת של הטרוצקיזם, זה בכלל לא מפתיע שוועדת דיווי מסודרת ע"י הוועדה האמריקאית להגנתו של לאון טרוצקי הצטרכה להכריז:

"הוועדה מצאה מן הראיות שברשותה כי ההריסות, העיקובים, והנזקים הנטענים נגד הנאשמים במשפטי מוסקבה ניתנים להסבר במונחים של חיפזון, אי-יעילות ועקיפת המטרה, ושהטיעונים של חבלה, הרס והסחה במה שנוגע לטרוצקי, עומדים ללא הוכחה ולא אמינים."

האשמות הנטולות כל יסוד הכלולות בציטוטים דלעיל מטרוצקי ומוועדת דיווי כבר נענו במידה מספקת ואין כל צורך להתעכב עליהם יותר. הציטוטים הוצגו כאן רק בכדי שאפשר יהיה להשוות אותם עם הכתובים המוקדמים של טרוצקי ולהיווכח שעם השינוי בשיטות הטרוצקיזם, עם המעבר לרציחות, חבלות, פעולות הרס והסחה, היה חייב להתרחש שינוי, וכן התרחש, בהערכה אצלו כלפי המשפטים.

משפטי מוסקבה ביסודם לא היו שונים מן המשפטים של שאכטי ושל המנשביקים. בכל המשפטים האלה הנאשמים הורשעו בחבלה וכן הלאה. בכל המשפטים האלה הנאשמים שאפו לשיקום הקפיטליזם והתנגדו לבניית הסוציאליזם בברה"מ. ההבדל היחידי בין המשפטים המוקדמים לבין משפטי מוסקבה התקיים ב-'הצלחות' שהושגו ע"י הנאשמים במשפטי מוסקבה בביצועם של הפשעים שלהם. ה-'הצלחות' שלהם מומשו בגלל שהם תפסו את העמדות החשובות בתוך המפלגה ובממשלה הסובייטית.

אולם התרחש שינוי בטרוצקיזם. מוקדם יותר הוא קיווה שהקשיים במטלה של בניית הסוציאליזם יגרמו לתוהו ובוהו ויובילו לנפילתה של הממשלה הסובייטית, ומכאן לפינוי הדרך בשביל הממשלה הטרוצקיסטית של כניעה ושל שיקום קפיטליסטי. זה לא התגשם. המפלגה הסובייטית, הממשלה והעם פטרו קושי אחרי קושי, והשיגו הצלחות כבירות במטלה של בניית הסוציאליזם. התחיל להיות ברור אפילו לעיוור, אפילו לטרוצקי, כי הממשלה הסובייטית לא יכלה להתמוטט ע"י תוהו ובוהו בתוך הארץ. הטרוצקיזם עמד בכך מול החלופה של פירוק הפעילות האופוזיציונית או זו של אימוץ פעילויות רצחניות, טרוריסטיות והרסניות כאמצעים להפלתה של הממשלה הסובייטית להרס "בברית אדוקה עם מרכזים זרים של הבורגנות". הוא, כמו הקודמים שלו, המנשביקים והמומחים הבורגניים, בחר בחלופה השנייה. הטרוצקיזם נהייה, באופן סובייקטיבי כמו גם אובייקטיבי, לנגד-מהפכני. נהייה לפלוגה קדמית של הבורגנות.

השינוי אילץ את הטרוצקיזם לגנות את המשפטים כ-'בימויים סטליניסטים' לטובת ה-"אינטרסים של הכת השלטת".

ביקורת מספר שש

הביקורת השישית הייתה שלא מתקבל על הדעת בשביל מרקסיסט (א) לאמץ את הטרור כאמצעי בכדי להשיג את השלטון ו-(ב) לכרות ברית עם כוחות אימפריאליסטיים על מנת להפיל את שלטונו של מעמד הפועלים.

תשובתנו היא שזה באמת לא מתקבל על הדעת בשביל מרקסיסט לעשות אחד משני הדברים האלה. אנחנו רק אומרים כי עם אימוץ של טרור וסיכום של "ברית עם מרכזים זרים של הבורגנות", הנאשמים חדלו מלהיות מרקסיסטיים. כאשר הם עמדו בתא הנאשמים לפני בית המשפט המהפכני הם עמדו שם לא כבולשביקים וכמרקסיסטים-לניניסטים אלא כעריקים מן המחנה של הבולשביזם, של המרקסיזם-לניניזם. הם עמדו שם כמהפכנים לשעבר אשר, באי-יכולתם להתמודד עם הבעיות שהועלו ע"י המהפכה, באי-יכולתם לעמוד באומץ בפני הבנייה של סוציאליזם בברה"מ, ברחו מן המחנה של הסוציאליזם, מן המחנה של המרקסיזם-לניניזם, והפכו לדגנרטים נגד-מהפכניים ללא תקנה. לא מרקסיסטים ובולשביקים, אלא עריקים מן המרקסיזם ועריקים מן הבולשביזם: זה הוא התיאור הנכון של הנאשמים במשפטי מוסקבה.

מי שאומר כי לא מתקבל על הדעת שהטרוצקיסטים והימנים בברה"מ אימצו את הטרור כאמצעי בכדי להשיג את מטרותיהם מין הדין שיגיד לנו איזו שיטה אחרת הייתה פתוחה בפני הטרוצקיסטים בשביל להשיג את השלטון, ביודעין כפי שאנחנו יודעים שהטרוצקיסטים היו לגמרי מנותקים מן המעמד הפועלים הסובייטי ושלא יכלו לגייס את מעמד הפועלים של ברה"מ מאחורי התוכנית שלהם של שיקום הקפיטליזם והתנגדות לבנייה של הסוציאליזם? התשובה היא שלא הייתה בנמצא כל שיטה אחרת בשביל הטרוצקיסטים מלבד טרור, חבלה ופעולות הרס, השיטות הרגילות של השרידים של מעמדות המנצלים במאבק שלהם נגד מעמד הפועלים. כמה טרוציקיסטים ומבקרים בורגניים אחרים של המשפטים מציגים את הכתובים של טרוצקי המכווינים נגד הטרוריזם. אבל הכתובים האלה, בהיותם שייכים לתקופה הצארית, אין להם כל ערך בהקשר שבדיון. תנו להם להסתכל על הכתובים של טרוצקי המשתייכים לתקופה מאוחרת יותר ותנו להם, אז, להסביר לנו את פירושם של המשפטים הבאים:

"הבירוקרטיה [כלומר המפלגה הבולשביקית] יכלה להיות מאולצת למסור את השלטון לתוך הידיים של חיל החלוץ של הפרולטריון [כלומר הכנועים הטרוצקיסטים והסוגדים לקפיטליזם] ע"י הכוח בלבד."

"ההלם החברתי הראשון, חיצוני או פנימי, מסוגל לזרוק את החברה הסובייטית המפוררת לחלקיקים אל תוך מלחמת אזרחים."

בנוגע להתייחסות להלם הפנימי, הוא המצביע לשום דבר אחר חוץ מרצח, חבלה ותוכניות להפיכת חצר. את זה קיבל אישור מעבר לכל ספק ע"י משפטי מוסקבה. בנוגע להלם חיצוני , זו היא התייחסות למתקפה זרה ואימפריאליסטית נגד האיחוד הסובייטי אליה קיוו הטרוצקיסטים, ואשר למענה הם עשו את ההכנות "בברית אדוקה עם מרכזים זרים של הבורגנות", כלומר בברית אדוקה עם הפשיסטים הגרמנים. גם זה קיבל אישור ע"י משפטי מוסקבה.

ועכשיו נעסוק בחלק השני של הביקורת הזאת: האם זה אפשרי בשביל סוציאליסטים לכרות ברית עם כוחות אימפריאליסטים בכדי להפיל המשטר של מעמד הפועלים? למרות שזה נכון שסוציאליסטים כנים – מרקסיסטים-לניניסטים – אינם יכולים לבצע לעולם פשעים נבזים שכאלה, ההיסטוריה נושאת עמה הוכחות כי פשעים כאלה יכולים בהחלט להתבצע ע"י עריקים של הסוציאליזם וע"י בוגדים של הסוציאליזם ושל המטרה לשחרור מעמד הפועלים. זה ידוע היטב, למשל, שמלחמת ההתערבות הנגד-מהפכנית נגד הרפובליקה הסובייטית הצעירה קיבלה את תמיכתם של ה-'סוציאליסטים' בארצות אימפריאליסטיות השונות אשר צבאותיהם לקחו חלק פעיל בתוקפנות נגד רוסיה הסובייטית עבור תכלית לגמרי לא אחרת מאשר לשקם את הקפיטליזם ע"י הפלת המשטר של מעמד הפועלים. עם זאת האנשים האלה, בעוד שהם מגישים את תמיכתם לבורגנות 'שלהם' נגד מעמד הפועלים של ארץ אחרת – תוך ביצוע בגידה נגד הפרולטריאט ותוך שהם שמים ללעג את האינטרנציונליזם הפרולטארי, הם עדיין קוראים לעצמם 'סוציאליסטים'. האמת היא שהם לא היו סוציאליסטים: הם היו סוציאל-אימפריאליסטים – סוציאליסטים במילים ואימפריאליסטים במעשים.

זה ידוע במידה שווה כי קרל קאוטסקי (Karl Kautsky), אשר זכה ליחס של תיאורטיקן מרקסיסטי ראשון במעלה לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה, הפך אחרי התדרדרותו [3] למסנגר ראשון במעלה למען ההפלה החמושה של השלטון הסובייטי. הבולשביזם, טען קאוטסקי, התדרדר ל-'בונפרטיות' ולכן דרש שההפלה החמושה שלו תזכה בתמיכה של כל הסוציאליסטים. עד לאותו זמן בו היטלר הגיע לשלטון, קאוטסקי המשיך לסנגר בעד התערבות אימפריאליסטית חמושה נגד האיחוד הסובייטי להפלת הבולשביזם. יפה, אם זה היה אפשרי לקאוטסקי, שהיה בזמנו הנציג המצוין ביותר של המרקסיזם האדוק, להתדרדר עד כדי כך שסנגר לטובת ההפלה החמושה של הממשלה הסובייטית, אז למה זה בלתי אפשרי עבור היוצר של "התיאוריה השמאלנית האבסורדית של המהפכה המתמדת", טרוצקי, אשר היה כל כך הרבה זמן נגד בניית הסוציאליזם בברה"מ (היות שלפי דעתו זה היה בלתי אפשרי לבנות את הסוציאליזם בארץ מפגרת בודדה) להתדרדר עד לנקודה של כריתת ברית עם הפשיזם למען הפלתו של המשטר הסובייטי? אין כל סיבה לשלול את האפשרות הזאת. אדרבא, קיימות כל הסיבות בשביל לסמוך על כך שזה אפשרי.

האם, יתר על כן, לא נאמר לנו ע"י טרוצקי וע"י העוקבים אחריו במאות של הזדמנויות כי תחת מנהיגותו של סטלין כל המפלגה התנסתה בהתדרדרות? תוך כדי הצהרה על ההתדרדרות של כל המפלגה הבולשביקית בשלמותה, הטרוצקיסטים וגורמים בורגניים אחרים ממשיכים באותה הנשימה להצהיר על האי-אפשרות התיאורטית בהתדרדרותם של הנאשמים בבתי המשפט הסובייטיים. איך זה אפשרי, הם שואלים, בשביל בולשביקים כדוגמת הנאשמים במשפטים להתדרדר ולפעול למען שיקומו של הקפיטליזם "בברית אדוקה עם מרכזים זרים של הבורגנות"? אנחנו עונים: בדיוק באותה דרך שבה מפלגה שלמה מתדרדרת. העמדה שלנו היא שבדיוק כמו כל מרקסיסט מהפכני, נגיד קאוטסקי, יכול להתדרדר ולהפוך לנגד-מהפכני, זה אפשרי במידה דומה גם בשביל מפלגה שלמה שמאמצת  ומתמידה במדיניות מוטעית. כפי שלנין הצביע: "אכן אפשר לומר כי כל טעות קטנה שמתמידים בה, מודגמת בלמדנות ו-'מובלת למסקנה ההגיונית לה', תצמח למפלצתיות". לכן, אין לנו וויכוח עם הטרוצקיזם על שאלת האפשרות התיאורטית של ההתדרדרות של מפלגה שלמה. האי-הסכמה בינינו מתקיימת בשאלה האם התדרדרות כזאת התרחשה במציאות במסגרת המפלגה הבולשביקית בהנהגת סטלין. אנחנו אומרים, בניגוד לטרוצקיזם, וביטחון שנובע מתוך ידיעה ומודעות שהעובדות הן לצדנו, כי לא רק שהתדרדרות כזו לא התרחשה, אלא גם שהמפלגה הייתה מספיק בריאה בכדי לנקוט בזמן בצעדים נגד אותם הפלגים אשר אכן הפכו רקובים ומנוונים, כלומר, הנאשמים במשפטי מוסקבה. הנאשמים הפכו לדגנרטים נגד-מהפכנים מכוון שהם התמידו 'בלמדנות' במצע המוטעה שלהם, בהתנגדותם לבניית הסוציאליזם, וכך, איך שבוחרין אמר, "ההיגיון של המאבק הוביל להיגיון של חוות דעת ולשינוי של הפסיכולוגיה שלנו, עד לנגד-מהפכנות של היעדים שלנו".

מכל מה שנימצא למעלה ניתן לסכם בבטחה כי זה אפשרי בשביל הסוציאליסטים להתדרדר, במיוחד בזמנים של קשיים גדולים ביותר עבור המהפכה. כאשר הגאות המהפכנית היא גבוהה והמהפכה מטאטא את כל מה שהוא ריאקציוני הצידה, זה קל בשביל כל אחד להיות מהפכני. בזמנים כאלה אפילו האנשים מוגי הלב והנסוגים ביותר מסוגלים לבצע נסים. אבל כאשר המהפכה נמצאת בקשיים, כאשר היא נמצאת בנסיגה (אף שהנסיגה היא רק זמנית), זה באמת קשה להיות מהפכן. בהתייחס להתנהגות לא-מהפכנית של טרוצקי בזמן תקופת ברסט-ליטווסק (Brest-Litovsk), כשהמהפכה הייתה בנסיגה זמנית, החבר סטלין אמר:

"המאבק הפרולטרי, בכל אופן, הוא לא התקדמות אחת ללא הפסקה, שרשרת של ניצחונות אחת ללא כל שבר. גם למאבק הפרולטרי את המבחנים שלו, את התבוסות שלו. המהפכן הכן הוא לא אחד שמציג אומץ-לב בתקופות של התקוממות מנצחת, אלא זה אשר, תוך כך שהוא לוחם טוב בזמן ההתקדמות המנצחת של המהפכה, מגלה אומץ כאשר המהפכה נמצאת בנסיגה, כשהפרולטריאט סובל בתבוסה; זה אשר לא מאבד את הראש ולא מפחד כאשר המהפכה נמצאת בייסורים של תהפוכות, כשהאויב זוכה בהצלחות; זה אשר לא הופך נתון לבהלה או לייאוש כשהמהפכה נמצאת בנסיגה. הסוציאליסטים המהפכנים השמאלנים נלחמו לא רע בתקופת אוקטובר, והם תמכו בבולשביקים. אבל מי לא יודע שהלוחמים ה-'אמיצים' האלה הפכו לאחוזי בהלה בתקופת ברסט, כאשר ההתקדמות של האימפריאליזם הגרמני הובילה אותם לייאוש ולהיסטריה. זאת היא עובדה עצובה אבל וודאית שטרוצקי, אשר נילחם טוב בתקופת אוקטובר, לא רחש אומץ, בתקופת ברסט, כאשר המהפכה סבלה תהפוכות ארעיות, בכדי לגלות מספיק איתנות ברגע הקשה ההוא ולהימנע מללכת בעקבות הסוציאליסטים המהפכנים השמאלנים. מעל כל ספק, הרגע ההוא היה רגע קשה; היה צריך להציג אומץ יוצא-דופן וקור-רוח שליו, בשביל לא להיכנס לחרדה, בשביל לסגת בזמן הנכון, בשביל לחתום על הסכם שלום מתוזמן היטב, בשביל להסיג את הצבא הפרולטרי אל מחוץ לטווח המכות של האימפריאליזם הגרמני, בשביל לשמור על המילואים של האיכרים ובשביל, אחרי שמשיגים בדרך זו את ההפוגה, להנחית מהלומה של כוחות מחודשים על האויב. למרבה הצער טרוצקי התגלה נטול אומץ זה ואיתנות המהפכנית ברגע הקשה ההוא.

"על-פי חוות דעתו של טרוצקי, השיעור העיקרי של המהפכה הפרולטרית מתמצה באוקטובר 'לא לפחד'. זו טעות, ההכרזה של טרוצקי מהכילה רק חלקיק של האמת על השיעור של המהפכה. האמת השלמה על השיעור של המהפכה הפרולטרית היא 'לא לפחד' לא רק כאשר המהפכה נמצאת בהתקדמות, אלא גם כאשר היא נמצאת בנסיגה, כאשר לאויב את היד על העליונה והמהפכה סובלת תהפוכות. המהפכה לא הסתיימה באוקטובר. אוקטובר היה רק את ההתחלה של המהפכה הפרולטרית. זה רע לפחד בזמן הגאות של ההתקוממות; אבל זה יותר גרוע לפחד כאשר המהפכה עוברת דרך מבחנים נוקבים אחרי תפיסת השלטון. להחזיק בשלטון למחרת המהפכה זה לא פחות חשוב מאשר לתפוס את השלטון." (סטלין, נאום שנימסר במליאת הקבוצה הקומוניסטית בוועדה האנגלית-סובייטית של המרכז לאיחוד המסחר, 19 בנובמבר 1924).

הטרוצקיסטים והימנים פחדו בזמן תקופת ברסט-ליטובסק, בזמן תקופת התנגדותם של הקולאקים למתקפה של הסוציאליזם, בזמן התקופה שבין שתי מלחמות העולם כאשר האיחוד הסובייטי, בהיותו הארץ הסוציאליסטית היחידה, התמודד עם הכיתור הקפיטליסטי והתקיים תחת איום רצוף של מלחמה ושל התערבות נגד-מהפכנית. הנאשמים במשפטי מוסקבה היו אנשים אשר תכונתם הבולטת הסתכמה בחוסר יציבות זעיר בורגנית אצלם – הם היו אנשים שנכנעו בפני הקשיים, שלא היו מסוגלים להתמודד ולפתור את הבעיות שהועלו ע"י המהפכה. נוסיף לזה את הפרוגראמה הלא נכונה שלהם ויש לנו את כל התנאים הנחוצים שיהפכו כל אחד לנגד-מהפכני. שנים מעטות היו כל מה שנחוץ בכדי להפוך את הנאשמים לנגד-מהפכנים בשלים עד תום.

אנשים, כדוגמת הנאשמים במשפטי מוסקבה, אשר חדלו מלהיות בולשביקים מהפכנים – מרקסיסטים-לניניסטים – ונהיו לדגנרטים נגד-מהפכנים גרושים מן המעמד הפועלים, אנשים אשר ממשו את הבגידה נגד מטרת השחרור של מעמד הפועלים, הם מסוגלים בהחלט לאמץ את הטרוריזם כאמצעי על מנת להשיג את יעדם של תפיסת השלטון ע"י הפלתה של הממשלה הסובייטית באמצעות מערכה של רציחות והתנקשויות וע"י הפיכת חצר.

ביקורת מספר שבע

הביקורת השביעית היא שקיימת סתירה בין המשפט של צינובייב-קאמנב שהתרכז בטרוריזם, ולשני המשפטים העוקבים שהתרכזו בברית של הטרוצקיסטים עם גרמניה ויפאן וקשירת הקשר לביתור של ברה"מ, וגם ההסחה, פעולות ההרס והחבלה בתעשייה. בהשוואה של משפט ציניבייב-קאמנב עם זה של פיאטקוב-ראדק, למשל, טרוצקי כתב:

למה הם [צינובייב, קאמנב והנאשמים האחרים במשפט צינובייב-קאמנב] לא אמרו אף מילה אחת על הדבר הכי חשוב, הברית של הטרוצקיסטים עם גרמניה ויפאן וקשירת הקשר לביתורה של ברה"מ? האם הם יכלו לשכוח 'פריטים' כאלה על הקשר? האם הם בעצמם, המנהיגים של המכונה מרכז, לא ידעו מה שהיה ידוע לנאשמים במשפט האחרון [משפט פיאטקוב-ראדק], אנשים מדרג משני? התעלומה ניתנת בקלות להסבר; הערבוביה החדשה נבנתה אחרי הוצאתם להורג של השישה עשרה, משך המהלך של חמשת החודשים האחרונים, כתשובה להדים הלא נוחים העיתונות העולמית." (טרוצקי, המהפכה הנבגדת, ע' 295-6).

ה-'תעלומה', חברים "ניתנת בקלות להסבר" ע"י העובדה שצינובייב וקאמנב רק חשפו את מה שהיה כבר ידוע ממקורות אחרים, הם רק הודו במה היה בלתי ניתן להכחשה מול העובדות המבוססות. זה בכל המובנים מהותי בהתנהגותם. בדצמבר 1934, סרג'יי קירוב, אחד מן המנהיגים הכי בולטים ואהובים של ה-מקא"ס(ב) נירצח. היריות נורו ע"י ניקולאייב. החקירה אל תוך הרצח של קירוב חשפה את חלק מהארגון של צינובייב-קאמנב, אשר לו השתייך ניקולאייב. החקירה ביססה את הקשר בין חלק של חברי הארגון הזה בצד אחד לבין קאמנב וצינובייב בצד השני. כתוצאה מכך קאמנב וצינובייב קיבלו על עצמם את ה-"אחראיות המוסרית" לרציחתו של קירוב. הם טענו כי הם לא הדריכו את ניקולאייב לרצוח את קירוב, אבל שהם היו מוסרית אחראים על רצח קירוב בגלל שהם יצרו כזו שנאה בחשיבתם של התלמידים שלהם כלפי המנהיגים של המפלגה – שנאה שהובילה לרציחתו של קירוב. ההסבר הזה התקבל ובהתאם נגזר דינם. רק מאוחר יותר, כתוצאה מחשיפתם של כמה קבוצות טרוריסטיות אחרות, נחשפה בשלמותה את ההשתתפות המלאה של קאמנב ושל צינובייב בהתארגנות של רצח וטרור. זה היה רק אז שהם מצאו את עצמם עוד הפעם בספסל הנאשמים על הפשעים שהם ביצעו. כל ההיסטוריה של קאמנב וצינובייב ממכישה כי הם הודו רק במה שכבר היה ידוע לרשויות החוקרות: לא יותר ממה שהיה כבר ידוע. הם היו מודעים בכך שהולכים למות בגלל הפשעים שלהם. הם רצו בכל זאת להשאיר שלם מאחוריהם את הארגון מזימתי שלהם כך שיתר הקושרים יוכלו להשלים הכוונות התכליות שלהם. זו היא הסיבה בגללה הם "לא אמרו אף מילה אחת על הדבר הכי חשוב, הברית של הטרוצקיסטים עם גרמניה ויפאן וקשירת הקשר לביתור של ברה"מ". זה הוא איך ש-"התעלומה ניתנת בקלות להסבר". בוודאי שכל זה הוא בהתאם לקיום של קשירת הקשר, אשר רוחבו המלא נחשף רק דרך צעד-אחרי-צעד כתוצאה של חקירה שקדנית וזהירה ביותר. אילו המקרה היה כרוך במזימה מפוברקת ע"י ה-OGPU {מינהל פוליטי לביטחון פנים של מדינת האיחוד הסובייטי – אנג'לו (דירקטוריון של משטרה כלל-ארצית, כלומר, לא מחולקת מקומית, לדוגמת ה-FBI האמריקאית)}, שום דבר היה מונע מלהוסיף במשפט של צינובייב-קאמנב את ההרשעה של ברית עם גרמניה ויפאן. שום טיעון כזה הועלה נגד הנאשמים במשפט הראשון מכוון שבזמנו לא היו כל ראיות אשר רמזו על ברית אשר כזו. רק מאוחר יותר, הקיום של הברית הזו נהיה אכן ברור. לכן הטיעון באשמה הזאת הועלה במסגרת המשפט השני והשלישי.

ביקורת מספר שמונה

הביקורתיות השמינית מציעה שהיו שלושה 'פגמים' במשפטי מוסקבה אשר 'בזים' בכל הראיות הוצגו שם. הקיום של ה-'פגמים' האלה ניטען ע"י טרוצקי. הבה וניבחן אותם.

(א) הולצמאן, אחד הנאשמים במשפט של צינובייב-קאמנב, הודה שהיה לו פגישה ארוכה עם טרוצקי במלון בריסטול בקופנהגן. טרוצקי נאחז בהודאה הזו כפי שטובע נאחז בקש וצועק כי המשפטים הם מזויפים. למה? כי "כך זה קרה", אומר טרוצקי,"שהמלון בריסטול גולח מן הייסוד ב-1917. ב-1932 המלון הזה התקיים רק כזיכרון שופע חיבה." במילים אחרות ה-OGPU (אשר על פי טיעוני טרוצקי הכתיב לנאשמים את תוכן ההודאות שלהם עד לפריטים הקטנים ביותר) היה כל כך מגושם שהכריחו את הולצמאן להודות על פגישה עם טרוצקי במלון שלא היה קיים.  איזה שטויות! העובדות הן כדלהלן:

מול תחנת הרכבת לא היה אף מלון בריסטול בזמן של הפגישה. במקום עמד שם מלון גראנד סנטראל. באותו הבניין, שבחלקו היווה את המלון גראנד סנטראל, היה גם בית-קפה בריסטול. בזמנו היה אפשרי להיכנס למלון דרך בית הקפה בריסטול. לכן זה מאוד סביר כי הולצמאן בלבל את קפה בריסטול עם המלון גראנד סנטראל.

מלבד זאת, לאור התעקשות טרוצקי שההודאות היו תכתיבים של ה-OGPU על הנאשמים, הציון הבא של טרוצקי מתגלה מוזר, בלשון המעטה:

"הולצמאן, כפי הנראה, הכיר את המלון בריסטול מתוך זיכרונות ההגירה שלו לפני זמן רב, לכן העלה את שמו."

במילים אחרות, בעוד שהוא מסביר פנים ל-OGPU באמצעות התנדבות של הודאה מזויפת, הולצמאן טעה בנוגע לשם, במילים אחרות, ההודאה לא הוכתבה על-ידי ה-OGPU.

אילו ה-OGPU היה אחראי על התסריט, לא היה בכלל קשה עבורו למצוא את השם המציאותי של המלון. לכן, המסקנה היחידה שאנחנו יכולים להסיק היא זו שלהולצמאן אכן הייתה פגישה עם טרוצקי במלון גראנד סנטראל – שם שהתבלבל אצלו עם קפה בריסטול.

(ב) ה-'פגם' השני מיוחס לנסיעה של פיאטקוב לפגישה עם טרוצקי באוסלו ב-1935, במסגרת של תכנון מיוחד שהוגש על-ידי הממשלה הגרמנית. הועלה הטיעון שזה לא יכול היה להתרחש כי אף לא מטוס זר אחד נחת באוסלו בדצמבר 1935. זה אפשרי יותר שהפשיסטים – אשר שיכלו להנחית מאות מטוסים בצפון ספרד על אפה וחמתה של הביקורת המופלת על-ידי הוועדה למניעת ההתערבות {וועדה אחראית ליישום של הסכם אי-התערבות בינלאומי של אוגוסט 1936 – ממשלת גרמניה הצטרפה אחרונה להסכם זה ב-24 באוגוסט –, הסכם שנועד להפסיק גם את הספקת הנשק לצדדים המעורבים במלחמת אזרחים של ספרד} בספרד – הצליחו להסתיר את ההנחתה ואת ההמראה של מטוס זר אחד, מאשר שפיאטקוב ובוכאריסטב (BUKHARISTEV, כתב של עיתון איסבסטיה בברלין, שהופיע כעד במשפט ונתן עדות מפורטת על עובדות הנסיבתיות בהקשר הנסיעה הזאת) לקחו על עצמם את זיוף האישום.

(ג) ה-'פגם' השלישי והאחרון מתייחס לעובדה בעדות של אחד מעדי המשפט, רום (ROMM), עוד כתב של עיתון איסבסטיה, שנשא את התכתובת בין טרוצקי לראדק. רום העיד כי נפגש עם טרוצקי בסוף יולי 1933 משך 25 דקות ביער בולון [בצרפתית: בואה דה בולון – Bois de Boulogne] (בפריז). טרוצקי חתר לבזות את המשפטים באומרו כי השתהה ברויאן {כשלוש מאות קילומטר מפריז} לכל אורכו של חודש יולי, וכי משך השתהותו ברויאן פגש שני חברים במפלגת העבודה העצמאית של בריטניה [British Independent Labour Party], ג'ון פאטון [John Paton] ו-צ'. א. סמית [C. A. Smith], אשר, שניהם בוודאי, אישרו כי ראו את טרוצקי ברויאן משך יולי. אין לנו כל צורך בהטלת ספק שהו על טענת טרוצקי כי השתהה משך חודש יולי 1933 ברויאן וכי שם הוא נפגש עם פאטון וסמית. אנחנו סך-הכול  שואלים: האם לא היו בנמצא רכבות או אמצעי תחבורה אחרים שאיפשרו לטרוצקי לנסוע מרויאן ליער בולון? טרוצקי יכול היה בשקט להשהות ברויאן משך יולי ויוכל היה גם לפגוש, כפי שהוא פגש למעשה, את רום (בעל עדות שעליה אין לנו כל סיבה להטיל ספק שהו) ביער בולון.

ככה ניתן לראות שבבדיקה מעשית, שלושת ה-'פגמים' נעלמים. הניסיונות על-ידי הטרוצקיסטים ועל-ידי מבקרים בורגניים אחרים, למען ביזוים של המשפטים באמצעות נעילתם על ה-'פגמים' האלה, נכשלו עלובים.

ביקורת מספר תשע

הביקורתיות האחרונה אומרת כי טרוצקי, שבהתבטאויותיו הציבוריות גינה בתדירות את הנאשמים במשפטי מוסקבה, לא היה במקביל יכול אולי לשתף פעולה איתם, כפי שנטען שפעל.

בביקורת הזאת, יש לכסות שתי נקודות: אחת מהן היא בעלת אופי היסטורי ולשנייה אופי טקטי. בנוגע לצד הטקטי שלה, דיחוי פתאומי של כל ביקורתיות מצידו של טרוצקי נגד הנאשמים היה מעלה חשדות אצל הסמכויות הסובייטיות; לכן היה נחוץ עבור טרוצקי להמשיך ולמתוח ביקורת על הנאשמים בזמן שלמעשה השיתוף-פעולה איתם ממשיך להתקיים. היה נחוץ עבורו בכדי להסיח את הדעת ולבלבל את תשומת ליבן של הסמכויות הסובייטיות ולגרום להן שיאמינו כי אף ברית אפשרית לא יכולה הייתה להתקיים בין טרוצקי לבין הנאשמים.

בנוגע לצד ההיסטורי של הביקורתיות הנדונה, טרוצקי היה ידוע במנהגו להקמת גושים מורכבים מכל מיני אנשים שהשתלח בהם בתקופות מיידיות לפני הקמתם של אותם הגושים[4]. ניקח את המקרה של הוקעת ראדק של טרוצקי וההקמה העוקבת של גוש ביחד עם ראדק על-ידי טרוצקי. במתן הערכה שרכש כלפי ראדק בשנת 1918, טרוצקי אמר לוועדת דיואי:

"הוא [ראדק] היה פעיל משך זמן מסוים [ב-1918] בקומיסריאט לענייני חוץ {משרד החוץ}, אבל הדיפלומטים טענו שהיה בלתי-אפשרי להגיד משהו בנוכחותו, מכוון שלמחרת היום זה היה ידוע לכל העיר. העברנו אותו מיד …"

זה היה משטרוצקי חשב על ראדק ב-1918. אף-על-פי-כן, הערכה הזאת על ראדק לא מנעה מטרוצקי לעבוד תוך שתוף-פעולה אדוק עם ראדק מ-1925 עד 1928. מדוע חייבים להכריז אחרי 1931 על שתוף-פעולה אדוק כזה בין השניים כבלתי-אפשרי?

ניקח דוגמא אחרת: הוקעת צינובייב וקאמנב של טרוצקי וההקמה העוקבת לה של גוש ביחד איתם. כבר צוין כי ב-1924, ב-לקחי אוקטובר {www.marxists.org/hebrew/Trotsky/1924/BP-LESSO.htm} שלו, טרוצקי הוקיע {על ש-זלזלו באופן מחפיר בכוחות המהפכה} את זינובייב וקאמנב כגורמים מסוכנים של האגף הימני, שהיו אשמים התנדנדות וחוסר יציבות בערב מהפכת אוקטובר. אבל זה לא מנע ממנו להקים ברית אדוקה איתם מעט מאוחר אחר כך. אז מדוע חייבים להציג את הוקעת טרוצקי נגד צינובייב וקאמנב ב-1928 כמשוכה בלתי ניתנת לדילוג מאוחר יותר לעבר הקמתה של ברית אדוקה בין טרוצקי, מצד אחד, לבין צינובייב וקאמנב, מן הצד השני? ומה שחל בנוגע לראדק, קמנב וצינובייב, במידה שווה, חל גם בנוגע לבוחרין וריקוב. המחלוקות של טרוצקי עם האחרונים נעלמו ברגע שאימץ עמדה על הקולקטיביזציה – עמדה שלא הייתה שונה מעמדתם הם. ככה, שוב, הם כולם התאחדו באופוזיציה משתוללת נגד המפלגה הבולשביקית.

טרוצקי גמר תמיד בהקמת בריתות וגושים עם אנשים שגינה לפני כן בעבר המיידי. בריתות אלו היו תמיד חיוניות לאופוזיציה משתוללת של טרוצקי נגד המפלגה הבולשביקית. הוא היה, לכן, חייב לגמור בהקמת גושים עם אנשים שהיו בעצמם, במידה שווה, באופוזיציה משתוללת נגד המפלגה הבולשביקית, אפילו אם גינה אותם לפני כן. האופוזיציה המשתוללת של כל האנשים האלה, כולל טרוצקי, הייתה הגורם הקובע שקיבץ אותם יחד, למרות כל המחלוקות בינם לבין עצמם, והייתה הגורם הקובע שהוביל אותם להשים בצד את מחלוקותיהם. כל ההיסטוריה של הטרוצקיזם מזמן הגוש של אוגוסט, ועוד קודם, מספקת אשרור לאמת הזאת בהבאה צחה.

'הסברים' של הבורגנות על המשפטים

אם לא התחוללה אף קשירת קשר, אף קונספירציה נגד המשטר הסובייטי, כפי שניטען על-ידי הטרוצקיסטים ועל-ידי מבקרים בורגניים אחרים של המשפטים, אז מדוע, למרות זאת, המשפטים האלה נערכו בכלל? בהקשר זה, כפי שכבר רק ניתן לצפות מראש, ה-'הסברים', המועלים על-ידי הטרוצקיסטים וסנגורים אחרים של טרוצקי, הם מגוונים:

'הסבר' ראשון

ה-'הסבר' של טרוצקי לסיבת המשפטים היה שנערכו בכדי להכפיש אותו אישית ולהכפיש את 'האינטרנציונל הרביעי'. במילים אחרות, לא היה אף קשירת קשר נגד המשטר הסובייטי, לא הייתה אף אופוזיציה בברה"מ, טרוצקי לא קשר אף ברית עם הפשיסטים, וגם לא היה לו אף קשר עם הנאשמים. לנאשמים לא הייתה אף פעם מעורבות שהי בהרס, הסחה, טרוריזם ורצח, אלא עשו את עבודתם כקומוניסטים טובים; ובכל זאת, הממשלה הסובייטית החליטה לעצור אנשים בעמדות רשמיות גבוהות – סגני שרים של התעשייה, ראשי ממשלות של רפובליקות לאומיות, דיפלומטים וכן הלאה בכדי לשפוט אותם. למען מה? רק במטרה 'להילחם' בטרוצקי ולהכפיש את 'האינטרנציונל הרביעי'. כפי שג'. ר. צ'מפבל (John Ross Campbell) רק הדגיש:

"כמו כן אפשר גם לטעון כי המשפטים האלה נערכו במטרה להכפיש את ליגת הרוגבי הדרומית ואת הנבחרת הרוגבי של האיחוד. האם אי פעם הייתה כזאת דיספרופורציה קיצונית בין האמצעים לבין המטרות? המכבש הבולשביקי הותנע לפיצוחו של בוטן." ('מדיניות סובייטית וביקורות שלה' – 'Soviet Policy and its Critics' עמוד 269).

'הסבר' שני

גם נטען על-ידי הטרוצקיסטים ומשמיצי בורגנים אחרים נגד סטלין שסטלין הבטיח לעולם הבורגני כי הוא ישקם את הקפיטליזם בברה"מ ושהוא ביים את משפטי מוסקבה בכדי לתת הוכחה על הכנות שלו כלפי הבורגנות האימפריאליסטית.

לא צריך להרהר על כך יותר מרגע בכדי להבחין הבלותו של 'הסבר' זה, בכדי להבחין בכך ש-'הסבר' זה יכול לעלות מתוך השמצה זדונית. מכוון שאיזה הבטחה יכול לקבל העולם הבורגני ממשפט ומהוצאה להורג (ברוב המקרים) של אותם האנשים שלא האמינו אף פעם באפשרות לבנות את הסוציאליזם, שהתנגדו לבניית הסוציאליזם בברה"מ? איזה הבטחה מהמשפט של הנאשמים, תחת אשמה של ברית עם הפשיזם במטרה לפרק את האיחוד הסובייטי ולהפיל את המשטר הסובייטי לפילוס שיקומו של הקפיטליזם, יכולה לצמוח לעולם הבורגני? צריך רק לעלות את השאלות האלה בכדי להבחין במגוחכות גמורה של 'הסבר' זה ובטיפשות קיצונית של אלה אשר העלו אותו.

'הסבר' שלישי

גם נטען שהמשפטים בוימו במטרה להסיח את תשומת הלב של העם הסובייטי מהקשיים הכלכליים העומדים בפני הממשלה הסובייטית ובמטרה להסביר את הקשים האלה. 'הסבר' זה הועלה על-ידי וועדת דיואי במונחים הבאים:

"הוועדה מצאה כי המסקנה המתבהרת כבלתי נמנעת היא שכתבי האישום וההודאות מתוך הסדרה של המשפטים המפורסמים בהרחבה נגד המשטר, הותוו {נקבעו} בכל מקרה על-ידי הקשיים הפנימיים, הכלכליים והפוליטיים הנוכחים … של האיחוד הסובייטי. במילים אחרות, המשפטים לא היו באמת פליליים אלא פוליטיים."

הוועדה לא לקחה אף עובדה בנוגע לתנאים כלכליים השוררים באיחוד הסובייטי משך השנים 1936-38. אלה היו שנים של צמיחה כלכלית עצומה (על אף ההרס והחבלה) ושל שגשוג כזה שהעם הסובייטי אף פעם לא התנסה בו. עד 1936, הקולקטיביזציה מומשה בהצלחה. כל הארץ השתנתה מהיותה ארץ חקלאית והפכה לארץ תעשייתית. רמת המחייה ותנאי העבודה הפכו להרבה יותר טובים מאשר בכל ההיסטוריה כולה של רוסיה. האבלה חוסלה ולכל אחד ואחת היה או הייתה הזכות (בחוקה של סטלין) המובטחת לעבוד. הועלתה התרבות בקרב העם הסובייטי כולו. אלה הן העובדות. על-ידי התעלמות גמורה מן העובדות האלה, בהקשר זה, הוועדה של דיואי רק הכריזה על בורות בולטת של עצמה כאשר רמזה על קשיים כלכליים שכביכול עמדו בפני המשטר הסובייטי. למעשה, אמירת הבורות הזאת מסתכמת בכך שבדיוק באותו הזמן בו הממשלה הסובייטית סיפרה לעם הסובייטי על גאוות ההישגים של הבנייה הסוציאליסטית, באותו הזמן הייתה עסוקה בלביים את המשפטים ה-"פוליטיים" של אנשים "חפים מפשע" על מנת להסביר את "הקשיים הפנימיים, הכלכליים והפוליטיים הנוכחים" שעמדו בפניה. זה ממש ג'יבריש מושלם.

'הסבר' רביעי

'הסבר' זה הוא שהמשפטים "גם שימשו את כוונת הביורוקרטיה בהסחת תשומת ליבו של הפרולטריון הסובייטי והעובדים באדמות קפיטליסטיות מיסודות הבגידה במעמד הפועלים הספרדי על-ידי המנגנון הסטליניסטי" (שאחטמן, הטרוצקיסט האמריקאי).

שרחטמן כתב את השקר הזה ב-1 בנובמבר 1936, כלומר, אחרי שברה"מ הודיע כי היא לא מחויבת עוד להסכמי הלא-התערבות, ואחרי שהיה ברור לכל אחד כי האיחוד הסובייטי הגישה תמיכה כנה[5] למאבק העם הספרדי נגד הפשיזם.

חוסר בזמן מונע מצידי לדון עכשיו בשאלה הספרדית, לה אחזור במועד אחר כאשר אהיה מסוגל להראות לא רק את הסיוע הממשי שניתן על-ידי האיחוד הסובייטי למאבק ולגבורה של העם הספרדי, אלא גם להראות ולחשוף את ה-"סיוע" הניתן על-ידי הטרוצקיזם[6]. עכשיו מספיק לומר שבזמן שהאיחוד הסובייטי היה עסוק במתן תמיכת אחים נדיבה ובלתי נשכחת, הן חומרית והן פוליטית, לעם הספרדי, הטרוצקיסטים היו עסוקים להנחית מתקפה מתורפת נגד האיחוד הסובייטי, נגד הסוציאליזם באיחוד הסובייטי, והיו עסוקים בלערער את תמיכתם של "העובדים באדמות קפיטליסטיות" לטובת האיחוד הסובייטי, דהיינו, לטובת הסוציאליזם.

'הסבר' חמישי

ה-'הסבר' האחרון {לסיבת המשפטים} הוא ש-"כל מהפכה אוכלת את בניה". ראקובסקי, בנאום המסכם שלו, הנחית מהלומת קטל על ההסבר ההיסטרי-מדומה הזה שהועלה על-ידי אינטלקטואלים (אינטליגנציה, זה נכון יותר) בורגניים. ברצוני, חברים, לסיים על-ידי ציטוט של הערות ראקובסקי על ה-'הסבר' הזה, כי לא זו בלבד שהן מנחיתות מכת מוות על ה-'הסבר' המלאכותי הזה, אלא שהן מהוות את ההסבר המציאותי של משפטי מוסקבה. הינה מה שראקובסקי אמר:

"זה מצחיק, זה אנאלוגיה {הקבלה} ללא ביסוס. המהפכות הבורגניות הן באמת נגמרו – תסלחו לי אם אני מצטט כאן מספר טיעונים עיוניים שהם, בכל אופן,  בעלי משמעות בהקשר הנוכחי – המהפכות הבורגניות באמת נגמרו בכך שהן אכלו את הבנים שלהן מכוון, שאחרי הניצחונות שלהן, הן דיכאו את בני בריתן בקרב העם, הן דיכאו את בני הברית המהפכניים של השמאל.

"אבל המהפכה הפרולטרית, המהפכה של המעמד שהוא מהפכן עד הסוף, כאשר זה נוגע לאלה שמרקס כינה 'שיטות נקם פלבאיות (של אספסוף)', זה לא נוגע לגורמים מתקדמים, זה נוגע לאלה שמכשילים את המהפכה, או לאלה אשר, כמונו, היו ביחד עם המהפכה הזאת, צעדו ביחד איתה למשך זמן מסוים, ואחר כך דקרו אותה בגב." (משפט הגוש האנטי-סובייטי  של הימנים והטרוצקיסטים, ע' 760).

אין צורך בלהוסיף שום דבר יותר ממה שנאמר עד כאן. זה כל מה שאני מבקש להגיד, חברים.

הערות


[1]    כאן מתווסף עוד חלק מכריע של עדויות, המוענק ע"י עוד מהנדס אמריקאי, ג'ון סקוט (John Scott), אשר עבד משך כמה שנים במאניטוגורסק (Magnitogorsk). סקוט לא היה קומוניסט. למעשה הוא היה מבקר הבולשביזם והוא אמר את זה. זה רק מוסיף משקל לדיווח שלו, שנמצא בספרו 'מאחורי האוראלים' (Beyond the Urals). לדיווח של סקוט על חייו בזמן שעבד ביוזמה הענקית הזאת, של התשלובת במאניטוגורסק, יש משמעות עצומה, מאפשרת לקלוט את הממדים הכבירים של מטרת הבנייה הסוציאליסטית מול ההתנגדות מצדם של גורמים מעמדיים עוינים וזרים, כמו החבלנים והמחריבים של הנגד-מהפכנות המובהקת שחדרו אל תוך המערכת הסובייטית באמצעות מומחיות, חוכמה, דינמיות, ועבודה קשה, בהסוואתם כפרולטרים – ככה שהצליחו לתפוס עמדות גבוהות של אחראיות ושל סמכות במפלגה, בממשלה והמנהל הכלכלי.

הדיווח של סקוט גם חושף שרוב הנגד-מהפכנים האלה היו באופן מעשי מרגלים של כוחות האימפריאליסטיות השונות. זה היה לפעמים קשה – כי כאלה היו התנאים הרווחים – להבדיל בין נגד-מהפכנים מודעים, בצד אחד, לבין בירוקרטים מושחתים, בצד השני. הנה מה יש לומר לג'ון סקוט על מאניטוגורסק:

"שבצ'נקו היה ב-1936 המנהל של בתי-חרושת לגז עם אלפיים עובדי תעשייה. הוא היה איש זעפן, נמרץ ביותר וגאה, לעתים תכופות גס וחצוף. למרות זאת, שבצ'נקו לא היה מנהל רע. העבדים כיבדו אותו ומיהרו לציית להוראותיו. שבצ'נקו הגיע מכפר אוקראיני קטן. ב-1920, כשצבא הלבן של דניקין היה כובש את האזור, שבצ'נקו הצעיר – הוא היה בן 19 בזמנו – גוייס כאיש המיליציה. מאוחר יותר, דנקין נידחק אחורה והצבא האדום לקח בחזרה את אזור. שבצ'נקו הובל ע"י יצר השימור העצמי בכדי להתחמק מחלקו {במיליציה של דנקין} ולהגר לאזור אחר בארץ, איכן מצא עבודה בבית חרושת אחד. תודות למרץ שבו, איש המיליציה לשעבר ומסית לפוגרומים, עבר במהירות שינוי מדהים לנושא במשרה ציבורית איגוד מקצועית עם איכויות מבטיחות. בהציגו לראווה התלהבות פרולטרית גדולה, הוא פעל טוב ולא היסס  אף פעם לנצל כל הזדמנות לקדם את הקריירה שלו, על חשבון החברים שלו במידת הצורך. ואז הצטרף למפלגה, למוסד למנהלים האדומים, השיג תפקידים חשובים שונים בפסגת האיגוד המקצועי ונישלח לבסוף ב-1931 למאניטוגורסק כסגן מנהל הבנייה.

"ב-1935 הגיע עובד מאיזה כפר באוקראינה והתחיל לפרוס מידע על הפעילויות של שבצ'נקו ב-1920. שבצ'נקו שיחד אותו וסידר לו תפקיד טוב. אבל הסיפורים כבר השרישו שורשים.

"ערב אחד, שבצ'נקו ארגן מסיבה חסרת-תקדים במאניטוגורסק. בעל הבית והחברה שלו אכלו ושתו אלכוהול משך כל הלילה ומשך חלק מכובד גם של הלילה למחרת היום.

"לילה יפה אחד, שבצ'נקו פוטר, ביחד עם תריסר כפופים ישירים אליו. 15 חודשים לאחר מכן, שבצ'נקו נישפט ונגזר לדין של 10 שנות עבודות פרך.

"שבצ'נקו היה חצי-בנדיט, אופורטוניסט, חסר יושר ונעדר כל נקיפות מצפון. לשאיפות שלו לא היה כל עניין משותף שהוא עם שאיפותיהם של מייסדי הסוציאליזם. אף על פי כן, הוא בטח לא היה מרגל בשירות יפאן כפי שהשופטים טענו. לא היה לו כל כוונה טרוריסטית כלפי הממשלה ונגד מנהיגי המפלגה. לסיכום, הוא לא גרם את הפיצוץ. [ההתייחסות כאן היא לפיצוץ שהתרחש ב-1935 והרג ארבע פועלים].

"החבורה של שבצ'נקו הייתה מורכבת מ-20 אנשים בערך. כולם סבלו עונשים כבדים. כמה מהם היו גם אופורטוניסטים ובוסים של תעשייה. אחרים היו באמת נגד-מהפכנים רודפים בכוונה אחרי כל אפשרות לפעול למען הפלתה של הממשלה. אבל אחרים היו פשוט מספיק חסרי מזל בכדי לעבוד תחת הוראות של בוס שהגיע לידי כך שמשך את תשומת ליבם של ה-ק-ג-ב. ניקולאס מיכאלוביץ' אודקין, עמית אחד של שבצ'נקו, היה הזקן במשפחה אוקראינית. הוא הרגיש כי אוקראינה נכבשה ושהשליטים החדשים שלה מובילים אותה לחורבן. הוא חשב כי השיטה הקפיטליסטית טובה יותר מהסוציאליזם. ייתכן כי הוא היה איש שעזר לגרמנים ל'שחרר' את אוקראינה ב-1941. גם הוא הורשע ל-10 שנות עבודת פרך." (סקוט, מתורגם מחדש על-ידי ההוצאה הצרפתית-שוויצרית בשם Au delà l'Oural – עריכהMarguerat, Lausanne, 1945,  –, היות ולא ניתן להשיג את המקור בזמן הנוכחי – עמודים 170 עד 175).

יותר הלאה:

"רבים היו הבירוקרטים שהתחילו להתייחס ברצינות לעבודתם בזמן הטיהורים. נושאי משרות ציבוריות, מנהלים, אנשים שקודם לא הגיעו אף פעם לעבודה לפני השעה 10, הגיעו שם ב-4.30 בבוקר. לפני כן הם לא דאגו אף פעם בנוגע לטעויות, תלונות או קשיים. עכשיו, מהשעות המוקדמות של הבוקר ועד רדת החשיכה, הם התייצבו במקומותיהם. בלהיטות כנה הם התחייבו לדאוג להשלמת התוכנית, לחסוך, לקדם את טובתם של עובדיהם." (שם, ע' 189).

"אלקסיי איבנוביץ' פושנוב, ראש ה-ק.ג.ב. ב-מאניטוגורסק ב-1937, הוא עצמו נעצר ב-1939. הוא הואשם בלהט יתר בטיהור של תושבי הכפר …" (שם, ע' 189).

סקוט מעורר עניין נוסף בתכונה (רחוקה מלשאת עימה 'גורם שלילי', כפי שאנחנו מכוונים להבין מתוך התעמולה האימפריאליסטית) אשר, בהתפתחותה, גילתה שהטיהורים גילמו התגייסות פוליטית רחבה של ההמונים במיליונים שלהם; חיזקו את התודעה האנטי-אימפריאליסטית והאנטי-פשיסטית של מעמד הפועלים; אילצו את הבירוקרטים לשפר את עבודתם; תרמו להשתבחותה של היעילות ולהגברתו של פריון העבודה. בעצם, ניכר מתוך הדיווח של סקוט כי הטיהורים היו חלק בלתי נפרד בעוצמת ההכנות של ההמונים לקראת היערכותם להתנגדות משך המלחמה שאז איימה להתרחש – דבר השולל את הטיעון של חרושצ'וב, של הטרוצקיסטים ושל ליצנים ללא ספור אחרים שסטלין לא הכין את הארץ לקרת המלחמה הממשמשת ובאה. הנה סקוט:

"התפוקה בכלל גברה בין 1938 לבין 1941. בסוף 1938 גורמי הטיהורים שפעלו לרעה נעלמו מבחינה מעשית. התעשיות של מאניטוגורסק ייצרו כמות גדולה מן הקיבולת שלהן. בכל בתי החרושת כל פועל היה מודע במתיחות אשר, מאז מינכן, שררה בכל ברה"מ כולה. 'המתקפה הקפיטליסטית נגד האיחוד הסובייטי אשר הייתה בהכנות משך שנים תשתחרר בכל רגע', היה המשפט החוזר ברדיו, בעיתונות, אצל המורים, הנואמים, המפלגה, האיגודים. כל שנה הוכפל תקציב הביטחון הלאומי. נערך אחסון של מלאי ענקי בנשק, מכונות, דלק ומזון. הצבא האדום גדל מ-2 מיליון חיילים ב-1938 עד ל6 או 7 מיליון באביב 1941. בתי החרושת באוראלים, במרכז אסיה ובסיביר שייצרו קטרים וקרונות והמבנים המכאניים עבדו קצב יותר נמרץ. כל זה ספג את הכמויות המעטות של עודפי הייצור, מהם העובדים התחילו ליהנות בתקופה שבין 1935 ל-1938, בצרכים כמו אופניים, שעונים, מערכות רדיו, ומזון טוב יותר." (שם, ע' 242).

"ב-1942, האזור התעשייתי של האוראלים הפך ללב של ההתנגדות הסובייטית. המכרות של האזור הזה, בתי החרושת שלו, תחנות הרכבת שלו, השדות שלו והיערות שלו סיפקו לצבא האדום חומרים צבאיים בכמות אדירה, כמו כן, גם כל המצרכים החיוניים בשביל לתחזק את הדיוויזיות המונעות של סטלין. בדיוק במרכז של רוסיה הענקית, שטח של 800 קילומטרים מרובעים הכיל עושר עצום של ברזל, פחם, נחושת, אלומיניום, עופרת, אזבסט, מגנזיום, אשלגן, זהב, כסף, פלטינה, אבץ ונפט. לפני 1930, האוצר הזה היה בקושי מנוצל. משך עשר השנים לאחר מכן, ניבנו בתי חרושת. הן התחילו מייד בתפקוד. כל זה התרחש תודות לתבונה הפוליטית של יוסף סטלין, להתמדה ולנחישות שלו. הוא התגבר על כל ההתנגדויות על מנת ליישם את הפרוגראמה שלו למרות ההוצאות הענקיות והקשיים הבלתי רגילים. הוא רצה, מעל הכול, ליצור תעשייה כבדה בעלת עוצמה. הוא מיקם אותה באוראלים ובסיביר, במרחק של אלפי קילומטרים מהגבול הקרוב ביותר, הרחק מהישג-ידיו של האויב. יתר על כן, רוסיה לא תהייה עוד מחויבת לאף עוצמה זרה שהי, למעשה, תודות כל מוצרים שלה, גומי, כימיקלים, מכשירים , טרקטורים, וכו'. היא תייצר כל הדברים האלה בעצמה, ובכך תבטיח את עצמאותה הטכנית והצבאית ללא תלות שהי.

"בוחרין והרבה בולשביקים אחרים לשעבר לא היו בדעה דומה. לפני התחלת יישומה של פרוגראמה התיעוש הנועזת הזאת, הם רצו להבטיח את הספקת המצרכים לעם. אחד אחרי השני, המתנגדים האלה נאלצו לתבוסה. השקפתו של סטלין נחל ניצחון. ב-1932, 56% של ההוצאות הלאומיות עבר למלאי הנועד לכסות את ההוצאות הענקיות האלה. זה היה מאמץ ממוני יוצא מן הכלל. בארה"ב, משך תקופה של 70 שנה לפני כן, הושקעו רק 12% מתוך ההכנסה הלאומית השנתית לטובת המפעלים התעשייתיים הגדולים. יותר מזה, רוב ההון סופק על-ידי אירופה בזמן שכוח העבודה הגיע מסין, אירלנד, פולין, ועוד. התעשייה הסובייטית נבנתה למעשה ללא הון זר." (שם, עמודים 244-5).

לפנינו עוד התווספות עובדתית לחשיפת החדירה ברמה הכי הגבוהה אל תוך המנגנון הסובייטי של נגד-מהפנים, אשר, בעוד ממלאים תפקידים אחראיים במפלגה ובממשל, היו מחוברים עם קבוצות התנגדות מחתרתיות שונות הפעילות למען הפלתה של הממשלה הסובייטית.

ב-1948, קולונל (אלוף) טוקאיב (Grigori Aleksandrovich Tokaev), מהנדס אווירונאוטיקה מבריק ויוצא מן הכלל, ממוקם בדרגות הגבוהות של המשטר הסובייטי, ערק למערב. הוא כתב ספר בשם Comrade X – שם ששימש את טוקאיב, בספר שלו, בכדי להסתיר את הזהות של חבר בולט במפלגה הבולשביקית שארגן התנגדות מחתרתית למשטר הסובייטי, ושאצלו עבד טוקאיב מאז התחלת הקריירה שלו באמצע שנות השלושים. ב-1946, אחרי התבוסה של גרמניה הנאצית, טוקאיב הפך לשליח מדעי של זוקוב (גאורגי קונסטנטינוביץ' ז'וּקוֹב) בגרמניה ונשא, לפיו, תפקיד של רישום המדענים הגרמניים עבור עבודות העוסקות בטילים מונחים לטווחים ארוכים בברה"מ – תפקיד שטוקאיב סיכל לפני שעזב למערב. בוואדי, שלא כל מה שנמצא בספר של טוקאיב אמין. בכל זאת, מה שלא ניתן להפריך זה הדיווח בספר על הקיום של התנגדות מחתרתית נגד-מהפכנית (שאליה, כפי שניתן לצפות, טוקאיב מתייחס כ-'מהפכנית של דמוקרטים'), שהצליחה לחדור את מנגנוני המפלגה והממשלה בכל הרמות ולגרום נזק ניכר לכלכלה. מה שגם מתבהר מתוך דיווחו של טוקאעב זה התכונות המשותפות של הגוונים הנגד-מהפכניים השונים – מהגוונים של הבורגנים הלאומנים ועד לאלה של הטרוצקיסטים והבוחריניים.

טוקאיב מספר לנו על מפגש סודי על-ידי הקבוצה שלו בעיירה בחצי האי קרים מיד אחרי חוקת סטלין. המפגש הזה, אומר טוקאיב, עשה את הניתוח הבא סביב המחלוקות בין סטלין לבין בוחרין:

"סטלין שאף לדיקטטורה של מפלגה אחת ולצנטרליזם המושלם. בוחרין תיאר לעצמו מפלגות שונות ואפילו מפלגות לאומניות, ודגל בביזור המופלג ביותר. הוא היה גם בעד הקניית סמכויות בקרב הרפובליקות הריבוניות השונות וחשב כי החשובות מביניהן צריכות אפילו לנהל מדיניות-חוץ עצמאית. עד שנת 1936, בוחרין התקרב לעמדות הסוציאל-דמוקרטיות של הסוציאליסטים של אגף-שמאלי במערב. מכל מקום, אנחנו עדיין חלוקים ממנו בשאלות רבות." (עמוד 4).

טוקאיב מתאר בבהירות את ה-"אווירה עכורה" ואת ה-"התנהגות קשירת-קשר קיצונית" בהן היו צריכים לעבור המתנגדים הנגד-מהפכניים בברה"מ. על מנת לשמור על שלמות הכיסוי שלהם ועל העמדה הגבוהה של תפקידיהם ללא פגם, היו חייבים בפומבי להתבטא כתומכים בעד מדיניות המפלגה, כולל מדיניות הדיכוי של ההתנגדות הנגד-מהפכנית, באותו הזמן שהם ארגנו את המחתרת הנגד-מהפכנית למען הפלתו של המשטר הסובייטי. בישיבה מפלגתית, טוקאיב הצטרך לתמוך בעד "החלטת וישינסקי לחקור את פעילותו של בוחרין, ריקוב, טומסקי ואוגלנוב" ולומר ש-"לעמים של האיחוד הסובייטי ולמפלגתנו הזכות לדעת על הקנוניות הדו-פרצופיות של בוחרין וריקוב …" עם זה, לפני סוף החודש, טוקאיב"הציג דו"ח מחתרתי ארוך על המצב הפוליטי ועל הסיכויים בהמשך של המאבקים בדרום, בייחוד בצי בים השחור ובבסיס הצבאי של הצי בסבסטופול. זאת הייתה פגישה בהחלט סגורה, תחת אפם של ייצהוב, מלנקוב, וקומראד X מילא את התפקיד של יושב ראש …" (ע. 61).

טוקאיב ממשיך: "אחרי סיום הפגישה, קומראד Xעדכן אותי שבוחרין ידע לא רק על נאומי נגדו בפגישה המפלגתית, אלא גם נודע לו על פעילות דמוקרטוב [זה היה הכינוי של אחד המנהיגים הפעילים בקבוצת הנגד-מהפכניים של טוקאיב] בחצי האי קרים. כמה ימים אחרי כן, ב-4 בספטמבר, נודע לי גם שלפני שהוא שוחרר מהוועדה להכנת טיוטת החוקה, בוחרין בדק את הטיוטה החלופית המוצעת על-ידי דמוקרטוב, ושעכשיו נכללו בין מסמכי הטיוטה מספר הערות חשובות מבוססות על העבודה שלנו." (ע. 61).

טוקאיב מיידע אותנו כי ב-1938, " נמחקו כמעט כליל החוגים מסביבו של קומראד X. רובם נעצרו על קשר עם 'הסחת האגף הימני'. למעשה, בקבוצתו של קומראד X לא היו מסיחים של האגף הימני, אלא השתייכו לאופוזיציה הצבאית של האגף הימני, שזה לא היה בכלל אותו הדבר." (ע. 84).

יכול להיות שזה לא היה אותו הדבר. החשוב הוא שכל הגוונים, המגמות והקבוצות הנגד-מהפכניים השונים היו מאוחדים בשנאתם כלפי המשטר הבולשביקי, בפעילויותיהם המאורגנות מחתרתית במטרה להפיל את המשטר הזה, ובכך שכל הפעילויות האלה שיתפו פעולה בניהן ברמות שונות.

על פי טוקאיב, קבוצת בוחרין הצליחה לפרסם את הפרוגראמה העיקרית ב-1928. לפנינו הניסוח:

" (1) לא לסיים את התוכנית הכלכלית החדשה (NEP), אלא להמשיך אותה לעוד עשר שנים לפחות;

" (2) להגביל את מכירת חובה של התוצרת החקלאית למדינה ולאפשר מחירים של שוק חופשי;

" (3) לצמצם את בלעדיות המדינה במסחר;

" (4) בזמן שמיישמים את התיעוש, לזכור כי המהפכה נועדה למען האדם הפשוט, וכי, הואיל וכך, צריכים להשקיע הרבה יותר מרץ בתעשייה הקלה – סוציאליזם נעשה על-ידי אנשים שמחים ומסופקים, ולא על-ידי קבצנים רעבים;

" (5) לעצור את הקולקטיביזציה החקלאית ההכרחית וחיסול הקולאקים." (ע. 86).

הוא ממשיך:

"המחתרת של ההתנגדות לה השתייכתי חידשה עבודה פעילה ב-1938הקשרים בתוך הקרמלין היו חיוניים לנו גארדינאשבילי [עוזר של ברייה] עזר לי להפוך למבקר תכופות של מסיבות פרטיות היכן יכולתי לגבש דעה ברורה על מה שמנהיגות האוליגרכיה ידע וחשבה …" (פרק 15).

"באפריל [1939] ערכנו וועידה של מנהיגי המתנגדים המחתרתיים בכדי לברר את העמדות מבית וכלפי חוץ. מלבד הדמוקרטיים המהפכניים, נכחו שני מתנגדים סוציאליסטים ושני מתנגדים ימניים של הצבא, אשר אחד מהם הגדיר את עצמו כדמוקרט-למען-ביזור עממי. הפגישה נוהלה על-ידי בלינסקי, מטעמו של קומראד X. העברנו לראשונה החלטה שהגדירה את הסטליניזם כפשיזם נגד-מהפכני, כבגידה פשיסטית במעמד הפועלים. אנישואל את עצמי אם הקורא יכול להבין את חומרת האשמה, את הרהורי חרטה או איבה שקבעו לנו לנהוג כך.

"מיד הועברה הודעה על ההחלטה לאישיויות בולטות, הן במפלגה והן בממשלה, ואורגנו וועידות דומות במרכזים אחרים … " (ע. 156).

וגם: "מטרתנו הפעם הייתה לא לנהל ויכוחים בלבד. זזנו צעד נחוש קדימה: נערכנו לאפשרות של התקוממות חמושה נגד סטלין בעתיד המיידי." (שם).

אחרי ה-'וועידה' שלמעלה, טוקאיב נשלח על-ידי הקבוצה הנגד-מהפכנית שלו ללנינגרד, כאן התאכסן במלון של הצבא האדום ו-"נפגש עם קצין בדרגה גבוהה אשר שמו המחתרתי היה סמולינסקי." (ע. 156).

משך הפגישה הזאת, טוקאיב הציע שזדאנוב ירצח כפי שנרצח קירוב ב-1934:

" … האם אתה חושב שבמצב שלנו הנוכחי אנחנו צריכים לחסל עריצים מסוימים? מה אם הירייה של 1934 חוזרת על עצמה ב-1939?" (ע. 157).

טוקאיב מיידע אותנו כי, היות שהטרוריזם לא היה חלק של הפרוגראמה של קבוצתו, הצעתו, כפי שהוא היה מעדיף שנאמין, המוצעת ברגע של רגשות חזקות, נדחתה. אך המעניין הוא, שטוקאיב מנסח הודאה ש-" … התרחשו הרבה מעשים מוצלחים ובלתי-מוצלחים של טרוריזם נגד המשטר של סטלין," בתוספת לא כל כך משכנעת , "אף אחד מתוכם היה עבודתם של האנשים המקובצים סביב קומראד X" (ע. 157).

הניצחון הסובייטי במלחמת העולם השנייה הביא יוקרה מרקיעה שחקים למפלגה הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי ולסטלין, דבר שכמובן יצר מצב כמעט בלתי-אפשרי עבור הנגד-מהפכניים מול המשטר:

"לקראת 1945 הסכנה להיות בלתי מובן הייתה כל כך גדולה שמצאתי את עצמי אומר כי עלינו אנטי-סטליניסטים טוב יותר להנמיך שוב את הפרופיל ולהמתין לזמנים טובים יותר.

"בקיצור, איך שהמלחמה התקרבה לסיומה, אלה מאיתנו שנשארנו עדיין אנטי-סטליניסטים ושמרנו על החושים שלנו ביחס לעובדות האובייקטיביות, מצאנו את עצמם יותר ויותר מבודדים. הקצינים של חיל האוויר שב-1941 ניסו להשיג אותי להצטרף אליהם למען מכה אנטי-סטליניסטית, באותה הלהיטות, ניסו ב-1944 לשכנע אותי שעכשיו לא יכולה להיות אף סיבה בכדי להתנגד למשטר של סטלין אני לא חושב שב-1943 ו-1944 הייתה שם איזה שהי עקבה של התנגדות בברה"מ. אנשים שהיו באופוזיציה לסטלין התביישו ממה שהם עשו …" (עמודים 252-3).

לבסוף כמה ציטטים מאלקסנדר זינובייב, שב-1939 היה בגיל 17 תלמיד מבריק בבית הספר התיכוני. בספר שלו, שפורסם ב-1990, הוא אומר:

"הייתי אנטי-סטליניסט משוכנע מגיל 17. הרעיון לרצוח אותו התפשט במחשבותיי ורגשותיי. למדנו את האפשרויות ה'טכניות' לרצח: . הלכנו לבצע הכנות באופן מעשי. (Les Confessions d'un Homme de Trop– ההודאות של איש יתיר, עריכה של אוליבייה אורבא – Olivier Orban –, פריז, 1990 – מובא מתורגם מצרפתית).

זינובייב ממשיך:

"הרעיון של רצח סטלין התפשט במחשבותיי ורגשותיי. כבר נטיתי לטרוריזם למדנו את האפשרויות לרצח: בזמן מצעד בכיכר האדומה יכולנו לגרום להמולה מלאכותית שתרשה לי, חמוש אקדח ורימונים, להגיע קרוב למנהיגים."

הוא אומר: "חישבתי את עצמי לניאו-אנרכיסט" (ע. 126). הוא קרא במידה רבה כתבים של בקונין ושל קרופוטקין, ואחר כך אלה של זליאבוב ושל הפופוליסטים (עמודים 110 ו-118). "הרעיון של הדיקטטורה של הפרולטריון היה מגוחך." (ע. 115).

"אם היו דנים אותי למוות ב-1939," מוסיף זינובייב, "החלטה זו הייתה הוגנת. התכוונתי להרוג את סטלין, וזה פשע, לאכן?" (ע. 120).

ב-1993, בהבחינו את משגה בדרכיו, זינובייב הביע בראיון למדיה את ההבחנה הראויה לתשומת לב הבאה:

"כשסטלין היה עדיין בחיים, ראיתי את הדברים באופן שונה. אבל עכשיו שיש לי ראיית עיין של ציפור לעבר כל המאה העשרים כתקופה שלמה, אני אומר: סטלין היה האישיות הגדולה ביותר של המאה שלנו, הגאון הפוליטי הכי גדול. לאמץ גישה מדעית כלפי מישהו זה משהו שונה מגישות אישיות." (ראיון עם HUMO, 25 בפברואר, 1993, עמודים 48-49).

[2] עד כה, ההיסטוריה של המהפכה לא הולידה, וגם לא תוליד, מקרה אחד בו מהפכנים מתים תוך כדי כך שהם מכנים את עצמם נגד-מהפכנים במטרה להכלים משהו אחר. המהפכנים מתו בעבר וימותו בעתיד, במטרה לחזק את המאבק בו הם סומכים את ידיהם. אבל, במותם למען מטרותיהם, הם ימותו מוות של גבורה, ולא של פושע. חוסר ההיגיון שהועלה על-ידי קבוצת 'מה לעשות' "ראויה" להתייחסות רצינית של פסיכיאטר בורגני, ולא של מהפכניים רציניים.

[3]  זה ממש לא במקום לתת כאן את הסיבות להתדרדרותו של קאוטסקי. החברים צריכים לקרוא המדינה והמהפכה ו-המהפכה הפרולטרית והרנגט קאוטסקי של לנין בכדי להכיר את הסיבות האלה.

[4] תוך כדי כך שהן חושף את הכפילות של הטרוצקיזם, החבר סטלין, בוועידה ה-16 של המפלגה ב-1930, הצביע על כך שהכפילות הזאת "מסבירה את העובדה שהטרוצקיזם"(שהוא כניעה מסתתרת מאחורי מסכה) "מכתיר בדרך כלל את ה-'התקפות' שלו נגד הימניים עם הסטיות שלהם בהצטרפותו אל תוך גוש מאוחד ביחד עם הכנועים ללא מסכות האלה."

הטרוצקיסטים, כמו הימניים, הם כנועים. הטרוצקיסטים הם כנועים מאחורי מסכה של מילים היסטריות, מסיתות, 'מהפכניות', בעוד שימניים הם כנועים בלי מסכות.

[5] במסר הפונה לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ספרד שהוא שלח לחבר חוזה דיאץ, החבר סטלין אמר:

"העמלים של האיחוד הסובייטי רק ממלאים את תפקידם בכך שהם נותנים את כל הסיוע שהם יכולים להמוני המהפכניים של ספרד. הם לגמרי מבינים שחירותה של ספרד מעול הריאקציונרים {נסוגים, נלחמים בקדמה חברתית ונגד המתקדמים, הפרוגרסיביים} הפשיסטים היא לא עניין פרטי השייך לספרדים, אלא מטרה משותפת של כל האנושות המתקדמת, הפרוגרסיבית, כולה."

[6] ראה את החלק החמישי של הכרך הנוכחי.

מודעות פרסומת
קטגוריות: משפטי מוסקבה | השארת תגובה

ניווט ברשומות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International

%d בלוגרים אהבו את זה: