המדינה והמהפכה של לנין

הערות עריכה ותרגום

1. הנוסח העברי המובא בזאת הוא בעיקרו הנוסח של המהדורה העברית הבאה:

וו. אי. לנין, כתבים נבחרים,

תרגום – ח. גולדברג, עריכה ל. לויטה, מ. דורמן

ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל

הוצאת הקיבוץ המאוחד

תש"י, 1950

2. התרגום במהדורה הנ"ל הושווה בקפידה למקור הרוסי ותוקן בהתאם כאשר המטרה העליונה העומדת לנגד עינינו היא להגיע לדיוק מרבי במסירת שלל הדקויות והמשמעויות של המקור הרוסי. השינויים שחלו בעברית מאז שנות החמישים של המאה ה- 20, אילצו אותנו לשנות חלק מהמילים והביטויים בהם נקט ח. גולדברג, אולם בדרך-כלל השתדלנו לשמור על הסגנון הקולח של תרגומו המעולה ולתקן רק את מה שבאמת דורש תיקון.

3. הטקסט בסוגריים המרובעים [ ] שייך כולו למהדורה אלקטרונית זו ואינו מופיע לא במקור הרוסי ולא בתרגום העברי הנ"ל. מכיוון שנמנע מאיתנו להשתמש בניקוד, הבאנו תעתיק לטיני של חלק משמות האנשים. השמות הלא-רוסיים ניתנים בכתיב המקור שלהם, והשמות הרוסיים מובאים בתעתיק המיועד להקל על הקורא והבנוי לפי הכלל הפשוט "מבטאים כפי שכתוב", מלבד צמדי האותיות המבטאים צליל יחיד, וכן מלבד "c" עבור "צ", ו- "j" עבור "י" "קצרה":

צ c
י "קצרה"(כמו ב: שי, די) j
ש sh
צ' ch
ח, כ לא דגושה kh
המחבר מרבה להשתמש בצורת הריבוי של שמות משפחתם של יריבים פוליטיים. התעתיק הניתן ליד שמות אלה הוא ביחיד.

4. משלוש צורות התעתיק העברי של השם Marx המצויות בספרות: מארקס, מרקס, מרכס, העדפנו את זו האחרונה והשתמשנו בה גם לכל הנגזרות: מרכסיזם, מרכסיסט, וכד', למרות שמבחינת הדיוק ההיסטורי (אילנות יוחסין), "מארקס" היא ככל הנראה הצורה הנכונה יותר.

המדינה והמהפכה

תוכן העניינים

המדינה והמהפכה. תורת המרכסיזם על המדינה ותפקידי הפרולטריון במהפכה……………………………………… 3

הקדמה למהדורה הראשונה…………………………………………………………………… 3

הקדמה למהדורה השניה……………………………………………………………………… 3

פרק I………………………………………………………………………………………… 4

החברה המעמדית והמדינה…………………………………………………………………………………………… 4

1 . המדינה – תוצר אי-ההשלמה בין הניגודים המעמדיים…………………………………………………………….. 4

2 . פלוגות מיוחדות של אנשים חמושים, בתי-כלא וכו'………………………………………………………………. 5

4. "גוויעת" המדינה והמהפכה האלימה……………………………………………………………………………… 8

פרק II…………………………………………………………………………………….. 12

המדינה והמהפכה. ניסיון השנים 1851-1848…………………………………………………………………………. 12

1. בפרוס המהפכה…………………………………………………………………………………………………… 12

2. סיכומי המהפכה………………………………………………………………………………………………….. 13

3. העלאת השאלה על ידי מרכס בשנת 1852…………………………………………………………………………. 16

פרק III…………………………………………………………………………………….. 18

המדינה והמהפכה. ניסיון הקומונה הפריסאית בשנת 1871. ניתוחו של מרכס………………………………………… 18

1. מהי הגבורה בניסיונם של הקומונרים?…………………………………………………………………………… 18

2. במה להחליף את המכונה המדינית השבורה?…………………………………………………………………….. 20

3. חיסול הפרלמנטריזם……………………………………………………………………………………………… 22

4. ארגון אחדות האומה……………………………………………………………………………………………… 24

5. חיסול הטפיל – המדינה…………………………………………………………………………………………… 26

פרק IV……………………………………………………………………………………… 28

המשך. ביאורים נוספים של אנגלס………………………………………………………………………………….. 28

1. "שאלת השיכון"………………………………………………………………………………………………….. 28

2. הפולמוס עם האנרכיסטים……………………………………………………………………………………….. 29

3. המכתב אל בבל…………………………………………………………………………………………………… 31

4. ביקורת ההצעה של תוכנית ארפורט……………………………………………………………………………… 32

5. ההקדמה משנת 1891 ל"מלחמת האזרחים" של מרכס……………………………………………………………… 35

6. אנגלס בדבר ההתגברות על הדמוקרטיה………………………………………………………………………….. 38

פרק V………………………………………………………………………………………. 40

היסודות הכלכליים של גוויעת המדינה……………………………………………………………………………… 40

1. העלאת השאלה על-ידי מרכס…………………………………………………………………………………….. 40

2. המעבר מן הקפיטליזם אל הקומוניזם…………………………………………………………………………….. 41

3. השלב הראשון של החברה הקומוניסטית…………………………………………………………………………. 43

4. השלב העליון של החברה הקומוניסטית………………………………………………………………………….. 45

פרק VI……………………………………………………………………………………… 49

ניוול המרכסיזם על-ידי האופורטוניסטים…………………………………………………………………………… 49

1. הפולמוס של פלכנוב עם האנרכיסטים…………………………………………………………………………… 49

2. הפולמוס של קאוטסקי עם האופורטוניסטים……………………………………………………………………… 49

3. הפולמוס של קאוטסקי עם פנקוק………………………………………………………………………………… 53

סוף-דבר למהדורה הראשונה…………………………………………………………………. 58

המדינה והמהפכה

תורת המרכסיזם על המדינה

ותפקידי הפרולטריון במהפכה

הקדמה למהדורה הראשונה

שאלת המדינה מקבלת כיום חשיבות מיוחדת הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה פוליטית-מעשית. המלחמה האימפריאליסטית החישה עד מאד והחמירה את תהליך הפיכת הקפיטליזם המונופוליסטי לקפיטליזם מונופוליסטי-ממלכתי. דיכוי המוני העמלים, דיכוי-אימים על-ידי המדינה, ההולכת ומתמזגת עם בריתות הקפיטליסטים הכל-יכולות, נעשה איום יותר ויותר. הארצות המתקדמות – מתכוונים אנו ל"עורף" שלהן – נהפכות לבתי-סוהר צבאיים של עבודת פרך בשביל הפועלים.

הזוועות והפורעניות לאין-דוגמה, שהמיטה המלחמה הממושכת, עושות את מצב ההמונים קשה מנשוא, מגבירות את התמרמרותם. המהפכה הפרולטרית הבין-לאומית הולכת ומבשילה בעליל. שאלת יחסה אל המדינה מקבלת אפוא ערך מעשי.

יסודות האופורטוניזם, שנצטברו בעשרות שנות התפתחות שקטה באורח יחסי, יצרו את זרם הסוציאל-שוביניזם, השולט בתוך המפלגות הסוציאליסטיות הרשמיות בכל העולם. זרם זה (פלכנוב [Plekhanov], פוטרסוב [Potresov], ברשקובסקיה [Breshkovskaya], רובנוביץ' [Rubanovich], ואחריהם, בצורה מוסווית במקצת, האדונים צרטלי [Cereteli], צ'רנוב [Chernov] ושות' ברוסיה; שיידמן [Scheidemann], לגין [Legien], דויד [David] וכיו"ב בגרמניה; רנודל [Renaudel], גד [Guesde], ונדרוולדה [Vandervelde] בצרפת ובבלגיה; היינדמן [Hyndman] והפביאנים באנגליה וכו' וכו') סוציאליזם להלכה, שוביניזם למעשה, מצטיין בהסתגלות-משרתים מנוולת של "מנהיגי הסוציאליזם" אל האינטרסים לא רק של הבורגנות הלאומית "שלהם", אלא, בפירוש, של המדינה "שלהם", כי אלה הקרויות מעצמות גדולות, רובן מנצלות ומשעבדות זה מכבר שורה שלמה של עמים קטנים וחלשים. ואילו המלחמה האימפריאליסטית אינה אלא מלחמה לשם חלוקה וחלוקה מחדש של שלל מסוג זה. המאבק לשחרור ההמונים העמלים מעול ההשפעה של הבורגנות בכלל, ושל הבורגנות האימפריאליסטית בפרט, אינו אפשרי בלי מאבק עם המשפטים הקדומים האופורטוניסטיים על אודות "המדינה".

נעיין תחילה במשנתם של מרכס ואנגלס על המדינה, בהתעכבנו ביתר הרחבה על אותם הצדדים של משנה זו, שנשכחו או סולפו סילוף אופורטוניסטי. אחר כך נברר במיוחד את דברי הנציג העיקרי של סילופים אלה, קרל קאוטסקי [Karl Kautsky], המנהיג המפורסם ביותר של האינטרנציונל השני (1914-1889) שהגיע לפשיטת רגל עלובה כל כך בימי המלחמה הנוכחית. ולבסוף נערוך את הסיכומים העיקריים של ניסיון המהפכות הרוסיות של שנת 1905 ובייחוד של שנת 1917. זו האחרונה מסיימת, כפי הנראה כעת (תחילת אוגוסט שנת 1917) את הפרשה הראשונה של התפתחותה, אבל כל המהפכה הזאת בכלל תובן רק כחוליה אחת בשרשרת המהפכות הסוציאליסטיות הפרולטריות, המתעוררות בהשפעת המלחמה האימפריאליסטית. שאלת יחסה של המהפכה הסוציאליסטית של הפרולטריון אל המדינה מקבלת אפוא לא רק ערך פוליטי-מעשי, כי אם גם אקטואלי ביותר, כשאלת ההסברה להמונים, מה יצטרכו לעשות בעתיד הקרוב למען השתחררותם מעול הקפיטל.

המחבר

אוגוסט ש. 1917

הקדמה למהדורה השניה

המהדורה הנוכחית, השניה, מודפסת כמעט ללא שינויים. נוסף רק סעיף 3 לפרק II.

המחבר

מוסקבה .

17 בדצמבר ש. 1918

פרק I

החברה המעמדית והמדינה

1 . המדינה – תוצר אי-ההשלמה בין הניגודים המעמדיים

תורתו של מרכס אירע לה כיום מה שאירע לא אחת לתורתם של הוגים ומנהיגים של מעמדות מדוכאים בעת מלחמתם לשחרור. בעוד היו המהפכנים הגדולים בחיים, גמלו להם המעמדות המדכאים ברדיפות לבלי-הרף, קיבלו את פני תורתם בחמה שפוכה, באיבה משתוללת ביותר, במסע מופקר ביותר של שקר ודיבה. אחרי מות המהפכנים האלה נעשים ניסיונות להפכם לאיקונין בלתי-מזיקים , אפשר לומר, לעשותם לקדושים, לתת כבוד ותהילה לשמותיהם, להמציא בזה "נחמה" למעמדות המדוכאים וכדי להוליכם שולל, אגב סירוס תוכנה של התורה המהפכנית, אגב נטילת עוקצה המהפכני, על ידי פיגולה. בנוגע ל"עיבוד" כזה של המרכסיזם יש כיום אחדות-פעולה בין הבורגנות ובין האופורטוניסטים שבקרב תנועת הפועלים פנימה. שוכחים, מטשטשים, מסלפים את הצד המהפכני של התורה הזאת, את נשמתה המהפכנית. מבליטים, מפארים את אשר נוח לבורגנות או מה שנדמה כנוח לה. כל הסוציאל-שוביניסטים הם כיום "מרכסיסטים", אל-נא תתלוצצו! ומלומדים בורגנים גרמניים, שעוד אתמול היו מומחים להשמדת המרכסיזם, מדברים כיום תכופות, יותר ויותר, על מרכס "הגרמני-הלאומי", שחינך, כביכול, אגודות פועלים מאורגנות להפליא כל כך בשביל מעשה מלחמת השוד!

במצב דברים כזה, כאשר סילופי המרכסיזם נפוצים עד לאין שיעור, יהא תפקידנו קודם כל להחזיר את תורת מרכס האמיתית על המדינה ליושנה. לשם זה נחוץ להביא שורה שלמה של ציטטות ארוכות מחיבוריהם של מרכס ואנגלס עצמם. וודאי, הציטטות הארוכות תעשינה את ההרצאה מסורבלת, ולא תסייענה כלל לפופולריות שלה. אבל אין כל אפשרות לוותר עליהן. יש להביא בהחלט את כל הקטעים, או לפחות את כל הקטעים המכריעים מספרי מרכס ואנגלס בשאלת המדינה, וככל האפשר במלואם, כדי שהקורא יוכל ליצור לו מושג עצמאי על מכלול ההשקפות של מניחי-היסוד של הסוציאליזם המדעי ועל התפתחות ההשקפות האלה, וכדי להוכיח במסמכים ולהראות בעליל את סילוף ההשקפות האלה על ידי ה"קאוטסקיאניות" השלטת כיום.

נתחיל בספר הנפוץ ביותר של פר. אנגלס [Engels]: "מוצא המשפחה, הקניין הפרטי והמדינה", שעוד בשנת 1894 יצא לאור בשטוטגרט במהדורה שישית. נצטרך לצטט את המקור הגרמני, מפני שהתרגומים הרוסיים, אם גם רבים הם, הם ברובם בלתי מלאים או עשויים באופן בלתי משביע רצון כל עיקר.

"המדינה – אומר אנגלס, בסכמו את ניתוחו ההיסטורי , – אינה בשום פנים כוח הכפוי על החברה מבחוץ. כמו כן אין המדינה "מציאות של אידיאה מוסרית", "דמות ומציאות של התבונה", כפי שקובע הגל. המדינה היא פרי החברה בדרגת-התפתחות מסוימת; המדינה היא הודאה, שחברה זו הסתבכה בסתירה פנימית בלתי מתיישבת, התפלגה להפכים, שאין להשלים ביניהם ואין בכוחה להיפטר מהם. וכדי שהפכים אלה, מעמדות בעלי אינטרסים כלכליים מנוגדים, לא יטרפו זה את זה ואת החברה כולה במלחמה בלתי פורייה, נחוץ היה כוח, העומד, למראית עין, מעל לחברה, כוח שיחליש את ההתנגשות ויעצור אותה בגבולות "הסדר". וכוח זה, שמוצאו מן החברה, אלא שהוא מעמיד את עצמו ממעל לה, ומתנכר לה יותר ויותר, הוא הוא המדינה. (עמ' 178-177 במהדורה הגרמנית השישית).

כאן הובע בבהירות מלאה הרעיון היסודי של המרכסיזם בשאלת תפקידה ההיסטורי וערכה של המדינה. המדינה היא תולדה וגילוי של אי-ההשלמה בין הניגודים המעמדיים. המדינה נוצרת במקום, בזמן ובמידה, שאין אפשרות באופן אובייקטיבי להשלים בין הניגודים המעמדיים. ולהפך: קיום המדינה מוכיח, שהניגודים המעמדיים אינם ניתנים להשלמה זה עם זה.

והנה דווקא בסעיף זה החשוב ביותר והיסודי מתחיל סילוף המרכסיזם, בשני קווים עיקריים.

מצד אחד באים האידיאולוגים הבורגניים, ובייחוד הזעיר-בורגניים, שבלחץ העובדות ההיסטוריות הבלתי-מעורערות אנוסים הם להודות כי המדינה קיימת רק במקום שישנם ניגודי מעמדות ומלחמת מעמדות, והרי הם "מתקנים" את מרכס באופן, שהמדינה מופיעה כגוף של הטלת-שלום בין המעמדות. לפי מרכס לא הייתה המדינה יכולה להתהוות, ולא הייתה יכולה להתקיים, אילו אפשר היה להביא שלום בין המעמדות. אצל הפרופסורים והפובליציסטים הבעל-ביתיים והקרתניים נמצא – לעתים קרובות על יסוד אסמכתות נוחות מדברי מרכס! – שהמדינה דווקא מביאה שלום בין המעמדות. לפי מרכס אין המדינה אלא גוף של שליטה מעמדית, גוף של דיכוי מעמד אחד בידי משנהו, היא יצירת "הסדר" המייצב והקובע לחוק את הדיכוי הזה, בהחלישו את התנגשות המעמדות. לפי דעתם של הפוליטיקאים הזעיר-בורגניים יוצא, שהסדר הוא דווקא ביטוי להשלמה בין המעמדות, ולא לדיכוי מעמד אחד בידי משנהו; לרופף את ההתנגשות הווה אומר, לפי דעתם, להשכין שלום, ולא ליטול מהמעמדות המדוכאים את האמצעים והאפשרויות למיגור המדכאים.

כך, למשל, במהפכת שנת 1917, בשעה ששאלת הערך והתפקיד של המדינה נתעוררה בכל גדולתה, נתעוררה למעשה, כשאלה של פעולה לאלתר, בקנה-מידה של פעולת-המונים, – גלשו כל הס.ר.-ים (סוציאליסטים-רבולוציונרים) והמנשביקים בבת אחת כליל אל התיאוריה הזעיר-בורגנית של "הבאת-שלום" בין המעמדות על ידי "המדינה". רזולוציות ומאמרים לאין מספר מאת פוליטיקאים של שתי המפלגות הללו ספוגים עד תכלית תיאוריה בעל-ביתית וקרתנית זו של "הבאת-שלום". לעולם אין הדמוקרטיה הזעיר-בורגנית מסוגלת להבין שהמדינה היא גוף של שליטת מעמד מסוים שאינו יכול להשלים עם האנטיפוד שלו (עם המעמד המנוגד לו). היחס אל המדינה הוא אחד הגילויים המוחשיים ביותר, המעידים כי הס.ר.-ים והמנשביקים שלנו אינם סוציאליסטים כלל (מה שאנו, הבולשביקים, היינו מוכיחים תמיד), אלא הם דמוקרטים זעיר-בורגניים בעלי אוצר-ניבים כמעט-סוציאליסטי.

ואולם הסילוף "הקאוטסקיאני" של המרכסיזם הוא דק הרבה יותר. מבחינה "תיאורטית" אין שוללים כאן שהמדינה היא גוף של שלטון מעמדי וכן שהניגודים המעמדיים אין להשלים ביניהם. אבל מסיחים את הדעת מן העובדה הבאה או מטשטשים אותה: אם המדינה היא תולדה של אי-השלמה בין ניגודי המעמדות, אם היא כוח העומד מעל לחברה ו"המתנכר יותר ויותר לחברה", הרי ברור, ששחרור המעמד המדוכא אינו אפשרי לא רק בלי מהפכה אלימה, אלא גם בלי השמדת אותו מנגנון-השלטון המדיני, שנוצר על ידי המעמד השליט ואשר בו מגולמת "התנכרות" זו. את המסקנה הזאת, הברורה מאליה מבחינה תיאורטית, הסיק מרכס, כפי שנראה להלן, בבהירות מלאה על יסוד ניתוח היסטורי-קונקרטי של תפקידי המהפכה. ודווקא מסקנה זו "שכח" וסילף קאוטסקי – זאת נוכיח בהרחבה בהמשך הרצאתנו.

2 . פלוגות מיוחדות של אנשים חמושים, בתי-כלא וכו'

"…לעומת הארגון הגנטילי (לבתי-אב או לשבטים) העתיק – ממשיך אנגלס – ניכרת המדינה, ראשית, בזה שהיא מחלקת את נתיניה חלוקה טריטוריאלית…"

בעינינו נראית חלוקה זו "טבעית", אבל היא עלתה במחיר מאבק ממושך עם הארגון הישן, הארגון לפי שבטים או משפחות .

"…סימן-היכר שני הוא – ייסוד ממשל חברתי, שאינו זהה עוד במישרין עם האוכלוסייה המארגנת את עצמה ככוח חמוש. ממשל חברתי מיוחד זה נחוץ, מפני שארגון חמוש של האוכלוסייה, הפועל בכוח עצמי, נעשה בלתי-אפשרי מאז נתפלגה החברה למעמדות … ממשל חברתי זה קיים בכל מדינה. הוא מורכב לא רק מאנשים חמושים, אלא גם מכל אבזריהם הממשיים: בתי-סוהר ומוסדות כפייה מכל המינים, שלא היו ידועים למבנה המשפחתי (השבטי) של החברה…"

אנגלס פורש לפנינו את מושג "הכוח" המכונה בשם מדינה, כוח שמוצאו מן החברה, אלא שהוא מעמיד עצמו ממעל לה והולך ומפקיע עצמו ממנה. ממה, בעיקר, מורכב כוח זה? מפלוגות מיוחדות של אנשים חמושים, שברשותן נמצאים בתי-כלא וכיו"ב.

רשאים אנו לדבר על פלוגות מיוחדות של אנשים חמושים, מפני שהממשל החברתי האופייני לכל מדינה "אינו זהה במישרין" עם אוכלוסייה חמושה, עם "ארגון חמוש הפועל בכוח עצמו".

ככל הוגי הדעות המהפכניים הגדולים מתאמץ אנגלס לעורר את שימת לבם של הפועלים בעלי ההכרה בייחוד לאותם הדברים, שבעיני הבעל-ביתיות השלטת הם נחשבים פחות מכל ראויים לשימת-לב, נראים כשגרתיים ביותר, מקודשים על ידי משפטים קדומים מוצקים, ואפילו מאובנים. צבא הקבע והמשטרה הם כלי-השרת העיקריים של כוח השלטון המדיני, אך האם יתכן אחרת?

מנקודת הראות של הרוב העצום מבני אירופה בסוף המאה התשע-עשרה, שאליהם פנה אנגלס, אנשים אשר אף מהפכה גדולה אחת לא עברה עליהם ולא הייתה לנגד עיניהם , – לא יתכן אחרת. הללו לא מובן להם כלל מה זה "ארגון חמוש של אוכלוסים, הפועל בכוח עצמו". הקרתן, איש מערב-אירופה או רוסיה, אשר תובא לפניו השאלה, מדוע נוצרה הנחיצות בפלוגות מיוחדות של אנשים חמושים, המוקמות מעל לחברה והמתנכרות לה (משטרה, צבא-קבע) , יהיה נוטה לענות על כך בשתים-שלוש פראזות השאולות מאת ספנסר [Spenser] או מאת מיכאילובסקי [Mikhajlovskij], יסתמך על הסתעפות החיים החברתיים, על התפצלות הפונקציות וכד'.

הסתמכות כזאת נראית "מדעית" ומרדימה יפה את האיש הבעל-ביתי, בהאפילה על העיקרי והיסודי: פילוג החברה למעמדות עוינים זה את זה שאי אפשר להשלים ביניהם.

לולא פילוג זה, היה "ארגון-האוכלוסים החמוש הפועל בכוח עצמו" מצטיין אמנם במבנהו המורכב, ברמת הטכניקה שלו וכו' על פני הארגון הפרימיטיבי של עדר קופים נושאי מקלות, או של בני-אדם פראים או של אנשים מאוחדים בחברות של שבטים, אבל ארגון כזה היה אפשרי.

אולם הוא אינו אפשרי, משום שחברת-הציוויליזציה מפולגת למעמדות אויבים, שאין אפשרות של השלמה ביניהם, וחימושם "הפועל בכוח עצמו" היה מביא לידי מלחמה חמושה ביניהם. מתהווה המדינה, מוקם כוח מיוחד, נוצרות פלוגות מיוחדות של אנשים חמושים, וכל מהפכה, בהרסה את המנגנון המדיני, מראה לנו בעליל, כיצד שואף המעמד השליט להקים שוב את הפלוגות המיוחדות של אנשים חמושים, המשרתות אותו, וכיצד שואף המעמד המדוכא ליצור ארגון חדש מסוג זה, שיהיה מסוגל לשרת לא את המנצלים, אלא את המנוצלים.

בסוגיה האמורה מעלה אנגלס בצורה עיונית אותה שאלה עצמה, שמעלה לפנינו כל מהפכה גדולה למעשה, באופן מוחשי ובקנה-מידה של פעולת המונים, היינו, את השאלה בדבר היחס ההדדי שבין הפלוגות "המיוחדות" של אנשים חמושים ובין "ארגון-האוכלוסים החמוש, הפועל בכוח עצמו". להלן נראה, כיצד שאלה זו מוארת באופן קונקרטי על-ידי ניסיון המהפכות האירופיות והרוסיות.

אבל נשובה-נא להרצאתו של אנגלס.

הוא מציין, שאמנם יש אשר שלטון חברתי זה הוא חלש, למשל אי-שם באמריקה הצפונית (הכתוב מדבר במקרה נדיר יוצא-מן-הכלל לגבי החברה הקפיטליסטית ובאותם חלקי אמריקה הצפונית בתקופה הטרום-אימפריאליסטית שלה, שהמתיישב החופשי היה שם הרוב המכריע), אבל, בדרך כלל, הולך וגובר שלטון זה:

"השלטון החברתי הולך וגובר במידה שהניגודים המעמדיים בתוך המדינה הולכים ומחריפים, ובמידה שהמדינות הבאות במגע הדדי הולכות וגדלות ונעשות מאוכלסות יותר. הציצו נא, למשל, באירופה של זמננו, שמלחמת המעמדות ותחרות הכיבושים העלו בה את השלטון החברתי לגובה כזה, שהוא עלול לבלוע את החברה כולה ואף את המדינה…"

דברים אלו נכתבו עוד בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה. ההקדמה האחרונה של אנגלס מסומנת בתאריך 16 ביוני שנת 1891. המפנה אל האימפריאליזם – הן במובן השליטה המלאה של התאגידים, הן במובן הכוח הכל-יכול של הבנקים הגדולים, הן במובן הפוליטיקה הקולוניאלית העצומה וכו' – אך זה התחיל אז בצרפת והיה חלש עוד יותר באמריקה הצפונית ובגרמניה. מני אז צעדה "תחרות הכיבושים" צעד-ענקים קדימה, כל שכן לאחר שבתחילת העשור השני של המאה העשרים נמצא כדור הארץ מחולק לחלוטין בין "כובשים מתחרים" אלה, כלומר בין המעצמות השודדות הגדולות. חימוש הצבא והצי גדל מאז בשיעור לא ייאמן, ומלחמת-השוד של שנות 1917-1914 בין אנגליה לגרמניה על השליטה בעולם, על חלוקת השלל הביאה לידי כך, ש"בליעת" כל כוחות החברה על ידי שלטון-השוד של המדינה הגיעה עד לידי שואה גמורה.

אנגלס ידע עוד בשנת 1891 להצביע על "תחרות הכיבושים", כעל אחד מסימני-ההיכר החשובים ביותר המציינים את מדיניות החוץ של המעצמות הגדולות, ואילו בני-בליעל אלה של הסוציאל-שוביניזם בשנות 1917-1914, בתקופה שתחרות זו החריפה פי כמה וכמה וחוללה את המלחמה האימפריאליסטית, מחפים על הגנת עסקי-השוד של הבורגנות "שלהם" במליצות על "הגנת המולדת", על "הגנת הרפובליקה והמהפכה" וכד'!

3. המדינה – מכשיר לניצול המעמד המדוכא

לכלכלת שלטון חברתי מיוחד, העומד מעל לחברה, נחוצים מסים ומלוות ממלכתיים.

" … פקידי-המדינה – כותב אנגלס, – אשר בידם השלטון החברתי והסמכות לגבות מסים, מתייצבים, כזרועות של החברה, מעליה. הללו שוב אינם מסתפקים ביחס-הכבוד החופשי, מרצון, שהיה נהוג כלפי מוסדות החברה המשפחתית (או השבטית) , אף אילו יכלו לרכוש להם יחס שכזה…" נוצרים חוקים מיוחדים על קדושתם וחסינותם האישית של פקידי-המדינה. "עובד-המשטרה העלוב ביותר" יש לו יותר "סמכות" משהיה לזקני השבט, אבל אף ראש השלטון הצבאי במדינה מתורבתת יכול לקנא בזקן השבט, הזוכה מצד החברה "ליחס-כבוד, שלא מיראת המקל או הרצועה".

כאן הועלתה השאלה בדבר מעמד-היתרון של הפקידים, כגופי השלטון המדיני, ובעיקר צוין: מה הדבר המעמיד אותם מעל לחברה? להלן נראה, איך נפתרה שאלה תיאורטית זו למעשה על ידי הקומונה הפריסאית בשנת 1871 וטושטשה באורח ריאקציוני על ידי קאוטסקי בשנת 1912.

" …הואיל והמדינה נוצרה מתוך הצורך לרסן את ניגודי המעמדות; הואיל והיא נוצרה בתוך עצם ההתנגשויות של מעמדות אלה, הריהי מתגלית, בדרך כלל, כמדינה של המעמד החזק ביותר, השליט מבחינה כלכלית, שבעזרת המדינה נעשה הוא גם השליט מבחינה פוליטית ורוכש לו על ידי-כך אמצעים חדשים להכניע ולנצל את המעמד המדוכא…" לא רק המדינה העתיקה והפאודאלית היו גופים של ניצול עבדים וצמיתים, אלא גם "מדינת-הנציגים שבזמננו היא כלי-שרת לניצול העבודה השכירה על-ידי הקפיטל. אך יש אשר תבואנה גם תקופות יוצאות מן הכלל, עת אשר המעמדות הנאבקים מגיעים לאיזון-כוחות כזה, שהשלטון המדיני מקבל לזמן-מה עמדה עצמאית ביחס לשני המעמדות, כמתווך מדומה ביניהם…" כך היו המונרכיה האבסולוטית במאות ה- XVII וה- XVIII, הבונפרטיזם של הקיסרות הראשונה והשניה בצרפת, ביסמרק [Bismarck] בגרמניה.

כך היא – נוסיף אנו מצדנו – ממשלת קרנסקי [Kerenskij] ברוסיה הרפובליקנית, אחרי שעברה לרדיפת הפרולטריון המהפכני, בה בשעה שהסובייטים נעשו כבר חסרי-אונים הודות להנהגתם של הדמוקרטים הזעיר-בורגניים, ואילו הבורגנות עדיין אינה חזקה כל צרכה, כדי לפזר בפשטות את המועצות האלה.

ברפובליקה דמוקרטית – ממשיך אנגלס, – "משתמש העושר בשלטונו בעקיפין, אכן זהו שימוש בטוח ביותר" – היינו, ראשית, על ידי "שיחוד הפקידים במישרין " (אמריקה), שנית, על ידי "ברית בין הממשלה ובין הבורסה" (צרפת ואמריקה).

האימפריאליזם ושלטון הבנקים בימינו "פיתחו" עד כדי אמנות מופלאה את שתי התחבולות האלה להגשים בחיים ולקיים את המרות הכל-יכולה של העושר בכל מיני הרפובליקות הדמוקרטיות. אם, למשל, עוד בחודשים הראשונים של הרפובליקה הדמוקרטית ברוסיה, אפשר לומר, בירח-הדבש של זיווג "הסוציאליסטים" הס.ר.-ים והמנשביקים עם הבורגנות, ניהל הא' פלצ'ינסקי [Palchinskij] בתוך הממשלה הקואליציונית מסע חבלה נגד כל האמצעים לריסון הקפיטליסטים ופשיטת-העור שלהם, לריסון בזיזתם את אוצר המדינה באספקה הצבאית, אם לאחר שאותו אדון פלצ'ינסקי עזב את הממשלה (והוחלף, כמובן, בפלצ'ינסקי אחר, הדומה לקודמו ממש), "העניקו" לו הקפיטליסטים מישרה נאה במשכורת של 120000 רובל לשנה, הרי פירושו של דבר זה מהו? שיחוד במישרין או שלא-במישרין? ברית בין הממשלה ובין הסינדיקטים או "רק" יחסי ידידות ביניהם? איזה תפקיד ממלאים כאן הצ'רנובים והצרטלים, האווכסנטייבים [Avksentyev] והסקובלבים [Skobelev]? – מה הם, בעלי-ברית במישרין למיליונרים-הגנבים או רק בעקיפין?

מלוא השלטון של "העושר" הוא אפוא בטוח יותר ברפובליקה הדמוקרטית, מפני שכאן אינו תלוי בחסרון זה או אחר של המנגנון הפוליטי, במעטה הפוליטי הגרוע של הקפיטליזם. הרפובליקה הדמוקרטית היא המעטה הפוליטי האפשרי הטוב ביותר לקפיטליזם, והקפיטל המשתלט (בעזרתם של פלצ'ינסקים, צ'רנובים, צרטלים ושות') על המעטה המעולה הזה, מבסס אפוא את שלטונו באופן בטוח כל כך, באופן יציב כל כך, עד כי שום חילופים, לא חילופי-גברא, לא חילופי-מוסדות, לא חילופי-מפלגות של הרפובליקה הדמוקרטית -הבורגנית אינם מזעזעים את השלטון הזה.

יש עוד לציין, שאנגלס מכנה בבהירות מלאה את זכות הבחירה הכללית כמכשיר לשליטת הבורגנות. זכות הבחירה הכללית – אומר הוא, בהסתמכו כנראה על הניסיון הארוך של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, – הריהי "מד-הבגרות של מעמד הפועלים. למעלה מזה אינה יכולה לתת ולא תיתן לעולם במדינה הנוכחית".

הדמוקרטים הזעיר-בורגניים מסוג הס.ר.-ים והמנשביקים שלנו, וכן גם אחיהם, עצמם ובשרם, כל הסוציאל-שוביניסטים והאופורטוניסטים של אירופה המערבית, מצפים דווקא לקבל "למעלה מזה" מזכות הבחירה הכללית. הם עצמם סוברים ומביאים גם בלב העם את סברת-השווא, שזכות הבחירה הכללית מסוגלת, כביכול, "במדינה הנוכחית" להביא באמת לידי גילוי את רצונם של רוב העמלים ולקבע את התגשמות הרצון הזה בחיים.

אנו יכולים כאן רק לציין את הרעיון המוטעה הזה, רק להטעים, שדעתו של אנגלס המפורשת, המדויקת והברורה לגמרי מסתרסת על כל צעד בהטפתן ובתעמולתן של המפלגות הסוציאליסטיות "הרשמיות" (כלומר, האופורטוניסטיות). הוקעה מפורטת של כל הכזב שבאותו רעיון, שאנגלס זורה אותו ממנו והלאה, ניתנת על ידינו להלן, בהרצאת השקפותיהם של מרכס ואנגלס על המדינה "הנוכחית".

סיכום כללי של דעותיו נותן אנגלס בחיבורו הפופולרי ביותר, וזו לשונו:

"ובכן, המדינה קיימת לא מאז ומעולם. היו חברות שהתקיימו בלעדיה, ולא היה להן מושג על מדינה ושלטון-מדינה. בשלב מסוים של התפתחות כלכלית, שהיה קשור בהכרח בפילוג החברה למעמדות, נעשתה המדינה – מחמת הפילוג הזה – לצורך הכרחי. עכשיו מתקרבים אנו בצעדים מהירים אל שלב אחר של התפתחות הייצור, אל שלב אשר קיום המעמדות האלה חדל להיות צורך הכרחי בשבילו, ולא עוד אלא שהוא נעשה למכשול ממש על דרך הייצור. המעמדות יעברו מן העולם בדרך ההכרח, כשם שקמו בעבר בדרך ההכרח. כשיחדלו המעמדות להתקיים תחדל ממילא גם המדינה. החברה, שתארגן את הייצור בדרך חדשה על יסוד איגוד חפשי ושווה של הייצרנים תסלק את כל המכונה המדינית למקום שיהיה אז יאה לה לגמרי: לבית-נכות לעתיקות בצד הכישור וגרזן-הברונזה".

לא תכופות מזדמנת לנו ציטטה זו בספרות ההטפה והתעמולה של הסוציאל-דמוקרטיה בימינו. ואפילו כשהיא מזדמנת, הרי מביאים אותה על הרוב באופן, שנראה לנו כאילו מחווים כאן קידה לפני איקונין, כלומר לשם הבעת-כבוד רשמית לאנגלס, בלי כל מאמץ להרהר בדבר: מה רחבה ועמוקה תנופת-המהפכה , המרומזת ב"סילוק כל מכונת המדינה למוזיאון העתיקות". על הרוב אין רואים אף הבנה בעניין, מה, בעצם, הדבר שאנגלס קורא לו בשם מכונת המדינה.

4. "גוויעת" המדינה והמהפכה האלימה

דברי אנגלס על "גוויעת" המדינה נפוצים ונודעים במידה רחבה כל-כך, הם מובאים לעתים קרובות כל-כך, הם מראים באופן בולט כל-כך, במה צפון עיקר הזיוף השכיח של המרכסיזם ומתן דמות אופורטוניזם לו, שהכרח הוא להתעכב על הדברים האלה בהרחבה. נביא את כל הסוגיה, שמתוכה שאובים הדברים:

"הפרולטריון נוטל לידיו את השלטון הממלכתי והופך את אמצעי הייצור קודם כל לקניין המדינה. אבל מתוך כך הוא מחסל ממילא את עצמו כפרולטריון, מחסל ממילא את כל ההבדלים המעמדיים והניגודים המעמדיים ויחד עמם גם את המדינה. החברה, שהתקיימה ומתקיימת עד כה, העושה דרכה בתוך הפכים מעמדיים, נחוצה הייתה לה מדינה, כלומר ארגון המעמד המנצל לשם קיום תנאי-הייצור החיצוניים שלו, הווה אומר, בייחוד כדי לקיים בכוח את התנאים לדיכוי המעמד המנוצל (עבדות, שיעבוד לצמיתות, עבודה שכירה), הנקבעים על-ידי שיטת-הייצור הקיימת. המדינה הייתה נציגתה הרשמית של החברה כולה, ריכוזה של זו בגוף פומבי, אבל היא שימשה בחזקת נציגה כזאת רק במידה שהייתה מדינת אותו המעמד שייצג באותה תקופה לבדו את החברה כולה: בתקופה העתיקה – הייתה זו מדינת האזרחים בעלי העבדים; בימי הביניים – מדינת האצילים הפיאודליים; בזמננו – מדינת הבורגנות. בשעה שהמדינה נעשית סוף-סוף באמת נציגת החברה כולה, הרי היא עושה עצמה למיותרת. משלא יהא עוד מעמד חברתי, שיש להחזיקו בשעבודו; כשיחדל השלטון המעמדי ותחדל מלחמת הקיום של היחיד, שהיא פרי האנרכיה השולטת כיום בייצור, ויבוא אפוא הקץ להתנגשויות ולהתפרצויות החריגות הנובעות מתוך מלחמת קיום זו – שוב לא יהיה גוף לדכא אותו ולא יהיה צורך בכוח מיוחד לשם דיכוי: לא יהיה צורך במדינה. המעשה הראשון, בו תפעל המדינה באמת כנציגת כל החברה כולה – נטילת אמצעי הייצור לרשותה בשם החברה – יהיה גם המעשה העצמאי האחרון שלה, בתור מדינה. התערבות השלטון הממלכתי ביחסי החברה נעשית אז מיותרת בכל התחומים, בזה אחר זה, ותשותק מאליה. במקום הממשל באנשים באה עתה השליטה בחפצים והכוונת תהליכי הייצור. אין "מבטלים" את המדינה, היא גוועת מאליה. מבחינה זו יש להעריך את המליצה בדבר "מדינה עממית חופשית", זו המליצה שהייתה לה משך זמן-מה זכות-קיום תעמולתית, אלא שאחרי הכל, הרי מבחינה מדעית אין לה רגליים. מבחינה זו יש להעריך גם את הדרישה של אלה הקרויים אנרכיסטים שהמדינה תחוסל תוך יממה אחת" ("אנטי-דיהרינג". "הפרכת המדע בידי מר אויגן דיהרינג [Dühring]" ,ע"מ 303-301 במהדורה הגרמנית השלישית.)

אפשר לומר, ללא חשש של טעות, כי מתוך סוגיה זו של אנגלס, השופעת רעיונות להפליא, נעשה רק הרעיון על המדינה "הגוועת" לפי מרכס, לנכס אמיתי של המחשבה הסוציאליסטית במפלגות הסוציאליסטיות שבזמננו, בניגוד לתורה האנרכיסטית על "ביטול" המדינה. אכן, לקצץ ככה במרכסיזם, הרי זה אומר להורידו לכדי אופורטוניזם כי "פירוש" כזה משאיר רק מושג מעורפל על שינוי מודרג, איטי, שווה-קצב, על העדר קפיצות וסערות, על העדר מציאותה של מהפכה. "גוויעת" המדינה לפי התפיסה המהלכת הרווחת, ההמונית, אם מותר להתבטא כך, משמעה, בלי ספק, טשטוש המהפכה, אם לא שלילתה הגמורה.

ואולם "פירוש" שכזה אינו אלא סילוף המרכסיזם, סילוף גס ביותר הנוח רק לבורגנות, המיוסד מבחינה עיונית על שיכחת ההנחות והשיקולים החשובים ביותר, המובעים אף בפסקת-"הסיכום" של אנגלס, שהבאנוה במלואה.

ראשית. בעצם תחילתה של סוגיה זו אומר אנגלס, כי בשעה שהפרולטריון נוטל את השלטון המדיני לידיו, הרי הוא "מבטל בזה ממילא את המדינה בתור מדינה". על פירושו של דבר זה – "לא מקובל לחשוב". ברגיל מתעלמים מזה לגמרי או חושבים את זה למשהו מעין "חולשה" "הגליאנית" של אנגלס. למעשה הובעה באותן המלים תמצית הניסיון של אחת המהפכות הפרולטריות הגדולות ביותר, תמצית הניסיון של הקומונה הפריסאית משנת 1871, עניין שעליו ידובר אצלנו ביתר פירוט במקומו. למעשה מדבר כאן אנגלס על "חיסול" מדינת הבורגנות על ידי המהפכה הפרולטרית, בעוד שהמלים על דבר הגוויעה מוסבות על שרידי הממלכתיות הפרולטרית לאחר המהפכה הסוציאליסטית. על פי אנגלס אין המדינה הבורגנית "גוועת", אלא "מתחסלת" על ידי הפרולטריון במהפכה. אחרי מהפכה זו גוועת המדינה הפרולטרית או המדינה-למחצה.

שנית. המדינה היא "כוח מיוחד לדיכוי". הגדרה זו של אנגלס, המצוינת והעמוקה עד מאוד, ניתנה כאן בבהירות מלאה. ומתוכה נובע, כי במקום "הכוח המיוחד לדיכוי" הפרולטריון על-ידי הבורגנות, לדיכוי מיליוני עמלים על-ידי קומץ עשירים, צריך לבוא "כוח מיוחד לדיכוי" הבורגנות על-ידי הפרולטריון (דיקטטורה של הפרולטריון). וזהו בעצם "ביטול המדינה כמדינה". וזוהי "הפעולה" של השתלטות על אמצעי הייצור בשם החברה. והרי הדבר ברור מאליו, כי חילוף כזה של "כוח מיוחד" אחד (בורגני) ב"כוח מיוחד" אחר (פרולטרי) אי-אפשר לו בשום אופן להתחולל בצורת "גוויעה".

שלישית. על "גוויעה" – ואף גם בצורה בולטת וציורית יותר – על "הירדמות" מדבר אנגלס באופן ברור ומפורש לגמרי ביחס לתקופה שלאחר "השתלטות המדינה על אמצעי הייצור בשם כל החברה", כלומר אחרי המהפכה הסוציאליסטית. כולנו יודעים שהצורה הפוליטית של "המדינה" באותו זמן תהיה דמוקרטיה מלאה ביותר. אבל אף אחד מן האופורטוניסטים, המסלפים ללא בושה את תורת מרכס, אינו מעלה על דעתו, שכאן אצל אנגלס מדובר אפוא על "הירדמותה" ו"גוויעתה" של הדמוקרטיה. אמנם בסקירה ראשונה נראה הדבר מוזר מאוד. אך "בלתי מובן" הוא רק לאדם, שלא העמיק לחשוב בדבר, כי הדמוקרטיה גם היא מדינה, והרי שגם הדמוקרטיה תעבור מן העולם, אחרי שהמדינה תעלם. את המדינה הבורגנית יכולה "לחסל" רק מהפכה. המדינה בכלל, כלומר הדמוקרטיה המלאה ביותר, יכולה רק "לגווע".

רביעית. אחרי שאנגלס מעלה את הנחתו המפורסמת: "המדינה גוועת" הרי הוא מבאר תכף ומיד באופן מוחשי, שהנחה זו מכוונת גם כלפי האופורטוניסטים וגם כלפי האנרכיסטים. ולא עוד אלא שבראש וראשונה מעלה אנגלס מן ההנחה על "גוויעת המדינה" אותה מסקנה, המכוונת כלפי האופורטוניסטים.

אפשר להתערב, כי 9990 איש מתוך 10000, שקראו או שמעו על "גוויעת" המדינה, אינם יודעים או אינם זוכרים כלל, שאנגלס כיוון את מסקנותיו מן ההנחה הזאת לא רק כלפי האנרכיסטים. ותשעה מתוך עשרת האנשים הנשארים וודאי שאינם יודעים מה זאת "מדינה עממית חופשית" ומדוע כוללת ההתקפה על סיסמה זו גם התקפה על האופורטוניסטים. כך אפוא נכתבת ההיסטוריה! כך מתהווה זיוף בלתי-מורגש של התורה המהפכנית הגדולה, ברוח ההשגות הבעל-ביתיות השליטות. המסקנה נגד האנרכיסטים חזרה ונשנתה אלפי פעמים, נדושה כדי תפלות, הוחדרה למוחות בצורה פשטנית ביותר, קנתה לה יציבות של משפט-קדום. ואילו את המסקנה נגד האופורטוניסטים טשטשו ו"שכחו"!

"מדינה עממית חופשית" הייתה דרישה פרוגרמתית וסיסמה רווחת של הסוציאל-דמוקרטים הגרמניים בשנות ה- 70. שום תוכן פוליטי, חוץ מתיאור מליצי-בעל-ביתי של מושג הדמוקרטיה, אין בסיסמה זו. במידה שנרמז בה באופן לגלי על רפובליקה דמוקרטית, בה במידה היה אנגלס מוכן "להצדיק" "לזמן-מה" את הסיסמה הזאת מנקודת-ראות תעמולתית. אבל הייתה זו סיסמה אופורטוניסטית, כי היה בה לא רק משום קישוט הדמוקרטיה הבורגנית, אלא גם אי-הבנת הביקורת הסוציאליסטית לגבי כל מדינה בכלל. אנו בעד רפובליקה דמוקרטית, כצורת המדינה הטובה ביותר בשביל הפרולטריון בתקופת הקפיטליזם, אבל איננו רשאים לשכוח, שהעבדות השכירה היא מנת גורלו של העם אף ברפובליקה הבורגנית הדמוקרטית ביותר. ושוב, כל מדינה היא "כוח מיוחד להכנעת" המעמד המדוכא. לכן כל מדינה היא בלתי חופשית ובלתי עממית. מרכס ואנגלס ביארו דבר זה לא אחת לחברי מפלגתם בשנות ה- 70.

חמישית. באותו חיבור של אנגלס, שממנו שומרים הכל בזיכרונם את המשפט על גוויעת המדינה, יש גם משפט על ערכה של המהפכה האלימה. ההערכה ההיסטורית של תפקידה נהפכת אצל אנגלס לשיר-תהילה ממש למהפכה האלימה. והנה דבר זה "אין איש זוכר" ובמפלגות הסוציאליסטיות של זמננו אין זה מקובל לדבר ואפילו רק לחשוב על משמעות הרעיון הזה, ובתעמולה ובהטפה היום-יומית בקרב ההמונים אין הרעיונות האלה ממלאים שום תפקיד. אך לאמיתו של דבר קשורים הם קשר בל יינתק ב"גוויעת" המדינה כחטיבה מוצקה וסדורה אחת.

והרי לפניכם דברי אנגלס כלשונם:

"על האלימות הממלאת גם תפקיד אחר בהיסטוריה ("מלבד זה של עושה-רע"), היינו תפקיד מהפכני; שהיא, לפי דברי מרכס, משמשת כמיילדת אצל כל חברה ישנה, בזמן שהיא הרה ללדת חברה חדשה ; על האלימות, שהיא אותו המכשיר אשר בעזרתו סוללת לה התנועה החברתית דרך חדשה ושוברת את הצורות הפוליטיות ששבקו חיים ונתאבנו, – על כל זה אין אף מלה אחת אצל מר דיהרינג. רק תוך אנחות וגניחות מניח הוא את האפשרות, כי לשם מיגור משק-המנצלים יהא צורך אולי באלימות – והרי זה מצער מאוד, רבותיי! שהרי כל שימוש באלימות משחית, לפי דעתו, את מידותיו של המשתמש בה. וכל זה נאמר בלי שים לב לאותה התרוממות הרוח המוסרית והרעיונית הנעלה, שכל מהפכה מנצחת הביאה בעקבותיה! וכל זה נאמר בגרמניה, שהתנגשות אלימה, העלולה גם להיות כפויה על העם עתידה שם להצמיח, לפחות, אותה תועלת, שהיא תעקור מן השורש את רוח העבדות הנרצעת, שחדרה לתוך ההכרה הלאומית בגלל ההשפלה של מלחמת שלושים השנה. והלך-מחשבה זה של כמרים, הלך-מחשבה כהה, כמוש וחסר-אונים, מעז להציע את עצמו לפני המפלגה המהפכנית ביותר, שלא הייתה כמוה בהיסטוריה?" (עמ' 193 במהדורה הגרמנית השלישית , סוף פרק ד, מדור II).

איך אפשר לאחד לתורה אחת את שיר-התהילה הזה למהפכה האלימה, המוגש בהתמדה על-ידי אנגלס לסוציאל-דמוקרטים הגרמניים למן שנת 1878 ועד שנת 1894, כלומר עד יום מותו, ואת התיאוריה על "גוויעת" המדינה?

ברגיל מאחדים את שני אלה בעזרת אקלקטיציזם, על ידי תלישה סתם, נעדרת כל רעיון, או סופיסטית, על ידי תלישה שרירותית (או מכוונת לגרום נחת-רוח לאשר השלטון בידם), שתולשים פעם משפט זה, פעם משפט אחר, ובתשעים ותשעה מקרים מתוך מאה מעמידים בשורה הראשונה את "הגוויעה" דווקא. במקום הדיאלקטיקה בא האקלקטיציזם: זוהי התופעה השגורה, הרווחת ביותר בספרות הסוציאל-דמוקרטית הרשמית של ימינו ביחס למרכסיזם. וודאי, שאין כל חדש בחילופין אלה. חזיון כזה ראינו כבר אף בתולדות הפילוסופיה היוונית הקלאסית. יחד עם זיוף המרכסיזם ברוח האופורטוניזם צובעים את האקלקטיציזם בצבע הדיאלקטיקה, להקל על אחיזת עיני ההמונים ויש במעשה זה משום סיפוק מדומה, באשר הוא מביא כביכול בחשבון את כל צדי התהליך, את כל מגמות ההתפתחות, את כל ההשפעות המנוגדות זו לזו וכו', אך לאמיתו של דבר אין הוא נותן שום הבנה שלמה ומהפכנית של תהליך ההתפתחות החברתית.

כבר אמרנו לעיל, ונעמוד על כך ביתר הרחבה בהמשך דברינו, שתורת מרכס ואנגלס בדבר ההכרחיות שבמהפכה אלימה חלה על המדינה הבורגנית. אי-אפשר להחליף אותה במדינה פרולטרית (דיקטטורה של הפרולטריון) בדרך של "גוויעה", אך אפשר, בדרך כלל, להחליפה רק בעזרת מהפכה אלימה. שיר התהילה, המושר לה בפי אנגלס והמתאים בהחלט להצהרותיו המרובות של מרכס בנידון זה – (ניזכר-נא בדברי הסיום של "דלות הפילוסופיה" ו"המניפסט הקומוניסטי", זו ההכרזה הגלויה והגאה על הכרחיותה של מהפכה אלימה; ניזכר-נא בביקורת תכנית גותה משנת 1875, כעבור 30 שנה כמעט, בה דן מרכס ברותחין את האופורטוניזם של תכנית זו) – שיר-התהילה הזה אינו כלל פרי "התפעלות", אינו מעשה דקלום, בשום פנים אינו תכסיס פולמוסי. ביסודה של כל תורת מרכס ואנגלס מונחת הנחיצות לחנך באורח שיטתי את ההמונים בהשקפה כזאת ודווקא בהשקפה כזאת על המהפכה האלימה. העובדה, שהזרמים הסוציאל-שוביניסטיים והקאוטסקיאניים השליטים כיום שכחו כולם וזנחו הטפה כזאת, תעמולה כזאת, מבטאת באופן בולט ביותר את בגידתם בתורה זו.

מן הנמנע הוא שהמדינה הפרולטרית תוכל לתפוס מקומה של המדינה הבורגנית בלי מהפכה אלימה. ביטול המדינה הפרולטרית, זאת אומרת ביטולה של כל מדינה שהיא אינו אפשרי אלא בדרך "הגוויעה".

פיתוח מפורט ומפורש של השקפות אלה נתנו מרכס ואנגלס, בחקרם כל מצב מהפכני בפני עצמו, בנתחם את לקחי הניסיון של כל מהפכה ומהפכה לחוד. אל חלק זה של תורתם, החשוב ביותר, עוברים אנו בזה.

פרק II

המדינה והמהפכה. ניסיון השנים 1851-1848

1. בפרוס המהפכה

היצירות הראשונות של המרכסיזם הבשל, "דלות הפילוסופיה" ו"המניפסט הקומוניסטי", הן בדיוק מימי ערב המהפכה של שנת 1848. עובדה זו גרמה לכך, שמלבד הרצאת יסודות המרכסיזם הכלליים, יש לנו כאן, במידה מסוימת, גם בבואת המצב המהפכני הקונקרטי של אותו הזמן, ולכן, סבורני, יהיה מן המועיל יותר לעיין במה שנאמר על-ידי מחברי היצירות האלה בעניין המדינה זמן קצר לפני שהסיקו את מסקנותיהם מניסיון שנות 1851-1848.

"מעמד הפועלים – כותב מרכס ב"דלות הפילוסופיה" – יקים במהלך ההתפתחות, תחת החברה הבורגנית הישנה, התאגדות כזאת, אשר לא יהיה בה מקום למעמדות ולניגודיהם; מעתה לא יהיה עוד כל שלטון פוליטי במהותו, כי השלטון הפוליטי הוא הוא הביטוי הרשמי לניגודי המעמדות בתוך החברה הבורגנית". (עמ' 182 במהד' הגרמנית משנת 1885).

מאלף יהיה להקביל את הניסוח הכללי הניתן כאן לרעיון העלמות המדינה אחרי ביטול המעמדות לעומת הניסוח שניתן לו ב"מניפסט הקומוניסטי" אשר נכתב על-ידי מרכס ואנגלס כעבור חודשים אחדים, היינו בנובמבר שנת 1847.

… "בשעה שתיארנו את השלבים הכלליים ביותר של התפתחות הפרולטריון, עקבנו אחרי מלחמת-האזרחים, הנסתרת פחות או יותר, המתחוללת בחברה הקיימת, עד שבסופו של דבר היא פורצת במהפכה גלויה, והפרולטריון מייסד את שלטונו על-ידי מיגור אלים של הבורגנות"…

"כבר ראינו למעלה, כי ראשית מעשה בתוך מהפכת הפועלים היא הפיכת" (מילולית: הרמת) "הפרולטריון למדרגת מעמד שליט, כיבוש הדמוקרטיה"…

"הפרולטריון ישתמש בשלטונו הפוליטי, כדי להוציא בהדרגה כל הון מידי הבורגנות, כדי לרכז את כל מכשירי הייצור בידי המדינה, כלומר – בידי הפרולטריון המאורגן בתורת מעמד שליט, ולהגדיל מהר ככל האפשר את כלל כוחות הייצור". (עמ' 31 ו- 37 במהד' הגרמנית השביעית, שנת 1906).

כאן לפנינו ניסוחו של אחד מרעיונות המרכסיזם המצוינים והחשובים ביותר בשאלת המדינה, והוא רעיון "הדיקטטורה של הפרולטריון" (כלשון שנקטו מרכס ואנגלס לאחר הקומונה הפריסאית), ויחד עם זאת יש כאן גם הגדרה מעניינת ביותר של המדינה, הגדרה השייכת גם היא לסוג "המלים הנשכחות" של המרכסיזם. "המדינה, כלומר – הפרולטריון המאורגן בתורת מעמד שליט".

הגדרה זו של מושג המדינה לא הוסברה מעולם בספרות ההטפה והתעמולה של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הרשמיות. יתר על כן, היא נשכחה דווקא, מפני שהיא אינה ניתנת להתפשרות עם הרפורמיזם, היא סוטרת על פניהם של המשפטים הקדומים האופורטוניסטיים הרגילים ושל גל האשליות הבעל-ביתיות בדבר "התפתחות הדמוקרטיה בדרכי שלום".

הפרולטריון דרושה לו מדינה – על זה חוזרים כל האופורטוניסטים הסוציאל-שוביניסטים והקאוטסקיאנים, בטענם כי כך היא תורת מרכס, וב"שכחם" להוסיף, כי, ראשית, לפי מרכס נחוצה לפרולטריון רק מדינה גוועת, כלומר הבנויה באופן שתתחיל לגווע מיד ולא תוכל לבלי לגווע. ושנית, לעמלים נחוצה "מדינה", "כלומר – הפרולטריון המאורגן בתורת מעמד שליט".

המדינה היא ארגון מיוחד של כוח, היא ארגון של אלימות לשם דיכוי אחד המעמדות. איזהו אפוא המעמד, שהפרולטריון צריך לדכאו? כמובן, רק מעמד המנצלים, כלומר הבורגנות. לעמלים נחוצה מדינה רק לשם דיכוי התנגדותם של המנצלים, אולם רק הפרולטריון מסוגל לנצח על מעשה הדיכוי הזה, להגשימו בחיים, – רק הפרולטריון, לפי שהוא המעמר היחיד המהפכני עד הסוף, היחיד המסוגל לאחד את כל העמלים והמנוצלים במאבק נגד הבורגנות, במיגורה הגמור.

המעמדות המנצלים דרושה להם שליטה פוליטית לשם תמיכה בניצול, כלומר למען עסקי הבצע של מיעוט אפסי, ולרעת הרוב העצום של העם. ואילו למעמדות המנוצלים נחוצה שליטה פוליטית לשם חיסול גמור של כל ניצול שהוא, הווה אומר, לטובת הרוב המכריע של העם כנגד המיעוט האפסי של בעלי-העבדים המודרניים, כלומר של בעלי-האחוזות והקפיטליסטים.

הדמוקרטים הזעיר-בורגניים, אלה הסוציאליסטים-כביכול שהמירו את מלחמת-המעמדות בהזיות על הסכם בין המעמדות, יתארו להם גם את התמורה הסוציאליסטית בדרך-הזיה, לא כמיגור שלטון המעמד הנצלני, אלא בצורת כניעה שקטה של המיעוט לפני הרוב שהבין את משימותיו. אוטופיה זעיר-בורגנית זו, הקשורה קשר הדוק עם ההודאה במדינה על-מעמדית, הביאה בפועל לידי בגידה באינטרסים של המעמדות העמלים, כפי שהראו, למשל, תולדות המהפכות הצרפתיות בשנים 1848 ו- 1871, כפי שהראה זאת ניסיון ההשתתפות "הסוציאליסטית" במיניסטריונים הבורגניים באנגליה, בצרפת, באיטליה ובארצות אחרות בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים.

מרכס נאבק כל ימי חייו עם הסוציאליזם הזעיר-בורגני הזה, שהושב כיום לתחייה ברוסיה על-ידי מפלגות הס.ר.-ים והמנשביקים. מרכס פיתח את תורת מלחמת המעמדות בעקביות עד לידי תורת השלטון הפוליטי, עד לידי תורת המדינה.

מיגור שלטון הבורגנות אפשרי רק בידי הפרולטריון, כמעמד מיוחד, שתנאיי קיומו הכלכליים מכשירים אותו למיגור כזה, נותנים לו את האפשרות והכוח לבצע אותו. בעוד שהבורגנות מפוררת, עושה לאבק את מעמד האיכרים ואת כל השכבות הזעיר-בורגניות, הרי היא מלכדת את הפרולטריון, מאחדת ומארגנת אותו. רק הפרולטריון – בתוקף תפקידו הכלכלי בייצור הגדול – מסוגל להיות המנהיג לכל המוני העמלים והמנוצלים, שהבורגנות מנצלת אותם, מדכאה וחונקת אותם לעתים קרובות לא פחות, ואף בצורה קשה יותר, מאשר את הפרולטרים, אלא שהם אינם מסוגלים למאבק עצמאי למען שחרורם.

תורת מלחמת המעמדות, שנקט מרכס בשאלת המדינה והמהפכה הסוציאליסטית, מביאה בהכרח לידי הודאה בשליטתו הפוליטית של הפרולטריון, לידי הודאה בדיקטטורה שלו, כלומר, בשלטון שאין לו כל שותף שהוא, ושנשען במישרין על הכוח החמוש של ההמונים. מיגור הבורגנות ניתן להגשמה רק על-ידי הפיכת הפרולטריון למעמד שליט, המסוגל לדכא את ההתנגדות הבלתי נמנעת, הנואשת של הבורגנות, ולארגן את כל המוני העמלים והמנוצלים, למען המבנה החדש של המשק.

הפרולטריון דרוש לו שלטון מדיני, ארגון מרוכז של כוח, ארגון האלימות, הן כדי לדכא את התנגדות המנצלים והן כדי להדריך את ההמון העצום של האוכלוסים, את האיכרים והבורגנים-הזעירים, את הפרולטרים-למחצה ולכוון אותם ב"התקנת" המשק הסוציאליסטי.

המרכסיזם המחנך את מפלגת הפועלים, מחנך בזה את החלוץ של הפרולטריון, המסוגל ליטול את השלטון לידיו ולהוליך את כל העם אל הסוציאליזם, לכוון ולארגן את המשטר חדש, להיות המורה, המדריך והמנהיג של כל העמלים והמנוצלים בהתקנת חיי-החברה שלהם בלי הבורגנות ונגד הבורגנות. ולהפך, האופורטוניזם השורר כיום מחנך בתוך מפלגת הפועלים אנשים העוקרים עצמם מן ההמון, נציגי פועלים מקבלי שכר גדול יותר, "המסתדרים" באופן לא רע במשטר הקפיטליזם, המוכרים בנזיד עדשים את בכורתם, כלומר אנשים המסתלקים מתפקיד של מנהיגים מהפכניים לעם במלחמתו נגד הבורגנות.

"המדינה, כלומר הפרולטריון המאורגן כמעמד שליט" – התיאוריה הזאת של מרכס קשורה קשר בל-יינתק עם כל תורתו על התפקיד המהפכני של הפרולטריון בהיסטוריה. גולת-הכותרת של התפקיד הזה היא הדיקטטורה הפרולטרית, השליטה הפוליטית של הפרולטריון.

אבל אם אמרנו שלפרולטריון דרושה מדינה, כארגון מיוחד של אלימות נגד הבורגנות, הרי מכאן עולה מאליה המסקנה: האם ייתכן ליצור ארגון כזה בלי להשמיד קודם, בלי להרוס קודם את המנגנון הממלכתי שיצרה הבורגנות לה לעצמה? למסקנה הזאת מגיע "המניפסט הקומוניסטי" מקרוב, ועליה מדבר מרכס, בסכמו את ניסיון המהפכה של שנות 1851-1848.

2. סיכומי המהפכה

בשאלה המעניינת אותנו, שאלת המדינה, עורך מרכס את סיכומי המהפכות של שנות 1851-1848 בפסקה זו, שאנו מביאים מתוך ספרו "ה18- בברימר של לואי בונפרט" :

"אולם המהפכה עושה מלאכה יסודית. היא עדיין לא עברה את שבעת מדורי הגיהינום. היא עושה את מלאכתה באופן שיטתי. עד ל- 2 בדצמבר שנת "1851 (יום ההפיכה הממלכתית שחולל לואי בונפרט) "סיימה את המחצית הראשונה של הכנותיה, ועכשיו היא מסיימת את המחצית האחרת. קודם היא משכללת את השלטון הפרלמנטרי, כרי שתהיה לה אפשרות להפילו אחרי כן. לאחר שהדבר הושג, היא משכללת ביותר את הרשות המבצעת, מביאה אותה לידי ביטויה הצרוף ביותר, מבודדת אותה, מציגה אותה לעומתה כאות-קטרוג יחידי, כדי לרכז נגדה את כל כוחות ההרס שבה" (ההדגשה שלנו). "ולאחר שהמהפכה תסיים את המחצית השניה הזאת של הכנותיה, תקום כל אירופה ממושבה ותריע בשמחה: יפה חתרת, חפרפרת זקנה!"

"רשות מבצעת זו, על ארגונה הבירוקרטי והצבאי העצום, על מנגנון-המדינה המורכב מאוד והמלאכותי, המקיף צבא פקידים זה בן חצי מיליון איש וצבא חיילים אף הוא בן חצי מיליון, יצור-טפיל עצום זה, המלפף כמו ברשת את כל גופה של החברה הצרפתית וסותם את כל נקבוביותיו, קם בימי המונרכיה האבסולוטית, עם שקיעתו של הפיאודליזם, אותה שקיעה, שיצור זה סייע להחישה". המהפכה הצרפתית הראשונה פיתחה את ריכוז השלטון, "אבל יחד עם זה הרחיבה את היקפו של השלטון הממשלתי, את מוסדותיו ואת מספר עוזריו. נפוליון השלים את מנגנון המדינה הזה". המונרכיה הלגיטימית ומונרכיית-יולי "לא הוסיפו ולא כלום, מלבד חלוקת עבודה מסועפת יותר"…

"לבסוף, הרפובליקה הפרלמנטרית, במלחמתה עם המהפכה, הייתה אנוסה להגביר, יחד עם אמצעי-הכפייה, גם את אמצעי השלטון הממשלתי ואת ריכוזו. כל ההפיכות שיכללו את המכונה הזאת במקום לשברה" (ההדגשה שלנו). "המפלגות, שנאבקו על השלטון ועמדו בראשו, בזו אחר זו, ראו את כיבוש הבניין הממלכתי העצום הזה כשלל העיקרי הנופל ביד המנצח" ("ה18- בברימר של לואי בונפרט", עמ' 98, 99, מהדורה 4, המבורג, ש. 1907).

בניתוח מצוין זה עושה המרכסיזם צעד ענק קדימה לעומת "המניפסט הקומוניסטי". שם עדיין מוצגת שאלת המדינה באופן מופשט עד מאוד, במושגים ובביטויים כלליים ביותר. כאן מוצגת השאלה באופן קונקרטי ומוסקת מסקנה מדויקת מאוד, ברורה ומוחשית-מעשית: כל המהפכות הקודמות שיכללו את המכונה המדינית, בעוד שיש לשברה, לנפץ אותה.

מסקנה זו היא הדבר העיקרי, היסודי בתורת מרכס על המדינה. ודווקא דבר יסודי זה לא רק נשכח על ידי המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הרשמיות השליטות, אלא גם נסתרס בפירוש (כפי שנראה להלן) על-ידי התאורטיקן הבולט ביותר של האינטרנציונל השני, ק. קאוטסקי.

ב"מניפסט הקומוניסטי" ניתנו הסיכומים הכלליים של ההיסטוריה, המאלצים לראות את המדינה כארגון של שליטה מעמדית והמביאים לידי מסקנה הכרחית, כי הפרולטריון אינו יכול למגר את הבורגנות, בלי לכבוש תחילה את השלטון הפוליטי, בלי להגיע לריבונות פוליטית, בלי להפוך את המדינה ל"פרולטריון מאורגן כמעמד שליט", וכי המדינה הפרולטרית הזאת מתחילה לגווע מיד עם ניצחונה, מפני שבחברה חסרת ניגודים מעמדיים אין המדינה נחוצה ואין היא אפשרית. כאן לא הועלתה השאלה, מה צריכה אפוא להיות – מנקודת הראות של ההתפתחות ההיסטורית – ההחלפה הזאת של המדינה הבורגנית במדינה הפרולטרית.

זוהי בדיוק השאלה אותה מעלה ופותר מרכס בשנת 1852. נאמן לפילוסופיה שלו, הפילוסופיה של המטריאליזם הדיאלקטי, מניח מרכס כיסוד את הניסיון ההיסטורי של שנות-המהפכה הגדולות – 1851-1848. תורת מרכס היא גם כאן, כמו תמיד, סיכום-הניסיון, סיכום המואר באורה של ידיעת-היסטוריה עשירה ושל השקפת-עולם פילוסופית עמוקה.

שאלת המדינה מוצגת באופן קונקרטי: כיצד קמה, מבחינה היסטורית, המדינה הבורגנית, אותה מכונה ממלכתית הנחוצה לשלטון הבורגנות? מה הן תמורותיה, מהי האבולוציה שלה במהלך המהפכות הבורגניות ולנוכח ההופעות העצמאיות של המעמדות המדוכאים? מה הם תפקידי הפרולטריון ביחס למכונה המדינית הזאת?

השלטון המדיני המרוכז, המיוחד לחברה הבורגנית, קם בתקופה של שקיעת האבסולוטיזם. שני מוסדות אופייניים הם ביותר בשביל המכונה הממלכתית הזאת: הפקידות וצבא-הקבע. על אלפי החוטים המקשרים את המוסדות הללו לבורגנות דווקא, מדובר לא אחת בחיבוריהם של מרכס ואנגלס. ניסיונו של כל פועל מבהיר את הקשר הזה באופן מוחשי ומשכנע עד מאוד. מעמר-הפועלים לומד לחזות על בשרו את הקשר הזה – משום כך הוא תופס על נקלה כל כך ומסגל לו היטב כל כך את התורה בדבר הכרחיותו של הקשר הזה, תורה שהדמוקרטים הבורגניים שוללים אותה, אם מתוך בערות ואם מתוך קלות-דעת, או שהם מוכיחים קלות-דעת רבה מזו, כשהם מודים בה "בכלל", אך שוכחים להסיק ממנה את המסקנות המעשיות המתאימות.

הפקידות והצבא-הקבע הם בבחינת "טפיל" על גוף החברה הבורגנית, טפיל שהולידוהו הניגודים הפנימיים הקורעים-לגזרים את החברה הזאת, אך בהחלט טפיל, "הסותם" את הנקבוביות החיוניות. האופורטוניזם הקאוטסקיאני, השולט עתה בסוציאל-דמוקרטיה הרשמית, סבור כי ההשקפה הרואה את המדינה כאורגניזם טפילי, היא קניינו הגמור והמיוחד של האנרכיזם. אכן, סירוס זה של המרכסיזם נוח מאוד לאותם בעלי-בתים, שהביאו את הסוציאליזם לידי חרפה מבישה ביותר, לידי הצדקת המלחמה האימפריאליסטית וקישוטה, בחפותם עליה במושג "הגנת המולדת", ואף-על-פי-כן – הרי זהו סירוס מוחלט.

התפתחותו, השתכללותו והתבצרותו של מנגנון פקידותי וצבאי זה מתקדמת תוך כרי כל המהפכות הבורגניות שראתה אירופה בשפע רב למן שקיעת הפיאודליזם. בפרט, הבורגנות הזעירה היא זו שנמשכת לצד הבורגנות הגדולה ונכנעת לה במידה מרובה בעזרת המנגנון הזה, הנותן לשכבות העליונות של האיכרות, של בעלי המלאכה הזעירים, של הסוחרים וכו' מישרות נוחות באורח יחסי, שקטות ומכובדות, המעמידות את בעליהן מעל לעם. שימו לב, למשל, אל מה שהתחולל ברוסיה במחצית השנה שלאחר ה27- בפברואר שנת 1917: מישרות הפקידים, שניתנו קודם בעיקר לבני המאה השחורה, היו עתה שלל לקדטים, למנשביקים ולס.ר-ים. על כל רפורמות של ממש לא חשבו אלה, בעצם, בהתאמצם לדחותן "עד לאסיפה המכוננת", – ולדחות לאט-לאט את האסיפה המכוננת עד לסוף המלחמה! ואילו בחלוקת השלל, בתפיסת מישרות של מיניסטרים, סגני מיניסטרים, מושלים צבאיים וכו' וכו' לא התמהמהו כלל, ובנידון זה לא המתינו לשום אסיפה מכוננת! המשחק בצירופים להרכבת הממשלה היה בעצם רק ביטוי לחלוקה ולחלוקה מחדש של "השלל", חלוקה הנעשית בכל הארץ, בחוגים הגבוהים והנמוכים, בכל ההנהלה המרכזית והמקומית. הסך-הכולל האובייקטיבי של מחצית השנה – 27 בפברואר – 27 באוגוסט שנת 1917 – אינו מוטל בספק: הרפורמות נדחו, חלוקת משרות הפקידים נתקיימה, ו"השגיאות" שבחלוקה תוקנו על ידי כמה חלוקות מחדש.

אבל ככל שתרבינה "החלוקות מחדש" של המנגנון הפקידותי בין המפלגות הבורגניות והזעיר-בורגניות השונות (בין הקדטים, הס.ר.-ים והמנשביקים, אם להשתמש בדוגמה הרוסית), כן הולכים ותופסים המעמדות המדוכאים, והפרולטריון בראשם, בבהירות יתירה את איבתם התהומית אל כל החברה הבורגנית. מכאן עולה הנחיצות בשביל כל המפלגות הבורגניות, אף הדמוקרטיות ו"הדמוקרטיות-המהפכניות" ביותר בכלל זה, להגביר את רדיפות הפרולטריון המהפכני, לחזק את מנגנון-הרדיפות, כלומר לחזק אותה המכונה המדינית. מהלך מאורעות כזה מכריח את המהפכה "לרכז את כל כוחות ההרס" נגד השלטון המדיני, מאלץ אותה לשים לפניה כמשימה לא את שיפור המכונה המדינית, אלא את הריסתה, את השמדתה.

לא עיונים הגיוניים, אלא התפתחות המאורעות במציאות, הניסיון החי של שנות 1851-1848 הביאו לידי העלאה כזאת של המשימה. עד כמה מקפיד מרכס לעמוד על הבסיס העובדתי של הניסיון ההיסטורי, אנו רואים מתוך זה שבשנת 1852 עדיין אינו מעלה באופן קונקרטי את השאלה, במה להחליף את המכונה המדינית הנידונה להשמדה. אותה שעה טרם נתן הניסיון חומר לשאלה זאת, שהועמדה על הפרק בידי ההיסטוריה רק אחר כך, בשנת 1871. אולם בשנת 1852 אפשר היה רק לקבוע, בדיוק של תצפית היסטורית-מדעית, שהמהפכה הפרולטרית קרבה אל המשימה של "ריכוז כל כוחות ההריסה" כלפי השלטון המדיני, אל המשימה "לשבור" את המכונה המדינית.

כאן עשויה להתעורר השאלה, האם נכונה תהיה הכללת הניסיון, התצפיות והמסקנות של מרכס, העתקתם לתחומים נרחבים יותר מזה של תולדות צרפת בשלוש השנים 1851-1848? לשם בירור השאלה הזאת נזכיר תחילה הערה של אנגלס ואחר כך נעבור אל הנתונים העובדתיים.

"צרפת – כתב אנגלס בהקדמה למהדורה השלישית של "ה18- בברימר" – צרפת היא הארץ, בה הובאה מלחמת המעמדות ההיסטורית, מדי פעם בפעם, יותר מאשר בכל ארץ אחרת, עד כדי הכרעה. אותן הצורות הפוליטיות המשתנות-והולכות, שבתוכן פעלה מלחמת-מעמדות זו ובהן התגבשו תוצאותיה – הגיעו בצרפת לביטוין הבולט ביותר. לאחר שצרפת הייתה מרכז הפאודליזם בימי הביניים, וארץ-המופת למונרכיה המעמדית האחידה מאז תקופת הרנסנס – שברה היא בתקופת המהפכה הגדולה את הפאודליזם וכוננה את שלטון-הבורגנות הצרוף, בבהירות קלאסית כזו, שדוגמתה לא ידעה שום ארץ אירופית אחרת. וגם מאבקו של הפרולטריון העולה נגד הבורגנות השלטת מתגלה כאן בצורה חריפה ביותר, שאינה ידועה בארצות אחרות" (עמ' 4 במהדורת שנת 1907).

ההערה האחרונה נתיישנה, לאחר שבשנת 1871 חלה הפוגה במאבק המהפכני של הפרולטריון הצרפתי, אם כי הפוגה זו, גם אם היא ממושכת ביותר, אינה מונעת כלל את האפשרות, שבמהפכה הפרולטרית העתידה לבוא, תתגלה שוב צרפת כארץ-המופת של מלחמת המעמרות עד לסוף המכריע.

אולם נעיף נא מבט כללי על ההיסטוריה של ארצות הקדמה בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. ראה נראה, כי אותו תהליך עצמו התרחש באופן איטי ורב-גוני יותר ועל פני זירה נרחבת יותר, – מצד אחד תהליך הכינון של "שלטון פרלמנטרי" הן בארצות הרפובליקניות (צרפת, אמריקה, שוויצריה) והן בארצות-המונרכיה (אנגליה, גרמניה במידה מסוימת, איטליה, הארצות הסקנדינביות וכו'), ומצד שני, תהליך המאבק על השלטון של המפלגות הבורגניות והזעיר-בורגניות, שחילקו וחזרו וחילקו ביניהן את "שלל" המשרות בפקידות, בלי לשנות את יסודות המשטר הבורגני, – ולבסוף, גם תהליך השכלול והביצור של "הרשות המבצעת", של המנגנון הפקידותי והצבאי.

אין כל ספק, שאלה הם הקווים הכלליים של כל האבולוציה החדשה בארצות הקפיטליסטיות בכלל. בשלוש השנים 1851-1848 הראתה צרפת בצורה מהירה, בולטת ומרוכזת אותם תהליכי ההתפתחות המשותפים לכל העולם הקפיטליסטי כולו.

אך בייחוד מוכיח האימפריאליזם, מוכיחה תקופת הקפיטל הבנקאי, תקופת המונופולים הקפיטליסטיים העצומים, תקופת גידולו המופרז של הקפיטליזם המונופוליסטי עד כדי היותו לקפיטליזם מונופוליסטי-ממלכתי – כל אלה מראים על התחזקות בלתי רגילה של "המכונה המדינית", על גידול שלא נשמע כמוהו של מנגנונה הפקידותי והצבאי בהקשר להגברת רדיפות הפרולטריון הן בארצות המונרכיסטיות והן בארצות הרפובליקניות החופשיות ביותר.

ההיסטוריה העולמית מקרבת אותנו עכשיו בלי ספק, בקנה מידה רחב לאין ערוך מאשר בשנת 1852, אל "ריכוז כל הכוחות" של המהפכה הפרולטרית לשם "הריסת" המכונה המדינית.

במה ימיר אותה הפרולטריון? על כך נתנה הקומונה הפריסאית חומר מאלף ביותר.

3. העלאת השאלה על ידי מרכס בשנת 1852

בשנת 1907 פרסם מהרינג [Mehring] בכתב העת "Neue Zeit" (XXV, 164, 2) קטעים ממכתבו של מרכס אל ויידמייר [Weydemeyer] מיום ה- 5 במרץ שנת 1852. מכתב זה מכיל, בין היתר, את הפסקה המצוינת הבאה:

"אשר לי, אין לייחס לי לא את הזכות, שגיליתי את קיומם של המעמדות בחברה המודרנית, ולא את הזכות שגיליתי את מאבקם ההדדי. ההיסטוריונים הבורגניים הסבירו עוד זמן רב לפניי את ההתפתחות ההיסטורית של מלחמת מעמדות זו, והכלכלנים הבורגניים הסבירו את האנטומיה הכלכלית של המעמדות. מה שחידשתי אני, הוא בהוכחת דברים אלה: 1) כי קיום המעמדות קשור רק בפרקים היסטוריים מסוימים של התפתחות הייצור (historische Entwicklungsphasen der Produktion) , 2) כי מלחמת המעמדות מוליכה בהכרח לידי דיקטטורה של הפרולטריון, 3) כי דיקטטורה זו עצמה משמשת רק מעבר אל ביטול כל המעמדות ואל חברה ללא-מעמדות"…

במלים אלה הצליח מרכס להביע בהבלטה מפליאה, ראשית, את ההבדל העיקרי והשורשי שבין תורתו ובין תורות הוגי-הדעות המתקדמים והעמוקים ביותר של הבורגנות, ושנית, את מהות תורתו על המדינה.

העיקר בתורת מרכס היא מלחמת המעמדות. כך אומרים וכותבים לעתים קרובות מאוד. אבל אין זה נכון. ומתוך טעות זו נובע לעתים תכופות סילוף אופורטוניסטי של המרכסיזם, זיופו ברוח כזו, שיתקבל על דעת הבורגנות. כי התיאוריה בדבר מלחמת-המעמדות נוצרה לא על ידי מרכס, אלא עוד לפני מרכס על ידי הבורגנות, ובאופן כללי מתקבלת היא על דעת הבורגנות. מי שמודה רק במלחמת מעמדות עדיין אינו מרכסיסט, הוא יכול עוד לא לחרוג ממסגרות המחשבה הבורגנית והפוליטיקה הבורגנית. מי שבא להעמיד את המרכסיזם על תורת מלחמת המעמדות בלבד – הרי זה מקצץ במרכסיזם, מסרס אותו, מצמצמו, עושה אותו נוח לבורגנות. מרכסיסט הנו רק מי שמרחיב את ההודאה במלחמת המעמדות עד כדי הודאה בדיקטטורה של הפרולטריון. כאן ההבדל העמוק ביותר בין מרכסיסט ובין סתם בורגני זעיר (או אף בורגני גדול). באבן-בוחן זו יש לבחון את אמיתותה של הבנת המרכסיזם וההודאה בו. ואין פלא בדבר, שבשעה שתולדות אירופה העמידו למעשה את הפרולטריון בפני השאלה הזאת, נמצא שלא רק כל האופורטוניסטים והרפורמיסטים, אלא גם כל "הקאוטסקיאנים" (אלה הפוסחים על שני הסעיפים בין רפורמיזם ובין מרכסיזם) הנם קרתנים עלובים ודמוקרטים זעיר-בורגניים, השוללים את הדיקטטורה של הפרולטריון. החוברת של קאוטטקי "הדיקטטורה של הפרולטריון", שיצאה לאור באוגוסט שנת 1918, כלומר זמן רב אחרי המהדורה הראשונה של הספר הזה, היא דוגמה לסילוף בעל-ביתי של המרכסיזם ולכפירה שפלה בו למעשה בצד הודאה צבועה בו, להלכה. (עיין החוברת שלי: "המהפכה הפרולטרית והרנגט קאוטסקי", פטרוגרד ומוסקבה, ש. 1918) .

תיאור אופייה של העמדה הבורגנית אצל מרכס, שהבאנו לעיל, הולם בתכלית את האופורטוניזם של ימינו בדמות נציגו הראשי, המרכסיסט לשעבר קאוטסקי, כי אופורטוניזם זה מגביל את ההודאה במלחמת המעמדות ומעמיד אותה על תחום היחסים הבורגניים בלבד. (והרי בתוך תחום זה, במסגרת זאת לא יסרב אף ליברל משכיל אחד להודות "עקרונית" במלחמת המעמדות!). האופורטוניזם אינו מביא את ההודאה במלחמת-המעמדות דווקא עד לנקודה העיקרית, עד לתקופת המעבר מן הקפיטליזם לקומוניזם, עד לתקופת מיגור הבורגנות וחיסולה הגמור. תקופה זו, לאמיתו של דבר, היא בהכרח תקופה של מלחמת-מעמדות אכזרית שלא נראתה כמוה, בצורותיה החריפות שלא נודעו עד כה, ועל כן גם המדינה באותה תקופה מוכרחה להיות מדינה דמוקרטית בנוסח חדש (דמוקרטית בשביל הפרולטרים ומחוסרי-כל בכלל) ודיקטטורית בנוסח חדש (נגד הבורגנות).

זאת ועוד. את מהותה של תורת מרכס על המדינה סיגל לעצמו רק מי שהבין כי הדיקטטורה של מעמר אחד היא הכרחית לא רק בשביל כל חברה מעמדית בכלל, ולא רק בשביל הפרולטריון שמיגר את הבורגנות, אלא היא הכרחית גם בשביל תקופה היסטורית שלמה המפרידה בין הקפיטליזם ובין "החברה ללא מעמדות", בין הקפיטליזם ובין הקומוניזם. צורות המדינות הבורגניות הן רבגוניות מאד אבל מהותן היא אחת: כל המדינות האלה מתגלות לבסוף, בהכרח, בצורה זו או אחרת כדיקטטורה של הבורגנות. המעבר מן הקפיטליזם אל הקומוניזם אף הוא, כמובן, נושא בתוכו בהכרח שפע עצום של צורות פוליטיות רבגוניות, אבל מהותן תהא כהכרח אחת: דיקטטורה של הפרולטריון.

פרק III

המדינה והמהפכה. ניסיון הקומונה הפריסאית בשנת 1871. ניתוחו של מרכס

1. מהי הגבורה בניסיונם של הקומונרים?

ידוע, כי בסתיו שנת 1870, חודשים אחדים לפני הקומונה, הזהיר מרכס את פועלי פריס והוכיח להם, שהניסיון למגר את הממשלה יהיה מעשה איוולת מתוך ייאוש. אולם אחרי-כן, במרץ שנת 1871, כאשר כפו על הפועלים קרב מכריע, והם נענו לו, כאשר ההתקוממות הייתה לעובדה, קידם מרכס בהתלהבות עצומה את פני המהפכה הפרולטרית, על אף האותות המבשרים רעה. מרכס לא נאחז בקטרוגים קפדניים, ללמד חובה על התנועה, שהתפרצה "לא בעתה" כמו שעשה זאת האיש המפורסם לא לטובה, רנגט-המרכסיזם הרוסי, פלכנוב, שבנובמבר שנת 1905 כתב ברוח העידוד למאבקם של הפועלים והאיכרים, ואילו אחרי דצמבר שנת 1905 צווח ברוח הליברליזם: "לא מן הראוי היה לאחוז בנשק".

אולם, מרכס לא רק התפעל מגבורתם של הקומונרים, אשר "הסתערו על השמיים", כלשונו. בתנועת המונים מהפכנית זו, אם גם לא השיגה את המטרה, ראה מרכס ניסיון היסטורי בעל חשיבות עצומה, צעד מסוים של המהפכה הפרולטרית העולמית קדימה, צעד מעשי, החשוב יותר ממאות תוכניות ודיונים. יש לנתח את הניסיון הזה, להפיק ממנו לקחי טקטיקה, לבדוק לאורו את התיאוריה – הנה המשימה, שקבע מרכס לעצמו.

"התיקון" היחידי ל"מניפסט הקומוניסטי", שראה מרכס הכרח לעשותו, נעשה על יסוד הניסיון המהפכני של הקומונרים הפריסאים.

ההקדמה האחרונה למהדורה הגרמנית החדשה של "המניפסט הקומוניסטי", ששני מחבריו חתמו עליה, סומנה בתאריך 24 ביוני שנת 1872. בהקדמה זו אומרים המחברים, קרל מרכס ופרידריך אנגלס, שהתוכנית של "המניפסט הקומוניסטי" "נתיישנה עכשיו בסעיפים אחדים":

… "בייחוד – ממשיכים הם – הוכיחה הקומונה, כי "לא יוכל מעמד הפועלים להשתלט על מנגנון המדינה כמות-שהוא ולהשתמש בו למטרותיו הוא" "…

המלים הנתונות במרכאות השניות בפסקה זו שאולות על ידי מחבריה מתוך ספרו של מרכס "מלחמת האזרחים בצרפת".

ובכן, לקח יסודי ועיקרי אחד של הקומונה הפריסאית חשבו מרכס ואנגלס לבעל חשיבות עצומה כל-כך, שהכניסוהו כתיקון מהותי ל"מניפסט הקומוניסטי".

אופייני הדבר עד מאוד, שדווקא תיקון עיקרי זה סולף על ידי האופורטוניסטים, ומשמעותו, בוודאי, אינה ידועה לתשע עשיריות של קוראי "המניפסט הקומוניסטי", אם לא לתשעים ותשע ממאה. להלן, בפרק המוקדש בייחוד לסילופים, נדבר ביתר הרחבה על הסילוף הזה. עכשיו די יהיה לנו להעיר, כי "ההבנה" הרווחת, הוולגרית של הביטוי המפורסם הנ"ל של מרכס היא, שמרכס מדגיש כאן, כביכול, את רעיון ההתפתחות האיטית בניגוד לכיבוש השלטון וכדומה.

והלא נהפוך הוא. רעיונו של מרכס הוא בכך, כי על מעמד הפועלים לשבור, לנפץ את "המכונה המדינית המוכנה", ולא להסתפק בכיבושה הפשוט.

ב- 12 באפריל שנת 1871 כלומר בעצם ימי הקומונה, כתב מרכס אל קוגלמן [Kugelmann]:

"אם תעיף מבט בפרק האחרון של ספרי "ה18- בברימר" ראה תראה, כי אני מכריז על הניסיון הבא של המהפכה הצרפתית: לא למסור מיד ליד את המכונה הצבאית-הבירוקרטית, כמו שהיה נהוג עד כה, אלא לשבור אותה" (ההדגשה של מרכס, במקור כתוב zerbrechen), "וזהו בפירוש תנאי מוקדם לכל מהפכה עממית אמיתית ביבשת. וזוהי בעצם מהות הניסיון של חברינו גיבורי פריס". (עמ' 709 “Neue Zeit” , XX , 1 , ש. 1902-1901. מכתבי מרכס לקוגלמן יצאו לאור ברוסית לא פחות מאשר בשתי הוצאות, אחת מהן בעריכתי ובצירוף הקדמה משלי).

במלים אלה: "לשבור את המכונה המדינית הצבאית-הבירוקרטית" נתונה תמציתו של הלקח העיקרי של המרכסיזם בשאלת תפקידי הפרולטריון במהפכה ביחס למדינה. ודווקא לקח זה לא רק שנשכח לגמרי, אלא סולף במישרין על ידי "הפירוש" השולט, הקאוטסקיאני למרכסיזם!

בנוגע להסתמכותו של מרכס על "ה18- בברימר", הרי הבאנו לעיל את הפסקה המתאימה בשלמותה.

מעניין לציין במיוחד שני מקומות בפסקה של מרכס שהבאנו. ראשית, הוא מצמצם את מסקנתו בגבול היבשת. דבר זה היה מובן בשנת 1871, בזמן שאנגליה עדיין הייתה דוגמה של ארץ קפיטליסטית צרופה, אך בלי צבאיות ובמידה ניכרת גם בלי בירוקרטיה. לכן הוציא מרכס את אנגליה מן הכלל, כי בעת ההיא נראתה שם אפשרות של מהפכה, ואפילו של מהפכה עממית, בלעדי התנאי המוקדם של הריסת "המכונה המדינית המוכנה".

עכשיו, בשנת 1917, בתקופת המלחמה האימפריאליסטית הגדולה הראשונה, מתבטל אותו צמצום של מרכס. גם אנגליה וגם אמריקה, הנציגים הגדולים ביותר והאחרונים – בכל העולם – של "החופש" האנגלו-סכסי במובן היעדר הצבאיות והבירוקרטיזם, התדרדרו גם הן לגמרי לתוך מדמנת-הרפש, מדמנת-הדמים האירופית-הכללית של מוסדות בירוקרטיים-צבאיים, המדבירים את הכל תחתם, המדכאים את הכל בכובד-ידם. כיום גם באנגליה וגם באמריקה יהא "תנאי מוקדם לכל מהפכה עממית אמיתית" – שבירתה, הריסתה של "המכונה המדינית המוכנה" (שהוכנה שם בשנים 1917-1914 עד לכדי השלמות הכלל-אימפריאליסטית "האירופית").

שנית, ראויה לתשומת לב מיוחדת הערתו העמוקה מאוד של מרכס, האומרת כי הריסת המכונה המדינית הבירוקרטית-צבאית היא "תנאי מוקדם לכל מהפכה עממית אמיתית". מושג זה של מהפכה "עממית" נראה מוזר בפי מרכס, והפלכנובאים והמנשביקים הרוסים, תלמידי סטרווה [Struve] אלה, הרוצים להיחשב מרכסיסטים, היו יכולים, אולי, להכריז על ביטוי זה אצל מרכס כעל "פליטת-פה". הם הורידו את המרכסיזם עד כדי סירוס ליברלי-עלוב כזה, שמלבד הניגוד שבין מהפכה בורגנית לפרולטרית אין שום דבר קיים עוד בשבילם, ואף את הניגוד הזה מבינים הם באופן מת עד בלי די.

אם ניקח לשם דוגמה את המהפכות של המאה העשרים, הרי נצטרך כמובן, להחשיב את המהפכה הפורטוגלית והתורכית לבורגניות. אבל לא זו ולא זו איננה "עממית", כי המון העם, הרוב המכריע שלו, אינו מופיע בצורה בולטת, באופן פעיל, עצמאי, בדרישות כלכליות ופוליטיות שלו עצמו, לא במהפכה האחת ולא באחרת. ואילו המהפכה הבורגנית הרוסית של השנים 1907-1905, אף כי לא היו בה הישגים "מזהירים" כאלה שזכו בהן לפרקים המהפכות הפורטוגלית והתורכית, הייתה, בלי ספק, מהפכה "עממית אמיתית", כי המון העם, רובו, "שכבות-השפל" החברתיות העמוקות ביותר, החנוקות על ידי דיכוי וניצול, התקוממו באורח עצמאי, הטביעו על כל מהלך המהפכה את חותם הדרישות שלהם, והמאמצים שלהם, לבנות על פי דרכם חברה חדשה במקום החברה הישנה הנהרסת.

בשום ארץ באירופה של שנת 1871, ביבשת, לא היווה הפרולטריון את רוב העם. מהפכה "עממית", הסוחפת באמת את הרוב לתוך התנועה, יכלה להיות רק אילו הקיפה את הפרולטריון ואת מעמד האיכרים יחד. שני המעמדות האלה היוו אז את "העם". שני מעמדות המאוחדים בזה, ש"המכונה המדינית הבירוקרטית-צבאית" לוחצת, מדכאה, מנצלת אותם. לשבור את המכונה הזאת, לנפץ אותה – זהו האינטרס האמיתי של "העם", של רובו, של הפועלים ושל רוב האיכרים, זהו "התנאי המוקדם" לברית חופשית בין דלת-האיכרים ובין הפרולטרים, ובאין ברית כזאת לא תהא הדמוקרטיה איתנה ואין אפשרות של תמורה סוציאליסטית.

לברית כזאת חתרה, כידוע, גם הקומונה הפריסאית, שלא השיגה את מטרתה מחמת כמה וכמה סיבות פנימיות וחיצוניות.

אם כן, בשעה שמרכס דיבר על "מהפכה עממית אמיתית", אף שלא הסיח דעתו כלל מן התכונות המיוחדות של הבורגנות הזעירה (עליהן דיבר הרבה ולעתים תכופות), הביא בחשבון מדויק את יחס-הכוחות בפועל בין המעמדות ברוב המדינות היבשתיות של אירופה בשנת 1871. ומצד שני ציין כעובדה, כי "שבירת" המכונה המדינית נדרשת על-ידי האינטרסים הן של הפועלים והן של האיכרים, היא מאחדת אותם, מעלה לפניהם משימה משותפת של סילוק "הטפיל" והמרתו במשהו חדש.

במה אפוא ?

2. במה להחליף את המכונה המדינית השבורה?

על שאלה זו השיב מרכס בשנת 1847, ב"מניפסט הקומוניסטי", תשובה שהיא עדיין מופשטת לגמרי, וביתר דיוק, תשובה המציינת את הבעיות, אך לא את דרכי פתרונן. להמיר אותה ב"ארגון הפרולטריון כמעמד שליט", ב"כיבוש הדמוקרטיה" – כך הייתה התשובה של "המניפסט הקומוניסטי".

בלי לשקוע באוטופיות, ציפה מרכס, כי הניסיון של תנועת ההמונים הוא שישיב, באילו צורות קונקרטיות יתגלם אותו ארגון הפרולטריון כמעמד שליט, באיזה אופן ישתלב ארגון זה עם "כיבוש הדמוקרטיה" השלם והעקבי ביותר.

את ניסיון הקומונה, אף שהוא מועט מאוד, מעביר מרכס ב"מלחמת האזרחים בצרפת" תחת אזמל הניתוח הקפדני ביותר. נביא בזאת את המקומות החשובים ביותר מתוך חיבור זה:

במאה ה- 19 התפתח "שלטון המדינה המרוכז, שמוצאו מימי הביניים על כל מוסדותיו שמצודתם פרושה על הכל – צבא-קבע, משטרה, בירוקרטיה, כנסיה, חבר-שופטים". ככל שנתפתח האנטגוניזם המעמדי בין הקפיטל ובין העבודה, כן "הלכה המדינה ולבשה יותר ויותר צורה של כוח חברתי לדיכוי מעמד הפועלים, של מכונה לשלטון מעמדי. לאחר כל מהפכה, המציינת צעד מסוים לפנים במלחמת המעמדות, מתבלט יותר ויותר אופיו המדכא של שלטון המדינה". אחרי מהפכת 1849-1848 נעשה שלטון המדינה "נשק לאומי במלחמת הקפיטל כנגד העבודה". הקיסרות השניה מבצרת את הדבר.

"היפוכה הגמור של הקיסרות הייתה הקומונה". "היא הייתה צורה מסוימת" "של רפובליקה כזאת, אשר תעודתה הייתה לשים קץ לא רק לצורתו המונרכית של השלטון המעמדי, אלא גם לשלטון המעמדי עצמו"…

מה הייתה, בעצם, הצורה "המסוימת" של הרפובליקה הפרולטרית, הסוציאליסטית? מה הייתה המדינה, שהיא התחילה ליצור?

"…פקודתה הראשונה של הקומונה הייתה: ביטול צבא-הקבע ומילוי מקומו על ידי העם החמוש…"

דרישה זו כתובה כיום בתוכניותיהן של כל המפלגות, הרוצות להיקרא סוציאליסטיות. אבל מה ערכן של התוכניות הללו רואים אנו באופן הטוב ביותר על פי התנהגותם של הס.ר.-ים והמנשביקים שלנו, שדווקא לאחר מהפכת ה- 27 בפברואר מסתלקים הם למעשה מהגשמת הדרישה הזאת!

"…הקומונה נצטרפה מצירים עירוניים, שנבחרו בבחירות כלליות ברובעי פריס השונים. הם היו אחראים בפני הבוחרים, ואפשר היה לפטרם בכל עת ושעה. מובן מאליו, שרובם היו פועלים או נציגים מוסמכים של מעמד הפועלים…"

"…המשטרה, שהייתה עד עתה כלי שרת של ממשלת המדינה, כל תפקידיה הפוליטיים הופקעו מיד ממנה, והיא נעשתה מוסד של הקומונה, האחראי בפניה והניתן להחלפה בכל עת… והוא הדין בפקידים שבכל יתר ענפי המנגנון… כל שירות ציבורי, למן שירותם של חברי הקומונה ועד לזה של אחרון הפקידים, שכרו היה שכר פועלים. כל זכויות-היתר ותשלומי הייצוג שניתנו לפקידי-המדינה רמי-התואר, נעלמו יחד עם התארים הללו עצמם… לאחר שהקומונה ביטלה את צבא-הקבע ואת המשטרה, מכשירי הכוח הגשמי של השלטון הישן, קמה לשבור גם את מכשיר הדיכוי הרוחני, את שלטון הכמרים… השופטים הממונים איבדו את אי-תלותם המדומה… מכאן ולהבא היו גם הם צריכים להיבחר בגלוי, להיות אחראים בפני בוחריהם וניתנים לפיטורים בכל עת…"

נמצא, כביבול, שהקומונה החליפה את המכונה המדינית ההרוסה "רק" בדמוקרטיה מלאה יותר: ביטול צבא-הקבע, קביעת ההיבחרות לחובה ואפשרות הפיטורין של כל נושאי המשרות. אבל "רק" זה, לאמיתו של דבר, משמעו – המרה עצומה של המוסדות במוסדות אחרים, השונים מהם באופן עקרוני. כאן אנו רואים אחד המקרים של "הפיכת הכמות לאיכות": הדמוקרטיה המוגשמת כך, במלוא השלמות והעקביות האפשרית, פוסקת להיות דמוקרטיה בורגנית ונהפכת לפרולטרית, פוסקת להיות מדינה (= כוח מיוחד לדיכוי מעמד מסוים) ונהיית למשהו, שבעצם איננו עוד מדינה.

עדיין הכרח הוא לדכא את הבורגנות ואת התנגדותה. בשביל הקומונה היה זה הכרח מיוחד, והייתה זו אחת הסיבות לתבוסתה, שהיא עשתה את הדבר בתקיפות בלתי מספקת. אך הגוף המדכא הוא מעתה רוב האוכלוסים, ולא המיעוט, כמו שהיה נהוג תמיד גם בתקופת העבדות, גם בתקופת השעבוד לצמיתות וגם בתקופת העבדות השכירה. וכיוון שרוב העם בעצמו מדכא את מדכאיו, שוב אין עוד צורך ב"כוח מיוחד" לדיכוי! במובן זה המדינה מתחילה לגווע. במקום מוסדות מיוחדים של המיעוט עדיף-הזכויות (הפקידות בעלת זכויות-היתר והפיקוד של צבא-הקבע), יכול הרוב עצמו לבצע זאת במישרין, ובמידה שעצם מילוי התפקידים של השלטון המדיני נעשה יותר עממי-כללי, בה במידה הולכת ופוחתת הנחיצות באותו השלטון.

מבחינה זו ראויה לתשומת-לב מיוחדת התקנה המודגשת על ידי מרכס, שהתקינה הקומונה: ביטול כל תשלומי הכסף לייצוג, ביטול כל זכויות-היתר הכספיות של פקידי המדינה, קביעת משכורתם של כל נושאי-המשרות במדינה לכדי רמת "שכר העבודה של הפועל". כאן בייחוד מתבטא באופן המוחשי ביותר המפנה המכריע – מדמוקרטיה בורגנית אל דמוקרטיה פרולטרית, מדמוקרטיה של מדכאים אל דמוקרטיה של המעמדות המדוכאים, ממדינה כ"כוח מיוחד" לדיכוי מעמד מסוים אל דיכוי המדכאים על-ידי הכוח הכללי של רוב העם, של הפועלים והאיכרים. ודווקא בנקודה זו, המוחשית ביותר – בשאלת המדינה, שהיא, סבורני, גם הנקודה החשובה ביותר – נשכחו לקחי מרכס במידה יתרה! בפירושים הפופולריים – להם אין מספר – אין מדובר על זה. "מקובל" לעבור על זה בשתיקה, כעל "תמימות" כביכול, שעברה שעתה, כשם שהנוצרים, לאחר שהגיעו למעמד של דת ממלכתית, "שכחו" את "התמימות" של הנצרות הקדומה ואת רוחה הדמוקרטית-מהפכנית.

הורדת משכורתם של פקידי המדינה הגבוהים נראית "פשוט" כדרישה של דמוקרטיזם פרימיטיבי, תמים. אחד מ"מניחי-היסוד" של האופורטוניזם החדיש, הסוציאל-דמוקרט לשעבר, אד. ברנשטיין [Bernstein], התאמן לא אחת בתרגילי-חזרה על ההלצות הבורגניות התפלות בדבר הדמוקרטיזם "הפרימיטיבי". בדומה לכל האופורטוניסטים, בדומה לקאוטסקיאנים כיום, לא הבין כלל, ראשית, כי המעבר מן הקפיטליזם אל הסוציאליזם הוא בלתי אפשרי בלי "שיבה" מסוימת אל הדמוקרטיזם "הפרימיטיבי" (כי בלעדיה, איך אפשר לעבור אל מילוי הפונקציות המדיניות על ידי רוב האוכלוסים ועל-ידי כל אחד מהאוכלוסים?), ושנית, כי "הדמוקרטיזם הפרימיטיבי" על בסיס הקפיטליזם והתרבות הקפיטליסטית אינו דומה כלל לאותו הדמוקרטיזם הפרימיטיבי שבימים הקדמונים או בזמנים שמלפני הקפיטליזם. התרבות הקפיטליסטית יצרה תעשיה-גדולה, בתי-חרושת, מסילות-ברזל, דואר, טלפונים וכו', ועל בסיס זה נעשה הרוב הגדול של תפקידי "השלטון המדיני" הישן פשוט מאוד וניתן להתמלא בפעולות פשוטות ביותר, כגון רישום, עדכון, בדיקה, באופן שתפקידים אלה יהיו לפי כוחם של כל בני-האדם יודעי קרוא וכתוב, ואפשר יהיה למלא אותם בהחלט תמורת "שכר עבודה" רגיל "של פועל", ודבר זה יכול (וצריך) ליטול מהתפקידים האלה כל צל של מעלת-יתרון, של "שררה".

חובת ההיבחרות ואפשרות הפיטורין בכל עת, החלות על כל נושאי-המשרה בלי יוצא מן הכלל, קביעת משכורתם בשיעור רגיל של "שכר עבודת פועל", תקנות דמוקרטיות אלה, הפשוטות ו"המובנות מאליהן", מאחדות לגמרי את האינטרסים של הפועלים ושל רוב האיכרים ומשמשות בו בזמן כגשר המוליך מן הקפיטליזם אל הסוציאליזם. תקנות אלה נוגעות בשינוי המבנה המדיני של החברה, בשינוי הפוליטי גרידא, אבל הן מגיעות, כמובן, למלוא משמעותן וחשיבותן רק עם "נישול המנשלים", המתגשם או העומד להתגשם, כלומר הפיכת הבעלות הפרטית הקפיטליסטית על אמצעי-הייצור לבעלות ציבורית.

"הקומונה – כתב מרכס – הגשימה למעשה את הסיסמה של כל המהפכות הבורגניות: ממשלה זולה – מתוך שביטלה את הצבא והפקידות, שני סעיפי-ההוצאות הגדולים ביותר".

רק מיעוט אפסי מתוך מעמד האיכרים, כמו מתוך שכבות אחרות של הבורגנות-הזעירה, "מתרומם למעלה", רק מעטים מאוד מהם "נעשים לאנשים" במובן הבורגני, כלומר, נהפכים לאמידים, לבורגנים או לפקידים בעלי עמדה בטוחה וזכויות-יתר. הרוב הגדול של האיכרים בכל ארץ קפיטליסטית, אם רק יש בה מעמד איכרים (וארצות קפיטליסטיות כאלה הן הרוב), מדוכא על ידי הממשלה ושואף למיגורה, שואף לממשלה "זולה". אך להגשים את השאיפה הזאת מסוגל רק הפרולטריון, ובהגשימו זאת הוא עושה בו בזמן צעד לקראת שינוי-מבנה סוציאליסטי של המדינה.

3. חיסול הפרלמנטריזם

"הקומונה – כתב מרכס – לא נועדה לשמש מוסד פרלמנטרי, אלא מוסד עובד ועושה – מחוקק ומוציא-לפועל כאחד"…

… "במקום לקבוע אחת לשלוש או לשש שנים, מי מבני המעמד השליט יהיה מייצג העם בפרלמנט ומדכאו (ver- und zertreten), צריכה זכות הבחירה הכללית לשמש מעתה את העם המאורגן בקומונות, בשביל למצוא למפעלו פועלים, משגיחים, רואי חשבון, כשם שזכות הבחירה הפרטית משמשת כל מעביד אחר למטרה זו".

ביקורת-הפרלמנטריזם המצוינת הזאת, שניתנה בשנת 1871, כלולה גם היא, הודות לשליטת הסוציאל-שוביניזם והאופורטוניזם, במניין "המלים הנשכחות" של המרכסיזם. המיניסטרים והפרלמנטרים על פי משלח-ידם, בוגדי-הפרולטריון וסוציאליסטי-"העסקים" שבימינו הניחו את ביקורת הפרלמנטריזם כולה לאנרכיסטים להתהדר בה, ועל יסוד מחוכם להפליא זה הכריזו על כל ביקורת של הפרלמנטריזם כעל "אנרכיזם"!! אין כל פלא בדבר, שהפרולטריון של הארצות הפרלמנטריות "המתקדמות", הסולד למראה "סוציאליסטים" בני-מינם של השיידמנים, הדוידים, הלגינים, הסמבאים, הרנודלים, ההנדרסונים [Henderson], הוונדרוולדים, הסטאונינגים, הברנטינגים, הביסולטים [Bissolati] ושות', אין פלא שהוא נוטה לעתים תכופות יותר ויותר לתת אהדתו לאנרכו-סינדיקליזם, אף על פי שזהו אחיו, עצמו ובשרו של האופורטוניזם.

אבל בשביל מרכס לא הייתה הדיאלקטיקה המהפכנית מעולם אך מליצת-אופנה נבובה, מין קרקש לצלצל בו, בפי שעשוה פלכנוב, קאוטסקי וכיו"ב. מרכס ידע להתנתק ללא רחם מהאנרכיזם בגלל חוסר יכולתו של זה להפיק תועלת אף מן "הדיר" של הפרלמנטריזם הבורגני, בייחוד בשעה שנראה בבירור כי אין מצב מהפכני במציאות, – אבל בו בזמן ידע גם למתוח ביקורת פרולטרית-מהפכנית אמיתית על הפרלמנטריזם.

לקבוע אחת לכמה שנים, מי האיש מבני המעמד השליט שידכא וימחץ את העם בפרלמנט – זו היא מהותו האמיתית של הפרלמנטריזם הבורגני, לא רק במונרכיות הפרלמנטריות-החוקתיות, אלא גם ברפובליקות הדמוקרטיות ביותר.

אבל אם נעלה לפנינו את שאלת המדינה, אם נראה את הפרלמנטריזם כאחד ממוסדות המדינה, מנקודת הראות של תפקידי הפרולטריון בתחום זה, איה אפוא המוצא מן הפרלמנטריזם? איך אפשר להתקיים בלעדיו?

שוב ושוב עלינו לומר: לקחי מרכס המיוסדים על חקר הקומונה נשכחו כל כך, עד ש "הסוציאל-דמוקרט" של ימינו (קרי: בוגד-בסוציאליזם בימינו) אינו תופס שום ביקורת אחרת של הפרלמנטריזם חוץ מן האנרכיסטית או הריאקציונית.

המוצא מן הפרלמנטריזם הוא, כמובן, לא בחיסול המוסדרת המייצגים ובביטול עקרון הבחירה, אלא בהפיכת המוסדות המייצגים מבתי-מלל למוסדות "עובדים ועושים". "הקומונה לא נועדה לשמש מוסד פרלמנטרי, אלא מוסד עובד ועושה – מחוקק ומוציא-לפועל כאחד".

"לא מוסד פרלמנטרי, אלא מוסד עובד", אמרה זו פוגעת ממש בבבת-עינם של אנשי-הפרלמנט הנוכחיים ושל "כלבלבי-הבית" של הפרלמנט בקרב הסוציאל-דמוקרטיה! נתבונן-נא באיזו ארץ פרלמנטרית שהיא, למן אמריקה עד שוויצריה, למן צרפת עד אנגליה, נורבגיה וכו': את העבודה "המדינית" האמיתית עושים מאחורי הקלעים ומבצעים אותה המשרדים, הלשכות, המטות. בפרלמנטים רק מפטפטים בכוונה מיוחדת להונות את "פשוטי העם". הדבר נכון במידה כזאת, שאף ברפובליקה הרוסית, ברפובליקה הדמוקרטית-הבורגנית, עוד לפני שהספיקה להקים פרלמנט ממשי, כבר נתגלו מיד כל חטאי הפרלמנטריזם האלה. גיבורי הבעל-ביתיות הרקובה, כגון הסקובלבים והצרטלים, הצ'רנובים והאווכסנטייבים הצליחו להשחית גם את הסובייטים לפי הדוגמה של הפרלמנטריזם הבורגני הנתעב ביותר ולהפכם לבתי-מלל ריקים. בסובייטים מרמים האדונים המיניסטרים "הסוציאליסטיים" את המוז'יקים התמימים ואוחזים עיניהם במליצות וברזולוציות. בממשלה סובב-הולך מחול-קדריל תמידי, המכוון, מצד אחד, להושיב לפי התור, "ליד העוגה" של משרות-כבוד והכנסה, ס.ר.-ים ומנשביקים רבים ככל האפשר, ומצד שני כדי "לתפוש את תשומת לב" העם. ואילו במשרדים, במטות "עובדים" עבודה "מדינית" !

"דלו נרודה" ("דבר העם"), ביטאון מפלגת "הסוציאליסטים-הרבולוציונרים" השלטת, הודה זה לא כבר במאמר ראשי של המערכת – בגילוי-לב נפלא של אנשים בני "החברה הטובה", שהכל עוסקים בה בזנות פוליטית, – כי אפילו באותם המיניסטריונים הנמצאים בידי "הסוציאליסטים" (במחילה מכם על הביטוי!), אפילו בהם נשאר בעצם כל המנגנון הפקידותי הישן על מכונו, והוא ממלא את תפקידיו כיושנם ונוהג באופן "חופשי" לגמרי חבלה כלפי ההתחלות המהפכניות! אכן, גם לולא באה ההודאה הזאת, כלום ההיסטוריה העובדתית של השתתפות הס.ר.-ים והמנשביקים בממשלה אינה מוכיחה זאת? הדבר האופייני כאן אינו אלא זה שהאדונים הצ'רנובים, הרוסנובים [Rusanov], הזנזינובים [Zenzinov] ושאר עורכיו של "דלו נרודה" אבד להם כל רגש של בושה אגב שבתם בחברת מיניסטרים יחד עם הקדטים, עד כדי כך, שאינם מתביישים לספר בפומבי, כדבר של מה מכך, בלי שיאדימו פניהם, כי "אצלם" במיניסטריונים הכל כמו מלפנים!! מליצה דמוקרטית-מהפכנית להונאת תמימי-דרך כפריים וסחבת משרדית-פקידותית ל"קורת-רוחם" של הקפיטליסטים – הרי לפניכם מהותה של קואליציית "היושר".

הקומונה המירה את הפרלמנטריזם המכור והרקוב של החברה הבורגנית והחליפה אותו במוסדות, אשר חופש הדעה והדיון אינו מתנוון בהם ונהפך לרמאות, כי הנבחרים צריכים לעבוד בעצמם, למלא בעצמם את חוקיהם הם, לבדוק בעצמם, בחיים, את תוצאות-החוקים המתקבלות, להיות בעצמם אחראים בפני בוחריהם. המוסדות המייצגים מוסיפים להתקיים, אבל הפרלמנטריזם, כשיטה מיוחדת, כחלוקת עבודה בין חקיקת-החוקים ובין הוצאתם לפועל, כעמדה של עודף-זכויות בשביל הנבחרים, אין כאן. בלי מוסדות נבחרים איננו יכולים לתאר לעצמנו קיומה של דמוקרטיה, אף של דמוקרטיה פרולטרית, ואילו בלי פרלמנטריזם אנו יכולים וצריכים, אם הביקורת על החברה הבורגנית אינה בשבילנו פיטומי-מלים בעלמא, אם השאיפה למגר את שלטון הבורגנות היא שאיפתנו הרצינית והכנה, ולא מליצה ב"תעמולת בחירות", כדי לצוד בה קולות של פועלים, כמו אצל המנשביקים והס.ר.-ים, כמו אצל השיידמנים והלגינים הסמבאים [Sembat] והוונדרוולדים.

הרי זה מאלף מאוד, שבדברי מרכס על תפקידי אותה פקידות הדרושה גם לקומונה, וגם לדמוקרטיה הפרולטרית, הוא לוקח לו להשוואה פקידים של "כל נותן-עבודה אחר", כלומר של מפעל קפיטליסטי רגיל, שיש לו "פועלים, משגיחים ורואי חשבון".

אין אתה מוצא אצל מרכס אף שמץ של אוטופיזם, במובן זה שאין הוא בודה, אין הוא מעלה בהזיה דמות של חברה "חדשה". לא, הוא חוקר את הולדת החברה החדשה מתוך הישנה, כתהליך טבעי-היסטורי, חוקר את צורות המעבר מן החברה הישנה אל החדשה. הוא שם לפניו את הניסיון העובדתי של תנועה פרולטרית המונית ומתאמץ להפיק ממנו לקחים מעשיים. הוא "לומד" מפי הקומונה, כשם שכל הוגי-הדעות המהפכניים הגדולים לא חששו ללמוד מניסיון התנועות הגדולות של המעמד המדוכא, ומעולם לא פנו אליהן ב"הטפת מוסר" פדנטית (בדומה לזו של פלכנוב: "לא מן הראוי היה לאחוז בנשק", או של צרטלי : "המעמד צריך לקבוע סייגים לעצמו").

על חיסול הפקידות תכף ומיד, בכל מקום, עד תומה – אין לדבר כלל. זוהי אוטופיה. אבל לנפץ בבת אחת את המנגנון הפקידותי הישן ולהתחיל מיד לבנות חדש, אשר יאפשר להעביר בהדרגה מן העולם כל פקידות שהיא, – אין זו אוטופיה, זהו ניסיון הקומונה, זהו התפקיד-במישרין העומד על סדר-היום של הפרולטריון המהפכני.

הקפיטליזם מאפשר לפשט את הפונקציות של הניהול "המדיני", לבטל את "נהיגת-השררה" ולמצות את כל העניין בארגון הפרולטרים (כמעמד שליט) השוכר בשם כל החברה "פועלים, משגיחים, רואי חשבון".

אין אנו אוטופיסטים. אין אנו "הוזי הזיות" על האפשרות להתקיים מיד בלי כל ממשל, בלי כל מרות; הזיות אנרכיסטיות אלו, המיוסדות על אי-הבנת תפקידי הדיקטטורה של הפרולטריון הן זרות בשרשן למרכסיזם ומשמשות למעשה רק להשהיית המהפכה הסוציאליסטית עד לזמן שבני-האדם יהיו אחרים. לא, אנו רוצים במהפכה סוציאליסטית עם בני-האדם כמות-שהם עכשיו, אשר בלי משמעת, בלי פיקוח, בלי "משגיחים ורואי חשבון" אינם יכולים להתקיים.

אך יש להישמע לחלוץ החמוש של כל המנוצלים והעמלים – לפרולטריון. ובאשר ל"שררה" הספציפית של פקידי המדינה, אפשר וצריך להתחיל תכף ומיד, מהיום למחר, להמיר אותה בפונקציות פשוטות של "משגיחים ורואי חשבון", פונקציות שכבר כיום הם בהחלט לפי רמת ההתפתחות של תושבי הערים בכלל וניתנים בהחלט להתמלא ב"שכר עבודה של פועל".

אנו נארגן את הייצור הגדול, ולנקודת-מוצא ישמש לנו מה שכבר נוצר על-ידי הקפיטליזם; אנו, הפועלים, בעצמנו, נשענים על ניסיוננו הפועלי, ניצור משמעת-ברזל חמורה ביותר, הנתמכת על ידי שלטון מדיני של פועלים חמושים, ובזאת נעביר את פקידי המדינה לתפקיד של "משגיחים ורואי חשבון" (כמובן, בצירוף טכנאים מכל המינים, הסוגים והדרגות), מקבלי משכורת צנועה, העושים בפשטות בשליחותנו, האחראים בפנינו ויכולים להיות מוחלפים על ידינו – הנה זוהי המשימה הפרולטרית שלנו, בזאת יכולים וצריכים אנו להתחיל עם הגשמת המהפכה הפרולטרית. התחלה כזאת על בסיס הייצור הגדול מביאה מאליה לידי "גוויעת" כל משטר פקידותי, לידי יצירה הדרגתית של סדר כזה – סדר בלי מרכאות, סדר שאינו דומה לעבדות השכירה, – אשר כל התפקידים, שהולכים ונעשים פשוטים יותר ויותר, תפקידי ההשגחה והביקורת, יתמלאו בו על-ידי כל האנשים, איש איש בתורו עד כי ייעשו לשגרה ולבסוף יעברו ויתבטלו כפונקציות מיוחדות של חוג אנשים מיוחד.

סוציאל-דמוקרט גרמני פיקח אחד משנות השבעים של המאה שעברה ציין את הדואר כדוגמה למשק סוציאליסטי. הרי זה נכון מאוד. הדואר כיום הוא משק מאורגן לפי הטיפוס של מונופולין קפיטליסטי-ממלכתי. האימפריאליזם הופך בהדרגה את כל התאגידים לארגונים מסוג זה. על גבם של העמלים ה"פשוטים", העמוסים עבודה והסובלים רעב, עומדת כאן אותה הבירוקרטיה הבורגנית. אבל המנגנון של ניהול-משק חברתי כבר מוכן כאן. יש למגר את הקפיטליסטים, לשבור בזרוע ברזל של פועלים חמושים את התנגדותם של המנצלים, לשבור את המכונה הבירוקרטית של המדינה הנוכחית – והרי לפנינו מנגנון המשוחרר מן היסוד ,,הטפילי", מנגנון המצויד היטב מבחינה טכנית, שהפועלים המאוחדים בעצמם יהיו מסוגלים בהחלט להפעילו, בשכרם טכנאים, משגיחים ורואי חשבון, בשלמם לכולם, כמו לכל פקידי "המדינה" בכלל, שכר עבודה של פועל. הנה היא המשימה הקונקרטית, המעשית, שניתן להגשימה לאלתר ביחס לכל התאגידים, המשימה הגואלת את העמלים מניצול והמביאה בחשבון את הניסיון, שלמעשה כבר הוחל בו (בייחוד בתחום הבנייה המדינית) על ידי הקומונה.

כל המשק העממי המאורגן כמו הדואר, בתנאי שהטכנאים, המשגיחים, רואי החשבון, ככל נושאי המשרות, יקבלו משכורת לא גבוהה יותר מ"שכר עבודה של פועל", ויהיו נתונים להשגחה ולהדרכה של הפרולטריון החמוש – זוהי מטרתנו הקרובה ביותר. הנה זו המדינה הדרושה לנו וזה הבסים הכלכלי שלה. הנה זה הדבר אשר יביא לחיסול הפרלמנטריזם ולשמירת המוסדות הנבחרים, וזה אשר יפטור את המעמדות העמלים מהורדתם לזנות של המוסדות הללו על ידי הבורגנות.

4. ארגון אחדות האומה

"…באותו תרשים קצר של הארגון הלאומי, שהקומונה לא הספיקה לעבדו כל צרכו, נאמר בפירוש, כי הקומונה עתידה… להיות הצורה המדינית גם של הכפר הקטן ביותר…" מתוך הקומונות עתידים היו להיבחר גם הצירים אל "האסיפה הלאומית" אשר בפריס.

"…התפקידים המעטים, אך החשובים מאוד, שעתידים היו להישאר עוד בידי הממשלה המרכזית, לא עמדו להתבטל – טענה כזאת הייתה הטעייה בכוונת-זדון – אלא עתידים היו להימסר לידיהם של פקידים קומונליים, היינו: פקידים אחראים בתכלית…"

"…המבנה הקומונלי לא עמד להרוס את אחדות האומה, אלא להפך, לארגן אותה. הוא אמר לעשות את אחדות האומה למציאות על ידי ביטול אותו שלטון מדיני שהתיימר להיות התגלמותה של האחדות הזאת, ועם זאת ביקש להיות בלתי תלוי באומה ולהתנשא מעליה. לאמיתו של דבר לא היה שלטון מדיני זה אלא ספחת-טפילים על גוף האומה… המשימה הייתה לבער את זרועות הדיכוי של השלטון הממשלתי הישן, ובו בזמן להפקיע את תפקידיו המוצדקים מידי השלטון המתיימר להתנשא מעל החברה, ולמסרם לידי משרתיה האחראיים של החברה".

עד כמה לא הבינו האופורטוניסטים של הסוציאל-דמוקרטיה בימינו את הטיעונים האלה של מרכס, – ואולי מן הנכון יותר לומר: עד כמה לא רצו להבין, – יעיד יותר מכל הספר שזכה לפרסום הרוסטרטי, "ההנחות המוקדמות לסוציאליזם ותפקידי הסוציאל-דמוקרטיה", מאת הרנגט ברנשטיין. כי הנה בקשר למלים הנ"ל של מרכס כתב ברנשטיין, כי תוכנית זו "לפי תוכנה הפוליטי דומה בכל קוויה העיקריים דמיון רב לפדרליזם של פרודון [Proudhon] … עם כל שאר חילוקי הדעות בין מרכס ובין פרודון "הזעיר-בורגני" (ברנשטיין נותן את המלים "הזעיר-בורגני" במרכאות, הצריכות, לפי דעתו, לשמש לשם אירוניה), קרובים הם במהלך המחשבות בסעיפים אלה עד כמה שאפשר". כמובן – ממשיך ברנשטיין – ערכן של העיריות הולך וגדל, "אבל בעיני מפוקפק הדבר, שהתפקיד הראשון של הדמוקרטיה יהיה ביטול (מילולית: פיזור, המסה – Auflöesung) כזה של המדינות הנוכחיות ושינוי יסודי כזה (הפיכה – Umwandlung) של ארגונן, כפי שמתארים לעצמם מרכס ופרודון – הרכבת אסיפה לאומית מצירי האסיפות המחוזיות או הגליליות, שגם הן מצדן תורכבנה מצירי הקומונות – באופן שכל הצורה הקודמת של בתי הנבחרים הלאומיים תיעלם לגמרי" (ברנשטיין, "הנחות מוקדמות", ע"מ 134 ו- 136 במהדורה הגרמנית של שנת 1899).

הרי זה מדהים ממש: לערבב את דעותיו של מרכס על "ביטול השלטון המדיני-הטפיל" עם הפדרליזם של פרודון! אבל אין זה דבר שבמקרה, מפני שאין האופורטוניסט מעלה על דעתו כלל, שמרכם מדבר כאן כלל לא על פדרליזם בניגוד לצנטרליזם, אלא על שבירת המכונה המדינית הישנה, הבורגנית, הקיימת בכל הארצות הבורגניות.

האופורטוניסט מעלה על דעתו רק מה שהוא רואה בסמוך לו, בסביבת הבעל-ביתיות הקרתנית והקיפאון "הרפורמיסטי" – דווקא מוסדות נבחרים מקומיים, "עיריות", ותו לא! על מהפכת הפרולטריון כבר שכח האופורטוניסט אף לחשוב.

הדבר מגוחך. אבל יש לציין, שבנידון זה לא היו לו לברנשטיין עוררים. רבים סתרו את דעותיו של ברנשטיין – בייחוד פלכנוב בספרות הרוסית, קאוטסקי בספרות האירופית, אבל אף אחד מהם לא דיבר על סילוף זה, שסילף ברנשטיין את מרכס.

עד כדי כך כבר איבד האופורטוניסט את היכולת לחשוב בדרך מהפכנית ולהגות בדבר המהפכה, שהוא מייחס את ה"פדרליזם" למרכס, ומצרף אותו אל פרודון מייסד האנרכיזם. ואילו קאוטסקי ופלכנוב המבקשים להיות מרכסיסטים אורתודוכסיים ולהגן על משנת המרכסיזם המהפכני, עוברים על זה בשתיקה! כאן אחד המקורות לפיגול ההשקפות הקיצוני בדבר ההבדל שבין המרכסיזם לאנרכיזם, פיגול האופייני גם לקאוטסקיאנים וגם לאופורטוניסטים, ועליו עוד נבוא לדבר.

באותם ההגיונות של מרכס על ניסיון הקומונה אין אף זכר לפדרליזם. מרכס תמים-דעים עם פרודון דווקא בדבר, שאין האופורטוניסט ברנשטיין רואה כלל. מרכס חולק על פרודון דווקא בנקודה, שברנשטיין מוצא שם דמיון ביניהם.

מרכס תמים-דעים עם פרודון בדרישה "לשבור" את המכונה המדינית הנוכחית. את הצד השווה הזה שבמרכסיזם ובאנרכיזם (גם על פי פרודון וגם על פי בקונין [Bakunin]) אין רוצים לראות לא האופורטוניסטים ולא הקאוטסקיאנים, כי בנקודה זו סטו אלה ואלה מן המרכסיזם.

מרכס חולק הן על פרודון והן על בקונין דווקא בשאלת הפדרליזם (שלא לדבר על הדיקטטורה של הפרולטריון). מתוך ההשקפות הזעיר-בורגניות של האנרכיזם נובע הפדרליזם באורח עקרוני. מרכס הנו צנטרליסט. בהגיונותיו, שהובאו לעיל, אין שום נסיגה מן הצנטרליזם. רק אנשים המאמינים במדינה "אמונה טפלה" בעל-ביתית, עלולים לדמות את חיסול המדינה הבורגנית לחיסול הצנטרליזם!

אכן, אם הפרולטריון ודלת-האיכרות ייקחו לידיהם את השלטון המדיני, יתארגנו באופן חופשי לקומונות ויאחדו את פעולת כל הקומונות בהתקפות על הקפיטל, בחיסול התנגדות הקפיטליסטים, בביטול הבעלות הפרטית על מסילות הברזל, בתי החרושת, הקרקעות וכו' ומסירתה לרשות האומה כולה, לרשות החברה כולה, האם לא יהיה זה צנטרליזם? האם לא יהיה זה צנטרליזם דמוקרטי עקבי ביותר? ולא עוד אלא גם צנטרליזם פרולטרי?

ברנשטיין אף אינו יכול להעלות על דעתו כלל, כי בגדר האפשר הוא צנטרליזם מרצון, איחוד הקומונות לאומה מתוך רצון חופשי, התמזגות חופשית של הקומונות הפרולטריות תוך כדי הריסת השליטה הבורגנית והמכונה המדינית הבורגנית. ברנשטיין, ככל קרתן, מתאר לעצמו את הצנטרליזם כדבר שניתן להיות רק כפוי מלמעלה, שרק פקידים ואנשי צבא יכולים להטילו ולשמרו.

וכאילו צפה מרכס מראש את האפשרות שיסלפו את השקפותיו, הרי הוא מדגיש בכוונה, שהקטרוג על הקומונה, שרצתה, כביכול, להכרית את אחדות האומה, לבטל את השלטון המרכזי, אינו אלא סילוף-מדעת. מרכס משתמש בפירוש בביטוי "לארגן את אחדות האומה", כדי להעמיד את הצנטרליזם המודע, הדמוקרטי, הפרולטרי כנגד הצנטרליזם הבורגני, הצבאי, הפקידותי.

ואולם… חרש שבחרשים הוא מי שאינו רוצה לשמוע. והנה האופורטוניסטים של הסוציאל-דמוקרטיה כיום, דווקא הם אלה שאינם רוצים לשמוע על חיסול השלטון המדיני, על ביעור הטפיל.

5. חיסול הטפיל – המדינה

הבאנו כבר את דברי מרכס המתאימים ועוד עלינו להשלימם.

"…זה גורלה השכיח של היצירה החדשה בהיסטוריה – כתב מרכס – שרואים אותה בדמותן של צורות נושנות של חיי החברה, ואף צורות שכבר עבר זמנן, שהיא דומה להן רק דמיון כלשהו. כך גם עלתה לה לקומונה החדשה הזאת אשר שוברת (מנפצת – bricht) את שלטון-המדינה המודרני: ראו אותה כתחיית הקומונה מימי הביניים… כברית מדינות קטנות (כגון מונטסקייה [Montesquieu] והז'ירונדיסטים)… כצורה מוגזמת של המלחמה הישנה נגד הצנטרליזציה היתרה…"

"…המבנה הקומונלי התכוון להחזיר לגוף החברתי כל אותם הכוחות שהיו עד עכשיו טרף לספחת הטפילית הזאת, "המדינה", שהיא מתפרנסת על חשבון החברה ומעכבת את תנועתה החופשית. עצם הדבר הזה בלבד היה בו כדי לקדם את תחייתה של צרפת…"

…"המבנה הקומונלי התכוון להכפיף את היצרנים שבכפר תחת הדרכתן הרוחנית של הערים הראשיות שבכל גליל וגליל ולמסור את שמירת ענייניהם לידיים הנאמנות של הפועלים העירוניים, הנציגים הטבעיים של האינטרסים שלהם. עצם קיומה של הקומונה הביא אתו, כדבר מובן מאליו, את השלטון העצמי המקומי, אך לא עוד בבחינת משקל-שכנגד לשלטון המדיני, שנעשה עכשיו מיותר".

"חיסול השלטון המדיני" שהיה "ספחת טפילית", "ביעורו", "הריסתו"; "השלטון המדיני שנעשה עכשיו מיותר" – הנה הם הביטויים שבהם דיבר מרכס על המדינה, בהעריכו ובנתחו את ניסיון הקומונה.

כל זה נכתב לפני כיובל שנים, ועכשיו כמו יש צורך לערוך חפירות, כדי להעלות ולהביא לתודעתם של ההמונים הרחבים את המרכסיזם הבלתי מסולף. המסקנות, שהוסקו מתוך התבוננות אל המהפכה הגדולה האחרונה שאירעה בימי חייו של מרכס, נשכחו דווקא בשעה שממשמש ובא תור המהפכות הגדולות של הפרולטריון בימינו.

"…הפירושים המרובים שעוררה הקומונה, והאינטרסים הרבים והשונים שמצאו בה את ביטויים, כל אלה מוכיחים כי הייתה זו צורה פוליטית גמישה עד מאוד, בעוד שכל צורות-השלטון הקודמות היו, לפי מהותן, צורות דיכוי. סוד מהותה – היה זה: היא הייתה ביסודה ממשלה של מעמד-הפועלים, פרי מאבקו של המעמד היוצר נגד המעמד המנכס, היא הייתה הצורה הפוליטית שנתגלתה סוף-סוף, אשר בה ניתן להגשים את שחרורה הכלכלי של העבודה…"

"בלא תנאי אחרון זה היה המבנה הקומונלי דבר בלתי אפשרי ודבר-תרמית…"

האוטופיסטים עסקו ב"גילוי" הצורות הפוליטיות, שבהן עשוי היה להתחולל שינוי-מבנה סוציאליסטי של החברה. האנרכיסטים התנערו משאלת הצורות הפוליטיות בכלל. האופורטוניסטים של הסוציאל-דמוקרטיה בימינו קיבלו את הצורות הפוליטיות הבורגניות של מדינה דמוקרטית פרלמנטרית כ"גבול בל יעבור" וכ"מופת", אשר לו התפללו ולפניו השתחוו, ועל כל שאיפה לשבור את הצורות האלה הכריזו כעל אנרכיזם.

מרכס העלה מכל תולדות הסוציאליזם והמאבק הפוליטי את המסקנה, כי המדינה צריכה להעלם, וכי צורת-המעבר של העלמותה (המעבר ממדינה ללא-מדינה) תהיה בדמות "פרולטריון המאורגן כמעמד שליט". אבל מרכס לא נטל עליו לגלות את הצורות הפוליטיות של עתיד זה. הוא הסתפק בהתבוננות מדויקת אל דברי ימי צרפת, בניתוחם ובמסקנה שהביאה עמה שנת 1851: הדברים מגיעים להריסת המכונה המדינית הבורגנית.

ובשעה שפרצה תנועת-ההמונים המהפכנית של הפרולטריון, התחיל מרכס לחקור אותה, למרות כישלונה, קוצר ימיה וחולשתה הנראית לעין, לחקור ולמצוא, מה הן הצורות שגילתה התנועה.

הקומונה – היא הצורה "אשר נתגלתה סוף-סוף" על ידי המהפכה הפרולטרית, ו"אשר בה ניתן להגשים את שחרורה הכלכלי של העבודה".

הקומונה – היא הניסיון הראשון של המהפכה הפרולטרית לשבור את המכונה המדינית הבורגנית, והיא הצורה הפוליטית, "שנתגלתה סוף-סוף", אשר בה אפשר וצריך להמיר את המכונה השבורה.

בהמשך הרצאתנו נראה, כי המהפכות הרוסיות של השנים 1905 ו- 1917, ממשיכות בסביבה אחרת, בתנאים אחרים, את מפעל הקומונה, ומאשרות את הניתוח ההיסטורי הגאוני של מרכס.

פרק IV

המשך. ביאורים נוספים של אנגלס

מרכס נתן את העיקר בשאלת ערכו של ניסיון הקומונה. אנגלס חזר לא אחת אל נושא זה, כשהוא מבאר את הניתוח והמסקנות של מרכס, ומאיר צדדים אחרים של השאלה, ולעתים בכוח רב כל-כך ובהבלטה כזו, שמן הנחוץ להתעכב במיוחד על ביאורים אלה.

1. "שאלת השיכון"

בספרו על "שאלת השיכון" (1872) מביא כבר אנגלס בחשבון את ניסיון הקומונה, כשהוא עומד פעמים אחדות על בעיות המהפכה ביחס למדינה. מעניין הדבר, שבדיונים על נושא קונקרטי מתבהרים ונראים בעליל, מצד אחד, קווי הדמיון שבין המדינה הפרולטרית ובין המדינה הנוכחית, – קווים הנותנים יסוד בשני המקרים לדבר על המדינה, אך מצד שני מתבלטים קווי ההבדל שביניהן, או מתבלט המעבר לחיסול המדינה.

"כיצד יש לפתור את שאלת השיכון? בחברה של זמננו היא נפתרת בדיוק כמו כל שאלה חברתית אחרת: על-ידי איזון כלכלי הדרגתי של הביקוש וההיצע, אך זהו פתרון, שהוא עצמו מוליד תמיד את השאלה מחדש, כלומר, אין הוא נותן שום פתרון. איך תיפתר השאלה הזאת על-ידי המהפכה הסוציאלית? הדבר תלוי לא רק בנסיבות הזמן והמקום, הוא כרוך גם בשאלות המפליגות הרחק מזה, שאחת החשובות שבהן היא בדבר ביטול הניגוד שבין העיר לבין הכפר. הואיל ואיננו עוסקים בחיבור שיטות אוטופיות בדבר מבנה החברה העתידה, הרי תהיה זאת הוצאת זמן לבטלה, אם נתעכב על כך. דבר אחד אינו מוטל בספק והוא, שכבר כיום יש בערים הגדולות בתי-מגורים במידה מספקת, בשביל למלא מיד את המחסור הממשי בדירות, על-ידי ניצול רציונלי של הבניינים האלה. דבר זה ניתן כמובן להגשמה רק על-ידי נישול הבעלים הנוכחיים ומתן שיכון בבתים האלה לפועלים מחוסרי קורת-גג או לפועלים המתגוררים כיום בדירות מאוכלסות בצפיפות יתרה. ומשיכבוש הפרולטריון את השלטון הפוליטי, תהיה תקנה כזאת, הדרושה לטובת החברה, קלה להגשמה, כדרך שאר הנישולים והחרמת הדירות על-ידי המדינה הנוכחית". (עמ' 22 במהדורה הגרמנית, שנת 1887).

כאן אין נדון שינוי הצורה של השלטון המדיני, אלא מדובר על תוכן פעולת השלטון. נישולים והחרמת דירות מבוצעים גם על פי הוראת המדינה הנוכחית. המדינה הפרולטרית גם היא, מבחינה פורמלית, "תוציא הוראה" לתפוס דירות ולהחרים בתים. אבל ברור, שהמנגנון המוציא-לפועל הישן, הפקידות הכרוכה אחרי הבורגנות, לא יצלחו כל עיקר להגשמתן של הוראות המדינה הפרולטרית.

… מן הנחוץ לקבוע, כי ההשתלטות הממשית של העם העובד על מכשירי העבודה, על כל התעשייה הריהי היפוכו הגמור של "הפדיון" הפרודוני. במקרה האחרון עוברת זכות הבעלות על הדירה, על חלקת-האדמה החקלאית, על מכשירי העבודה לידי הפועל הפרטי; בעוד שבמקרה הראשון נשארת הבעלות המשותפת על בתי-המגורים, בתי-החרושת ומכשירי העבודה בידי "העם העובד". ספק הוא, אם השימוש באותם הבתים, בתי-החרושת וכו' יימסר – לפחות בזמן המעבר – לאנשים פרטיים או לאגודות, בלי שיכסו את ההוצאות. גם ביטול הבעלות הפרטית על הקרקע אינו מחייב את ביטולה של הרנטה הקרקעית, אלא רק את מסירתה לרשות החברה, אם גם בשינוי-צורה. ההשתלטות הממשית של העם העובד על כל מכשירי העבודה אינה שוללת אפוא בשום פנים את קיום השכירות וההשכרה". (עמ' 68).

על השאלה, שפרשה זו נוגעת בה, היינו, על היסודות הכלכליים של גוויעת המדינה, נדון בפרק הבא. אנגלס מתבטא בזהירות רבה, באומרו כי "ספק הוא" אם המדינה הפרולטרית תמסור דירות בלי תשלום, "לכל הפחות בזמן המעבר". מסירת דירות, שהן קניין העם, למשפחות פרטיות תמורת תשלום מחייבת גם גבייה של תשלום זה, גם ביקורת מסוימת, וגם קביעת הסדר כל-שהוא של חלוקת הדירות. כל אלה דורשים צורה מסוימת של מדינה, אבל אינם דורשים בשום פנים מנגנון צבאי ובירוקרטי מיוחד של נושאי-משרות בעלי זכויות-יתר מיוחדות. ואילו המעבר אל מצב-דברים אשר יאפשר לתת את הדירות חינם, כרוך ב"גוויעתה" הגמורה של המדינה.

בדברו על הבלנקיסטים, שלאחר הקומונה ובהשפעת ניסיונה החזיקו בעמדה העקרונית של המרכסיזם, מנסח אנגלס, כבדרך אגב, את העמדה הזאת כך :

"הנחיצות בפעולה פוליטית של הפרולטריון ובדיקטטורה שלו, כמעבר לביטולם של המעמדות וגם של המדינה יחד אתם" (ע'מ 55).

יימצאו חובבי ביקורת-מילולית או "משמידי-מרכסיזם" בורגניים שיראו, מן הסתם, סתירה בין הודאה זו ב"ביטול המדינה" ובין שלילת נוסחה כזאת, כאנרכיסטית, בפסקה שהובאה קודם מתוך "אנטי-דיהרינג". לא היה בזה מן המפליא, אילו הכניסו האופורטוניסטים גם את אנגלס במניין "האנרכיסטים", – האשמת האינטרנציונליסטים באנרכיזם על-ידי הסוציאל-שוביניסטים רווחת כיום יותר ויותר.

אכן, המרכסיזם הורה תמיד כי יחד עם ביטול המעמדות יבוא גם ביטול המדינה. הפסקה המפורסמת ב"אנטי-דיהרינג" על "גוויעת המדינה" מקטרגת על האנרכיסטים לא סתם משום שהם דורשים את ביטול המדינה, אלא משום שהם מטיפים, שאפשר, כביכול, לבטל את המדינה "מהיום למחר".

לפי שהדוקטרינה "הסוציאל-דמוקרטית" השולטת כיום מסלפת את יחסו של המרכסיזם אל האנרכיזם בשאלת ביטול המדינה, סילוף גמור, יהא זה מן המועיל ביותר להזכיר פולמוס אחד של מרכס ואנגלס עם האנרכיסטים

2. הפולמוס עם האנרכיסטים

פולמוס זה הוא משנת 1873. מרכס ואנגלס מסרו לקובץ סוציאליסטי איטלקי מאמרים נגד הפרודוניסטים, "האוטונומיסטים" או "האנטי-אוטוריטריסטים", ורק בשנת 1913 נתפרסמו מאמרים אלה בתרגום גרמני ב-"Neue Zeit".

"אם המאבק הפוליטי של מעמד הפועלים – כתב מרכס, בלעגו לאנרכיסטים על שלילתם את הפוליטיקה – מקבל צורות מהפכניות, אם במקום הדיקטטורה של הבורגנות מעמידים הפועלים את הדיקטטורה המהפכנית שלהם, הרי הם עושים, לדידכם, פשע איום של חילול העקרונות, כי בשביל לספק את צורכיהם היום-יומיים, העלובים, הגסים, בשביל לשבור את התנגדות הבורגנות מעניקים הפועלים למדינה צורה מהפכנית וצורת מעבר, תחת אשר יניחו את נשקם ויבטלו את המדינה"… ("Neue Zeit" 1914-1913, שנה 32, ע'מ 40 כרך א',).

הנה זהו "ביטול" המדינה, שכלפיו בלבד הטיח מרכס דברים קשים, בסתרו את דעות האנרכיסטים! כלל לא כלפי הרעיון שהמדינה תיכחד יחד עם היכחדות המעמדות, או שהיא תבוטל יחד עם ביטולם, אלא כלפי הדעה, שהפועלים יסתלקו מן השימוש בנשק, מן האלימות המאורגנת, כלומר מן המדינה, שמטרה לפניה: "לשבור את התנגדות הבורגנות".

מרכס מדגיש בכוונה – כדי שלא יסרסו את המשמעות האמיתית של מאבקו עם האנרכיסטים – את "הצורה המהפכנית וצורת-המעבר" של המדינה, הדרושה לפרולטריון. לפרולטריון נחוצה המדינה רק למשך זמן-מה. אין אנו חולקים כלל על האנרכיסטים בשאלת ביטול המדינה כמטרה. רק זאת אנו אומרים, שלשם השגת המטרה הזאת יש לנצל ניצול זמני את המכשירים, האמצעים, התכסיסים של השלטון המדיני ולהפנותם כנגד המנצלים, כשם שבשביל ביטול המעמדות נחוצה דיקטטורה זמנית של המעמר המדוכא. מרכס בוחר להעמיד את השאלה כלפי האנרכיסטים בצורה הברורה והחריפה ביותר: בשעה שהפועלים פורקים את עול הקפיטליסטים מעליהם, האם צריכים הם "להניח את נשקם" או להשתמש בו נגד הקפיטליסטים כדי לשבור את התנגדותם? ושימוש שיטתי בנשק מצד מעמד אחד נגד מעמד אחר, – האין זו "צורת-מעבר" של המדינה?

ישאל נא כל סוציאל-דמוקרט את עצמו: האם כך מעלה הוא את שאלת המדינה בפולמוס עם האנרכיסטים? האם הרוב הגדול של המפלגות הסוציאליסטיות הרשמיות של האינטרנציונל השני מעלה כך את השאלה הזאת?

אותם הרעיונות הרצה אנגלס עוד ביתר הרחבה ופופולריות. הוא שם קודם כל לצחוק את כל בלבול המחשבות אצל הפרודוניסטים, שקראו לעצמם "אנטי-אוטוריטריסטים", כלומר שללו כל אוטוריטה, כל כפיפות, כל שלטון. קחו, למשל, בית-חרושת, מסילת-ברזל, אוניה בלב-ים, – אומר אנגלס, – האם לא ברור הדבר, כי בלי כפיפות מסוימת, ומכאן, בלי מידה מסוימת של סמכות או שלטון לא יוכל לפעול אף אחד מהמוסדות הטכניים המורכבים האלה, המבוססים על שימוש במכונות ועל שיתוף-פעולה שיטתי של אנשים רבים?

"אם אני מעלה את הנימוקים האלה – כותב אנגלס – נגד האנטי-אוטוריטריסטים הקיצוניים ביותר, הרי יכולים הם להשיב לי רק תשובה זו: "אכן! אמנם כן הוא, אבל כאן הנידון הוא לא אוטוריטה שאנו מעניקים לבאי-כוחנו, אלא הטלת שליחות מסוימת". אנשים אלה סבורים, שאנו יכולים לשנות דבר, בשנותנו את שמו".

לאחר שאנגלס מראה אפוא, כי האוטוריטה והאוטונומיה הן מושגים יחסיים, כי תחום שימושן משתנה בשלבים שונים של ההתפתחות החברתית, ואיוולת היא לחשוב אותן למושגים מוחלטים, לאחר שהוא מוסיף, כי תחום השימוש במכונות ותחום התעשייה הכבדה הולך ומתרחב, הרי הוא עובר ממשפטים כלליים על האוטוריטה אל שאלת המדינה. וכך הוא כותב :

"לו היו האוטונומיסטים רוצים לומר רק זאת, שהארגון הסוציאלי של העתיד ייתן מקום לאוטוריטה רק בגבולות שתנאי-הייצור כופים עלינו, אפשר היה לבוא אתם לידי הסכמה. אבל הם עיוורים ביחס לכל העובדות המחייבות את האוטוריטה כהכרח, והם נלחמים בסערת-נפש נגד מלים".

"מדוע אין האנטי-אוטוריטריסטים מסתפקים בצעקות נגד האוטוריטה הפוליטית, נגד המדינה? כל הסוציאליסטים תמימי-דעים בזה, שהמדינה ויחד עמה גם המרות הפוליטית תיכחדנה בעקבות המהפכה הסוציאלית העתידה לבוא, כלומר, שהאופי הפוליטי יינטל מאותן הפונקציות החברתיות, והן תיהפכנה לפונקציות אדמיניסטרטיביות, פשוטות, של פיקוח על האינטרסים הסוציאליים. אבל האנטי-אוטוריטריסטים דורשים שהמדינה הפוליטית תחוסל במחי-יד אחד עוד לפני שיחוסלו היחסים הסוציאליים שהולידוה. דורשים הם שהפעולה הראשונה של המהפכה הסוציאלית תהיה ביטול האוטוריטה.

"האם נזדמן לאדונים הללו לראות פעם מהפכה? מהפכה היא, בלי ספק, הדבר האוטוריטרי ביותר שאפשרי. מהפכה היא פעולה, אשר חלק מן האוכלוסים מטיל בה את רצונו על חלק אחר בעזרת רובים, כידונים, תותחים, כלומר על-ידי אמצעים אוטוריטריים מאוד. והמפלגה המנצחת אנוסה לעתים בהכרח לקיים את שליטתה בעזרת הפחד שנשקה מעודר בלב הריאקציונרים. לולא הייתה הקומונה הפריסאית נשענת על האוטוריטה של העם החמוש, העומד נגד הבורגנות, כלום הייתה מתקיימת יותר מיום אחד? האין אנו רשאים, להפך, להוכיח את הקומונה על אשר השתמשה פחות מדי באוטוריטה זו? ובכן: או – או. או שהאנטי-אוטוריטריסטים אינם יודעים בעצמם מה הדברים שהם משמיעים, ובמקרה זה הרי הם זורעים אך בלבול. או שהם יודעים מה בפיהם, אלא במקרה זה בוגדים הם בענייני הפרולטריון. אכן, בשני המקרים גם יחד משרתים הם רק את הריאקציה", (עמ' 39).

פסקה זו נוגעת בשאלות, שיש לבררן בקשר לנושא על יחס-הגומלין שבין הפוליטיקה ובין הכלכלה עם גוויעת המדינה (לנושא זה הוקדש הפרק הבא). כאלה הן השאלות בדבר הפיכת התפקידים החברתיים מפוליטיים לאדמיניסטרטיביים פשוטים ובדבר "המדינה הפוליטית". ביטוי אחרון זה, העלול בייחוד לעורר אי-הבנה, מורה על תהליך גוויעת המדינה: בשלב מסוים של גוויעת המדינה אפשר לכנות את המדינה הגוועת בשם מדינה לא-פוליטית.

אף בפרשה זו של אנגלס ראוי ביותר לתשומת-לב אופן הצגת-השאלה כלפי האנרכיסטים. הסוציאל-דמוקרטים, המבקשים להיות תלמידי אנגלס, התווכחו למן שנת 1873 אלף אלפי פעמים עם האנרכיסטים, אבל התווכחו דווקא לא בדרך שמרכסיסטים צריכים ויכולים להתווכח. התפיסה האנרכיסטית בדבר ביטול המדינה היא מבולבלת ובלתי-מהפכנית – הנה כך העלה אנגלס את השאלה. אכן האנרכיסטים אינם רוצים לראות את המהפכה בהתהוותה והתפתחותה, בבעיותיה המיוחדות ביחס לאלימות, לאוטוריטה. לשלטון, למדינה.

הביקורת כלפי האנרכיזם, השגורה אצל הסוציאל-דמוקרטים בדורנו, הסתכמה בתפלות בעל-ביתית צרופה: "לאמור, אנו, הרי אנו מודים במדינה, ואילו האנרכיסטים אינם מודים בה!". מובן, כי תפלות כזאת מוכרחה לעורר סלידה בלבם של פועלים מהפכניים וחושבי-מחשבה במידה כלשהי. אנגלס אומר אחרת: הוא מדגיש, כי כל הסוציאליסטים מודים בהעלמות המדינה, כתוצאה מהמהפכה הסוציאלית. אחר-כך מעלה הוא באופן קונקרטי את השאלה בדבר המהפכה, אותה השאלה, שהסוציאל-דמוקרטים רגילים מתוך אופורטוניזם לעקוף אותה, בהניחם אותה לאנרכיסטים בלבד, ל"עיבוד", כביכול. ובהעלותו שאלה זו, תופס אנגלס את השור בקרניו: האם לא הייתה זו מחובתה של הקומונה להשתמש יותר בשלטון המהפכני של המדינה, כלומר של הפרולטריון החמוש, המאורגן כמעמד שליט ?

הסוציאל-דמוקרטיה הרשמית השלטת התחמקה בדרך כלל מהשאלה בדבר התפקידים הקונקרטיים של הפרולטריון במהפכה ופטרה את עצמה, בפשטות, בדברי-ליצנות של קרתנים או, במקרה הטוב, בתשובה חמקנית-סופיסטית: "ראה נראה". מתוך כך ניתנה הזכות לאנרכיסטים לדבר נגד סוציאל-דמוקרטיה כזאת, ולומר שהיא מועלת בתפקידה, בתפקיד החינוך המהפכני של הפועלים. אנגלס משתמש בניסיון של המהפכה הפרולטרית האחרונה, כדי לחקור באופן קונקרטי ביותר, מה ואיך על הפרולטריון לעשות הן ביחס לבנקים והן ביחס למדינה.

3. המכתב אל בבל

אחד ההגיונות המצוינים, אם לא המצוין ביותר, בכתבי מרכס ואנגלס בשאלת המדינה ניתן בפסקה הבאה, במכתבו של אנגלס אל בבל [Bebel] מיום 28-18 במרץ שנת 1875. מכתב זה, – נעיר בסוגריים – נדפס, עד כמה שידוע לנו, לראשונה על-ידי בבל בכרך השני של זיכרונותיו ("מחיי"), שיצא לאור בשנת 1911, כלומר 36 שנים אחרי שנכתב ונשלח. באותו מכתב אל בבל, בו מותח אנגלס ביקורת על ההצעה של "תוכנית-גותה," שגם מרכס ביקר אותה במכתבו המפורסם אל ברקה [Bracke], הרי הוא נוגע במיוחד בשאלת המדינה וכותב כדברים האלה:

"המדינה העממית החופשית נהפכה למדינה חופשית. לפי המובן הדקדוקי של המלים האלה הרי מדינה חופשית פירושה, מדינה שהיא חופשית ביחס לאזרחיה, כלומר מדינה בעלת ממשלה עריצה. מן הראו היה לחדול מן הפטפוט הזה על המדינה, בייחוד לאחר הקומונה, שכבר לא הייתה מדינה במובנה העצמי. המושג "מדינה עממית" שימש לאנרכיסטים יותר מדי לנקר את עיננו בו, אף על-פי שכבר ספרו של מרכס נגד פרודון ואחר כך "המניפסט הקומוניסטי" אומרים בפירוש, כי עם התקנת משטר חברתי סוציאליסטי מתפרדת (sich auflöst) המדינה מאליה ונעלמת. הואיל והמדינה היא רק מוסד של תקופת-מעבר, ,שזקוקים לו בזמן המאבק והמהפכה, כדי להכניע בכוח את האויבים הרי זו איוולת גמורה לדבר על מדינה עממית חופשית: כל עוד הפרולטריון זקוק למדינה, הוא זקוק לה לא למען החופש, אלא למען הכנעת יריביו ומשבאה האפשרות לדבר על חופש , אזי פוסקת המדינה, כמדינה, להתקיים. על-כן סבורים אנו שכדאי לשים תמיד במקום המילה מדינה את המילה: "קהילה" (Gemeinwesen), מילה גרמנית עתיקה ונאה, המתאימה למילה הצרפתית "קומונה" "(עמ' 322-321 במקור הגרמני).

יש לשים אל לב, כי מכתב זה נסוב על תוכנית המפלגה, שמרכס מתח עליה ביקורת במכתב, שנכתב רק שבועות אחדים אחרי המכתב של אנגלס, המובא כאן (מכתבו של מרכס מסומן בתאריך 5 במאי, 1875), וכי באותו זמן גר אנגלס בלונדון יחד עם מרכס. לכן, באמור אנגלס במשפט האחרון: "אנו", הרי הוא מציע, בלי ספק, בשמו ובשם מרכס למנהיג מפלגת הפועלים הגרמנית לזרוק מן התוכנית את המילה "מדינה" ולהחליפה במילה "קהילה".

איזו צווחה על "אנרכיזם" היו מרימים ראשי "המרכסיזם" הנוכחי, המותאם לנוחיותם של האופורטוניסטים, אילו הציעו להם תיקון כזה בתוכנית!

יצווחו להם. בשכר זה תהללם הבורגנות.

ואנו נעשה את שלנו. בשעת בדיקת התוכנית של מפלגתנו עלינו לקבל בהחלט לתשומת לב את עצת אנגלס ומרכס, כדי שנהיה קרובים יותר אל האמת, כדי שנחזיר את המרכסיזם ליושנו, לאחר שנטהר אותו מן הסילופים, כדי שנכוון בדרך נכונה יותר את מאבק מעמד הפועלים לשחרורו. בקרב הבולשביקים לא יימצאו, בוודאי, מתנגדים לעצת אנגלס ומרכס. הקושי יהיה אולי רק בקביעת המונח. בגרמנית יש שתי מילים להוראת "עדה", שמהן בחר אנגלס בזו שמשמעותה אינה קהילה יחידה, אלא כלל הקהילות, מערכת קהילות. ברוסית אין מילה כזאת, ואולי נצטרך לאחוז במלה הצרפתית "קומונה", אף כי גם דבר זה יש לו אי-נוחיות משלו.

"הקומונה כבר לא הייתה מדינה במובנה העצמי", – הנה המשפט החשוב ביותר, מבחינה תאורטית, שחרץ אנגלס. אחרי הדברים שהרצינו לעיל, מובן משפט זה לגמרי. הקומונה חדלה להיות מדינה, במידה שהיה עליה לדכא לא את רוב האוכלוסים, אלא את מיעוטם (את המנצלים). את המכונה המדינית הבורגנית שברה הקומונה; במקום הכוח המיוחד לדיכוי מופיעה האוכלוסייה עצמה על הבמה. כל אלה – הן סטיות מן המדינה במובנה העצמי. ולו הייתה הקומונה מתבצרת, היו "גוועים" בתוכה עקבות המדינה מאליהם, ולא הייתה צריכה "לבטל" את מוסדות המדינה: הם היו פוסקים לפעול, במידה שהיו מגיעים לידי מצב שאין להם מה לעשות.

"האנרכיסטים מנקרים את עיננו במושג "מדינה עממית"; בדברים אלה התכוון אנגלס קודם כל לבקונין ולהתקפותיו על הסוציאל-דמוקרטים הגרמניים. אנגלס מודה בצדקת ההתקפות האלה, בה במידה ש"המדינה העממית" גם היא אינה אלא שטות גמורה וסטייה מן הסוציאליזם, כמו גם "המדינה העממית החופשית". אנגלס משתדל לתקן את מאבקם של הסוציאל-דמוקרטים עם האנרכיסטים, לעשות את המאבק הזה נכון מבחינה עקרונית, לטהרו מן המשפטים הקדומים האופורטוניסטיים על "המדינה". אבוי! מכתבו של אנגלס היה מונח 36 שנים כאבן שאין לה הופכין. להלן נראה, כי גם אחרי פרסומו של המכתב הזה חוזר קאוטסקי בעקשנות על אותן השגיאות, בעצם, שמפניהן הזהיר אנגלס.

בבל ענה לאנגלס במכתב מיום 21 בספטמבר שנת 1875, ובו כתב, בין היתר, כי "הוא מסכים בהחלט" לדעת אנגלס על הצעת התוכנית וכי הוא נזף בליבקנכט [Liebknecht] על וותרנותו (עמ' 334 במהדורה הגרמנית של זיכרונות בבל, כרך ב'). אבל אם נקח את החוברת של בבל "מטרותינו", נמצא בה הנחות בלתי נכונות לגמרי על אודות המדינה.

"המדינה צריכה להיהפך ממדינה המיוסדת על שליטה מעמדית למדינה עממית" (במהדורה הגרמנית "Unsere Ziele" , 1886 , עמ' 14).

כך נדפס במהדורה ה- 9 (התשיעית!) של חוברת בבל! אין אפוא פלא בדבר, שחזרה מרובה כזאת על הגיונות אופורטוניסטיים ביחס למדינה נספגה בסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, בייחוד מאחר שבירורי אנגלס המהפכניים נגנזו, וכל נסיבות החיים "הסיחו את הדעת" מן המהפכה, לאורך ימים.

4. ביקורת ההצעה של תוכנית ארפורט

כשאנו באים לעמוד על תורת המרכסיזם בשאלת המדינה אין אנו רשאים לפסוח על ביקורת ההצעה של תוכנית ארפורט, שנשלחה על-ידי אנגלס לקאוטסקי ב29- ביוני שנת 1891 ופורסמה רק כעבור עשר שנים ב- "Neue Zeit"; אי אפשר לפסוח עליה, מפני שביקורת זו מוקדשת בעיקר להפרכת ההשקפות האופורטוניסטיות של הסוציאל-דמוקרטיה בשאלות המבנה המדיני.

דרך אגב נעיר, כי גם בשאלות הכלכלה מביא אנגלס הערה אחת מצוינת, המוכיחה, כמה עקב בתשומת-לב רבה ובהתעמקות אחרי התמורות של הקפיטליזם החדיש, וכיצד ידע משום כך לעמוד במידה מסוימת מראש על בעיות תקופתנו האימפריאליסטית. הנה ההערה הזאת: בקשר למילים "העדר-תוכניתיות" (Planlosigkeit), המשמשת בהצעת התוכנית לתיאור אופיו של הקפיטליזם, כותב אנגלס :

…"ברגע שאנו עוברים מחברות-המניות אל התאגידים, המשתלטים על ענפי-תעשייה שלמים והופכים אותם למונופולין, הרי פוסקת בזה לא רק התעשייה הפרטית, אלא גם העדר-התוכניתיות" ("Neue Zeit", שנה 20 , 1902-1901, כרך I, עמ' 8).

כאן נתפס הדבר היסודי ביותר שבהערכה התיאורטית של הקפיטליזם החדיש, כלומר של האימפריאליזם, היינו: שהקפיטליזם נהפך לקפיטליזם מונופוליסטי. דבר זה יש להדגיש, כי השגיאה הרווחת ביותר בנידון זה היא ההלכה הרפורמיסטית-הבורגנית האומדת, שהקפיטליזם המונופוליסטי, או המונופוליסטי-ממלכתי כבר איננו קפיטליזם, כבר יכול הוא להיקרא "סוציאליזם ממלכתי" וכד'! וודאי שתוכניתיות מלאה לא נתנו התאגידים, אינם נותנים אותה עד היום ואינם יכולים לתת. אבל במידה שהם נותנים מן התוכניתיות, במידה שאדירי ההון מחשבים מראש את שיעורי הייצור בקנה-מידה לאומי או אף בין-לאומי, במידה שהם מווסתים את הייצור באופן מתוכנן, הרי אנו מוסיפים בכל זאת להיות בתוך הקפיטליזם, גם אם בשלב החדש שלו, אך בלי ספק, בתוך הקפיטליזם. "קרבתו" של קפיטליזם כזה אל הסוציאליזם צריכה לשמש נימוק לנציגי הפרולטריון האמיתיים להוכחת קרבתה, קלותה, אפשרות הגשמתה, דחיפותה של המהפכה הסוציאליסטית, ובשום פנים לא נימוק לכך, שנתייחס בסובלנות לשלילת המהפכה הזאת וכדי שנפאר את הקפיטליזם, דבר שעוסקים בו כל הרפורמיסטים כולם.

אבל נחזור-נא לשאלת המדינה. שלושה מיני הערות יקרות-ערך ביותר נותן כאן אנגלס: ראשית, בשאלת הרפובליקה; שנית, בדבר הקשר שבין השאלה הלאומית ובין מבנה המדינה; שלישית, בדבר ההנהלה העצמית המקומית.

באשר לרפובליקה, עשה אנגלס עניין זה למרכז הכובד של ביקורת הצעת תוכנית ארפורט. ואם נעלה בזכרוננו את החשיבות שקיבלה תוכנית ארפורט בקרב הסוציאל-דמוקרטיה הבין-לאומית כולה, כיצד נעשתה התוכנית דוגמה לכל האינטרנציונל השני, הרי אפשר יהיה לומר בלי הגזמה, שאנגלס מותח כאן ביקורת על האופורטוניזם של האינטרנציונל השני כולו.

"הדרישות הפוליטיות של ההצעה – כותב אנגלס – לוקות בחסרון רב. חסר בה הדבר (ההדגשה של אנגלס), שאותר בעצם צריך היה לומר".

ולהלן מבואר, כי החוקה הגרמנית היא בעצם העתק מן החוקה הריאקציונית ביותר של שנת 1850, כי הרייכסטאג אינו אלא – כפי שהתבטא וילהלם ליבקנכט – "עלה תאנה של האבסולוטיזם", וכי הרצון להגשים את "הפיכת כל מכשירי העמל לקניין-הכלל" על יסוד החוקה, הנותנת תוקף חוקי למדינות הזעירות ולברית המרינות הזעירות הגרמניות, – היא "שטות גלויה לעין".

"מסוכן לגעת בנושא זה" – מוסיף אנגלס, היודע יפה, כי אי-אפשר להציג באופן לגלי בתוך התוכנית את הדרישה לרפובליקה בגרמניה. אבל אנגלס אינו משלים בתכלית הפשטות, עם השיקול הגלוי הזה, אשר "הכל" מסתפקים בו. אנגלס ממשיך: "אבל בכל זאת יש להזיז את העניין, כך או אחרת. על נחיצות הדבר מעיד האופורטוניזם המתפשט (einreißende) דווקא עכשיו ברוב העיתונות הסוציאל-דמוקרטית. מתוך פחד פן יחודש החוק-נגד-הסוציאליסטים, או לזכר הצהרות-בוסר אחדות שהוצהרו בזמן שליטת החוק הזה, רוצים עכשיו, שהמפלגה תראה את הסדר החוקי השורר כיום בגרמניה כמספיק להגשמת כל דרישותיה בדרכי-שלום".

את העובדה היסודית הזאת, שהסוציאל-דמוקרטים הגרמנים פעלו מאימת חידושו של חוק-החירום, מעלה אנגלס בראש ובראשונה, והוא מכנה אותה, בלי כרכורים, בשם אופורטוניזם, וקובע, שדווקא מפני היעדר רפובליקה וחופש בגרמניה תהיינה כל ההזיות על "דרכי שלום" חסרות-שחר. אנגלס הנו זהיר במידה מספקת, שלא לקשור את ידיו. הוא מודה, שבארצות שיש בהן רפובליקה או חופש גדול "יכולים אנו לתאר לעצמנו (רק "לתאר לעצמנו"!) התפתחות בדרכי שלום המוליכה אל הסוציאליזם, אבל בגרמניה, חוזר הוא על דבריו:

… "בגרמניה, שממשלתה היא כל-יכולה כמעט, והרייכסטאג וכל שאר המוסדות הנבחרים אין להם שלטון ממשי, – מי שבא בגרמניה להכריז על משהו מעין זה, ובשעה שאין כל צורך בהכרזה כזאת, הרי פירושו של דבר הוא, שהוא מסיר את עלה התאנה מעל האבסולוטיזם ומתייצב בעצמו לכסות ערוותו של זה"…

ואכן, נמצא שרוב המנהיגים הרשמיים של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שדנה לגניזה את ההערות האלה, נעשו למחפי-האבסולוטיזם.

"…פוליטיקה כגון זו עלולה בסופו של דבר אך לכוון את המפלגה אל דרך בלתי נכונה… הללו מעלים בראש ובראשונה שאלות פוליטיות מופשטות כלליות, וכך מאפילים הם על השאלות הקונקרטיות הקרובות ביותר, המתייצבות מאליהן על סדר היום עם בוא המאורעות הגדולים הראשונים, עם בוא המשבר הפוליטי הראשון. ומה תוצאות עלול דבר זה להביא, מלבד זה, שלפתע פתאום, ברגע המכריע, תימצא המפלגה חסרת-ישע, כי הנה בשאלות המכריעות שוררת אצלה אי-בהירות וחוסר אחידות, מפני ששאלות אלה לא נדונו מעולם…

"שכחה זו, שכחת השיקולים היסודיים הגדולים מפני ענייני-יום בני-רגע, רדיפה זו אחרי הצלחות-רגע ומאבק למענן בלי לתת את הדעת על התוצאות העלולות לבוא, הקרבת עתיד התנועה על מזבח ההווה – כל זה מתרחש, אולי, מתוך נימוקים "ישרים". אבל אופורטוניזם הוא, ויוסיף להיות אופורטוניזם, והאופורטוניזם "הישר" הוא, אולי, המסוכן ביותר…

"אם יש דבר שאינו מוטל בספק, הריהו זה, שמפלגתנו ומעמד הפועלים יכולים להגיע לידי שלטון רק במציאותה של צורה פוליטית כגון רפובליקה דמוקרטית. זו האחרונה היא אפילו הצורה המיוחדת עבור הדיקטטורה של הפרולטריון, כפי שראינו כבר במהפכה הצרפתית הגדולה…"

אנגלס חוזר כאן בצורה בולטת ביותר על אותו הרעיון היסודי, העובר כחוט השני דרך כל יצירותיו של מרכס, והוא, שהרפובליקה הדמוקרטית היא הפתח הקרוב ביותר לדיקטטורה של הפרולטריון. כי רפובליקה כזאת, לפי שאינה מסלקת כלל את שליטת הקפיטל, וממילא גם את דיכוי ההמונים ואת מלחמת המעמדות, מביאה בהכרח לידי החרפת המלחמה הזאת, לידי התגלעותה, התפתחותה והרחבתה, עד כדי כך, שבו ברגע שעולה האפשרות לספק את האינטרסים השורשיים של ההמונים המדוכאים, מתגשמת האפשרות הזאת ללא דיחוי, ורק בדרך אחת: בדיקטטורה של הפרולטריון, בהדרכת ההמונים האלה על-ידי הפרולטריון. גם אלה הם "דברים שנשכחו" ממשנת המרכסיזם בשביל כל האינטרנציונל השני, ושכחתם זו נחשפה בבהירות בלתי רגילה על-ידי תולדות מפלגת המנשביקים במחצית השנה הראשונה של המהפכה הרוסית ב1917-.

בשאלת הרפובליקה הפדרטיבית בקשר להרכב הלאומי של האוכלוסייה כתב אנגלס :

"מה צריך לקום במקומה של גרמניה הנוכחית?" (על החוקה המונרכית הריאקציונית שלה, ועל חלוקתה למדינות זעירות, שהיא לא פחות ריאקציונית, חלוקה המנציחה את התכונות המיוחדות של "הפרוסיות", תחת אשר תטמיע אותן בתוך גרמניה כוללת). "לפי דעתי, יכול הפרולטריון להשתמש רק בצורה של רפובליקה אחת ובלתי מחולקת. הרפובליקה הפדרטיבית הריהי גם כיום, בדרך כלל, הכרחית בשטחים האדירים של ארצות הברית, אף כי במזרחן הרי היא כבר הולכת ונעשית למכשול. היא עשויה הייתה לשמש צעד קדימה באנגליה, ששם גרים בשני איים ארבעה לאומים ואם כי הפרלמנט אחד הוא, פועלות שם שלוש שיטות-תחיקה שונות, זו בצד זו. היא נעשתה זה מכבר למכשול בשוויצריה הקטנה, ואם אפשר עוד לסבול שם רפובליקה פדרטיבית, הרי זה מפני ששוויצריה מסתפקת בתפקיד של חבר פסיבי גרידא במערכת המדינות האירופיות. בשביל גרמניה יהיה בחיקוי לשוויצריה הפדרליסטית משום צעד גדול לאחור. שתי נקודות מבדילות בין מדינת-ברית למדינה מאוחדת בתכלית, והן: שכל מדינה ומדינה הנכללת בברית יש לה תחיקה אזרחית ופלילית מיוחדת, מערכת-ערכאות מיוחדת משלה, ועוד זאת, שבצדו של בית נבחרי-העם קיים בית נציגי המדינות, ובו מצביע כל קנטון, כחטיבה אחת, בלי שים לב, אם גדול הוא או קטן." מדינת-הברית בגרמניה היא מעבר לקראת מדינה אחת מאוחדת בשלמות, ואת "המהפכה מלמעלה" של שנות 1866 ו1870- צריך לא להדוף אחור, אלא להשלימה על-ידי "תנועה מלמטה".

לא זו בלבד, שאנגלס אינו אדיש לשאלת צורות המדינה, אלא, להפך, הוא משתדל לנתח בדייקנות רבה את צורות המעבר שלה במיוחד כדי לברר בכל מקרה ומקרה, על יסוד תכונותיו ההיסטוריות-הקונקרטיות, מה טיבה של צורת-המעבר הנתונה. מעבר ממה הוא, ואל מה.

כמרכס כן גם אנגלס מגן, מנקודת הראות של הפרולטריון והמהפכה הפרולטרית, על צנטרליזם דמוקרטי, על רפובליקה אחת ובלתי מחולקת. את הרפובליקה הפדרטיבית רואה הוא כיוצאת-מן-הכלל וכמכשול להתפתחות, או כמעבר ממונרכיה אל רפובליקה צנטרליסטית, כ"צעד קדימה" בתנאים מסוימים מיוחדים. ובין התנאים המיוחדים האלה בולטת השאלה הלאומית.

עם כל הביקורת שמרכס ואנגלס מותחים, ללא רחם, על הריאקציוניות של המדינות הזעירות, ועל החיפוי שהשאלה הלאומית מחפה על הריאקציוניות הזאת בכמה מקרים קונקרטיים, אין אנו מוצאים אצלם, בשום מקום, אף שמץ של שאיפה להתחמק מן השאלה הלאומית, – שאיפה שחוטאים בה לעתים קרובות המרכסיסטים ההולנדיים והפולניים, הבאים לידי כך מתוך מלחמתם החוקית מאוד נגד הלאומנות הבעל-ביתית צרת האופק של המדינות הזעירות "שלהם".

אפילו באנגליה, בה הספיקו גם התנאים הגיאוגרפיים, גם שותפות הלשון, גם ההיסטוריה בת מאות שנים רבות "לחסל" לכאורה את השאלה הלאומית של חלקי-אנגליה נפרדים, אפילו כאן מביא אנגלס בחשבון את העובדה הברורה, שהשאלה הלאומית עדיין לא חדלה להתקיים, ולכן רואה הוא את הרפובליקה הפדרטיבית כאן כ"צעד קדימה". כמובן, אין בזה אף צל של הסתלקות מביקורת על המגרעות שברפובליקה הפדרטיבית ומן המאבק למען רפובליקה אחת, צנטרליסטית-דמוקרטית.

אבל את הצנטרליזם הדמוקרטי אין אנגלס תופס בשום פנים באותה המשמעות הבירוקרטית, שמשתמשים במושג זה האידיאולוגים הבורגניים והזעיר-בורגניים, והאנרכיסטים בכלל אלה האחרונים. לפי דעת אנגלס אין הצנטרליזם שולל כלל הנהלה עצמית מקומית רחבה, המרחיקה בהחלט כל בירוקרטיזם וכל "פיקוד" מגבוה, כאשר הקומונות וההנהלות הגליליות מגינות ברצונן הטוב על אחדות המדינה.

…"ובכן רפובליקה אחת" – כותב אנגלס, בפתחו את ההשקפות הפרוגרמתיות של המרכסיזם על המדינה – "אבל לא במובן הרפובליקה הצרפתית הנוכחית, שאינה אלא גוף הקיסרות שנוסדה בשנת 1798, ואך בלי קיסר. למן שנת 1792 ועד 1798 נהנו כל מחוז צרפתי, כל קהילה (Gemeinde) צרפתית מהנהלה עצמית מלאה, לפי הדוגמה האמריקנית, ולכך זקוקים גם אנו. אמריקה והרפובליקה הצרפתית הראשונה הראו והוכיחו לנו, כיצד יש לארגן את ההנהלה העצמית וכיצד אפשר לסדר את העניינים בלי בירוקרטיה, ועתה מראות זאת גם קנדה, אוסטרליה ומושבות אנגליות אחרות. והנהלה עצמית פרובינציאלית (גלילית) וקהילתית כזאת היא מוסד חופשי הרבה יותר, מאשר, למשל, הפדרליזם השוויצרי, שאמנם הקנטון שם הוא בלתי-תלוי מאוד ביחס לבונד" (כלומר למדינה הפדרטיבית בשלמותה), "אבל הוא בלתי-תלוי גם ביחס למחוז (בצירק) וגם ביחס לקהילה. הממשלות הקנטוניות ממנות את מושלי המחוזות (שטטהלטרים) ואת הפרפקטים, דבר שאינו קיים כלל בארצות השפה האנגלית, ושגם אצלנו בעתיד נצטרך לדחותו בהחלט כמו את הלנדרטים והרגירונגסרטים הפרוסיים" (קומיסרים, שרי-גליל, מושלים, ובכלל, פקידים המתמנים מגבוה). בהתאם לכך מציע אנגלס לנסח בתוכנית את הסעיף על הנהלה עצמית באופן כזה: "הנהלה עצמית מלאה בפרובינציה" (פלך או גליל), "במחוז ובקהילה על-ידי פקידים הנבחרים בבחירות כלליות; ביטול כל השלטונות המקומיים והגליליים המתמנים על-ידי המדינה".

בעתון ,,פרבדה" , שנסגר על-ידי ממשלתו של קרנסקי ושל מיניסטרים "סוציאליסטיים" אחרים (בגיליון מס' 68, מיום 28 במאי ש' 1917), כבר נזדמן לי להראות, איך בסעיף זה – כמובן, לא בו בלבד – סטו אצלנו לגמרי הנציגים הסוציאליסטיים-כביכול של הדמוקרטיה המהפכנית-כביכול סטיות עצומות מן הדמוקרטיזם. מובן, שאנשים שקשרו את עצמם ב"קואליציה" עם הבורגנות האימפריאליסטית, אוזניהם אטומות משמוע הערות כאלה.

חשוב מאוד לציין, שאנגלס, המצויד בעובדות, מפריך, על יסוד דוגמה מדויקת ביותר, את המשפט הקדום הרווח מאוד, בייחוד בקרב הדמוקרטיה הזעיר-בורגנית, שהרפובליקה הפדרטיבית נושאת עמה, כביכול, יותר חופש מאשר הרפובליקה הצנטרליסטית. אין זה נכון. העובדות המובאות על-ידי אנגלס בנוגע לרפובליקה הצרפתית הצנטרליסטית משנות 1798-1792 ולפדרליסטית של שוויצריה סותרות את הדבר. במציאות נתנה הרפובליקה הדמוקרטית הצנטרליסטית יותר חופש משנתנה הרפובליקה הפדרליסטית. או לשון אחרת: החופש המקומי, הגלילי וכו' הגדול ביותר ניתן, ככל הידוע בהיסטוריה, על-ידי רפובליקה צנטרליסטית, ולא פדרטיבית.

לעובדה זו, כמו בכלל לכל השאלה בדבר הרפובליקה הפדרטיבית והצנטרליסטית ובדבר ההנהלה העצמית במקומות, הוקדשה ומוקדשת שימת-לב בלתי מספקת בהטפה ובתעמולה המפלגתית שלנו.

5. ההקדמה משנת 1891 ל"מלחמת האזרחים" של מרכס

בהקדמה למהדורה השלישית של "מלחמת האזרחים בצרפת" – הקדמה זו סומנה בתאריך 18 במרץ 1891 ונדפסה לראשונה בכתב-העת "Neue Zeit" – נותן אנגלס, – יחד עם הערות-אגב מעניינות בשאלות הכרוכות ביחס אל המדינה, – סיכום בולט להפליא של לקחי הקומונה. סיכום זה, שהועמק על-ידי כל הניסיון של תקופה בת עשרים שנה, המפרידה בין המחבר לבין הקומונה, ושהופנה במיוחד כלפי "האמונה הטפלה במדינה", הנפוצה בגרמניה, ראוי להיחשב בצדק למילה האחרונה של המרכסיזם בשאלה הנידונה.

"אחרי כל מהפכה בצרפת – מציין אנגלס – היו הפועלים חמושים; "לכן הבורגנים שישבו ליד הגה השלטון ראו צורך ראשון לעצמם לפרוק את הנשק מעל הפועלים. מכאן העובדה, שלאחר כל מהפכה, שניצחה בכוחם של הפועלים, הייתה פורץ מאבק חדש המסתיים במפלתם של הפועלים"…

סיכום ניסיון המהפכות הבורגניות הוא קצר ובוטה כאחד. נתפס כאן באופן מצוין מהותו של הדבר – בין היתר גם מהותה של שאלת המדינה (האם יש נשק למעמד המדוכא?). ודווקא את המהות הזאת עוקפים לעתים תכופות ביותר הן הפרופסורים הנתונים להשפעת האידיאולוגיה הבורגנית והן הדמוקרטים הזעיר-בורגניים. במהפכה הרוסית של שנת 1917 עלה הכבוד (כבוד של קווניאקים) בגורלו של צרטלי "המנשביק", "אף-הוא-מרכסיסט", לפלוט דרך פטפוט את הסוד הזה של המהפכות הבורגניות. בנאומו "ההיסטורי" ב- 11 ביוני נזרקה מפיו של צרטלי אמרה על תוקף-רצונה של הבורגנות לפרוק את הנשק מעל פועלי פטרוגרד, במסרו, כמובן, את ההחלטה הזאת גם כהחלטתו הוא וגם כהכרח "מדיני" בכלל!

הנאום ההיסטורי של צרטלי מיום ה- 11 ביוני ישמש, כמובן, בידי כל היסטוריון של מהפכת 1917 כאיור מוחשי ביותר לכך, כיצד סטה הגוש של הס.ר.-ים והמנשביקים, המנוהל על-ידי האדון צרטלי, ועבר לצד הבורגנות נגד הפרולטריון המהפכני.

הערת-אגב אחרת של אנגלס, גם היא קשורה בשאלת המדינה, מכוונת לדת. ידוע, שהסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, ככל שהלכה ונרקבה, ונעשתה אופורטוניסטית יותר ויותר, כן התדרדרה תכופות יותר ויותר לסילוף קרתני של הנוסחה המפורסמת: "הכרזה על הדת כעל עניין פרטי". כלומר: נוסחה זו נתפרשה כך, כאילו שאלת הדת היא עניין פרטי גם בשביל מפלגת הפרולטריון המהפכני!! על בגידה גמורה זו בתוכנית המהפכנית של הפרולטריון התקומם אנגלס, שראה בשנת 1891 ניצנים קלושים ביותר של האופורטוניזם במפלגתו, ומשום כך התבטא בזהירות רבה ביותר:

"כיוון שבקומונה ישבו כמעט בלא יוצא מן הכלל פועלים או נציגי פועלים מוסמכים הצטיינו כל החלטותיה באופי פרולטרי מובהק. פעמים הכריזו החלטות אלה על רפורמות, אשר הבורגנות הסתלקה מהן רק מתוך פחדנות שפלה, בעוד שהיה בהן משום יסוד הכרחי לפעולתו החופשית של מעמד הפועלים. מעין זה היא הגשמת העיקרון, שלגבי המדינה אין הדת אלא עניין פרטי בלבד. או שהקומונה הוציאה תקנות, שהיו מכוונות במישרין לטובת מעמד הפועלים וקצתן העמיקו לחתור תחת סדרי-החברה הישנים"…

אנגלס הדגיש בכוונה את המילים "לגבי המדינה" בשלחו בזה את קלעו ישר לבבת עינו של האופורטוניזם הגרמני, שהכריז על הדת כעל עניין פרטי לגבי המפלגה, ובכך הוריד את מפלגת הפרולטריון המהפכני עד לרמת הבעל-ביתיות "החופשית במחשבתה" השפלה ביותר, הנכונה אמנם להתיר מעמד של אדם מחוסר-דת, אלא שהיא מסתלקת מתפקיד של מאבק מפלגתי נגד האופיום הדתי המטמטם את העם.

ההיסטוריון של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית העתיד לבוא, אשר יתחקה על שרשי התמוטטותה המחפירה בשנת 1914, ימצא לא מעט חומר מעניין בנידון זה, החל מן ההכרזות במאמריו של המנהיג הרעיוני של המפלגה, קאוטסקי, ההכרזות החמקניות, הפותחות לרווחה פתח לאופורטוניזם, וכלה ביחסה של המפלגה אל ה- "Bewegung-Los-von-Kirche" (התנועה להיפרדות מן הדת) בשנת 1913.

אבל נחזור נא לסיכום לקחי הקומונה לפרולטריון הלוחם, שסיכם אנגלס כעבור עשרים שנה אחרי הקומונה.

הנה הם הלקחים, שאנגלס מעלה אותם בשורה הראשונה:

"אותו השלטון המדכא של הממשלה המרוכזת הקודמת, הצבא, המשטרה הפוליטית, הבירוקרטיה, אותו השלטון שיצר נפוליון בשנת 1798 ואשר כל ממשלה חדשה קיבלה אותו מני אז כמכשיר רצוי וניצלה אותו כלפי מתנגדיה – אותו השלטון, דווקא, מן הדין היה שיפול בכל מקום בצרפת, כשם שנפל בפריס עצמה.

"הקומונה מראשיתה חייבת הייתה להכיר כי מעמד הפועלים, בהגיעו לשלטון, לא יוכל מכאן ולהבא לנהל את העניינים בעזרת מנגנון-המדינה הישן; וכדי שמעמד הפועלים לא ישמיט מידו שוב את השלטון, שהוא כבש אך זה עתה לעצמו, עליו, מצד אחד, לסלק את כל מנגנון-הדיכוי הישן, ששימש עד עתה כנגדו הוא, ומצד שני, עליו להבטיח את עצמו מפני הנציגים והפקידים שלו, על-ידי שיכריז כי כולם, בלי יוצא מן הכלל, ניתנים להחלפה בכל עת ושעה"…

אנגלס מדגיש שוב ושוב, כי לא רק במונרכיה, אלא גם ברפובליקה הדמוקרטית מוסיפה המדינה להיות מדינה, כלומר היא שומרת על תכונתה האופיינית היסודית: להפוך את נושאי-המשרות, את "משרתי הציבור", את זרועותיו, להיות לאדונים לו.

"נגד תופעה זו של הפיכת המדינה ומוסדות-המדינה ממשרתי החברה לאדוניה, תופעה בלתי נמנעת בכל המדינות שהיו עד כה, נקטה הקומונה בשני אמצעים בדוקים. ראשית, היא מינתה לכל המשרות – בהנהלה, במשפט, בהשכלת העם – רק אנשים שנבחרו בבחירות כלליות, וכמו כן התקינה את הזכות לפטר נבחרים אלה בכל שעה לפי החלטת בוחריהם. ושנית, היא שילמה לכל הפקידים, גבוהים כנמוכים, רק משכורת דומה לזו שקיבלו פועלים אחרים. הגבוהה במשכורות ששילמה בכלל הייתה 6000 פראנק*. על ידי כך הוקם תריס אמין בפני רדיפה אחרי משרות ובפני קרייריזם, ואפילו ללא תלות במנדטים האימפרטיביים לנבחרים למוסדות המייצגים, מנדטים שהנהיגה הקומונה כתקנה נוספת"…

אנגלס ניגש כאן אל אותו קו-הגבול המעניין, בו נהפכת הדמוקרטיה העקבית, מצד אחד, לסוציאליזם, ומצד שני, בו היא תובעת סוציאליזם. כי לשם חיסול המדינה נחוץ להפוך את התפקודים של שירות המדינה לפעולות פשוטות של פיקוח וחישוב, שאינן למעלה מהשגתו וכוחו של רוב האוכלוסים, ואחר-כך גם של האוכלוסים כולם. ואילו ביעורו הגמור של הקרייריזם דורש, שמשרה "מכובדת" בפקידות הממשלתית, אף שאינה מכניסה הרבה, לא תוכל לשמש גשר-קפיצה למשרות נושאות משכורת גבוהה בבנקים ובחברות מניות, כשם שהדבר נעשה תדיר בכל הארצות הקפיטליסטיות החופשיות ביותר.

אבל אנגלס אינו נכשל באותה שגיאה, ששוגים, למשל, כמה מן המרכסיסטים בשאלת זכות האומות להגדרה עצמית: לאמור, במשטר הקפיטליזם אין ההגדרה העצמית אפשרית, ובמשטר הסוציאליזם היא מיותרת. סברה מעין זו, שנונה כביכול, אך למעשה בלתי נכונה, אפשר להביע גם לגבי כל מוסד דמוקרטי, ובכלל זה גם לגבי המשכורת הצנועה של הפקידים, כי דמוקרטיזם עקבי בתכלית אינו בגדר האפשר במשטר הקפיטליזם, ובמשטר הסוציאליזם תגווע כל דמוקרטיה.

הרי זה – סופיזם, מעין אותה הלצה ישנה: האם יהפוך אדם לקרח, אם שערותיו תתמעטנה בשערה אחת.

פיתוח הדמוקרטיה עד קצה-תכליתה, חיפוש הצורות של התפתחות כזאת, בדיקתן לאור המעשה וכו' – כל זה הוא תפקיד אחד מכלל התפקידים של המאבק למען המהפכה הסוציאליסטית. שום דמוקרטיזם, בנפרד, לא יביא עמו סוציאליזם, אבל הדמוקרטיזם במציאות לעולם אינו "בא בנפרד", אלא "בא בנסמך", הוא גם מפעיל את השפעתו על הכלכלה, מזרז את עיצובה של זו מחדש, ואף הוא מושפע מן ההתפתחות הכלכלית וכו'. כך היא הדיאלקטיקה של ההיסטוריה החיה.

אנגלס ממשיך:

"פיצוץ (Sprengung) זה של שלטון המדינה הישן והמרתו בחדש, דמוקרטי באמת, מתוארים בפירוט בפרק השלישי של "מלחמת האזרחים". אולם נחוץ היה לנגוע פה שוב בכמה קווים של תמורה זאת, מפני שדווקא בגרמניה אנו מוצאים כי האמונה הטפלה במדינה עברה מן הפילוסופיה וחדרה להכרה הכללית של הבורגנות ואף להכרתם של פועלים רבים. המדינה, לפי תורת הפילוסופים, הריהי "הגשמת האידיאה", או מלכות שמיים עלי אדמות, שהועתקה ללשון הפילוסופיה; המדינה היא שדה-פעולה שמתגשמים בו או עומדים להתגשם האמת והצדק הנצחיים. ומכאן נובעת הערצת המדינה וכל הכרוך במדינה, הערצה עד כדי אמונת-הבל המכה שורשים בקלות יתרה, הואיל והאנשים מתרגלים משחר ילדותם לחשוב כי אי-אפשר להגשים ולקיים את העניינים והאינטרסים המשותפים לכל החברה בלתי אם בדרך הישנה, היינו על-ידי המדינה ופקידיה, להם הוענקו המשרות המכניסות. האנשים מדמים בנפשם, כי הם צועדים צעד אמיץ מאוד קדימה, כשהם משתחררים מן האמונה במונרכיה המורשת ומצדדים בזכות הרפובליקה הדמוקרטית. אבל לאמיתו של דבר אין המדינה אלא מכונה לדיכוי מעמד אחד על-ידי מעמד אחר, וברפובליקה הדמוקרטית כלל לא פחות מאשר במונרכיה. במקרה הטוב ביותר יש לראות את המדינה כצרה העוברת בירושה לפרולטריון, אחרי שניצח במלחמה למען השלטון המעמדי; בדומה לקומונה מוכרח יהיה הפרולטריון המנצח לקצץ מיד את הענפים הממאירים ביותר של הרעה הזאת, – עד אשר יקום דור חדש, אשר יגדל בתנאי- חברה חופשיים חדשים ויהיה מסוגל לזרות הלאה את כל גרוטאות-הממלכתיות האלה".

אנגלס הזהיר את הגרמנים, שבמקרה שהמונרכיה תוחלף ברפובליקה אל ישכחו את עיקרי הסוציאליזם בשאלת המדינה בכלל. כיום נקראות אזהרותיו כשיעור המכוון במישרין לאדונים הצרטלים והצ'רנובים, שבפעילותם "הקואליציונית" גילו אמונה טפלה במדינה והערצת-הבל אליה!

עוד שתי הערות. 1) אם אנגלס אומר, כי ברפובליקה דמוקרטית, "לא פחות מאשר" במונרכיה, מוסיפה המדינה להיות "מכונה לדיכוי מעמד אחד על-ידי מעמד אחר", הרי אין פירושם של דברים שצורת הדיכוי אינה חשובה לפרולטריון, כמו ש"מורים הלכה" כמה אנרכיסטים. צורה רחבה יותר, חופשית יותר, גלויה יותר של המלחמה המעמדית ושל הדיכוי המעמדי תתן לפרולטריון הקלה עצומה במאבקו לביטול המעמדות בכלל.

2) מה טעם, שרק הדור החדש יהיה מסוגל לזרות הלאה לגמרי את כל גרוטאות-הממלכתיות האלה? – שאלה זו קשורה בשאלת ההתגברות על הדמוקרטיה, ולעניין זה אנו עוברים עכשיו.

6. אנגלס בדבר ההתגברות על הדמוקרטיה

בעניין זה נזדמן לאנגלס לחוות את דעתו בקשר לשאלת השיבוש המדעי, שבשם "סוציאל-דמוקרט".

בהקדמה להוצאת המאמרים של שנות ה- 1870 על נושאים שונים בעלי תוכן "בין-לאומי" ברובם ("Internationales aus dem “Volksstaat”**"),- הקדמה, שסומנה בתאריך 3 בינואר שנת 1894, כלומר שנכתבה שנה ומחצה לפני מותו של אנגלס, הרי הוא כותב, כי בכל המאמרים משמשת המילה "קומוניסט", ולא "סוציאל-דמוקרט", כי בשם סוציאל-דמוקרטים כינו עצמם בעת ההיא הפרודוניסטים בצרפת, הלסליאניים [Lassalle] בגרמניה.

…"שעל כן לא ראינו, מרכס ואני, כל אפשרות להשתמש בביטוי גמיש כל כך לציון נקודת-ההשקפה המיוחדת שלנו. כיום מצב הדברים הוא אחר, ומילה זאת ("סוציאל-דמוקרט") יכולה, אולי, להיות כשרה (mag passieren), אף כי היא מוסיפה להיות בלתי מדויקת (בלתי הולמת – unpassend) לגבי מפלגה, שהתוכנית שלה אינה סתם-סוציאליסטית בכלל, אלא קומוניסטית בפירוש, – לגבי מפלגה, שמטרתה הפוליטית הסופית היא להתגבר על המדינה כולה, וממילא גם על הדמוקרטיה. אכן, לעולם אין שמותיהן של המפלגות הפוליטיות הממשיות (ההדגשה של אנגלס) הולמים אותן בשלמות; המפלגה מתפתחת, השם נשאר".

הדיאלקטיקן אנגלס בערוב יומו שומר אמונים לדיאלקטיקה. אצלי ואצל מרכס, אומר הוא, היה שם נאה, מדעי-מדויק למפלגה, אך לא הייתה מפלגה של ממש, כלומר מפלגת-המונים פרולטרית. עכשיו (בסוף המאה התשע-עשרה) יש מפלגה ממשית, אך שמה משובש מבחינה מדעית. אך אין דבר, "זה יספיק", ובלבד שהמפלגה תתפתח, ובלבד שאי-הדיוק המדעי של שמה לא יהיה נעלם מעיניה ולא ימנע ממנה להתפתח במגמה הנכונה!

אכן, גם אותנו, הבולשביקים, יוכל איזה ליצן לנחם בנוסח-אנגלס: אצלנו יש מפלגה ממשית, היא מתפתחת להפליא; "תספיק" גם מילה מכוערת, חסרת-משמעות, כמו "בולשביק", שאינה מביעה כלום בהחלט, חוץ מעובדה מקרית, שבוועידת-בריסל-לונדון בשנת 1903 היינו אנו הרוב… [הערת המתרגם: "בולשביק" – פירושה ברוסית, בערך, "בן סיעת הרוב"]. עכשיו, כשהרדיפות כלפי מפלגתנו בחודשים יולי ואוגוסט מצד הרפובליקנים והדמוקרטיה הבעל-ביתית "המהפכנית" העניקו למלה "בולשביק" כבוד גדול בעיני העם כולו, כאשר נוסף לכך סימנו רדיפות אלה צעד-קדימה היסטורי עצום כל-כך, שצעדה מפלגתנו בהתפתחותה הממשית, הייתי גם אני, אולי, מפקפק מלהחזיק בהצעתי שהעליתי בחודש אפריל [הערת המתרגם: אלה הן "תזות אפריל" המפורסמות], לשנות את שם מפלגתנו. אולי הייתי מציע לחבריי "פשרה": שניקרא מפלגה קומוניסטית, ונשאיר בסוגריים את המלה בולשביקים…

אבל שאלת השם של המפלגה חשובה פחות לאין ערוך משאלת היחס של הפרולטריון המהפכני אל המדינה.

בדיונים הרגילים על המדינה נעשית תמיד אותה השגיאה, שמפניה הזהיר כאן אנגלס ואשר אותה ציינו דרך אגב בדברינו הקודמים. היינו: שוכחים תמיד, כי ביטול המדינה הנו גם ביטול הדמוקרטיה, כי גוויעת המדינה היא גם גוויעת הדמוקרטיה.

לכאורה נראית הנחה כזאת מוזרה מאוד ולא מובנת; אולי, גם מתעורר אצל מישהו חשש, שמא מצפים אנו לבואו של משטר חברתי כזה, שלא יהא נוהג בו העיקרון של כפיפות המיעוט לרוב, שהרי הדמוקרטיה היא ההודאה בעקרון זה?

לא. הדמוקרטיה וכפיפות המיעוט לרוב אינן חופפות. דמוקרטיה היא מדינה המכירה בכפיפות המיעוט לרוב, כלומר, היא ארגון לשם אלימות שיטתית של מעמד אחד כלפי משנהו, של חלק-אוכלוסים אחד כלפי חלק אחר.

אנו מציבים לנו למטרה סופית את ביטולה של המדינה, כלומר ביטול כל אלימות שיטתית ומאורגנת, כל אלימות כלפי בני-אדם בכלל. אין אנו מצפים לבואו של משטר חברתי, שלא יהיה נוהג בו העיקרון של כפיפות המיעוט לרוב. אבל, בשאפנו לסוציאליזם, בטוחים אנו שתוך כדי גידולו יהיה לקומוניזם, ומתוך כך ייעלם כל צורך באלימות כלפי בני אדם בכלל, בהכפפת אדם לחברו, בהכנעת חלק-אוכלוסים אחד לחלק אוכלוסים אחר, כי האנשים יתרגלו לקיים את התנאים האלמנטריים של חברתיות ללא אלימות וללא כפיפות.

כדי להטעים את היסוד הזה של ההרגל, מדבר אנגלס על הדור החדש ש"יגדל בתנאים חברתיים חדשים, חופשיים, ושיהיה מסוגל לזרות הלאה לגמרי את כל גרוטאות-הממלכתיות האלה" – ממלכתיות כלשהי, לרבות גם הממלכתיות הדמוקרטית-רפובליקנית.

לשם בירור עניין זה יש לנתח את השאלה בדבר היסודות הכלכליים של גוויעת המדינה.

פרק V

היסודות הכלכליים של גוויעת המדינה

דיון מפורט ביותר בשאלה זו ניתן על-ידי מרכס במאמרו "ביקורת תוכנית גותה" (במכתב אל ברקה מיום 5 במאי שנת 1875, שנדפס רק בשנת 1891 ב- "Neue Zeit", IX, 1 ושיצא לאור ברוסית בחוברת מיוחדת). החלק הפולמוסי של יצירה מצוינת זו העוסק בביקורת הלסליאניות, האפיל, אפשר לומר, על חלקה החיובי, היינו: על ניתוח הקשר שבין התפתחות הקומוניזם ובין גוויעת המדינה.

1. העלאת השאלה על-ידי מרכס

השוואה שטחית של שני המכתבים, מכתב מרכס אל ברקה מיום 5 במאי 1875 ומכתב אנגלס אל בבל מיום 28 במרץ 1875, שהובא לעיל, עלולה להעלות על הדעת, שמרכס הנו "ממלכתי" הרבה יותר מאנגלס, וכי רב ההבדל בין השקפותיהם של שני הסופרים על המדינה.

אנגלס מציע לבבל לחדול לגמרי מן הפטפוט על דבר המדינה, לעקור לגמרי מן התוכנית את המילה מדינה, להחליף אותה במילה "קהילה"; אנגלס טוען אפילו שהקומונה כבר לא הייתה מדינה במובנה העצמי. ואילו מרכס מדבר על "הממלכתיות העתידה של החברה הקומוניסטית", כלומר הוא מודה כביכול בהכרחיות המדינה אף במשטר הקומוניזם.

אבל דעה כגון זו תהיה מוטעית ביסודה. התבוננות-מקרוב תראה, שהשקפותיהם של מרכס ואנגלס על המדינה וגוויעתה מתאימות בהחלט, והביטוי האמור של מרכס מכוון בפירוש לממלכתיות הגוועת הזאת.

ברור, שאין לדבר כלל על קביעת הרגע של "הגוויעה" העתידה, בייחוד שאנו יודעים מראש כי יהיה זה תהליך ארוך. ההבדל המדומה שבין מרכס לאנגלס מתבאר על-ידי הבדל הנושאים, שכל אחד מהם דן בהם, על-ידי הבדל המשימות שכל אחד מהם שם לפניו. אנגלס הטיל על עצמו את התפקיד להוכיח לבבל באופן מוחשי, בולט, בקווים רחבים, את כל השטות שבמשפטים הקדומים הרווחים ביחס למדינה (ואשר לסל שותף להם במידה לא מועטה). מרכס נוגע רק כבדרך-אגב בשאלה זאת, כי הוא מתעניין בנושא אחר: בהתפתחות החברה הקומוניסטית.

כל התיאוריה של מרכס היא שימוש בתורת ההתפתחות – בצורתה העקבית ביותר, המלאה, עמוקת המחשבה ועשירת התוכן – לגבי הקפיטליזם של זמננו. טבעי הדבר, שהשאלה בדבר השימוש בתיאוריה זו ביחס להתמוטטות הקפיטליזם הממשמשת ובאה ולהתפתחות העתידה של הקומוניזם העתיד, קמה ועלתה לפני מרכס.

מהם אפוא הנתונים, שעל יסודם אפשר להעלות את השאלה בדבר ההתפתחות העתידה של הקומוניזם העתיד ?

על יסוד זה, שהוא יליד הקפיטליזם, שהוא פרי התפתחות היסטורית של הקפיטליזם, תוצאת פעולות של כוח חברתי כזה שהקפיטליזם הולידו. אין אצל מרכס אף שמץ של מאמצים לחבר אוטופיות, לנחש לשווא את אשר לא ניתן לדעת. מרכס מעלה את השאלה על דבר הקומוניזם, כדרך שחוקר-הטבע מעלה, למשל, שאלה על דבר התפתחותה של צורה ביולוגית חדשה, מתוך שאנו יודעים כבר את אופן התהוותה ומגמת השתנותה.

מרכס מסלק קודם כל אותה התסבוכת, שתוכנית גותה מכניסה לתוך שאלת יחסי-הגומלין בין המדינה ובין החברה.

…"החברה המודרנית – כותב הוא – היא חברה קפיטליסטית, הקיימת בכל ארצות הציוויליזציה, הנקיה במידה פחותה או יתרה מתערובת של רוח ימי הביניים, המפותחת פחות או יותר, אשר קיבלה צורה שונה פחות או יותר בארצות שונות בהשפעת תכונות-ההתפתחות ההיסטורית המיוחדות לכל ארץ וארץ. לעומת זאת, "המדינה המודרנית" מחליפה את טבעה לגמרי עם כל גבול מדיני. בקיסרות הגרמנית הפרוסית – היא אחרת לגמרי מאשר בשוויצריה, באנגליה היא אחרת לגמרי מאשר בארצות הברית. "המדינה המודרנית" היא אפוא, פיקציה.

אולם עם כל הרבגוניות הבולטת בצורותיהן של המדינות השונות של ארצות-ציוויליזציה שונות, דבר אחד משותף להן, והוא, שהן עומדות על קרקע החברה הבורגנית של זמננו, המפותחת פחות או יותר מבחינה קפיטליסטית. על כן יש להן אי-אלה סימני-היכר מהותיים משותפים. במובן זה אפשר לדבר על "הממלכתיות של זמננו" בניגוד לזו העתידה לבוא, כאשר ימות שורשה הנוכחי, זו החברה הבורגנית.

השאלה העולה מתוך כך היא: מה תמורה תחול בממלכתיות שבחברה הקומוניסטית? לשון אחרת: מה הן הפונקציות החברתיות שתוספנה להתקיים אז, בדומה לפונקציות של המדינה כיום? תשובה זו יש לתת רק באורח מדעי; גם אם אלפי פעמים נכרוך את המלה "עם" במלה "מדינה" להיותן לאחדות, לא יקדם הדבר את פתרון השאלה אף במשהו…"

כך שם מרכס לצחוק את כל הדיבורים על "מדינה עממית", והוא מנסח את השאלה וכאילו מזהירנו כי לשם תשובה מדעית עליה אפשר להשתמש רק בנתונים המאושרים בוודאות באופן מדעי.

הדבר הראשון, שנקבע בדיוק רב על-ידי כל תורת ההתפתחות, על-ידי כל המדע בכלל, – ואותו שכחו האוטופיסטים, ואותו שוכחים האופורטוניסטים כיום, המפחדים מפני המהפכה הסוציאליסטית, – הרי זו העובדה, שמבחינה היסטורית צריך להיות, בלי ספק, שלב מיוחד, או פרק מיוחד של מעבר מן הקפיטליזם אל הקומוניזם.

2. המעבר מן הקפיטליזם אל הקומוניזם

"…בין החברה הקפיטליסטית ובין זו הקומוניסטית, – ממשיך מרכס, – חוצצת תקופה של תמורה מהפכנית שתחול בחברה הראשונה עד שתיהפך לשניה. לתקופה זו מתאימה גם תקופת-מעבר פוליטית, והמדינה בתקופה זו לא תוכל להיות שום דבר אחר מלבד דיקטטורה מהפכנית של הפרולטריון…"

מסקנה זו מיוסדת אצל מרכס על ניתוח התפקיד שממלא הפרולטריון בחברה הקפיטליסטית הנוכחית, על נתוני התפתחות החברה הזאת ועל אי-האפשרות להשלים בין ניגודי האינטרסים של הפרולטריון והבורגנות.

קודם היו מעלים את השאלה כך: כדי שהפרולטריון ישיג את שחרורו, עליו למגר את הבורגנות, לכבוש את השלטון הפוליטי, לכונן את הדיקטטורה הפרולטרית שלו.

עכשיו מנוסחת השאלה ניסוח שונה במקצת: המעבר מן החברה הקפיטליסטית, המתפתחת לקראת הקומוניזם, אל החברה הקומוניסטית אינו אפשרי בלי "תקופת-מעבר פוליטית", והמדינה של אותה תקופה יכולה להיות אך ורק דיקטטורה מהפכנית של הפרולטריון.

מהו אפוא יחסה של הדיקטטורה הזאת אל הדמוקרטיה?

ראינו כי "המניפסט הקומוניסטי" מעמיד בפשטות בשורה אחת שני מושגים: "הפיכת הפרולטריון למעמד שליט" ו"כיבוש הדמוקרטיה". על יסוד כל האמור לעיל אפשר להגדיר ביתר דיוק, איך משתנה הדמוקרטיה במעבר מן הקפיטליזם לקומוניזם.

בחברה הקפיטליסטית, בתנאי התפתחותה הנוחה ביותר, יש לנו דמוקרטיזם מלא פחות או יותר ברפובליקה הדמוקרטית. אך דמוקרטיזם זה לחוץ תמיד במסגרת הצרה של הניצול הקפיטליסטי, ומשום כך הוא מוסיף תמיד להיות, בעצם, אך דמוקרטיזם בשביל המיעוט, רק בשביל המעמדות בעלי-הנכסים, רק בשביל העשירים. החופש של החברה הקפיטליסטית נשאר תמיד דומה, בקירוב, לחופש ששרר ברפובליקות היווניות העתיקות: חופש בשביל בעלי-העבדים. בתוקף תנאיי הניצול הקפיטליסטי נדכאים העבדים השכירים בזמננו בלחץ המצוקה והמחסור עד כדי כך, "שאין לבם פנוי לדמוקרטיה", "לפוליטיקה", ובמהלך המאורעות השקט, הרגיל מורחק רוב האוכלוסים מן ההשתתפות בחיים הפוליטיים-החברתיים.

צדקת הטענה הזאת מתאשרת באופן מוחשי ביותר אולי על-ידי גרמניה דווקא, לפי שבמדינה זו נתקיימה הלגליות החוקתית זמן רב להפליא ובאופן יציב, כמעט משך יובל שנים (1914-1871), ובמשך הזמן הזה ידעה כאן הסוציאל-דמוקרטיה, יותר מאשר בכל ארץ אחרת שהיא, לפעול למען "ניצול הלגליות" ולמען ארגון חלק גדול של-כך של פועלים במפלגה פוליטית, כפי שלא קרה בשום מקום אחר בעולם.

מהו אפוא שיעור זה של העבדים השכירים בעלי ההכרה והפעילים מבחינה פוליטית, השיעור הגדול ביותר מכל מה שאפשר למצוא בארץ אחרת בחברה הקפיטליסטית? מיליון אחד של חברי מפלגת הסוציאל-דמוקרטים – מתוך 15 מיליוני פועלים שכירים! שלשה מיליונים מאורגנים באיגודים מקצועיים – מתוך 15 מיליונים!

דמוקרטיה בשביל מיעוט אפסי, דמוקרטיה בשביל עשירים, – זהו אפוא הדמוקרטיזם של החברה הקפיטליסטית. אם נתבונן מקרוב במנגנון הדמוקרטיה הקפיטליסטית, ראה נראה בכל דבר ודבר, הן בפרטיה "הפעוטים", הפעוטים כביכול, של זכות הבחירה (מכסת הישיבה במקום-קבע, הוצאתן של הנשים מן הכלל וכו'), הן בטכניקה של המוסדות המייצגים, הן במכשולים הממשיים לכינוס אסיפות (הבניינים הציבוריים אינם בשביל "קבצנים"!), הן בארגון הקפיטליסטי הצרוף של העיתונות היומית וכו' וכו', – נראה סייגים והגבלות של הדמוקרטיזם. כל ההגבלות הללו, ההפליות לרעה, ההוצאה מן הכלל, המחסומים לפיות העניים, נראים כפעוטים, בייחוד בעיניי אנשים שמעולם לא ראו הם עצמם מצוקה ולא באו במגע קרוב עם המעמדות המדוכאים בחייהם ההמוניים (והלא אנשים כאלה הם תשע עשיריות, אם לא תשעים ותשע מאיות מכלל העיתונאים והפוליטיקאים הבורגניים), – אבל ההגבלות האלה בסיכומן, מרחיקות את דלת-העם מן הפוליטיקה, דוחפות אותה מן ההשתתפות הפעילה בדמוקרטיה.

מרכס היטיב מאוד לתפוס את המהות הזאת של הדמוקרטיה הקפיטליסטית, באומרו בניתוח ניסיון הקומונה: למדוכאים מרשים אחת לכמה שנים לקבוע, מי מנציגי המעמד המדכא יהיה מייצגם ומדכאם בפרלמנט!

אבל דרך-ההתפתחות מן הדמוקרטיה הקפיטליסטית הזאת, המצומצמת בהכרח, הדוחה בחשאי את השכבות העניות, הצבועה אפוא והכוזבת בתוך-תוכה, – דרך-ההתפתחות קדימה אינה פשוטה וחלקה, שמוליכה ישר "אל דמוקרטיה גדולה יותר ויותר", כפי שמתארים את הדבר הפרופסורים הליברליים והאופורטוניסטים הזעיר-בורגניים. לא. ההתפתחות קדימה, כלומר אל הקומוניזם, הולכת דרך הדיקטטורה של הפרולטריון, ולא תוכל להתקדם בדרך אחרת, כי אין כוח אחר ואין דרך אחרת לשבור את התנגדות הקפיטליסטים-הנצלנים.

אולם הדיקטטורה של הפרולטריון, זאת אומרת ארגון האוונגרד של המדוכאים להיותו למעמד שליט לשם דיכוי המדכאים, אינה יכולה להביא עמה רק את התרחבות הדמוקרטיה סתם. יחד עם הרחבה עצומה של הדמוקרטיזם, הנעשה, זו הפעם הראשונה, לדמוקרטיזם בשביל העניים, דמוקרטיזם בשביל העם, ולא דמוקרטיזם בשביל העשירים, מביאה עמה הדיקטטורה של הפרולטריון שורה של תקנות לשלילת החופש מן המדכאים, המנצלים, הקפיטליסטים. אותם עלינו לדכא, כדי לשחרר את האנושות מעול העבדות השכירה, את התנגדותם עלינו לשבור בכוח, – והרי ברור, כי במקום שיש דיכוי, במקום שיש אלימות, אין חופש, אין דמוקרטיה.

אנגלס היטיב להביע זאת במכתבו אל בבל, באומרו, כזכור לקורא, כי "הפרולטריון זקוק למדינה לא למען החופש אלא למען הכנעת יריביו, ומשבאה האפשרות לדבר על חופש, לא תהיה עוד מדינה".

דמוקרטיה בשביל הרוב העצום של העם ודיכוי המנצלים, מדכאי העם, דיכויים בכוח, כלומר, הוצאתם מכלל הדמוקרטיה, – הנה זהו השינוי שיחול בצורת הדמוקרטיה בזמן המעבר מן הקפיטליזם אל הקומוניזם.

רק בחברה הקומוניסטית, כאשר התנגדות הקפיטליסטים כבר נשברה לחלוטין, כאשר נעלמו הקפיטליסטים, כאשר אין עוד מעמדות (כלומר, אין כבר הבדל בין בני החברה לפי יחסם לאמצעי הייצור החברתיים), – רק אז "נעלמת המדינה ואפשר לדבר על חופש". רק אז תוכל להתגשם ותתגשם דמוקרטיה מלאה באמת, בלי כל יוצא מן הכלל. ורק אז תתחיל הדמוקרטיה לגווע, מחמת אותה עובדה פשוטה, שהאנשים, שנחלצו מן העבדות הקפיטליסטית, ממעשי הזוועה, הפראות, הסכלות והשפלות המרובים של הניצול הקפיטליסטי, מתחילים לאט לאט להתרגל לשמירת הכללים של חיי-צוותא, הכללים האלמנטריים הידועים מדורי-דורות, החוזרים ונשנים זה אלפי שנים בכל ספרי האלף-בית, מתחילים להתרגל לשמירתם בלי אלימות, בלי כפייה, בלי הכנעה, בלי המנגנון המיוחד לכפייה, הנקרא מדינה.

הביטוי "המדינה גוועת" נבחר בהצלחה רבה, כי הוא מורה גם על ההדרגתיות של התהליך וגם על הסטיכיות שלו. רק ההרגל יכול לפעול, ובלי ספק יפעל פעולה כזו, שהרי מסביב לנו רואים אנו מיליוני פעמים, כיצד אנשים מתרגלים בנקל לשמירת כללים של חיי-צוותא הדרושים להם, אם אין ניצול, אם אין שום דבר המעורר התמרמרות, מחאה והתקוממות והיוצר את הנחיצות בדיכוי.

כללו של דבר: בחברה הקפיטליסטית יש לנו דמוקרטיה מקוצצת, עלובה, מזויפת, דמוקרטיה בשביל העשירים בלבד, בשביל המיעוט. הדיקטטורה של הפרולטריון, תקופת המעבר אל הקומוניזם, היא הראשונה שתיתן דמוקרטיה בשביל העם, בשביל הרוב, יחד עם הדיכוי ההכרחי של המיעוט, דיכוי המנצלים. רק הקומוניזם לבדו יש ביכולתו לתת דמוקרטיה מלאה באמת, וככל שתהיה מלאה יותר, כן תמהר להיות מיותרת, כן תמהר לגווע מאליה.

לשון אחרת: במשטר הקפיטליזם יש לנו מדינה במובנה העצמי, מכונה מיוחדת לדיכוי מעמד אחד בידי משנהו, לדיכוי הרוב בידי המיעוט. מובן, שלהצלחת פעולה שיטתית כזאת, דיכוי הרוב של המנוצלים בידי המיעוט של המנצלים, דרושה אכזריות קיצונית, אכזריות הדיכוי, דרושים נחלי דם בהם אמנם עושה האנושות את דרכה במצב של עבדות, צמיתות, שכירות.

בהמשך, בזמן המעבר מן הקפיטליזם אל הקומוניזם עדיין נחוץ דיכוי, אלא שהוא כבר דיכוי מיעוט של מנצלים על-ידי הרוב של מנוצלים. המנגנון המיוחד, המכונה המיוחדת לדיכוי, "המדינה" עודנה נחוצה, אבל זוהי כבר מדינת-מעבר, כלומר אין זו עוד מדינה במובנה העצמי, כי דיכוי המיעוט המנצל על-ידי הרוב של העבדים השכירים מאתמול הוא יחסית, מעשה קל, פשוט וטבעי כל כך, שהוא יגרום לשפיכות-דמים פחותה בהרבה מאשר דיכוי מרידות העבדים, הצמיתים והפועלים השכירים, שהוא יעלה לאנושות במחיר זול הרבה יותר. והוא ניתן להיעשות תוך כדי הרחבת הדמוקרטיה, שתחול מעתה על רוב-אוכלוסים מכריע כל-כך, שמעתה הולך ופוסק הצורך במכונת-דיכוי מיוחדת. המנצלים, כמובן, אין ביכולתם לדכא את העם בלי מכונה מורכבת ביותר למילוי משימה כזאת, אבל העם יכול להכניע את המנצלים גם בעזרת "מכונה" פשוטה, ואף בלי "מכונה" כמעט, בלי מנגנון מיוחד, רק בעזרת ארגון פשוט של המונים חמושים (כגון מועצות צירי הפועלים והחיילים, – נעיר כאן, בהקדימנו את המאוחר).

לבסוף, רק הקומוניזם יוצר את אי-הצורך הגמור במדינה, כי אין את מי לדכא, "אין את מי" במובן מעמד, במובן מאבק שיטתי עם חלק מסוים של האוכלוסים. איננו אוטופיסטים, ואיננו שוללים כלל את האפשרות ואת אי-הנמנעות של התפרצויות חריגות מצד אנשים פרטיים, וכמו כן איננו שוללים את הצורך ההכרחי לדכא התפרצויות חריגות כאלה. אבל, ראשית, לשם זה אין צורך במכונה מיוחדת, במנגנן מיוחד לדיכוי, את זאת יעשה העם החמוש עצמו בפשטות ובקלות, כשם שכל קהל תרבותי אף בחברה הנוכחית מפריד בין מתקוטטים או מונע אונס אישה. ושנית, יודעים אנו שהסיבה הסוציאלית העיקרית של ההתפרצויות החריגות, המתבטאות בהפרת התקנות של החיים-בצוותא, היא ניצול ההמונים, מצוקתם ודלותם. עם סילוקה של הסיבה העיקרית הזאת תחלנה בהכרח "לגווע" גם ההתפרצויות החריגות. איננו יודעים באיזו מהירות ובאיזו הדרגתיות יבוא הדבר, אבל יודעים אנו שהן תגווענה. עם גוויעתן תגווע גם המדינה.

מרכס, שלא השקיע את עצמו באוטופיות, הגדיר בפירוט את אשר אפשר להגדיר כיום בנוגע לעתיד הזה, כלומר: הגדיר את ההבדל בין השלב (המדרגה, הפרק) התחתון לבין השלב העליון של החברה הקומוניסטית.

3. השלב הראשון של החברה הקומוניסטית

ב"ביקורת תוכנית גותה" מפריך מרכס בהרחבה את רעיונו של לסל, כי במשטר הסוציאליזם יקבל הפועל את "פרי-עבודתו הבלתי מקוצץ" או "המלא". מרכס מראה, כי מכל פרי העבודה החברתית של כל החברה כולה יש לנכות קרן לרזרבה וקרן להרחבת הייצור, לחידוש המכונות "המתבלות" וכד', ובנוסף לכך יש לנכות ממוצרי הצריכה קרן להוצאות ההנהלה, לבתי-ספר, לבתי-חולים, לבתי-אבות וכדומה.

במקום המשפט הכללי, הבלתי-ברור, המעורפל של לסל ("מלוא פרי העבודה – לפועל") נותן מרכס חשבון מפוכח, כיצד תיאלץ החברה הסוציאליסטית לנהל את המשק. מרכס ניגש לניתוח קונקרטי של תנאי החיים בחברה כזאת, שלא יהיה בה קפיטליזם ואומר בנידון זה:

"יש לנו כאן עניין" (בניתוח התוכנית של מפלגת הפועלים) "לא עם חברה קומוניסטית שהתפתחה על בסיסה העצמי, אלא עם חברה קומוניסטית היוצאת אך זה עתה מתוך החברה הקפיטליסטית, ומשום כך היא נושאת עדיין, מכל הבחינות, – הכלכלית, המוסרית והשכלית, – את חותם החברה הישנה, שמקרבה יצאה".

והנה, לחברה הקומוניסטית הזאת, אשר יצאה זה עתה לאוויר העולם מתוך הקפיטליזם, ואשר נושאת עוד את חותם החברה הישנה, מכל הבחינות, קורא מרכס השלב "הראשון" או התחתון של החברה הקומוניסטית.

אמצעי הייצור כבר יצאו מבעלותם של אנשים פרטיים. אמצעי הייצור כבר שייכים לחברה כולה. כל אחד מבני-החברה, הממלא חלק מסוים של העבודה החברתית-ההכרחית, מקבל מאת החברה אישור, שהוא ביצע כמות כזאת וכזאת של עבודה. על פי אישור זה מקבל הוא ממחסני המצרכים הציבוריים כמות מתאימה של מוצרים. אחרי ניכוי כמות העבודה המוקצבת לקרן הציבורית, מקבל אפוא כל פועל מהחברה אותה כמות שהוא נתן לה.

שורר כביכול "שוויון".

ואולם בשעה שלסל אומר על סדרי-חברה כאלה (הנקראים כרגיל סוציאליזם, אך אצל מרכס מכונים הם בשם השלב הראשון של הקומוניזם), כי זוהי "חלוקה צודקת", כי זוהי "זכות שווה של כל איש לפרי שווה של העבודה", הרי לסל שוגה, ומרכס מסביר את שגיאתו.

אמנם – אומר מרכס – יש לנו כאן "זכות שווה", אבל זוהי עדיין "זכות בורגנית", אשר, כמו כל זכות, היא מניחה את אי-השוויון. כל זכות היא הפעלה של קנה מידה שווה לגבי אנשים שונים, שלמעשה אינם זהים, אינם שווים זה לזה; ועל כן יש ב"זכות שווה" משום הפרת-שוויון ואי-צדק. לאמיתו של דבר נמצא, שכל אחד, שעשה בכלל העבודה החברתית חלק שווה לעבודת חברו, מקבל חלק שווה של התוצרת החברתית (חוץ מהניכויים האמורים).

אך הלא האנשים כפרטים אינם שווים זה לזה: זה חזק יותר וזה חלש יותר, זה נשוי וזה לא, לזה יש יותר ילדים ולזה פחות וכו'.

"…בעבודה שווה, – מסיק מרכס – כלומר בהשתתפות שווה בקרן הצריכה הציבורית, יקבל אחד, בפועל, יותר מחברו, יימצא עשיר מחברו וכו'. כדי להימנע מכל זה, נחוץ, שהזכות, במקום להיות שווה, תהיה בלתי שווה…"

יוצא מזה, שהשלב הראשון של הקומוניזם עדיין אין בכוחו לתת צדק ושוויון: עוד יישארו הבדלים בעושר, והבדלים בלתי צודקים, רק לא תהא עוד אפשרות של ניצול אדם בידי אדם, כי אי אפשר יהיה לשים-יד על אמצעי הייצור, על בתי-החרושת, המכונות, הקרקעות וכו' ולעשותם לקניין פרטי. אגב הפרכת משפטו הזעיר-בורגני המטושטש של לסל על "שוויון" ו"צדק" בכלל, מראה מרכס את מהלך ההתפתחות של החברה הקומוניסטית, הנאלצת בתחילה לבטל רק אותו "אי-הצדק" שבתפיסת אמצעי הייצור בידי פרטים, ואין ביכולתה לבטל תכף גם את שאר אי-הצדק, הכלול בחלוקת המצרכים "לפי העבודה" (ולא לפי הצרכים).

הכלכלנים הוולגריים, בכללם גם הפרופסורים הבורגניים, בכלל זה גם טוגן [Tugan] "שלנו", נוזפים תמיד בסוציאליסטים, על שהם שוכחים כביכול את אי-השוויון של בני-האדם ו"חולמים" לבטל את אי-השוויון הזה. נזיפה כזאת, כפי שאנו רואים, רק מוכיחה את בערותם המופלגת של האדונים האידיאולוגים הבורגניים.

לא זו בלבד, שמרכס מביא בחשבון מדויק את "אי-השוויון" הבלתי-נמנע של בני האדם, אלא שהוא נותן דעתו גם על כך, שהעברת אמצעי הייצור לבעלות משותפת של החברה כולה ("סוציאליזם" בשימוש-המלה הרגיל) אינה מסלקת את המגרעות של החלוקה ואת אי-השוויון של "המשפט הבורגני", המוסיף לשלוט, כל זמן שהמצרכים מתחלקים "לפי העבודה".

…"אבל מגרעות אלה – מוסיף מרכס – הן בלתי-נמנעות בשלב הראשון של החברה הקומוניסטית באותה צורה שיש לה בצאתה אחרי חבלי-לידה ארוכים מתוך החברה הקפיטליסטית. לעולם לא יוכל המשפט להתעלות על המשטר הכלכלי ועל ההתפתחות התרבותית של החברה, התפתחות המותנית במשטר זה"…

הווה אומר, שבשלב הראשון של החברה הקומוניסטית (שברגיל קוראים לו סוציאליזם) מתבטל "המשפט הבורגני" לא לגמרי, אלא רק מקצתו, רק כשיעור שהושג כבר במהפכה הכלכלית, כלומר רק ביחס לאמצעי-הייצור. "המשפט הבורגני" מכיר בהם כקניין פרטי של יחידים; הסוציאליזם עושה אותם לקניין הכלל. במידה זו, ורק במידה זו מתבטל "המשפט הבורגני".

אבל משפט זה מוסיף להתקיים בחלקו האחר, היינו, כמווסת (קובע) את חלוקת המצרכים וחלוקת העבודה בין בני החברה. "מי שלא עובד, לא יאכל" – עקרון סוציאליסטי זה כבר הוגשם; "תמורת כמות שווה של עבודה, כמות שווה של פרי-עבודה" – גם עקרון סוציאליסטי זה כבר הוגשם. אף על-פי כן, עדיין אין זה קומוניזם, ועדיין אין זה מסלק את "המשפט הבורגני", הנותן לאנשים בלתי-שווים כמות תוצרת שווה תמורת כמות-עבודה בלתי שווה (בלתי שווה למעשה).

זהו "חסרון", אומר מרכס, אבל אי אפשר להימנע ממנו בשלב הראשון של הקומוניזם, כי, בלי לשקוע באוטופיזם, אין לחשוב שהאנשים אשר ימגרו את הקפיטליזם, ילמדו תכף ומיד לעבוד למען החברה בלי כל נורמות משפטיות, וביטול הקפיטליזם אף אינו נותן בבת אחת את תנאיי הקדם הכלכליים לשינוי כזה.

ואילו נורמות אחרות, שמחוץ ל"משפט הבורגני" – אין. ובמידה זו עדיין יש צורך במדינה, אשר יחד עם שמירת בעלות הכלל על אמצעי-הייצור, תשמור על שוויון העבודה ושוויון חלוקת התוצרת.

המדינה גוועת, במידה שאין כבר קפיטליסטים, ואין כבר מעמדות, ואי-אפשר עוד לדכא איזה מעמד שהוא.

אבל המדינה עדיין לא מתה כליל, כי עוד עליה לשמור על "המשפט הבורגני", המקדש את אי-השוויון למעשה. לשם מיתתה המלאה של המדינה דרוש קומוניזם מלא.

4. השלב העליון של החברה הקומוניסטית

מרכס ממשיך :

… "בשלב העליון של החברה הקומוניסטית, לאחר שתתבטל כפיפות האדם לחלוקת-העבודה המשעבדת אותו; לאחר שיתבטל אותה שעה גם הניגוד בין העבודה השכלית לבין הגופנית; כאשר תחדל העבודה להיות רק אמצעי בשביל החיים, ותיעשה היא עצמה לצורך-חיים ראשון; כשיחד עם ההתפתחות המקיפה של הפרטים יגדלו גם כוחות הייצור, וכל מקורות העושר החברתי יפכו במלוא זרמם, – רק אז אפשר יהיה להתגבר לגמרי על צרות-האופק של המשפט הבורגני, והחברה תוכל לרשום על דגלה : "כל אחד לפי כישוריו, לכל אחד לפי צרכיו".

רק עכשיו יכולים אנו להעריך את כל צדקת הערותיו של אנגלס, כאשר לגלג בלי חמלה על חוסר-הטעם שבצירוף המלים: "חופש" ו"מדינה". כל עוד יש מדינה, אין חופש. כאשר יהיה חופש, לא תהיה מדינה.

כיסוד הכלכלי לגוויעתה הגמורה של המדינה תשמש התפתחות גבוהה כל-כך של הקומוניזם, בה נעלם הניגוד בין העבודה הגופנית לבין זו השכלית, ונעלם, אפוא, אחד המקורות החשובים ביותר לאי-השוויון החברתי כיום, והוא גם מקור שאי אפשר בשום אופן לסלקו בבת אחת אך ורק על-ידי העברת אמצעי הייצור לרשות החברה, על-ידי נישול בלבד של הקפיטליסטים.

נישול זה ייתן אפשרות להתפתחות עצומה של כוחות הייצור. ובראותנו, איך הקפיטליזם מעכב כבר כיום לאין שיעור את ההתפתחות הזאת, וכי לולא עיכוב זה, אפשר היה להצעיד הרבה דברים קדימה על בסיס הטכניקה שהושגה כבר בזמננו, רשאים אנו לומר בוודאות, כי נישול הקפיטליסטים יביא עמו התפתחות כבירה לכוחות הייצור של החברה האנושית. אבל באיזו מהירות תוסיף התפתחות זו להתקדם, באיזו מהירות תגיע עד כדי היפרדות מחלוקת-העבודה, עד כדי ביטול הניגוד בין העבודה השכלית לגופנית, עד כדי הפיכת העבודה ל"צורך-חיים ראשון" – זאת איננו יודעים ואיננו יכולים לדעת.

לכן רשאים אנו לדבר רק על הגוויעה הבלתי נמנעת של המדינה, בהדגישנו כי תהליך זה ממושך הוא, כי תלוי הוא במהירות התפתחותו של השלב העליון של הקומוניזם, ובהניחנו לפי שעה פתוחה לגמרי את השאלה בדבר מועדיה וצורותיה הקונקרטיות של הגוויעה הזאת, כי חומר לפתרון שאלות כאלה – אין.

המדינה תוכל למות כליל, לאחר שהחברה תגשים את הכלל: "כל אחד לפי כישוריו, לכל אחד לפי צרכיו", כלומר, לאחר שהאנשים יתרגלו כל-כך לקיום הכללים היסודיים של חיי-חברה ועבודתם תהיה פורייה כל-כך, עד כי יעמלו מרצונם הטוב לפי כישוריהם. "האופק הצר של המשפט הבורגני", המאלץ את האדם לחשב בקפדנותו הנוקשה של שיילוק, שמא יעבוד, חס וחלילה, חצי שעה יותר מחברו, שמא יקבל, חס וחלילה, שכר פחות מחברו, – אופק צר זה יהיה אז מאחורינו. חלוקת המצרכים לא תדרוש אז מצד החברה את קביעת כמות המצרכים הכללית המגיעה לכל אחד; כל אחד יהיה חופשי לקחת "לפי צרכיו".

מנקודת-הראות הבורגנית נקל להכריז על מבנה חברתי כזה כעל "אוטופיה צרופה" ולהתלוצץ על כך שהסוציאליסטים מבטיחים לכל אחד, בלי כל ביקורת על עבודת האזרח הבודד, את הזכות לקבל מאת החברה כל כמות של כמהין, מכוניות, פסנתרים וכד'. בהתלוצצות כזו פוטר את עצמו עד היום רוב "המדענים" הבורגניים, המגלים על ידי כך הן את בורותם והן את הגנתם על הקפיטליזם, הגנה הכרוכה בטובות-הנאה.

בורות היא, כי לא עלה על דעתו של שום סוציאליסט "להבטיח", כי השלב העליון של התפתחות הקומוניזם יבוא, ואולם חזונם של הסוציאליסטים הגדולים, כי בוא יבוא, מניח גם פריון-עבודה שלא כמו בהווה, וגם מציאות של אדם שאינו בעל-ביתי כמו בהווה, העלול, בדומה לתלמידי "הבורסה" אצל פומיאלובסקי [Pomyalovskij], להשחית "סתם" מחסני רכוש חברתי ולדרוש את הבלתי-אפשרי.

כל זמן, שלא יגיע השלב "העליון" של הקומוניזם, דורשים הסוציאליסטים ביקורת קפדנית ביותר מצד החברה ומצד המדינה על שיעור העבודה ועל שיעור הצריכה, אלא שביקורת זו חייבת להתחיל בנישול הקפיטליסטים, בפיקוח הפועלים על הקפיטליסטים, וביקורת זו צריכה להיעשות לא על-ידי מדינה של פקידים, כי אם על-ידי מדינה של פועלים חמושים.

ההגנה המשוחדת, שהאידיאולוגים הבורגנים (והמזדנבים אחריהם כמו ה"ה הצרטלים, הצ'רנובים ושות') מגינים על הקפיטליזם, כלולה בזה, שבויכוחיהם ובשיחותיהם על העתיד הרחוק הם מאפילים על השאלה הבוערת החיונית בדבר הפוליטיקה של ההווה: נישול הקפיטליסטים, הפיכת כל האזרחים לעובדים ומשרתים של "סינדיקט" גדול אחד, היינו: של המדינה כולה, ושיעבוד גמור של כל עבודת הסינדיקט הזה כולו למדינה הדמוקרטית באמת, למדינה של מועצות צירי הפועלים והחיילים.

בעצם, בשעה שהפרופסור המלומד, ואחריו האיש הקרתן, ואחריהם האדונים הצרטלים והצ'רנובים מדברים על אוטופיות חסרות-שחר, על הבטחות דמגוגיות של הבולשביקים, על אי-האפשרות "להנהיג" סוציאליזם, מתכוונים הם בפירוש לשלב העליון של הקומוניזם, שאף איש לא רק שלא הבטיח "להנהיגו", אלא שעל דעת איש אף לא עלה הרעיון להבטיח זאת, כי אי-אפשר, בכלל, "להנהיגו".

וכאן הגענו לאותה השאלה בדבר ההבדל המדעי בין הסוציאליזם ובין הקומוניזם, שאלה שנגע בה אנגלס בשיקולו, שהבאנו לעיל, בדבר השם המשובש "סוציאל-דמוקרטים". ההבדל הפוליטי בין השלב הראשון, או התחתון, ובין השלב העליון של הקומוניזם יהיה בוודאי, במשך הזמן, עצום, אבל עכשיו, בתקופת הקפיטליזם, יהיה מגוחך להודות בו, ואולי רק אנרכיסטים בודדים מסוגלים לעשותו עניין שבמעלה ראשונה (אם עוד נשארו בקרב האנרכיסטים אנשים, שלא למדו כלום אחרי גלגולם "הפלכנובי", של הקרופוטקינים [Kropotkin], של גרוו [Grave], קורנליסן [Cornelissen] ושאר "כוכבי" האנרכיזם, שנעשו לסוציאל-שוביניסטים או ל"אנרכיסטים של חפירות-המלחמה", כביטויו של גה [Ge], אחד המעטים מן האנרכיסטים ששמרו על כבודם ומצפונם).

אבל ההבדל המדעי בין הסוציאליזם ובין הקומוניזם הנו ברור. מה שקוראים ברגיל סוציאליזם, קרא לו מרכס שלב "ראשון" או תחתון של החברה הקומוניסטית. במידה שאמצעי הייצור נעשים לקניין הכלל, בה במידה אפשר גם כאן להשתמש במילה "קומוניזם," אך בלי לשכוח כי זהו קומוניזם לא מלא. הערך הגדול של בירורי מרכס הוא בזה, שמרכס נוקט באופן שיטתי גם כאן את הדיאלקטיקה המטריאליסטית, את תורת ההתפתחות, בראותו את הקומוניזם כדבר-מה המתפתח מתוך הקפיטליזם. במקום הגדרות בדויות באורח סכולסטי, הגדרות "מומצאות", וויכוחי-סרק על מילים (מה זה סוציאליזם, מה זה קומוניזם), נותן מרכס ניתוחו של דבר שניתן לכנותו בשם: שלבי הבשלות הכלכלית של הקומוניזם.

בשלבו הראשון, במדרגתו הראשונה עדיין אין הקומוניזם יכול להיות בשל לגמרי מבחינה כלכלית, חופשי לגמרי ממסורותיו או מעקבותיו של הקפיטליזם. מכאן אותה תופעה מעניינת כל כך, של שמירה על "האופק הצר של המשפט הבורגני" במשטר הקומוניזם בשלבו הראשון. המשפט הבורגני לגבי חלוקת מוצרי הצריכה מניח, כמובן, כהנחה מוקדמת והכרחית, גם מדינה בורגנית, כי משפט אינו אלא אפס בלעדי המנגנון המסוגל לכפות את שמירת נורמות המשפט.

נמצא, שלא רק שבמשטר הקומוניזם מתקיים במשך זמן מסוים המשפט הבורגני, אלא שמתקיימת אף המדינה הבורגנית – בלי בורגנות!

הדבר עלול להיראות כפרדוקס, או כסתם משחק שכל דיאלקטי, בו מאשימים לעתים קרובות את המרכסיזם אנשים, שלא יגעו במידה כל שהיא ללמוד את תוכנו העמוק עד מאוד.

לאמיתו של דבר מראים לנו החיים על כל צעד את שרידי הישן בתוך החדש, הן בטבע והן בחברה. ולא מעשה-שרירות היה זה מצדו של מרכס, כשנעץ חתיכה קטנה של "משפט בורגני" בתוך הקומוניזם, אלא הוא לקח דבר מחויב המציאות מבחינה כלכלית ופוליטית בתוך חברה העולה מקרב הקפיטליזם.

יש ערך עצום לדמוקרטיה במאבקו של מעמד-הפועלים עם הקפיטליסטים על שחרורו. אבל הדמוקרטיה כלל אינה גבול שאין לעברו, היא רק אחת התחנות בדרך מן הפאודליזם אל הקפיטליזם ומן הקפיטליזם אל הקומוניזם.

דמוקרטיה פירושה שוויון. מובן, מה גדול ערכו של מאבק הפרולטריון לשוויון, ושל סיסמת השוויון, אם להבינה לאמיתה במשמעות של חיסול המעמדות. אבל דמוקרטיה פירושה רק שוויון פורמלי, ומיד לאחר הגשמת השוויון של כל בני החברה ביחס לבעלות על אמצעי הייצור, כלומר, לאחר הגשמת שוויון העבודה, שוויון שכר-העבודה, תעלה בהכרח לפני האנושות השאלה בדבר המשך הדרך מן השוויון הפורמלי אל השוויון הממשי, כלומר אל הגשמת הכלל: "כל אחד לפי כישוריו, לכל אחד לפי צרכיו". מה הן תחנות-המעבר בדרך זו, מה הן התקנות המעשיות, שבעזרתן תלך האנושות לקראת מטרה עליונה זו, איננו יודעים ואיננו יכולים לדעת. אבל חשוב הדבר כי נברר לעצמנו מה כוזב לאין שיעור הוא המושג הבורגני הרגיל על הסוציאליזם, שהוא כביכול משהו מת, קפוא, קבוע לעולמים כנתינתו הראשונה, בעוד שלאמיתו של דבר הרי רק עם הסוציאליזם תתחיל תנועת-התקדמות מהירה, ממשית, תנועת המונים ממש, בהשתתפותם של רוב האוכלוסים ואחר כך גם של כל האוכלוסים כולם, התקדמות בכל תחומי החיים החברתיים והאישיים.

דמוקרטיה היא צורת-מדינה, אחת מצורותיה השונות. הווה אומר, שכמו כל מדינה אינה אלא שימוש מאורגן, שיטתי של אלימות כלפי בני-אדם. זה מצד אחד. אבל, מצד שני, משמעותה היא הודאה פורמלית בשוויון האזרחים, בזכותם השווה של כולם לקביעת מבנה המדינה ולהנהלתה. וזה מצדו קשור בכך, שבשלב מסוים של התפתחות הדמוקרטיה, היא מלכדת קודם כל את המעמד התופס עמדה מהפכנית לעומת הקפיטליזם, את הפרולטריון, ונותנת לו אפשרות לנפץ, לנתץ לרסיסים, למחות מעל פני האדמה את מכונת-המדינה הבורגנית, ואפילו היא בורגנית-רפובליקנית, את צבא-הקבע, את המשטרה, את הפקידות, ולהחליפם במכונה דמוקרטית יותר, שעדיין היא מכונה מדינית – בצורת המוני-פועלים חמושים העוברים להשתתפות כללית של העם כולו במיליציה.

כאן "הכמות נהפכת לאיכות": מדרגה כזאת של דמוקרטיזם כרוכה בחריגה ממסגרות החברה הבורגנית, בראשית שינוי-המבנה הסוציאליסטי של החברה. אם אמנם הכל משתתפים בהנהלת המדינה, הרי לא יוכל עוד הקפיטליזם להחזיק מעמד. והתפתחות הקפיטליזם היא עצמה יוצרת את התנאים המוקדמים הדרושים לכך שאמנם "הכל" יוכלו להשתתף בהנהלת המדינה. אחד התנאים המוקדמים האלה היא ידיעת קרוא וכתוב כללית, שהוגשמה כבר על-ידי כמה ארצות קפיטליסטיות מתקדמות ביותר, אחרי כן בא "לימוד והטלת משמעת" של מיליוני פועלים על-ידי המנגנון הכביר, המורכב, הכלל-חברתי, המנגנון של הדואר, מסילות-הברזל, בתי-החרושת הגדולים, המסחר הגדול, הבנקים וכו' וכד'.

במציאותם של תנאים-מוקדמים כלכליים כאלה, אפשרי תכף ומיד לאחר מיגור הקפיטליסטים והפקידים, להעביר מידיהם, מהיום למחר, את הפיקוח על הייצור והחלוקה, את חישוב כוחות העבודה והמצרכים – לידי הפועלים החמושים, לידי העם החמוש כולו. (אין לערבב את שאלת הפיקוח והחישוב בשאלת חבר העובדים אנשי ההשכלה המדעית, כגון מהנדסים, אגרונומים וכו': אדונים אלה עובדים היום, כשהם כפופים לקפיטליסטים, והם ייטיבו עוד יותר לעבוד מחר, בהיותם כפופים לפועלים החמושים.)

חישוב וביקורת – זהו העיקר הדרוש ל"הסדרתו", לתפקודו הנכון של השלב הראשון בחברה הקומוניסטית. כל האזרחים נהפכים כאן לעובדיה השכירים של המדינה, המתגלמת בדמות הפועלים החמושים. כל האזרחים נהפכים לעובדים ולפועלים של "סינדיקט" ממלכתי אחד המקיף את העם כולו. עיקרו של עניין הוא, שהם יעבדו באופן שווה, יקפידו כראוי על מידת העבודה ויקבלו שווה בשווה. חישובם של הדברים האלה, הפיקוח עליהם, הובאו על-ידי הקפיטליזם לידי פשטות גדולה מאוד, לידי פעולות פשוטות עד מאוד, שהן לפי כוחו של כל אדם יודע קרוא וכתוב, פעולות של השגחה ורישום, ידיעת ארבע פעולות החשבון ונתינת קבלות מתאימות * .

בשעה שרוב העם יתחיל לבצע באורח עצמאי ובכל מקום ומקום ביקורת כזו, פיקוח כזה על הקפיטליסטים (שנהפכו מעתה לעובדים) ועל כבוד האדונים-האינטליגנטים, המוסיפים להחזיק בגינוני הקפיטליסטים, אותה שעה יהיה הפיקוח הזה אוניברסלי באמת, כולל ומקיף, פיקוח של כל העם כולו, ואזי אי אפשר יהיה בשום אופן להשתמט ממנו, "לא יהיה מפלט".

כל החברה תהיה משרד אחד ובית-חרושת אחד, ובו שוויון-בעבודה ושוויון-בשכר.

אבל משמעת "בית-חרושתית" זו מטעם הפרולטריון שניצח את הקפיטליסטים, שמיגר את המנצלים, משמעת שהוא יטיל אותה על כל החברה כולה, איננה בשום פנים האידיאל שלנו, איננה המטרה הסופית שלנו, אין היא אלא שלב הכרחי לשם טיהור החברה באופן רדיקלי מן השפלות והתועבות של הניצול הקפיטליסטי ולשם המשך ההתקדמות.

למן הרגע שבני החברה כולם או, לפחות, רובם המכריע למדו לנהל בעצמם את המדינה, נטלו עניין זה לידיהם, "הסדירו" את הפיקוח על המיעוט האפסי של הקפיטליסטים, על האדונים-בזעיר-אנפין, המבקשים לקיים את הגינונים הקפיטליסטיים, על הפועלים אשר שחיתות-הקפיטליזם העמיקה בהם, למן אותו הרגע מתחיל להיעלם בכלל הצורך באיזו הנהלה שהיא. ככל שתהיה הדמוקרטיה מלאה יותר, כן ילך ויקרב הרגע, שלא יהיה עוד צורך בה. ככל ש"המדינה" המתגלמת בדמות פועלים חמושים, – שהיא "כבר לא מדינה במובנה העצמי" – תהיה דמוקרטית יותר, כן תוחש ראשית גוויעתה של כל מדינה שהיא.

כי כאשר הכל ילמדו לנהל וגם ינהלו ממש באורח עצמאי את הייצור החברתי ויבצעו באורח עצמאי את הביקורת והפיקוח על האוכלים-ואינם-עושים, על חובבי-האדנות, על הנוכלים ועל שאר "שומרי מסורת הקפיטליזם", אזי תכבד ממילא ההשתמטות מן הפיקוח והביקורת הזאת של כל העם כולו, תכבד כל-כך ותיהפך לחזיון נדיר מל-כך, ותגרור, ודאי, אחריה גם עונש מהיר וחמור כל-כך (כי פועלים חמושים הם אנשי-מעשה, ולא אינטיליגנטים-בזעיר-אנפין סנטימנטליים, ומן הסתם לא יתנו להתל בהם), עד שהצורך לקיים את כללי-היסוד הבלתי-מורכבים של כל חיי-צוות אנושיים ייעשה מהר מאוד להרגל.

אותה שעה תיפתח לרווחה הדלת למעבר מן השלב הראשון של החברה הקומוניסטית אל שלבה העליון, ויחד עם זאת אל גוויעתה הגמורה של המדינה.

פרק VI

ניוול המרכסיזם על-ידי האופורטוניסטים

שאלת יחסה של המדינה אל המהפכה הסוציאלית ויחסה של המהפכה הסוציאלית אל המדינה, כשאלת המהפכה בכלל, העסיקה אך מעט מאוד את התאורטיקנים והפובליציסטים הבולטים ביותר של האינטרנציונאל השני (1914-1889). אבל הדבר האופייני ביותר באותו תהליך גידול הדרגתי של האופורטוניזם, שהביא לידי התמוטטות האינטרנציונאל השני בשנת 1914, הוא, שאפילו בשעה שניגשו אל שאלה זו מקרוב, התאמצו לעקוף אותה, או לא הרגישו בה.

בדרך כלל אפשר לומר, שההתחמקות משאלת היחס של המהפכה הפרולטרית אל המדינה, התחמקות הנוחה לאופורטוניזם והמפרנסת אותו, היא שהביאה לידי סילוף המרכסיזם וניוולו הגמור.

כדי לתאר, ולו גם בקצרה, את התהליך העגום הזה, נשים לפנינו את התאורטיקנים הבולטים ביותר של המרכסיזם, את פלכנוב ואת קאוטסקי.

1. הפולמוס של פלכנוב עם האנרכיסטים

פלכנוב הקדיש לשאלת יחסו של האנרכיזם אל הסוציאליזם חוברת מיוחדת: "אנרכיזם וסוציאליזם", שיצאה לאור בגרמנית בשנת 1894.

פלכנוב התחכם לדון בנושא זה, בעקפו לגמרי את העניין האקטואלי והבוער ביותר, המהותי ביותר מבחינה פוליטית במאבק עם האנרכיסטים, היינו את שאלת יחסה של המהפכה אל המדינה ואת שאלת המדינה בכלל! שני חלקים בולטים בחוברתו: האחד – ספרותי-היסטורי, המכיל חומר רב-ערך לתולדות הרעיונות של שטירנר [Stirner], פרודון ואחרים. החלק האחר – קרתני, המכיל הגיונות מגובבים, הבאים לומר שאי-אפשר להבחין בין אנרכיסט לבין פושע.

הצירוף הזה הוא משעשע מאוד ואופייני ביותר לכל פעולתו של פלכנוב בפרוס המהפכה ובתקופת המהפכה ברוסיה: כי כך גם נתגלה פלכנוב בשנים 1917-1905, חציו דוקטרינר וחציו קרתן, המזדנב בפוליטיקה מאחורי הבורגנות.

ראינו את מרכס ואנגלס בהתפלמסם עם האנרכיסטים, כיצד שקדו ביותר לברר את השקפותיהם על יחס המהפכה אל המדינה. אגב הוצאת "ביקורת תוכנית גותה" מאת מרכס, בשנת 1891, כתב אנגלס כי "אנו (כלומר אנגלס ומרכס) נמצאנו אז בעצם רתחת המאבק עם בקונין והאנרכיסטים שלו – עדיין לא עברו שנתיים מאז הקונגרס של האינטרנציונל (הראשון) בהאג".

כי הנה האנרכיסטים טרחו להכריז דווקא על הקומונה הפריסאית כעל "שלהם" כביכול, כאילו היא מאשרת את תורתם, בעוד שלא הבינו כלל את לקחי הקומונה ואת ניתוח הלקחים האלה, שנעשה על-ידי מרכס. האנרכיזם לא נתן שום דבר המתאים אף בקירוב לאמת בשאלות הפוליטיות הקונקרטיות: הנחוץ לשבור את המנגנון המדיני הישן? – ובמה להחליפו?

אבל לדבר על "אנרכיזם וסוציאליזם" מתוך עקיפת כל שאלת המדינה, בלי לשים לב לכל התפתחות המרכסיזם לפני הקומונה ולאחריה, הרי פירושו של דבר להידרדר בהכרח אל האופורטוניזם. כי לאופורטוניזם דרוש יותר מכל, ששתי השאלות האמורות כאן לא תעלינה כלל. כבר בזה בלבד יש משום ניצחון לאופורטוניזם.

2. הפולמוס של קאוטסקי עם האופורטוניסטים

בספרות הרוסית מתורגמים חיבוריו של קאוטסקי, בלי ספק, במספר גדול יותר, לאין ערוך, מאשר בכל ספרות אחרת. לא לחינם מתלוצצים אי-אלה סוציאל-דמוקרטים גרמנים, שאת קאוטסקי מרבים לקרוא ברוסיה יותר מאשר בגרמניה (נאמר בסוגריים: הלצה זו יש בה תוכן היסטורי עמוק הרבה יותר מכפי שמשערים אלה שהפריחו אותה, היינו: הפועלים הרוסים, שעוררו בשנת 1905 ביקוש עצום, לאין דוגמה, ליצירות המעולות ביותר של הספרות הסוציאל-דמוקרטית המעולה שבעולם ואף קיבלו המון תרגומים של אותן היצירות ובמהדורות הרבה, במידה שלא נשמעה כמוה בארצות אחרות, העבירו בזאת, נאמר כך, אל קרקע תנועתנו הפרולטרית הצעירה את נטע הניסיון הכביר של הארץ השכנה, המתקדמת יותר).

בייחוד מפורסם אצלנו קאוטסקי, לבד מאשר בהרצאת-המרכסיזם הפופולרית שלו, בפולמוסו עם האופורטוניסטים ועם ברנשטיין בראשם. אבל ישנה עובדה אחת שכמעט אינה ידועה, ואשר אי-אפשר לפסוח עליה, אם נשים לפנינו מטרה לבחון את דרך הידרדרותו של קאוטסקי עד הגיעו לידי איבוד-עשתונות מחפיר ומדהים ולידי הגנה על הסוציאל-שוביניזם בשעת המשבר הגדול ביותר בשנים 1915-1914. וזו העובדה: בטרם יצא למערכה נגד הנציגים החשובים ביותר של האופורטוניסטים בצרפת (מיליירן [Millerand] וז'ורס [Jaurès]) ובגרמניה (ברנשטיין), גילה קאוטסקי היסוסים רבים מאוד. העיתון המרכסיסטי "זריה" ["zarya"=השחר] שיצא לאור בשנים 1902-1901 בשטוטגרט ושהגן על ההשקפות הפרולטריות-המהפכניות, נאלץ להתפלמס עם קאוטסקי ולכנות את הרזולוציה שלו בקונגרס הסוציאליסטי הבין-לאומי בפריס בשנת 1900, – רזולוציה הססנית, חמקנית, פשרנית ביחס לאופורטוניסטים, – בשם רזולוציה "של קאוצ'וק". בספרות הגרמנית נדפסו אז מכתבי קאוטסקי, שגילו במידה לא פחותה את היסוסיו לפני צאתו למסע נגד ברנשטיין.

אולם, ערך גדול מזה בהרבה יש לעובדה, שכיום, בבואנו לחקור את תולדות בגידתו החדשה של קאוטסקי במרכסיזם, אנו מבחינים בעצם פולמוסו אז עם האופורטוניסטים, באופן העלאתו את השאלה ובאופן דיונו בה, בגלישה השיטתית אל האופורטוניזם דווקא בשאלת המדינה.

ניקח-נא את חיבורו הגדול הראשון של קאוטסקי נגד האופורטוניזם, את ספרו "ברנשטיין והתוכנית הסוציאל-דמוקרטית". קאוטסקי סותר את דעות ברנשטיין לפרטיהן. אבל הנה פרט אופייני.

ברנשטיין ב"הנחות המוקדמות לסוציאליזם" שלו, אשר זכו לפרסום הרוסטרטי, מאשים את המרכסיזם ב"בלנקיזם" (האשמה, שחזרה ונשנתה מאז אלפי פעמים בפי האופורטוניסטים והבורגנים הליברליים ברוסיה כלפי נציגי המרכסיזם המהפכני, הבולשביקים) . תוך כדי כך מתעכב ברנשטיין בייחוד על "מלחמת האזרחים בצרפת" של מרכס ומנסה – כפי שראינו, באופן בלתי מוצלח מאוד – לזהות את נקודת ההשקפה של מרכס על לקחי הקומונה עם נקודת-ההשקפה של פרודון. בייחוד מעוררת את תשומת לבו של ברנשטיין אותה המסקנה של מרכס, המודגשת על ידו בהקדמה של שנת 1872 ל"מניפסט הקומוניסטי", האומרת: "לא ייתכן, שמעמד הפועלים יקבל לידיו את מכונת המדינה כמות שהיא ויפעילה למטרותיו הוא".

אמרה זו "מצאה חן" רב כל-כך בעיני ברנשטיין, עד שהוא חוזר עליה בספרו לא פחות משלוש פעמים, בפרשו אותה פירוש אופורטוניסטי, מסולף ביותר.

מרכס, כפי שראינו, רוצה לומר, שמעמד הפועלים צריך לשבור, לנפץ, לפוצץ (Sprengung – פיצוץ, ביטוי שהשתמש בו אנגלס) את כל המכונה המדינית. אולם אליבא דברנשטיין יוצא, כאילו הזהיר מרכס במלים אלה את מעמד הפועלים מפני מהפכנות גדולה מדי בכיבוש השלטון.

סירוס רעיונו של מרכס באופן גס ומגונה יותר מזה לא נוכל לתאר לעצמנו.

כיצד אפוא נהג קאוטסקי בהפרכתו המפורטת ביותר את הברנשטייניאדה?

הוא השתמט מבירור כל עומק הסילוף, שסילף האופורטוניזם את המרכסיזם בנקודה זו. הוא הביא את הקטע המצוטט לעיל מהקדמת אנגלס ל"מלחמת האזרחים בצרפת" ואמר, כי על פי מרכס אין מעמד-הפועלים יכול פשוט ליטול לידיו את מכונת המדינה המוכנה, אבל בכלל יכול הוא לקבלה לידיו. זאת אמר, ותו לא. בעניין זה, שברנשטיין ייחס למרכס רעיון, שהוא היפוכו הגמור מרעיונו האמיתי של מרכס, בעניין זה, שלמן שנת 1852 ואילך היה מרכס מעלה בשורה ראשונה את תפקיד המהפכה הפרולטרית "לשבור" את המכונה המדינית, – בעניין זה אין אנו מוצאים אצל קאוטסקי אף מלה אחת.

נמצא, שההבדל המהותי ביותר בין המרכסיזם ובין האופורטוניזם בשאלת תפקידי המהפכה הפרולטרית טושטש אצל קאוטסקי!

"את פתרון השאלה בדבר בעיית הדיקטטורה הפרולטרית – כתב קאוטסקי "נגד" ברנשטיין – יכולים אנו להפקיד בלב שקט לגמרי ביד העתיד" (עמ' 172 במהדורה הגרמנית).

אין זה אפוא פולמוס נגד ברנשטיין, אלא, בעצם, וויתור לו, מסירת עמדה לאופורטוניזם, כי לפי שעה לא דרוש לאופורטוניסטים יותר, מאשר "להפקיד בלב שקט לגמרי ביד העתיד" את כל השאלות העיקריות על תפקידי המהפכה הפרולטרית.

למן שנת 1852 ועד שנת 1891, משך ארבעים שנה, לימדו מרכס ואנגלס את הפרולטריון, כי עליו לשבור את המכונה המדינית. בא קאוטסקי בשנת 1899, ולנוכח הבגידה הגמורה שבגדו האופורטוניסטים במרכסיזם בנקודה זו, הוא מסיר בדרך גנבה את השאלה בדבר הצורך ההכרחי לשבור את המכונה הזאת ומחליף אותה בשאלת הצורות הקונקרטיות של השבירה, והוא מוצא לעצמו מפלט בצל האמת הקרתנית "הוודאית" (והעקרה), שאת הצורות הקונקרטיות אין אנו יכולים לדעת מראש!!

תהום רובצת בין מרכס ובין קאוטסקי מבחינת יחסם לתפקיד המפלגה הפרולטרית להכין את מעמד הפועלים לקראת המהפכה.

עתה נשים לפנינו חיבור אחר של קאוטסקי, יצירה בוגרת יותר, המוקדשת גם היא במידה מרובה להפרכת הטעויות של האופורטוניסטים. זוהי חוברתו על "המהפכה הסוציאלית". המחבר לקח לו כאן לנושא מיוחד את השאלה על "המהפכה הפרולטרית" ועל "המשטר הפרולטרי". המחבר נתן כאן הרבה דברים יקרי ערך מאוד, אבל דווקא על שאלת המדינה עבר בשתיקה. בחוברת מדובר בכל מקום על כיבוש השלטון המדיני, ותו לא, כלומר המחבר בחר ניסוח כזה, שיש בו משום וויתור לאופורטוניסטים, מכיוון שהוא מתיר את כיבוש השלטון בלי הריסת המכונה המדינית. דווקא עניין זה, שמרכס הכריז עליו בשנת 1872 כעל "דבר שנתיישן" בתכנית "המניפסט הקומוניסטי", דווקא זה הוקם לתחייה על-ידי קאוטסקי בשנת 1902.

בחוברת מוקדש סעיף מיוחד "לצורות ולנשק של המהפכה הסוציאלית". כאן מדובר גם על שביתת-המונים פוליטית, גם על מלחמת אזרחים, גם על "מכשירי הכוח של המדינה הגדולה המודרנית, כגון הבירוקרטיה והצבא", אבל על הלקח שכבר לימדה הקומונה את הפועלים, אין אף הגה. אכן, לא לחינם הזהיר אנגלס, בייחוד את הסוציאליסטים הגרמנים, מפני "יראת-כבוד שבאמונה טפלה" כלפי המדינה.

קאוטסקי מרצה את העניין כך: הפרולטריון המנצח "יגשים את התוכנית הדמוקרטית", והוא מפרש את סעיפיה. על החדש שנתנה שנת 1871 בשאלת החלפתה של הדמוקרטיה הבורגנית בדמוקרטיה פרולטרית, אין אף הגה. קאוטסקי פוטר עצמו בדברים בנליים, הנשמעים "סולידיים", כגון אלה:

"ברור מאליו, שלא נגיע לשלטון, כל עוד קיימים הסדרים הנוכחיים. עצם המהפכה מחייבת מאבק ממושך ומעמיק-לחדור, אשר הוא עצמו כבר יצליח לשנות את המבנה הסוציאלי והפוליטי הנוכחי שלנו".

אין ספק, שדבר זה הוא "ברור מאליו", כשם שברורה אותה אמת, שסוסים אוכלים שיבולת-שועל ושנהר הוולגה משתפך לתוך הים הכספי. רק חבל, שבעזרת מליצה נבובה ונפוחה על המאבק "המעמיק לחדור" נעקפת שאלה חיונית בשביל הפרולטריון המהפכני, השאלה: במה אפוא מתבטא "עומק" המהפכה שלו ביחס למדינה, ביחס לדמוקרטיה, בהבדל מן המהפכות הקודמות, הלא-פרולטריות.

על-ידי עקיפת השאלה הזאת מוותר קאוטסקי למעשה בנקודה חיונית זאת וויתור לאופורטוניזם, בעוד שהוא מכריז עליו מלחמה איומה – בדיבור, בעוד שהוא מדגיש את ערך "רעיון המהפכה" (האמנם גדול ערכו של "רעיון" זה, אם מפחדים להטיף לפועלים את לקחי המהפכה הקונקרטיים?), או בעוד שהוא אומר: "האידיאליזם המהפכני קודם לכל", או מודיע, שפועלי אנגליה כיום, "ספק אם ערכם גדול הרבה יותר מזה של בורגנים זעירים"

"בחברה הסוציאליסטית – כותב קאוטסקי – יכולות להתקיים… צורות שונות ביותר של מפעלים, זו בצד זו: בירוקרטית (??), טרייד-יוניוניסטית, קואופרטיבית, פרטית"… "ישנם, למשל, מפעלים, שאינם יכולים להתקיים בלי ארגון בירוקרטי (??), – כגון מסילות-הברזל. כאן יכול הארגון הדמוקרטי לקבל צורה כזאת: הפועלים בוחרים צירים, המהווים משהו מעין פרלמנט, ופרלמנט זה קובע את סידור העבודה ומשגיח על הנהלת המנגנון הבירוקרטי. מפעלים אחרים אפשר למסור ברשותן של איגודי-הפועלים, ועוד אחרים אפשר לארגן על יסודות קואופרטיביים" (עמ' 148 ו- 115 של התרגום הרוסי, מהדורת ז'נבה, שנת 1903).

הנחה זו היא מוטעית ויש בה משום צעד לאחור לעומת מה שביררו מרכס ואנגלס בשנות ה- 70 על פי דוגמת לקחי הקומונה.

מנקודת הראות של הארגון "הבירוקרטי" ההכרחי כביכול, אין מסילות-הברזל נבדלות במאומה מכל מפעלי התעשייה הגדולה הממוכנת, בכלל, מכל בית-חרושת, בית-מסחר גדול או משק חקלאי קפיטליסטי גדול. בכל המפעלים האלה מחייבת הטכניקה משמעת חמורה ביותר, דייקנות גדולה ביותר בהקפדת כל איש על חלק העבודה שהוקצה לו, מחשש של השבתת כל המפעל או של קלקול המכונות או קלקול המוצרים. בכל המפעלים האלה יהיו, כמובן, הפועלים "בוחרים בצירים, אשר יהוו כעין פרלמנט".

אבל הרי כל עיקרו של הדבר הוא, ש"כעין-פרלמנט" זה לא יהיה פרלמנט במובן המוסדות הפרלמנטריים הבורגניים. כל עיקרו של דבר הוא, ש"כעין-פרלמנט" זה לא יהיה אך "קובע סידורים ומשגיח על הנהלת המנגנון הבירוקרטי", כפי שמדמה בנפשו קאוטסקי, שמחשבתו אינה חורגת ממסגרות הפרלמנטריזם הבורגני. ודאי שבחברה הסוציאליסטית "יקבע" "כעין-פרלמנט" זה של צירי הפועלים את "הסדרים" "וישגיח" על הנהלת "המנגנון", אבל המנגנון הזה לא יהיה "בירוקרטי". עם כיבוש השלטון הפוליטי ישברו הפועלים את המנגנון הבירוקרטי הישן, יהרסוהו עד היסוד, לא ישאירו בו אבן על אבן, יחליפוהו במנגנון חדש, המורכב מאותם הפועלים ואנשי מנהלה עצמם, אלא שיינקטו מיד אמצעים, שלא ייהפכו אלה לבירוקרטים, – הם האמצעים שנידונו בהרחבה אצל מרכס ואנגלס: 1) לא זו בלבד שהם יהיו נבחרים, אלא גם יהיו ניתנים להחלפה בכל עת; 2) שכרם לא יהיה גבוה משכר פועל; 3) יונהג מיד, שהכל ימלאו תפקידי ביקורת והשגחה, שהכל ייעשו לזמן-מה "בירוקרטים" ומשום כך לא יוכל אף אחד להיות "בירוקרט".

קאוטסקי לא התעמק כלל להבין את דברי מרכס: "הקומונה הייתה לא מוסד פרלמנטרי, אלא מוסד עובד ועושה, מחוקק ומוציא לפועל כאחד".

קאוטסקי לא הבין כלל את ההבדל שבין פרלמנטריזם בורגני, המאחד בתוכו דמוקרטיה (שלא למען העם) עם בירוקרטיזם (שכנגד העם), לבין דמוקרטיזם פרולטרי, אשר ינקוט מיד אמצעים כדי לעקור את הבירוקרטיזם מן השורש, ואשר יהיה ביכולתו להגשים את האמצעים האלה עד תכלית, עד כדי ביעור גמור של הבירוקרטיזם, עד כדי הנהגה מלאה של דמוקרטיה לעם.

קאוטסקי גילה כאן שוב אותה "יראת הכבוד מתוך אמונה טפלה" כלפי המדינה, "אמונה טפלה" בבירוקרטיזם.

עתה נעבור אל יצירתו האחרונה והטובה ביותר של קאוטסקי נגד האופורטוניסטים, אל חוברתו "הדרך לשלטון" (כמדומני, שלא יצאה לאור ברוסית, הואיל והופיעה בזמן שהריאקציה אצלנו הגיעה לשיאה, בשנת 1909). החוברת הזאת יש בה משום צעד גדול קדימה, משום שמדובר בה לא על תוכנית מהפכנית בכלל, כמו בחוברת משנת 1899 נגד ברנשטיין, לא על תפקידי המהפכה הסוציאלית בלי קשר לזמן בואה, כמו בחוברת "המהפכה הסוציאלית" משנת 1902, אלא מדובר בה על התנאים הקונקרטיים, המאלצים אותנו להודות, כי "עידן המהפכות" – הולך וקרב.

המחבר מצביע בפירוש על החמרת הניגודים המעמדיים בכלל ועל האימפריאליזם הממלא תפקיד גדול מאוד מבחינה זו. אחרי "התקופה המהפכנית של שנות 1871-1789" בשביל מערב-אירופה, מתחילה משנת 1905 תקופה דומה לזו בשביל המזרח. המלחמה הכלל-עולמית הולכת וקרבה במהירות מבהילה. "מעתה אין הפרולטריון יכול עוד לדבר על מהפכה בטרם זמנה". "נכנסנו לתקופה מהפכנית". "העידן המהפכני מתחיל".

הכרזות אלה ברורות לגמרי. חוברת זו ראויה לשמש קנה-מידה להשוואה: מה הבטיחה הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית להיות בטרם פרצה המלחמה האימפריאליסטית, ומה העמיקה לפול (גם קאוטסקי עצמו בכלל זה) אחרי שפרצה המלחמה. "המצב בשעה זו, – כתב קאוטסקי בחוברת הנידונה, – נושא עמו את הסכנה, שאותנו (כלומר את הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית), נקל לחשוב למתונים יותר, ממה שאנו למעשה". נתברר שהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית היא למעשה מתונה ואופורטוניסטית יותר, משאפשר היה לחשוב!

אופייני עוד יותר הדבר, שעם ההודעות המפורשות כל-כך של קאוטסקי בדבר עידן המהפכות שכבר החל, הרי גם בחוברת זו, המוקדשת לפי דבריו הוא, בעיקר לבירור שאלת "המהפכה הפוליטית", הוא עובר שוב בשתיקה גמורה על שאלת המדינה.

הסך-הכל של עקיפות-השאלה, של ההתעלמויות וההתחמקויות האלה מראה בהכרח את המעבר אל האופורטוניזם, אשר עליו נצטרך לדבר עכשיו.

הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, בדמות קאוטסקי, כאילו מכריזה בזה: אני שומרת אמונים להשקפות המהפכניות (שנת 1899). בייחוד מכירה אני בהכרחיות המהפכה הסוציאלית של הפרולטריון (שנת 1902). אני מכירה בכך, שעידן-מהפכות חדש הגיע (ש' 1909). ובכל זאת, כיוון שעולה השאלה בדבר תפקידי המהפכה הפרולטרית ביחס למדינה (ש' 1912), הריני חוזרת ופונה לאחור, כנגד מה שאמר מרכס עוד בשנת 1852.

בדיוק כך הועלתה השאלה במישרין בפולמוס של קאוטסקי עם פנקוק [Panneckoek].

3. הפולמוס של קאוטסקי עם פנקוק

נגד קאוטסקי יצא פנקוק, כאחד מנציגי אותו הזרם "הרדיקלי-השמאלי", אשר כלל בתוך שורותיו את רוזה לוכסמבורג [Luxemburg], את קרל רדק [Radek] ואחרים, ואשר הגן על הטקטיקה המהפכנית, והיה מאוחד בדעה, שקאוטסקי עובר ותופס את עמדת "המרכז", המתנודד בחוסר עקרונות בין מרכסיזם ובין אופורטוניזם. את צדקת ההשקפה הזאת הוכיחה לגמרי המלחמה, כאשר זרם "המרכז" (הקרוי שלא בצדק מרכסיסטי) או זרם "הקאוטסקיאניות" הראה את עצמו בכל דלותו המכוערת.

במאמר הנוגע בשאלת המדינה: "פעולות-ההמונים והמהפכה" ("Neue Zeit", ש' 1912, XXX, 2) תיאר פנקוק את עמדת קאוטסקי כ"רדיקליזם פסיבי", כ"תורת ההמתנה באפס מעשה". "קאוטסקי ממאן לראות את תהליך המהפכה" (עמ' 616). אחרי שפנקוק מעלה את השאלה בצורה זו, הרי הוא פותח בנושא המעניין אותנו: על תפקידי המהפכה הפרולטרית ביחס למדינה.

"מאבק הפרולטריון" – כתב הוא – "אינו סתם מאבק בבורגנות לשם השלטון המדיני, אלא מאבק נגד השלטון המדיני… תוכן המהפכה הפרולטרית הוא חיסול מכשירי-הכוח של המדינה וסילוקם (מילולית: פיזור, Auflösung) על-ידי מכשירי-הכוח של הפרולטריון… המאבק יפסק רק לאחר שיבוא, כתוצאותו הסופית, חורבנו הגמור של ארגון המדינה. ארגון הרוב מוכיח את יתרונו על-ידי כך, שהוא מחסל את ארגון המיעוט השליט" (עמ' 548).

הניסוח, שהלביש בו פנקוק את רעיונותיו, לקוי בפגמים גדולים מאוד. אבל הרעיון הוא ברור בכל זאת, ומעניין לראות, כיצד סתר אותו קאוטסקי.

"עד כה – כתב קאוטסקי – היה הניגוד בין הסוציאל-דמוקרטים ובין האנרכיסטים בזה, שהראשונים רצו לכבוש את השלטון המדיני והאחרונים – להרסו. פנקוק רוצה בזה וגם בזה" (עמ' 724) .

בעוד שאצל פנקוק לקויה ההרצאה באי-בהירות ובחוסר-קונקרטיות (מלבד שאר המגרעות של מאמרו, שאינן עניין לנושא הנידון), תפס קאוטסקי דווקא את המהות העקרונית של העניין, המותווית על-ידי פנקוק, ובשאלה העקרונית העיקרית נטש קאוטסקי לגמרי את עמדת המרכסיזם, ועבר בשלמות לצד האופורטוניזם. ההבדל בין הסוציאל-דמוקרטים ובין האנרכיסטים מוגדר אצלו הגדרה בלתי-נכונה בהחלט, המרכסיזם מסולף ומחולל לחלוטין.

ההבדל בין מרכסיסטים לאנרכיסטים הוא, כי (1) הראשונים, השמים לפניהם כמטרה את ביטולה הגמור של המדינה, רואים את המטרה הזאת כמתגשמת רק לאחר ביטול המעמדות על-ידי המהפכה הסוציאליסטית, כפרי הקמת הסוציאליזם, המביא לידי גוויעת המדינה; האחרונים רוצים בחיסולה הגמור של המדינה מהיום למחר, בלי להבין את התנאים המאפשרים את הגשמתו של חיסול כזה. (2) הראשונים חושבים לנחוץ, שהפרולטריון, לאחר שיכבוש את השלטון המדיני, יהרוס כליל את מכונת-המדינה הישנה ויחליף אותה בחדשה, המורכבת מארגון של פועלים חמושים, לפי דוגמת הקומונה; האחרונים, הדורשים את הריסת המכונה המדינית, מתארים לעצמם באופן בלתי ברור כלל, במה יחליף אותה הפרולטריון ואיך ישתמש הוא בשלטון המהפכני; האנרכיסטים אף שוללים את שימושו של הפרולטריון המהפכני בשלטון המדיני, את הדיקטטורה המהפכנית שלו. (3) הראשונים דורשים את הכנת הפרולטריון לקראת המהפכה על-ידי ניצול המדינה הנוכחית; האנרכיסטים שוללים דבר זה.

בניגוד לקאוטסקי מייצג דווקא פנקוק את המרכסיזם בויכוח שלפנינו, כי מרכס הוא שהורה, שהפרולטריון אינו יכול לכבוש בפשטות את השלטון המדיני, במובן העברת מנגנון-המדינה הישן לידיים חדשות, אלא הוא צריך לשבור, לנפץ את המנגנון הזה, להחליפו בחדש.

קאוטסקי סר מן המרכסיזם אל האופורטוניסטים, כי דווקא עניין הריסת המכונה המדינית נעלם אצלו לגמרי, – הריסה זו, שאין האופורטוניסטים יכולים בשום פנים להסכים לה, והרי הוא מניח להם בזה פרצה להתחמקות, במובן של פירוש "הכיבוש" כהשגת-רוב פשוטה.

כדי לחפות על סילופו את המרכסיזם נוהג קאוטסקי כמו למדן עקר: הוא מסיע "ציטטה" מתוך דברי מרכס עצמו. בשנת 1850 כתב מרכס על נחיצות "הצנטרליזציה ההחלטית של הכוח בידי השלטון המדיני". וקאוטסקי שואל בקול תרועה: האין פנקוק רוצה להרוס את "הצנטרליזם"?

והרי זה פשוט להטוט, מעין אותו הזיהוי שזיהה ברנשטיין את המרכסיזם והפרודוניזם בהשקפותיהם על פדרציה במקום צנטרליזם.

"הציטטה" לקוחה על-ידי קאוטסקי שלא מן העניין כלל. הצנטרליזם אפשרי הן במכונת-המדינה הישנה והן בחדשה. אם הפועלים יאחדו מרצונם הטוב את כוחותיהם החמושים, יהיה זה צנטרליזם, אבל יסודו יהיה ב"הרס הגמור" של מנגנון-המדינה הצנטרליסטי, של צבא-הקבע, המשטרה, הבירוקרטיה. קאוטסקי עושה מעשה רמאות גמורה כשהוא מתעלם מדיוניהם הידועים היטב של מרכס ואנגלס על הקומונה ושולף ציטטה שאינה שייכת לשאלה הנידונה.

"אולי רוצה פנקוק לבטל את הפונקציות המדיניות של הפקידים?"- ממשיך קאוטסקי. "אבל אין אנו מתקיימים בלי פקידים אף בתוך הארגון המפלגתי והמקצועי, לא כל שכן בהנהלת המדינה. התוכנית שלנו דורשת לא את חיסול פקידי המדינה, אלא את בחירת הפקידים על-ידי העם"… "המדובר אצלנו עתה הוא לא בדבר הצורה שיקבל מנגנון ההנהלה ב"מדינת העתיד", אלא השאלה היא, אם מאבקנו הפוליטי מבטל (מילולית: מפזר, auflö[ט1] öst) את השלטון המדיני, בטרם כבשנו אותו (ההדגשה של קאוטסקי). איזה מיניסטריון על פקידיו יכול היה להיות מבוטל?" קאוטסקי קורא בשמות המיניסטריונים: להשכלה, למשפטים, לכספים, למלחמה. "לא, אף אחד מהמיניסטריונים הנוכחיים לא יסולק על-ידי מאבקנו הפוליטי נגד הממשלה… חוזר אני על דבריי, כדי למנוע אי-הבנה: השאלה הנידונה היא לא, איזו צורה נותנת הסוציאל-דמוקרטיה המנצחת ל"מדינת העתיד", אלא השאלה היא, איך תשנה האופוזיציה שלנו את המדינה הנוכחית" (עמ' 725).

זוהי הטעייה גלויה. פנקוק העלה את השאלה בפירוש בעניין המהפכה. דבר זה נאמר בבירור גם בכותרת המאמר וגם במקומות המצוטטים. על-ידי קפיצת-פתאום זו אל השאלה בדבר האופוזיציה, מחליף אמנם קאוטסקי את נקודת הראות המהפכנית באופורטוניסטית. אצלו יוצא הדבר כך: לעת עתה – אופוזיציה, ואחרי כיבוש השלטון נשוב ונדבר. המהפכה נעלמת! זהו בדיוק מה שנדרש על-ידי האופורטוניסטים.

המדובר הוא לא על אופוזיציה ולא על מאבק פוליטי בכלל, אלא דווקא על המהפכה. המהפכה כלולה בזה, שהפרולטריון הורס את "מנגנון הניהול" ואת כל המנגנון המדיני ומחליפו בחדש, המורכב מפועלים חמושים. קאוטסקי מגלה "יראת-כבוד מתוך אמונה טפלה" כלפי "המיניסטריונים", אבל מדוע אי-אפשר להחליפם, למשל, בוועדות-מומחים אשר ליד מועצות צירי הפועלים והחיילים, בעלות שלטון מלא וכולל?

עיקרו של דבר אינו כלל בכך, אם יוסיפו להתקיים "מיניסטריונים", או שתהיינה "וועדות-מומחים" או אי-אלה מוסדות אחרים, כל זה אינו חשוב כלל. עיקרו של דבר הוא, האם נשמרת מכונת-המדינה הישנה (הקשורה באלפי חוטים עם הבורגנות והחדורה כולה שיגרה ונוקשות), או שהיא נהרסת ומוחלפת בחדשה. המהפכה צריכה להתבטא לא בכך, שמעמד חדש יפקד, ינהל בעזרת מכונת-המדינה הישנה, אלא בכך, שהוא ישבור את המכונה הזאת ויפקד וינהל בעזרת מכונה חדשה, – את הרעיון היסודי הזה של המרכסיזם מטשטש קאוטסקי, או שלא הבין אותו כלל.

שאלתו בדבר הפקידים מראה בעליל, שהוא לא הבין את לקחי הקומונה ואת תורת מרכס. "אין אנו מתקיימים בלי פקידים אף בתוך הארגון המפלגתי והמקצועי"…

אין אנו מתקיימים בלי פקידים בקפיטליזם, תחת שלטון הבורגנות. הפרולטריון מדוכא, ההמונים העמלים משועבדים בידי הקפיטליזם. במשטר הקפיטליזם מצומצם הדמוקרטיזם, מכווץ, מקוצץ, מעוות על-ידי כל נסיבות העבדות השכירה, המצוקה והדלות של ההמונים. משום כך, ורק משום כך, מגיעים נושאי-המשרות בארגוננו הפוליטיים והמקצועיים לידי שחיתות (או עלולים להיות מושחתים, אם לדבר ביתר דיוק) על-ידי נסיבות החיים של הקפיטליזם וניכרת בהם המגמה להיהפך לבירוקרטים, כלומר לאנשים התלושים מן ההמונים, לאנשים העומדים מעל ההמונים, לבעלי זכויות-יתר.

זוהי מהות הבירוקרטיזם, וכל זמן שלא נושלו הקפיטליסטים, כל עוד לא מוגרה הבורגנות, אין להימנע מ"בירוקרטיזציה" מסוימת אפילו של נושאי-המשרות הפרולטריים.

אצל קאוטסקי מקבלים הדברים צורה כזו: כיוון שיישארו נושאי-משרות נבחרים, הווה אומר שיישארו פקידים גם במשטר הסוציאליזם, תישאר הבירוקרטיה! ודווקא זה אינו נכון. דווקא בדוגמת הקומונה הראה מרכס, שבמשטר הסוציאליזם פוסקים בעלי-המשרות להיות "בירוקרטים", להיות "פקידים", פוסקים במידה שמנהיגים לא את עקרון ההיבחרות מלבד, אלא גם את אפשרות החלפתם בכל עת, ועוד גם את קביעת משכורתם כדי רמה בינונית של שכר פועל, ועוד גם את החלפת המוסדות הפרלמנטריים במוסדות "עובדים, כלומר במוסדות המחוקקים חוקים ומוציאים אותם לפועל".

אכן, כל דברי הנמקתו של קאוטסקי כנגד פנקוק, ובייחוד הנימוק המצוין של קאוטסקי, כי אנו אף בתוך הארגונים המקצועיים והמפלגתיים איננו יכולים להסתדר בלי פקידים, כל אלה מראים, כי קאוטסקי חוזר כאן על "הנימוקים" הישנים של ברנשטיין נגד המרכסיזם בכלל. ברנשטיין בספר-הבגידה שלו, "ההנחות המוקדמות לסוציאליזם" נלחם נגד מושגי הדמוקרטיה "הפרימיטיבית", נגד הדברים שהוא קורא להם בשם "דמוקרטיזם דוקטרינרי": מנדטים אימפרטיביים [הערת המתרגם: הוראות מפורשות לנבחרים], משרות שלא על מנת לקבל פרס, נציגות מרכזית חסרת-אונים וכו'. להוכחת קוצר-ידו של הדמוקרטיזם "הפרימיטיבי" מסתמך ברנשטיין על ניסיון הטרייד-יוניונים האנגלים לפי פירושם של הזוג ווב [Webb]. לאמור, שבמשך שבעים שנות התפתחותם של הטרייד-יוניונים, שהתפתחו כביכול ב"חופש מלא" (עמ' 137 במהדורה הגרמנית), נוכחו הללו באי-כושרו של הדמוקרטיזם הפרימיטיבי והמירוהו בדמוקרטיזם רגיל: פרלמנטריזם יחד עם בירוקרטיזם.

למעשה התפתחו הטרייד-יוניונים לא "בחופש מלא", אלא בעבדות קפיטליסטית מלאה, שכמובן "אי-אפשר להתקיים" בה בלי שורת וויתורים לרע השולט, לאלימות, לשקר, להרחקת דלת-העם מענייני ההנהלה "העליונה". במשטר הסוציאליזם ישוב בהכרח הרבה מן הדמוקרטיה "הפרימיטיבית" לתחייה, כי זו תהיה הפעם הראשונה בתולדותיהן של חברות-הציוויליזציה, שהמוני העם יתרוממו עד כדי השתתפות עצמאית לא רק בהצבעות ובבחירות, אלא גם בהנהלה היום-יומית. במשטר הסוציאליזם יהיו הכל מנהלים לפי התור, ובמהרה יתרגלו לכך, שאף אחד לא ינהל.

מרכס בשכלו הביקורתי-האנליטי הגאוני ראה בתקנות המעשיות של הקומונה אותו המפנה, שהאופורטוניסטים יראים מפניו ואינם רוצים להכיר בו, מתוך מורך-לב ומתוך אי-רצון להיפרד לחלוטין מעל הבורגנות, ושגם האנרכיסטים מעלימים עין ממנו, אם משום חיפזונם ואם מתוך אי-הבנת התנאים של הפיכות סוציאליות המוניות בכלל. "אסור גם לחשוב על הריסת המכונה המדינית הישנה, כי איך נוכל להתקיים בלי מיניסטריונים ובלי פקידים", – כך מהרהר האופורטוניסט, החדור כולו קרתנות, ובעצם, לא זו בלבד שהוא אינו מאמין במהפכה, בכוח-היצירה של המהפכה, אלא היא גם מפילה עליו אימת-מוות (כשם שמפחדים מפניה המנשביקים והס.ר.-ים שלנו).

"צריך לחשוב רק על הריסת מכונת-המדינה הישנה, אין צורך להתעמק בלקחים הקונקרטיים של המהפכות הפרולטריות הקודמות ולבחון, במה וכיצד להחליף את הנהרס" – כך הוגה האנרכיסט (הטוב שבאנרכיסטים, כמובן, ולא זה, שנגרר, בעקבות האדונים הקרופוטקינים ושות', אחרי הבורגנות); ומשום כך מגיע האנרכיסט לידי טקטיקה של ייאוש, ולא של עבודה מהפכנית לביצוע משימות קונקרטיות, עבודה אמיצה ללא רתע, שמביאה עם זה בחשבון את התנאים המעשיים של תנועת ההמונים.

מרכס מלמדנו להימנע משתי השגיאות גם יחד, הוא מלמדנו אומץ-לב לבלי גבול בהריסת כל מכונת-המדינה הישנה, ובו בזמן הוא מלמדנו להעמיד את השאלה באופן קונקרטי: הנה כך וכך הצליחה הקומונה תוך שבועות אחדים להתחיל לבנות מכונה מדינית חדשה, פרולטרית, כשהיא מגשימה בדרך זו את האמצעים האמורים לעיל להגדלת הדמוקרטיזם ולעקירת הבירוקרטיזם. נלמד-נא אומץ-לב מהפכני אצל הקומונרים, נראה בתקנותיהם המעשיות את התוויית הקו לפעולות מעשיות-חיוניות, האפשריות מיד, ואז, בלכתנו בדרך כזאת, נגיע לידי הריסתו המלאה של הבירוקרטיזם.

אפשרותה של הריסה כזאת מובטחת על-ידי כך שהסוציאליזם יקצר את יום העבודה, ירים את ההמונים לחיים חדשים ויעמיד את רוב האוכלוסים בתנאים המרשים לכל, בלי יוצא מן הכלל, למלא "פונקציות מדיניות", וזה מביא לידי גוויעה גמורה של כל מדינה בכלל.

… "התפקיד של שביתת-המונים – ממשיך קאוטסקי – לעולם אינו יכול להיות מכוון להרוס את השלטון המדיני, אלא רק להביא את הממשלה לידי וותרנות בשאלה מסוימת או להחליף ממשלה העוינת לפרולטריון בממשלה הבאה לקראתו (entgegenkommende)… אבל לעולם ובשום תנאים אין זה" (כלומר, ניצחון הפרולטריון על ממשלה עוינת) "יכול להביא לידי הריסת השלטון המדיני, אלא רק לידי תזוזה (Verschiebung) של יחסי הכוחות בתוך השלטון המדיני פנימה… ומטרת מאבקנו הפוליטי מוסיפה עם זה להיות, כמו עד כה, כיבוש שלטון-המדינה על-ידי השגת רוב בפרלמנט והפיכת הפרלמנט לאדונה של הממשלה" (עמ' 726, 727 , 732).

זהו כבר אופורטוניזם מפורש ונקלה ביותר, התכחשות מעשית למהפכה תוך כדי הודאה בה להלכה. מחשבתו של קאוטסקי אינה מפליגה אל מעבר ל"ממשלה הבאה לקראת הפרולטריון" – וזהו צעד לאחור אל הקרתנות בהשוואה לשנת 1847, שאז הכריז "המניפסט הקומוניסטי" על "ארגון הפרולטריון בתורת מעמד שליט".

קאוטסקי יצטרך להגשים את "האחדות" האהובה עליו עם השיידמנים, הפלכנובים והוונדרוולדים, שכולם מסכימים להיאבק למען הממשלה "הבאה לקראת הפרולטריון"!

ואנחנו נלך לקראת קרע בינינו ובין בוגדי-הסוציאליזם האלה וניאבק להריסת כל המכונה המדינית הישנה, כדי שהפרולטריון החמוש עצמו יהיה לממשלה. והרי אלה שני "ניגונים" שונים בתכלית.

קאוטסקי יישב מעתה בחברתם הנעימה של הלגינים והדוידים, הפלכנובים, הפוטרסובים, הצרטלים והצ'רנובים המסכימים לגמרי להיאבק למען "תזוזת יחסי הכוח בתוך השלטון המדיני", למען "השגת רוב בפרלמנט ולמען שלטונו המלא של הפרלמנט על הממשלה", – מטרה נעלה ביותר, שכולה מתקבלת על לב האופורטוניסטים, כולה נשארת בתוך המסגרת של רפובליקה פרלמנטרית בורגנית.

ואנחנו נלך לקרע בינינו ובין האופורטוניסטים; וכל הפרולטריון בעל-ההכרה יהיה אתנו במאבק לא למען "תזוזת יחסי הכוח", אלא למען מיגור הבורגנות, למען הריסת הפרלמנטריזם הבורגני, למען רפובליקה דמוקרטית מטיפוסה של הקומונה או רפובליקה של מועצות צירי הפועלים והחיילים, למען דיקטטורה מהפכנית של הפרולטריון.

* *

*

מימין לקאוטסקי בסוציאליזם הבין-לאומי עומדים זרמים כמו "הירחון הסוציאליסטי" בגרמניה (לגין, דויד, קולב [Kolb] והרבה אחרים, ובכלל זה גם הסקנדינבים סטאונינג [Stauning] וברנטינג [Branting]), הז'ורסיסטים וכן וונדרוולדה בצרפת ובלגיה, טורטי [Turati], טרווס [Treves] ונציגים אחרים של האגף הימני במפלגה האיטלקית, הפביאנים ו"הבלתי-תלויים" ("מפלגת-הפועלים הבלתי תלויה", שלמעשה הייתה תלויה תמיד בליברלים) באנגליה וכד'. כל האדונים האלה, הממלאים תפקיד עצום, לעתים קרובות מאוד תפקיד מכריע בעבודה הפרלמנטרית ובפובליציסטיקה המפלגתית, שוללים במפורש את הדיקטטורה של הפרולטריון, ומגשימים אופורטוניזם גלוי. האדונים האלה רואים את "הדיקטטורה" של הפרולטריון כ"מנוגדת" לדמוקרטיה!! בעצם, אינם נבדלים כל הבדל ממשי מן הדמוקרטים הזעיר-בורגניים.

בשים אל לב את העובדה הזאת, רשאים אנו להסיק את המסקנה, שהאינטרנציונל השני ברוב המכריע של נציגיו הרשמיים נידרדר לגמרי אל האופורטוניזם. ניסיון הקומונה לא רק נשכח, אלא גם סולף. לא זו בלבד, שלא נטעו בלב המוני הפועלים את ההכרה, כי הנה הולך ומתקרב הזמן, שהם יצטרכו לקום ולשבור את המכונה המדינית הישנה ולהחליפה בחדשה, ולהפוך באופן כזה את שליטתם הפוליטית לבסיס לשם שינוי-מבנה סוציאליסטי של החברה, – אלא גם נטעו בלבות ההמונים את ההפך מזה, ו"כיבוש השלטון" תואר כך שנשארו אלפי פרצות-מפלט לאופורטוניזם.

סילופה והשתקתה של שאלת יחס המהפכה הפרולטרית אל המדינה, לא יכלו שלא למלא תפקיד עצום בתקופה זו, בשעה שהמדינות, המצוידות במנגנון צבאי מוגבר מחמת התחרות האימפריאליסטית, נהפכו למפלצות-מלחמה, המשמידות מיליוני בני אדם לשם הכרעה בריב: מי ישלוט בעולם אנגליה או גרמניה, קפיטל פיננסי זה או אחר.

___________

בכתב-היד בא אחרי זה:

"פרק VII

ניסיון המהפכות הרוסיות של שנות 1905 ו- 1917

הנושא, עליו מצביעה כותרת הפרק זה, הנו גדול ונרחב כל-כך, שאפשר וצריך לכתוב עליו כרכים שלמים. בחוברת זו נצטרך להצטמצם, כמובן, רק בלקחים העיקריים ביותר של הניסיון, הנוגעים במישרין לתפקידי הפרולטריון והמהפכה ביחס לשלטון המדיני".

(כאן נפסק כתב-היד.) עורכי המהדורה הרוסית.

___________

סוף-דבר למהדורה הראשונה

החוברת הנוכחית נכתבה באוגוסט וספטמבר שנת 1917. כבר ערכתי אז את התוכנית לפרק הבא, השביעי: "ניסיון המהפכות הרוסיות של שנות 1905 ו- 1917". אבל חוץ מהכותרת לא הספקתי לכתוב מתוך פרק זה אף שורה אחת: "הפריע" המשבר הפוליטי, ערב מהפכת אוקטובר של שנת 1917. ל"הפרעה" כזו יש רק לשמוח. אבל את החלק השני של החוברת (המוקדש ל"ניסיון המהפכות הרוסיות של שנות 1905 ו- 1917"), סבורני, יהיה מן ההכרח לדחות לזמן רב; את "ניסיון המהפכה" נעים ומועיל יותר לעשות בפועל ממש, מאשר לכתוב עליו.

המחבר

פטרוגרד.

30 בנובמבר שנת 1917.


* באופו נומינלי עולה סכום זה ל- 2400 רובל, ולפי השער של עכשיו כ- 6000 רובל. חטא לא-יכופר חוטאים אותם הבולשביקים, המציעים, למשל, בעיריות משכורת של 9000 רובל, ואינם קובעים בשביל כל המדינה משכורת-מכסימום של 6000 רובל – סכום מספיק

* "על נושאים בינלאומיים מתוך "המדינה העממית" "

* משעה שהמדינה מגיעה בפונקציות העיקריות שלה למעשי חישוב ופיקוח כאלה מצד הפועלים עצמם, מאותה שעה היא פוסקת להיות "מדינה פוליטית", – "האופי הפוליטי יינטל מהפונקציות החברתיות והן תיהפכנה לפונקציות אדמיניסטרטיביות פשוטות" (עיין לעיל פרק IV סעיף 2. – הפולמוס של אנגלס עם האנרכיסטים).


[ט1]

מודעות פרסומת
קטגוריות: מרקסיזם לניניזם - האידיאולוגיה והפרקטיקה המהפכנית | השארת תגובה

ניווט ברשומות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International

%d בלוגרים אהבו את זה: