פרסטרויקה – התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם

פרסטרויקה – התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם–פרק ראשון

Perestroika

The Complete Collapse of Revisionism

CHAPTER I : March/April 1990

 פרסטרויקה – התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם

הרפאל בראר

Harpal Brar

 

פרק ראשון

(אחרי מבוא והקדמה)

פורסם בביטאון לאלקאר ב- מרץ/אפריל 1990:

לאלקאר – http://www.lalkar.org/

ארגון מחדש (פרסטרויקה) – פרישה סופית מהלניניזם

פרסטרויקה – פרישה סופית מלניניזם

 ההגדרה של ארגון מחדש (פרסטרויקה)

 למה "ארגון מחדש"?

סוציאליזם והעולם

 עולם אינטגראלי ושל תלות הדדית

 טבעו של אימפריאליזם

 שינוי של סתירות

 שאלה של מיליטריזציה

 אימפריאליזם והעולם השלישי

 סיכום

 

פרסטרויקה – פרישה סופית מלניניזם

 

במרץ 1985, אחרי מותו של צ’רננקו, בדיוק לפני חמש שנים, מונה מיכאיל גורבצ’וב למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי [מקב”מ – הרי שבישראל מכנים גם את האיחוד הסובייטי בשם של ברה”מ]. עבר כבר מספיק זמן בכדי שנוכל להביע עמדה על המנהיגות שלו ב-מקב”מ וגם, הרבה יותר חשוב, על הביצועים שלו בתחום מדיניות החוץ והפנים. לכן אנחנו מכריזים ממש בהתחלה שהחמש השנים הללו היו תקופה של אסון גמור עבור מטרות הסוציאליזם, לא במזרח-אירופה בלבד, אלא גם בברה”מ עצמה, בה תוהו ובואו כלכלי, קלחת לאומנית, התנוונות פוליטית ומוסרית, מעמידים איומים רציניים יותר ויותר על שלמות ואפילו על קיום של ברה”מ. למרות שהתחקות אחרי שורשי הריקבון הזה מוביל עד לוועידה ה-20 של מקב”מ בשנת 1956, כאשר תחת מנהיגות חרושצ’וב, המפלגה אימצה סידרה של עמדות שגויות, הצורה החריפה הנוכחית של הריקבון בברה”מ ובמזרח אירופה נובעת ישירות מהמדיניות שפורסמה בשם תאומי של גלסנוסט ו-פרסטרויקה, שאומצו בהתאם בישיבות של מליאת הועד המרכזי של מקב”מ בינואר וביוני 1987 – נקיטות מדיניות אשר, לא בהפתעה, מובילות לתוצאות רעות … יותר מזה, הרות אסון. שאר המאמר הזה מוקדש לאמת את המחלוקת הזאת. אי-אפשר לנהוג בצדק אובייקטיבי כלפי נושא כזה במסגרת של מאמר-עיתון בודד. למרבה הצער, ללא ספק נצטרך לחזור לנושא הזה. לכן המאמר הנוכחי מיועד לשמש כהשתתפות ראשונית שלנו לדיון שמתקיים כעת במפלגות, ארגונים וחוגים של מעמד הפועלים מסביב לעולם.

המסמכים, שבראש וראשונה מהווים נושא התייחסות וביקורת בסדרת המאמרים אשר לפנינו, הם:

1. פרסטרויקה (באנגלית), מאת מיכאיל גורבצ’וב (הוצאה לאור של Collins, להלן פרסטרויקה),

http://archive.org/stream/perestroikanewth00gorbrich#page/94/mode/2up

2. דו”ח (באנגלית) של גורבצ’וב לאירוע של 70 שנה למהפכת אוקטובר הגדולה (להלן דו”ח 1987),

[במקום הזה היה קישור מוטעה. החלפתי את הקישור המוטעה עם קישור נכון:]

 

http://www.workers.org/marcy/perestroika/4.html

 

3. דו”ח (באנגלית) של גורבצ’וב לוועידה ה-19 של כל האיחוד מטעמה של מקב”מ  ביוני 1988 (להלן דו”ח 1988),

4. האתגר: כלכלה של פרסטרויקה (באנגלית – The Challenge: Economics of Perestroika), מאת אבל אגנבג’אן (Abel Gyozevich Aganbegyan – הוצאה לאור של Hutchinson, להלן האתגר). האקדמאי אגנבג’אן , דרך אגב, מתואר בספרות סובייטית כ-“איש במוקד של פרסטרויקה”.

 

ההגדרה של ארגון מחדש (פרסטרויקה)

 

גורצב’וב מגדיר פרסטרויקה, לא כסתם ארגון מחדש, אלא כ-“מהפכה מלמעלה”. הוא אומר “הכוונה היא לשינויים מהפכניים ממשיים ועמוקים מוגשמים ביוזמת הסמכויות עצמן, אבל נצרכים על-ידי שינויים אובייקטיביים בנסיבה ובהלכי רוח חברתיים.” (פרסטרויקה עמוד 55).

גורבצ’וב מבטיח לנו שוב ושוב שהוא לא מסכים עם ההשקפה של כמה אנשים כי “הסוציאליזם נמצא במשבר עמוק והביא את החברה שלנו לאין מוצא; שהוא לא מסכים עם אלה שאומרים: “יש לנו רק יציאה אחת … : לאמץ שיטות קפיטליסטיות של ניהול כלכלי ושל דפוסים חברתיים, בכדי להיסחף בכיוון הקפיטליזם.” הוא מבקר את אלה ש-“שמרחיקים לכת עד לטעון כי המהפכה של אוקטובר 1917 הייתה טעות אשר ניתקה כמעט לגמרי את הארץ שלנו מהקדמה החברתית בעולם” (שם ע.36). “שום דבר לא יהיה יותר רחוק מן האמת ,” הוא אומר, מהפירוש שה-פרסטרויקההתבקשה מתוך מצב ההרסני של הכלכלה הסובייטית, ושהפירוש שלה הוא שחרור מהשליות הסוציאליזם ומהמשבר עבור האידאלים והמטרות שלו” (ע.11). הוא אומר בהמשך כי: “אנחנו לא הולכים לשנות את השלטון הסובייטי, כמובן, או לנטוש את עקרונות היסוד שלו, אבל אנחנו מכירים בצורך לשינויים שיחזקו את הסוציאליזם ויהפכו אותו ליותר דינמי ובעל משמעות פוליטית יותר.” (ע.54).

רחוקה מלהיות הפחתה מהסוציאליזם, גורבצ’וב נועז מספיק בכדי לאפיין את המדיניות של פרסטרויקה במונחים הבאים:

“ … בעוז-רוח בולשביקי ובדחף אנושי חברתי שבו, המסלול הנוכחי הוא תולדה ממשיכה של ההשלמות הגדולות שהמפלגה הלניניסטית התחילה בימי אוקטובר 1917. ולא רק סתם המשך, אלה התארכות והתפתחות של הרעיונות המרכזיות של המהפכה. עלינו להקנות דינמיות חדשה לדחף ההיסטורי של מהפכת אוקטובר ולקדם הלאה כל מה שהדחף הזה התחיל בחברה שלנו.” (ע.50).

ובכדי לממש קידום כזה, ה-פרסטרויקה חייבת להתלוות על-ידי גלסנוסט (מילולית – פתיחות), דהיינו, על-ידי תהליך מתואר כ-“דמוקרטיזציה מושלמת” בכל רמות החברה כי ללא דמוקרטיזציה, נטען, היא תכשל, כפי שנכשלו רפורמות קודמות שלא לוו על-ידי גלסנוסט. ניראה בקרוב את התוצאות המעשיות של יישומים במדיניות התאומים האלה – תוצאות שחושפות את הטענות הרמות שנעשו על-ידי גורבצ’וב בשמן.

 

 

למה פרסטרויקה?

 

לפני שננתח את ההיבטים השונים של המדיניות החדשה הזאת, זה לגיטימי לשאול השאלה: למה פרסטרויקה? גורבצ’וב אומר לנו שהמקור של פרסטרויקה ניתן לייחס ישירות לסטגנציה [קיפאון] של הכלכלה הסובייטית משנות ה-70 המאוחרות והלאה. הנה איך הוא מנסח את זאת:

במצב מסוים – זה נהייה ברור במיוחד במחצית השנייה של שנות השבעים – התרחש משהו שלא ניתן להסבירו במבט ראשון. הארץ התחילה לאבד תנופה. המעידות הכלכליות הפכו יותר תכופות יותר. הקשיים התחילו להצטבר ולהחריף, והבעיות ללא פתרון להתרבות. יסודות שאנחנו מכנים סטגנציה ותופעות אחרות זרות לסוציאליזם החלו להופיע בחיי החברה. נוצר סוג של “מנגנון בלימה” שהשפיע על התפתחות החברה והכלכלה. וכל זה התרחש בזמן שמהפכה מדעית וטכנולוגית העלתה סיכויים חדשים לקדמה חברתית וכלכלית.

תוך כדי ניתוח של המצב, קודם גילינו לראשונה האטה בצמיחה כלכלית. משך חמש עשרה שנים האחרונות שיעור הצמיחה של ההכנסה הלאומית ירד יותר ממחציתו, ועד להתחלת שנות השמונים, נפל לרמה קרובה לסטגנציה כלכלית. ארץ, שפעם הדביקה במהירות את האומות המפותחות ביותר בעולם, התחילה לאבד עמדה אחת אחרי השנייה.” (עע.18-19). [בפרק השני, כאשר חוזר על הציטוט הזה, החבר בראר מדגיש את המשפט האחרון- אנג’לו].

ויותר הלאה: “הטילים שלנו מסוגלים למצוא את שביט היילי ולטוס לוונוס בדיוק מדהים, אבל לצד הניצחונות המדעיות והטכנולוגיות האלה יש חוסר ברור ביעילות בשימוש של הישגים מדעיים עבור צרכים כלכליים … “

במקביל לסטגנציה כלכלית, אומר גורבצ’וב, הייתה “שחיקה הדרגתית בערכים אידיאולוגיים ומוסריים של העם שלנו … “ והרפיה בהדרכת המפלגה: “ערכים דגולים ילידים של מהפכת אוקטובר ושל המאבק האמיץ למען הסוציאליזם נרמסו מתחת לרגליים;“ לא זו בלבד שהעם הסובייטי איבד עניין בעניינים חברתיים, אבל “לעבודה אין יותר את המעמד המכובד שלה,” וגם “אנשים, הצעירים במיוחד, נהיו למען רווח בכל מחיר.” ככה שרעיונות של פרסטרויקה הונעו לא רק על-ידי התחשבויות כלכליות, אלא גם “על-ידי מצפון מוטרד, על-ידי מחויבות ללא חת למען אידיאלים שירשנו מהמהפכה … “ עד כדי כך מפיו של גורבצ’וב.

אם ניקח בחשבון כל ההתבטאויות החשובות של גורבצ’וב, כפי שהן כלולות בשלושת המסמכים הכי סמכותיים, שהתייחסנו אליהם בהתחלת המאמר הזה, אנחנו יכולים להגיד שהתזות שלו על פרסטרויקה אפשר לחלק אותן לתת-קטגוריות הבאות:

1. הערכה מחדש של ההיסטוריה הסובייטית – לשון עוקפת או מנומסת (או יופמיזם, כלומר, לשון נקייה) למען מתקפות בלתי מצדקות ולא מדעיות נגד יוסף סטלין וניסיון, אף כי לא משכנע, לשלול את הפרק המפואר ההוא בהיסטוריה של פרולטריון העולם, בו ברה”מ, תחת הדגל של המרקסיזם-לניניזם וההנהגה של מקב”מ, עם סטלין בראשה, ביצעה גבורות ללא דומות בביצוען בבניית הסוציאליזם.

2. גלסנוסט (פתיחות) – “דמוקרטיזציה של החברה הסובייטית.

3. ארגון מחדש של הכלכלה הסובייטית.

4. סוציאליזם והעולם.

אנחנו מעדיפים לדון בהיבטים אלה של פרסטרויקה בסדר הפוך. המאמר הזה תחום ל-4 שלמעלה. מאמרים נוספים יבואו בעקבותיו לדון בהיבטים אחרים.

 

 

סוציאליזם והעולם

 

חצי מהספר של גורבצ’וב מוקדש לנושא הזה. הדו”ח שלו במאורע של 70 שנה למהפכת אוקטובר הדגולה כולל חלק העוסק במצב הבינלאומי – “מהפכת אוקטובר והעולם של היום” – בו גורבצ’וב שם ניתוח של העולם העכשווי ומגיע עם איזה ניסוחים תיאורטיים פנטסטיים (במובן – לא יאומן) – ניסוחים אשר, בלשון המעטה, במחלוקת עם המציאות, בפער אפילו עם הניתוח של המצב בעולם שאושר על-ידי מקב”מ בוועידת המפלגה ה-27 שלה, והניסוחים האלה הם פרישה ברורה מהמדע של מרקסיזם-לניניזם. דו”ח 1988 חוזר על אותם הניסוחים עצמם.

 

 עולם אינטגראלי ותלוי הדדית

 

התזה המרכזית של גורבצ’וב היא שהעולם בו אנו חיים הוא עולם תלוי הדדית ועולם אינטגרלי [אחיד ובלתי נפרד]. בהתעלמות מהסתירות הבסיסיות של התקופה שלנו (הסתירות בין הסוציאליזם והאימפריאליזם; בין האימפריאליזם לבין האומות המדוכאות ולבין עמי העולם בכלל; בין הפרולטריון לבין הבורגנות; ובין הארצות האימפריאליסטיות השונות לבין עצמן), גורבצ’וב אומר:

כפי שאתם יודעים המושג הזה מגיע מהרעיון שעם כל הסתירות העמוקות של העולם העכשווי, ועם כל ההבדלים השורשיים בקרב הארצות הכלולים בו, הוא הוא תלוי הדדית ואינטגרלי”. (דו”ח 1987).

{ המשפט המקורי נמצא בעמוד שיכול להשתנות מ-47 ל-48 בעתק בשפה רוסית שהורדתי באמצעות דפדפן ‘מוזילה פיירפוקס’ (לא ‘גוגל’) ושמרתי אצלי מהאתר הזה: http://www.gorby.ru/img.php?img=file&art_id=24592 – והציטוט ברוסית בהערה מספר [1]– אנג’לו.}

על איזה בסיס אפשר לאפיין את העולם הזה כתלוי הדדית ואינטגרלי? הנה תשובת גורבצ’וב:

הסיבות לכך כוללות האינטרנציונליזציה [הבנאום] של הקשרים הכלכליים העולמיים, ההיקף הכולל למען מהפכה מדעית וטכנולוגית, התפקיד החיוני החדש המוצג על-ידי התקשורת ההמונית, מצב המשאבים של כדור הארץ, הסכנות הסביבתיות המשותפות וזעקת הבעיות החברתיות של העולם המתפתח שמשפיעות על כולנו. אבל הסיבה העיקרית היא בעיית הישרדותה של האנושות. הבעיה הזאת היא עכשיו עמנו בגלל שהפיתוח של הנשק הגרעיני והסכנות באפשרויות השימוש בו הטילו ספק בדיוק על הישרדות של המין האנושי.” (שם)

{גם אצלי, שם – והציטוט ברוסית ב-[2], וכך הלאה עם הציטוטים ברוסית בהמשך עד סוף הפרק. בפרק השני כבר לא יהיו ציטוטים ברוסית – הסיבה לכך היא שדבר צורך הרבה זמן – אנג’לו.}

אין שום חדש ב-“אינטרנציונליזציה של היחסים הכלכליים העולמיים"[3]. ה-אינטרנציונליזציה הזאת היא ישנה כפי שישן הוא הקפיטליזם המודרני עצמו. מהימים המוקדמים שלו, הקפיטליזם ביקש שום דבר פחות משוק עולמי. גורם זה היה בבסיס של התגליות הגאוגרפיות מהמאה ה-15 והלאה, שלא לדבר על סחר עבדים, קולוניזציה של העולם החדש ולאחר מכן של אסיה ואפריקה. אם מדברים כל התופעה הזאת במונחים של תלות הדדית, אז אפשר כמו כן להמשיך לדבר בדיוק באותה הלגיטימיות על תלות הדדית בין השודד לבין זה שנשדד ממנו. שהאימפריאליסטים, והאידיאולוגים שלהם, ידברו במונחים אלה בניסיון להסתיר את הניצול של העמים המדוכאים מצדם – זה ניתן להבין. אבל מצדו  של קומוניסט – זאת היא פרישה בלתי מותרת מעקרונות המרקסיזם-לניניזם.

בנוגע להכרזות-תרועה “מהפכה מדעית וטכנולוגית,” שוב, אין שום דבר חדש גם בזה. הקפיטליסט רודף ללא-קץ אחרי החליצה של כמות היותר ויותר גדולה של ערך עודף, תוך שהוא מבטא את עצמו דרך חוק התחרות, דואג לכך שהתקדמות הטכנית תמשיך להתרחש בהתמדה. אבל לאף אחד שקורה לעצמו קומוניסט מותר להרשות לעצמו להיות כל כך מסונוור על-ידי מהפכה טכנולוגית ששוכח כי” … במסגרת השיטה הקפיטליסטית, כל השיטות לעליית התפוקה החברתית של העבודה מיושמות על חשבונו של העובד הפרטני; כל האמצעים לפיתוח הייצור משתנים לאמצעי שליטה על היצרנים [הישירים – הפועלים] ולאמצעים לניצולם; הם קוטעים את העובד לחלקים של אדם, הם משפילים אותו לדרגת תוספתן למכונה, הורסים כל מה שנישאר מקסם עבודתו והופכים אותה לכלי נתעב … מכופפים אותו תחת עריצות הכי נתעבת מרוב שפלתה”[4].

יתר על כן, הארצות הקפיטליסטיות המפותחות דוחפות בחריצות אל תוך המערכת את המהפכה המדעית והטכנולוגית הזאת למען הגברת ניצול היתר של העמים ביבשות הרחבות של אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית, ועכשיו ביתר שאת גם של עמי מזרח אירופה, למשל, פולין, הונגריה, וכו’.

אף לא מודאגים במיוחד האימפריאליסטים סביב “הסכנות הסביבתיות המשותפות וזעקת הבעיות החברתיות של העולם המתפתח". תודות לניצול היתר האימפריאליסטי, העמים של “העולם המתפתח" הזה טובעים עמוק יותר ויותר אל תוך העוני והחובות, אשר בכדי לשלם אותן, הם מוסיפים להרוס יערות גשם, מצמיחים גידולים למען מזומנים במקום מזון הנחוץ להם לאוכל, מייבאים מזון בהוצאות גבוהות, וכתוצאה צוברים עוד חובות.

אבל מעל הכל, בדו”ח שלו, גורבצ’וב לוחץ על האצות הסוציאליסטיות באמצעות הטיעון המרכזי שלו:

אבל הסיבה העיקרית היא בעיית הישרדותה של האנושות.

והבעיה הזאת של הישרדות האנושות, הפחד הזה בנוגע להיעלמות האפשרית של המין האנושי כתוצאה של חילופי הגרעין, טוען גורבצ’וב, מאלץ אפילו את האימפריאליסטים להשלים עם העובדה שכולנו תלויים הדדית בתוך עולם אינטגרלי ושאנחנו חייבים לשתף פעולה אחד עם השני. והמרדף הלהוט הזה, בשביל לא להגיד מרדף שווא, אחרי עולם של שיתוף פעולה – בין האימפריאליזם לבין הסוציאליזם, בין המנצלים לבין המנוצלים, בין המדכאים לבין המדוכאים – כל הסתירות הממשיות של העולם העכשווי מטואטאות מתחת לשטיח.

נכון שיש חשש מהרס הדדי. אבל זה לא עצר את תכניות המלחמה האימפריאליסטיות. מה שמנע מתקפה גרעינית על-ידי האימפריאליזם עד עכשיו, זו הייתה היכולתו של האיחוד הסובייטי לפתוח בפעולת תגמול אפקטיבית, ולא איזה דאגה משותפת מצדם של מחרחרי מלחמה של ברית נאט”ו בכדי להציל את האנושות מהמכה של מלחמה גרעינית. בזמן, שגורבצ'וב עסוק להדגיש צדים "מעודדים" בחיפוי על הצדים הרעים של מדיניות החוץ של הארצות האימפריאליסטיות, ארה"ב מעסיקה את עצמה בתוכנית מלחמת הכוכבים, המיועדת לאפשר לארה"ב לפרוץ את גבולות של איזון כוחות בכדי להקנות לעצמה את היכולת של המכה הראשונה נגד ברה”מ. בזמן שגורבצ’וב מבטא את התענה כי “שיטה מקיפה חדשה של ביטחון בינלאומי בקונטקסט של פירוק נשק דרושה ואפשרית,” בזמן שהוא מגשש באפלה, מתוך אמונה מאשר מתוך תבונה, בכדי “לזהות את החוקים שמנהלים את האינטראקציה [פעילות הגומלין] של הכוחות אשר דרך יריבות, סתירות וניגודי-אינטרסים, יכולים ליצור את התוצאות הרצויות” [רצויות למי, אפשר לשאול], בזמן שגורבצ’וב ככה עושה, האימפריאליסטים ממשיכים את עסקיהם הרגילים של ערעור יסודות המוסר, המדיני, החברתי, הכלכלי והצבאי של הסוציאליזם עם יעילות באמת אמריקאית – או, שעלינו להגיד, יפאנית. בלי לירות כדור אחד, הם השיגו את ההתפרקות הווירטואלית של ברית ורשה כברית הגנתית מלוכדת למען שלום וקדמה חברתית, בשעה שמחרחרת-מלחמה התוקפנית של ברית נאט”ו נשארת שלמה כפי שהייתה.

 

 

 טבעו של אימפריאליזם 

 

על השאלה הבסיסית של טבע האימפריאליזם, גורבצ’וב שואל:

אבל בהתחשב בשלב הנוכחי של התפתחות העולם וברמה הנוכחית של התלות ההדדית והאינטגרציה שבו, האם זה אפשרי להשפיע על טבע זה ולבלום את הגילויים הכי מסוכנים שלו? במילים אחרות, האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שבעולם האינטגרלי, בו עדיפות ראשונית לערכים האנושיים האוניברסליים, החוקים הפועלים בו יגבילו את היקף של התוצאות ההרסניות המיוצרות על-ידי הפעולות של החוקים האגוצנטריים (האנוכיים) מהן נהנים רק המעמדות השליטים ושהן הבסיס לשיטה הקפיטליסטית?” (הדגשה שלנו – דו”ח 1987, ע.48).[5א]

הניסוח למעלה הוא לא יותר מאשר ביטול-עצמי, ג’יבריש סותר את עצמו. מחד גיסא נאמר לנו שעולמינו הוא עולם אינטגרלי עם חוקים משלו; מאידך גיסא נשאלת השאלה: האם החוקים של העולם האינטגרלי הזה יכולים לבלום את הפעילות של החוק הבסיסי של השיטה הקפיטליסטית? זהו סוג של קושיה שעליה נהוג לומר כי שוטה יכול לשאול אותה יותר מאשר עשרה נבונים יכולים להשיב לה . בקריאת ניסוח כזה מסתחררים; ממנה אי-אפשר להבין איזה אחד משלושתם חזק יותר – החוק של העולם האינטגרלי או החוק הבסיסי של השיטה הקפיטליסטית, או הערכים האנושיים האוניברסליים, להם, נאמר לנו, חשיבות עליונה.

מה שלא יהיה, גורבצ’וב עונה חיובית לשאלה לעיל של עצמו. והתשובה החיובית הזאת המעוגנת היטב במשאלת לב יותר מאשר באיזה ניתוח מוחשי של תנאים מוחשיים של העולם שלנו, אשר מאופיין על-ידי מרוץ חימוש קדחתני, דיכוי וניצול מפלצתיים של העולם השלישי, תוקפנות גלויה בפני כולם כחפי אומות ריבוניות קטנות (כמו ניקרגואה, גרנאדה ופנמה), והחרפתן של סתירות שונות. מספיק להפנות מבט שטחי בכדי להבחין שהעולם שלנו הוא בכלל לא אינטגרלי, אלא עולם מפולג בדיוק באמצע.

גורבצ’וב ממשיך, אחר כך, לשאול שאלות נוספות:

היכול הקפיטליזם להתפטר מהמיליטריזם ולתפקד ולהתפתח בלעדיו בתחומים כלכליים? … “[5ב]

ובהמשך:

כמה מציאותית היא התקווה שלנו שהערנות לאיום הנורא הזה, שהעולם מתמודד מולו, ואנחנו יודעים שהערנות הזאת חודרת גם אל תוך הדרגים המערביים הגבוהים [כלמור, האימפריאליסטיים], תהפוך חלק ממדיניות פרקטית? אחרי הכל, לא משנה כמה תקפים הם טיעוני ההיגיון הבריא, כמה מפותח היטב היא תחושת האחראיות, כמה חזק הוא הדחף לשימור עצמי, יש עדיין דברים שלא צריכים להמעיט בערכם ושנקבעים על-ידי אינטרסים כלכליים ,וכתוצאה מכך, על-ידי אינטרסים מבוססים מעמדית.[5ג]

לאור נחישות גורבצ’וב להתעלם מ-“אינטרסים כלכליים ,וכתוצאה מכך, על-ידי אינטרסים מבוססים מעמדית”, יוצאים מבולבלים מהצירוף של המשפט האחרון בתוך הפסקה המצוטטת למעלה – משפט, אשר, בכך שהוא משקף את המציאות סביבנו, ממוטט ביעילות כל דברי ההבל על עולם “אינטגרלי” “ותלוי הדדית” ביחד עם חוקיו של העולם הזה עצמו.

לבסוף, גורבצ’וב חוזר על אותה השאלה בצורה הכללית הבאה:

במילים אחרות, השאלה היא האם הקפיטליזם מסוגל להתאים את עצמו לתנאים של עולם חופשי מנשק גרעיני, לתנאים של סדר כלכלי חדש והוגן, לתנאים בהם הערכים המוסריים ותבונתיים של שתי שיטות [חברתיות-כלכליות – קפיטליסטיות וסוציאליסטיות – א.א.] בעולם יושבו ביושר.[5ד]

לנוכח הודאתו של גורבצ’וב עצמו שקיימים “דברים שלא צריכים להמעיט בערכם ושנקבעים על-ידי אינטרסים כלכליים ,וכתוצאה מכך, על-ידי אינטרסים מבוססים מעמדית”, למה הוא צריך לשאול שאלה כזאת, אם הוא לא מתכוון להגיע דווקא להסקה בלתי מבוססת של איזו שהן מסקנות הממעיטות בערכם של אותם אינטרסים כלכליים בדיוק מבוססים מעמדית שלהם הוא בעצמו מודע.

 

 

שינוי בסתירות

 

זמן רב לפני כן, גורבצ’וב מגלה לנו במונחים הבאים את הסוד שמאחורי עיבודן הלחוץ של שאלותיו:

התקופה שלאחריי מלחמת העולם השנייה העידה על שינוי לעומק בסתירות ששימשו להגדיר את המגמות העיקריות בכלכלה ובפוליטיקה בעולם. אני מתייחס, מעל הכול, למגמות שמובילות באופן בלתי נמנע למלחמות בין הקפיטליסטים לבין עצמם. [6א]

קודם כל, לאפיין את התקופה שלאחריי המלחמה כזמן של “שינוי לעומק בסתירות” זה חיקוי נלעג של האמת. זאת היא למעשה תקופה של קדמה דגולה בהיסטוריה האנושית דרך התעצמות ורזולוציה הגבוהות ביותר של סתירות – במיוחד של סתירות בין הסוציאליזם לבין האימפריאליזם מצד אחד, ובין האימפריאליזם לבין האומות והעמים המדוכאים מסביב העולם מן הצד השני. זאת הייתה תקופה שהעידה על התהוותן של דמוקרטיות עממיות באירופה המזרחית, על הניצחון של המהפכות הסינית, הקוריאנית, הקובנית והווייטנאמית, על הגשמת עצמאות של ארצות אסייתיות, אפריקאיות וקריביות בכמות של עשרות. כל ההתקדמויות האלה התחוללו על אף התנגדות נרעשת מצדו של האימפריאליזם – ולא דרך איזה שינוי לעומק של סתירות בעולם לכאורה אינטגרלי שלנו.

ואחר כך, גם לא נזקף איזה שינוי לעומק של סתירות לזכותה של התקופה הזאת על יסוד הטענה הסתמית שהארצות האימפריאליסטיות לא מצאו לנכון לפתוח במלחמה נגד זולתן. אנחנו יודעים מדוע לא פתחו במלחמה. גורבצ’וב עצמו מספק את התשובה [כאן, הרפאל בראר מוסיף חיוך מתעווז או מסתלבט עם רמז על שנינה הידועה בשם ‘ביצת הכומר’ (https://en.wikipedia.org/wiki/Curate%27s_egg), במובן כנוע או מחניף שכביכול ביצה מעופשת, כאשר בוחנים אותה בשלמותה, עשויה להיות טובה בחלקה], אשר, כמו ביצת הכומר, יהיה בלתי הוגן לא להכיר ביתרונות של חלק ממנה:

היום המצב שונה. זה שונה לא רק בתוצאות [במקור כתוב: זה לא רק] לקחי מהמלחמה שהייתה, אלא גם [בגודל] החשש להתיש את הכוחות הנערכים של הקפיטליזם לעומת הסוציאליזם, שכבר הפך למערכת עולמית עד כדי גורם מרכזי, בכך שהקפיטליזם לא הרשה לעצמו  הגזמת הסתירות ‘הפנימיות’ מלהגיע עד לתכונות קיצוניות [שלא מאפשרות “להנדס” מספיק  נתינים בהתגייסותם למערכות הקפיטליזם האימפריאליסטי – אנג’לו: עד כאן המאמץ מצדי להבלטת החלק הבלתי מקולקל כביכול של “ביצת” גורבצ’וב]. סתירות אלה התחילו להתפתח אל תוך מרוץ טכנולוגי בין מתחרים לבין עצמם והצטננו עם עזרת הניאו-קולוניאליזם. התחיל סוג חדש של חלוקה ‘שלווה’ של העולם על-פי חוקיות שלנין זיהה בכינוי של ‘בהתאם להון’, שהנתח הגדול הלך למי שהפך לחזק יותר ולעשיר ביותר ברגע נתון. כמה ארצות התחילו ‘להרגיע’ מתחים בכלכלה שלהן על-ידי ניתוב מחדש של משאבים אל תוך התשלובת התעשייתית הצבאית בתירוץ של ‘איום סובייטי’. גם השינויים המתחוללים בתשתית הטכנולוגית והארגונית של הכלכלה הקפיטליסטית סייעו לסילוק סתירות ולאיזון אינטרסים שונים.[6ב]

במשפט הפותח, גורבצ’וב העיר, את ההערה הנכונה, שהאימפריאליסטים לא הגיעו למכות בינם לבין עצמם בגלל פחד להתיש את כוחותיהם מול הסוציאליזם. זה רק מוכיח, הרחק מלהיות הוכחה לשינוי לעומק של סתירות בעולם לכאורה אינטגרלי שלנו, את ההכפפה של סוג אחד מהסתירות – זה הניטש בין האימפריאליסטים – לסוג אחר של סתירות – זה המתחולל בין האימפריאליזם לבין הסוציאליזם – ולניסיונות של הארצות האימפריאליסטיות לפתור את המשברים שלהם על חשבון הסוציאליזם. ולמרבה הצער, הניסיונות נראות מצליחות תודות לתיאוריה של העולם האינטגרלי עם חוקיות ושינוי בסתירות של עצמו.

החילוץ של רווחים כבירים “עם עזרת הניאו-קולוניאליזם” מוצג על-ידי גורבצ’וב כ-“סוג חדש של חלוקה ‘שלווה’ ” וגם כעוד הוכחה לשינוי לעומק של סתירות בעולם כל כך אינטגרלי ותלוי הדדית שלנו. בקושי יש צורך להוכיח שגם במקרה הזה התמונה המתוארת על-ידי גורבצ’וב צורמת בשרירות הצגה חולה כַּפיָנוּת שבה לעומת המציאות. על מנת להכתיב את היחסים הניאו-קולוניאליים האלה, על מנת להשיג את חלוקה ‘שלווה’ כזאת, האימפריאליזם פתח, וממשיך לפתוח, במלחמות נגד הארצות המתהוות. מלחמות ההתערבות ומלחמות אחים בהשראה אימפריאליסטית בארצות כמו אנגולה, מוזמביק, ניקרגואה, אל סלבדור ושורה של ארצות נוספות הן בכלל לא עדות של שינוי בסתירות ושל חלוקתו השלווה של העולם. באותה מידה, עמי העולם השלישי ממשיכים לנהל בהעזה גדלה את המלחמות המהפכניות שלהם נגד האימפריאליזם והבובות שלו בעוז גדל והולך. הם בכלל לא נכנעים בשקט לחלוקה ‘שלווה’ כזאת המיועדת לפתור את הסתירות הבין-אימפריאליסטיות על חשבונם. אם גורבצ’וב יבקר במקומות כמו סווטו, סן סלבדור, השטחים הכבושים של פלסטין, וכן הלאה, וידבר עם האנשים שם על חלוקה ‘שלווה’, זה לא קשה לתאר שהתשובות שיקבל תהיינה תמציתיות ופחות ממנומסות.

במידה שווה, זה גם מוטעה מצדו של גורבצ’וב להציג את התשלובת התעשייתית  הצבאית בארצות אימפריאליסטיות כסוכנות בלתי מזיקה למען הרגעת מתחים, במקום להציג אותה בתור מה שהיא באמת, דהיינו, התוצר הטבעי והבלתי נמנע של הקפיטליזם במונופוליסטי, חלק אינטגרלי של מהותו, וגם אמצעי מכוון נגד הסוציאליזם ונגד תנועות לשחרור לאומי מסביב לעולם.

כמובן שהחלוקה השלווה האימפריאליסטית והצטננות הסתירות בעזרת הניאו-קולוניאליזם יכלו לפגוש תיגר מצד הגוש הסוציאליסטי בסירובו לקבל כזאת חלוקה ‘שלווה’. אבל גורבצ’וב נותן לנו בדו”ח 1987 שלו הבטחה נרגשת שברה”מ מבינה כי “הקפיטליזם המפותח לא היה ולא יהיה מסוגל להסתדר בלי המשאבים של הארצות הללו.  זאת היא מציאות אובייקטיבית. הקריאות לניתק קשרים כלכליים מעוצבים באופן היסטורית בעולם הן מסוכנות ואינן מניבות כל פתרון.[7] 

הוא אפילו גלוי-לב ביתר כנות בספר שלו היכן שהוא אומר:

אני הסברתי בהזדמנויות רבות שאנחנו לא הולכים אחרי השגת מטרות עוינות לאינטרסים של המערב. אנו יודעים כמה חשובים הם המזרח התיכון, אסיה, אמריקה הלטינית, אזורים אחרים בעולם השלישי וגם דרום אפריקה עבור הכלכלה האמריקאית וכלכלת מערב אירופה, במיוחד כמקורות של חומרי הגלם. לנתק את הקשרים האלה זה הדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות, ואין לנו כל שאיפה לגרום קרעים באינטרסים כלכליים הדדיים מעוצבים באופן היסטורי.[8] (פרסטרויקה – ע. 173)

ככה, מתברר, שלא טבעו של האימפריאליזם זה מה שהשתנה, אלא זוהי גישת המנהיגות של ברה”מ שהשתנתה ללא היכר לקראת הצרכים של האימפריאליזם. במקום להתנגד לבזיזה ולשוד האימפריאליסטי, במקום להעניק כל סיוע אפשרי ללוחמים נגדו בעולם השלישי, כפי היה הנוהג המעשי עד הלום, ההנהגה הנוכחית של האיחוד הסובייטי מפגינה הבנה גמורה כזאת ביחסה כלפי הצרכים של האימפריאליזם לגזול את המשאבים מתוך הארצות הללו עד כדי נמנעות מלרצות בקריעתם של “אינטרסים כלכליים הדדיים מעוצבים באופן היסטורי”. אפשר לחשוב שמעכשיו והלאה אין לאתגר אף יחסים כלכליים “מעוצבים באופן היסטורי”, כולל אלה שבין הפרולטריון והבורגנות, תחתם השנייה מנצלת את הראשון. אפשר לחשוב שהייתה שגיאה “לגרום קרעים” ביחסים כלכליים “מעוצבים באופן היסטורי” בין הצאריזם לבין העם הרוסי ב-1917! התחשבות נוגעת ללב שכזאת ביחס לניצול הקפיטליסטי ולזה המכופל האימפריאליסטי למען טיפוחם באינטרסים זכאים לסובלנות שלהם, יותר מכך, למען להלל ולקדש את הניצול הקפיטליסטי ולזה המכופל האימפריאליסטי בשם העולם האינטגרלי והתלוי הדדית, בו חל שינוי לעומק בסתירות בגלל הפחד מפני הכחדת המין האנושי המוזעק על-ידי הנשק הגרעיני. אין פלא שכאלה אולטרה-ריאקציונרים ואנטי-קומוניסטים בקנאות, כמו רונלד רייגן (נשיא ארה”ב לשעבר) וראש ממשלה מרגרט תאצ’ר, הכריזו עם חיוך על הפנים: “אנחנו אוהבים את מר גורבצ’וב. אנחנו יכולים לעשות עסקים עמו.” כן, בטח!

 

 

שאלת המיליטריזציה

 

בדו”ח שלו לוועידה ה-27 של מקב”מ (המפלגה הקומוניסטית של ברה”מ) אלה הם המונחים באמצעותם גורבצ’וב תיאר את המיליטריזם בעידן האלקטרוניקה:

ההיבטים וההשלכות של המהפכה המדעית והטכנולוגית שונים בכל שיטה חברתיות-פוליטיות שונה. הקפיטליזם של של שנות ה-80, קפיטליזם העידן של מדעי אלקטרוניקה ותכנות, של מחשבים ורובוטים, משליך החוצה מהעבודה יותר ויותר מיליוני בני-אדם, כולל אנשים צעירים ומושכלים. עושר ועוצמה ממשיכים יותר ויותר להיות מרוכזים בידיים של מעטים. המיליטריזם פורח להפליא במרוץ החימוש, וגם חותר בהדרגתיות אל השגת שליטה על מנופים של עוצמה פוליטית. הוא מתחיל להפוך למפלצת המכוערת והמסוכנת ביותר של המאה ה-20. עקב המאמצים המושקעים בו, הרעיונות המדעיות והטכניקות הכי מתקדמים נהפכים לנשק להשמדה המונית.[9] 

זה בהחלט נכון, אבל זה היה בפברואר-מרץ של שנת 1986. בקושי שמונה עשר חודשים מאוחר יותר, בדו”ח 1987 שלו, גורבצ’וב נעמד [10] על שלילתה של השתרשות המיליטריזם במהות הקפיטליזם המונופוליסטי ושל היותו תוצאה בלתי נמנעת זה האחרון. ולביסוס השלילה הזאת הוא מציג את הדוגמאות של יפן, גרמניה המערבית ואיטליה וה-“נס כלכלי” שהם השיגו ללא מיליטריזציה בעקבות מלחמת העולם השנייה. הוא נאלץ להודות שאחרי שה-“נס” הזה “עבר, גם הם עברו שוב למיליטריזציה בחזרה”. מכל מקום, הוא מתעקש, זה לא נבע מתוך שורשים “בחוקיות המהותית המנהלת פעילויותיו של ההון המונופוליסטי בן-זמננו”, אלא “על-ידי גורמים זרים לו – ה-‘דוגמה מדבקת’ [заразительный пример] של התשלובת הצבאית והתעשייתית של ארה”ב, המלחמה הקרה, והרוח שבה, שיכולים של יוקרה, הצורך להחזיק בבעלות על “אגרוף ברזל” בשביל הצורך להיות מסוגל לדבר עם מתחרים בשפה נפוצה וההשתוקקות בגיבוי של פלישות כלכליות אל תוך ארצות העולם השלישי באמצעות פוליטיקה של כוח. מה שלא תהיה הסיבה הממשית, הייתה תקופה בה הכלכלה המודרנית הקפיטליסטית התפתחה במהירות בארצות שונות בהן ההוצאות הצבאיות היו מזעריות. הניסיון ההיסטורי הרלבנטי [הקשור] לכך הוא זמין.

במילים אחרות, התפתחות הקפיטליזם המונופוליסטי לא מובילה בהכרח למיליטריזציה. זה באמת מוזר להציע שגורמים, כמו המלחמה הקרה (שבזמני “שלום” היא ביטוי של שנאה שאין לפייסה), יריבות בין-אימפריאליסטית (“… הצורך להיות מסוגל לדבר עם מתחרים בשפה נפוצה”, אם תרצו), “וההשתוקקות בחיזוק של פלישות לארצות של עולם שלישי באמצעות פוליטיקה של כוח” (ואומנם הבריונות של האימפריאליזם שואפת להבטיח לעצמה את התמשכותה של הזרמת השלל מארצות אלה אל האימפריאליזם עצמו), הם זרים [מוזר להציע שכל אלה אמורים להיות “גורמים זרים”], הקרויות, מאורעות ולא תוצאה של התפתחות על-פי חוקיות נעוצה בהון המונופוליסטי בן-זמננו.

דרך אגב אפשר לשים לב כי, בעוד שהגורבצ’וב הקודם מדבר על חלוקה ‘שלווה’ של העולם, נאמר לנו עכשיו שאחרי הכול החלוקה ה-“שלווה” הזאת היא לא כל כך שלווה. למעשה, היא נתמכת (מחוזקת) על-ידי כוח צבאי מקשי (כוח צבאי מַסִיבִי – או “פוליטיקה של כוח”, בשביל מה שיש כבר בתוך כינוי?).

התזה שגורבצ’וב מגיש לנו עכשיו הולכת נגד כל ההדרכות של לנין על האימפריאליזם והיא לא עולה בכנה אחד עם המציאות המתפתחת בעולם שלנו.

 

 

 

האימפריאליזם והעולם השלישי

 

ל-דו”ח [עצמו] של 1987, על הבסיס של הניתוח החדש של גורבצ’וב, יש כמה דברים מעניינים להגיד על היחסים בין האימפריאליזם לבין ארצות העולם השלישי. הדו”ח אומר:

השיטות הניאו-קולוניאליסטיות של שימוש במשאבים של אחרים, העיסוק השרירותי של התאגידים הרב-לאומיים, השעבוד לחובות, חובות שמתקרבים לרמה של טריליון דולר ושבאופן ברור לא ניתן לפרוע, מוביל גם למבוי סתום …[11] 

ויותר הלאה: “מסחר לא צודק נשאר עובדה שתסתיים בפיצוץ, אם בכלל [או בסופו של דבר].[12] 

אז מה הוא הפתרון? זה נראה שיש למנוע את הפיצוץ למען תועלת שניהן, הן של האנושות והן של תקפות אותה החוקיות החובקת כל העולם האינטגרלי שלנו על כל שינוי סתירות לעומק שלו. וגם “ניראה שכמה מנהיגים מערביים מתחילים להבין שהתוצאה הזאת (כלומר, הפיצוץ) היא אפשרות ממשית[13], שצריכים למנוע. והוא ממשיך כך:

אחד מן השניים, או יהיה אסון או חיפוש משותף לסדר כלכלי חדש שלוקח בחשבון את האינטרס של כולם על בסיס שוויוני. אנחנו רואים את הדרך לייסודו של סדר כזה ביישום התפיסה של ‘פירוק-נשק למען התפתחות’[14] 

ובכן, המאמצים של גורבצ’וב מכוונים להדגים בפני האימפריאליסטים את קוצר ראייה של גישתם ולהמחיש להם שזהו לתועלתם הם לשנות את הסדר הבינלאומי הקיים בדרך כזאת, שהשינוי, בעוד שהוא מביא להתפתחות כלכלית בעולם השלישי, יסייע בו זמנית לכלכלה של עצמם. בקיצור, גורבצ’וב פונה לרגישות ולאינטרס האנוכי של האימפריאליזם. ההפצרה המתלהבת שלו נגמרת עם ה-קרשנדו [התלהטות עד לשיא] הזה: “אנחנו עומדים מול ברירה היסטורית מוכתבת על-ידי החוקים של עולם אינטגרלי המחובר הדדית במידה רבה.[15]

הפרחים הנופלים מתייבשים צמאים אהבה והנחל חסר הלב ממלמל הלאה – כך אומר פתגם סיני עתיק. פנייתו הלוהטת של גורבצ’וב, בשם “החוקים של עולם אינטגרלי המחובר הדדית במידה רבה”, תפגוש בוודאי התעלמות מצדם של האימפריאליזם ושל עמי העולם השלישי כאחד, כי איך יכולים המנצלים והמנוצלים, המדכאים והמדוכאים, השודדים והנשדדים, לשבת ביחד ולפתור בידידות את המחלוקות שביניהם. גורבצ’וב דורש את הבלתי אפשרי משני הצדדים. הוא מבקש מהמנצלים להפסיק להתנהג כמנצלים: הוא מבקש מרוב ההמונים הסופר-מנוצלים בעולם השלישי להפסיק להתנגד ולהפסיק להתנהג כמנוצלים. פניות כאלה מיועדות ליפול על אוזניים אטומות או נבוכות.

גורבצ’וב מבסס את חזונו בנוגע ליחסים כלכליים עתידיים בין האימפריאליזם לבין העולם השלישים על ההנחות היסוד הבאות:

1. שצורכי האימפריאליזם במשאבים של העולם השלישי באו על סיפוקם על-ידי חלוקה ‘שלווה’ באמצעות ניאו-קולוניאליזם;

2. שהאיחוד הסובייטי לא יעשה שום דבר בכדי לשבור את היחסים הכלכליים המפותחים באופן היסטורי האלה;

3. שהאימפריאליזם צריך להבין שההתפתחות של עצמו לא נזקקת לצמיחת המיליטריזם ומסתייעת  באי-הובלה לצמיחה כזאת;

4. שהשיטה הנוכחית של ניצול העולם השלישי עלולה להוביל למשבר חובות ולפיצוץ.

כתוצאה מכך, אם האימפריאליסטים יוותר על מרוץ החימוש ויקדש משאבים, דרך יישום ”התפיסה של ‘פירק הנשק למען התפתחות’”, אל ההתפתחות של ארצות העולם השלישי, אז הם יהיו במצב בו יפנו הצידה גם את המיליטריזציה וגם את הפיצוץ בעולם השלישי. וגורבצ’וב יגיש להם סיוע בהקשר זה, בזמן שיבטיח לא לעשות דבר שיקרע את הקשרים המבורכים המעוצבים באופן היסטורי בין האימפריאליזם לבין העולם השלישי. אם זהו מה שהולך להתרחש, כולם ייהנו – האימפריאליסטים, הארצות הסוציאליסטיות והעולם השלישי, וביחד עם העסקה, גם האנושות תינצל מההכחדה של שואה גרעינית. כולנו נהיה שייכים למשפחה-שמחה אנושית אחת.

האיחוד הסובייטי וארצות הברית הן אחראיים במיוחד על עתיד העולם”, אומר גורבצ’וב [באנגלית, עמוד 224] בספר פרסטרויקה שלו. {שתי דוגמאות בהערה [16]}. הם מסוגלים, טוען גורבצ’וב [ע.142], לתרום בצוותא את משאביהם וגם “יכולותיהם המדעיות והאינטלקטואליות על מנת לפתור את הבעיות הכי מגוונות לטובת האנושות.[17] 

בעמוד אחד לפני כן, בספר פרסטרויקה שלו, גורבצ’וב מכריז בלי להוסיף איזה שהיא הוכחה לכך כי “אמירת [רב אלוף קרל פון] קלאוזביץ כי המלחמה היא המשך של מדיניות באמצעים אחרים, שהייתה אמירה קלסית בזמנו, צמחה לאמירה מיושנת ללא תקנה[18]. זה לא היה רק קלאוזביץ שחתם על האמירה הזאת. לתכליתנו, זה חשוב עוד יותר שגם לנין חתם על האמירה הזאת – לא בגלל שלנין היה מחרחר מלחמות, אלא בגלל שכל עוד האימפריאליזם ישרוד, אי-אפשר להתפטר מהמלחמות. כמובן שהצורות והשיטות לפתוח במלחמה יכולות לעבור שינויים, חלקית כתוצאות של פיתוח הטכנולוגיה בתחום הנשק, אבל המלחמה עצמה ככזאת לא תוכל להפסיק להתרחש ללא חיסולו של האימפריאליזם. התיאוריה של גורבצ’וב, לפיה באימפריאליזם מסוגל לפתור בדרך שלווה את המשברים שלו וליישב את הסתירות בתוכו, תוך הימנעות ממיליטריזציה ומלחמות, מקרבת את גורבצ’וב עצמו לתיאורית האולטרה-אימפריאליזם של קאוטסקי מאשר לתזה על אימפריאליזם של לנין.

המלחמות המרובות עד אין-ספור שנפתחו על-ידי האימפריאליזם או בהשראתו מאז שמלחמת העולם השנייה הסתיימה – מלחמות בקוריאה, ווייטנאם, לאוס, קמבודיה; העימותים במוזמביק ובאנגולה; המאבקים של עמי נמיביה ופלסטין; המאבקים המהפכניים למען שחרור לאומי של ארצות אמריקה הלטינית; מלחמת הקונטרה בהשראת ארה”ב נגד ניקרגואה; ההפיכה הצבאית הרצחנית בצ’ילה שהפילה את ממשלת איינדה; התוקפנות האמריקאית נגד גרנדה ופנמה הקטנות; המאבק של עמי דרום אפריקה נגד משטר האפרטהייד השנוא – כל אלה ועוד הרבה סכסוכים ומלחמות נוספים שגרמו למתים ונכים במיליארדים, מפריכים את הסיפורים הטיפשיים סביב איזה עולם אינטגרלי אשר לנו, עם איזה שינוי לעומק בסתירות אשר בו בנוסף לחוקים הייחודיים לו.

התזה של גורבצ’וב שותקת על שאלת המאבק המעמדי בתוך הארצות האימפריאליסטיות: מן הסתם  גורבצ’וב מקצה למאבק הזה תפקיד בתנועת שלום למען פירוז ולמען עולם ללא נשק גרעיני. הסתירות בין מעמד הפועלים לבין הבורגנות האימפריאליסטית, בעיות האבטלה, המשברים של האימפריאליזם, שלא לדבר על המאבק למען הסוציאליזם, פשוט מועברים הלאה עם שקט מחריש.

יש גם התעלמות מתפקידיהם של ההמונים בארצות העולם השלישי לשם הוצאה אל הפועל של מהפכות דמוקרטיות עממיות. מנגד להתעלמות הזאת יש הדגשת יתר לתפקידיהם של הממשלות הריאקציוניות בהרבה מבין הארצות האלה.

כל זה מועלה, לא על-ידי ניתוח ממשי של המציאות, אלא באמצעות החוקים הנודעים על העולם האינטגרלי לדורשים, למפרע, את השינוי בסתירות. [הדגשה במקור – א.א.].

 

 

 

סיכום

 

התזות של עולם אינטגרלי ושל תלות הדדית של גורבצ’וב – תזות העולם הזה של סתירות שהשתנו – בו המנצלים והמנוצלים מתמסרים למען מניעת שברים ביחסים כלכליים מעוצבים באופן היסטורי, התזות הללו הן פרישה גמורה מהתזה, שעד עכשיו התקבלה על-ידי התנועה הקומוניסטית העולמית, על חידוד הסתירות, על התנגדות גוברת של עמי העולם השלישי לעומת הבזיזה האימפריאליסטית, על ניצול ודיכוי, על צמיחה של כוחות התנועות לשחרור לאומי, על התעצמות המשבר הכללי של האימפריאליזם, ועל הניצחון הבלתי נמנע של הסוציאליזם וקומוניזם מסביב לעולם כולו. התזות הללו מייצגות ניתוק מושלם מההדרכות של הלניניזם ויכולות לשמש רק כאמצעי למען סירוס ופירוק, הן של מעמד הפועלים המהפכני והן של תנועות לשחרור לאומי. בגלל כך, תזת גורבצ’וב חייבת להידחות על-ידי כל עובד בעל מודעות מעמדית.

 

 

 

 

הערות:

 

[1]  

Исходной точкой её, как известно, является следующая идея: несмотря на глубокую противоречивость современного мира и коренные различия государств, его составляющих, он взаимосвязан, взаимозависим и представляет собой определенную целостность”]

[2] 

Это обусловлено интернационализацией мирохозяйственных связей, всеохватывающим характером научно-технической революции, принципиально новой ролью средств информации и коммуникации, состоянием ресурсов планеты, общей экологической опасностью, кричащими социальными проблемами развивающегося мира, которые затрагивают всех. Но главное — возникновением проблемы выживания человеческого рода, ибо появление и угроза применения ядерного оружия поставили под вопрос само его существование”  – 

 

 [3]  או גלובליזציה של הקשרים הכלכליים – אנג’לו.

[4] מרקס, הקפיטל – כרך ראשון : חלק רביעי [כדאי לקרוא את כל החלק הזה לפחות]

https://www.marxists.org/archive/marx/works/1867-c1/ch25.htm 

  [5א] ושוב, מסמך אינטרנט של דו”ח 1987 של גורבצ’וב נמצא בקישור הבא:

http://www.gorby.ru/archival/expocenter/vneshpolitika/show_29324/

והציטוט ברוסית כתוב כאן למטה (שמור אצלי בעמודים 51-52 של מסמך “Пролетарии всех стран או REPORT1987 באנגלית או דו”ח 1987 בעברית” בתיקיה My Documents/angelo/אימפריאליזם-בראר/פרסטרויקה/russo):

Но возможно ли в нынешней фазе мирового развития, на новом уровне взаимозависимости и целостности мира такое воздействие на эту природу, которое блокировало бы наиболее опасные ее проявления? Иначе говоря, можно ли рассчитывать на то, что закономерности целостного мира, в котором общечеловеческие ценности являются главным приоритетом, смогут ограничить диапазон разрушительного действия эгоцентрических, узкоклассовых закономерностей капиталистической системы?

  [5ב]

В состоянии ли капитализм освободиться от милитаризма, может ли он экономически функционировать и развиваться без него?

[5ג]

Насколько реалистична надежда на то, что понимание катастрофической опасности, в которой находится мир,— а оно, мы знаем, проникает даже в верхние эшелоны правящей элиты западного мира — перейдет в практическую политику? Ведь как ни сильны аргументы разума, как ни развито чувство ответственности, как бы ни был велик инстинкт самосохранения, есть вещи, которые никак нельзя недооценивать и которые определяются экономическим, а, следовательно, и классовым интересом

[5ד]

есть вещи, которые никак нельзя недооценивать и которые определяются экономическим, а, следовательно, и классовым интересом

[6א] הציטוט ברוסית כתוב כאן למטה (והוא המשך של הציטוט הקודם וגם שמור אצלי שם –  כבר הגענו לעמודים 52-53):

Послевоенный период дал свидетельства глубокой модификации противоречий, которые определяли главные процессы мировой экономики и политики. Я имею в виду, прежде всего, такое их развитие, которое в прошлом неумолимо приводило к войне, к мировым войнам между самими капиталистическими государствами.

 

 [6ב] 

 Теперь ситуация иная. Не только уроки прошлой войны, но и боязнь ослабить себя перед социализмом, ставшим мировой системой, не позволяли капитализму доводить свои внутренние противоречия до крайней черты. Они стали трансформироваться в технологическую гонку друг с другом, «разряжались»-с помощью неоколониализма. Происходил своего рода новый, «мирный» передел мира — по тому же правилу, которое выявил Ленин,— «по капиталу», то есть кто богаче, сильнее на данный момент, тому и больше доля. В ряде стран напряжение в экономике стали «снимать» путем перекачки средств в военно-промышленный комплекс под предлогом «советской угрозы». Улаживать противоречия, балансировать интересы помогали также и преобразования, происходившие в технологической и организационной основе капиталистического хозяйства.

[7]  הציטוט ברוסית כתוב כאן למטה (והוא שמור אצלי שם בעמוד 55):

развитой капитализм не смог и не сможет обойтись без ресурсов этих стран. Это — объективная реальность.

Ставка на разрушение исторически сложившихся мирохозяйственных связей опасна и выхода не даст.

[8]  הציטוט ברוסית כתוב כאן למטה (והוא שמור אצלי בקובץ של ספר “פרסטרויקה” ברוסית של גורבצ’וב בעמוד 123):

Мне не раз приходилось разъяснять, что мы не преследуем целей, враждебных интересам Запада. Мы знаем о том значении, которое имеют для США, для Западной Европы Ближний Восток, Азия, Латинская Америка, другие районы «третьего мира», да и ЮАР — с точки зрения хозяйственных интересов и получения сырья. Мы не за то, чтобы взорвать эти связи, не провоцируем нарушения исторически сложившихся хозяйственных связей.

אפשר למצוא את הציטוט באנגלית מתוך הספר “פרסטרויקה” של גורבצ’וב בקישור הארוך הבא (הקישור מראה את מלוא הציטוט בראש העמוד 235 של הספר “No easy row for a Russian hoe : ideology and pragmatism in Nigerian-Soviet relations : 1960-1991”):

https://books.google.co.il/books?id=qnfyZ7rHbtoC&pg=PA235&lpg=PA235&dq=%22we+do+not+pursue+goals+inimical+to+Western+interests%22&source=bl&ots=5BRQjaMQ2o&sig=-NxXVVHg9e0g7ybi-isJVS7RCm4&hl=iw&sa=X&ved=0ahUKEwjp-sbtj7vPAhVElB4KHfvABaYQ6AEIHjAB#v=onepage&q=%22we%20do%20not%20pursue%20goals%20inimical%20to%20Western%20interests%22&f=false

[9]  הציטוט ברוסית, מתוך הדו”ח של גורבצ’וב לוועידת המב”מ, הכתוב כאן למטה, אפשר למצוא בקישור הזה: http://www.lib.ru/MEMUARY/GORBACHEV/doklad_xxvi.txt

בתת פרק על מהפכה מדעית וטכנית של הפרק הראשון (בעולם המודרני: מגמות מרכזיות ומחלוקות) – עמוד 9 (אצלי)

В разных общественно-политических системах научно-техническая революция оборачивается разными её гранями и последствиями. Капитализм 80-х годов, капитализм века электроники и информатики, компьютеров и роботов выбрасывает на улицу новые миллионы людей, в том числе молодых и образованных. Богатство и власть ещё более концентрируются в руках немногих. Неимоверно разбухает на гонке вооружений милитаризм, стремящийся шаг за шагом овладеть и политическими рычагами власти. Он становится наиболее уродливым и опасным чудовищем XX века, его усилиями самая передовая научно-техническая мысль переплавляется в оружие массового уничтожения

 

[10]  כמעט מיד אחרי הציטוט שבהערה [2] ו-[3] ולפני המילים של הציטוט שבהערה [4] . ואלה הם המילים שמצאתי בדו”ח 1987 של גורבצ’וב בקישור האינטרנטי שציינתי למעלה:

Может ли капиталистическая экономика развиваться без милитаризации? Тут приходит на память «экономическое чудо» в Японии, Западной Германии, Италии.  Правда, когда «чудо» кончилось, они вновь обратились к милитаризму. Однако надо разобраться, насколько этот поворот был обусловлен сущностными законами функционирования современного монополистического капитала и какую роль сыграли привходящие моменты: «заразительный пример» военно-промышленного комплекса Соединенных Штатов, обстановка «холодной войны», престижные соображения, потребность иметь собственный «военный кулак», чтобы разговаривать с конкурентами на понятном в этой среде языке, а также желание подкрепить свое экономическое вторжение в «третий мир» силовой политикой. Как бы там ни было, период быстрого развития современной капиталистической экономики в ряде стран при минимальных военных расходах имел место. И опыт его остался в багаже истории.

[11]  המשפט בדיוק אחרי הציטוט בהערה [4] .

Но и пользование чужими ресурсами неоколониалистскими методами, произвол транснациональных корпораций, долговая кабала, триллионные, явно неоплатные долги заводят в тупик …

 

 

[12]  תשע שורות אחרי הציטוט הקודם:

Неэквивалентный обмен остается и ведет в конце концов к взрыву.

 

[13]  עדיין בעמוד 55 אצלי

 

Возможность такого исхода, кажется, начинают понимать лидеры Запада

 

 

[14]  מסוף עמוד 55 פלש ל-56

«Либо крах, либо совместный поиск нового экономического порядка, при котором учитывались бы интересы и тех, и других, и третьих — на равноправной основе. Путь к установлению такого порядка, как представляется сейчас, просматривается: это — реализация концепции «разоружение для развития».

 

[15] ארבע שורות וחצי יותר למטה

… Словом, и здесь — исторический выбор, диктуемый закономерностями во многом взаимосвязанного и целостного мира.

 

[16]

דוגמה אחת:

Сегодня, как никогда, и СССР, и США нуждаются в ответственной политике.

דוגמה שתיים:

руководителей СССР и США в столь ответственный период мир ждет большего, чем просто формальная фиксация

[17] 

СССР и США могли бы продумать крупные совместные программы, объединяя наши ресурсы, научный, интеллектуальный потенциал ради решения самых разнообразных задач на благо человечества.

[18] 

Бывшая для своего времени классической формула Клаузевица, что война есть продолжение политики, только другими средствами, — безнадежно устарела.

 

קטגוריות: פרסטרויקה - התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם | השארת תגובה

פרסטרויקה – התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם – מבוא

Perestroika

The Complete Collapse of Revisionism

קטגוריה: פרסטרויקה, השלמת התמוטטותו של הרביזיוניזם

הרפאל בראר

Harpal Brar

תוכן העניינים
מבוא
הקדמה למהדורה הספרדית [מתוקנת]>>
הקדמה למהדורה הספרדית [לא מתוקנת]>>
>> הרביזיוניזם והקץ של ברהמ_חלק ראשון
>> הרביזיוניזם והקץ של ברהמ_כל שאר החלקים
הפרק ראשון – לאלקאר מרץ/אפריל 1990:
פרסטרויקה – פרישה סופית מלניניזם
 ההגדרה של ארגון מחדש (פרסטרויקה)
 למה "ארגון מחדש"?
סוציאליזם והעולם
 עולם אינטגראלי ושל תלות הדדית
 טבעו של אימפריאליזם
 שינוי של סתירות
 שאלה של מיליטריזציה
 אימפריאליזם והעולם השלישי
 סיכום
הפרק שני – לאלקאר יוני/יולי 1990:
הפרסטרויקה הכלכלית
חלק 1: פרישה סופית ממרקסיזם-לניניזם.
 למה ארגון מחדש?
 דו"ח יוני 1987 של גורבצ'וב
 גימוד הסוציאליזם והשוואת יעילותו עם קפיטליזם
הפרק שלישי – לאלקאר יולי/אוגוסט 1990:
הפרסטרויקה הכלכלית
חלק 2: פרישה סופית ממרקסיזם-לניניזם
 התזה (הנחה) של ניקולאי שמיליוב
 אבטלה כריפוי היחידי
 מענה מתחמק של גורבצ'וב לתזה של שמיליוב
 סנגור לשיקום קפיטליסטי
 ה-נא"פ (המדיניות הכלכלית החדשה) ואיך לנין ראה אותה
הפרק רביעי – לאלקאר דצמבר/ינואר 1990/1:
הפרסטרויקה הכלכלית
חלק 3: פרישה סופית ממרקסיזם-לניניזם
 ניסיונות של פירוק קולקטיביזציה
 גורבצ'וב עובר למחנה שמיליוב
 גורבצ'וב והשאלה של הקולקטיביזציה
 וועידה ה- 19של המפלגה
 ישיבת יולי 1988 של הוועד המרכזי של מקב"מ ודו"ח גורבצ'וב לישיבה
 מאמצים מואצים להכפיש את הקולקטיביזציה והתכנון הכלכלי המרכזי
 שינויים מנהליים וצוותיים של גורבצ'וב
 מנגנונים כלכליים חדשים בכדי להחליף את הישנים
 הישענות בחמדנות ובייצור בקני-מידה קטנים
 לניניזם לא המקור האידיאולוגי של הפרסטרויקה של גורבצ'וב
 השקפותיו של לנין על הקולקטיביזציה
 הערך הכללי של הקולקטיביזציה
הפרק חמישי – לאלקאר פברואר/מרץ 1991:
גלסנוסט
חלק 1: פרישה מלאה ממרקסיזם-לניניזם
 פירוש של שקיפות (גלסנוסט)
 למה שקיפות?
 תחיית לניניזם או מבוא של קפיטליזם?
 תקשורת הסובייטית וגלסנוסט
 ניסיון לערער את מורל העם הסובייטי
 התנגדות לארגון מחדש בתוך ומחוץ למפלגה
 הוועידה ה-19 של המפלגה: פסטיבל אנטי-קומוניסטי
 הרחקת מתנגדי הפרסטרויקה בשם הדמוקרטיזציה
 הסתרת תכניתם של שיקום קפיטליסטי
 אין דרך שלישית
. פרק שישי – לאלקאר מרץ/אפריל 1991:
גלסנוסט
חלק 2 – פרישה מלאה ממרקסיזם-לניניזם
 איך לשכנע את הסובייטים?
 עקיפת המפלגה והקמת מוקדי-כח מתחרים
 דמוקרטיה ומרקסיזם-לניניזם
 בסיס הכלכלי של דמוקרטיה והכחדת המדינה
הפרק שביעי – לאלקאר מאי/יוני 1991:
שאלות היסטוריות
חלק 1 – הערכה מחודשת של העבר
 הקולקטיביזציה
 מהירות מדהימה של השתקמות לאחר מלחמה
 שביתת הכורים ביולי 1989 והשביתות הנוכחיות הן התפתחות משמעותית ביותר וביטוי של חוסר שביעות רצון בקרב מעמד הפועלים ביחס לשינויים המבניים במשק מצידו של גורבצ'ובפרק ח בנושאים ההיסטוריים -. להערכה מחודשת של העבר
הפרק שמיני – לאלקאר יולי/אוגוסט 1991:
שאלות היסטוריות
חלק 2 – הערכה מחודשת של העבר
 סטאלין ואת התפקיד של האיכרות
 סטאלין והאיכרות
 שתי סטיות מהקו הלניניסטי של המפלגה על קולקטיביזציה
סטייה ראשונה – סטייה "שמאלה" (טרוצקיסטית)
השנה 1929 ופניית האיכרות לקראת קולקטיביזציה
סטייה שנייה – סטייה ימינה (בוכארינאית)
השימוש בכוח וקולקטיביזציה
הפרק תשיעי – לאלקאר ספטמבר/אוקטובר 1991:
שאלות היסטוריות
חלק 3 – הערכה מחודשת של העבר
 סטאלין ו-"עריפת הראשים" של המפלגה והצבא האדום
 "היחלשות" הצבא האדום והחיסול של מנהיגים "נאמנים"
 חבלה והרס
 הסכם בוגדני עם כוחות פשיסטים
 תכנית כלכלית – שיקום הקפיטליזם
 הרציונל לבגידה זו
 אספקט צבאי
 משפטי מוסקבה חיזקו את ברה"מ על-ידי חיסול של גיס חמישי
 הודאה בשגיאות על-ידי בוכארין ואחרים
הפרק עשירי – לאלקאר נובמבר/דצמבר 1991:
שאלות היסטוריות
חלק 4 – הערכה מחודשת של העבר
 סטאלין ו-"פולחן האישיות"
פרק אחד עשר – הכלכלה של המאבק המעמדי בסוציאליזם
חלק 1
 למה שנאה כל כך מורעלת נגד סטלין?
 הוועידה ה-20 של המפלגה והניצחון של הרוויזיוניזם חרושצ'ובי
 גיבוש של הרוויזיוניזם חרושצ'ובי
 רקע: לחץ האימפריאליסטי בשדה התיאוריה הכלכלית או השוק ויעילות כלכלית
 כישלון של תיאורטיקנים "מרקסיסטים" מערביים בלדחות את התיאוריות הכלכליות הבורגניות
חלק 2
 הגנת סטלין של המרקסיזם בתחום הכלכלה המדינית
 המשימה העיקרית של הכלכלה הפוליטית בסוציאליזם: תפקידם של כוחות הייצור ושל יחסי הייצור
 המעבר מסוציאליזם לקומוניזם
 אימוץ הרעיון של "שוק סוציאליזם" על-ידי הרוויזיוניזם חרושצ'וב
 התפיסה המרקסיסטית: ייצור סחורות ושוק אינן מתיישבים עם
סוציאליזם וקומוניזם
 מדוע סטלין התנגד למכירה של אמצעי הייצור הבסיסיים למשקים השיתופיים?
חלק 3
 השקפה רביזיוניסטית: סוציאליזם וקומוניזם הם בלתי אפשריים ללא ייצור סחורות והשוק
 תיאורטיקנים רוויזיוניסטים ו-"השוק הסוציאליסטי"
 תיאורטיקנים רוויזיוניסטית ו"הסחורות הסוציאליסטיות"
 החוקים הגלומים בייצור סחורות מבססים את עצמם
 תיאורטיקנים הרוויזיוניסטית והמושג של ערך "סוציאליסטי"
 סטאלין וחוק הערך
חלק 4
 תעמולה רוויזיוניסטית שתומכת ב-"רפורמות כלכליות"
 "הרפורמה הכלכלית" משנת 1965 והערעור של תכנון מרכזי
 רווח כווסת הייצור
 רביזיוניזם ו-"השוק הסוציאליסטי"
 אמצעי הייצור נכללים בהיקף של הסחורות תחת "הרפורמה הכלכלית" הרוויזיוניסטית
 מרקסיזם והרוויזיוניזם על היחס העובדים לעבודה
 מחירי הייצור תחת קפיטליזם ו-"שוק סוציאליזם"
סיכום

 

 

מבוא

עם כניסתו של מיכאיל גורבצ'וב לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (מקב"מ), התרחש שינוי איכותי. אף על פי שהוא חזר בקביעות להעלות את לנין ואת הלניניזם לתמיכת טיעוניו, אף על פי הבטחותיו החוזרות על כך שמדיניותו הכפולה, של פרסטרויקה ושל גלסנוסט, נועדה לחדש את הסוציאליזם, לחזק אותו ולממש את יכולותיו הבלתי נדלים, הפך ברור במהרה שתחת גורבצ'וב, ברה"מ מובלת במהירות הכי מואצת, כמעט מסחררת, בכיוון שיקומו של הקפיטליזם באיחוד, פעם אדיר וגאה, של הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות (ארס"ס או ברה"מ). כל התייחסות חוזרת ללנין ולניניזם מצידו של גורבצ'וב, שבעצם הוצגה רק כשידול לשבות את ליבם של הפרולטריון והאיכרות השיתופית הסובייטיים, התלוותה בסילוף גמור של המרקסיזם-לניניזם ועיוותים שמעקרים את המהות המהפכנית של הכלכלה הפוליטית, של הלימודים על מאבק מעמדי ושל הפילוסופיה המרקסיסטים-לניניסטים.

בנסיבות אלה, כל עובד בעל תודעה מעמדית העלה שאלות שדרשו תשובות מיידיות ושלא היה אפשר לחמוק מהן. החברים והעמיתים המאוד-קרובים אלי האיצו בי להגיב ולהסביר בביטאון של אגודת העובדים ההודים (בבריטניה), לאלקאר [Lalkarwww.lalkar.org – אנג'לו איידן (המתרגם)], את התגלגלות האירועים בברה"מ. מודע על גודל המשימה הזאת, נרתעתי מלקחת את האחריות על ביצועה. אף על פי כן, התפתיתי לכך על-ידי הבטחה מקלה שהמשימה תכלול לא יותר משני סעיפים, גם אם ארוכים. אבל ברגע שהעבודה החלה, התחוור לי מהר מאוד כי לא ניתן להשלים את העבודה בצורה כל כך פשוטה; שהיא דורשת טיפול מפרט יותר – אלה עובדות שהצטרכתי לקחת בחשבון, אם רציתי או לא. הואיל וכך, אי-אפשר לכנות את העבודה הזאת, כביטוי של אנגלס, "בשום פנים ואופן, פרי 'דחיפה פנימית' כלשהי" (אנטי-דורינג – עמוד 3 – www.marx2mao.com/M&E/AD78.html#pref1) [בשורה המתחילה את ההקדמה הראשונה – זו של יוני 1878]. להיפך. משך שניים וחצי עשורים כפובליציסט פוליטי, נדיר שהיו לי כאבים כאלה בכתיבה כלשהי כפי שהרגשתי בכתיבתה של סידרת המאמרים שהספר הזה כולל.

[הערות המתרגם: עד כאן, תרגמתי כבר. פרסמתי את התרגום ההוא בנובמבר 2012 בקישור מקדמה אחרונה ב-financend. הפסקתי אז את התרגום מסיבות לגמרי שגויות בנוסף לכך שעברתי ניתוח. באיחור רב, אני מתקן עכשיו את זה. התיקון הוא חשוב כי התרגום הופך גלוי בעברית את מה שאפשר ללמוד באנגלית, אם קונים את הספר. הספר, שתורגם לעוד שפות, מגלה מה שהרביזיוניסטים עשו בכדי לשים קץ לברה”מ, וגם מה שהם מסוגלים לעשות בכל מקום אחר, כולל בישראל או בפלסטין. בתרגום זה, למעשה, אני חוזר לשלב של נובמבר 2012, בו הפסקתי לתרגם. בגלל שעלי לכתוב בלי עזרה, רק אחרי השלמת התרגום הזה, שהתבטל במשגה, יתאפשר לי להמשיך את סדרת המכשול. אבל לא ניראה לי שאגיע לזה. להבא, הערות ארוכות שלי יופיעו בסוף נושאות מספר לטיני]

עבור מי [שכמוני] חי כל חייו בגאווה ובשמחה קשורות להישגים המפוארים של הפרולטריון הסובייטי תחת הדגל של המרקסיזם-לניניזם ותחת הנהגתה של מקב"מ, לכתוב על האירועים שהובילו עד למהפכת-הנגד באוגוסט 1991, היה כמו מסע בגיהינום. יחד עם זאת, את העבודה הזאת הייתה צריכה להתבצע.

התמודדתי עם משימה כפולה. ראשית, היה צורך לחשוף את הכישלון המוחלט, וההזנחה הגמורה ביחס למרקסיזם-לניניזם, של ההצעות שנעשו על ידי גורבצ'וב ומקורביו בתחום הכלכלה הפוליטית, הפילוסופיה והמאבק המעמדי. שנית, היה צורך להסביר את מקורו והתפתחותו של מה שאנו מכנים כתופעת גורבצ'וב. איך יכול לקרות – אפשר לשאול – ששרלטן ורנגט כזה הופך למזכיר הכללי של המפלגה המהפכנית שפעם הייתה רבת עוצמה – מפלגת לנין וסטאלין – ולאחר מכן להמשיך את דרכו עד לשחזור הקפיטליזם, לפירוקה של מקב"מ ולהרס של ברה”מ האדירה שהייתה בעבר? איך זה יכול היה  לקרות לברה"מ, אשר נותרה בלתי מנוצח בזמן שהייתה הרבה יותר חלשה – במהלך מלחמת האזרחים ונגד ההתערבות של צבאות ארבע עשרה מדינות, המייצגת את כוחם של כל המדינות האימפריאליסטיות ובעלי בריתם, ונגד הרוסים הלבנים הנגד-מהפכניים –, ואשר החיות-טרף הנאציות לא הצליחו להביס אותה; איך זה יכול לקרות שהמדינה הסוציאליסטית האדירה הזאת הובאה לשפל, להרס ולקץ? איך התהפכו כל הישגים של בניית הסוציאליזם ובאיזה תהליך שוקם הקפיטליזם?

הדיון המפורט על השאלות האלה יועלה רק בפרק האחרון, תחת הכותרת הכלכלה של המאבק המעמדי בסוציאליסם. מתוך קריאת המאמרים הראשונים, הקורא עשוי להתרשם כי ייתכן והמחבר משייך את מקור התהליך של שיקום קפיטליסטי בכלל לתקופת גורבצ'וב בלבד, כלומר התקופה שבין מרץ 1985 עד אוגוסט 1991. אבל הרושם הזה יהיה מנוגד לאמת. מי יקרא את היצירה כולה עד הפרק האחרון, יוכל להיפטר מרושם זה. אף על פי כן, זה נכון כי עם כניסתו אל האופק המדיני של גורבצ'וב התרחש שינוי איכותי: הצטברות ההתנסות של המדיניות הרוויזיוניסטית ושל הכלכלה הרוויזיוניסטית פגעה בשיטה הסוציאליסטית בחוזקה הרסנית לא מוכרת עד כה וסללה את הדרך לשיקום הקפיטליזם בקצב עוצר נשימה.

אבל, כמו שאומר הפתגם הסיני הישן, בכדי שהנהר יקפא עד לעומק של מטר, צריך יותר מאשר יום קר אחד. באופן דומה, שיקום הקפיטליזם בברה"מ האדירה והמפוארת של פעם לא התרחש בן לילה. זה ממש קשה לקבוע תאריך לתופעה חברתית מהסוג הזה ובממדים האלה. זה כמו לנסות לשים תאריך ספציפי של המהפכה התעשייתית האנגלית. תוך כדי הבחנה בקשיים הקשורים בקביעת מועד של תופעות כאלה, אשר מעצם טבען הן תוצאה של תהליך ארוך, אי אפשר להימנע לחלוטין מלהזכיר כמה תאריכים חשובים, אשר ללא התייחסות אליהם אי אפשר להסביר את הופעתם של גורבצ'וב ושאר החבורה הרסטוראטורית [המשחזרת ומשקמת] שלו. בגלל זה בדיוק נעשה ניסיון בפרק של הכלכלה של המאבק המעמדי להתחקות אחרי שורשי התהליך אשר, משך יותר משלושה עשורים, הוביל לא רק לשיקום הקפיטליזם בברית המועצות לשעבר, אלא גם למה שאני מעדיף לקרוא ההתמוטטות הסופית של הרביזיוניזם,     שהוא "ביטוי ההשפעה הבורגנית על הפרולטריון וההשחתה הבורגנית של עובדים"[1].

הריקבון, תהליך ההתדרדרות במורד הדרך, שהוביל לשיקום הקפיטליזם, החל עם הניצחון של הרביזיוניזם החרושצ'ובי בוועידה ה-20 של מקב"מ בשנת 1956, והעיוותים במרקסיזם-לניניזם שלאחריה ותחת המרצתם הישירות בתחומי הפילוסופיה, הכלכלה הפוליטית ועל מלחמת המעמדות. במסווה של 'רפורמה כלכלית', שנערכה משנות ה-60 המאוחרות והלאה, התכנון המרכזי כורסם נגיסה אחרי נגיסה , וייצור סחורות הורחב לקנה מידה גדול. הייצור הפך יותר ויותר מוסדר לפי קריטריון יחיד, כלומר, על-פי הרווחיות של מפעל פרטני. במקביל, במסגרת של תכניות שונות ועל בסיס תמריצים פרטניים, הפערים בשכר הוגדלו בקנה מידה חסר תקדים. כתוצאה מכך, הכנסות של האינטליגנציה הטכנית ונוספות, של עובדי מדינה, של עסקני מפלגה גדלו במידות עצומות על חשבון הפרולטריון הפרודוקטיבי, ובכך נוצרה שכבה משמעותית של מיוחסים, שצמחו עם הזמן לבורגנות חדשה אשר, עד שבזמן עלייתו של גורבצ'וב לשלטון, טבעה בגלוי ובקולניות רעשנית למען הבטחה ההתקבלות הרשמית של שיבה לכלכלת שוק, לחידוד, לשיקום הקפיטליזם. כתוצאה מכך, כאשר הגיע הרגע לבצע את הדחיפה, לא היה אף אחד שהיה יכול לממש התנגדות לכך, בגלל שאחרי שלושה עשורים של יישומים רביזיוניסטיים, של עיוותים של המרקסיזם-לניניזם, מקב"מ הפכה מטוהרת עד עיקור של הרוח המהפכנית ושל המיליטנטיות הפרולטרית הקודמות. למרות הכוח של 19 מיליון חברים, המפלגה התדרדרה לפגר. אפילו אם היו כמה חברים – אולי אפילו אלפים – שרצו להתנגד לשיקום הקפיטליסטי, הם נמחקו מהזירה בלי להקים יותר מדי רעש.

היבט חשוב של שיטת העבודה לאורך כל הדרך של הרוויזיוניסטים החרושצ'וביים התגלם בכך שכל מהלך בכיוון של שיקום קפיטליסטי התבצע לשם הישגי המרקסיזם-לניניזם ולשם התקדמות החברה הסובייטית לעבר הקומוניזם בשלבים גבוהים יותר של התפתחותה (וכמובן, כל זה קורה על רקע המאבק נגד "פולחן האישיות" של סטלין וכלכלה "מנהלית-פיקודית", שנוצרה על-ידי אותו "פולחן"). יותר מזה, כל חתירה בורגנית חדשה הוצגה כאחרונה, בעוד שהיא לוותה למעשה במאמצים כפולים ומכופלי בכדי להכשיר את הקרקע לקראת הרפורמה הבורגנית הבאה. ולא יכול היה להיות אחרת בחברה שהתנסתה בייצור סוציאליסטי מתוכנן בקנה מידה רחב, ושבה, משום כך, הייצור חייב להגיע ברוחב גדול תחת שליטה מודעת בידיים של הפרולטריון המאוחד. השליטה על הכלכלה בידיים של הפרולטריון, הארגון המודע בייצור על-ידי התכנית הלאומית המרכזית, מונעת התפתחות ספונטנית של השוק. בכדי לשקם את הקפיטליזם, היה חיוני לחבל להשמדה מכוונת ושיטתית במערכת הזאת של ייצור מתוכנן מרכזית , והשוק משוחזר מחדש באמצעות "מערכת בעלת שיטת קני מידות מחושבת היטב", בכדי להשתמש במילים של כלכלן רביזיוניסטי [כנראה, איזה E. L. Manevich – ראש מחלקת בעיות עבודה בברה”מ – כתב את הציטוט תחת הכותרת של ‘Problems of Labour Utilizzation’]. וזה כלל את ההונאה ואת הסירוס של חברות למפלגת הפרולטריון, שאחרי הכל הייתה מפלגת המעמד בשלטון. וזה בדיוק מה שהרוויזיוניסטים המשיכו לעשות, החל מתקופת חרושצ'וב והלאה. בדוגמה הזאת, הפיתוח נעשה בכיוון ההפוך מזה שליווה את המעבר מן הפיאודליזם לקפיטליזם, שבו המעש החברתי קדם את התיאוריה הכלכלית. מעצם זה שהתפתחו באופן ספונטני בד בבד עם התפתחות השוק, הקטגוריות הכלכליות השונות של קפיטליזם – למשל, מחיר הייצור – היו קיימים הרבה לפני שעברו בדיקות של ניתוחים. ב-"שוק סוציאליזם" [בתהליך המעבר מכלכלת התכנון במרכזי לכלכלת השוק במסגרת הסוציאליזם – א.א.], התיאוריה הייתה מוכרחה להקדים את הפרקטיקה.

בסופו של דבר, הכמות הופכת לאיכות. עכשיו כולם יכולים לקלוט מה שהתרחש שם. גורבצ'וב אשר, ברמאות אופיינית לכל הרוויזיוניסטים וההרפתקנים הקפיטליסטיים, השיק את הפרסטרויקה שלו בשם לנין ובשם חידוש הסוציאליזם, סוף-סוף התוודה ואמר: "העבודה של החיים שלי הושלמה. אני חושב שמשהו אחר במקומי היה מרים ידיים מזמן." (סאנדיי טיימס, 15 בדצמבר 1991). לבסוף, רוויזיוניזם היה מסוגל להשמיט את המסכה של עצמו ולגלות את תכונותיו הקפיטליסטיות המתועבות לעין כל. עכשיו שהקפיטליזם שוקם גם למעשה וגם רשמית, ניתן לומר, אפילו באופן רשמי, כי אין כבר צורך במס שפתיים ללנין; עכשיו הבורגנות החדשה יכולה להתחיל בגלוי לנצל את מעמד הפועלים ולהראות את השנאה הטבועה בה נגד המרקסיזם-לניניזם – שנאה אשר עליה ניתנו מספיק על-ידי הרחקה של מסמלי מהפכת אוקטובר תחת מחיאות הכפיים של הבורגנות האימפריאליסטית וסוכניה בקרב מעמד הפועלים – הטרוצקיסטים, הרוויזיוניסטים ו-סוציאל-דמוקרטים מכל הסוגים.

ה-"אצילים" מעוררי סלידה האלה – בפרט הנגד-מהפכנים הטרוצקיסטים – התמוגגו לשמוח על הקריסה לכאורה של "הסטליניזם" במזרח אירופה ובברה"מ. בדיוק הפוך מזה. מה שקרס היה הרביזיוניזם, והתדרדרותו הבלתי הנמנע לקפיטליזם המצוי. מה שמכונה בשם "הסטליניזם" על-ידי היצורים הנבזים האלה זה רק לניניזם בפרקטיקה (הדגשה שלי – א.א.). כאשר הלניניזם שימש כהדרכה לפעילות בברה"מ, כפי, שללא ספק, שימש משך שלושת העשורים מנהיגות סטלין של מקב"מ , בברית המועצות הגיעו לשיאים היסטוריים-עולמיים בכל החזיתות – הכלכליות, החברתיות, התרבותיות, הדיפלומטיות והצבאיות: דבר שממחיש מדוע רק השם של סטלין ממשיך להיות מושא להתקפות כל-כך מנוצלות לרעה מצדם של הבורגנות ו-"שכירי החרב" שלה. כך מה שקרס – זהו הרביזיוניזם, למרות שעל מנת לבלבל את הפרולטריון, הערמומיים ויחד עם זאת פזיזים ומגושמים הטרוצקיסטים האמורים, תוך שימוש במילה "סטליניזם" כקללה, במקום להשתמש בה כאפיון פוליטי, הם מחילים אותה דווקא על הרביזיוניסטית שמטפחים שנאה קיצונית לסטלין.

הבורגנות האימפריאליסטית חוגגת ניצחון על מה שהיא מחשבת כקריסת הקומוניזם. היא מרעישה בקולי קולות שוב ושוב בטירוף גדל כי 'המרקסיזם נהרס'. אין חדש בהצהרות אלה שהן ישנות כמו המרקסיזם עצמו. בואו ונשיב להצהרות האלה, במילים שלא לא צריך לשכוח אף פעם של סטלין:

"יש אומרים כי, בכמה ארצות במערב, המרקסיזם כבר נהרס. יש אומרים שהוא נהרס על ידי המגמה הבורגנית-לאומנית המכונה פשיזם. כמובן, אלה הן שטויות. רק אנשים בורים בהיסטוריה יכולים לדבר ככה. המרקסיזם הוא הביטוי המדעי של האינטרסים הבסיסיים של מעמד הפועלים. בכדי להרוס את המרקסיזם, מעמד הפועלים חייב להיהרס. אבל זה בלתי-אפשרי להרוס את מעמד הפועלים. יותר מ -80 שנים חלפו מאז שהמרקסיזם הגיע לזירה. במהלך תקופה זו, עשרות ומאות ממשלות בורגניות ניסו להרוס את המרקסיזם. ומה קרה? ממשלות בורגניות באו והלכו, אבל המרקסיזם נשאר.  יותר מי זה – המרקסיזם זכה בניצחון על גבי שישית העולם, והשיג ניצחון מוחץ בדיוק בארץ שבה המרקסיזם נחשב להרוס כליל.  אי-אפשר לחשב כמקריות את העובדה שהארץ בה המרקסיזם השיג ניצחון מלא היא כיום היחידה בעולם שאינה יודעת משברים ואבטלה, בעוד שבכל הארצות האחרות, כולל אלה בהן המדינות הן פשיסטיות המשבר והאבטלה שולטים עכשיו כבר ארבע שנים. לא, חברים, זה לא מקריות.

"כן, חברים, ההצלחות שלנו התחוללו תודות לעובדה שעבדנו ונלחמנו תחת הדגל של מרקס, אנגלס ולנין.

"מכאן המסקנה השנייה: עלינו להישאר נאמנים עד הסוף לדגל האדיר של מרקס, אנגלס ולנין"[2]. [הדגשה במקור]

לקפיטליזם מעט מאוד להציע למעמדות המנוצלים של העובדים אפילו במרכזים עצמם של האימפריאליזם, שלא לדבר על העמים המשועבדים והמדוכאים ביבשות הרחבות של אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית, שגונחים תחת עול תשלומי החובות והקרבות על מזבח הברונים השודדים של האימפריאליזם הרב-לאומי [או הבינלאומי, אם תרצו]. שם, על פי נתוני קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות למען ילדים (UNICEF – יוניצ’"ף), בכל שבוע רבע מיליון ילדים גוססים כתוצאת מתת-תזונה ומחלות הנובעות ממנה. מיליוני עובדים בארצות האימפריאליסטיות מובטלים כתוצאה מהמשבר הכלכלי החדש של הקפיטליזם. בכל עיר גדולה אפשר להיות עדים למחזה של מאות מובטלים, עובדים חסרי בית, קורבנות של חוקי החברה ה-"חופשית" שאין להם מקומות עבודה, אין להם לאן ללכת, ויש להם מעט כסף לאוכל. התמונה של חיי הקורבנות אינה שונה בהרבה מזו שתיאר סטאלין בתחילת 1933 [וגם מזו של היום – א.א.]. כאשר הוא דיבר על תוצאות תכנית החומש הראשונה, זה מה שהוא אמר על מצב מצוקתם של המובטלים בארצות הקפיטליסטיות:

"הביטו-נא אל ארצות הקפיטליסטיות וראו מה רבים האימים המתהלכים שם על רקע האבטלה. בארצות אלה, יש עתה לא פחות מ-30 עד 40 מיליונים מובטלים. בני-אדם אלה, מה טבעם? בדרך כלל מדברים עליהם שהם "אנשים אבודים".

"יום יום הם מחפשים לעבוד, מבקשים עבודה נכונים לקבל כמעט כל תנאי עבודה שהם, אך אין מקבלים אותם לעבודה, כי הם "מיותרים" . וזה מתרחש בשעה שכמויות עצומות של סחורות ומוצרים מבוזבזות מחמת הקפריזות מפונקים של הגורל, בני טיפוחים של בעלי ההון ובעלי האחוזות.

"מסרבים למובטלים במתן אוכל, כי אין להם כסף במה לשלם תמורת האוכל. מסרבים להם במתן קורת-גג, כי אין להם כסף לתשלומי שכר דירה. במה והיכן הם מתקיימים? מתקיימים הם מהפירורים העלובים משולחנות העשירים; מגרפת פחי אשפה, שבהם הם מוצאים שיריות מזון שהסתאבו, גרים בשכונות עוני של ערים גדולות, ויותר מכל בבקתות הצרות שמחוץ לערים, שנבנו בחיפזון על-ידי מובטלים תיבות אריזה וחתיכות עצים. אך אין זה הכל. לא מובטלים בלבד נפגעים מן האבטלה. נפגעים ממנה גם פועלים עובדים. הם סובלים מפני שמציאות עם מספר גדול של מובטלים יוצרת לרעתם תנאים בלתי-יציבים בייצור, חוסר בטחון ליום-המחר. היום הם מועסקים, אך הם לא בטוחים אם בהקיצם למחרת ימצאו את עצמם מפוטרים.

"אחד מההישגים המרכזיים של תכנית-החומש משך בארבע שנים הוא בכך, שביטלנו את האבטלה וחלצנו את פועלי ברית המועצות מהמוראות שבה."[3]

רק עכשיו, הודות לשיקום הקפיטליזם, בפעם הראשונה מאז 1931, אבטלה שוב מאיימת על עובדי ברה"מ לשעבר. הסוציאליזם הביא יתרונות עצומים עבור מעמדות העובדים והאיכרים הסובייטיים. למרות החבלה בתכנון המרכזי ומיסוד של לרפורמות כלכליות בורגניות משך תקופה ארוכה, המצב רק לפני כמה ימים היה עדיין שהעובדים הסובייטיים יצאו לפנסיה מוקדם יותר (הגברים בגיל 60 והנשים בגיל 55) מאשר עמיתיהם המערביים; שילמו לא יותר מ- 5-10% משכרם לבתי-הארחה; ילדיהם הקטנים נהנו ממעון-יום כוללני וחינם; היה טיפול רפואי חינם לכל; היו 3,6 מיליון מיטות אשפוז ו-1,2 מיליון רופאים ורופאי שיניים – מספרים הרבה יותר גבוהים באופן יחסי מאשר בכל ארץ אחרת בעולם.

גם ההישגים התרבותיים של העם הסובייטי היו אדירים. לדוגמא, יש 326,000 ספריות – בהשוואה ל-141 אלף בארצות הברית של אמריקה (ארה"ב). 131.200 בתי ספר יסודיים, תיכוניים ומקצועיים לספק חינוך עבור 45 מיליון תלמידים.

אפילו בעשר השנים האחרונות של ברה"מ הופקו 160 מיליון טון של פלדה, לעומת 100 מיליון טון מיוצרים בארה"ב.

כל אלה הם הישגים בלתי נפרדים ממהפכת אוקטובר ותקופת הבנייה הסוציאליסטית. אבל בקרוב מאוד העובדים הסובייטיים יצליחו לחוות ישירות בעצמם את טעם ה-"חירויות" של כלכלת השוק – אבטלה, חוסר במגורים, רעב, דוחק, השפלה ומצוקה. אי אפשר לדמיין שאז הם לא ישתוקקו לחברה ולמערכת ייצור, מאורגנות במודעות על-ידי אחדות פרולטרית, שהבטיחה אותם בפני התחלואות הללו. אי אפשר לדמיין אם כן שהם לא ידיחו בהצלחת את צארים החדשים שלהם.

לנין אמר פעם: "צעד אחד קדימה, שני צעדים אחורה … זה קורה בחייהם של יחידים, וזה קורה בתולדות האומות ובהתפתחות של מפלגות. זה יהיה פחדנות פלילית ביותר לפקפק ולו לרגע בבלתי-הימנעותו של הניצחון, ובשלמות הניצחון עצמו, של עקרונות הסוציאל-דמוקרטיה המהפכנית [כלומר, של עקרונות המרקסיזם] … [4]"

אף אחד לא מכחיש את הנסיגה של הסוציאליזם כתוצאה מהאירועים במזרח אירופה וברה"מ בשנות ה 80 המאוחרות ובתחילת שנות ה -90, אבל זה יהיה ממש "הפחדנות פלילית ביותר" לפקפק לרגע בניצחון הבלתי נמנע והמלא של עקרונות המהפכה של המרקסיזם-לניניזם – של הקומוניזם.

עם זאת, על מנת שזה יקרה, הפרולטריון והמפלגה פרולטרית מסביב לעולם כולו חייבים לנתח את ההתפתחויות במזרח אירופה וברה"מ באופן מרחיק לכת עד בלי די; צריכים להסיק מסקנות נכונות ולהפיק לקחים מההתפתחויות הללו. ועוד, הם חייבים לחדד את נשק אידיאולוגי שלהם ולהילחם נגד הרפיית הרמה הרעיונית המרקסיסטית, שנמשכה זמן רב מדי, ושהתרחשותה מסבירה מדוע מספר כל כך גדול של מפלגות מעמד הפועלים מסביב לעולם הפך חסר אונים נגד ההסתערות של הרביזיוניסטים. חיוני לתפוס בתקיפות את הנכונות בכך ש- "בלי תיאוריה מהפכנית לא תוכל להיות גם תנועה מהפכנית."[5]

יתר על כן, צריכים להבחין כי "… רק מפלגה ההולכת לאורה של תיאוריה מתקדמת תוכל למלא תפקיד מתקדם."[6] [או כי "… התפקיד של חיל חלוץ יכול להתממש רק על ידי מפלגה שהיא מונחית על ידי התיאוריה המתקדמת ביותר."[7] ]

"על הרעיון הזה," [ מוסיף לצטט הרפאל בראר בהמשך, שוב מתוך דברי לנין באותם העמודים של 'מה לעשות?', וכותב] בשביל לחזור על דברי לנין, "יש לעמוד בתוקף רב לאין-שיעור [או, בתרגום השני, "כמה שמתעקשים, אי-אפשר להתעקש מספיק": בהבנתם את לנין, שני המתרגמים מדגישים, כל אחד במילים שלו, בחריפות את חשיבות התיאוריה המתקדמת ביותר, כאשר] בזמן כזה,כשההטפה החדישה לאופורטוניזם חבוקה בנהייה עזה אחרי צורות מצומצמות ביותר של פעילות מעשית." [או "כאשר ההטפה האופנתית של אופורטוניזם הולכת יד ביד עם התשוקה בצורות הצרות ביותר של פעילות מעשית"] [ההדגשות האחרונות הן שלי]

כל פרק של ספר זה הופיע לראשונה בצורה של מאמר בבטאון «Lalkar», ועכשיו מוצגים באותו סדר, עם תאריך הפרסום המקורי בתחילת כל פרק.

………………………

………………….

[כאן, החבר הרפאל בראר מודה על עזרה. ואחרי גילויי תודה אלה, כותב את המילים הבאות:]

אני סוגר את המבוא הזה עם מילים שאולות ממקרס (בהקדמה במהדורה הראשונה של ‘הקפיטל’):

כל חוות דעת מבוססת על ביקורת מדעית אני מקבל. בנוגע לדעות קדומות של מה שכרוי דעת קהל, להן לא עשיתי אף פעם וויתורים, כעת כלפנים [כמו לפני זמן]  הפתגם של הפלורנטיני הגדול [דנטה אליגיירי מפירנצה – Dante Alighieri] היא שלי: ‘  Segui il tuo corso, e lascia dir le genti  ‘.”  [מתורגם לעברית יוצא: ‘תעשה את שלך ותן לבריות לדבר’.]

 

הערות

[1] בהתחלה של https://www.marxists.org/archive/lenin/works/1914/may/00b.htmFool’s Haste Is No Speedלפזיזות של שוטה אין מהירות: לנין – מאי 1914.

[2]  עבודות, כרך 13 – עמודים 386-7 – http://www.marx2mao.com/PDFs/StWorks13.pdf

[3]  http://www.marx2mao.com/Stalin/RFFYP33.html

בעיות הלניניזם – עמודים 613-14

שיניתי מעט את התרגום לעברית (בגלל ש-“מייפה” את השפה – סטלין דיבר בשפה פשוטה ומובנת לכולם) של יעקוב ברזילי בספר, ‘י. סטאלין – בעיות הלניניזם’, של הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר – 1945

[4]  http://www.marx2mao.com/Lenin/OSF04.html

צעד קדימה, שני צעדים אחורה – עמוד 414

[5] בעברית: וו.א.לנין – כתבים נבחרים: כרך ראשון עם תרגום של ח. גולדברג (אהבתי את התרגום לעברית: לא קורה לי הרבה שתרגום לעברית מוצא חן בעיני)

מה לעשות? –עמוד 29 – הוצאת הקיבוץ המאוחד – תש"י (1950)

באנגלית:

http://www.marx2mao.com/Lenin/WD02.html – עמוד 28

[6] בלי הדגשה – בתרגום עברי: שם- עמוד 30

[7] עם הדגשה במקור – בתרגום אנגלי: שם – עמוד 29 (יש הדגשה גם בתרגום איטלקי)

ההדגשה במקור הזאת הועתקה בספר של הרפאל בראר

 

 

 

הקדמה למהדורה הספרדית

נמצאת בקישורים הבאים:

הרביזיוניזם והקץ של ברהמ_חלק ראשון

 

הרביזיוניזם והקץ של ברהמ_כל שאר החלקים

קטגוריות: פרסטרויקה - התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם | השארת תגובה

הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ (11)

שיעור על שיקום הקפיטליזם

 

לקפיטליזם אין פיתרון

לקפיטליזם אין פיתרון לבעיות העומדות בפני האנושות. בפועל, הקיום המתמשך של הקפיטליזם עצמו הוא הבעיה המרכזית שעומדת בדרך של התקדמות האנושות לקראת חיים משגשגים ובריאים, חופשיים מניצול, עוני, רעב, חוסר-בית, גזענות ומלחמה.

השיקום של הקפיטליזם באיחוד הסובייטי לשעבר וארצות סוציאליסטיות אחרות במזרח אירופה, רחוק מלהביא את השגשוג שהובטח לתושבים של הארצות הללו על-ידי הרביזיוניסטים המשקמים ועל-ידי המדינאים והאידיאולוגים של האימפריאליזם, היה לא פחות מאשר הרה אסון.

בכל מקום, הייצור וההכנסה לנפש נפלו במידות תלולות, בזמן שנרשמה נפילה חמורה בתוחלת החיים. שירותי הבריאות ללא-תשלום, מערכת החינוך, עם השגשוג המהיר שלה במעונות-יום, גני-ילדים ומחנות נופש, שהיו מקור של גאווה מוצדקת עבור העמים של אותן הארצות, נעלמו כולם.

תוך לא יותר מארבעת השנים הראשונות בעקבות קריסתה של ברה"מ (1991-95), כמות הייצור הצטמצמה לחצי, ואחרי כן היו שנתיים של קיפאון, רק בכדי לצלול שוב עקב המשבר שהטביע את הכלכלה הרוסית ב-1998. רמת החיים של 85 אחוז של האוכלוסייה הרוסית היום היא הרבה יותר מתחת לזו שממנה נהנו האזרחים של האיחוד הסובייטי. שליש מהתושבים חי מתחת לרף הנמוך הרשמי של צורכי המחייה, עם 10 אחוז שמתקיים תוך מחסור במזון.

בין 1990 לבין 1994, תוחלת חיי הזכר ברוסיה ירדה בשש שנים (מ-64 ל-58) וזו של האישה בשלוש שנים (מ-74 ל-71). תוך 18 שנים מאז קריסתו של האיחוד הסובייטי, האוכלוסייה של רוסיה ירדה במספר מדהים של 15 מיליון – את האובדן הגדול ביותר הזמנים שלווים בכל מקום בעולם – תוך כדי התקרבות למימדים של האבידות שנגרמו לאיחוד הסובייטית בזמן המלחמה הפטריוטית הגדולה. אובדן האוכלוסייה הזה, ניתן ליחס אותו רק לשיקום הקפיטליזם, ניתן רק לתאר אותו כהשמדת-עם במימדים גדולים.

האבטלה, שחוסלה בברה"מ ב-1932, משתוללת היום, עם אומדן של 40 מיליון מחוסרי עבודה בטריטוריה של ברה"מ לשעבר. בתקופת סטלין, נבנו יותר מ-20 אלף ביתי ספר בכל חמש שנים, בעוד שתחת השלטון של השודדים הקפיטליסטים, יותר מ12 אלף בתי ספר נהרסו בין 1991 לבין 2008, דהיינו, מספרם צומצם מ-48600 ל-36300.

העושר שנוצר על-ידי העובד ההגון של מעמד הפועלים הסובייטי נשדד על-ידי חופן של מפיונרים, בזמן שההמונים העממיים דורדרו לעוני. החברות והתיאום של אחווה פינו את הדרך למלחמת אחים. זנות, אלכוהוליזם, סחר ושימוש יתר בסמים, פשע מאורגן ואלים הרחובות, מחוסרי דיור, ועוד כאלה תופעות מתלוות של ה-'שוק חופשי' הגיעו למימדים של מגפות.

אין פלא, אז, שהעמים של ברה"מ לשעבר רוחשים הרגשות חזקות של געגועים כלפי האיחוד הסובייטי וכמהים לחיים הנהדרים שנחלו בזמן קיומו. זה הפחד מפני צמיחת הגעגועים האלה, הפחד של זעם באומללות שהתחוללה בקרב ההמונים בעקבות שיקומו של הקפיטליזם – שיקום שעומד מאחורי הניסיונות הנוכחיים של הבורגנות להשוות בין הקומוניזם לבין הפשיזם, ועומד מאחורי ניסיונותיה למזער, להשמיץ ולהכפיש את ההיסטוריה וההישגים של הסוציאליזם.

הבורגנות, במאמציה לשלול את עתידו של מעמד הפועלים, יוצאת ללא כל מעצורים להרוס את העבר שלו {ואין לה ברירה אחרת לשמירת הישרדותה}. לאור העובדה הזאת, בידיעת המשמעות ההיסטורית של הנמצא על כף המאזניים, הפרולטריון בעל תודעה-מעמדית חייב להגן על התיעוד ועל מימוש הישגי העידן של הסוציאליזם, במיוחד אלה של הסוציאליזם הסובייטי.

אם לקפיטליזם חסר מה להציע לעמים של הארצות הסוציאליסטיות לשעבר, אין לו גם הרבה מה להציע לעמים שבאזורים האחרים. העולם הקפיטליסטי בשלמותו התקיים, מאז סוף שנת 2007, טבול בתוך המשבר הכלכלי הגרוע ביותר מאז השפל בגדול של 1929. שלושת השנים האחרונות היו עדים לכמעט-התמוססות של השיטה הפיננסית האימפריאליסטית, ולכמעט-פשיטת-רגל של משרדי האוצר של מדינות השונות בעקבות יישום של תוכניות חילוץ {באמצעות "חבילות חילוץ" של כספי ציבור} עבור בנקים כושלים ובעקבות יישום אמצעי צנע {הידוק החגורה} שננקטו על-ידי הממשלות הבורגניות בכדי לתקן את התרוקנותן של קרנות השקעה הציבוריות בדרך של העברת הקרנות בידי המגזר הבנקאי.

הממשלה הבריטית מיישמת תוכנית של צמצומים חריפים בהוצאות ציבוריות, המשולבת עם עליות במיסים לצבירת 81 מיליארד סטרלינג משך ארבע השנים הקרובות, אשר מציינת את 'התקופה הכי ארוכה והכי עמוקה בהתמשכות קיצוצים בהוצאות של שירותים ציבוריים שנסבלה מאז מלחמת העולם השנייה'[1]. כתוצאה מכך, מוערך שיותר ממיליון עובדים יאבדו את משרותיהם, וזה יעלה עוד יותר את גובה האבטלה (שבבריטניה עומדת כרגע על 7.6 אחוז).

האבטלה בארה"ב – המקדש של ההון – עומדת על 9.8 אחוז. וכאשר מסכמים ביחד עם אחוזי האבטלה האלה גם את המובטלים למחצה (את העובדים במשרה חלקית), אפשר להבחין כי 17 אחוז של כוח עבודה בארה"ב ניכלל במדד של המובטלים. מצב זה הוליד קיצוצים במשכורות ותחרות נמרצת על מקומות עבודה, עם 5.6 עובדים שנאבקים על כל מישרה חדשה.

האבטלה באיחוד האירופי עומדת על 23 מיליון, שזה 9.6 אחוז של האוכלוסייה הפעילה כלכלית. מתוך מחוסרי העבודה האלה, 15.7 מיליון נמצאים בגוש-האירו {שכולל 17 מדינות כפופות למנגנון לקביעת שער יציג משותף – שאר 10 המדינות עדיין לא עונות לדרישה הזאת}, שמייצגים 10 אחוז של כוח העבודה. בכמה ארצות של האיחוד האירופי, אחוז המובטלים הוא גבוה יותר. בספרד, למשל, האבטלה הגיע ל-19.5 אחוז של כוח העבודה, בזמן שמדהימים 44.5 אחוז של ספרדים מתחת לגיל 25 מובטלים. האבטלה העולמית עומדת על 240 מילין.

ה-כמעט-פשיטת-רגל של הבנקים גלשה לעבר כמעט-פשיטת-רגל של המדינות. החילוצים של הבנקים מאיימים לתרגם את עצמם להשתמטויות {מפירעון חובות, או, במונח מקצועי, עדין יותר, של כלכלנים, "ברירת מחדל" (כשל בפירעון חוב) – ריבונית, במקרה זה} של הריבונויות.

יוון ואירלנד נחלצו זמנית מהתרוששות על-ידי חבילות חילוץ של האיחוד האירופי ושל קרן המטבע הבינלאומי. פורטוגל, ספרד ואולי איטליה נמצאים בתור לפני קו-האש. הסמכויות מוצפות על-ידי חדשות רעות המגיעות עליהן מכל כיוון. כל גוש האירו תחת מתקפות. השווקים חווים זעזועים קבועים בעקבות שמועות על ברירת מחדל על-ידי יוון ואירלנד, ועל תוצאות בלתי-צפויות הנוגעות לחובות-הריבון של ספרד, של פורטוגל ושל חוב-גדוש אחר של כלכלות גוש-האירו.

התיאורים של המתרחש ביוון, אירלנד וגם, יותר ויותר, בפורטוגל וספרד, מתחילים להישמע לא שונים מהקטע של דנטה {אליגיירי, מחבר של יצירת האומנות 'הקומדיה האלוהית', מתוכה, הקטע המדובר} במעבר לגיהינום {הקטע המדובר מתואר על-ידי דנטה במילים חרוטות מעל שער הכניסה לגיהינום: דרכי הולכים לעיר סובלת, דרכי הולכים לכאב הנצחי, דרכי מגיעים בין נפשות האבודות … עזבו כל תקווה, אתם הנכנסים.}. כל אמצעי חדש הננקט על-ידי הסמכויות, אחרי הבאת הקלה ארעית, מסתכם במהלך שמהותו התכליתית מתגלה כפתיחה של המשבר הבא. כל פעם שהסמכויות נוקטות במהלך במטרה לסייע לכלכלה בלחמוק מכדור, הן מגלות שקיימים עוד הרבה כדורים במחסנית.

ההידבקות שגרמה כזה בלגן במגזר הבנקאות בעקבות התמוטטותם של {חברות אחזקות אמריקאית רב-לאומיות העוסקת בתחומי הבנקאות וההשקעות – ההון הפיננסי – 'ליהמן ברדרס' ו-'באר שטרנס') 'Bear Stearns' ו-'Lehman Brothers' בשנת 2008, והפחד מההידבקות הזאת, עכשיו, שתיהן, גורמות לתוהו ובוהו בתחום החובות של הריבונויות בעקבות ה-כמעט-קריסה ביוון ובאירלנד. התסריט הגרוע ביותר, שעד עכשיו הייה נחשב כבלתי ניתן לעלותו על הדעת על-ידי החכמים הבורגניים, הפך כל כך פשוט, קל ונוח לחיזוי ולדמיון.

כאילו מצאו פתאום את עצמם באזור זר ומוזר, הנציגים והאידיאולוגים של ההון הפיננסי מתחילים, על אף שנרתעים מלנהוג כך, בהצגה של שביעות רצון מדושן עונג {מתוך נוחיות של חזאי-שחורות עם אישורים מגבוה}. לפני המשבר האחרון, רק ארצות עם שווקים קטנים וטירוניים התדרדרו וחולצו על-ידי חבילות של קרן המטבע הבינלאומי. יוון ואירלנד פרצו את המחסום הזה – שום דבר ניראה בלתי-אפשרי עוד. לכן, אין פלא שקרישי קרנות ההשקעה משחקים אותה בדרכים בטוחות וגבולות האשראי הוקפאו.

הממשלות של יוון, אירלנד, פורטוגל וספרד אולצו, כפי שהממשלה הבריטית אולצה, למפלט של נקיטת צעדי צנע קיצוניים, אשר, רחוק מלהרגיע את המשבר ללא תקדים הזה של ייצור-יתר, יסתיימו רק בלדרדר את העולם הקפיטליסטי יותר עמוק לתוך מחפורת המיתון {הבהרה של המתרגם[2]– הבהרה שתנסה גם להאיר על הפִסקה של הערת מס' 1 ולפניה}.

בתגובה למתקפות אלה על מעמד הפועלים, זה בלתי סביר שהאחרון ישלים מבליג עם האבטלה המרקיעה, יד ביד עם קיצוצים במשכורת והפחתות בהוצאות הרווחה. כבר היו הפגנות אלימות ביוון ומחאות לוחמות של סטודנטים בבריטניה, כמו גם מחאות מורחבות בפורטוגל, ספרד, אירלנד, צרפת ובמספר ארצות אחרות. ככל שהזמן עובר, מחאות אלה מוכרחות להשיג תנופה, לצמוח כמותית ולהיבנות ממוקדות ומרוכזות יותר נגד האויב האמיתי – השיטה המיושנת של הייצור הקפיטליסטי.

אם התנאים בהם חי מעמד הפועלים במרכזים של האימפריאליזם הפכו קשים יותר ויותר, חיי העמים בשאר חלקי העולם הם פשוט נוראים ובלתי נסבלים. כ-1.3 מיליארד בני-אדם, שמאכלסים כמעט כולם את הארצות העניות, חיים בעוני גמור על פחות מ-1 דולר ליום; 3 מיליארד חיים על פחות מ-2 דולר ליום. מתוך 4.4 מיליארד אנדים שחיים במה שמכונה העולם השלישי, לשלוש רבעים (3.3 מיליארד) אין להם את הצרכים הבסיסיים הנחוצים. לרבע מהם (1.1 מיליארד) אין גישה למים ראויים לשתייה; לרבע יש דיור בלתי כשיר לאכלוס; כמעט חמישית (900 מיליון) רעב. כמעט חמישית אינו יודע קרוא וכתוב; ולכמעט 2 מיליארד אין חשמל.

כמעט 12 מיליון ילדים בארצות העניות מתים בכל שנה לפני שהגיעו לגיל חמש ממחלות שקל למנוע או עקב תת-תזונה. אישה אפריקאית מתה בלידה בכל שצי דקות, ויותר מ-15 אחוז של הילדים האפריקאים לא מגיעים ליום-הולדת החמישי שלהם.

במגזר הקיצוני השני של האנושות, רק ל-225 מבין העשירים ביותר בעולם יש עושר כולל של יותר מאלף מיליארד (1 טריליון) דולר – שזה שווה להכנסה שנתית של 47 אחוז מאוכלוסיית העולם.

אלה, אז, הם תנאי הקיום שהקפיטליזם מכתיב על אנשי העולם כולם, בזמן שמנצל את הנשק של מוסכמות מושרשות בזכות ההרגל לגזענות ולשנאת זרים (או בעת זרים) למען הפרד את מעמד הפועלים, ומנצל מלחמות חמסניות של השתלטות, כמו בעיראק ובאפגניסטן, כאמצעים למן אריכות ימיו הוא. משך מאה שנים האחרונות, המלחמות האימפריאליסטיות גבו את חייהם של יותר מ-100 מיליון בני-אדם (בנוסף למאות מיליונים שמתו חרישית עקב תנאי עלובים של קיום שהוטלו על חייהם על-ידי השיטה הזאת), השמידו עושר עצום וגרמו להרס סביבתי ברמות ללא תקדים.

 

מהפכה היא התשובה היחידה

זאת היא לא שיטה שאפשר לשנות. היא צריכה להיות מוחרבת. היא חייבת והיא תהיה מוחרבת. המשבר הנוכחי מחק מהפנים של הקפיטליזם את הברק שיפה אותו לאחר מלחמת העולם השנייה, וגם הטיל ספק על כל טענותיו המרעישות על היותו הנושא של השגשוג ושל הדמוקרטיה. גישת העליונות של האימפריאליזם אשר התלוותה לקריסתה של ברה"מ ושל הארצות הסוציאליסטיות במזרח אירופה עשתה הכול חוץ מלהיעלם. הפוקויאמות של העולם הזה, אשר, בעקבות הקריסה הסובייט, התרברבו סביב ה-'נצחון חסר בושה של הליברליזם הכלכלי ופוליטי', שהכריזו על 'סוף ההיסטוריה' – 'הנקודה הסופית של ההתפתחות האידיאולוגית של האנושות ושל הפיכת הדמוקרטיה הליברלית המערבית לכלל-עולמית כצורה הסופית של ממשל אנושי'[3], השתתקו באופן מוזר.

היום, 'ליברליזציה כלכלית' וגם 'דמוקרטיה מערבית ליברלית' יוצאות מפורקות לרסיסים בבורסות ובשווקים הפיננסיים במרכזים הראשיים של האימפריאליזם ובשדות הקרב של אפגניסטן ושל עיראק, והן גם מוזמנות לקרב ברחובות של אתונה, דבלין, מדריד, ליסבון, פריז ולונדון.

המשבר הקפיטליסטי של ייצור-יתר, עם תוצאותיו של מעמסות על גבם של המוני העובדים ושל העמים המדוכאים והמלחמות החמסניות האימפריאליסטיות, מגייס מאות מיליוני בני-אדם בדירוג עולמי במלחמה על החיים ועל המוות נגד ההון הפיננסי. לאור כל זה, למנצחים הנגד-מהפכניים של 1991 לא תהיה המילה האחרונה. הפרולטריון הבינלאומי, תודות ללימוד מתוך הקריסה הסובייטית והבגידה הרביזיוניסטית שגרם אותה, ייאלץ לצעוד, בהשראת הגבורות של העם הסובייטי והישגיי העמל העידן שלו תחת הנהגת לנין וסטלין, קדימה לקראת השחרור החברתי של עצמו, תוך כדי כך שלא ישכח את העובדה כי האיחוד הסובייטי 'יהיה תמיד מהולל כמבשר הנהדר של החברה החדשה' – במילים של קרל מרקס בהקשר לקומונה הפריסאית[4].

ככל שהמשבר הזה יכה עמוק, כך הפרולטריון הבריטי, כמו הפרולטריון בכל ארץ אחרת, יתמודד עם האמת הפשוטה, שבמלחמה נגד יכולת-כל של המונופולים הענקיים, הבנקים העצומים והאוליגרכיה הפיננסית, המאבק השכיח של השיטות האיגוד-מקצועיות והפרלמנטאריות הוא לגמרי לא-מספיק ובלתי-מתאים. התיאוריה הלניניסטית של המהפכה, הטקטיקות והשיטות הלניניסטיות של ההתארגנות מגישות את הדרך הבלעדית לישועה הפתוחה בפני הפרולטריון בהתמודדותו מול הברירה הבוטה הזאת:

או שאתה ממקם את עצמך תלוי בחמלת ההון, ותתפרנס בדוחק הקיום של חיים אומללים תוך כדי שקיעה יורדת יותר ויותר, או שתאמץ נשק חדש – זאת היא החלופה שהאימפריאליזם מציב בפני ההמונים הרחבים של הפרולטריון. האימפריאליזם מקרב את מעמד הפועלים לקראת המהפכה[5].

תנו שהמפלגות הפרולטריות בכל מקום יתפסו את האמת הזאת ואת החוכמה הטמונות בחובם של המילים למעלה כאשר הן מתכוננות להוביל את מאבק הפרולטריון למען שחרורו החברתי. רק ההיצמדות הכי נחושה מצידן לעיקרים האידיאולוגיים והארגוניים של המרקסיזם-לניניזם; רק יישומן של הטקטיקות הבולשביקיות, משולבות עם האחדות המרבית בשורות הרוב המכריע סביב מעמד הפועלים, יכתיר את מאמציהן בהצלחות.

הארפל בראר

לונדון, פברואר 2011

 

הארה

המאמר הזה נכתב כמקדמה למהדורה הספרדית החדשה של הספר של הארפל בראר פרסטרויקה, הקריסה השלמה של רביזיוניזם, שנועד להתפרסם מאוחר יותר ב-2011. המהדורה האנגלית של הספר פורסמה בלונדון, ב-1992.


[1] http://www.ifs.org.uk/budgets/budgetjune2010/crawford.pdf ('Public services: serious cuts to come' presentation by R Crawford of the Institute for Fiscal Studies at a budget briefing, June 2010(

[2]במחקר שלו, 'הקפיטל', קרל מרקס המחיש את מקורו של ייצור היתר או עודף הייצור בתעשייה המודרנית. עודף זה, שנצבר ללא מנוס בכל כלכלה מאופיינת בתיעוש מודרני, אפילו באמצעות שיטות קומוניסטיות, על אף התכנון המרכזי הכרוך להן של כוחות הייצור. על אחת כמה וכמה, בייצור הקפיטליסטי, שמתבצע באמצעות תכנון "חופשי", בלתי-מרוכז, כלומר, מבוזר עד כדי הפקר של אנרכיה (איש הישר בעיניו יעשה). זאת אומרת שבעלי ההון לא יתאמו ביניהם אפילו למען צמצום של מוצרים עודפים במדפי השווקים. וכאשר במדפים האלה נאספים הרבה מוצרים ללא קונים (גם עקב התרוששות הנובעת מהקיצוצים ושאר ה-"פתרונות" שצוינו בפסקאות סביב הערה מס' 1), בעל ההון מקטין את קיבול הייצור שלו, דהיינו, שולח פועלים להגדיל את ממדי האבטלה. בכך, כוח הקנייה של ציבור הכשיר לעבודה יורד עד המועד בו הכמות הכספית הפנויה לקניות בידי הציבור תגדל. אז, שוב, הייצור גודל; ושוב נאספים מוצרים על המדף; נוצר עוד משבר; וגם הפיטורים, הקיצוצים ועוד "פתרונות" שונים ומשונים חוזרים להוריד את כוח הקנייה בשווקים ולעלות בעיות יותר מסובכות.

עד כאן תיארתי כללית את מעגל הקסמים הבלתי נמנע של משברים הולכים ומחריפים בשיטה הקפיטליסטית. משבר ייצור היתר האחרון נבע מסיבוכים שנגרמו על-ידי פיתרונות שננקטו בכדי לרוקן את המדף באמצעות זרימת הלוואות להגדלת מספר הקונים בשווקים. "פיתרון" קפיטליסטי זה של בעיית הייצור העודף המחיש כי, במקום ליישב את כלכלת המשק הקפיטליסטי, נוצר סיבוך מורכב יותר. הרבה לווים לא הצליחו לפרוע את ההלוואות שקיבלו. עקב כך, הכלכלנים והמומחים האחרים של הקפיטליזם עמלו בכדי לפתור גם את הבעיה האחרונה הזאת שהתחילה עם משבר של עודף ייצור. הפיתרון האחרון הזה הסתכם בכך שההלוואות הוצמדו בסתר (על פי החוק) לחבילות השקעה. ככה, משקיעים רבים אולצו לשלם מספר רב של הלוואות, שהגיעו למועד הפירעון שלהם, מפני שלא הוחזרו על-ידי הלווים, אשר, בינתיים, קנו את העודף הקודם – ולא החדש – של מוצרים במדפי המפורסמים של אותם השווקים המוצפים שוב. אילוץ מפתיע זה, של תשלום הלוואות בתוך השקעות פנימה, התפרסם והרתיע משקיעים בקניית מניות, קודם מחמת חשש מפני ההלוואות הצמודות, ואחר כך בגלל צניחת ערכן. בסופו של דבר, הממשלות נאלצו להתערב בפיתרון חדש: חילוץ של עסקים מאוימים בהתמוטטות. וזה באמצעות אלפי מיליארדים של דולרים על חשבון הקופה הציבורית. ככה נולדות בעיות חדשות, מסובכות יותר, וגם פיתרונות שממשיכים לרדוף אחרי בעיות שנוצרו מהפתרונות הקודמים. ככה מתפתחת הכלכלה הבורגנית, ומורכבותה נדונה, בהשכלה הגבוהה ומחקריה, מטוהרת אינטרסים מעמדיים, כביכול, נטולת פוליטיקה, בניסיון כושל לייצב הגיון מוסכם שמסוגל לשלול את תוצאות מחקריו של קרל מרקס שחוזות את סופה הבלתי-נמנע של השיטה הכלכלית הזאת על-ידי הפרולטרית.

[3] F Fukuyama, The End of History and the Last Man (פ. פוקויאמה, 'סוף ההיסטוריה והאדם האחרון'), London: Penguin, 1992

[4] ק. מרקס, מלחמת האזרחים בצרפת, 1871, עמוד 102 http://www.marx2mao.com/M&E/CWF71.html

[5] 'יסודות הלניניזם', על-ידי ג'. ו. סטלין, 1924, ע. 4 http://www.marx2mao.com/Stalin/FL24.html

קטגוריות: הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ | השארת תגובה

הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ (10)

עלייה ונפילה של הרביזיוניזם

החתירה תחת הישגי הסוציאליזם

הבורגנות מבינה, אמר לנין, כי

… הפעילים של מעמד הפועלים המאמצים את המגמה האופורטוניסטית מגנים על הבורגנות יותר טוב מאשר הבורגנים עצמם[1].

מרגע לידתה, הרפובליקה הסובייטית התמודדה עם אתגרים עצומים, הן פנימיים והן חיצוניים. בכל זאת, הצליחה להביס חבלנים מבית וצבאות ההתערות האימפריאליסטית בזמנים בהם היא הייתה חלשה מאויביה במידות שאין להשוות ביניהן; הגיעה להישגים חסרי תקדים בבנייתה של החברה הסוציאליסטית; תרומתה להישג הניצחון במלחמה נגד הפשיזם הייתה הכי גדולה; העניקה סיוע אינטרנציונאליסטי נטול אנוכיות למאבקים מהפכניים פרולטרים ולשחרור-לאומי לכל העמים בכל הארצות. לא התקיים מבצר שהעם הסובייטי לא יכול היה לפרץ כל עוד נלחם תחת הדגל המרקסיסטי-לניניסטי והמפלגה הבולשביקית המונהגת על-ידי לנין וסטלין.

כל זה היה בדיוק מדוע המוניטין של העם הסובייטי, של המדינה הסובייטית ושל המפלגה הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי עמדו ברמה כל כך גבוהה שהעניקה להם את ההוקרה ואת האהבה של כל האנושות המתקדמת.

זמן קצר לפני מותו, סטלין האיר:

… נציגים של המפלגות האחיות, תוף הערצתם את האומץ ואת ההצלחות של המפלגה שלנו, העניקו לה את התואר של 'חטיבת הלם' של התנועה המהפכנית העולמית. בכך הם ביטאו את התקווה שהצלחת ה-'חטיבת הלם' תסייע להקל על מצבם של העמים התשושים תחת עול הקפיטליזם. אני חושב שהמפלגה שלנו הצדיקה את התקוות האלה …[2]

סטלין היה בהחלט מדויק באומרו שהמפלגה של לנין הצדיקה את התקוות של כל הקומוניסטים. ה-CPSU הייתה באמת ראויה הערצה ותמיכה שהוענקו לה על-ידי כל המלגות האחיות.

אבל, עם התחלת הוועידה ה-20, שהביאה את חבורת הרביזיוניסטים החרושצ'ובים לשליטה ב-CPSU, הכול השתנה. דרך הקו הרביזיוניסטי שלה בעניינים פוליטיים, אידיאולוגיים, פילוסופיים וכלכליים, הן במדיניותה פנימה והן במדיניות החוץ שלה, החבורה הזאת החלה בתהליך של החלשת המפלגה, הכלכלה הסובייטית והמדינה הסובייטית, אשר, משך תקופה של שלושה וחצי עשורים הביאה להתמוטטותו של הסוציאליזם בברה"מ ולחיסולה של CPSU ולהתפוררות של האיחוד הסובייטי.

לא חשוב כמה חזק הבורגנות האימפריאליסטית ניסתה, לא חשוב כמה מיליונים רבים של חיילים השליחה לקראת האיחוד הסובייטי, תמיד האחרון יצא מנצח. ניצחון האופורטוניזם בתוך ה-CPSU, תפיסת השלטון על-ידי החבורה הבוגדנית החרושצ'ובית, סיפק את המפתח לפריצת המבצר הבולשביקי: זה על מנת להתגבר עליו מבפנים.

לג'ורג' קנאן, אחד הארכיטקטים האמריקאים הבולטים של המלחמה הקרה, ראיית הנולד לכתוב מוקדם עד 1947:

אם … משהו יתרחש לשבש את האחדות והיעילות של המפלגה שאמצעי פוליטי, רוסיה הסובייטית יכולה להשתנות בין לילה מאחת החברות הלאומיות החזקות ביותר לחברה לאומית מן העלובות ביותר[3].

שיבוש 'האחדות והיעילות של המפלגה שאמצעי פוליטי', שכל כך נצפתה כאות לבאות על-ידי האימפריאליזם, התחיל להתממש כאשר, בחצות של היום האחרון של וועידת המפלגה ה-20 בפברואר 1956, חורושצ'וב הגיש את הטפתו נגד סטלין באורך של ארבע שעות – המכונה 'נאום סודי' – בה הוא הוקיע את 'פולחן האישיות' כביכול של סטלין, תוך כדי אשמות בכל פשע העולה על הדעת נגדו.

לנאום של חרושצ'וב, שהודלף בזהירות לתקשורת האימפריאליסטית על-ידי הרביזיוניסטים, היו תוצאות הרות אסון והציתו התקוממויות בגרמניה המזרחית ובהונגריה. חרושצ'וב נאלץ לסגת, אם רק זמנית. על-פי הביוגרף שלו, חרושצ'וב אמר למתנגדיו בהנהגה כי: [All of us taken together aren’t worth Stalin’s shit [4 – כולנו ביחד לא שווים את החרא של סטלין.

מדיניות חרושצ'וב ברשימה של סוגיות, בטווח בין שאלת סטלין על עידוד הייצור החקלאי, לבין הרפתקת הקרקעות הבתולות, לבין ביזור התעשייה, ובין השינוי בדגש מתעשייה כבדה לזו הקלה, העלתה התנגדות גדולה בפרסידיום (ככה כונה הפוליטביורו בזמנו).

העניין הגיע לשיא באסיפת הפרסידיום של 18-21 ביוני 1957, היכן חרושצ'וב ספג מתקפה חריפה של האופוזיציה מובלת על-ידי מולוטוב ונוספים, בגלל מדיניותו הכלכלית השגויה. האופוזיציה נתמכה על-ידי שבעה מתוך אחד עשר חברי הפרסידיום. איך שדלפו החדשות על הורדתו הקרוב של חרושצ'וב מהתפקיד של מזכ"ל המפלגה, החברים של הועד המרכזי במוסקבה, הרבה מתוכם זכו לתפקיד תודות לחרושצ'וב, הקיפו ת הפרסידיום ודרשו את זימונו של הועד המרכזי בשלמותו. הפגישה של הועד המרכזי, שנמשכה שישה ימים, שהתכנסה בחופזה סיכמה לתמוך בחרושצ'וב ולגרש את מולוטוב, מלנקוב וקגנוביץ' מהפרסידיום וגם מהוועד המרכזי.

לאחרי שהביס מה שהוא ותומכיו אפיינו כאופוזיציה אנטי-מפלגתית, חרושצ'וב משל בכיפה עד לסתו של 1964, כאשר הופל ונהפך לחסר חשובות על-ידי יורשיו. משך שבע השנים האלה, בתחום של ענייני הפנים, הגביר את התקפותיו נגד סטלין; פירק את התחנות המיכון והטרקטורים; ביזר את התכנון הכלכלי וחינך את מנגנון השוק למוביל של הכלכלה; חיקה את השיטות החקלאיות האמריקאיות; העביר משאבים מהתעשייה לחקלאות בדגש לייצור פרטי; ושינה את סדר העדיפות בהשקעות לתעשייה כבדה לטובת התעשייה הקלה – בשם של העלאת איכות חיים הסובייטית, אבל תוך השגת המטרה ההפוכה למעשה, מכוון שללא התפתחותה של התעשייה הכבדה, זה בלתי אפשרי הן לשפר את החקלאות והן להרחיב את הספקת המוצרים לצרכנים.

השינוי הזה בסדר עדיפויות היה מנוגד במפורש להזהרות של סטלין כי 'ההפסקה במתן עדיפות לייצור אמצעי ייצור' פירושה 'להרוס את האפשרות של הרחבה מתמשכת של הכלכלה שלנו'[5]. כבר בשנה הראשונה, בה חרושצ'וב מילא את התפקיד של מזכ"ל המפלגה, ההשקעות התעשייה הכבדה עלו רק ב20% על אלה במגזר המייצר מוצרים לצריכה שוטפת, בהשוואה ל-70% הקודמים, מלפני המלחמה.

  בתחום האידיאולוגיה, {נוכחנו כבר בשינויים הגדולים ורחבים שהרביזיוניזם ערך בפילוסופיה או באידיאולוגיה (שזה הינו הך, ממש אותו הדבר, כאשר מתייחסים, או בנוגע, להדרכה) המרקסיסטית-לניניסטית. נמשיך להיווכח בעוד שינויים אידיאולוגיים, וגם נחזור על אלה שכבר הובחנו, גם בהמשך. למרות זאת, אפשר כאן לציין כי} הייה שינוי החלטי הרחק מהמאבק המעמדי {המרכזי, של ניגוד בלתי מתפשר בין האינטרס הפרולטארי לבין האינטרס של הבורגנות בגדולה, זו האימפריאליסטית, הרב-לאומית – ציון זה הכרחי מכוון שהמאבקים המעמדיים האחרים, כמו זה של הבורגנות הלאומנית לשחרור-לאומי נגד ההשתלטות שהבורגנות הרב-לאומית, גם הם מבטאים התנגשות בין אינטרסים מעמדיים מנוגדים} ממפלגת החלוץ של הפרולטריון ומהדיקטטורה של הפרולטריון {למשפט הזה, הערה נוספת, ארוכה הרבה יותר משום התייחסותה לוועידת מק"י ה-26, בתחתית התרגום של הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ – אנג'לו} בשם ההתנערות מהירושה של כביכול 'פולחן האישיות', הופעלה הרפיה על הצנזורה, שהגבילה לפני כן את הפעילות המזיקה של הבורגנות הזעירה ושל גורמים בורגניים נוספים.

לליברליזציה הזאת, בפעילות אינטלקטואלית ותרבותית תחת 'ההפשרה' של חרושצ'וב, התוצאה שאפשרה זרימת רעיונות ואידיאולוגיות בורגניות אל תוך האומנות הסובייטית, כולל שירה, סרטים וסיפורים ביקורתיים, אם לא לגמרי עוינים, לעבר הסובייטי. פורסמו עבודות שהוחרמו בעבר. 'ההפשרה' של חרושצ'וב סיפקה בדיוק את ההזדמנות שאויביי הסוציאליזם המתינו לה כל כך הרבה זמן: דהינו, ההזדמנות להפיץ רעיונות כלכליים לטובת הבורגנות בקרב חוגים אקדמיים סובייטיים. כתוצאה מכך, ההשפעה המערבית החלה לפלס את דרכה אל תוך תחומים כלכליים רבים.

בתחום מדיניות החוץ, תוך כדי כך שהשתחרר מהאחריות על האינטרנציונאליזם הפרולטארי, חרושצ'וב התרכז בשיתוף פעולה עם האימפריאליזם, במיוחד האימפריאליזם האמריקאי, בתהליך שגרם פילוג בתוך המחנה הסוציאליסטי ושיגרום להתפרקותו משך העשורים הבאים. האימפריאליזם היה מאוד שמח ומרוצה משבירת האחדות של המחנה הסוציאליסטי על-ידי חרושצ'וב. בנוגע לכך, העיתון ניוזוויק של 26 במרץ 1962 כתב:

ניקיטה חרושצ'וב הרס, באופן בלתי ניתן לביטול, את הגוש המאוחד של ימיי סטלין. זה אולי השירות הגדול ביותר של חרושצ'וב – לא למחנה הקומוניסטי, אלא לעולם המערבי[6].

במטרה לכפות את המדיניות השגויה של האופורטוניזם שלהם על תנועת האינטרנציונאל הקומוניסטי, החבורה החרושצ'ובית עסקה בהתערבות בוטה וגסה ביחסים הפנימיים בין מפלגות אחיות, עד כדי תכתיבים לשינויים בקרב ההנהגות של המפלגות וארצות האחיות. מאז שהמפלגה הקומוניסטית של סין לקחה חלק במנהיגות המתנגדת לרביזיוניזם החרושצ'ובי, היא הפכה למטרה מיוחדת עבור חרושצ'וב בפעולות התקפה ונקמה שלו, אשר פגעו ביחסי מפלגה ומדינה בין שני הענקים האלה של הסוציאליזם.

ושוב, הפעולות האלה של חרושצ'וב שימחו את החוגים האימפריאליסטיים. עם עליצות זדונית, מגזין החדשות האמריקאי   U.S. News & World Report{ככה כתוב בויקיפדיה לעברית} של 30 בספטמבר 1963 העיר:

עלינו להיות אסירי תודה עבור הטיפול הגרוע ביחסים שלו {של חרושצ'וב] עם הסינים … עלינו להיות אסירי תודה עבור כך שהוא הכניס בלגן אל תוך האינטרנציונאל הקומוניסטי הרבה מאוד יוזמות מתנשאות ופתאומיות[7].

חרושצ'וב לא היה האופורטוניסט הראשון בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית, וגם לא יהיה האחרון, אבל על כך שהוא גרם לה הכי הרבה נזק – על כך לא יתכן אף ספק. וזה בגלל שתי הסיבות הבאות.

קדם כל, הוא הסף כל ההשקפות הנגד-מהפכניות האנטי-מרקסיסטיות בהיסטוריה של האופורטוניסטים, הרביזיוניסטי, הבוגדים, וגם, מתוך כל זה, יצאה לגמרי מתמחה בקו פוליטי רביזיוניסטי שכלל 'מעבר בשלום', 'תחרות בשלום', 'דו-קיום בשלום', 'המדינה של כל העם' ו-'המפלגה של כל העם', יד ביד עם כניעה לאימפריאליזם.

שנית, חרושצ'וב היה המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי (CPSU), המפלגה שהוקמה על-ידי לנין, המפלגה שהובילה למהפכת אוקטובר הגדולה לניצחון ושהביאה לידי קיום את הארץ הסוציאליסטית הראשונה, שמימשה הישגים ללא תקדים בתחום הבנייה הסוציאליסטית וניגשה לעשות את התרומה הרחבה ביותר למען הניצחון על הפשיזם במלחמת העולם השנייה. לכן, בצדק מלא המרקסיסטים-לניניסטים והאנושות המתקדמת ברובה אמדו את CPSU בהערכה הגבוהה ביותר והחשיבו את האיחוד הסובייטי כבסיס של המהפכת העולמית, שפי שהייה תחת המנהיגות של לנין וסטלין.

החבורה החרושצ'ובית ניצלה במלואו את היתרון של המוניטין הלגיטימיים של CPSU ושל האיחוד הסובייטי בכדי להסתיר את המהות הרקובה של מדיניותם הרביזיוניסטית והפלגנית ובכדי לרמות הרבה אנשים. בכך, לדאבוננו, לחבורה החרושצ'ובית הישג רב, כי האמון המסורתי ב-CPSU והחוסר-ערנות למתרחש במציאות המעודכנת עמדו בפני הרבה קומוניסטים וכמה מפלגות קומוניסטיות כמכשול המונע מהם להבחין ב-, ולהתנגד ל-, רביזיוניזם ופלגנות חרושצ'וביים.

ברגע שהתחיל לנוע, הקו הרביזיוניסטי של החבורה החרושצ'ובית נתן דחיפה לצמיחה שופעת של כוחות בורגניים בתוך ברה"מ ובתוך CPSU, למען הסעדת הצרכים של האימפריאליזם. ובתורן, הפעילויות של הכוחות הבורגניים, משולבים עם המדיניות של האימפריאליזם האמריקאי של סחטנות גרעינית ושל לחץ למען ה-'התפתחות שלווה' בקרב הארצות הסוציאליסטיות בחזרה לקפיטליזם, שימש סייעו וחיזקו את הרביזיוניזם החרושצ'ובי.

טיהור המפלגה

במטרה להתגבר על ההתנגדות שבתוך CPSU לקו הפעולה הרביזיוניסטי שלה, החבורה החרושצ'ובית הוציאה אל הפועל סידרה של טיהורים בכל הרמות של המוסדות המפלגתיים, הממשלתיים, הכלכליים, התרבותיים והחינוכיים, על-ידי סילוק של אלה שהיא העריכה כי אין לסמוך עליהם ועל-ידי החלפתם באלה אשר בחסותה. קרוב ל- 70% של חברי הועד המרכזי של CPSU שנבחרו בוועידת המפלגה ה-19 ב-1952 סולקו משך התקופה שבין הוועידות ה-20 וה-22, שנמשכה מ-1956 עד ל-1961. קרוב ל-50% של חברי הועד המרכזי של CPSU שנבחרו בוועידת המפלגה ה-20 סולקו עד סיומה של הוועידה ה-22.

בתירוץ 'לחדש את הקאדר', לרגל הוועידה ה-22, החבורה החרושצ'ובית פיטרה 45% חברי מפלגה מתפקידים בועדים המרכזיים של הרפובליקות האיחוד, האזורים {או חבלים} ונפות, ו-40% בועדים של המחוזות ושל העיריות. ב1963, בתירוץ לחלק את המפלגה למחלקות 'תעשייתיות' ו-'חקלאיות', החרושצ'ובים פעלו להחלפתם של חצי מחברי הועדים המרכזיים של רפובליקות האיחוד ושל האזורים[8].

בנוסף לכך, החרושצ'ובים פתחו את החברות למפלגה בפני רבדים של חתך לא-פרולטארי בקרב האוכלוסייה הסובייטית, יד ביד עם הפצתו של רעיון ה-'מפלגה של כל העם'.

עד לשנות השמונים, האינטליגנציה הגיע להשגת השפעה דיספרופורציונית {מחוסרת יחס למספר חברים} בתוך המפלגה הקומוניסטית, בעיקר על-ידי חצי מהחברות בפסגתה, ואפילו באחוז עוד יותר גבוה של חברים מהרקע הזה בהנהגה[9].

במקביל להתפתחויות בתחום הכלכלי, מלוות כפי שהתרחש על-ידי הכלכלה השנייה {של הבעלות הפרטית, שקודם הייתה בלתי-חוקית}, לשינויים החריפים בהרכב המעמדי והאופי המעמדי של CPSU חלק חשוב בהריסתו של הסוציאליזם הסובייטי, מכוון שהרובד הזה של החברה – האינטליגנציה –, מתוך הבחנה באפשרויותיו להשיג רווח בשיקומו של הקפיטליזם בברה"מ, גילה יותר ויותר עניין משותף עם אלה שפעלו על-פי הכלכלה השנייה.

דרך השינויים ההמוניים האלה התפקידים והחברות ב-CPSU, הבוגדים הרביזיוניסטים החרושצ'ובים השיגו את השליטה הגמורה על המפלגה, על הממשלה ועל הארגונים המשמעותיים האחרים. באורח אופייני, בעוד הם שוללים את קיומם של המעמדות ושל המאבק המעמדי בתוך האיחוד הסובייטי, החרושצ'ובים צידדו לטובת מספר הולך וגדל של בעלי זכויות יתר מהשכבה הזעיר בורגנית במתקפותיהם נגד הפרולטריאט, ובכך הפכו את הדיקטטורה של הפרולטריון לדיקטטורה של שכבת בעלי זכויות יתר {של הבורגנות הזעירה, שהלכה והפכה פחות ופחות זעירה} בבניית היסודות של שיקום הקפיטליזם.

אף על פי שחרושצ'וב סולק ב-1964, הצעותיו האידיאולוגיות השגויות, מדיניותו של ליברליזציה כלכלית ושל 'דמוקרטיזציה' פוליטית התמידו בדיוק כמו קודם. אחרי הסתלקותו של חרושצ'וב מהבמה הפוליטית, רעיונותיו ומדיניותו זכו להגנה של קבוצה חזקה של כלכלנים, עיתונאים, היסטוריונים, מחזאים, סוציולוגים, פסיכולוגים, שעבדו בנחישות להפלת המפלגה ואת רוחה המהפכני באמצעות ההשפעה הבורגנית המכרסמת שלהם.

הכלכלה השנייה

התוצאות הכי הרסניות של 'רפורמות' התקופה של חרושצ'וב ושל ברז'נייב התממשו בצמיחת המפעל הפרטי, הכלכלה השנייה, ובשכבה שנהנתה מהצמיחה הזאת. הכלכלה הפרטית, שהוגבלה בתחומים צרים ביותר תחת סטלין, בלטה בנמרצות חדשה תחת חרושצ'וב, רשמה צמיחה משגשגת משך זמנו של ברז'נייב, וגברה על הכלכלה הסובייטית הראשונה {כלכלה חברתית המתוכננת באופן מרכזי} תחת הדאגה נדיבת אהבה של גורבצ'וב. הכלכלה הפרטית, הן החוקית והן הבלתי-חוקית, חוץ מהיות מקור חלופי של הכנסות, ייצרה שחיטות ופשיעה, העניקה גירויים נוספים לרעיונות, רגשות ומחשבות עיוניות להצדקת המפעל הפרטי, חילקה קרנות בשביל ביקורת נגד השיטה הסוציאליסטית הסובייטית, וסיפקה בסיס חומרי בעד השיקום של הקפיטליזם בברה"מ. באופן בלתי נמנע, הכלכלה הפרטית החוקית הביא על המסלולים שלה פעילויות בלתי-חוקיות, שלבשו מגוון מרשים של צורות, תוך כדי כך שבסוף חדרו בכל תחומי החברה הסובייטית – השגרתי ביותר הייתה תופעת הגניבה מצידה של המדינה.

בנוסף לגניבות של פרטיים להשגת הכנסותיהם 'מן הצד', הגניבות של המדינה קיבלו מימדים שערורייתיים ושל גניבות בסיטונות. משך הזמן, הפעילות הזאת הגדילה את התבלטותה מחתרת קפיטליסטית במלוא מובן המילה, שהשקיעה סכומי עתק של הון, ארגנה מערכת ייצור בקנה-מידה ממש גדול, רכשה וניצלה עובדים וכוח עבודתם, והשתחרר מהסחורות שלה בשוק שחור.

קונסטנטין סימיס, עורך דין מפורסם שייצג הרבה יזמים של המחתרת הזאת בשנות השבעים, אחר כך ערך את הניסיון שלו בספר עם הכותרת: ברה"מ – חברה מושחתת, עם כותרת מישנה 'העולם הסודי של הקפיטליזם הסובייטי'. הוא כתב על 'רשת של מפעלים פרטייםפרוסים בכל הארץ', במספר של כמה עשרות אלפים, שייצרו 'סריגים, נעליים, משקפי שמש, הקלטות של מוזיקה עממית מערבית, תיקים, ועוד הרבה סחורות'. המוצרים האלה היו בטווח של בעלות על 'בית-מלאכה בודד' ועד ל-'משפחות שבטיות מולטי-מיליונרובל' ותריסרים של מפעלים בבעלותן[10].

[עד 1960], כלכלת הצללים הסובייטית הייתה כבר בוגרת מבחינה מוסדית ובמימדים והיקף מכובדים … [היא] התפשטה, צמחה ושגשגה – תחת ברג'נייב (1964-82), תוך התעלמות נדיבה, אם לא תוך עידוד מרומז[11].

הכלכלה השנייה סיפקה את הקרקע לצמיחה ולהתבלטות, מצד אחד, של פשע מאורגן, ומהצד השני, של שכבה שלמה חותרת תחת הסוציאליזם של בורגנות זעירה, עם מילת פיתיון-הקסם 'חופש' שלהם: חופש להפיץ דת חשוכה; חופש לנצל; חופש לעשות כסף ולא לעבוד; חופש לכתוב ולפרסם כל דבר, כולל במיוחד חומר 'ביקורתי' של הסוציאליזם וההישגים שלו. מדורבנים על-ידי פיתוח ועיוותים של המרקסיזם-לניניזם של כלכלה פרטית פנימית ממוקמת הרכבת המובלת על-ידי המנהיגות הרביזיוניסטית החרושצ'ובית, וגם בסיוע תמכתו החומרית והאידיאולוגי שקיבלו מהמחנה האימפריאליסטי, הקבוצות החותרות נגד הסוציאליזם האלה, מורכבות באמצע שנות השמונים מכמה עשרות אלפים, חינכו את האינדיבידואליזם {יחידנות}, את ההשתוקקות לצבור רכוש ואת תאוות הבצע של הבורגנות. בעוד שהם פולטים רעל נגד כל מה שהוא סוציאליסטי, הם ממשיכים במערכה ממשית לטובת הרכוש הפרטי, היוזמה החופשית, השוק החופשי, ועוד כאלה 'חירויות' בורגניות.

משך 30 שנה מאז שחרושצ'וב השיג את התפקיד של מזכיר כללי של CPSU, הכלכלה השנייה צמחה מצטברת והולכת. על-פי מספר מומחים, בנוגע לכמה אזורים ברוסיה ובאוקראינה בין 1965 לבין 1989, ההקבלה בין ההכנסות, מצד אחד, לבין ההוצאות והחסכונות, מצד שני, הפכה ממש מחוסרת תיאום, בכך שכמויות הכספים לבזבוז ולחיסכון עלו יותר ויותר בהשוואה להשתכרות החוקית בהכנסות. המומחים הגיעו להשערה שיש ליחס להכנסות הבלתי-חוקיות את הפער בהשוואה.

יותר מכך, הכלכלה השנייה צמחה בשיעור זריז יותר מהכלכלה הסובייטית (הראשונה). על-פי קוריאג'ינה (T I Koriagina of the Economic Research Institute of the USSR), מומחית בכלכלה השנייה של המוסד למחקר כלכלי של ברה"מ, העריכה כי, בעוד שההכנסה הלאומית הרשמית וערכם של הסחורות למכירה והשירותים באיחוד הסובייטי כמכלול גדלו ארבע או חמש פעם בין שנות ה-60 המוקדמות לבין שנות ה-80 המאוחרות, הכלכלה השנייה גדלה שמונה עשר פעם.

קוריאג'ינה חישבה גם שהערך השנתי הסחורה והשירותים הבלתי-חוקיים צמחו בערך מ-5 מיליארד רובלים בשנות ה-60 המוקדמות ל-90 מיליארד רובלים בשנות ה-80 המאוחרות, כאשר ההכנסה הלאומית באותן התקופות הייתה מ-146 מיליארד רובלים ל-422 מיליארד רובלים, בהתאם. לפי המספרים שלה, ערכה של הכלכלה השנייה היה בערך 3.4 אחוז של ההכנסה הלאומית ב-1960, 20 אחוז ב1988 ו-12.8 אחוז ב-1990 (הערך הנמוך של 1990 מוסבר בעובדה שעד 1990 חלק מהפעילות הכלכלית הבלתי-חוקית לשעבר נהפכה לחוקית). ועוד, לפי קוריאג'ינה, סך-הכול של הצבר העושר הפרטי הבלתי-חוקי בשנת 1990 עמד ב-200-240 מיליארד רובלים – סכום שייצג 20-25 אחוז של כל העושר הפרטי.

היות וחישובי קוריאג'נה התייחסו רק להכנסות מפעילות כלכלית בלתי-חוקית, בכדי להשיג את המידות הסך-הכול של הפעילות הכלכלית הפרטית, עלינו להוסיף למספרים שלה את אלה המייצגים את הפעילות הפרטית החוקית. אפילו באומדן זהיר, הממדים של כל הפעילות הפרטית היו צריכים להיות גבוהים ב-10 אחוז יותר מהאומדנים למעלה – ובכך לייצג בסביבות שליש של הפעילות הכלכלית הלאומית בזמן התמוטטותו של האיחוד הסובייטי.

קוריאג'נה גם העריכה כי, ב-1988, סך-הכול העושר הפרטי עמד ב-200-240 מיליארד רובלים, אשר הסתכם ב-20-25 אחוז של כל העושר הפרטי בברה"מ. היא גם העריכה שמספר האנשים העוסקים בחלקים הבלתי-חוקיים של הכלכלה הפרטית (השנייה) עלה מתחת ל-8 מיליון אנשים בשנות ה-60 המוקדמות ל-17-20 מיליון (6 עד 7 אחוז) ב-1974, ו-30 מיליון לערך (סביב 12 אחוז של האוכלוסייה) ב-1989. אם זה כולל את הפעילות הכלכלית הפרטית החוקית, אז, בשנות ה-70 המאוחרות, האוכלוסייה העירונית (62 אחוז של כל האוכלוסייה) השתכרה ב-30 אחוז של ההכנסה הכוללת של עצמה ממקורות לא-רשמיים, כלומר מפעילות פרטית גם חוקית וגם לא.

ככה אקדמאי אמריקאי אחד, כאשר כתב בשנת 1988, סיכם את הממצאים של הכלכלה השנייה:

משך שלושה העשורים האחרונים של עידן הסובייטי, פעילות הכלכלה הבלתי-חוקית חדרה אל תוך כל מגזר וכל סדק של הכלכלה; לבשה כל דמות וכל צורה מתקבלת על הדעת; ופעלה במימדים בטווח שהלך מהמינימום או הצנוע עבור ההמונים למשמעותי עבור הרבה, ועד לבזבזני ושופע, וגם מאורגן בשכלולים, עבור מעטים[12].

חלק מאותם העוסקים בפעילות כלכלית הפרטית הזאת (חוקית ולא) הפכו עשירים מאוד והיו מוכרים כה-'העשירי החדשים של ברג'נייב'. ככל שהכלכלה הבלתי-חוקית צמחה, ככה גדלה חתירתה נגד הכלכלה הסובייטית החוקית. היות והכלכלה השנייה צרכה בהכרח את הגניבה בזמן וחומר ממגזרי המדינה, התפתחותה לא יכלה אלא להמשיך ולצמצם את יעילותם של  אותם מגזרי המדינה, ובכך לדרדר את האחרונים לשם רע בתוך המקח והממכר.

לכלכלה השנייה הייתה את השפעת ההשחתה הכי גדולה על ממלאי תפקידים במפלגה ובמדינה, כוון ייצור ומכירה בלתי-חוקית נזקקה לשוחד של הרבה פקידי ממשלה וממונים מפלגתיים. ויותר מתרחבת ומאורגנת נהייתה הכלכלה השנייה, כך התפשטה יותר השחיטות, מפני שפעילות כזאת לא יכלה להחזיק מעמד חודש בלי רדיפת בצע של כמה בעלי תפקידים במפלגה ובממשל.

לא מאוחר משנת 1960, הכלכלה הסובייטית השנייה רכשה היקף ומימדים מכובדים, כמו כן השחיטות, שחדרה לדרגות הגבוהות ביותר של המפלגה. יד ימינו של חרושצ'וב, סגן ראש הממשלה ומזכיר בוועד המרכזי, פרול קוזלוב {Frol Kozlov. בויקיפדיה, באנציקלופדיה הבורגנית הזאת, כתוב עליו כי: …undermined by the effects of his alcoholism; in 1963 he had ceased to be Secretary …}, נאלץ לפרוש בחרפה אחרי שהרשויות גילו, בכספת של פקיד גבוה בלנינגרד שנפתר, אבנים יקרות ערך וצרורות של כסף השייכים לו. קוזלוב קיבל אותם כחלק מתשלום עבור שימוש בעמדתו בכדי לעצור הליכים של מחלקת פשעים נגד אנשי עסקי עבריינים.

ככה אלקסנדר גורוב (Alexander Ivanovich Gurov), קצין משטרה גבוה בברה"מ, תיאר את המקורות ואת ההתפתחות של שחיטות המפלגה, מתקופת חרושצ'וב עד לזו של גורבצ'וב, ואת קשריה שלא ניצן להתיר עם ההופעה וההתפתחות של הכלכלה הבלתי-חוקית ועם הפשע המאורגן:

[הפשע המאורגן] היה חייב חייב להתרחש ברגע שהשיטה שלנו נפתחה וזה היה במה שמכונה הפשרה של שנות ה-60 כאשר ניקיטה חרושצ'וב היה בשלטוןזה היה בלתי-אפשרי לדמיין קבוצות פשע מאורגן חזקות תחת סטליןמה שקיבלנו אחרי זה בחברה שלנו היה צופן מוסרי של שודד. וכמובן שזה זרם לגמרי לטובת הביורוקרטיה [של המפלגה]. למשל, הייתה לנו את מה שמכונה מפיה של מסחר במוסקבה עם הנציגים במוסדות העליונים של המפלגה מאז 1974. אם אני או כל אחד אחר היה מנסה להזהיר אנשים על הסכנה של כלכלת הצללים, אז ליברלים היו צוחקים והממשלה הייתה מתחילה לקרוא לנו משוגעים. אבל ככה זה התחיל. והממשלה נתנה לזה להתרחש, בגלל סיבות שצריכות להפעיל את החשיבה שלנו. זה התחיל תחת חרושצ'וב והתפתח תחת ברג'נייב. אבל עידן גורבצ'וב הייתה התקופה בההפשע המאורגן בארצנו הפך לעוצמה של ממש[13].

דרך ה-'רפורמות כלכליות', הרביזיוניסטים חרושצ'ובים בנו את התנאים שצמיחת הכלכלה השנייה, שהפכה לגורם שערער את הכלכלה הסוציאליסטית המתוכננת מרכזית, ייצרה אי-אמון ביעילות של הסוציאליזם ושל התכנון המרכזי, וגם, ביחד עם השחיטות מתפשטת המתלווה, הרסה את האמון של מעמד הפועלים הסובייטי ביושרה של המפלגה הקומוניסטית עצמה. באותו הזמן, הכלכלה השנייה ייצרה את הבסיס החומרי להתבלטות של שכבה חברתית שענייניה לא יכלו להסתפק הגבולות של הסוציאליזם. ככה הוכנו התנאים בשביל שיקומו של הקפיטליזם.

בזמן שכל הפעילות הממוטטת הזאת התרחשה, במטרה להרוס את הסוציאליזם ולשקם במקומו את הקפיטליזם, המנהיגות הרביזיוניסטית הייתה עסוקה בפיזור מסך עשן מול עיניהם של ההמונים באמצעות טיעונים מתרברבים, בשביל לא להגיד מזויפים, שברה"מ צעדה במלוא הקיטור לעבר השלב הגבוה יותר, שלב הקומוניזם. בדיוק כפי שהוא ריפד את הכיסים של עצמו על-ידי פשיעותיהם של אנשי עסקים בלתי-חוקיים, קוזלוב הבטיח ללא כל בושה לצירים בוועידה ה-22 של CPSU כי 'בחברה הסובייטית לא קיים יותר בסיס חברתי עליו כל מגמה אופורטוניסטית יכולה לשגשג בתוך המפלגה'[14].

האמת היא שקיום ההשפעה הבורגנית (שהספקתה התבצעה בשפע בזמן הנדון) היא גורם הפנימי בתוך הרביזיוניזם (אופורטוניזם), בעוד שהכניעה ללחצים של האימפריאליזם (בכך, המנהיגות החרושצ'בית הייתה יותר ויותר אשמה) נובעת מגורם חיצוני לו. המאפיין הוא שהרביזיוניסטים החרושצ'ובים, בזמן שהכחישו את קיומם של מאבקים מעמדיים בברה"מ, צידדו מעשית בהתבלטות של השכבה הבורגנית שנבנתה על-ידי ה-'רפורמות' של עצמם במתקפותיהם נגד הפרולטריון, ובכך, בסוף, הצליחו לשנות את הדיקטטורה של הפרולטריון לדיקטטורה של הבורגנות – ושל הסוג הנפשע ביותר גם.

לא רק מרקסיסטים לניניסטים, אלא גם מנתחים בורגניים בעלי הבחנה חדה הבינו היטב את המהות האופורטוניסטית של הפרוגראמה והמדיניות של חרושצ'וב ושל היורשים הרביזיוניסטים שלו. בעבודתו ש-1075, משה לבין עשה את ההבחנה הזאת:

זה היה מדהים לגלות כמה רעיונות של הפרוגראמה האנטי-סטליניסטית של בוחרין בשנות 1928-1929 אומצו על-ידי אנשי-הרפורמה הנוכחים[15].

עד שנות ה-60, שלושה מוסדות כלכליים מובילים בברה"מ נשלטו על-ידי כלכלנים שתמכו בכלכלת שוק. ההתכחשות המלאה לסוציאליזם, ההפצה הפתוחה של כלכלת השוק, ושל שיקום הקפיטליזם בברה"מ יכולים להיות הגיוניים ולהתקבל על הדעת, אם הם מובנים כהמשך וכיישום של הפרוגראמה הרביזיוניסטית (אופורטוניסטית) של בוחרין  ושל חרושצ'וב, שמהותה מסתכמת לא פחות מאשר כניעה בפני הבורגנות.

הפעילות הכלכלית בלתי-חוקית וכל-פולשנית, הגניבה, השחיטות והכייסות, ביחד עם צמיחת המתלווה של אי-שוויון גובר והולך, התישו את האמון של העם הסובייטי בהגינות של השיטה. ככה, הכלכלה השנייה, בזמן שהולידה שכבה שואפים להיות קפיטליסטים, הרסה את אמון העם בסוציאליזם באמצעות רוממותה של עוצמת הכסף כמגנט תחרותי של משיכה לחברות במפלגה הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי (CPSU).

גורבצ'וב

כשגורבצ'וב נכנס לתוך המנהיגות של CPSU, כל התנאים האידיאולוגיים והחומריים לשיקום הקפיטליזם היו כבר מוכנים. במרץ 1985, גורבצ'וב נהייה למזכיר הכללי בעקבות פתירתו של צ'רננקו. בסיגנון של חרושצ'וב, הוא הזדרז לטהר את המפלגה מהגורמים שלא יכול היה לסמוך עליהם, ואשר היו יכולים לעמוד בדרכו של יישום הפרוגראמה שלו לשיקום הקפיטליזם. תוך שנה מאז היותו מזכיר כללי, הוא הצליח להחליף חצי מהחברים המלאים ומהמועמדים לחברות בפוליטביורו, 14 מתוך 23 ראשי מחלקות של הוועד המרכזי, 5 מתוך 14 ראשי רפובליקה, 50 מתוך 157 מזכירים ראשיים של אזורים (קראים) ומחוזות (אובלסטים), 40 אחוז של שגרירים ו50 אלף מנהלים[16].

גורבצ'וב התחיל את המדיניות תחת השמות התאומים של גלסנוסט ופרסטרויקה – שאומצה בפגישות מליאת הוועד המרכזי של CPSU בינואר וביוני של 1987. הגלסנוסט ביצע את אותו התפקיד בתחום האידיאולוגיה שבוצע על-ידי הפרסטרויקה בתחום הכלכלה. בדיוק כפי שהפרסטרויקה נועדה לשקם במלואם את יחסי הייצור הקפיטליסטיים על-ידי הריסת השאריות של הכלכלה המתוכננת המרכזית, גם ככה הגלסנוסט נועד להרוס את מה שנישאר מהמדע של המרקסיזם-לניניזם בחיים הפוליטיים ובמוסדות של ברה"מ, ולהציב במקומו את המוסכמות האופייניות לדמוקרטיה הבורגנית.

המתיימרת להיות פרוגראמה של רפורמות מצידו של גורבצ'וב בשנות 1985-86 הפכה, לקראת המועדים של מליאת הוועד המרכזי בינואר 1987 ושל כנס המפלגתי ה-19 ביוני 1988, למתקפה ממשית על הסוציאליזם – לפרוגראמה נגד-מהפכנית שנועדה לערער את המנהיגות של המפלגה הקומוניסטית, את הבעלות שהאמתחת המדינה, את התכנון המרכזי, ואת השלמות הרב-לאומית של ברה"מ. הכנס המפלגתי ה-19 הפך לחגיגה אנטי-קומוניסטית. השם המאבק נגד 'סטליניזם', כנס זה טיהר רשמית את עברו של בוחרין, פרס שטיח אדום בפני הכוחות שהרעישו למען שיקום מלא של הקפיטליזם, העניק כשרות לכלכלה השנייה, העניק היתר שותפויות התנדבותיות (ה-'לא מקובלים'), בטיעון שלהן הייה תפקיד לגיטימי בחברה סובייטית.

ה-'לא מקובלים' צידדו בכל סוג של פעילות לא מאורגנת ישירות על-ידי המפלגה. בין השאר, הם דגלו בליברליזם תרבותי, צמצום תפקיד המפלגה, הרפיה והנמכה של רמות אידיאולוגיות, עוינות למאבק מעמדי, מוסגים בורגניים של הדמוקרטיה, חנפנות כלפי כל דבר מערבי, שבח לקסם 'דמוקרטי' של קפיטליזם נוכחי, כפיפות לשוק ועוינות עמוקה לתכנון כלכלי.

 בינתיים, חוקים חדשים על אגורות שיתופיות ועל חוזי שכירות גירו התפשטות רחבה של גורמים קפיטליסטיים ושל ייצור סחורות {ייצור מצרכים למטרות רווח}.

משך 1987-88, הרפורמות של גורבצ'וב השתנו לחיסול המפלגה. גלסנוסט הפך שם נירדף לאנטי-קומוניזם; הרפורמה הכלכלית התגלמה להפרטה בתנאים של חיסול מלאי ולפירוק של שאיריות הכלכלה הסוציאליסטית, ביחד עם תמיכה בעד הפיכת ה-'שווקים סוציאליסטיים' ל'שוק סוציאליסטי', דהינו, קפיטליזם.האנטי-סטליניזם, ביחד עם ביטויי פיתיון-הקסם של 'דמוקרטיזציה' ושל 'דצנטרליזציה' {ביזור}, נהיה, כפי שהיה תחת חרושצ'וב, הסיסמה של הרפורמיסטיים של גורבצ'וב, האנטי-סטליניזם הזה, בתירוץ 'חתירה לשיפור' המפלגה והכלכלה, ובשם הביקורת על 'פולחן האישיות', התעכב ברביזיה {בשכתוב} כוללת של ההיסטוריה של המפלגה ובהשמצת ההישגים ההיסטוריים-עולמיים הסובייטיים.

בעוד שה-'דמוקרטיזציה' ציינה מעבר כולל ממרקסיזם לניניזם להתארגנות מפלגתית מסוג סוציאל-דמוקרטי, עם הדחייה שלה השוללת מעשית את התפקיד המוביל של המפלגה ושל הצנטראליזם הדמוקרטי כעיקרון ארגוני של המפלגה, התפיסה של דו-קיום בשלום, כרגע בעלת צורה של 'ערכים אנושיים אוניברסאליים', הפכה ליופמיזם {או ל-"לשון נקייה"} במקום { הפכה למכבסה מקשטת את} התכלית של ברית גלויה עם הקפיטליזם ועם האימפריאליזם.

כלפי המפלגה הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי (CPSU), לגורבצ'וב כלום חוץ מזלזול, והוא בעצמו אפיין את CPSU בהזדמנות אחת כ-'הכלב המטונף ההוא' – אותה המפלגה שממנה שאב את הסמכות שלו, וזה כאשר הסמכות הזאת שימששה אותו בכדי להשלים את הניצחון הנגד-מהפכני ולהשלים את השיקום של הקפיטליזם בברה"מ.

עסוק כפי שהיה בפירוק מכוון של שאריות האחרונות של הסוציאליזם בברה"מ, ולמרות זלזולו כלפי המפלגה, גורבצ'וב נישאר בתפקיד של מזכיר כללי בכדי לפקח על התמוטטותו של המחנה הסוציאליסטי, וכמו כן גם על ההתפרקות ועל החיסול של ברה"מ ושל CPSU. משך שלוש שנותיו האחרונות בהגה השלטוני (1989-1991), הנגד-מהפכה סחפה לאורכה של כל אירופה המזרחית, בעזרתם הלא-צנועה של גורבצ'וב וחבורתו, תוך כדי סיוע של האימפריאליזם. בנובמבר 1989, חומת ברלין נפלה; שנה לאחר מכן, גרמניה התאחדה על-פי תנאי נאט"ו. אחת אחרי השנייה, הארצות הסוציאליסטיות של מזרח אירופה נפלו כמו אבני-דומינו.

המהומה הזאת באירופה המזרחית, ביחד עם התוצאות המפוררות של הכוחות הקפיטליסטיות בברה"מ, דרדרו את היחסים בין הרפובליקות המכוננות של האיחוד הסובייטי – תוצאה שהובילה להכרזת עצמאות מהאיחוד על-ידי רפובליקה אחרי רפובליקה. עד אמצע דצמבר 1991, בעקבות פרישתן של כל הרפובליקות האחרות, הפדרציה הרוסית נשארה לבדה בלי כל צורך בהכרזת עצמאות רשמית.

בשדה הבינלאומי הרחב, חבורת גורבצ'וב בגדה בתנועות לשחרור לאומי ובארצות סוציאליסטיות קטנות יותר. במאי 1989, נעצרו הספקות הנשק עבור ניקרגואה. ב-1990, האיחוד הסובייטי סיים את הספקת הסיוע של 5 מיליארד דולר לקובה –סיוע שכלל הספקת דלק ומוצרים חיוניים נוספים. כבר ב-15 בפברואר 1989, החיילים הסובייטיים האחרונים עזבו את אפגניסטן, והשאירו את ממשלת נג'יבאללה לחסדי שכירי החרב של המצביאים תחת חסות אימפריאליסטית – תוך כפירה בכך להקרבות מצידם של החיילים הסובייטיים ושל בני בריתם האפגאניים, וללא כל ויתור מצידו של האימפריאליזם. וככה נזרקו לפח באופן דומה גם המאבקים לשחרור פלסטיני ודרום-אפריקאי.

עד המועד התכנסות הוועידה ה-28 של CPSU ביולי 1990, השאלה אם יש לשקם בשלמותה את כלכלת השוק לא הייתה עוד, אלא פשוט איזה כלכלת שוק תיקח את מקומה של הכלכלה המנווטת על-ידי תכנון מרכזי, אשר, אחרי שקועקעה משך שלושת העשורים לפני כן, קיבלה מכה ניצחת מהחבורה של גורבצ'וב.

עם חוצפה חסרת בושה שהייתה אופיינית לו, גורבצ'וב, במסר שלו לרגל יום השנה של מהפכת אוקטובר בשביעי בנובמבר 1990, תיאר את בגידתו לסוציאליזם וכניעתו לאימפריאליזם כמעשי 'חופש ושחרור'.

[הפרסטרויקה] … הביאה [לנו] חופש ושחרורנפתחנו לעולםבכך שנעמדנו כאופוזיציה לעולם, שללנו לעצמנו את ההזדמנות להשתתף בקדמת הציביליזציה בנקודת התפנית הכי מכריעה. סבלנו [אבידות] איומות, אולי האבידות שלנו גדולות ביותר, תודות לכך[17].

על אף הניצחון של גורבצ'וב והחבורה שלו בוועידת המפלגה ה-28, אותם המכונים דמוקרטים, ובוריס ילצין בראשם, פרשו בראוותנות מהמפלגה, בטיעון שהמפלגה לא משנה את עצמה במהירות מספקת. למרות הפרישה שהתיימרה להציג פילוג בין גורבצ'וב לבין הסיעה המכונה דמוקרטית, פרישה זו הייתה למעשה פשוט המשך מיומן ומנוסה בחלוקת תפקידים בין שתי הסיעות הנגד-מהפכניות, בשעה ששני הצדדים המשיכו בדרך בה התמצאו הכי טוב, דהיינו, התוואי להריסת CPSU ואת שאריות הכלכלה הסוציאליסטית – גורבצ'וב מתוך CPSU והדמוקרטים של ילצין מבחוץ.

זה בדיוק מה שהם הצליחו ליישם תוך שנה מאז הוועידה ה-28. ביוני 1991. ילצין נבחר לנשיא של הפדרציה הרוסית (RSFSR). בשישי בנובמבר 1991, תוך ניצול של הפיכת הנפל של אוגוסט, ילצין החרים את CPSU והורה לפזר אותה. בדצמבר, הוא הורה להסיר את הדגל האדום מעל קרמלין. ב-25 בדצמבר, גורבצ'וב, שהשלים את 'מלאכת החיים' שלו, התפטר. ב-31 בדצמבר 1991, ברה"מ חדלה רשמית מלהתקיים.

קריסת הרביזיוניזם

ככה הובאה לסוף מחפיר את מה שפעם היה האיחוד הסובייטי הגדול והמפואר, המולדת הראשונה של הפרולטריון הבינלאומי והמסד הראשון של המהפכה הפרולטרית, תודות החרבות של הרביזיוניזם החרושצ'ובי משך תקופה של שלושה וחצי עשורים. הסוציאליזם הוחלף ובמקומו הוצב קפיטליזם של בריונים, ובמקביל הוחלפה הדיקטטורה של הפרולטריון על-ידי חופן זעיר של כייסים אשר גנבו את העושר ומשאבים עצומים שניבנו וטופלו בכל כך הרבה השגחה על-ידי העם הסובייטי משך שבעה עשורים של מאבק ענקי נגד כוחות הריאקציה והאימפריאליזם.

זח חשוב ומכריע עבור הפרולטריון הבינלאומי ועבור העמים המדוכאים של העולם להבין את הסיבות של קריסת CPSU ושל ברה"מ, מפני שההסבר של הקריסה הסובייטית קשור קשר בלתי ניתן להתרה עם המאבק למען העתיד. הפרולטריון לא יאבק למען, ולא יקריב את הקורבנות הנחוצים בכדי להשיג את, הסוציאליזם בזמן שהוא חושב כי הסוציאליזם היא שיטה כושלת. הוא לא יעשה ניסיונות רציניים בכדי להפיל את הקפיטליזם בזמן שהוא משוכנע כי כלכלת השוק היא המפתח לשחרור האנושות. {לא רק, אלא שכל מעמד מדוכא יהיה מוכן להקרבות בהתאם לאומדנו להישגים, כפי שברית מרובה שותפים מוסיפה דרבון להתגייסות. לכן, הבגידה באינטרס המעמדי של הפרולטריון ושל העמים המדוכאים היא שעומדת מאחורי הניסיונות להסתיר את כל זה}.

הספר שלי על הפרסטרויקה היה ניסיון להראות שברה"מ ו-CPSU קרסו לא בגלל איזה פגם קשור למדע של המרקסיזם-לניניזם, אלא בגלל התרחקות מהמדע הזה – התרחקות שבוצעה על-ידי הנהגת הרביזיוניסטית החרושצ'ובית של CPSU, הנהגה שהייתה אשמה ברביזיה כוללת וזיוף החלטי של המרקסיזם-לניניזם בתחומי הכלכלה הפוליטית, הפילוסופיה והמאבק המעמדי משך תקופה של יותר משלושה עשורים.

משך העשורים האלה, העיוותים והזיופים של, וההתרחקות מ-, המרקסיזם-לניניזם התרבו, ובשלב הסופי הכמות המתרבה הזאת הפכה לאיכות {שונה מהאיכות הסוציאליסטית ששרדה בזמן שכמויות אלה עדיין לא הגיעו לרמה בה מתרחש השינוי באיכות – מחברה סוציאליסטית לקפיטליסטית}. מה שהתחיל עם חרושצ'וב כנזילה הגיע לתקופת גורבצ'וב למימדים של שיטפון של ממש, והסתיים עם השיקום של הקפיטליזם בארץ הסובייטים, ארצם של לנין וסטלין – הארץ של סוציאליזם שפעם ניצח. ככה שמה שקרס לא היה המרקסיזם-לניניזם: זה היה הרביזיוניזם שהגיע לקריסה שערורייתי בלתי נמנעת, ופירק איתו את ברה"מ עצמה.

הקריסה הזאת של הרביזיוניזם, שהוא 'אחת ההתגשמויות הראשיות, אם לא הראשית, של ההשפעה הבורגנית שיחוד בורגני של הפועלים[18]', הכריחה, לעט אבל לבטח, את מפלגות הפרולטריון מסביב לעולם לנתח באופן הכי קפדני את ההתפתחויות במזרח אירופה ובברה"מ, על מנת להסיק מהקריסות האלה את המסקנות האויות וללמוד את השיעורים ההולמים.

הקריסה הזאת העניקה להם את הרושם בנחיצותו של חידוד הנשק האידיאולוגי שלהם ושל מאבק נגד הורדת רמתו של התקן התיאורטי (העיוני) – הורדה שהמשיכה להתבצע מאז תפיסת המנהיגות של CPSU על-ידי הרביזיוניסטים החרושצ'ובים בוועידה ה-20 של המפלגה ב-1956. זה בדיוק ההורדה הזאת ברמתו של הדיון התיאורטי שמסבירה למה מספר כל כך גדול של מפלגות של מעמד הפועלים מסביב לעולם הוכיחו שהן קבוצות של צופים חסרי אונים מול הסתערותו של הרביזיוניזם. קריסתו של הרביזיוניזם גורר אותן עכשיו יותר ויותר להתאמץ בכדי לתפוס את הנכונות בכך ש-'לא תיאוריה מהפכנית אין תנועה מהפכנית בקיים[19]'.

מחובתן של המפלגות הקומוניסטיות להבחין כי 'התפקיד של חיל החלוץ יכול להתבצע רק על-ידי מפלגה המודרכת על-ידי התיאוריה המתקדמת ביותר'[20].

כמה שחוזרים על הרעיון הזה לא יכולים אף פעם להתעקש עליו יותר מדי בזמנים כאשר ההטפה האופנתית של האופורטוניזם הולכת יד ביד עם הימשכות אחרי דרכי פעילות מעשית צרות ביותר.[21]


[1] 'דו"ח על המצב הבינלאומי ועל המשימות הבסיסיות של האינטרנציונאל הקומוניסטי' על-ידי ו. י. לנין, שהוגש לוועידה השנייה של האינטרנציונאל הקומוניסטי, יולי 1920, ע. 231 http://www.marx2mao.com/Lenin/SCCI20.html

[2] נאום בוועידה ה-19 של המפלגה על-ידי ג'. ו. סטלין, אוקטובר 1952, ע. 9 http://www.marx2mao.com/Stalin/SNPC52.html

[3] 'מקורות ההתנהגות הסובייטית' (The sources of Soviet conduct) על-ידי ג'ורג' קנאן, ענייני חוץ, ניו-יורק, יולי 1947, לקראת סוף החלק השלישי http://www.historyguide.org/europe/kennan.html

[4] וויליאם טאובמן, חרושצ'וב: האיש ותקופתו, לונדון, דפוס חופשי, 2005 ע. 324 [W Taubman, Khrushchev: the Man and His Era, London: Free Press, 2005, p324]

[5] ג'. ו. סטלין, 'בעיות כלכליות של הסוציאליזם בברה"מ', ספטמבר 1952, ע. 23 http://www.marx2mao.com/Stalin/EPS52.html

[6]Moscow and Peking: How Wide theSplit?, Newsweek, March 26, 1962

הציטוט:  Nikita Khrushchev has destroyed, irrevocably, the unified bloc of Stalin’s day. That is perhaps Khrushchev’s greatest service – not to communism, but to the western world. נלקח מההוסף של:

The Polemic on the General Line of the International Communist Movement (להלן, GL – כבר אמרתי את זה פעם אחת, למעלה, ואני מזכיר על כך כי עבר זמן רב ללא שימוש) בקישור למטה ובעמוד 324

http://www.scribd.com/doc/4025746/THE-POLEMIC-ON-THE-GENERAL-LINE-OF-THE-INTERNATIONAL-COMMUNIST-MOVEMENT

או בקישור זה: http://www.marx2mao.com/Other/PGLtc.html

[7] צוטט מתוך GL, עמוד 324, ‘With test-ban treaty – has Khrushchev changed his way?’, US News and World Report, New York, 30 September 1963,

{גם עמוד 325 מעניין, ובכלל כל הספר הזה.}

[8] ראה GL, ע. 441

[9] ראה ע. 208J Gooding, Socialism in Russia: Lenin and His Legacy, 1890-1991, New York: Macmillan

[10] K Simis, USSR – the Corrupt Society,New York: Simon & Schuster, 1982

[11] Subverted Sovereignty: historic role of the Soviet underground’ by G Grossman, in S S Cohen et al, The Tunnel at the End of the Light, Berkeley: University of California Press, 1998, p31

[12] שם

[13] * S Handelman, Comrade Criminal: Russia’s New Mafia, New Haven: Yale University Press, 1995, p56

[14] J and M Pitman, Peaceful Coexistence – Its Theory and Practice in the Soviet Union,New York: International Publishers, 1964, p69

[15] † Moshe Lewin, Political Undercurrents in Soviet Economic Debates, Princeton:PrincetonUniversity Press, 1975

[16] R Keeran and T Kenny, Socialism Betrayed,New York: International Publishers, 2004, p83

[17] See Anatoly Chernyaev, My Six Years With Gorbachev,University Park:PennsylvaniaStateUniversity, 2000, pp297-98

[18] 'ההזדרזות של הטיפשות היא לא מהירות' (חיפזון במסקנות) על-ידי ו. י. לנין, כרך מס' 20, עמוד 322 http://www.marx2mao.com/PDFs/Lenin%20CW-Vol.%2020.pdf

[19] 'מה לעשות' על-ידי ו. י. לנין, פברואר 1902, ע. 28 http://www.marx2mao.com/Lenin/WD02i.html#C1D

[20] שם, עמוד 29

[21] שם, עמוד 28

קטגוריות: הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ | 4 תגובות

הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ (9)

 לניניזם מול רביזיוניזם במלחמה ושלום

עיוותים אופורטוניסטיים בנוגע למלחמה

האופורטוניסטים של האינטרנציונל השני, והיורשים אותם מאוחר יותר, הרביזיוניסטים החרושצ'ובים, צבר גדוש מחסן ממשי של עיוותים סביב השאלות על המלחמה והשלום, עם המטרה היחידה של הידורו של האימפריאליזם ושל היממות היכולות ההתמודדות איתו של הפרולטריון. הצבר עיוותים זה נאסף באמצעות שילוב של טיוח הסכנות הכרוכות במלחמה מצידו של האימפריאליזם ושל הפחדת ההמונים עם הרושם כי המלחמה מסוגלת להחריב את האנושות.

בגידת קאוטסקי הרחיקה לכת עד כדי קביעה שמקור המלחמה לא היה האימפריאליזם, אלא תנועות השחרור של האומות המדוכאות וברה"מ, שאליה התייחס כאל 'הדיקטטורה', בעוד שהמדינות האימפריאליסטיות היו, כפי הנראה, שום דבר חוץ מדמוקרטיות גרידא.

נשק נגד המצב הרוחני של ההמונים

רביזיוניסטים ואופורטוניסטים מנסים תמיד למחוק את ההבדל בין מלחמה צודקת לבין מלחמה בלתי-צודקת ולהפיץ את התיאוריה השגויה שהנשק הוא הגורם הקובע וכי, לנוכח העליונות האדירה בחימוש לטובת המדינות האימפריאליסטיות, חסר תכלית מצד הפרולטריון להתמודד עם האימפריאליזם באמצעות לוחמה חמושה.

למרקסיזם-לניניזם תפיסה לחלוטין הפוכה מזו של קאוטסקי – תפיסה שזכתה בביסוס מלא על-ידי שורה של מאבקים חמושים, הן של הפרולטריון המהפכני והן של מאבקי השחרור המהפכניים נגד האימפריאליזם.

בכל מלחמה, בניתוח המסכם, הניצחון מותנה על-ידי המצב הרוחני המשלהב את ההמונים אשר שופכים את הדם של עצמם בשדה הקרב. השכנוע שהמלחמה היא מבצע צודק, וההבחנה בצורך בהקרבת חייהם למען ריווחת אחיהם, מחזק את מצב רוחם של הלוחמים ומסייע להם להחזיק מעמד מול מכשולים בלתי-צפויים. הגנרלים של הצאר אומרים שאנשי הצבא האדום שלנו מסוגלים לסבול מצוקות שלצבא הצארי לא יהיה לה אף פעם את היכולת להתמודד. זה מקבל הסבר על-ידי העובדה שכל פועל ואיכר, המוצב במלחמה, יודע למען מה הוא לוחם ובאופן מודע שופך את דמו לשם הניצחון של הצדק והסוציאליזם.

לתובנה על-ידי ההמונים ביעדים ובסיבות של המלחמה יש משמעות אדירה וערבויות לניצחון[1].

רק ההדרכה הלניניסטית הזאת מספקת את ההסבר עבור ניצחונות הצבא האדום משך מלחמת האזרחים ומלחמת ההתערבות, וגם עבור הצלחותיהם של המונים במאבקים מהפכניים אחרים.אם הנשק הוא הגורם הקובע במלחמה, על פי קביעתו של קאוטסקי וכל הרביזיוניסטים והסוציאל-דמוקרטיים האחרים, לא רק ניצחון מהפכת אוקטובר, אלא גם הניצחונות של המהפכה הסינית, הקוריאנית והוייטנאמית היו לגמרי בלתי ניתנות להסביר. אם הנשק לבדו מחליט את תוצאת המלחמה, היעדים של ההתנגדות העיראקית, הפלסטינית והלבנונית היו לנטולי תקווה, מפני שאיך יכולות תנועות ההתנגדות בארצות הללו להתאים את הנשק שלהן לנשק המצורף של כל האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי ושל הציונות?

ובכל זאת אנחנו עדים, ממש מול העניים שלנו, לכך שההתנגדות הארצות הללו רושמות לעצמן ניצחונות יומיות נגד צבאות הכיבוש של האימפריאליזם והציונות. צבאות הכיבוש של עיראק רבי העוצמה האנגלו-האמריקאיים וכוחות נאט"ו באפגניסטן חסרי-אונים מול ההתנגדות בעיראק ובאפגניסטן, כפי שצבא הכיבוש הישראלי מול ההתנגדות הפלסטינית והלבנונית. ה-'מצב הרוחני של ההמונים' בארצות הללו עושה יותר ממה שעושה הנחיתות בנשק של ההתנגדות.

המאבקים האלה הם הפרכה יומית של התיאוריות הספקניות של ה-'סוציאליסטים' האופורטוניסטיים, של הסוציאל-דמוקרטיים ושל הפציפיסטים הבורגניים מכל הסוגים ומינים, מכוון שהם מרכיבים הוכחות חיות יומיות להדרכות מרקסיסטיות לניניסטיות בשאלה החשובה הזאת.

במקום לקשר את המאבק נגד מלחמות עם המאבק למען ביטול האימפריאליזם, ועם הסילוק של החלוקה המעמדית של החברה, האופורטוניסטים מפיצים את ההשליה שאפשר לתחזק את השלום בעולם, להבטיח את השוויון בין האומות, דרך הפירוק של הנשק, ושניתן להשים בצד את הכסף הנחסך מפירוק הנשק למען סיוע עבור ארצות מפגרות. הם נכשלים ותפוס את האמת הפשוטה שהאימפריאליזם הוא עסק לחילוץ מקסימום רווחים, אשר חותר להשתלטות, ולא חותר לחופש ולשוויון, למען מימושו. האימפריאליזם לא יכול להיות אימפריאליזם אם נעמד לסייע לעם מבית, בלי לדבר על העמים המדוכאים בחוץ לארץ.

הרביזיוניזם החרושצ'ובי והמלחמה

בשאלת המלחמה והשלום, כמו בשאלות רבות אחרות, הרביזיוניזם החרושצ'ובי הלך בעקבות ברנשטיין, קאוטסקי ומנהיגים סוציאל-דמוקרטיים רביזיוניסטים נוספים של בגידת האינטרנציונאל הסוציאליסטי השני.

אחרי מלחמת העולם השנייה, האימפריאליזם האמריקאי בלט כמעצמה אימפריאליסטית הכי חזקה, ותוך כדי כך שניכנס לנעליים של הפשיזם הגרמנה, היפאני והאיטלקי, מאז ועד היום, ניסה לבנות לעצמו אימפריה רחבה במימדים חסרי תקדים ולהשיג לעצמו את השליטה על העולם דרך הדיכוי של תנועות לשחרור-לאומי ועל-ידי קיפול לאחור של גבולות הסוציאליזם. תודות לבגידה של הרביזיוניזם החרושצ'ובי, של הרביזיה הסיטונאית החרושצ'ובית ביסודות המרקסיזם-לניניזם, כולל בשאלות של מלחמה ושלום, האימפריאליזם האמריקאי השיג חלקית את מטרותיו, גם אם זמנית.

חרושצ'וב, בתקופתו, שיבח את אייזנהאואר, ראשה של הרשות המבצעת של האימפריאליזם האמריקאי, כמי שזכה 'באמון מוחלט של העם שלו'[2] וכמי שטיפח 'שאיפה כנה לשלום'[3] – אותו אייזנהאואר שארגן את הפלתו של פטריס לומומבה של קונגו והתוצאות של טבח, המתמשך עדיין, של מיליונים של העם הקונגולזי.

חרושצ'וב המשיך לשבח את ג'. פ. קנדי כמוכשר יותר אפילו מאייזנהאואר בלשאת על שכמו את הטיפוח של שלום העולם. חרושצ'וב אמר שקנדי הפגין 'דאגה לשמירת השלום'[4]. זה, לכן, היה בהחלט מתאים לצפות ממנו 'ליצור תנאים אמינים לחיים שלווים ועבודה יצרנית עלי אדמות'[5].

אין ספק שקנדי היה אלוף בספין תקשורתי (צורה של תעמולה) והיה טוב בפריסת משפטים מטעים על השלום. כל זה שימש את האימפריאליזם האמריקאי לאסטרטגיה של ניאו-קולוניזציה ב-'דרכי שלום' על-ידי ארה"ב באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית; לאסטרטגיה של חדירה והשתלטות ב-'דרכי שלום' של ארצות אימפריאליסטיות וקפיטליסטיות אחרות; למען לסייע בעד 'התפתחות שלווה [או של שלום]' של בקרב ארצות סוציאליסטיות לאורך הדרכים שננקטו על-ידי הטיטוים ביוגוסלביה; ולמען להחליש ולהרוס על-ידי דרכי 'שלום' את המאבקים לחירות לאומית ומאבקים נוספים נגד האימפריאליזם.

לעתים קרובות, אמצעי 'שלום' אלה כללו הפלות אכזריות, דרך הפיכות ביוזמת ה-CIA, נגד משטרים עממיים וגם מצורים של ארצות כמו הסגר על קובה. שתי הטקטיקות האלה, השלווה והאלימה, מאפיינות כול המעמדות הריאקציוניות, שמיישמים הטעיות בנוסח-כומר יד-ביד עם דיכוי נוסח-שוחט.

מדיניות שלום מטעה של האימפריאליזם נשלמת על-ידי, ומצרפת את, מדיניות המלחמה שלו. כבר בשנות השישים של המאה ה-20, התקציב הביטחוני של האימפריאליזם האמריקאי קפץ מ-46.7 מיליארד דולר ב-1960 ל-60 מיליארד דולר ב-1964. היום, התקציב הביטחוני של האימפריאליזם האמריקאי עומד על סכומים העצומים של 540 מיליאר דולר – יותר מכל תקציבי ביטחון משולבים של כל הארצות האחרות בעולם. ארץ קפיטליסטית שמבזבזת סכומים עצומים כאלה בצרכים צבאיים לא יכולה בהחלט להיות נחשדת בטיפוח של כוונות למטרות של שלום.

כל זה ברור באופן גלוי לאור כל המלחמות שנוהלו על-ידי האימפריאליזם האמריקאי ממלמחמת העולם השנייה ועד היום – מקוריאה, הודו-סין, יוגוסלביה ועד עיראק ואפגניסטן, כולל מלחמות-יפוי-כוח נגד פלסטין ולבנון. לא מסופק עם כל המלחמות האלה, לאימפריאליזם הזה עדיין רשימה ארוכה של ארצות נגדן מתכנן בפעלתנות לפתוח במלחמות רצחניות נוספות.

בהתנהלותו נגד הנחות היסוד הלניניסטיות, המאומתות על-ידי הניסיון ההיסטורי, שזה בלתי-אפשרי לחסל את המלחמות בלי לשים קץ לאימפריאליזם, הרביזיוניזם החרושצ'ובי, בעקבות קאוטסקי, קבע כי ניתן למנוע את כל המלחמות מבלי לחסל את האימפריאליזם. ב-1962, סטלין הדגיש את התקפות הנמשכת של ההנחות היסוד הלניניסטיות בנוגע לשאלות המלחמה והשלום ככה:

בכדי לחסל את הבלתי-נימנע שבמלחמות, יש צורך בביטולו של האימפריאליזם[6].

דיוק ההנחות היסוד הלניניסטיות, ופשיטת הרגל המושלמת של ההמצאות השטותיות של הקאוטסקיאנים-חרושצ'ובים, הכול אומת על-ידי שתי מלחמות העולם ועל-ידי מלחמות אזוריות ללא סוף ועל-ידי סכסוכים חמושים שהוצאו אל הפועל ישירות או באמצעות הסתות על-ידי האימפריאליזם – במיוחד ביבשות של אסיה, אפריקה ואמריקה לטינית. מול המציאות הנוקשה הזאת, להפצה הנמרצת של תיאורית 'האולטרה-אימפריאליזם' על-ידי חרושצ'וב ושותפיו הקאוטסקיאנים, להפצה הנמרצת של תיאוריה בעלת השקפה הרואה כי אפשר ליצור עולם ללא חימוש וללא מלחמות בלי ביטולו של האימפריאליזם רק מטרה אחת בלבד: דהיינו, לחבל ולבטל מלחמות למען שיחרור-לאומי ומלחמות אזרחיות מהפכניות נגד האימפריאליזם והמשרתים שלו, ובכל לעודד את, ולסייע לטובת, האימפריאליזם בהכנות שלו לקראת מלחמות חדשות.

המנהיגות החרושצ'ובית הרחיקה לכת הלאה על-ידי הפנייתה לפטישיזם (לפולחן של אמונה) גרעיני וסחטנות גרעינית כבסיס תיאורטי ועיקרון מדריך של המדיניות שלה סביב שאלות מלחמה ושלום ומספר סוגיות קשורות להן. היא הגיעה לעמדה הטוענת כי, עם הופעתו של הנשק הגרעיני, ההבחנה בין המלחמה הצודקת לבין הבלתי-צודקת הפכה מיושנת.

הפצצה הגרעינית לא מבחינה בין אימפריאליסטים לבין עובדים, היא מכה אזורים, כך שמיליונים של עובדים נהרגים על כל מונופוליסט מחוסל[7].

החרושצ'ובים הציעו לעמים מדוכאים לנטוש את כול הרעיונות של מהפכה ולהתאפק מלנקוט במלחמות עממיות ומוצדקות ומלחמות למען חירות לאומית, בטיעון שמלחמות כאלה בקלות יכולות להסתכם בהשמדת הגזע האנושי דרך שואה גרעינית. ככה דיבר חרושצ'וב דרך הרדיו והטלביזיה ביוני 1961:

כל 'מלחמה אזורית' קטנה עלולה לעורר את התלקחות של מלחמת עולם … [בזמנים מודרניים] כל סוג של מלחמה, למרות שיכולה להתחיל כמלחמה לא-גרעינית רגילה, עשויה להתפתח להתפשטות הרסנית של  התלקחות טילים-גרעיניים … [ולהרוס את] תיבת נוח [שלנו] – כדור הארץ.

בהוצאה על הפועל של מדיניות ההולכת אחרי הקו של חרושצ'וב, למדינות הסוציאליסטיות רק ברירה אחת בלבד – להיכנע מול האיומים והסחטנות האימפריאליסטיים ולשתף פעולה עם מזימותיו למען השתלטות על העולם. על-פי חרושצ'וב:

לא יכול להיות שום ספק בכך שמלחמת עולם גרעינית, אם מתחוללת על-ידי המטורפים האימפריאליסטים, תסתכם עם נפילה בלתי נמנעת של השיטה הקפיטליסטית, השיטה המטפחת מלחמות [זה אותו החרושצ'וב שבאותו הזמן קבע כי המלחמות הפסיקו להיות בלתי נמנעות על אף המשך קיומו של האימפריאליזם! – הרפל בראר]. אבל, האם הארצות הסוציאליסטיות ויעדי הסוציאליזם מסביב לעולם יכולים ליהנות מאסון גרעיני עולמי? רק אנשים שעוצמים במכוון את ענייהם בפני העובדות מסוגלים לחשוב ככה. בהקשר למרקסיסטי לניניסטים, הם לא יכולים להציע לבסס את הציביליזציה הקומוניסטית על גבי ההריסות של מרכזי התרבות העולמית, על אדמות שוממות ומזוהמות על-ידי נשורת גרעינית. כמעט מיותר להוסיף שבנוגע להרבה עמים, שאלת הסוציאליזם תחוסל לחלוטין מפני שהם ייעלמו גופנית מן הכוכב לכת שלנו[8].

במילים אחרות, לפי חרושצ'וב והחברים הבוגדים שלו, כל הסתירות המרכזיות בעולם – אלה שבין ההון והעבודה, בין האימפריאליזם לסוציאליזם, בין האימפריאליזם לאומות משועבדות, והסתירות הבין-אימפריאליסטיות שבין הארצות האימפריאליסטיות השונות – כולן הפסיקו להתקיים עם הופעתו של הנשק הגרעיני. לפי השקפתם, נשארה קיימת רק סתירה אחת בלבד, דהיינו, הסתירה המפוברקת על-ידי המצאותיהם שבין כביכול ההישרדות המשותפת של האימפריאליזם ושל המעמדות והאומות המדוכאות, מצד אחד, והשמדתם המושלמת מן הצד השני.

עיתון פראבדה של 16 ב-אוגוסט 1963 תמצת כל "הפנינים" החרושצ'ובים האלה במשפט קצר ובודד אחד: 'איזה תועלת יש בעקרונות למי שראשו נגדע?[9]' ההתכחשות והתועבה בבסיסה של שאלת פראבדה ממש עוצרות-נשימה, כי מהות השאלה הזאת מתמצאת באמירה שכול אלה אשר מתו למען נצחון מהפכת אוקטובר, המיליונים של העם הסובייטי שהקריבו את חייהם במלחמה הפטריוטית הגדולה תוך כדי לחימה נגד הפשיזם, עשרות האלפים של לוחמים נועזים שנתנו את חייהם בקרבות למען חירות לאומית נגד האימפריאליזם היו טיפשים פזיזים וכפופי-ראש-לגדוע להגנת העיקרון!

בעקבות התיאוריה הזאת של פטישיזם גרעיני וסחטנות גרעינית, החרושצ'ובים קידמו את ההצעה שניתן להגן על שלום העולם, לא על-ידי הקמתה של חזית מאוחדת הכי רחבה נגד האימפריאליזם, במיוחד נגד זה האמריקאי, אלא על-ידי שיתוף פעולה בין האיחוד הסובייטי לבין האימפריאליזם האמריקאי.

אנחנו (ברה"מ וארה"ב) הארצות החזקות ביותר בעולם, ואם נתאחד למען השלום, לא יכולה להיות אף מלחמה. אז, אפ איזה גברת תרצה במלחמה, לא נצטרך יותר מאשר להזיז את האצבעות שלנו בכד להרפות את ידיה[10].

חרושצ'וב הביע את ההכרזות האלה בזמן שהאימפריאליזם האמריקאי, אחרי שרק ניהל מלחמת השמדת-עם נגד העם של קוריאה, היה עסוק שוב בהגברת המלחמה התוקפנית של השמדת-עם נגד העם הוייטנאמי. חוץ מזה, האימפריאליזם לא מעוניין בשמירה על השלום והחירות אלא ברדיפה אחרי ההשתלטות. רק בוגדים מהסוג של רביזיוניסטים קאוטסקיאנים-חרושצ'ובים מסוגלים לטפח כל השלייה שהי במטרה לנסות ולפרק מהנשק, במורל שלהם, רוחנית וצבאית, את הפרולטריון והעמים המדוכאים, במלחמותיהם עבור שחרורם משעיבד, הדיכוי והגזלה של האימפריאליזם.

בעקבות מדיניות כנועה {הדוגלת ב-, או המסנגרת ל-, הכנעה חד-צדדית של המחנה מתוכו צומחת ואליו משתייכת – אנג'לו} בוגדנית הזאת, החרושצ'ובים ניסו לחסום את המלחמות המהפכניות הפרולטריות והאנטי-אימפריאליסטיות לשחרור-לאומי, על-ידי הרחקת-לכת עד כדי צידוד באימפריאליזם, בכיבוי להבות של מהפכה באסיה, אפריקה ואמריקה לטינית.

לדוגמה, ברה"מ, תחת המנהיגות החרושצ'ובית, עיכבה משך זמן ארוך את תמיכותיה למלחמת שחרור-לאומי של העם האלג'ירי; צידדה באימפריאליזם הצרפתי בתיאור של השאלה האלג'ירית כסתם 'עניין פנימי' של צרפת; סירבה להכיר בממשלה זמנית של הרפובליקה של אלג'יריה משך הרבה שנים. כאשר הניצחון של המהפכה האלג'ירית הפכה לתוצאה מתממשת, החרושצ'ובים מיהרו להעניק את הכרתם בה ובכל זאת זקפו באופן מביש את הניצחון האלג'ירי לזכותה של מדיניות כנוענית, שכונתה בשם 'דו-קיון בשלום'.

הרפובליקה של קונגו הייתה גם היא לקורבן אחר של מדיניות הכנוענית לאימפריאליזם של החרושצ'ובים. ב-13 ביולי 1960, ברה"מ, יחד עם ארה"ב, הצביעה לטובת ההחלטה של מועצת הביטחון לשגר את כוחות האו"ם לקונגו – בכך סייעה לאימפריאליזם של ארה"ב, מכוסה בדגל ה-או"ם, להתערב בעניינים פנימיים של הארץ הזאת, היכן רצחה את הפטריוט הקונגולזי הגדול, פטריס לומומבה, כפתה שלטון-בובות, והכשירה את הקרקע לבזיזה סיטונאית על חשבון הארץ הזאת על-ידי האימפריאליזם, במיוחד על-ידי האימפריאליזם האמריקאי. העם הקונגולזי, שנרצח במיליונים שלו אחרי התערבות ארה"ב, עדיין צריכים להשתקם מהבגידה החרושצ'ובית הזאת. {עוד דוגמאות התרחשו גם לטובת ההתפשטות הציונית נגד הפלסטינים, המצרים, הירדנים והסורים – וזה כי החרושצ'וביזם המשיך לנהל את ברה"מ עד יומה האחרון – אנג'לו}.

החרושצ'ובים התייחסו בבוז לעובדה שהסתירות המרכזיות בעולם הפכו מרוכזות באזורים רחבים של אסיה, אפריקה ואמריקה לטינית – האזורים הפגיעים ביותר תחת השליטה האימפריאליסטית וגם אזורי מרכז הסערה של המהפכה העולמית בשיגורם מהלומות מחריבות על האימפריאליזם.

הרביזיוניסטים התייחסו בבוז בנוגע לאומדן הנכון של לנין על המאבקים המהפכניים של עמי אסיה ומשמעותם לגבי המאבקים המהפכניים של הפרולטרייאט הסוציאליסטי. בכתב מ-1913, לנין אמר:

מקור חדש של סערות העולם העצומות חונך באסיה … זה בעידן הנוכחי, של סערות ושל 'ההשלכות' שלהן על אירופה, שאנחנו מקיימים את החיים שלו[11].

סטלין, בעקבות לנין, קבע נכון את מערכת היחסים של המאבקים המהפכניים של עמי הקולוניות כלפי המאבק של הפרולטרייאט במערב למען שחרורו. זה מה שהוא אמר ב-1925:

ארצות הקולוניות מהוות את העורף הראשי של האימפריאליזם. המהפכניות של העורף הזה תהייה מוכרחה לערער את האימפריאליזם לא רק במובן שהאימפריאליזם יישלל מהעורף של עצמו, אלא גם במובן שהמהפכניות של המזרח נאלצת להעניק דחף חזק להגברת המשבר המהפכני במערב[12].

ההכרזות למעלה של לנין ושל סטלין, וההנחות היסוד שהן ביטאו התקבלו מזמן כאמיתות ברורות מאליהן של המרקסיזם-לניניזם. רק עם הופעת הרביזיוניזם החרושצ'ובי, שהתאמץ למזער את התנועות לשחרור לאומי, הן הגיעו עד כדי להיות מעורערות על-ידי המנהיגות של ברה"מ ועל-ידי אלה שהלכו אחריה.

מצידו, האימפריאליזם של ארה"ב סירב לשחק את המשחק של המנהיגות הזאת. בתגובה, החרושצ'ובים, במקום להודות במצב המשובש של התיאוריות של עצמם ולהשליך אותן, נענו לסירוגים להרפתקנות גרעינית ולכניעה מוחלטת מול האימפריאליזם של ארה"ב, כמו, למשל, בזמן משבר הטילים באמצעות עירוב של קובה.

המרקסיזם-לניניזם מלמד, והחיים מאשרים, שהמסלול לשלום נמצא בדרך של מאבק נגד האימפריאליזם – לא בדרך של כניעה בפניו. מזמן, ב-1958, מאו דזה-דונג אמר כי

אם חוגים מונופוליסטיים של ארה"ב מתמידות במדיניות התוקפנות והמלחמה שלהן, יבוא בהכרח את היום בו עמי העולם יתלו אותם מהצוור[13].

ועוד:

באמצעות המדיניות הזאת, כוחות אימפריאליסטיות תוקפניות, אנטי-עממיות אלה מזמינים את החורבן של עצמם, מצמיחים את הקברנים של עעצמם[14].

בוודאות מספיקה, נאמן לטבע שלו, האימפריאליזם, מובל על-ידי האימפריאליזם של ארה"ב, התמיד במדיניות התוקפנות והמלחמה שלו. נאמנים באותו שיעור לטבע שלהם, עמי העולם השיבו מידה כנגד מידה למדיניות הזאת באמצעות מלחמות מהפכניות נגד האימפריאליזם. ישר מול עינינו, עמי קולומביה, נפאל, אפגניסטן, עיראק, פלסטין ולבנון עסוקים בלתלות מהצוואר את האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי והממלא-מקום שלו, הציונות הישראלית. האימפריאליסטים והשרתים שלהם עסוקים במבצע ממשי להרס והשמדה עצמית.

בוודאי שחרושצ'וב והחסידים שלו לא הגבילו את עצמם לרביזיה של ההדרכות המרקסיסטיות-לניניסטיות על שאלת המלחמה והשלום בלבד. הם הרחיקו הרבה מעבר לכך בהתעכבו ברביזיה סיטונאית, וסיוף כולל, של המרקסיזם-לניניזם ומתחומי הכלכלה הפוליטית, הפילוסופיה והמאבק המעמדי. זה היה הרביזיוניזם בסיטונאות הזה, מלווה בעשייה רביזיוניסטית, אשר, משך תקופה של שלושה וחצי עשורים, הביא להתפרקותה של ברה"מ המפוארת בעבר ולחיסולה של CPSU, המפלגה של לנין וסטלין.


[1] 'נאום בפני הוועידה המורחבת של פועלים ואנשי הצבא האדום במחוז רוגוזינסקי-סימונובסק של מוסקבה' על-ידי ו. י. לנין, מאי 1920, ע. 137 http://www.marx2mao.com/Lenin/SECW20.html

[2] 'האומה: הפוכה', טיים, ניו-יורק (The nations: upside down, Time, New York), 12 באוקטובר 1959

[3] 'שיחה עם חרושצ'וב ב-1969: התחלת נפילתו' (A 1969 conversation with Khrushchev: the beginning of his fall from power by Dr A McGehee Harvey, Life, New York)

[4] מכתב של חרושצ'וב לקנדי עם תאריך 27 באקטובר 1962 – בין הסוגריים, שמתי את הכתב באנגלית גם לשימוש בכדי למצוא את שלושה המסמכים האחרונים של הערות 74-5-6 באינטרנט: אנג'לו –  (Letter to J F Kennedy from N Khrushchev, October 1962)

[5] מסר של ברכות לרגל השנה החדשה לקנדי מצידו של חרושצ'וב ושל ליאוניד ברז'נייב – התפרסם בעיתן איזבסטיה בשלישי בינואר 1963

[6] ג'. ו. סטלין, 'בעיות כלכליות של הסוציאליזם בברה"מ', ספטמבר 1952, ע. 37 http://www.marx2mao.com/Stalin/EPS52.html

[7] 'מכתב פתוח של הועד המרכזי של CPSU לכל הארגונים המפלגתיים, לכל הקומוניסטים של האיחוד הסובייטי', יולי 1963, עמוד 545, http://www.marx2mao.com/Other/OLCPSU63.html

[8] נאום בוועידה השישית של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה על-ידי נ. ס. חרושצ'וב בינואר 1963

[9] Left of Common Sense’, Pravda, 16 August 1963‘

[10] נ. ס. חרושצ'וב ברעיון כתב חוץ צ'. ל. סולצברגר (Cyrus Leo Sulzberger II) של ניו-יורק טיימם, פראבדה, 16 באוגוסט 1961

[11] 'הגורל ההיסטורי של תורתו של קרל מרקס' על-ידי ו. י. לנין, מרץ 1913, ע. 584 http://www.marx2mao.com/Lenin/HDKM13.html

[12] 'תנועה מהפכנית במזרח', רעיון שניתן על-ידי ג'. ו. סטלין למר פיוז, כתב יפאני של עיתון ניצ'י-ניצ'י, יולי 1925, עמודים 235-6 http://www.marx2mao.com/Stalin/RME25.html

[13] נאום בוועידה עלינה של המדינה על-ידי מאו דזה-דונג, עיתון ימין ייבאו (יומון העם), ספטמבר 1958

[14] 'הצהרת המפלגות הקומוניסטיות ושל פועלים בארצות סוציאליסטיות', אסיפה במוסקבה ביום השנה ה-40 למהפכת אוקטובר, נובמבר 1957

קטגוריות: הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ | השארת תגובה

הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ (8)

לניניזם מול רביזיוניזם במלחמה ושלום

מלחמה מוצדקת

המרקסיסטים לניניסטים לא מתנגדים לכל המלחמות כולן. חוץ מהמלחמות האימפריאליסטיות, יש מלחמות אחרות, מלחמות מוצדקות, שמקדמות את האנושות, ושמשום כך ראויות לתמיכת הפרולטריון.

סוציאליסטים לא יכולים, בלי לחדול מלהיות סוציאליסטים, להתנגד לכל מלחמה[1].

מלחמות כאלה, בהם הסוציאליסטים, רחוק מלהתנגד להן, תומכים במחויבות מלאה הן:

1)     מלחמות אזרחים מנוהלות על-ידי הפרולטריון במטרה להפיל את הבורגנות: מלחמות כאלה הן המשך והחרפה בלתי נמנעים של המאבק המעמדי; אין לוותר על מלחמת אזרחים בלי לוותר על המהפכה הסוציאליסטית.

2)     מלחמות לשחרור לאומי מנוהלות על-ידי אומות מדוכאות נגד הקולוניאליזם והאימפריאליזם: כאלה היו המלחמות שנוהלו על-ידי העם הסיני נגד האימפריאליזם היפני, ועל-ידי עמי קוריאה והודו-סין נגד האימפריאליזם היפני, צרפתי ואמריקאי, וכאלה הן המלחמות העכשוויות המנוהלות על-ידי העם העיראקי, האפגאני, הלבנוני והפלסטיני נגד האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי וממלא מקומו, הציונות הישראלית. במקרה של מלחמות לאומניות-מהפכניות כאלה, לא זו בלבד שהגנת המולדת במלחמה כזאת היא לגיטימית מצידה של האומה המדוכאת, זוהי מחויבות של הסוציאליסטים והפרולטרים של האומה המדכאת לצדד באומה המדוכאת ולשאוף בתבוסה, ולפעול למען תבוסתה, של הבורגנות של האומה של עצמם – ללא קשר בסוגיות המבררות שאלות כמו זו של 'מי תקף ראשון' {או 'איך בוצעה המתקפה הלאומנית-מהפכנית'}.

3)     מלחמות נגד אבסולוטיזם (אוטוקרטיה) ונגד שאיפות משטר לשחזור של שלטון ימי הביניים {– משטרים שחותרים בהכרח לברית עם האימפריאליזם והקולוניאליזם, כופים את העמים לקיום ברברי, שוללים מאיתם את החירויות האזרחיות היסודיים ביותר ומכשילים כל התקדמות חברתית וכלכלית}, כמו, למשל, המדינה בערב הסעודית ומדינות בעוד ארצות של אותו המפרץ או ארצות כמו הפיליפינים ונפאל. במקומות אלה, האוטוקרטיה והאבסולוטיזם, בברית אדוקה עם האימפריאליזם, במיוחד עם זה האמריקאי, כופים את העמים לקיום ברברי, שוללים מאיתם את החירויות האזרחיות היסודיים ביותר ומכשילים כל התקדמות חברתית וכלכלית. המאבקים של העמים בארצות האלה למען מהפכה דמוקרטית, בכדי להפיל את המשטר של ימי הביניים, הם בדיוק לגיטימיים ומתקדמים כפי שהיו לגיטימיים ומתקדמים המאבקים המהפכניים של עמים שונים באירופה נגד הפיאודליזם ונגד הדיכוי הזר בתקופה שבין 1789 לבין 1871. לכן המלחמות האלה ראויות לתמיכתנו הבלתי-מסויגת.

4)     מלחמות של הסוציאליזם המנצח: כל מלחמה שנוהלה על-ידי הארצות הסוציאליסטיות המנצחות נגד האימפריאליזם להגנת הסוציאליזם, נגד המדינות הבורגניות שניסו לשבור את המדינות הסוציאליסטיות יהיו מוצדקות, לגיטימיות ומתקדמות, ולכן ראויות לתמיכה של כל האנושות המתקדמת. כזאת הייתה, למשל, המלחמה שנוהלה על-ידי הרפובליקה הסובייטית נגד הקואליציה החמסנית האימפריאליסטית בימים המוקדמים של המשטר הסובייטי. גם כזאת הייתה המלחמה הפטריוטית הגדולה של העם הסובייטי נגד הנאצים חותרי-התפשטות, שהותרו לזנק כמו כלבים תוקפניים משוחררים על-ידי האימפריאליזם הגרמני נגד האיחוד הסובייטי. כזאת אכן כל מלחמה המערבת את הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה, קובה, הרפובליקה העממית של סין, וכולי, כאשר האימפריאליזם יעיז לפתוח במלחמות נגד הארצות האלה. במילים של לנין:

הניצחון של הסוציאליזם בארץ אחת לא מחסל במכה אחת את כל המלחמות באופן כללי. להיפך, ניצחון זה מניח מראש את התחוללות של מלחמות כאלה. התפתחות הקפיטליזם נע באופן מאוד מחוסר שיווין בין הארצות השונות. לא יכול להיות אחרת תחת שיטת הייצור של סחורות {מצרכים שנמכרים למטרות רווח}. מכך יוצא באופן בלתי נמנע שהסוציאליזם לא יכול להיות מנצח בכל הארצות בו-זמנית. בהתחלה, הוא יהיה מנצח בארץ אחת או בכמה ארצות, בזמן שהארצות האחרות יישארו בורגניות או קדם-בורגניות לזמן מה. זה לא חייב להוליד חיכוכים, אלא החתירה המכוונת מצידה של הבורגנות של הארצות האחרות הנועדת לשבור את הפרולטריון המנצח של הארצות הסוציאליסטיות. אם אנחנו ניזום מלחמה בנסיבות כאלה, היא תהייה מלחמה לגיטימית וצודקת. זו תהייה מלחמה למען הסוציאליזם, למען שחרורן של אומות נוספות מהבורגנות[2].

ביטול המלחמות מחייב הפלת האימפריאליזם

המרקסיזם-לניניזם מלמד, וההיסטריה מאשרת, שזה בלתי-אפשרי לבטל מלחמות בלי להפיל את האימפריאליזם, מכוון שכל עוד האימפריאליזם שורד, המלחמות הן בלתי נמנעות.

האימפריאליזם שם את גורל התרבות באירופית על כף המאזניים [על שולחן ההימורים]: מלחמות נוספות יבואו בעקבות המלחמה הזאת, אלא אם כן מתחוללת שורה של מהפכות מוצלחות. הסיפור על היותה 'המלחמה האחרונה' הוא פברוק מסוכן וריק מתוכן, מיתוס פלשתיני [המצאת או אגדת הבורות][3].

בעקבות כישלון להפלת האימפריאליזם, כל הסכם שלום אחרי מלחמה לא יכול להיות יותר מהפסקת אש והמשך של מלחמה אימפריאליסטית.

ככה, שלא ניתן להתיר אותו, הוא הקשר בין השלום לבין המאבק לחסל את החלוקה המעמדית של החברה, לבין המאבק למען המהפכה והסוציאליזם, מכוון …

… שזה בלתי-אפשרי לחמוק ממלחמה אימפריאליסטית, ושלום אימפריאליסטי … אשר מוליד באופן בלתי-נמנע מלחמה אימפריאליסטית, שזה בלתי-אפשרי לחמוק מהתופת הזאת, חוץ מאשר באמצעות מאבק בולשביקי ומהפכה בולשביקית[4].

בהתבטאות קודמת, לנין הדגיש את הקשר בין השלום לבין קץ החברה המחולקת למעמדות ככה:

המאבקים של הפרולטרייאט נגד המלחמה יתעמתו תמיד ללא הרפיה נגדה מבלי, בכל זאת, לשכוח לרגע כי המלחמה יכולה להתבטל רק באמצעות הביטול המושלם של    החלוקה החברתית למעמדות {; כי בעוד שהשלטון המעמדי ממשיך להתקיים, אין להתייחס למלחמה רק מתוך התבוננות דמוקרטית … [חד-צדדית, אלא רב-צדדית בכך …]; שבמלחמה בין אומות משעבדות חייבים להבחין בין התפקידים של הבורגנות הפרוגרסיבית (המתקדמת) לבין התפקידים של הבורגנות הריאקציונית (הנסוגה) של כל אומה. (זאת, כולל ההדגשות, היא תוספת שלי לטקסט המתורגם. תוספת זו מיועדת לחזק את הוויכוח נגד שמאלנים המתנגדים ללא הבחנה לכל בורגנות שהי – אצל חלקם, חוסר ההבחנה הזה התפשט לתחומים רבים, הכוללים את זה הבוחן את השוני  באופייה של כל מלחמה)}[5].


[1] 'הפרוגראמה הצבאית של המהפכה הפרולטרית' על-ידי ו. י. לנין, ספטמבר 1916, ע. 77 http://www.marx2mao.com/Lenin/MPPR16.html

[2] 'הפרוגראמה הצבאית של המהפכה הפרולטרית' על-ידי ו. י. לנין, ספטמבר 1916, ע. 79 http://www.marx2mao.com/Lenin/MPPR16.html

[3] 'העמדה והמשימות של האינטרנציונל הסוציאליסטי' על-ידי י. ו. לנין, נובמבר 1914, ע. 40 http://www.marx2mao.com/Lenin/PTSI14.html

[4] 'יום השנה הרביעי למהפכת אוקטובר' על-ידי ו. י. לנין, ע. 56 http://www.marx2mao.com/Lenin/FAOR21.html#fnp56

[5] 'ההון האירופי והאוטוקרטיה' על-ידי ו. י. לנין, אפריל 1905, ע. 268 http://www.marx2mao.com/Lenin/ECA05.html

קטגוריות: הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ | השארת תגובה

הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ (7)

לניניזם מול רביזיוניזם במלחמה ושלום

הדרכות מרקסיסטיות על מלחמה ושלום

לא ניתן להימנע מהוויכוח והמחלוקת סביב שאלות המלחמה והשלום. וזה לא רק בגלל ששאלות אלו הן בעלות חשיבות עיונית ומדעית גבוהה ביותר, אלא גם בגלל שהמלחמות, החורבן והשמדת חיי-אדם מעמתים אותנו ליד כל פינה.

חוץ משתי מלחמות העולם, שביחד תבעו את חייהם של מאה מיליון בני-אדם, הטילו מום על הרבה יותר וגרמו להרס חומרי חסר תקדים במימדים בלתי נתפסים, האימפריאליזם דאג לכך שהעולם לא יכול להיות עד אפילו לשנה אחת בלבד ללא מלחמה מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה בשנת 1946. מיליונים של בני-האדם נטבחו משך המלחמות האימפריאליסטיות תחת הובלת האימפריאליזם האמריקאי נגד עמי קוריאה, הודו-סין, קונגו, עיראק, אפגניסטן, לבנון, פלסטין ויוגוסלביה. הפשיסטים הישראליים היו עסוקים בהריסת לבנון ופלסטין מאופיינת אכזריות סדיסטית היטלרית לתועלתו, ומטעמו, של האימפריאליזם האמריקאי, הנחוש לשמור ולהרחיב את השתלטותו על כל האזור כולו, שמשתרע מהמזרח התיכון עד לגבולותיהם של הרפובליקות המזרחיות של האיחוד הסובייטי לשעבר – הכול בכדי להבטיח שליטה עולמית גמורה תחת ידיו.

מכל מקום, בכל הוויכוחים האלה על השאלות הבוערות סביב המלחמה והשלום, כפי שלנינן הדגיש בהרצאתו על מלחמה ומהפכה , כבר מהתחלתה[1], הדבר החשוב ביותר, שנישכח לעתים תכופות, שאפילו תשומת-ליבם של חברי מפלגה נכשלת בלהבחין בו, הן בדיונים בתוך המסגרות המפלגתיות והן בקרב הציבור, הדבר הכי חשוב הזה – שמקבל תשומת-לב בלתי-מספקת, ובגלל זה, מוליד כל כך הרבה מחלוקת חסרת ערך, מיותרת ועקרה – מתמצה בשאלת:

האופי המעמדי של המלחמה: מה גרם לפתיחת המלחמה, איזה מעמדות פתחו בה, ואיזה תנאים היסטוריים והיסטוריים-כלכליים העלו את השאלה הזאת. ככל שהצלחתי לעקוב אחרי ההתייחסות למלחמה בקרב הציבור ובפגישות המפלגתיות, הגעתי למסקנה כי הסיבה לחוסר התמצאות בנושא נובע מכך שבעוד מתעסקים עם שאלת המלחמה, אנחנו מדברים לעתים תכופות מדי בשפות לגמרי שונות. (ההדגשה היא שלי – אנג'לו – וגם השינויים בתרגום של שתי הפסקאות האחרונות).

חשוב להתעכב מעט סביב ההדרכות המרקסיסטיות-לניניסטיות על השאלה בעלת-ערך מיוחד הזאת, וגם סביב העיוותים והסילופים הרביזיוניסטיים של ההדרכות האלה, על מנת לוודא שההדרכות המרקסיסטיות-לניניסטיות, ורק הן בלבד, יחלחלו בקרב מעמד הפועלים והעמים המדוכאים במאבקם למען המהפכה הפרולטרית והשחרור הלאומי דרך הפלת האימפריאליזם.

על-פי הלניניזם, המלחמה היא המשך של הפוליטיקה על-ידי אמצעים (כוחניים) נוספים[[2] – הערת המתרגם]. בכדי לאמוד (להעריך) מלחמה מסוימת, ובכדי לקבוע את הגישה ביחס אליה, צריכים להסתכל על האופי המעמדי של המלחמה, דהיינו, על המעמד המעורה במלחמה, והמדיניות והמטרות שאומצו על-ידי אותו המעמד לפני המלחמה – ולא להסתכל על מי שתקף ראשון.

המרקסיזם … דורש ניתוח היסטורי לכל מלחמה בכדי לקבוע אם ניתן להתייחס לאותה המלחמה המסוימת כמתקדמת או לא, אם היא משרתת או לא את האינטרס של הדמוקרטיה ושל הפרולטייאט (הפרולטריון) וגם אם, באותו המקרה, היא לגיטימית, מוצדקת וכולי[3].

בהתבוננות על כל מלחמה מסוימת בפרספקטיבה (בנוף של התחוללות) ההיסטורית שלה, המרקסיזם אומר:

אם ה-'תוכן' של המלחמה הוא, למשל, להפיל דיכוי זר … אז מלחמה כזאת היא מתקדמת בכל משנוגע למדינה או לאומה המדוכאת. אם, מצד שני, ה-'תוכן' של המלחמה היא החלוקה מחדש של ההתנחלויות, חלוקה של שלל, ביזה על חשבון ארצות זרות … אז כל הדיבורים על הגנת המולדת הם 'הולכת שולל בהחלט שקופה של העם'[4].

אין להפריד את הסכסוך הצבאי מהמדיניות שהובילה את הנלחמים את תוך הסכסוך החמוש.

ככה, אם המלחמה היא מתקדמת, ולכן מוצדקת ולגיטימית מבחינתו של הפרולטרייאט, או היא ריאקציונית (נסוגה) ולכן בלתי צודקת ולא לגיטימית מבחינתו של הפרולטריון, זה מותנה באופי המעמדי של המלחמה, במעמד המעורה במלחמה, במטרות למענן אותו המעמד נכנס למלחמה, ובמדיניות שבעקבותיה נפתחה המלחמה. רק אחרי בחינה זהירה וניתוח קפדני של הגורמים האלה יכול הפרולטריון לקבוע את גישתו ביחס למלחמה כזאת. בהתייחסותו לכל מלחמה נתונה, הפרולטריון חייב להיות מודרך על-ידי העקרונות של אינטרנאציונליזם הפרולטארי ועל-ידי חובתו לשתף את תרומתו להכנתה, ולהחשתה, של המהפכה הפרולטרית העולמית.

לנין הדגיש ש-

המלחמה היא לא רק המשכיות של הפוליטיקה, היא ההתגלמות המתומצתת של הפוליטיקה …[5]

במילים אחרות, המלחמה, בתנאים של קפיטליזם, היא לא סטייה, היא לא הפוגה מהמאבק הפוליטי המקובל, אלא להיפך, במיוחד משך השלב האחרון של הקפיטליזם – האימפריאליזם. המלחמות תחת האימפריאליזם הקפיטליסטי הן עסק שיגרתי – שיגרתי כפי ששיגרתי הניצול של הפרולטרייאט על-ידי הבורגנות וכפי ששיגרתי הדיכוי של האומות המדוכאות על-ידי חופן קטן של מדינות אימפריאליסטיות מדכאות. רק פציפיסטים בורגניים ואופורטוניסטים (תועלתניים) בקרב תנועת הפועלים מסוגלים לראות בשלום שדבר שהוא ניבדל מהמלחמה, מכוון שהם לא תפסו אף פעם את העובדות המגלות כי המלחמה היא המשך של המדניות באמצעים (כוחניים) שונים; כי המלחמה האימפריאליסטית היא המשך של מדיניות השלום האימפריאליסטית, וכי השלום האימפריאליסטי הוא בתורו המשך של הפוליטיקה של המלחמה האימפריאליסטית; כי המלחמה האימפריאליסטית צומחת מתוך השלום האימפריאליסטי, אשר בתורו מכין את הקרקע למען מלחמות אימפריאליסטיות נוספות. לבורגנות עניין מובן מאליו בכך שההמונים לא יצליחו לתפוס את הקשר הבלתי-נמנע הזה בין המלחמה והמדיניות שקדמה לה. האופורטוניסטים, מחמת חוסר-יכולת או חוסר-רצון שבקרבם, לתפוס את הקשר הבלתי נמנע הזה בין המלחמה והפוליטיקה שקדמה לה, בין תקופות שלום אימפריאליסטי לבין תקופות המלחמה האימפריאליסטית, מסייעים לבורגנות במלאכתם המטעה את הפרולטריון ומקנה את "השקט התעשייתי" מצידו לתועלתה.

כורח המלחמות תחת קפיטליזם

לא כמו הקאוטסקיאנים ויורשיהם המאוחרים, עם התיאוריות שלהם על אולטרה-אימפריאליזם ואימפריאליזם שיתופי, שהן שום דבר חוץ הגנות מוסוות של האימפריאליזם וניסיונות שווא להסתיר בפני מעמד הפועלים את הסתירות הטבועות באימפריאליזם, למובילות ללא מנוס אל המלחמה, הלניניזם לימד, והחיים מאשרים, כי המלחמה המודרנית היא תוצר של האימפריאליזם, וככזאת לא ניתן לחסל אותה בלי לשים קץ לאימפריאליזם – קץ לניצול של אדם על-ידי אדם אחר ושל אומה על-ידי אומה אחרת.

אין ספק … שהמעבר של הקפיטליזם לשלב של קפיטליזם מונופוליסטי, לקפיטל הפיננסי, כרוך בהחרפת המאבק על חלוקת העולם[6].

אחת התכונות הראשיים של האימפריאליזם, זו של המעבר מהשלב הקדם-מונופוליסטי, מהשלב של התחרות הקפיטליסטית החופשית, לשלב המונופוליסטי, היא זו שמציינת את השלמת החלוקה הטריטוריאלית של העולם בקרב המדינות הקפיטליסטיות החזקות ביותר. ברגע שהחלוקה הזאת יצאה אל הפועל, רק חלוקה מחדש יכולה להתחולל, בהתאם לשינוים ביחסי כוחות בין הארצות האימפריאליסטיות השונות, יחסיי-כוחות שמשתנים בכפוף לחוק של ההתפתחות הבלתי שווה, על-פיו מספר ארצות מזנקות קדים ואחרות מפגרות לאחור.

אם, כפי שהתרחש במציאות, הארצות שהיו חלשות כלכלית בעבר, ועקב כך חלקן בשלל הגלובלי היה דל יחסית, מקדימה במרוץ את המתחרות שלה והופכת חזקה מהן, ובכך מתרגמות את חלוקת העולם הישנה למיושנת, הן לא נמנעות מלדרוש חידושים בחלוקה הזאת על בסיס של 'הצדק' הבורגני. השודדים החדשים, הצעירים והחזקים יותר דורשים את אותה הזכות 'הקדושה' לשדוד של בהתאם לשודדים וותיקים ושמנים יותר. את זה ניתן להשיג על-ידי כך שהראשונים יגנבו מהאחרונים, היות והשודדים הצעירים 'הגיעו לשולחן הסעודה הקפיטליסטי כאשר כל המקומות היו תפוסים'. והעניינים האלה, בתנאים קפיטליסטיים, מוסדרים בדרכים לא כל כך שלוות, מפני ש-

ההון הפיננסי והקרנות להשקעות למצמצמות, אלא מרחיבות את הפערים בשיעורי הצמיחה בתחומים השונים של הכלכלה העולמית. ברגע שיחסי הכוחות השתנו, איזה פיתרון חלופי של הסתירות ניתן למצוא בקפיטליזם מאשר פיתרון הכוח[7]?

תוך כדי כך שציטט בחיוב את הקביעה של רודולף הילפרדינג לתכלית בה 'הון הפיננסי חותר אחרי שליטה, ולא אחרי חופש', לנין העיר שההשתלטות על העולם כולו היא התוכן של המדיניות האימפריאליסטית, הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ {שמתממשת בתכלית היישום. ומדיניות זו גם לא חותרת אחרי חירויות דמוקרטיות – להיפך!}[8].

לכן, הואיל וההשתלטות על העולם כולו מהווה את התוכן של המדיניות האימפריאליסטית, המלחמה האימפריאליסטית היא מדיניות בעלת אמצעים אלימים ביותר ונוספים בהמשך לאותה המדיניות {כלומר, שההדרכות המרקסיסטיות מלמדות כי רק האמצעים האלימים, המתחלפים במדיניות אימפריאליסטית מתמשכת, מבדילים בין המלחמה של הקפיטליזם האימפריאליסטי לבין מדיניות אחרת שלו}.

שתי מלחמות העולםשל המאה העשרים, כמו כן עשרות רבות של מלחמות שנפתחו על-ידי האימפריאליזם, במיוחד על-ידי האימפריאליזם האמריקאי, מהמלחמות החמסניות נגד עמי קוריאה, וייטנאם, קמבודיה ולאוס עד למלחמות נגד עמי יוגוסלביה, עיראק, אפגניסטן, פלסטין ולבנון (שתי האחרונות ננקטו על-ידי האימפריאליזם האמריקאי באמצעות תפקוד מחליף ישראלי ציוני של ממלא מקום), כל המלחמות האלה מהוות הוכחה צחה, אם יש בכלל צורך בהוכחות, לביסוס ההדרכות המרקסיסטיות בנוגע לשאלת המלחמה והשלום.


[1] מלחמה ושלום על-ידי ו. י. לנין, מאי 1917, עמוד 398, http://www.marx2mao.com/Lenin/WR17.html

[[2] – הערה שלי: אנג'לו] בקישור האימפריאליזם (5), ובמיוחד בהערה מספר 24 של הטקסט המופיע בקישור הזה, אפשר ללמוד במדויק על הכוונה בקביעה הזאת.

[3] 'קריקטורה של המרקסיזם והאקונומיזם האימפריאליסטי' על-ידי ו. י. לנין, אוקטובר 1916, עמוד 32, http://www.marx2mao.com/Lenin/CM16.html

[4] שם, עמודים 32-33

[5] 'וועידה הכול-רוסית השביעית של הסובייטים' על-ידי ו. י. לנין, דצמבר 1919, ע. 224, http://www.marx2mao.com/Lenin/SARCS19.html

[6] ו. י. לנין 'האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם', עמוד 92, http://www.marx2mao.com/Lenin/IMP16.html

[7] שם, עמוד 116

[8] 'קריקטורה של המרקסיזם והאקונומיזם האימפריאליסטי' על-ידי ו. י. לנין

קטגוריות: הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ | השארת תגובה

הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ (6)

לניניזם מול רביזיוניזם במלחמה ושלום

דו-קיום בשלום

 זה היה לנין שקידם את הרעיון של דו-קיום בשלום. היות והסוציאליזם לא מנצח בכל הארצות בבת אחת, הארצות הסוציאליסטיות נאלצות להתקיים לצידן של הארצות הקפיטליסטיות. במצב כזה, על המדינה הסוציאליסטית לאמץ מדיניות של דו-קיום בשלום כלפי ארצות עם שיטות חברתיות שונות.

בעקבות מהפכת אוקטובר המנצחת, לנין הכריז מספר פעמים מדיניות החוץ רודפת-שלום של המדינה הסובייטית. מצידם, האימפריאליסטים, נחושים להרוס את הרפובליקה שזה עתה נולדה, פתחו במלחמת ההתערבות (אינטרוונציה – Entente) נגד ברה"מ. תוך הקרבות עצומות וסבל כביר ממצוקות, ב-1920, העם הסובייטי יצא מנצח ממלחמת האינטרוונציה החמושה של האימפריאליזם.

אחרי המלחמה, העם הסובייטי חזר למשימה של בניית השלום. זה היה בנסיבות אלו שלנין קידם את הסיסמה של דו-קיום בשלום, בעוד מבחין, לנוכח המהות התוקפנית טבוע של האימפריאליזם, שאין כל ביטחון בדו-קיום. לכן הצורך עבור המדינה הסוציאליסטית לעמוד בהתמדה על המשמר. המחשבות הבאות רצות כמו פתיל דרך שיקולי המדיניות הנכונה של דו-קיום בשלום של לנין.

ראשון, שהמדינה הסוציאליסטית התקיימה על אפה של ההתנגדות האימפריאליסטית. אף-על-פי שנצמד למדיניות חוץ של שלום, לאימפריאליזם היה מעט מאוד מן התשוקה לחיות בשלום עם הסוציאליזם והיה מנצל כל הזדמנות לפעול נגד – ואפילו להשמיד את – המדינה הסוציאליסטית. לנין אמר:

הקיום של הרפובליקה הסובייטית לצד המדינות האימפריאליסטיות לאורך זמן – זה לא ניתן להעלות על הדעת. בסוף, אחת או השנייה חייבת לנצח. ולפני הסוף ההוא יגיע, שורה של התנגשויות מחרידות בין הרפובליקה הסובייטית לבין המדינות הבורגניות יהיה בלתי ניתן למנוע[1].

שני, שהמדינה הסובייטית יכולה הייתה לחיות בשלום לצד המדינות האימפריאליסטיות רק דרך מאבקים ומבחני כוח חוזרים בין הארצות האימפריאליסטיות לבין המדינה הסוציאליסטית, דרך האימוץ על-ידי האחרונה של מדיניות קפדנית, ההישענות על האהדה ותמיכה של הפרולטריון ושל העמים המדוכאים של העולם, והפקת התועלת באמצעות ההישענות הזאת מן הניודים הבין-אימפריאליסטיים.

שלישי, שבהוצאה אל הפועל המעשי של מדיניות הדו-קיום, היה צורך בקריטריונים (אמות מידה) שונים ליישום ביחס לארצות שונות בעולם הקפיטליסטי. זה דרש ביסוס של יחסים יותר קרובים ויחסי ידידות בין המדינה הסובייטת לבין אותן הארצות המאוימות והמנוצלות על-ידי האימפריאליזם. לנין קבע עבור המדינה הסובייטית את משימתה הראשית של הבסת המנצלים והשגת תמיכתם של המתנדנדים – בין האחרונים, 'שורה שלמה של מדינות בורגניות, אשר, כמדינות בורגניות, שונאות אותנו, אבל, מן הצד השני, כמדינות מדוכאות, מעדיפות שלום איתנו'[2].

רביעי, שדו-הקיום הייתה מדיניות ליישום על-ידי הפרולטריון בשלטון ביחס לארצות בעלות שיטות חברתיות שונות. זה לא היה סך הכול של מדיניות החוץ של המדינה הסובייטית. לנין הדגיש שוב ושוב כי העיקרון הבסיסי ביסודות מדיניות החוץ של המדינה הסובייטית לא היה אחר מאשר אינטרנציונאליזם פרולטארי.

הוא הכריז:

רוסיה הסובייטית מחשיבה כגאווה הגדולה ביותר שלה לסייע לעובדים של כל העולם במאבקם הקשה למען הפלתו של הקפיטליזם. הניצחון יהיה שלנו[3].

חמישי, שהיה בלתי אפשרי עבור מעמדות ואומות מדוכאים לחיות בדו-קיום בשלום עם המדכא של המעמדות ושל האומות.

הרעיונות הבסיסיות האלה למעלה של לנין על שאלת הדו-קיום בשלום נתמכו בשלמות על-ידי עשייתו של סטלין משך 30 שנים ארוכות בהם היה המנהיג של האיחוד הסובייטי. בעוד שהוא היה לתומך מלא, ומוציא אל הפועל, של מדיניות דו-הקיום של לנין, סטלין היה נחוש בהתנגדותו לעיכוב תמיכה של אחווה עבור המאבקים המהפכניים של עמים אחרים על מנת להתחנף בכדי למצוא חן בעיני האימפריאליזם. תוך כדי כך שהציג את זיהוים של שני הקווים המנוגדים במדיניות החוץ, הוא ציין:

אחד מן השניים:

או שנמשיך ליישם את המדיניות המהפכנית המקבצת את הפרולטרים ואת המדכאים של כל הארצות סביב מעמד הפועלים של ברה"מ – שבמקרה כזה, ההון הבינלאומי יעשה את מה כל מה שיכול בכדי לבלום את ההתקדמות שלנו;

או שנוותר על המדיניות המהפכנית ונסכם לעשות מספר ויתורים יסודיים להון הבינלאומי – שבמקרה כזה, ההון הבינלאומי, ללא ספק, לא יתנגד "לסייע" לנו בלהחליף את הארץ הסוציאליסטית שלנו לרפובליקה בורגנית "טובה".

… אמריקה דורשת שנוותר עקרונית על מדיניות התמיכה בתנועות לשחרור מעמד הפועלים של הארצות האחרות, ואומרת שאם נעשה את הויתור הזה, כל דבר ילך חלק … אולי עלינו לעשות את הויתור הזה?

… אנחנו לא יכולים להסכים לויתורים אלה או דומות בלי להיות מסולפים כלפי עצמנו … [4]

בעקבות לנין, סטלין תמך מן ההתחלה בהצעה כי

המהפכה שהשיגה את הניצחון בארץ אחת חייבת להתייחס לעצמה לא כישות העומדת בפני עצמה, אלא כעזר, כאמצעי בשביל לזרז את הניצחון של הפרולטריון בארצות אחרות[5].

… היא מרכיבה את השלב הראשון של המהפכה בעולם ובסיס רב-עוצמה עבור התפתחותה המתווספת[6].

ב-1925, בזמן המאבק נגד החסלנים טרוצקיסטים וצינובייבים, לסטלין הזדמן להצביע על כך שאחד המאפיינים המסוכנים של החסלנות הייה:

… חוסר אמון במהפכה הפרולטרית הבינלאומית; חוסר אמון בניצחון שלה; גישה ספקנית כלפי התנועה לשחרור לאומי בקולוניות ובארצות תלויות באחרות … כישלון בלהבין את הדרישה היסודית של אינטרנציונאליזם, שתודות למעלותיו ניצחון הסוציאליזם בארץ אחת הוא לא מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי למען פיתוח ותמיכה של המהפכה בארצות אחרות[7].

ככה ברור שמדיניות לנין של דו-קיום בשלום, אליה ברה"מ נצמדה בנאמנות משל שלושת העשורים של מנהיגות סטלין, הולכת יד ביד עם האינטרנציונאליזם הפרולטארי – מדיניות של ברית עם, ותמיכה בעד, אומות מדוכאות ותנועות פרולטרים מהפכניים של ארצות מתקדמות במאבקים לשחרור לאומי נגד האימפריאליזם ולמען אמנציפציה (חירויות) חברתית בהתאם.

החל מהוועידה ה-20 של CPSU, החבורה הצומחת של הבוגדים החרושצ'ובים פתחה בזיוף של מדיניות לנין של דו-קיום בשלום, ובהתנתקות ממנה – הכול במאמץ להתחנף בכדי למצוא חן בעיני האימפריאליזם, במיוחד האימפריאליזם האמריקאי.

בשם הדו-קיום בשלום, החושצ'ובים את המאבק המעמדי הבינלאומי על-ידי השיתוף-פעולה המעמדי הבינלאומי וסנגרו לטובת 'שיתוף פעולה הכל-מקיף' בין הסוציאליזם לבין האימפריאליזם. ובכך, פתחו את הסכר בפני החדירה האימפריאליסטית אל תוך הארצות הסוציאליסטיות – מדיניות תפורה בדיוק עבור הדרישות של מזימת האימפריאליזם של ארה"ב למען 'אבולוציה שלווה' של הארצות הסוציאליסטיות אל תוך רפובליקות בורגניות 'טובות'.

החרושצ'ובים טענו:

• כי דו-קיום בשלום היה הכלי המקיף והרם ביותר בכדי לפתור בעיות בעלות חשיבות חיונית שמטרידות את החברה וכי יש צורך להפוך את זה ל-'חוק חיים חברתיים בסיסי עבור כל חברה מודרנית בשלמותה'[8];

• כי מנהיגי האימפריאליזם הגיעו להבנה המסכימה לדו-קיום בשלום, תוך הכרזה קולנית שממשל קֵנדי הגיע, כביכול, עד כדי להודות בהיגיון ובתכליתיות אשר לדו-קיום בין ארצות בעלות שיטות חברתיות שונות;

• כי המדיניות של דו-קיום בשלום הייתה 'הקו הכללי של מדיניות החוץ של האיחוד הסובייטי ושל ארצות המחנה הסוציאליסטי[9];

• כי העיקרון של דו-קיום בשלום היה לגורם הקובע בקו הכללי של מדיניות החוץ של CPSU ושל מפלגות מרקסיסטיות נוספות, כי היה לבסיס האסטרטגי של הקומוניזם בעולם העכשווי, וכי כל הקומוניסטים, כביכול, 'הפכו את המאבק לדו-קיום בשלום ועיקרון הכללי של מדיניותם[10];

• כי הדו-קיום בשלום רכש את החשיבות של תנאי הכרחי לניצחון במאבקים העממיים המהפכניים, וכי המהפכה הקובנית המנצחת, הגשמת עצמאות על-ידי יותר מ-40 ארצות, כולל אלג'יריה, הצמיחה במספרן ובעוצמתן של מפלגות קומוניסטיות, ועליית השפעתה של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, הושגו, כולם, בתנאים של דו-קיום בשלום בין מדינות בעלות שיטות חברתיות שונות ושיש לייחס את הישג כולם בדיוק לתנאים האלה;

• כי דו-קיום בשלום הייתה 'הדרך הטובה ביותר של סיוע לתנועת הפועלים המהפכנית הבינלאומית בכדי שתשיג את מטרותיה המעמדיות הבסיסיות', תוך כדי הצהרה שבתנאים של דו-קיום בשלום גדלו האפשרויות למעבר שלו לסוציאליזם בארצות קפיטליסטיות[11];

• כי, באמצעות הפרוגראמה שאומצה על-ידי CPSU בוועידה ה-22 של CPSU,  ניצחון הסוציאליזם בתחרות כלכלית היה כרוך בהנחתת מכה ניצחת על שיטת היחסים הקפיטליסטיים בשלמותה באותיות דפוס מודגשות האומרות 'כאשר העם הסובייטי ייהנה מהברכות של הקומוניזם, מאות מיליונים חדשים של עמים עלי האדמות יגידו "אנחנו בעד קומוניזם!" ושעד אז אפילו קפיטליסטים עשויים "לעבור למפלגה הקומוניסטית"'.

עד כאן ברור שמדיניות לנין של דו-קיום לשלום הייתה מכוונת למדיניויות האימפריאליסטיות של תוקפנית ומלחמה, הייתה מבוססת על יסודות הבוחנות את מלחמת המעמדות הבינלאומית ואת המשימה ההיסטורית המוטלת על הפרולטריון לבצע – משימה שדורשת מהארצות הסוציאליסטיות, בנוסף להוצאה אל הפועל של מדיניות הדו-קיום בשלום, גם להגיש תמיכה איתנה למאבקים מהפכניים של האומות והעמים המדוכאים, וכך גם לתנועות פרולטאריות מהפכניות של מעמד הפועלים. דו-קיום בשלום החרושצ'ובי, מן הצד השני, שימש את האימפריאליזם ועודד את מדיניויות האימפריאליסטיות של תוקפנות ושל מלחמה, תוך כדי חתירה להחליף, כפי שביצע למעשה, את המהפכה הפרולטרית העולמית על-ידי פציפיזם ועל-ידי ויתור גמור על האינטרנציונליזם הפרולטארי.

המדיניות החרושצ'ובית הייתה לאחת מהכניעות המעמדיות, וגזלה מהמדיניות הלניניסטית של דו-קיום בשלום את המהות המהפכנית שלה בכך שעיוות אותה, קטעה בה וזייף אותה עד שלא ניתן לזהותה. בעוד שמדיניות לנין של דו-קיום בשלום הייתה פן אחד של מדיניות בינלאומית רב-צדדית של הפרולטריון בשלטון, החרושצ'ובים הפכו את הדו-קיום לקו הכללי של מדיניות החוץ של הארצות הסוציאליסטיות – ואפילו לקו הכללי של כל המפלגות הקומוניסטיות.

הקפיטליזם והסוציאליזם הם שיטות מנוגדות תכלית ניגוד. הקפיטליזם לא יוכל לעולם להשלים עם הקיום של הסוציאליזם. הוא יתרגם מפעם לפעם לעימות חמוש למען קריסת הסוציאליזם את שאיפתו בקריסה הזאת. מלחמת ההתערבות על-ידי האימפריאליזם נגד הרפובליקה הסובייטית הצעירה, המלחמה הדרקונית שנפתחה על-ידי הפשיזם ההיטלרי נגד ברה"מ, והמלחמות להשמדת עם שננקטו על-ידי ארה"ב נגד העמים הקוריאני והוייטנאמי הן לא יותר מאשר מספר דוגמאות של ניסיונות רצחניים כאלה להחרבת הסוציאליזם.

זה רק דרך עימות והגנה חמושה, רק באמצעות הסבת תבוסות מטלטלות על האימפריאליזם, שהארצות הסוציאליסטיות מממשו את זכותן להתקיים לצד האימפריאליזם – הזכות לדו-קיום בשלום. כל מדיניות של דו-קיום בשלום מחוסרת התייחסות לעימות זה הובילה בהחלט את הארצות הסוציאליסטיות לשום מקום.

בהעדר של מלחמות חמושות, משך תקופות בהן האימפריאליזם מחוסר יכולת לפתוח במלחמה עקב חולשה ותנאים מכשילים, הוא פותח במלחמות קרות, במהלכן, תוך כדי כך שמפתח בהרחבה את חימושו ומתכונן למלחמה, מנצל כל אמצעי, כל תרגיל, על מנת לחבל פוליטית, כלכלית ומבחינה אידיאולוגית את הארצות הסוציאליסטיות. המלחמה הקרה שהתנהלה על-ידי האימפריאליזם נגד הארצות הסוציאליסטיות, במיוחד נגד האיחוד הסובייטי, בין סיום מלחמת העולם השנייה לבין וקריסתן של ברה"מ ושל הדמוקרטיות העממיות של אירופה המזרחית, מספקת הוכחות מאלפות, אם בכלל קיים צורך בהוכחות, לביסוסה של האמת הברורה-מאליה הזאת. מאז קריסתה של ברה"מ, המלחמה הקרה של האימפריאליזם נגד שאר הארצות הסוציאליסטיות המשיכה להתנהל ללא הפוגה.

האימפריאליזם לא מגדר בשום פנים ואופן אצלו תוכניות מלחמה ומלחמות של תוקפנות סביב ארצות סוציאליסטיות. במסע ההשתלטות שהוא מנהל, למען שליטה על מקורות חומריי הגלם, למען הזדמנויות עבור ייצוא של הון ולמען החליצה של רווחים מרביים ביותר, הוא פותח במלחמות נגד התנועות לשחרור מהפכני של אומות משועבדות, כמו כן גם נגד ארצות החותרות לקיים את עצמאותן ולהגן על ריבונותן. אכזריות המלחמות חמסניות נגד העמים העיראקיים, האפגאניים והפלסטיניים, שגבו חיי מיליונים של בני-אדם חפים מפשע, הן הוכחה חייה, אם בכלל קיים צורך בהוכחות, לביסוסה של האמת הכול-כך-ברורה-מאליה הזאת.

בהיותן המטרות של הסתות, של הכנות למלחמה ושל מלחמות אימפריאליסטיות, על הארצות הסוציאליסטיות מוטל תפקיד קבוע המחייב אותן לעזרה הדדית ולמאבק של חיבור משותף נגד האימפריאליזם, ולא להתחמק מהתפקיד הזה בשם איזה תורה דמיונית של 'דו-קיום בשלום', אשר, בניסוח חרושצ'ובי שלה, זוכה להגדרה של 'כניעה ומשת"פיות בין-מעמדית בשלום'. הניצחונות של כל המהפכות עד עכשיו, רחוקות מהתייחסות הקושרת אותן לדו-קיום בשלום, היו תוצאת של לחימה-קשה בקרבות, מלחמות ומאבקים מהפכניים. רק מחוסרי בושה חנפנים כמו חורושצ'וב היו מסוגלים לתאר את הנסיגות המתמשכות שלו על חשבונם של כל העיקרים הפרולטאריים, והתרצותו הצייתנית והכנעתו בפני דרישותיו המשפילות של האימפריאליזם האמריקאי, כ-'ניצחון לדו-קיום בשלום'.

בכך שהם דחו את הסתירה הבלתי ניתנת לפשרות בין השיטה הסוציאליסטית לבין הקפיטליזם, שדחו את הסתירה הבסיסית בין המחנה הסוציאליסטי לבין המחנה הקפיטליסטי, החרושצ'ובים הגיעו, ובלתי נמנע היה שיגיעו, להפוך את הדו-קיום בשלום בין שתי השיטות האלה אל תוך 'שיתוף פעולה מקיף'. בכך שהתעקשו על שהדו-קיום בשלום יתקבל כקו כללי במדיניות החוץ של כל הארצות הסוציאליסטיות, הרביזיוניזם החרושצ'ובי השליך העיקרון הראשי במדיניות החוץ של הארצות הסוציאליסטיות, דהיינו, את האינטרנציונאליזם הפרולטארי.

אף-על-פי-כן, לפי לנין עדיין:

מדיניות החוץ של הפרולטריון היא ברית בין המהפכנים בארצות מתקדמות ובין כל האומות המדוכאות נגד כל האימפריאליסטים ביחד ובנפרד[12].

אחרי מהפכת אוקטובר, לנין, ולאחר מכן סטלין, עמד שוב ושוב על כך שהאיחוד הסובייטי, היכן הוקמה הדיקטטורה של הפרולטריון, היוותה בסיס לקידום המהפכה העולמית של הפרולטריון. בזרימתם נגד ההדרכה הבסיסית הזאת, בהופכם את הדו-קיום בשלום לקו כללי של מדיניות החוץ של הארצות הסוציאליסטיות, החרושצ'ובים שינו את ברה"מ מבסיס למען מהפכה עולמית, כפי שהייתה עד כה, לבסיס למען נסיגה מבישה וכניעה לדרישות אימפריאליסטיות, ובכך סייעו לאימפריאליזם לשנות בדרכים שלווים את ברה"מ ואת ארצות אירופה המרכזית והמזרחית לרפובליקות בורגניות 'טובות'.

זאת ועוד, על-ידי התעקשותם שגם על המפלגות הקומוניסטיות של כל הארצות הקפיטליסטיות ושל האומות המשועבדות לאמץ מדיניות מנחה של דו-קיום בשלום, החרושצ'ובים התחייבו להחליף את המדיניות המהפכנית של המפלגות הקומוניסטיות על-ידי מדיניותם של דו-קיום בשלום, ועל-ידי הוצאה אל הפועל של אותה המדיניות במסגרת היחסים שבין מעמדות מדוכאים לבין מעמדות מדכאים ובין אומות משועבדות לבין אומות משעבדות.

מדיניות כזאת לא יכולה הייתה להיכשל בהחלשתן של התנועות הפרולטריות ושל התנועות לשחרור לאומי גם-יחד, ובכך השפילו את הארצות הסוציאליסטיות כעודף לריק – מכוון שהצלחות המאבקים של הפרולטרים ולשחרור לאומי, על-ידי כך שפוגעות ומחלישות את הכוחות הריאקציוניות והאימפריאליסטיות, משמשות להגברת המערכה למען שלום העולם וקדמה חברתית, ובכך מחזקות את מאמציי הארצות הסוציאליסטיות לטובת דו-קיום בשלום עם ארצות בעלות שיטות חברתיות שונות.

מדניות הדו-קיום בשלום של החרושצ'ובים הייתה למן מהשמיים עבור האימפריאליזם, במיוחד עבור האימפריאליזם האמריקאי, שהתבלט בתפקיד מנהיג של המחנה האימפריאליסטי לאחרי מלחמת העולם השנייה. מאחורי המסווה של דו-קיום בשלום, האימפריאליזם האמריקאי ניסה לאסור על האיחוד הסובייטי ועל ארצות סוציאליסטיות אחרות את תמיכתן במאבקים מהפכניים של עמים בעולם הקפיטליסטי. בנאום לפני בית הנבחרים של ארצות הברית מול נציגי ועדת יחסים בינלאומיים ב-28 בינואר 1959, מזכיר המדינה ג'. פץ דאלס הכריז:

הממשלה הסובייטית יכולה לסיים את ה-'מלחמה קרה' ככל שנוגע לה, אם היא תרצה להשתחרר מתפקיד מנחה של הקומוניזם הבינלאומי ותחתור בעיקר למען רווחת העם והאומה הרוסית. הגם שה-'מלחמה קרה' תסתיים כאשר הקומוניזם הבינלאומי ינטוש את מטרותיו …

ג'ון פ. קנדי, ומזכיר שלו, מזכיר המדינה דין ראסק, אמרו את אותו הדבר. במילים שלו, דין ראסק אמר:

לא יכול להיות שלום בטוח ובר-קיימה עד אשר המנהיגות הקומוניסטית תנטוש את מטרתה של מהפכה עולמית[13].

בנוסף, מאחורי החזות של דו-קיום בשלום, האימפריאליזם האמריקאי דחק למען, באמצעות מזימתו של מדיניות ה-'אבולוציה שלווה' בברה"מ ובארצות סוציאליסטיות אחרות אל תוך רפובליקות בורגניות. במילים של דאלס, ה-'ויתור על הכוח … כולל, לא את שימורו של המצב הקיים (סטטוס קוו), אלא את השינוי השלו[14]', שזה 'לא מספיק להיות במגננה[15]', מכוון שחירות 'חייבת להיות כוח חיובי חודר', וש-'אנחנו מקווים לעודד אבולוציה בתוך העום הסובייטי[16].

במילים אחרות, עבור האימפריאליזם האמריקאי, לדו-קיום בשלום תוכן זה: על העמים החיים תחת שליטה ועבדות אימפריאליסטית לא להיאבק למען השחרור; אלה שכבר הצליחו להשתחרר חייבים להיכנע ולהתכופף תחת תנאים של שליטה ועבדות של האימפריאליזם; ועל כל העולם להיות כלול בתוך 'קהילה עולמית של האומות החופשיות' של אמריקה.

לכן זה לא קשה להבחין בסיבה בגללה האימפריאליזם האמריקאי והלוויינים שלו בירכו את הקו הכללי החרושצ'ובי של דו-קיו בשלום בכזאת נכונות ובכזאת התלהבות. הם עשו את זאת כי, בין השאר, החרושצ'ובים הביאו, דרך מדיניות הכניעה שלהם, חרפה על, והחלישו את, המפלגה הבולשביקית שהייתה, עד מותו של סטלין, נחשבת בצדק על-ידי המפלגות האחיות כ-'חטיבת הלם' של תנועת הפועלים העולמית המהפכנית – תואר מוצדק ביותר על-ידי סיועה בלתי-אנוכי הניתן על-ידי CPSU להכלת מצבם של אלה אשר סבלו השעביד של הקפיטליזם.

בזמן לנין וסטלין, המדינה הסובייטית התמודדה בהרבה מאבקים של חיים ומוות, ואף-על-פי-כן אף פעם המפלגה הבולשביקית והעם הסובייטי לא נרתעו מתפקידם המהפכני ולא השתחוו מול הקשיים. לא היה מבצר שלא היו יכולים לפרוץ – וזה בזמן שהמדינה הסובייטית הייתה ללא השוואה יותר חלשה מהאימפריאליזם. מצד שני, מאז אמצע שנות החימשים של המאה העשרים, כאשר המצב העולמי היה הרבה יותר נוח להמהפכה והסוציאליזם היה הרבה יותר חזק מאי-פעם, הרביזיוניסטים החאושצ'ובים הטילו את החרפה בכך שאפשרו לאימפריאליזם האמריקאי לאיים, להכתיב ולהשפיל את המדינה הסובייטית שנוסדה על-ידי הענק לנין, ובכך הבישו את המחנה הסוציאליסטי בשלמותו כעודף לריק.

החרושצ'ובים ניצלו את המוניטין של ברה"מ ברדיפתם אחרי תכניותיהם הביזיוניות להשגת שיתוף פעולה עם האימפריאליזם. מצידו, האימפריאליזם תיגמל את החרושצ'ובים עם השפלה אחרי השפלה.

ארה"ב התבלטה מאז מלחמת העולם השנייה כארץ אימפריאליסטית הכי חזקה ואכזרית, עם המטרה האסטרטגית המטורפת של כיבוש העולם. השתלטה על התפקיד של הבסת ההיטלרים והפכה לשוטר על העולם בכדי לדכא את המאבקים המהפכניים של העמים והאומות המשועבדים, תוך כיבוי של להבות מאבקי המהפכה הפרולטרית, ותוך החזרה לשפל את הגאות של הסוציאליזם באירופה המזרחית וגם, בסופו של דבר, האיחוד הסובייטי.

לכן, לא היה מקום לשיתוף פעולה כל-מקיף בין האויב הקטלני הזה של האנושות לבים הארצות הסוציאליסטיות. אם החרושצ'ובים חשבו כישיתוף פעולה כזה היה אפשרי, זה היה רק בגלל שהם היו נחושים לנוע לאורך הנתיב שהוביל חזרה לקפיטליזם בברה"מ. היות שזה היה המקרה, כל דבר שהנמיך את יוקרת הסוציאליזם במדינה הסובייטית, כל מדיניות שהחלישה את הדיקטטורה של הפרולטריון והמפלגה של הפרולטריון, נגרף על-ידי החרושצ'ובים בהתלהבות עצומה. בכל תחום בודד, מהתקפותיהם על סטלין, דרך התיאוריות השגויות שלהם בנוגע לטבעה של המפלגה הפרולטרית ושל המהפכה הפרולטרית, עד לרפורמות הכלכליות שלהם, הם התמידו בנחישות מכוונת למטרת שיקומו של הקפיטליזם. בבהירות הזאת, ורק בבהירות הזאת, יש לראות את הזיוף שלהם בנוגע למדיניות הדו-קיום בשלום של לנין.


[1] דו"ח של הועד המרכזי לוועידה השמינית של המפלגה הקומוניסטית הרוסית (בולשביקית), על-ידי לנין, מרץ 1919, עמוד 153 – http://www.marx2mao.com/Lenin/EC19.html

[2] דו"ח על עבודת של הוועדה הביצועית המרכזית כל-רוסית ושל הקומיסרים של מועצת העם, על ידי ו. י. לנין, שהוגשה במושב הראשון של הועד המרכזי, זימון שביעי, פברואר 1920  – http://marxists.org/archive/lenin/works/1920/feb/02.htm#bk01

[3] 'לוועידה הרביעית של האינטרנציונאל הקומוניסטי ולעובדים של פטרוגרד הסובייטית והסגנים של הצבא האדום', על-ידי ו. י. לנין, נובמבר 1922, ע. 417 – http://www.marx2mao.com/Lenin/FCCI22.html

[4] 'העבודה של המליאה המשותפת של הועד המרכזי ושל ועדת הבקרה המרכזית באפריל', על-ידי י. ו. סטלין, מוגש באסיפת הפעילים של ארגון מוסקבה ששל CPSU, אפריל 1928, עמודים 58-60 – http://www.marx2mao.com/Stalin/WAJP28.html

[5]  'מהפכת אוקטובר והטקטיקות של הקומוניסטים הרוסים', דצמבר1924, ע. 155 – http://www.marx2mao.com/Stalin/OR24.html

[6] שם, ע. 159

[7] 'שאלות ותשובות', נאום שהוגש באוניברסיטת סברדולב על-ידי י. ו. סטלין, יוני 1925, ע. 169 – http://www.marx2mao.com/Stalin/QA25.html

[8] נאום על-ידי נ. ס. חרושצ'וב בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, ספטמבר 1960

[9] נאום בקבלת פנים של שגרירות הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (DPRK) באיחוד הסובייטי על-ידי נ. ס. חרושצ'וב, יולי 1961

[10] 'דו-קיום בשלום ומהפכה', עיתון 'קומוניסט', מס' 2, מוסקבה, 1962

[11]  'מכתב פתוח של הועד המרכזי של CPSU לכל הארגונים המפלגתיים, לכל הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי', יולי 1963

[12] 'מדיניות החוץ של המהפכה הרוסית' על-ידי ו. י. לנין, יוני 1917, עמוד 87 – http://www.marx2mao.com/Lenin/FPRR17.html

[13] נאום בוועידה לאומית של הלגיון האמריקאית, על-ידי ד. ראסק, ספטמבר 1963 – (אמריקה והמלחמה הקרה, 1941-1991: פירוש ריאליסטי) – עמוד 283, http://books.google.co.il/books?id=pEkYoC9D7ocC&pg=PA283&lpg=PA283&dq=There+can+be+no+assured+and+lasting+peace+until+the+communist+leadership+abandon+their+goal+of+world+revolution&source=bl&ots=iiQIPYMAUt&sig=n5JBZsAuBP06FWTkp8cm7Cfb0K0&hl=en&sa=X&ei=ljVuT_jUIcKS0QWHksiOAg&redir_esc=y#v=onepage&q=There%20can%20be%20no%20assured%20and%20lasting%20peace%20until%20the%20communist%20leadership%20abandon%20their%20goal%20of%20world%20revolution&f=false

(Americaand the Cold War, 1941-1991: a realist interpretation, Volume 1 By Norman A. Graebner, Richard Dean Burns, Joseph M. Siracusa)

[14] נאום בסעודה שנתית של לשכת עורכי הדין של מדינת ניו-יורק על-ידי ג'. פ. דאלס, בינואר, 1959

[15] נאום בלשכת המסחר של מדינת קליפורניה על-ידי ג'. פ. דאלס, דצמבר 1958

[16] עדות בפני בית הנבחרים של ארצות הברית מול נציגי ועדת יחסים בינלאומיים על-ידי ג'. פ. דאלס, ספטמבר 1966

קטגוריות: הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ, פרסטרויקה - התמוטטותו השלמה של הרביזיוניזם | 2 תגובות

הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ (5)

נטישתה של מלחמת מעמדות

מפלגה של כל העם

באותה הוועידה ה-22 של CPSU, חרושצ'וב כיוון את התקפתו גם נגד האופי הפרולטרי של המפלגה הקומוניסטית, בהודיעו על החלפת המפלגה של הפרולטריון על-ידי 'מפלגה של כל העם'. הפרוגראמה שאומצה בוועידה ה-22 אומרת:

כתוצאה של ניצחון הסוציאליזם בברה"מ ושל ייצוב אחדותה של החברה הסובייטית, המפלגה הקומוניסטית של מעמד הפועלים הפכה לחיל חלוץ של העם הסובייטי, הפכה למפלגה של כל העם[1].

אפילו הכרות פשוטה עם המרקסיזם-לניניזם מספיקה בכדי להבחין בהבל שבהצעה הזאת. מפלגה פוליטית היא מכשיר של מאבק מעמדי. אף מפלגה נשללה אף פעם מאופייה המעמדי. מפלגה נטולת-מעמד או על-מעמדית זה שטות מתעתעת. אף פעם לא התקיימה, ולא יכולה להתקיים, כזה דבר כמו 'מפלגה של כל העם' שלא נותנת ביטוי לאינטרס של מעמד מסוים.

מפלגה של פרולטריון בנויה בהתאם לתיאוריה המהפכנית ולעקרונות הארגוניים של המרקסיזם-לניניזם; היא מפלגה בנויה על-ידי חברים מתקדמים של מעמד הפועלים שהם מסורים למשימות ההיסטוריות של הפרולטריון, דהיינו, להנהיג את החברה לשלב הגבוה יותר של הקומוניזם דרך הדיקטטורה של הפרולטריון; זה חיל החלוץ המאורגן והצורה הגבוהה ביותר של התארגנות הפרולטריון.

בנוסף לחברים מגויסים ממקורות מעמד הפועלים, למפלגת הפרולטריון חברים ממעמדות אחרים בין שורותיה. למרות זאת, האחרונים לא נכנסים אל תוך המפלגה בתור נציגים של המעמדות האחרים; מרגע הצטרפותם לשורות המפלגה, עליהם לנטוש את עמדת המעמד מקודם ולאמץ את עמדת הפרולטריון. במילים של מרקס ושל אנגלס:

אם אנשים מהסוג הזה מתוך מעמדות אחרים מצטרפים לתנועת הפועלים, התנאי הראשון חייב להיות שהם לא יביאו איתם אף שארית של דעה קדומה של הבורגנות, הבורגנות הזעירה, וכד', ביחד איתם, אלא שעליהם לאמץ ללא סייגים את ההשקפה הפרולטרית[2].

כל עיקרון קובע בנוגע לאופי של המפלגה הפרולטרית היה, על-פי הדעה החרושצ'ובית, לא יותר מאשר 'נוסחה סטריאוטיפית (או שגורה או נדושה)', בעוד שה-'מפלגה של כל העם'  הייתה בהתאם ל-'דיאלקטיקה הממשית של התפתחות המפלגה הקומוניסטית'.

אחד הטיעונים המזייפים ששימשו את החרושצ'ובים לטובת ה-'מפלגה של כל העם' שלהם טענה כי כל עמי בברה"מ קיבל על עצמו את ההשקפה של המרקסיזם-לניניזם של מעמד הפועלים, ואת המטרה של מעמד הפועלים, אותה המטרה של בניית הקומוניזם, שהפכה להיות מטרתו של כל העם הסובייטי.

אבל, בתנאים של מאבק מעמדי מתמשך בברה"מ, איך אפשר לטעון שכולם בברה"מ קיבלו את ההשקפה המרקסיסטית-לניניסטית? אפשר לקבוע כי מאות אלפי גורמים בורגניים ישנים וחדשים בברה"מ הפכו למרקסיסטים-לניניסטים יציבים? ואפילו אם המרקסיזם-לניניזם הפך באמת להשקפת-עולם של כל העם הסובייטי, כפי שהרביזיוניסטים החרושצ'ובים טענו, האם אז לא עקבה אחרי הטיעון הזה המסקנה כי בחברה הסובייטית אין הבדלים בין חברי המפלגה לבין אלה השוהים מחוץ לשורות המפלגה, וכי, עקב כך, לא נשאר עוד בכלל כל צורך בהמשך קיומה של המפלגה? במצב כזה, למה חשוב להתעסק בשאלה האם לקיים או קיימת 'מפלגה של כל העם' או לא?

המטרה האמיתית של החרושצ'ובים בהצעתם על 'מפלגה של כל העם' הייתה לשנות את האופי הפרולטארי של CPSU ולהפוך אותה ממפלגה מרקסיסטית-לניניסטית שהייתה למפלגה רביזיוניסטית כפי שהפכה להיות. החושצ'ובים החלו כך את התהליך של ניוון של CPSU ממפלגה מרקסיסטית-לניניסטית למפלגה רביזיוניסטית, שהמשיכה לפקח על השיקום של הקפיטליזם במה שהיה האיחוד הסובייטי המפואר.

'מפלגה שרוצה להתקיים', אמר לנין, 'לא צריכה להרשות איזשהו היסוס הדל ביותר על שאלת קיומה או איזשהו הסכם עם אלה שיכולים לקבור אותה'[3].

בגלל הכישלון של קשת רחבה של חברי מפלגה CPSU בדחייה נגד החרושצ'ובים, העפ הסובייטי נאלץ לשלם על כך ביוקר, כוון שהחבורה הרביזיוניסטית הבוגדנית הזאת הייתה מסוגלת לקבור את מה שהייתה CPSU הנעלה ולגרום את התמוטטותו של הסוציאליזם בארצם של לנין וסטלין, עם תוצאות הרסניות על הפרולטריון המהפכני ועל תנועות לשחרור לאומי מסביב לעולם.


[1] פרוגראמה של המפלגה הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי

[2] מכתב חוזר ל-א. באבל, ו. ליבקנכט, ואחרים, על-ידי ק. מרקס ו-פ. אנגלס, ספטמבר 1879 – http://www.marxists.org/archive/marx/works/1879/letters/79_09_15.htm (לקראת סוף המכתב)

[3] איך ורה זסוליץ' ממוטטת חסלנות, על-ידי ו. י. לנין, יולי 1913, ע. 414 – http://www.marx2mao.com/Lenin/VZDL13.html

קטגוריות: הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ | השארת תגובה

הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ (4)

נטישתה של מלחמת מעמדות

מדינה של כל העם

בוועידה ה-22 של CPSU, חרושצ'וב פרש גלוי את הדגל של ההתנגדות לדיקטטורה הפרולטרית ושל, המחליפה, 'מדינה של כל העם'. הפרוגראמה שאומצה בוועידה הזאת קבעה שהדיקטטורה של הפרולטריון  'חדלה להיות חיונית בברה"מ' וש-

המדינה, שקמה בתור מדינה של הדיקטטורה של הפרולטריון, הפכה, בשלב העכשווי החדש, למדינה של כל העם[1].

באמצעות ההנחה הזאת, בהפרה מלאה של הדרכות המרקסיזם-לניניזם הבסיסיות על משמעות הדיקטטורה של הפרולטריון, החרושצ'ובים פירקו מנשקו את הפרולטריון הסובייטי, וגם את הפרולטריון של הרבה ארצות נוספות, במיוחד את הפרולטריון של הארצות הסוציאליסטיות המזרח אירופיות.

אפילו טירון במרקסיזם יודע שהמדינה היא שום דבר יותר מכלי בידיים של המעמד השולט, מכשיר הנועד להבטיח את הדיקטטורה של מעמד אחד על המעמד האחר, הכפיפות של מעמד אחד על-ידי מעמד אחר. כל עוד המדינה מתקיימת, היא לא יכולה לעמוד מעל המעמדות; כל עוד הפרולטריון משתמש במדינה, עושה את זה בכדי להחזיק למטה את היריבים שלו. אכן, הקיום עצמו של המדינה הוא הוכחה שלא מפסיקה להתבטא על חוסר אפשרות לפשר יריבות מעמדית. ברגע שהמדינה תתבלט כמייצגת של החברה כולה, היא הופכת עודפת ומיותרת, ונכחדת ככזאת.

בכל אופן, הפרולטריון צריך מדינה משלו – הדיקטטורה של הפרולטריון – משך 'תקופה היסטורית שלמה, המפרידה בין הקפיטליזם לבין "החברה הנטולה מעמדות", לבין הקומוניזם'[2]. הדיקטטורה של הפרולטריון נחוצה כתנאי המאפשר 'הפקעת המפקיעים', המאפשר לשבור את ההתנגדות הבלתי נמנעת ואת הניסיונות לשיקומם של המעמדות המנצלים לשעבר, מאפשר לארגן את הבנייה מחדש של כלכלת החברה – במשפט אחד, להכין תנאים חומריים ורוחניים בשביל המעבר של החברה מן השלב הנמוך יותר אל השלב הגבוה יותר, שלב הקומוניזם. מאחר שהמעמדות, והמאבק, ממשיכים להתקיים הרבה זמן אחרי הפלת הבורגנות, ומשך תקופה היסטורית שלמה, משך התקופה הזאת נחוצה גם כן דיקטטורה של פרולטריון, מכוון שבלעדיה לא ניתן לחצות את המסלול הארוך, הקשה והמורכב מהשלב הנמוך יותר לזה הגבוה יותר של הקומוניזם. במילים שאין לשכוח אותן אף פעם של לנין:

רק הוא מרקסיסט מי שמרחיב את הכרתו במאבק המעמדי עד להכרה בדיקטטורה של הפרולטריון. זהו מה שמהווה את ההבדל הכי עמוק בין המרקסיסט לבין הבורגני הזעיר (וגם הגדול) הרגיל. זוהי אבן הבוחן בה נבחנת ההבנה וההכרה הממשיות של המרקסיזם … האופורטוניסט לא מרחיב את הכרתו במאבק מעמדי עד למה שהיא הנקודה הראשית, עד לתקופת המעבר מהקפיטליזם לעבר הקומוניזם, התקופה של מיגורה ושל ביטול המושלם [או חיסול המוחלט כמעמד – אנג'לו] של הבורגנות. במציאות, התקופה הזאת היא תקופה בלתי-נמנעת של אלימות חסרת-תקדים במלחמת-מעמדות עם צורות בעלות חריפות חסרת-תקדים וגם, עקב כך, המדינה חייבת באופן בלתי-נמנע להיות בתקופה זו מדינה שהיא דמוקרטית בדרך חדשה (עבור הפרולטריון ועבור מחוסרי נכסים באופן כללי) ורודנית בדרך חדשה (נגד הבורגנות)[3].

המרקסיסטים-לניניסטים לא נסוגו אף פעם מלהכריז גלויות את השקפתם על המדינה. הפרולטריון והמפלגה הפוליטית שלו לא הסתירו אף פעם שהמהפכה הפרולטרית הסוציאליסטית [הדגשה שלי – אנג'לו] מתכוונת למגר את השליטה הבורגנית (דיקטטורה של הבורגנות ולכונן את הדיקטטורה של הפרולטריון; שהדיקטטורה הזאת נחוצה למשך כל התקופה ההיסטורית המפרידה בין הקפיטליזם לבין החברה הקומוניסטית, חברה נטולת מעמדות. [הארה שלי (אנג'לו): [4] ] למרקסיסטי-לניניסטים אין סיבה להסתיר את האמת הזאת, מכוון שהדיקטטורה של הפרולטריון, על-פי טיבעה עצמה, היא השליטה של הרוב הגדול על מיעוט קטן של מנצלים ומנצלים אפשריים בעתיד. זה רק הבורגנות והנציגים הפוליטיים שלה (מפלגות פוליטיות), שמושלים מטעם מיעוט מזערי של מנצלים אשר, בניסיון להוליך שולל את ההמון, עושים את מיטב יכולתם בכדי להסתיר את טיבעה המעמדית של המדינה הבורגנית ומתארים את המכונה המדינית שלהם כאילו 'של כל העם' ומעל או בלי נאמנות מעמדית.

הכרזתו של חרושצ'וב באשר לביטול הדיקטטורה של הפרולטריון באיחוד הסובייטי והחלופה כביכול על-ידי ה-'מדינה של כל העם' היוו לא פחות מאשר תחליף להדרכות של המרקסיזם-לניניזם על המדינה באמצעות תרמיות בורגניות.

אחרי שנאלצו להתמודד עם הביקורת על תרמיותיהם בשאלות המכריעות האלה, החבורה חרושצ'ובית ניסתה לשווא להמציא בסיס תיאורטי, עבור הושג של ה-'מדינה של כל העם', בטיעון שהתקופה של הדיקטטורה של הפרולטריון אליה התייחסו מרקס ולנין נועדה ליישום רק בשלב הראשון, ושבין השלב הזה לבין השלב הגבוה יותר של הקומוניזם וניבול המדינה, עדיין נימצא שלב נוסף – את השלב של ה-'מדינה של כל העם'.

ההחכמות של חבורת השרלטנים החרושצ'ובית בולטת מדי בהשוואתה התבטאות המוגדרת וברורה של מרקס ולנין על הנושא הנדון. בביקורת שלו על תוכנית גותהא, מרקס הביע את האקסיומה הידועה ברבים לפיה הדיקטטורה של הפרולטריון מחזיקה מעמד לאורכה של התקופה השלמה של המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם. ככה לנין מסביר את האקסיומה המרקסיסטית הזאת:

בביקורת שלו על תוכנית גותהא, מרקס כתב: 'בין החברה הקפיטליסטית לחברה הקומוניסטית משתרעת תקופת גלגולה המהפכני של חברה אחת בשנייה. בהתאם לכך, מתקיימת גם תקופה [מקבילה, כלומר, אותה התקופה, אבל מבחינה] של מעבר פוליטי בה המדינה לא יכולה להיות אלא הדיקטטורה המהפכנית של הפרולטריון'[5].

עד עכשיו הייתה אמת זו מחוץ לכל מחלוקת עבור הסוציאליסטים, והאמת הזאת עדיין כוללת את ההכרה במדינה לאורך הזמן עד אשר הסוציאליזם המנצח והמשתנה בצמיחתו יהפוך לקומוניזם מלא[6].

ועוד:

עיקרה של משנת מרקס על המדינה סיפק מיומנות בתחום רק לאלה שהבחינו כי הדיקטטורה של מעמד בודד היא הכרח לא רק לגבי כל חברה מעמדית בכלל, לא רק לגבי הפרולטריון שהפיל את הבורגנות מהשלטון, אלא גם לגבי התקופה ההיסטורית השלמה שמפרידה את הקפיטליזם מ-'חברה נטולת מעמדות', מקומוניזם[7].

החרושצ'ובים טענו כי רק על-ידי חילוף של הדיקטטורה של הפרולטריון באמצעות ה-'מדינה של כל העם', הדמוקרטיה ניתנת לעמקה עד ל-'דמוקרטיה אמיתית למען כל העם'; ביומרנות טענו שמדיניותם של ביטול הדיקטטורה של הפרולטריון יצגה 'קו של פיתוח נמרץ של הדמוקרטיה' ודגם המראה איך 'הדמוקרטיה הפרולטרית הופכת לדמוקרטיה סוציאליסטית של כל העם[8]'.

כל אחד בין אלה שהכי פחות מתמצאים בנושא יודע שהדמוקרטיה היא צורה של מדינה. ככזאת, יוצא שהיא דמוקרטיה מעמדית. אין דבר כזה כמו דמוקרטיה לא-מעמדית – 'דמוקרטיה של כל העם'.

במילים של לנין:

דמוקרטיה עבור הרוב הגדול של העם, ודיכוי בכוח, כלומר, הרחקה מדמוקרטיה, של המנצלים ומדכאי העמים – זהו השינוי שמתחולל משך המעבר מקפיטליזם לקומוניזם[9].

במילים אחרות, הדרך היחידה בה ניתן לפתח דמוקרטיה, להעמיק ולהרחיב אותה עבור המוני העובדים היא באמצעות מימושה של הדיקטטורה של הפרולטריון על המעמדות המנצלים; ללא מימוש זה, לא תיתכן דמוקרטיה ממשית עבור העובדים. דמוקרטיה פרולטרית ודמוקרטיה בורגנית שוללות הדדית אחת את השנייה. סילוקה של הדמוקרטיה הבורגנית הכי יסודית הוא התנאי עבור השגשוג הכי יסודי של הדמוקרטיה הפרולטרית.

השמצת הדיקטטורה של הפרולטריון, רחוקה מלהיות צעד לכיוון הרחבת הדמוקרטיה בדרך לקומוניזם, כוונה לשרת, ולמעשה שירתה, כמכשיר לקיצוץ הדמוקרטיה – דמוקרטיה פרולטרית – עבור ההמונים, בכך שהובילה להתרתה או הסמכתה של רובד ושיכבה בעלי זכויות בחברה הסובייטית, ובכך פילסה את הדרך חזרה לשיקום הקפיטליזם.

אז, אין פלא שהרביזיוניסטים החרושצ'ובים מתנגדים להדרכה המרקסיסטית-לניניסטית הזאת על הדמוקרטיה. על-פיהם, אם אויבי הפרולטריון מדוכאים, אין דמוקרטיה, והדרך היחידה לדמוקרטיה מחייבת את ביטולה של הדיקטטורה של הפרולטריון על האויבים שלה, את סיום דיכוים, ואת כינון ה-'דמוקרטיה עבור כל העם'.

אין אפשרות להבדיל בין ההשקפה החרושצ'ובית על הדמוקרטיה לבין תפיסת ה-'דמוקרטיה טהורה' של הבוגד קאוטסקי. בביקורת על התפיסה הזאת, לנין אמר:

'דמוקרטיה טהורה' היא לא רק מליצה של בער, המגלה חוסר הבנה גם במאבק המעמדי וגם במהות המדינה, אלא גם ביטוי ריק מתוכן במימדים כפולים ומכופלים, היות והדמוקרטיה בחברה קומוניסטית תנבל בתהליך השתנותה והפיכתה להרגל, אך לעולם לא תהיה 'דמוקרטיה טהורה'[10].

היות והדמוקרטיה היא צורה של מדינה, זה הגיונה שברגע היעלמותה – ניבול של – המדינה, כפי שהיא תעלם כאשר החברה תגיע לשלב גבוה יותר של קומוניזם, גם הדמוקרטיה תעלם. או כפי שלנין כתב בהקשר זה בחיבורו 'מרקסיזם על המדינה': הדיאלקטיקה [הזרימה או התנועה] של ההתפתחויות היא כדלהלן: מאבסולוטיזם (או טוטליטריות) לדמוקרטיה בורגנית; מהדמוקרטיה הבורגנית לדמוקרטיה הפרולטרית; מהדמוקרטיה הפרולטרית לאף דמוקרטיה.

ככה ניתן לראות שה-'דמוקרטיה עבור כל העם' של חרושצ'וב, בדיוק כמו 'מדינה של כל העם' הייתה שום דבר חוץ מתעלול, הנועדת להסתיר את הבגידה בפרולטריון של החבורה הרביזיוניסטית שלו, של התנגדותה לסוציאליזם, ולמען הכנת הקרקע עבור שיקומו של הקפיטליזם.


[1] פרוגראמה של המפלגה הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי

[2] ו. י. לנין, המדינה והמהפכה, עמוד 41 – http://www.marx2mao.com/Lenin/SR17.html

[3] שם, עמודים 40-41

[4] ק. מרקס כתב מכתב ב-5 במרץ 1852 ל-ג'. ווידמייר (J. Weydemeyer – http://www.marxists.org/archive/marx/works/1852/letters/52_03_05-ab.htm) במילים אלו: "לא מגיע לי שום הוקרה עבור גילו של קיום המעמדות בחברה מודרנית או גילוי של המלחמה ביניהם … מה שעשיתי שחידש היה להוכיח 1) כי קיום המעמדות קשור רק עם שלב היסטורי ייחודי בהתפתחות הייצור 2) כי מלחמת המעמדות בהכרח מובילה לדיקטטורה של הפרולטריון 3) כי הדיקטטורה הזאת בעצמה מהווה את המעבר לעבר ביטולם של כל המעמדות ולעבר חברה נטולת מעמדות."

[5] ו. י. לנין, המדינה והמהפכה, עמוד 102 – http://www.marx2mao.com/Lenin/SR17.html

[6] 'סיכום הויכוח על הגדרה עצמית' על-ידי ו. י. לנין, יולי 1916, ע. 323 – http://www.marx2mao.com/Lenin/SD16.html

[7] ו. י. לנין, המדינה והמהפכה, עמוד 41 – http://www.marx2mao.com/Lenin/SR17.html

[8] דו"ח לוועידה ה-22 של CPSU על-ידי נ. ס. חרושצ'וב, אוקטובר 1961, ודו"ח של הפרוגראמה של CPSU, הנימסר לוועידה

[9] ו. י. לנין, המדינה והמהפכה, עמוד 106 – http://www.marx2mao.com/Lenin/SR17.html

[10] ו. י. לנין, , המהפכה הפרולטרית והרנגאט קאוטסקי, נובמבר 1918, עמוד 19 – http://www.marx2mao.com/Lenin/RK18.html

קטגוריות: הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ | השארת תגובה

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International