המכשול 1- א' / שתי סיעות במק"י

הסרת המכשול – מאבק התומך במשטר הסורי נגד הרביזיוניזם במק"י

המקדמה האחרונה התפרסמה לרגל (בהתחלתה ולכבודה של) השנה התשעים ושש למהפכת אוקטובר (שימלאו לה מאה שנה בשביעי בנובמבר 2017), בתאריך 8 בנובמבר 2012. שלושה ימים אחרי התאריך הזה, עברתי ניתוח דחוף עקב חסימה שגרמה לנמק במעיים. התרשלויות רפואיות לפני ובזמן הניתוח אילצו אותי למאבקים עקשניים למען שיקום בריאותי. מאבקים אלה ממשיכים עוד היום, אבל לאחרונה הפסיקו לנטרל את כל היכולות בי לטובת המשך עבודותיי באתר התעמולה הפרולטרית – מחויבת לאינטרסים העממיים –, financend, נגד האינטרסים של ההון הגדול, המשרתים ובני הברית שלו. עכשיו, לרגל התחלתה של השנה השבעים לניצחון על הפשיזם, יש לי האפשרות לצרף לאתר קבצים מתוך סידרה לוחמת פלישות בורגניות אל תוך תנועת הפועלים באזור שלנו.

עברו יותר משבע עשר חודשים מאז פרסומה של המקדמה האחרונה, שהסתכמה עם הצורך לחשוף ערום את המחסוםשמונע התקרבותלעבר מפתנו של שלב ההתארגנות הפרולטרית של ממש. גם הגדרתי שם את המחסום הפוליטי הזה כ-סברה מטעה שהתארגנות כזאת נכשלה במימדיה הסובייטיים המפוארים. אבל, המקדמה לא ענתה לשאלה המרכזית 'איך לנקות את הגישה למפתן מהמחסום' הזה נגד כל כך רבים שמחזקים ומטפחים בו (המדיההאקדמיהארגונים זעיר-בורגנייםומק"י המתוחכמת שביניהם …, שהבדיקה מתחילה בה) לתועלתם של בעלי ההון הפיננסי, ההון הגדול, רב-לאומי, המעמד המשעבד את כל השאר (בו הייתה צריכה להתחיל הבדיקה).

בינתיים, אחרי הצטברות של אי-הסכמות עם הפלג הנסוג, הפלג המתקדם התגלה נחוש לחזק מדיניות מהפכנית במק"י. משך החודשים האלה, הניגודים בין שתי הפלגים במק"י החריפו לעימות שמבשר התפתחות פוליטית מתקדמת (פרוגרסיבית). בגלל כך, את המאמץ לפתור את השאלה המרכזית, אתחיל בבדיקה הנוגעת לשתי הסיעות במק"י. וזה למרות שהסדר הנכון מתחיל מהבדיקה המעמדית סביב מרחב מקומי, לאומי או אזורי אחרי זה הכולל, העולמי או הבינלאומי. לא נורא: במילא, נחזור לבדיקה הנוכחית בבדיקה נוספת.

מה קורה במק"י

במפלגה, הפלג המהפכני התעשת. אצלנו, אולי נמוג, סוף-סוף, השכנוע השגוי ששמירה על אחדות מפלגתית מחייבת פשרנות אידיאולוגית. לכן, במק"י, הפוגה בנסיגה, ואולי גם בדריכה במקום, בסטגנציה הפוליטית שחלש על תנועת הפועלים אצלנו. היום, ישנה פעילות במק"י שהתפתחותה מסוגלת לסלק את המחסום הפוליטי שכולאה את הקאדר המהפכני בתוך התארגנות נסוגה, התארגנות של "שלום בית" מעמדי, ש-"מתקנת" קפיטליזם, התארגנות נשלטת זמן רב על-ידי סוציאל-דמוקרטים, אקדמאים בעיקר, זעיר-בורגנים מחופשים מסיכות-דאגה לגורלן של השכבות העממיות העניות ביותר.

עקב ההתעשתות המתפקחת הזאת, פחות משנתיים מאז סיומה של הוועידה ה-26 של מק"י, הוועד המרכזי, שנלד מהוועידה הזאת עצמה, נאלץ להחליט על כינוס ועידת מפלגה שלא-מן-המניין[1]. לא זו בלבד, אלא שכל פעם שהוא קבע תאריך כינוסה, נאלץ לדחותה שוב עד ל-12 באפריל 1014, בו החליט "שתהליך הוועידה יהיה רציף, מהימים הקרובים ועד לקבלת ההחלטות בוועידה המסכמת שתתקיים בימים 20-19 בספטמבר". )לראשונה: ועידת מק"י נמשכת). וביולי, אולי יהיו לנו ראשי הפרקים לוועידה. כל המועדים האלה ואחרים תלויים בהתקדמות או בנסיגת ההתעשתות המפוקחת הזאת. כל עוד היא נשארת איך שהיא, בלי מנצחים ובלי מנוצחים, הוועידה לא תתקיים או, אם תתקיים, היא תוליד וועידה נוספת לפיתרון העימות המפלגתי המחריף בין המנשביקים והבולשביקים, בין הרביזיוניסטים לבין האורתודוקסים, בין האופורטוניסטים לבין העקביים, בין זעיר-בורגנים, בתפיסותיהם הנגד-מהפכניות והאנטי-קומוניסטיות ובהוצאתן אל הפועל, שמכנים עצמם מרקסיסטים, לבין פועלים, לבין הפרולטרים, בתפיסה שלהם כולם, חרף מוצא מעמדי שונה אצל חלקם.

סיבת הקדחתנות וההתהפכויות סביב כינוס ועידה 27 שלא-נחשבת-במניין הוועידות

הוועידה ה-26 כשלה. צריכים להוכיח את האמת הזאת, אם רוצים להתקדם. צריכים להסביר בבהירות ובהרחבה מדוע הדיון הפוליטי, האידיאולוגי והארגוני, בוועידה ה-26 לא הסתיים. צריכים להוכיח שבמק"י מתקיימות, זו לצד זו, שתי סיעות מנוגדות. הניגודים שביניהן פוריים עבור שתי הסיעות, אבל בשני כיוונים הפוכים; הם מקדמים, מפתחים, "פוקחים עיניים" לטובת הניסיון הפוליטי של החברים המהפכניים. עלינו להתרכז סביב ההסברים וההמחשות האלה בהמשך. עכשיו נעלה את השאלה הזאת: למה התפכחות המהפכנים תבעת זמן ארוך כל כך?

לשאלה האחרונה הזאת תשובה אחת. נעלה כאן את התשובה הזאת מבלי להוכיח את תוכנה, כי כאן משמשת הזהרה למהפכנים, ולא יותר מזה. המהפכנים ממושמעים להוראות הוועידות גם בהחלטתן השוללת סיעתיות במפלגה. הם נפרדו מהסיעה הנסוגה על-ידי תחמונים ותמרונים מבודדים שיזמה. מצב זה ייצר ניגודים משלו. בנוסף לפעילות המבודדת חברים מהפכניים, הסיעה הזאת פעלה בהתמדה למען ריכוך פעילותם של הניגודים האלה, "כדי להחליש את הניגוד ביניהם ולהפכו להרמוניה" (מארקס – עוד מעט, בהערה השנייה). כלומר, היא פעלה להשלמה עם המהפכנים, ועל-ידי פשרנות זו תחת דחליל הפילוג, מילאה תפקידים משתקים ומסיגים לאחור בחסותו של צורך באותה האחדות המתקיימת מחוץ למפלגה ביחד עם התארגנויות מחוסרות יכולת משתקת פנימה.

ההחלטה לכינוס הוועידה ה-27 (או, אם תרצו, ה-26.5) לא באה בעקבות תוצאות הבחירות המקומיות; והתוצאות האלה והאחרות, שהן ביטוי של שיתוק ונסיגה, נוצרו, לא בעקבות הפילוג במק"י, אלא בעקבות שנים של פשרות אנוסות על שני המחנות, זה של המהפכניים וזה של "האדונים הדימוקראטים"[2], של חרדים מניצחון המהפכה, של פרלמטאריסטים או רפורמיסטים, הדוגלים במהפכה בדרך שלווה של תיקונים באמצעות הדמוקרטיה הצרופה של הדמוקרטיזם. אמרנו שצריך להסביר ולהוכיח, אז בואו וניגש למלאכה עצמה שבדקה את הדו"ח שהועד המרכזי היוצא הגיש לוועידה ה-26.

הדימוקרטיזם הסיעתי במק"י מקדים בשנתיים את הוועידה ה-27

שני המחנות במק"י המשיכו להתפשר עד לערבוביית פשרות מבלבלת ובולטת עד מיאוס שהופיע בדו"ח לוועידה ה-26 באמצעות הכרזות והיפוכן, אחת לצד השנייה, סותרות הדדית, אולי בכדי לספק דרישות מנוגדות של מחנות מנוגדים. אבל, הסתירות צמחו עד שכבר לא ניתן להתעלם מהן, על אף הקצנת, הדמוקרטיזם, על אף מאמצי הדוגלים בדמוקרטיה צרופה – דמוקרטיה שלא תתקיים לעולם: לנין הסביר טוב מדוע לא תהיה דמוקרטיה טהורה בפרק "הדמוקרטיה הבורגנית והפרולטרית"[3]. מתברר כי האדונים הדימוקראטים לא מסכימים עם אנגלס על תוצאות מוגבלויותיה של מימוש (הדמוקרטיה) סמכויות ריבוניות (של העם – עבור המאמינים באגדות) על ידי נציגים בקרב הבורגנות הגדולה במערב המשעבד אומות[4] ומעדיפים להתנפל על תוצאות המוגבלויות של מימוש סמכויות ריבוניות על ידי נציגים בקרב הבורגנות הלאומית אצל אומה מזרחית – לא רק בגלל שמסרבות להתאים את עצמן לדימוי הנחשלות שמתקבל אצל "עליונות" לבנה, לפעמים אשכנזית, או מערבית "מודרנית" אחרת, אבל גזענית, שמוסווית חוזרת אל תוך החברה הישראלית מן הנידוי המאולץ דרך כניסה צדדית, אלא בעיקר – כקרדום לחפור בו, במיוחד בזמן שהמתקפה הגדולה של הבורגנות הרב-לאומית מתרכזת נגד אותה הלאומיות הבורגנית (או פרולטרית – במקרה היוגוסלבי).

לפרק 4 של הדו"ח, המתייחס ל-"תמורות בעולם הערבי" (עמוד 33), שני סעיפים: 1- "ברית של הון, צבא וממסד דתי נגד מאבקי עובדים"; 2- "התנגדות לאימפריאליזם ושלילת הדיכוי". לקראת הסיכום של הסעף הזה, ומייד אחרי סיכום מושבו ה-16 (ינואר 2012 – ממש סמוך לוועידה ה-16) של הועד המרכזי על סוריה ("הפסקה מיידית של שפיכות הדמים ודמוקרטיזציה הם הערובה לשמירת אחדותה הלאומית והטריטוריאלית של סוריה ולסיפוק זכויותיהם של בני העם בסוריה, ולהגנה עליה מפני התערבות מבחוץ."), כתוב:

"הוועד המרכזי הביע את תמיכתו בהצהרה של כינוס המפלגות הקומוניסטיות והפועליות, שנערך בדצמבר 2011 באתונה, וראה בה בסיס משותף למערכה למען השלום, הדמוקרטיה וזכויות העובדים והעמים." (שני הציטוטים כתובים ברציפות מהתחלת העמוד 38).

ומה אומרת הצהרתו של הכינוס הזה? שנערך בדצמבר 2011 באתונה? בואו ונראה אם אין חריקות צביעות בתמיכה-נטולת-סייג-שהו ב-"הצהרה של כינוס המפלגות הקומוניסטיות והפועליות" הזאת, לבין קביעותיו המוטעות של הוועד המרכזי, כולן פרוסות בפרק 4:

ההצהרה שנתמכה בדו"ח לוועידה ה-26

הצהרת הסולידריות של IMCWP13 (אסיפה אינטרנציונאלית ה-13 של מפלגות קומוניסטיות והפועליות) עם העם הסורי על התמודדותו עם הקונספירציה האימפריאליסטית ( http://www.solidnet.org/13-imcwp-resolutions/13-imcwp-solidarity-statement-with-the-syrian-people-for-its-confrontation-to-imperialist-conspiracy):

"מפלגות קומוניסטיות והעובדים שהשתתפו באסיפה העולמית ה-13, שהתנהלה באתונה בין 9-11/דצמבר/2011 מצהירים על הסולידריות שלהם עם סוריה ועם העם שלה אל מול הקונספירציה הנשענת על כוחות ריאקציוניים באזור ולתוקפנות ישראל, שחותרת לכפות הגמוניה קולוניאלית שלה על האזור לפגוע בכוחות התנועה הערבית לשחרור לאומי ובקדמה מהפכנית.

"אנחנו מתנגדים בתוקף לכל התערבות או איום של תוקפנות על-ידי האימפריאליזם נגד סוריה ומגנים את תמיכתם בפעולות נפשעות וטרוריסטיות מבוצעות על-ידי הכוחות הריאקציה הקיצונית בסוריה פנימה, שפגעו בתשתית ובמאות חפים מפשע כולל הרבה אקדמאים ומדענים.

"אנחנו מגנים את הפעולות הבלתי צודקות שננקטו על-ידי משטרים ערביים לפקודת המדינות האימפריאליסטיות על מנת לכפות עיצומים על סוריה, כולל הסגר הכלכלי, כניסיון לפגוע באיתנותה ולהכריח אותה לנטוש את קו הלאומי האנטי-אימפריאליסטי שתומך בתנועות לשחרור לאומי באזור.

"אנו תובעים את ההפסקה המיידית של כל הפעולות התוקפניות נגד סוריה שננקטו על-ידי האימפריאליסטים והריאקציה הערבית והזרועה של נאט"ו באזור, שהיא האוליגרכיה השולטת בטורקיה."

סיעה בעלת עמדות מנוגדות "לתנועה הקומוניסטית כולה"

ראינו מייד לפני תמיכת הועד המרכזי בהצהרה הזאת, המשקפת נכונה את האינטרס האנטי-אימפריאליסטי של המעמדות העממיים (והפועליים שראשם) בכל העולם, איך סיכם מושבו ה-16 של אותו ועד מרכזי על סוריה. במושבו ה-16, הוא סיכם שההגנה על סוריה מפני התערבות מבחוץ מותנית ב-הפסקה מיידית של שפיכות הדמים ודמוקרטיזציה. ההצהרה הנתמכת על-ידו מגדירה את ההתערבות בסוריה מבחוץ כ- הקונספירציה האימפריאליסטית, כניסיון לפגוע באיתנותה ולהכריח אותה לנטוש את קו הלאומי האנטי-אימפריאליסטי שתומך בתנועות לשחרור לאומי באזור.

הדו"ח הוגש לעיון של בדיקת צירי הוועידה ה-16 על-ידי הועד המרכזי היוצא בבקשה לאשר את תוכנו, או, לחלופין, לתקן בו את הבלתי מתקבל על הרוב. המנטרות המנוגדות שראינו כאן עברו בדיקות של הכותבים, חברי הועד המרכזי, צירי הוועידה ועוד חברי מק"י. אחרי כל הבדיקות, המנטרות, הסותרות בכך שאחת תומכת (צריכים להגיד "אחד תומך" כי במקור "מנטרה" זה מונח זכרי) ואחת מתנגדת לאותה תמיכה, נשארו נטולות תיקון שהו. בכדי לקבל סיבה הגיונית להצטדקות כל כך גסה, יש לקרוא את הזהרת מחבר הדו"ח בהתחלת הסעיף השני הזה על "התנגדות לאימפריאליזם ושלילת הדיכוי" (שני נושאים שמחפשים ולא מוצאים חיבור בפרק הרביעי על "תמורות בעולם הערבי"), בעמוד 36:

"נקודת המוצא הבלתי מהוססת שלנו תמיד הייתה: עם העמים הערביים נגד האימפריאליזם, ולא עם האימפריאליזם נגד העמים הערביים. בתגובה להתקוממות הערבית, עדכנו את הקריאה: "עם העמים הערביים נגד האימפריאליזם ונגד משטרי הדיכוי והתלות". [הדגשות במקור; ההדגשות הבאות, בהזהרת מחבר הדו"ח, הן שלי – א.א.]. זו משוואה מורכבת יותר, אך אין תשובות קלות למצבים מורכבים. גם כאשר התגלע הוויכוח סביב הקשרים בעולם הערבי, מפלגתנו סיכמה שהמפלגה ונציגיה אמורים לקיים קשרים בעולם הערבי עם העמים הערביים והכוחות המתקדמים והאנטי-אימפריאליסטיים בתוכם, ולא עם נציגיו וסמליו של משטרי הדיכוי, המשרתים את ארה"ב ואת תוכניותיה התוקפניות באזור. אין לנו קשרי ידידות עם המשטרים ולא אמורים להיות, אך אנו אמורים לחזק קשרינו עם כוחות עממיים ומתקדמים, שלא פעם הם קורבנות השלטון."

מוסכם כי כל מדינה מממשת משטר של דיכוי מעמדי. כלומר שאין בקיים משטר נקי מדיכוי. מחבר או מחברי הדו"ח החליטו נכונה כי משטר שמשרת אינטרס אימפריאליסטי הוא פסול. הקביעה הזאת משאירה אותנו ידידים של משטר אנטי-אימפריאליסטי. המשטר הסורי הוא אנטי-אימפריאליסטי. פשוט נכון? אז היכן הצורך ב-תשובות למצבים מורכבים בנוגע למשטר הסורי? יכול להיות שהצורך נובע משאיפה להסתיר השמה או חוסר נכונות להודות בסילופים וזיופים פוליטיים לעבר מגמות ימניות, או, אולי, חוסר יכולת לביקורת עצמית, מצד הנהגת מק"י. מכל מקום, איך שלא יהיה, יש בידינו מספיק הוכחות העמדות הימניות האלה של האדונים הנסוגים, הדימוקראטים, מנוגדות לעמדות המהפכנים ב-מק"י. אפילו מנוגדות להתבטאויות של המזכיר כללי החבר מחמד נפאע שכתב את המאמר הזה:

אנחנו מפלגה מהפכנית ולא אגודת צדקה[5]

….

על עמדות היסוד של מפלגתנו הקומוניסטית בנושא הסורי, נקטו מספר חברים מתוך המפלגה, בפעם הראשונה, בעמדת אופוזיציונית לחלוטין לתנועה הקומוניסטית כולה, דבר מטריד ומקומם.

….

בשביל מה נחוצה העמדה המתחמקת והמעוותת הזו?!

אנו אומרים זאת מתוך הבנה מלאה לאופי האלטרנטיבה שמציעים למשטר הקיים בסוריה מנהיגי ארה"ב, אירופה, מדינות המפרץ, האחים המוסלמים, התנועה האסלאמית … האלטרנטיבה היא האחים המוסלמים ובני בריתם בקרב האינטלקטואלים הסורים, אליהם מוזרמים כספים ונשק, והם שקוראים להתערבות מועצת הביטחון, ובעקבותיה ברית נאט"ו.

ישנו טיעון שהוא שיא הגיחוך, האומר: המשטר העיראקי נתן את הצידוק להתערבות, וכך גם המשטר הסורי נותן צידוק. מי מחליט מה זה צידוק?! ומדוע ארה"ב להוטה כל כך לשפוך כספים למען רפורמות וזכויות אדם?! הנה העם הערבי הפלסטיני ללא זכויות. לפחות תמלא ארה"ב את הבטחותיה אליו.

הצידוק של ארה"ב בעיראק, לטענתה, היה סדאם חוסין ונשק ההשמדה ההמונית שלו. כל החיפושים לא העלו בנמצא נשק כזה, אבל זה היה אחרי כיבוש עקוב מדם, ומה התועלת בהודאה אחרי הכיבוש?! הצידוק של ארה"ב באיראן הוא הכורים הגרעיניים; בלבנון, חזבאללה וההתנגדות שלו; בסוריה, דריסת זכויות האדם ביד המשטר; ובקובה, המשטר הסוציאליסטי. ומה הוא הצידוק שלה בקוריאה הצפונית, ובוונצואלה? המטרה האמיתית היא חיסול כל מי שאינו נמצא במעגל ההשפעה האימפריאליסטי, האם יש צורך להוכיח את זה?!

היכן היו ארה"ב וגרורותיה שעה שישראל הפציצה את עזה בצורה נפשעת, והרגה ופצעה אלפים!! איפה ארה"ב מול מפעל ההתנחלויות הגזעני!!

האם תפקידנו כמפלגה קומוניסטית ישראלית הוא להצטרף למקהלת הדורשים את הפלת המשטר בסוריה?! ומי הוא זה שמכשיל את שחרור הגולן ונסיגת ישראל?! האם אין זו ארה"ב עם הנשק שלה, והתמיכה שלה, ועמדתה במועצת הביטחון, אשר מבטיחים את העליונות הצבאית הישראלית על כל מדינות האזור גם יחד?! האם ישראל היא חלק מכוחות השלום וזכויות האדם, או מכוחות הכיבוש?!

חלק מהחברים חושבים שהויכוח איתי הוא אישי. למעשה, הויכוח שלהם הוא עם כל המפלגות הקומוניסטיות בעולם; הויכוח שלהם הוא עם העמדות וההיסטוריה של מפלגתנו. …

מה לגבי האופוזיציה המחומשת בנשק, בייחוד אלה השייכים לאחים המוסלמים, שזוכים לתמיכה וגיבוי של ארה"ב, אירופה, תורכיה ומדינות המפרץ?! מדוע אנחנו נמנעים מלפרסם את פשעיהם המזוויעים?! האם כל מה שמפרסמת רשת הטלוויזיה אלג'זירה קדוש?! ורשת "אלערבייה", ועיתונים בריטיים ואמריקאיים מסוימים, וכל אותם כינויים כמו "פעיל זכויות אדם", והעברת הידיעות באמצעות הטלפון הסלולארי – כמה שקרים נחשפו, שאותם גילה כביכול אותו פעיל ואותו מרכז?!

אנו מפלגה מהפכנית, ואל לנו להיות סלחניים כלפי האויב העיקרי, בשום פנים ואופן. האויב העיקרי הוא האימפריאליזם ובני בריתו. הגיבורים של קומונת פריס ריחמו על האויב המעמדי, ולא השתלטו על הבנק המרכזי של פריז. ההיסוס והרחמנות הזאת היתה אחת הסיבות לחיסול הקומונה על ידי ביסמארק והשודד הצרפתי טייר, שהיו עד אז במצב של מלחמה ביניהם.

התרבות הנשגבת ביותר היא תרבות ההתנגדות לכובש לאנס ולפושע, ואין בתקופתנו פושע גדול יותר מהאימפריאליזם האמריקאי, כוחות נאט"ו ושאר גרורותיהם. כל הכבוד וההערכה למי שאומר לארה"ב "לא", אפילו אם אין אנו מסכימים איתו ועם משטרו. זו עמדת התנועה הקומוניסטית כולה, ברוח המניפסט הקומוניסטי וברוח המרכסיזם לניניזם, וברוח נקודת המוצא המעמדית האינטרנציונליסטית המהפכנית. אנו מפלגה מהפכנית אינטרנציונליסטית מרכסיסטית לניניסטית, המתבססת על עמדות מפלגתנו וההיסטוריה המפוארת של המאבק שלה.

העמדה הפוליטית הנכונה הזאת של חברים באלפיהם במפלגה ביחד עם מזכ"ל מק"י שלהם, החבר מחמד נפאע, מנוגדת לעמדות נגד המשטר הסורי המתפרסמות בדו"ח לוועידה ה-26 של מק"י וממשיכות להתפרסם אחריה על-ידי האדונים הדימוקראטים, אף הם חברי מפלגה.

בסיכום, עלינו לקבוע כי ישנם שתי סיעות במק"י.

בשבוע הבא, בכוונתי לסכם שאחת הסיעות היא זעיר-בורגנית, שנאבקת לצד הריאקציה באזור ובעולם ונגד הכוחות המתקדמים בסוריה; ואחת – שתומכת בעמידתו האיתנה של המשטר הסורי בהתמודדותו לצד פרוגרסיבי ונגד מתקפות כוחות הנסוגים והאימפריאליזם האמריקאי המוביל אותם לאורכה של שרשרת השתלטויות וכיבושים, גם באזור שלנו.


[1] עקב החלטת המושב ה-8 של הוועד המרכזי של מק"י (שהתפרסמה ב-11 בנובמבר 2013, למרות ש-המושב השביעי של הוועד המרכזי של מק"י – בו "…נסקרה עבודת ההכנה לוועידה, ונמסרו דוחות מהמזכירות, מוועדות הוועד המרכזי, ומהוועדה להכנת ראשי הפרקים לוועידה" – התפרסם, כנראה עם שגיאה, ב-19 בינואר 2014) "על כינוס ועידת מפלגה שלא-מן-המניין, בתוך שלושה חודשים, לדיון פוליטי וארגוני בעקבות תוצאות הבחירות המקומיות" (הוועד המרכזי של מק"י החליט על כינוס ועידה שלא-מן-המניין), דרך דחיית מועד הוועידה שלא-מן-המניין (גם הפעם כאילו בגלל בחירות מקומיות – בחירות חוזרות לראשות עיריית נצרת), ועד "הישיבה הראשונה של הוועד המכין לקראת הוועידה שלא-מן-המניין של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), שתיערך ב-30-28 במאי" (הכנות לוועידה שלא-מן-המניין של מק"י).

כל זה התרחש במקביל לעליות וירידות של שמחת הניצחון ושל עצב התבוסה (ראה כאן, כאן וכאן) (ראה http://maki.org.il/18079/ , ראה כאן, כאן וכאן), לא בעקבות תוצאות הבחירות המקומיות, אלא בעקבות פרשנויות-תחזיות של התוצאות האלה על-ידי סוציאל-דמוקרטיים בתוך הנהגת מק"י. וזה מזכיר לי דברים מוקדמים שקארל מארקס כתב, שאביא מייד כאן, בהם תיאר תופעות שלא מפסיקות לחזור על עצמן בתנועת הפועלים ובשמאל מאז (סוף מחצית הראשונה של המאה ה-19, ואולי עוד לפני כן) ועד היום.

[2] השמונה-עשר בברימאר של לואי בונאפארט – כרך ראשון של "כתבים היסטוריים", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"יב. בעמוד 116, קארל מארכס מתאר את "… ניבחת הניצחון של האדונים הדימוקרטים, שבירכו איש את רעהו בברכת החסידים …" (הדגשה שלי – אנג'לו איידן) "… באמונת-השוא, באמונה שהאויב נחל מפלה …" ואחר כך "… הגיבורים הללו, מנסים לכסות על חוסר-כשרונם הגלוי-לכל, על-ידי שהם משתתפים איש-איש בצער-חברו, כשהם מתגודדים לאגודה אחת …". בעמוד 122, מתאר איך ל-"… בורגנים-הזעירים … הרפובליקנים הצרופים האלה "… ניתן מקום בממשלה הארעית. הם נהנו, כמובן, מראש מאמונם של הבורגנות ושל רוב האסיפה הלאומית …" בכדי להיווכח מאוחר יותר שהמתחרים שלהם סילקו אותם על מנת "… להיפטר מן המתחרים הקרובים ביותר, הרפובליקנים הזעיר-בורגניים או דמוקראטיים …". התיאור הזה נישלם עם עוד שני תיאורים: אחד בעמוד 131-2 על תקופה בה הפרולטרים והדמוקרטים היו מאורגנים בנפרד – "… במהפכה משנת 1848. המפלגה הפרולטרית מופיעה כסרח המפלגה הזעיר-בורגנית-הדימוקראטית. זו האחרונה בוגדת בה ועוזבתה לנפשה – ב-16 באפריל, ב-15 במאי וביוני. המפלגה הדמוקראטית מצדה נשענת על שכם המפלגה הבורגנית-הרפובליקנית. משנדמה לרפובליקנים-הבורגנים שהם עומדים על רגליהם, הכן, הרי הם נפטרים מחברתם הטרדנית …", וזה ראינו כבר בעמוד 122.

זה היה לפני ש-"כנגד הבורגנות המאוחדת נוצרה קואליציה בין הבורגנים-הזעירים ובין הפועלים, זו המכונה בשם המפלגה הסוציאל-דימוקראטית. אחרי ימי יוני 1848 ראו הבורגנים-הזעירים את עצמם מקופחים מאוד, ראו את האינטרסים החומריים שלהם נתונים בסכנה, וכי הערובות הדמוקראטיות, שנועדו להבטיח את שמירת האינטרסים האלה, מתערערים על-ידי הקונטר-ריבולוציה. על-כך התקרבו לפועלים." (עמודים 136-7 – ההדגשה במקור).

אחרי ההתמזגות הזאת, האדונים הדימוקרטים המשיכו בהתנהגות הליברלית שלהם עד היום, ועד היום הם מחשבים אותה דמוקרטית כי פלורליסטית. התרגום לעברית של קארל מארכס ממשיך ככה את מה שנאמר ב-'צד ראשון' שהעתקתי בשלמותו הרגע: "מצד שני זכו נציגיהם הפרלמנטאריים [של הדימוקראטים הזעיר-בורגניים], אנשי ה "הר ", שנדחקו הצידה בימי הדיקטאטורה של הרפובליקנים-הבורגנים, ועתה, …, החזירו לעצמם,, את שמם הטוב שכבר אבד להם. ה"הר" נתן ידו למנהיגים הסוציאליסטיים. בפברואר 1849 נערכו מסיבות של התפייסות, עובּדה פרוגראמה משותפת, נוסדו ועדי-בחירות משותפים וצוינו מועמדים משותפים. בתביעותיו הסוציאליות של הפרולטריון הוקהה החוד המהפכני וניתנה להן צורה דימוקראטית, ואילו משאיפותיה הדימוקראטיות של ההבורגנות-הזהירה הופשטה הצורה הפוליטית-גרידא והובלט החוד הסוציאליסטי [הדגשה שלי – אנג'לו איידן. כך, על-ידי עקרונות משתנות בגמישותן, האופורטוניסטים, האדונים הדמוקראטיים, מהנדסים את פשרות ההתפייסות שלהם עם הסוציאליסטים תוך-כדי קריצות לכתובת ראשי הימין – עבור מי שלא מאמין כי לקיצוניות הזאת לא מגיעים האדונים הדמוקרטים של היום, אני מציע שיראה לעת עתה, עד לסקירה של הדו"ח לוועידה ה-26 של מק"י, את הידיעה הזאת: ח"כ חנין לביבי: הימנע מאישור עסקת וודסייד]. כך קמה הסוציאל-דימוקראטיה (ההדגשה במקור).. אופיה המיוחד של הסוציאל-דימוקראטיה מסתכם בכך, שהיא שואפת למוסדות ריפובליקאנים-דימוקראטיים, כאמצעי הבא לא לבטל את שני הקצוות, הקפיטל והעבודה-השכירה, אלא כדי להחליש את הניגוד ביניהם ולהפכו להארמוניה." לפי החוק הכללי 'ללא ניגודים אין תנועה', הגישה הזעיר-בורגנית הזאת, ששרדה עד היום בטיפוחם תחת תואר שונה של מרקסיסטים ושל לניניסטים, אבל עדיין דמוקרטים טהורים, מתאימה לצרכים של תפקוד משתק או מסיג לאחור. רק פרולטרים מנצלים בהתמדה ניגודים על מנת לקדם התפתחויות לדרגות חברתיות גבוהות יותר כי ניצול זה מועיל למעמדם בקביעות. כמו כל פסיקה מסומנת על-ידי קו תחתון, נחזור גם על זאת מאוחר יותר.

והינה התוצאה של הקואליציה הסוציאל-דימוקראטית: "יום ה-13 ביוני [1849] שימש אות להתקוממות-דמים של הפועלים בליאון, וגם עליה ועל חמשת המחוזות הסמוכים לה הוטל המצור הנמשך עד הרגע הזה.

"רובו של ה "הר " בגד בחלוציו בסרבו לחתום על ההכרזה. … . הבורגנים-הזעירים בגדו בנציגיהם … . …הנציגים מצדם רימו את הבורגנים-הזעירים. … . ולבסוף, במקום לשאוב כוח מן הפרולטריון, הדביקה המפלגה הדימוקראטית בחולשתה היא, וכרגיל במעשי-גבורה דימוקרטיים, מצאו המנהיגים את סיפוקם בהאשימם את העם בבגידה, והעם מצא סיפוקו בהאשימו את המנהיגים – ברמאות." (עמודים 138-9). זאת הייתה התוצאה של הקואליציה, שמתמזגת עם הדימוקראטים, עם החופשיים להתנדנד מקצה לקצה, אז (ב-1949). והיום, באזור שלנו, אפשר למנוע תוצאה דומה באמצעות קואליציה איתם, ברית זמנית, למען מטרות משותפות עד השתנותן וללא התמזגות.

[3] "המהפכה הפרולטרית והרנגט קאוטסקי" – הוצאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) תל-אביב, אפריל 1970.

[4] "… מוסדות אלה, שפסגתם היא ממשלת המדינה, התחילו ברבות הימים משמשים את האינטרסים המיוחדים להם עצמם, פסקו מהיות משרתי החברה ונעשו אדונים לה. תופעה זו נראית לעין לא רק במלכוּת המורשתית, אלא גם ברפובליקה הדימוקראטית. אין לך מקום שה"פוליטיקאים" נהיים שם לחלק נבדל וחזק של האומה, יותר מכפי שאנו מוצאים זאת באמריקה הצפונית דווקא. כל אחת משתי המפלגות [הרפובליקנית והדמוקרטית], הזוכות כאן חליפות בשלטון-המדינה, נתונה בתוכה גופה לשלטונם של אנשים, עושים את הפוליטיקה קרדום לחפור בו, והם מספסרים במקומות הצירים למוסדות המחוקקים של ברית המדינה ושל המדינות הבודדות, או שהם מתפרנסים מן התעמולה לטובת מפלגתם, ואחרי ניצחונה של זו הם באים על שכרם בקבלת משרות. ידוע כמה משתדלים האמריקאים זה שלושים שנה לפרוק מעליהם את העול הזה, המעיק לבלתי נשוא עוד, ואף-על-פי-כן הם שוקעים והולכים בביצת-השחיטות הזאת. … אין כאן לא שושלת ולא אצילים, … ואף-על פי-כן יש לנו כאן שתי כנופיות גדולות של ספסרים מדיניים, הזוכות חליפות בשלטון-המדינה, ומנצלות אותו בדרכים נשחתות ביותר למטרות נשחתות ביותר, – והאומה היא חסרת-אונים בפני … פוליטיקאים, העומדים לכאורה לשירותה, בעוד שלאמיתו של דבר הם מושלים בה וחומסים אותה." – כתבים היסטוריים, בעמוד 310-311: מבוא של פרידריך אנגלס ל-מלחמת-האזרחים בצרפת.

[5] מאמר זה של מחמד נפאע תורגם מערבית לעברית על-ידי "אתגר מגזין פוליטי תרבותי" [של "דעם" ("מפלגת פועלים יזמה את הקמת ארגון העובדים מען") "מפלגה סוציאליסטית מהפכנית, הרואה בסוציאליזם את המשטר החברתי, הכלכלי והפוליטי האלטרנטיבי למשטר הקפיטליסטי המסואב." (http://heb.daam.org.il/%D7%9E%D7%99-%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95/)] ומופיע מתאריך 17.10.11 באתר של המגזין בכתובת: www.etgar.info/he/article__546/אנחנו_מפלגה_מהפכנית_ולא_אגודת_צדקה

 

Advertisements
קטגוריות: המכשול, רביזיוניזם | תגובה אחת

ניווט ברשומות

מחשבה אחת על “המכשול 1- א' / שתי סיעות במק"י

  1. אנרכיטקט

    הדמוקרטיה אננה יכולה להשען על בחירות של מיליון איש בחצי בן אדם בלבד. זה מגוחך ואין אפילו טעם לפרט למה.
    ובכל זאת כולם עושים זאת, בשם "הדמוקרטיה" כביכול. והרי הסוציאליזם מבראשיתו מדבר על שורשי עשב המיצרים סוביטים (מועצות)?….
    חיב כל סוציאליסט אם כן, לדרוש מ"דמוקרטיתו" שתנהג בהתאם. כלומר בחירות דמוקרטיות (ל 3 חברים) רק ואך ורק בתוך שורש העשב ( 30 חברים) ואח"כ בסוביט (מועצת נציגות 10 שורשי עשב, גם היא 30 חברים) וכך הלאה (כל סוביט בוחר 3 נציגים שייצגוהו בסוביט המורכב מ 10 נציגי סוביטים דומים) עד להנהגה. המורכבת משלושה נבחרים מתוך סוביט עליון של 30 חברים.
    לכן בפרלמנט הנשלט בידי קפיטליסטים, שומא על מפלגות ס"ד (כמו מק"י, חד"ש, מר"ץ, העבודה וכו'), לשמש דוגמא ולהוכיח שאכן הדמוקרטיה היא סוציאליסטית מטבע קיומה (שוללת "בחירות המוניות" בשל חוסר הגינותן והוגנותן). מפלגות ס"ד אלה, חיבות להתחיל ביצירת שורשי עשב בתוכן. ומתוכן לבחור מועמדים לסוביטים וכך הלאה כלפי מעלה, עד לגבוש הנכון של הנהגת התנועה: סוביט של 30 נציגים. ואיתו ללכת לפרלמנט. כך בכל מפלגה ומפלגה. מפלגה שלא תעשה כך אננה יכולה להקרא מפלגה סוציאל דמוקרטית, אלא במרכאות.
    כלומר במקום להתווכח איתך על קוצו של יוד, אשאלך כיצד ניתן להחיל דרישה סוציאל דמוקרטית זו במק"י למשל?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International

%d בלוגרים אהבו את זה: