ממשלות ישראל מבינות רק לשון הכוח

ציר ההתנגדות לציונות ולאימפריאליזם ושני הזרמים בתנועת הפועלים

 

המטרות שהכוחות האלה מימשו מעשית באזור הקרוי 'מזרח התיכון' מאששות הבחנה שמבדילה בין שתי מגמות מנוגדות תכליתית. חריפותו של התפקוד המנוגד של שתי המגמות רק בולטת יותר עקב פעילותה של מגמה נוספת שמתפרסמת כמגשרת או מפשרת ביניהן. העובדה הזאת בהתפתחויותיה הולידה את הקביעה המדויקת של החבר מאו טסה טונג: הניגוד בין העמים המהפכניים לבין האימפריאליסטיים וארה"ב בראשם הוא הניגוד המרכזי בעולם העכשווי.

 

למעשה, ככל שהכוחות האלה ממשיכים לפעול למען מימוש מטרותיהם, כך מצטמצם תווך המחייה של המגמה השלישית, של המגמה המתפרסמת כשופטת בלתי תלויה וחסרת פניות: היא נחשפת ערומה יותר ויותר, ומתגלה מצדדת באימפריאליזם ובציונות – היא מתגלה עוינת לחמאס, לחזבאללה, למשטר בסוריה ובאיראן, לצידם של המשטרים במצרים, ערב סעודיה והנסיכויות ומשרתים אחרים לטובת טייקוניים, בעלי ההון הגדול.

 

לנאיביים עם גישה מסתמכת על פרסומי "המגמה השלישית" הזאת ושל קברניטי המדינה ומשרתיהם ("עיתונאים" ביניהם) הכנועים (אל אף "ביקורותיהם") לטייקונים בכלל  ולטייקונים אמריקאים במיוחד, אני מביא ציטוט למטה. בעיתון 'הארץ' של 10/10/2006, תחת הכותרת 'ביום השני, דיין שקל לנטוש את הגולן', זאב שיף כותב:

 

"33 שנים חלפו ממלחמת יום הכיפורים, ולא עוברת שנה מבלי שמתגלה עובדה … על שהתרחש בה. … רק חלק מהתעלומות שאפפו אותה נפתרו. למרות זאת, עושה המחלקת להיסטוריה בצה"ל מאמץ בלתי נלאה להסתיר פרטים שכבר מזמן אינם סודיים. קשה להאמין, אך מחלקה זו, תוך שימוש בתירוצים מגוחכים, סירבה במשך שנים להתיר למי שהיה אלוף פיקוד הצפון בעת המלחמה, האלוף (מיל') יצחק חופי, לראות את יומן המלחמה שנכתב על ידי אחד מעוזריו בפיקוד."

זאב שיף מוסיף כי:

"מדיניותה של המחלקה להיסטוריה הקשתה על עבודתם של חוקרים בעניין המלחמה. … השיא היה, כשלפני כמה שנים התכנסו קצינים מפיקוד הצפון לתיאור פרטני בשטח כדי לנתח את הקרבות. על אף שהזמינו את נציגי המחלקה להיסטוריה למפגשים, המחלקה לא נענתה להזמנתם.

"בהמשך פנו למחלקה בשם הקצינים ארבעה מהם בבקשה לקבל לעיון את יומן המלחמה. הארבעה היו אלוף פיקוד הצפון בעת המלחמה יצחק חופי, אלוף (מיל') אורי שמחוני, שהיה קצין אג"ם של הפיקוד במלחמה, אלוף-משנה (מיל') חגי מאן, מי שהיה קצין המודיעין הפיקודי במלחמה, וההיסטוריון סגן אלוף (מיל') אברהם זוהר.

"להפתעתם, הם נדחו בטענה שאין הם חוקרים רשמיים. רק הודעתו של מי שהיה עד לאחרונה אלוף פיקוד הצפון, אודי אדם, כי הפונים הם חוקרים מטעם הפיקוד, הסירה את התנגדות המחלקה להיסטוריה."

 

מכל זה יצאה הספר 'הסורים על הגדרות: פיקוד צפון במלחמת יום הכיפורים' (בהוצאת 'מערכות' ב-2008) שסך הכול חיזקה את הקשרים בין הגנרלים (ראה באתר של יד לשריון – www.yadlashiryon.com/show_item.asp?levelId=64927&itemId=2404&itemType=0 – איך הם חגגו את השקת הספר). "גרסת משרד הביטחון" (לא גרסה רשמית כי נכתב על גב הספר: "כל עוד לא פורסמה ההיסטוריה הרשמית של מלחמת יום הכיפורים, הספר הזה, שקציני המטה של הפיקוד היו שותפים לכתיבתו וסמכו ידיהם על הנאמר בו – הוא הפרסום הקרוב ביותר לכך"), על פי אורי דרומי, ביחד עם עוד ארבעה ספרים מעיד "עד כמה נחוצה הכתיבה של היסטוריה רשמית מוסמכת למערכות ישראל". (www.haaretz.co.il/literature/1.1370979).

 

……………..

המשך יבוא

………………..

 

האם מספיקה קריאה או מחאה בכדי לעצור את המלחמה? הוכח אין ספור פעמים שלא. בשהות צבאית בבוץ הלבנוני הראשון, על אפם וחמתם של מהלכים ופעילויות נמרצים (מחאות המוניות, עצומות, מאות משפטים צבאיים על סרבנות, חיבורים חושפניים ועוד) מצד ארגונים ישראלים שקמו בעקבות המלחמה (ארבע אמהות ויש גבול) ואלה הותיקים יותר שפעלו על מנת להסיג אותן מהרפתקה ארוכה 18 שנה, הממשלות השונות הפגינו התעלמות מזלזלת אפילו בחיי נתיניהן היהודים, שכביכול למען שלומם מתהדרים קברניטיהן במדיניות מלחמתית. לעזרתם של ארגוני ההתנגדות הישראליים והלבנוניים התגייסו המונים בחוץ לארץ. ניצחון ההתנגדות הלבנונית והתבוסה, קודם נגד ההתפשטות של אמריקה, בריטניה, איטליה, צרפת, ואחר כך, של ישראל, שמה קץ להרפתקה המלחמתית הלבנונית ההיא, הן לרווחת רוב הישראלים והן לזו של רוב הלבנוניים. מאז ממשלות ישראל הכניסו פעם אחת נוספת את נתיניהם להרפתקה לבנונית. רק שהפעם, גם-כן על חשבון הנתינים שלהן, ממשלות ישראל הצליחו להעניק דריסת רגל עמידה לאירופיים (לא כל-כך לאמריקאים) אל תוך לבנון. כן! בדיוק כפי שזה ניראה: מלחמות לבנון תוכננו ובוצעו על-ידי ממשלות ישראל על-פי הזמנה של הבוס האמריקאי – פקודה של הבוס האמריקאי, במהותה, אם ניקח בחשבון את תלותה של ישראל בוושינגטון, חרף הרעשות ההתיימרות שמופיעה כופה על כל העולם תכתיבים מקוריים מתוצרת ישראלית ותירוצי כיסוי-סיבות (התנגשות בשגריר ארגוב – מלחמת לבנון ראשונה; חטיפת החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב – מלחמת לבנון שנייה; תכניות מלחמת לבנון שלישית ממתינות לתירוץ – ראה כתבה מלפני שנה כמעט : www.nrg.co.il/online/1/ART2/496/144.htmlהערכות בצה"ל: מלחמת לבנון ה-3 תהיה קצרה ואלימה, לכאורה לא מונחתת, לניפוח מצג ראוותני, למראית עין בעל כושר להכרעות עצמאיות, דהיינו, ללא אישור של המשקיעים הטייקונים האמריקאים לנושאת-מטוסים ענקית, כמו-ישראלית, בבעלותם שעוגנת ממוקמת אסטרטגית במזרח התיכון ושחייליה מתרבים ומתפרנסים באורח עצמאי.

 

הדיבור לא מסיים מלחמה. הניסיון מלמד כי רק הסכם מסוגל לכך ומלמד כי ישראל מעדיפה להמשיך לדבר ללא תכלית – לכן דורשת תנאי הידברות התחלתיים שתומכים בכך.

 

הרי שכבר נקבע על-יד הנהגת מק"י וחד"ש כי "ממשלת הימין פתחה במלחמה כדי לברוח מההסדר המדיני, להמשיך במדיניות קביעת העובדות בשטח, בשירות סדר היום האימפריאליסטי של ארה"ב באזור, ותוך שיתוף פעולה סמוי עם כוחות ומשטרים ריאקציוניים ערביים."

 

"יחד עם זאת, גינו מק"י וחד"ש את ירי הטילים מרצועת עזה לעבר ישראל." כלומר, שמק"י וחד"ש מתנגדים לשיבושים בזרימת החיים (הרי זאת היא מטרת ירי הטילים) בישראל, בעוד שכל ההתנגדות הצהרתית (מחאות) מול ה-"שיבושים" הישראלים בעזה הוכחה חסרת אונים באופן גמור.

 

לא נדרוש מהפלסטינים להיכנס לעימות אלים נגד האכזריות הישראלית, אבל כאשר הם בוחרים לעשות כן, לצד המחאות, נתמוך ללא הסתייגות שהיא בכל לוחמה שהם בוחרים בה.

 

3/8/2014 – אנג'לו איידן

 

תבוסה לישראל!

 

ניצחון לחמס!

מודעות פרסומת
קטגוריות: ציונות | השארת תגובה

מרכסיזם ורוויזיוניזם

מרכסיזם ורוויזיוניזם

ולדימיר איליץ' לנין

ידועה האמרה, לפיה, לו היו האכסיומות הגיאומטריות פוגעות באינטרסים של בני-האדם, היו אלה מוכחשות בוודאי. תיאוריות במדעי-הטבע וההיסטוריה, שפגעו במשפטים הקדומים הישנים של התיאולוגיה, עוררו ומעוררות עד כה מאבק זועם ביותר. אין פלא, שתורת מרכס, המשמשת במישרין להשכלתו ולארגונו של המעמד החלוצי בחברה של ימינו, המתווה את תפקידי המעמד הזה והמוכיחה את ההכרחיות – בתוקף ההתפתחות הכלכלית – שבהמרת המשטר הנוכחי בסדרים חדשים, – אין פלא שתורה זו צריכה הייתה לכבוש בסערת-מלחמה כל צעד בדרך חייה.

למותר הוא לדבר כאן על המדע והפילוסופיה הבורגניים שמלמדים באורח רשמי הפרופסורים הרשמיים כדי לטמטם את הנוער המתבגר מהמעמדות האמידים וכדי "לשסותו" באויבים החיצוניים והפנימיים. מדע זה אינו רוצה אף לשמוע על המרכסיזם, ומכריז עליו כי הופרך וחוסל; הן מלומדים צעירים הבונים את הקריירה שלהם על הפרכת הסוציאליזם, והן ישישים בלים השומרים אמונים לכל מיני "שיטות" שבלו מיושן, אלה ואלה מתקיפים באותה השקידה את מרכס. שגשוגו של המרכסיזם, התפשטות רעיונותיו והתבצרותן בתוך מעמד הפועלים גורמים באופן בלתי נמנע להגברת התדירות והחריפות של גיחות בורגניות אלה נגד המרכסיזם, אשר אחרי כל "חיסול" שמחסל אותו המדע הרשמי, נעשה חזק יותר, מחושל יותר ומלא-חיים יותר.

אבל כלל וכלל לא בבת אחת ביצר לו המרכסיזם את מקומו גם בין התיאוריות הקשורות במאבקו של מעמד הפועלים והרווחות בייחוד בקרב הפרולטריון. ביובל השנים הראשון לקיומו (משנות הארבעים של המאה ה19- ואילך) נאבק המרכסיזם עם תיאוריות שהיו עוינות לו בשורשן. במחצית הראשונה של שנות הארבעים גמרו מרכס ואנגלס את חשבונותיהם עם ההגליאנים-הצעירים הרדיקליים, שהחזיקו בנקודת-ההשקפה של האידיאליזם הפילוסופי. בסוף שנות הארבעים מתחולל המאבק בתחום התיאוריות הכלכליות – נגד הפרודוניזם. שנות החמישים מסיימות את המאבק הזה: מתיחת ביקורת על המפלגות והתיאוריות. שבאו לידי גילוי בשנת 1848 הסוערת. בשנות הששים מועבר המאבק מתחום התיאוריה הכללית לתחום הקרוב יותר לתנועת הפועלים במישרין: גירוש הבקוניזם מתוך האינטרנציונל. בתחילת שנות השבעים עולה בגרמניה הפרודוניסט מילברגר לזמן קצר על הבמה. בסוף שנות השבעים – עולה הפוזיטיביסט דיהרינג. אבל השפעת שניהם על הפרולטריון היא כבר אפסית לגמרי. המרכסיזם כבר מנצח לחלוטין את כל האידיאולוגיות האחרות של תנועת הפועלים.

בפרוס שנות התשעים של המאה שעברה היה ניצחון זה מושלם כבר בקוויו היסודיים. אף בארצות הרומניות, שמסורות הפרודוניזם החזיקו שם מעמד זמן ארוך ביותר, בנו מפלגות הפועלים את התוכניות והטקטיקה שלהן למעשה על בסיס המרכסיזם. הארגון הבינלאומי של תנועת-הפועלים שנתחדש – בצורת כינוסים בין-לאומיים סדירים, התייצב בבת-אחת וכמעט בלי מאבק על בסיס המרכסיזם בכל דבר מהותי. אבל לאחר שהמרכסיזם דחק את כל התיאוריות השלמות במידה כלשהי והעוינות לו, החלו אותן המגמות שהתבטאו בתיאוריות אלה לבקש להן דרכים אחרות. נשתנו הצורות והעילות של המאבק, אבל עצם המאבק נמשך, ובראשית יובל-השנים השני לקיומו של המרכסיזם (שנות התשעים של המאה שעברה) החל המאבק של זרם עוין למרכסיזם בקרב המרכסיזם פנימה.

ברנשטיין, מרכסיסט אורתודוכסי לשעבר, נתן את שמו לזרם זה, כשיצא ברעש גדול ובביטוי שלם ביותר של תיקונים-למרכס, בחינה מחדש של מרכס, רוויזיוניזם. אפילו ברוסיה, שהסוציאליזם הלא-מרכסיסטי האריך בה ימים יותר, בדרך הטבע, – מפני נחשלותה הכלכלית של הארץ ומפני אוכלוסיית-האיכרים המכרעת בה, אוכלוסייה ששרידי הצמיתות עודם מעיקים עליה, – אפילו ברוסיה מתפתח סוציאליזם לא-מרכסיסטי זה, ונהפך בעליל לרוויזיוניזם, הן בשאלה האגררית (תוכנית המוניציפליזציה של כל האדמה), והן בשאלות הכלליות של התוכנית והטקטיקה מחליפים הסוציאל-נרודניקים שלנו יותר ויותר את השרידים הנובלים והנושרים של השיטה הישנה, השלמה לפי דרכה והחדורה בשורשה איבה למרכסיזם, ונותנים במקומם, "תיקונים" למרכסיזם.

הסוציאליזם הטרום-מרכסיסטי מובס. הוא ממשיך במאבק לא עוד על בסיסו העצמאי, אלא על הבסים הכללי של המרכסיזם, בתור רוויזיוניזם. נראה אפוא, מהן התוכן הרעיוני של הרוויזיוניזם.

בתחום הפילוסופיה הזדנב הרוויזיוניזם אחר "המדע" הפרופסורי הבורגני. הפרופסורים פנו "חזרה אל קנט" – והרוויזיוניזם נגרר אחרי הניאו-קנטיאנים, הפרופסורים חזרו אלף פעמים על דברי-התפלות של הכמרים נגד המטריאליזם הפילוסופי, – והרוויזיוניסטים גמגמו אגב חיוך סלחני (מלה במלה על פי "ההנד-בוך"  האחרון). שהמטריאליזם "הופרך" זה מכבר; הפרופסורים נהגו בהגל כב"כלב מת", בעוד שהם בעצמם הטיפו לאידיאליזם, שהוא פעוט ותפל פי אלף יותר מן האידיאליזם של הגל, הניעו ראש בבוז כלפי הדיאלקטיקה – והרוויזיוניסטים זחלו אחריהם לתוך ביצת הניוול הפילוסופי של המדע, בהמירם את הדיאלקטיקה, "הערמומית", (והמהפכנית) באבולוציה "פשוטה" (ושקטה); הפרופסורים מצאו את משכורתם הממשלתית בעבודתם לסיגול שיטותיהם האידיאליסטיות ו"הביקורתיות" אל "הפילוסופיה" של ימי הביניים השלטת (כלומר אל התיאולוגיה) – והרוויזיוניסטים הלכו וקרבו אליהם, כשהם שוקדים לעשות את הדת ל"עניין פרטי" לא ביחס למדינה המודרנית, אלא ביחס למפלגת המעמד המתקדם.

למותר הוא לדבר, מה היה הערך המעמדי האמיתי של "תיקונים" מעין אלה  למרכס – הדבר ברור מאליו. רק נציין, שהמרכסיסט היחידי בסוציאל-דמוקרטיה הבין-לאומית, שמתח ביקורת, מנקודת-ההשקפה של המטריאליזם הדיאלקטי העקבי, על אותם דברי-התפלות המופלגים שהלהיגו כאן הרוויזיוניסטים, היה פלכנוב. דבר זה נחוץ ביותר להדגישו בתוקף, כיוון שבזמננו נעשים ניסיונות מוטעים ביסודם להכניס אלינו את הפסולת הפילוסופית הישנה והריאקציונית תחת דגל ביקורת האופורטוניזם הטקטי של פלכנוב.

בעברנו אל הכלכלה המדינית, עלינו לציין, קודם כל, כי בתחום זה היו "תיקוני" הרוויזיוניסטים רב-צדדיים ומפורטים הרבה יותר; השתדלו להשפיע על הקהל בעזרת "נתונים חדשים של ההתפתחות הכלכלית". טענו, שבתחום החקלאות אין כל ריכוז ואין הייצור הגדול דוחק כלל את רגלי הייצור הזעיר, ובתחום המסחר והתעשייה מתרחש הדבר באיטיות רבה מאד. אמרו, שהמשברים נעשו עכשיו נדירים יותר, חלשים יותר, וקרוב לוודאי שהקרטלים והתאגידים יאפשרו לקפיטל לסלק לגמרי את המשברים. אמרו כי "התיאוריה על ההתמוטטות", שלקראתה הולך, הקפיטליזם, פשטה את הרגל מפני המגמה להקהות ולרכך את הניגודים המעמדיים. אמרו, לבסוף, כי גם את תורת-הערך של מרכס כדאי לתקן על פי בם-בוורק.

המאבק עם הרוויזיוניסטים בשאלות אלה גרם להתעוררות פורייה של המחשבה התיאורטית בקרב הסוציאליזם הבין-לאומי, בדומה לפולמוס של אנגלס נגד דיהרינג עשרים שנה לפני כן. נימוקי הרוויזיוניסטים נותחו על יסוד עובדות ומספרים. הוכח, כי הרוויזיוניסטים מייפים באופן שיטתי את הייצור הזעיר שבימינו. נתונים שאין ערעור עליהם מוכיחים את העובדה, שלייצור הגדול יש יתרון טכני ומסחרי על הייצור הזעיר, לא רק בתעשייה, אלא גם בחקלאות. אך התפתחות ייצור הסחורות בחקלאות חלשה הרבה יותר, והסטטיסטיקנים והכלכלנים המודרניים אינם יודעים על פי רוב להבחין כראוי באותם הענפים (לפעמים אפילו פעולות) המיוחדות של החקלאות, המבטאים את ההשתלבות הפרוגרסיבית של החקלאות בתהליך החליפין של המשק העולמי. על חורבות המשק הטבעי מתקיים הייצור הזעיר על ידי הרעת התזונה לאין שיעור, על-ידי רעב כרוני, הארכת יום העבודה, הרעת טיב הבהמות והטיפול בהן, בקיצור. על ידי אותם האמצעים עצמם, שסייעו גם לייצור של בעלי המלאכה להחזיק מעמד בפני המנופקטורה הקפיטליסטית. כל צעד קדימה של המדע והטכניקה חותר בהכרח ובלי חמלה תחת יסודות הייצור הזעיר בחברה הקפיטליסטית, ותפקידה של תורת-הכלכלה הסוציאליסטית – לחקור את התהליך הזה בכל צורותיו, המורכבות והמסובכות לעתים קרובות, – להוכיח לייצרן הזעיר כי אין לו אפשרות להחזיק מעמד במשטר הקפיטליזם, כי אין מוצא למשק-האיכרי במשטר הקפיטליזם, כי הכרח הוא לאיכר לעבור אל נקודת-ההשקפה של הפרולטריון. מבחינה מדעית חטאו הרוויזיוניסטים בשאלה זו בהכללה שטחית של עובדות שנתפסו באורח חד-צדדי, בלי לתת את הדעת על הקשר שביניהן ובין משטר הקפיטליזם כולו, – ומבחינה פוליטית חטאו בזה באופן בלתי נמנע, מדעת או שלא מדעת, קראו לאיכר או דחפו את האיכר אל נקודת-השקפה של בעל-בית (כלומר. אל נקודת-ההשקפה של הבורגנות) במקום לדחוף אותו אל נקודת-ההשקפה של הפרולטריון המהפכני.

ביחס לתיאורית המשברים ולתיאורית ההתמוטטות היה מצב העניינים של הרוויזיוניזם רע עוד יותר. רק זמן קצר ביותר ורק אנשים קצרי-ראות ביותר יכלו לחשוב על שינוי יסודותיה של תורת מרכס בהשפעת שנים אחדות של עליית התעשייה ופריחתה. עד מהרה באה המציאות והוכיחה לרוויזיוניסטים כי זמנם של המשברים טרם עבר: אחרי השגשוג בא המשבר. נשתנו הצורות, סדר ההופעות, תמונת המשברים הבודדים, אבל המשברים נותרו חלק יסודי בלתי-נמנע של המשטר הקפיטליסטי. בעוד הקרטלים והתאגידים מאחדים את הייצור, הגבירו הם בו בזמן לעיני כל את האנרכיה של הייצור, את אי-אבטחת קיומו של הפרולטריון ואת לחץ עולו של הקפיטל, וכך החריפו את הניגודים המעמדיים, במידה שעוד לא נראתה כמוה. דווקא התאגידים האדירים החדשים ביותר הוכיחו במוחשיות מיוחדת ובקנה-מידה רחב ביותר, שהקפיטליזם צועד לקראת מפלתו – הן במובן של משברים פוליטיים וכלכליים בודדים, והן במובן ההתמוטטות הגמורה של כל המשטר הקפיטליסטי. המשבר הפיננסי לפני זמן לא רב באמריקה, ההחמרה האיומה של האבטלה בכל אירופה, בלי לדבר כבר על המשבר התעשייתי הממשמש ובא, שסימנים רבים מעידים עליו, – כל אלה הביאו לידי כך ש"התיאוריות" החדשות של הרוויזיוניסטים נשכחו מלב כל, וכנראה, גם מלב רבים מקרב הרוויזיוניסטים עצמם. רק אין לשכוח את הלקחים, שנתנה רפיפות אינטליגנטית זו למעמד הפועלים.

על תורת הערך יש רק לומר, כי חוץ מרמזים וגעגועים מעורפלים מאוד לבם-בוורק, לא נתנו כאן הרוויזיוניסטים שום דבר ולא השאירו משום כך כל עקבות בהתפתחות המחשבה המדעית.

בתחום הפוליטיקה ניסה אמנם הרוויזיוניזם לבדוק מחדש את יסוד המרכסיזם, היינו: את תורת מלחמת המעמדות. החופש הפוליטי, הדמוקרטיה, זכות הבחירה הכללית משמיטים את הקרקע מתחת למלחמת המעמדות, – אמרו לנו, – והם מערערים על ההנחה הישנה של "המניפסט הקומוניסטי": לפועלים אין מולדת. לאמור: בדמוקרטיה, כיוון ששורר "רצון הרוב", אי אפשר לדבריהם, לראות את המדינה כמכשיר של שליטה מעמדית ואין גם להסתלק מבריתות עם הבורגנות המתקדמת, הסוציאל-רפורמטורית, נגד הריאקציונרים.

אין לחלוק על כך, שטענות אלה של הרוויזיוניסטים הסתכמו בשיטת-השקפות בנויה יפה למדי, – היינו: בשיטת ההשקפות הבורגניות-הליברליות הידועות מכבר. הליברלים היו טוענים תמיד, כי הפרלמנטריזם הבורגני מבטל את המעמדות ואת החלוקות המעמדיות, כיוון שכל האזרחים, בלי הבדל, יש להם זכות הצבעה, זכות השתתפות בענייני המדינה. כל ההיסטוריה של אירופה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה, כל ההיסטוריה של המהפכה הרוסית בתחילת המאה העשרים מראה באליל כמה חסרות-שחר הן השקפות כאלה. ההבדלים הכלכליים אינם נחלשים, אלא גוברים ומחריפים במשטר החופש של הקפיטליזם "הדמוקרטי". הפרלמנטריזם אינו מסלק, אלא חושף את מהותן של הרפובליקות הבורגניות הדמוקרטיות ביותר, כגופים של דיכוי מעמדי. כאשר הפרלמנטריזם מסייע להשכלתם ולארגונם של המוני אוכלוסים רחבים יותר לאין-שיעור מאלה שהשתתפו קודם באופן פעיל במאורעות הפוליטיים, הרי הוא מכין על ידי כך לא את ביטולם של המשברים ושל המהפכות הפוליטיות, אלא את החרפתה הגדולה ביותר של מלחמת האזרחים בשעת המהפכות האלה. מאורעות פריס באביב של שנת 1871 ומאורעות רוסיה בחורף של שנת 1905 הראו בבהירות גדולה מאין כמוה, כי אין למנוע את בואה של החרפה זו. כדי לדכא את תנועת הפרולטריון לא היססה הבורגנות הצרפתית אף רגע אחד, ועשתה קנוניה עם האויב של כלל האומה, עם צבא זר, שהחריב את מולדתה. מי שאינו מבין את הדיאלקטיקה הפנימית ההכרחית של הפרלמנטריזם והדמוקרטיזם הבורגני, המביאה לידי הכרעת המחלוקת על-ידי מעשי-אלימות המוניים, בצורה חריפה עוד יותר מאשר בזמנים הקודמים, – לא יוכל לעולם לעסוק על בסיס הפרלמנטריזם הזה בהטפה ובתעמולה עקבית עקרונית, המכינה באופן ממשי את המוני הפועלים להשתתפות עטורת-ניצחון ב"מחלוקות" כאלה. ניסיון הבריתות, ההסכמים, הבלוקים עם הליברליזם הסוציאל-רפורמטורי במערב, עם הרפורמיזם הליברלי (הקדטים) במהפכה הרוסית הראה באופן משכנע, כי הסכמים אלה רק מקהים את הכרת ההמונים, אינם מגבירים, אלא מחלישים את הערך האמיתי של מאבקם, באשר הם קושרים את הנאבקים אל יסודות בעלי יכולות כושלות למאבק שלהם, יסודות הססניים ביותר ובוגדניים. המיליירניזם הצרפתי – הניסיון הגדול ביותר להשתמש בטקטיקה הפוליטית הרוויזיוניסטית בקנה-מידה רחב, לאומי באמת, – נתן הערכה מעשית כזאת של הרוויזיוניזם, שלעולם לא ישכח אותה הפרולטריון בכל העולם כולו.

כהשלמה טבעית למגמות הכלכליות והפוליטיות של הרוויזיוניזם בא יחסו אל המטרה הסופית של התנועה הסוציאליסטית. "המטרה הסופית  היא אפס, התנועה  היא הכול", אמרת-כנף זו של ברנשטיין מבטאת את מהותו של הרוויזיוניזם ביטוי טוב יותר משל הגיונות ארוכים רבים. כי זוהי הפוליטיקה הרוויזיוניסטית   לקבוע את קו ההתנהגות בכל מקרה ומקרה, להסתגל אל מאורעות היום, אל הפניות הנגרמות על-ידי אירועים פוליטיים קטנים, לשכוח את האינטרסים היסודיים של הפרולטריון ואת התכונות היסודיות של כל המשטר הקפיטליסטי, של כל ההתפתחות הקפיטליסטית; להקריב את כל האינטרסים היסודיים האלה למען רווחי-רגע ממשיים או משוערים. ומתוך עצם מהותה של הפוליטיקה הזאת נובע באופן ברור, כי היא עלולה לקבל צורות שונות עד אין סוף, וכי כל שאלה "חדשה" במידת-מה, כל מפנה של המאורעות, המפתיע והבלתי צפוי במידת-מה, אף אם מפנה זה שינה רק במידה מיניאטורית ולפרק-זמן קצר ביותר את קו ההתפתחות היסודי   יחוללו תמיד באופן בלתי-נמנע סוגים מסוימים של רוויזיוניזם.

אי-נמנעותו של הרביזיוניזם מותנית בשורשיו המעמדיים בתוך החברה המודרנית. הרוויזיוניזם הנו תופעה בין-לאומית. כל סוציאליסט חושב ובקי בעניינים, ולו במעט, מן הנמנע שיהיו לו ספיקות בדבר, שהיחס שבין האורתודוכסים לבין הברנשטייניאנים בגרמניה, שבין הגדיסטים לבין הז'ורסיסטים (עכשיו בייחוד לבין הברוסיסטים) בצרפת, שבין הפדרציה הסוציאל-דמוקרטית לבין מפלגת-הפועלים הבלתי תלויה באנגליה, שבין ברוקר לבין וונדרוולדה בבלגיה, שבין האינטגרליסטים לבין הרפורמיסטים באיטליה, שבין הבולשביקים לבין המנשביקים ברוסיה הוא במהותו אחד, על אף הרבגוניות העצומה של התנאים הלאומיים ושל המומנטים ההיסטוריים במצב הנוכחי של כל הארצות האלה. "ההתפלגות" בתוך הסוציאליזם הבין-לאומי בימינו נעשית בעצם כבר עכשיו, לפי קו אחד בארצות העולם השונות, כשהיא רושמת על ידי כך צעד עצום קדימה לעומת מה שהיה לפני 40-30 שנה, כאשר בארצות שונות נאבקו מגמות לא אחידות [שונות, בעלות אופי שונה, מגוונות, משולבות, מעורבות, מעורבבות, שאינן אחידות, שמכילות או מורכבות מחלקים או מרכיבים השונים בבסיסם] בתוך סוציאליזם בין-לאומי אחד. ואף אותו "רוויזיוניזם משמאל", שנסתמן עכשיו בארצות הרומניות, כ"סינדיקליזם מהפכני", גם הוא מסתגל אל המרכסיזם, בתקנו אותו : לבריולה באיטליה, לגרדל בצרפת, מערערים על מרכס, שלא הובן כראוי, אל מרכס, המובן כראוי.

איננו יכולים להתעכב כאן על ניתוח התוכן הרעיוני של הרוויזיוניזם הזה, שעדיין לא התפתח בשום פנים כמו הרוויזיוניזם האופורטוניסטי, עוד לא נעשה לבין-לאומי, עוד לא עמד בשום תגרה מעשית גדולה עם מפלגה סוציאליסטית אפילו של ארץ אחת. לכן מצטמצמים אנו באותו "הרוויזיוניזם מימין" המתואר לעיל.

במה מתבטאת אי-נמנעותו בתוך החברה הקפיטליסטית? מדוע הוא עמוק יותר מאשר ההבדלים בתכונות הלאומיות המיוחדות ובדרגות ההתפתחות של הקפיטליזם? מפני שבכל ארץ קפיטליסטית עומדות תמיד בצדו של הפרולטריון שכבות רחבות של בורגנות זעירה, של בעלי-בתים זעירים. הקפיטליזם נולד ומוסיף להיוולד תמיד מתוך הייצור הזעיר. שורה שלמה של "שכבות בינוניות" נוצרת מחדש בהכרח על ידי הקפיטליזם (תוספת לבית החרושת, עבודת-בית, בתי-מלאכה זעירים, המפוזרים על פני כל הארץ לרגל הדרישות, למשל, של תעשיית האופניים   והמכוניות, וכו'). יצרנים זעירים חדשים אלה מושלכים באותה ההכרחיות שוב לתוך שורות הפרולטריון. טבעי הדבר לגמרי, שהשקפת-העולם הזעיר-בורגנית פורצת לה דרך שוב ושוב לשורותיהן של מפלגות-פועלים רחבות. טבעי הדבר לגמרי, שכך צריך להיות וכך יהיה תמיד עד   לתמורות של המהפכה הפרולטרית, כי תהיה זאת שגיאה עמוקה לחשוב, שנחוצה פרולטריזציה "מלאה" של רוב האוכלוסייה, כדי שמהפכה כזאת   תהיה ברת-התגשמה. מה שעובר עלינו עכשיו לעתים קרובות רק מבחינה רעיונית: וויכוחים עם תיקונים תיאורטיים למרכס, – מה שמתגלע כיום  בפרקטיקה רק בשאלות פרטיות בודדות של תנועת הפועלים, כגון חילוקי הדעות הטקטיים עם הרוויזיוניסטים והפילוגים על רקע זה, – בכך עתיד עוד מעמד הפועלים להתנסות בלי-ספק בממדים גדולים יותר לאין שיעור, שעה שהמהפכה הפרולטרית תחריף את כל השאלות השנויות במחלוקת, תרכז את כל חילוקי-הדעות בסעיפים בעלי ערך ישיר ביותר בשביל קביעת קוו התנהגותם של ההמונים, תכריח בתוך סערת-המאבק להבדיל את האויבים מן הידידים, להרחיק בעלי-ברית גרועים, כדי להנחית מהלומות מכריעות לאויב.

המאבק הרעיוני של המרכסיזם עם הרוויזיוניזם בסוף המאה ה19- הנו רק הקדמה לקרבות המהפכניים הגדולים של הפרולטריון הצועד קדימה לקראת הניצחון המלא של מפעלו, על אף כל התנודות והחולשות של השכבות הזעיר-בורגניות.

נכתב במרץ-אפריל שנת 1908

קטגוריות: מרקסיזם לניניזם - האידיאולוגיה והפרקטיקה המהפכנית | השארת תגובה

המהפכה הפרולטרית והרנגט קאוטסקי

הקדמת המערכת לתרגום העברי של 1970…………………………………………………………………………………………. 2

המהפכה הפרולטרית והרנגט קאוטסקי (מאמר תמצית)……………………………………………………………………………. 3

המהפכה הפרולטרית והרנגט קאוטסקי……………………………………… 7

הקדמה……………………………………………………………………………………………………………………………. 7

כיצד הפך קאוטסקי את מרכס לליברל בינוני רגיל…………………………………………………………………………………. 8

הדמוקרטיה הבורגנית והפרולטרית……………………………………………………………………………………………… 12

האם יכול להיות שוויון של מנצל ומנוצל?………………………………………………………………………………………. 15

בל יעזו הסובייטים להפוך למוסדות ממלכתיים…………………………………………………………………………………. 18

האספה המכוננת והרפובליקה הסובייטית……………………………………………………………………………………….. 20

החוקה הסובייטית………………………………………………………………………………………………………………. 24

מה הוא אינטרנציונליזם…………………………………………………………………………………………………………. 28

השרות לבורגנות במסווה של "ניתוח כלכלי"…………………………………………………………………………………….. 33

תוספת 1 התזות על האספה המכוננת……………………………………………………………………………………………. 43

תוספת 2 ספר חדש של ונדרוולדה על המדינה……………………………………………………………………………………. 45

הערות…………………………………………………………………………………………………………………………… 48


הקדמת המערכת לתרגום העברי של 1970

שנת ה-100 להולדתו של ולדימיר איליץ' לנין מציינים ברחבי העולם כולו. שנת מועד זו משמשת מנוף להעמקת ולהרחבת הלימוד של דרכו הרעיונית והפוליטית, של פועלו ומופתו האישי – מקור השראה לעמלים, לנוער ולכל האנשים המתקדמים בכל היבשות.

הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) החליט – לרגל שנת ה-100 להולדתו של ו. אי. לנין – לפרסם בתרגום עברי חדש שתיים מיצירותיו, הדנות בסטיות הימניות והשמאלניות מהמרכסיזם, מהסוציאליזם המדעי: "המהפכה הפרולטרית והרנגט קאוטסקי", ו"מחלת הילדות של 'השמאליות' בקומוניזם". אקטואליותן לא פגה עד היום הזה.

חיבורו של לנין "המהפכה הפרולטרית והרנגט קאוטסקי" נכתב באוקטובר-נובמבר 1918 בתגובה לחוברת של ק. קאוטסקי "הדיקטטורה של הפרולטריון".

במהלך עבודתו על חיבורו זה, ב-9 באוקטובר 1918, כתב ו. אי. לנין מאמר תחת אותה כותרת, ומאמר זה פורסם בעיתון "פרבדה" כעבור יומיים, ב-11 באוקטובר.

החוברת, המוצעת בזה לתשומת-לבו של הקורא הישראלי, כוללת, אפוא, הן את המאמר הקצר והן את החיבור המלא.

המהפכה הפרולטרית והרנגט קאוטסקי
(מאמר תמצית)

בכותרת זו התחלתי לכתוב חוברת, המוקדשת לביקורת חוברתו של קאוטסקי, "הדיקטטורה של הפרולטריון", שזה עתה יצאה לאור בווינה. אולם, מכיוון שעבודתי משתהה, החלטתי לבקש את מערכת "פרבדה" לתת מקום למאמר קצר על אותו נושא.

המלחמה הריאקציונית והמייגעת ביותר, שנמשכה למעלה מ-4 שנים, עשתה את שלה. באירופה מורגשת נשימתה של המהפכה הפרולטרית הגואה – הן באוסטריה, הן באיטליה, הן בגרמניה בצרפת, אפילו באנגליה (אופייניים מאוד, למשל, בחוברת-יולי של "הסקר הסוציאליסטי"[i] הארכי-אופורטוניסטי, אשר עורכו הוא הליברל-למחצה רמסיי מקדונלד – "וידויי הקפיטליסט").

והנה בשעה זו מנהיג האינטרנציונל ה-2 האדון קאוטסקי מוציא ספר על הדיקטטורה של הפרולטריון, כלומר על המהפכה הפרולטרית – ספר פי מאה מחפיר יותר, מרגיז יותר, רנגטי יותר מספרו המפורסם של ברנשטיין "התנאים המוקדמים של הסוציאליזם". 20 שנה כמעט עברו מאז הוצא ספר רנגטי זה, והנה עתה מופיעה חזרה, החמרה של הרנגטיות על-ידי קאוטסקי!

חלק אפסי בלבד של הספר מוקדש לעצם המהפכה הבולשביסטית הרוסית. קאוטסקי חוזר על החוכמות המופלגות של המנשביקים במלואן עד כדי כך, שהפועל הרוסי היה מקבלן בצחוק אדיר. תארו לעצמכם, למשל, כי בשם "מרכסיזם" מכונה שיקול-דעת, המשובץ ציטטות מחיבוריו הליברליים-למחצה של הליברל-למחצה מסלוב, על כך, כיצד מתאמצים האיכרים העשירים ליטול לידיהם את הקרקע (חדש!), מה כדאיים להם מחירי התבואה הגבוהים וכדו'. ובצד אלה הכרזה זלזלנית, ליברלית לגמרי, של "המרכסיסט" שלנו: "באיכר העני רואים כאן" (כלומר, הבולשביקים ברפובליקה הסובייטית) "תוצר קבוע והמוני של הרפורמה האגררית הסוציאליסטית מטעם 'הדיקטטורה הפרולטרית' " (עמ' 48 בחוברת קאוטסקי).

טוב, לא כן? סוציאליסט, מרכסיסט, מתאמץ להוכיח לנו את אופייה הבורגני של המהפכה ועם זאת שם ללעג, ממש ברוחם של מסלוב, פוטריסוב והקדטים, את הארגון של דלת-הכפר.

"נישולי האיכרים העשירים מכניסים אך יסוד חדש של אי-שקט ושל מלחמת אזרחים לתהליך-הייצור, הדורש בתוקף שלווה ובטחון להבראתו" (עמ' 49).

לא יאומן, אך עובדה היא. זאת אמר מלה במלה קאוטסקי, ולא סבינקוב ולא מיליוקוב!

ברוסיה ראינו כבר פעמים רבות כל כך, כיצד מגיני הקולאקים עוטים אצטלה של "מרכסיזם", עד שקאוטסקי לא יפליאנו. יתכן, כי בשביל הקורא האירופי יהיה צורך לעמוד ביתר פירוט על התרפסות שפלה זו לעני הבורגנות ועל הפחד הליברלי מפני מלחמת-אזרחים. לפועל ולאיכר הרוסיים די להורות באצבע על רנגטיות זו של קאוטסקי – ולעבור הלאה.

***

כמעט ותשע עשיריות מספרו של קאוטסקי הוקדשו לשאלה תיאורטית כללית בעלת חשיבות ראשונה-במעלה: לשאלת היחס של הדיקטטורה הפרולטרית ל"דמוקרטיה". וכאן אמנם בולט בבהירות-יתר הניתוק הגמור של קאוטסקי מהמרכסיזם.

קאוטסקי רוצה לשכנע את קוראיו – בהעמדת-פנים רצינית ו"למדנית" ביותר – כי במושג "הדיקטטורה המהפכנית של הפרולטריון" התכוון מרכס לא "לצורת ממשל", השוללת את הדמוקרטיה, אלא למצב, היינו: "מצב שליטה". ואילו שליטת הפרולטריון, שהינו רוב האוכלוסייה, אפשרית רק על-ידי קיום קפדני ביותר של הדמוקרטיה, ולמשל, הקומונה הפריסאית, שהייתה בפירוש דיקטטורה של הפרולטריון, נבחרה בהצבעה כללית. וזה שמרכס, בדברו על הדיקטטורה של הפרולטריון, לא התכוון ל"צורת ממשל", (או לצורת הממשלה, Regierungsform) "מוכח", בעצם, "כבר בכך, שהוא, מרכס, ראה כאפשרי לגבי אנגליה ואמריקה את המעבר (לקומוניזם) בדרכי שלום, כלומר, בדרך דמוקרטית" (עמ' 21-20).

לא ייתכן, אך עובדה היא! כזאת היא ממש דרך מחשבתו של קאוטסקי, התוקף בחימה שפוכה את הבולשביקים על הפרת הדמוקרטיה בחוקתם, בכל מדיניותם, המטיף בכל כוחו, בכל הזדמנות, "לשיטה הדמוקרטית ולא הדיקטטורית.

זהו – מעבר מוחלט לצד אותם אופורטוניסטים (מסוגם של דוויד, קולב ויתר עמודי-התווך של הסוציאל-שוביניזם הגרמניים, או של הפביאנים[ii] והבלתי-תלויים[iii] האנגליים, או הרפורמיסטים הצרפתיים והאיטלקיים), שדיברו ביתר כנות ויושר, כי אין הם מכירים בתורת מרכס על הדיקטטורה של הפרולטריון, שכן נוגדת היא, בעצם, את הדמוקרטיזם.

זוהי – שיבה מוחלטת לאותה השקפה של הסוציאליזם הגרמני הטרום מרכסיסטי, האומרת, שאנו, בעצם, שואפים ל"מדינה עממית חופשית", להשקפה של הדמוקרטים הקרתניים, שלא הבינו, כי כל מדינה היא מכונה לדיכוי מעמד אחד בידי מעמד אחר.

זוהי – התכחשות גמורה למהפכה הפרולטרית, אשר במקומה מוצבת התיאוריה הליברלית של "כיבוש הרוב", של "ניצול הדמוקרטיה"! בל מה שהטיפו והוכיחו מרכס ואנגלס במשך 40 שנה, משנת 1852 עד שנת 1891, בדבר הכורח לפרולטריון "לשבר" את המכונה הממלכתית הבורגנית, נשכח כליל, סולף, נזרק החוצה בידי הרנגט קאוטסקי.

לברר במפורט את שגיאותיו התיאורטיות של קאוטסקי פירושו – לחזור על מה שאמרתי ב"המדינה והמהפכה". כאן אין צורך בכך. אציין בקיצור בלבד:

קאוטסקי התכחש למרכסיזם, כיוון ששכח, כי כל מדינה היא מכונה לדיכוי מעמד אחד בידי מעמד אחר וכי כל רפובליקה בורגנית דמוקרטית ביותר הינה מכונה לדיכוי הפרולטריון בידי הבורגנות.

הדיקטטורה הפרולטרית, המדינה הפרולטרית, איננה "צורת ממשל", אלא מדינה מסוג אחר, מכונה להדברת הבורגנות בידי הפרולטריון. ההדברה הכרחית משום שהבורגנות תמיד תגלה התנגדות-טירוף לנישולה.

(ההסתמכות על כך, שמרכס בשנות ה-70 גרס את האפשרות של מעבר בדרכי-שלום אל הסוציאליזם באנגליה ובאמריקה",[iv] אינה אלא נימוק של סופיסט, או ביתר פשטות, של רמאי, המתעתע בעזרת ציטטות ואסמכתות. ראשית, מרכס גם אז ראה אפשרות זו כדבר יוצא מן-הכלל. שנית, אז לא היה עדין קפיטליזם מונופוליסטי, כלומר, אימפריאליזם, שלישית, דווקא באנגליה ובאמריקה לא הייתה אז – (כיום יש) – כת , צבאית, המשמשת מנגנון ראשי של המכונה הממלכתית הבורגנית.)

היכן שקיים דיכוי, לא יכול להיות חופש, שוויון, וכו'. לכן אמר אנגלס: "כל עוד הפרולטריון זקוק למדינה, הריהו זקוק לה לא למען החופש, אלא למען דיכוי אויביו. וכאשר נעשה אפשרי לדבר על חופש, הרי המדינה כשלעצמה הדלה להתקיים".

הדמוקרטיה הבורגנית – אשר ערכה לגבי חינוך הפרולטריון ואימונו למאבק אינו מוטל בספק – הינה תמיד צרת-אופק, צבועה, כוזבת, מזויפת, הינה תמיד דמוקרטיה לעשירים, תרמית לעניים.

הדמוקרטיה הפרולטרית מדכאה את המנצלים, את הבורגנות, – ולכן אינה מתחסדת, אינה מבטיחה להם חופש ודמוקרטיה, ואילו לעובדים היא מעניקה דמוקרטיה אמיתית, רק רוסיה הסובייטית נתנה לפרולטריון ולרובה העמל העצום של רוסיה חופש ודמוקרטיה, שאין כדוגמתם, שהינם בלתי-אפשריים, שאין לשערם בשום רפובליקה בורגנית דמוקרטית, בנטלה, למשל, את הארמונות והחווילות מידי הבורגנות (בלעדי זאת יהיה חופש האספות צביעות בלבד), את בתי-הדפוס ואת הנייר מבעלי ההון (בלעדי זאת חופש הדפוס לרובה העובד של האומה לא יהיה אלא שקר), בהמירה את הפרלמנטריזם הבורגני בארגון דמוקרטי של מועצות, הקרובות פי 1000 ל"עם", ה"דמוקרטיות" יותר מכל פרלמנט בורגני דמוקרטי ביותר. וכן הלאה.

קאוטסקי זרק החוצה… את "המאבק המעמדי" ביחס לדמוקרטיה! קאוטסקי נעשה רנגט ממש ומשרתה של הבורגנות.

***

אי אפשר שלא לציין, דרך אגב, כמה מפניני הרנגטיות.

קאוטסקי נאלץ להודות, כי לארגון המועצתי נודע לא רק ערך רוסי בלבד, אלא ערך עולמי, שהוא שייך ל"תופעות החשובות ביותר בימינו", שהוא עלול לקבל "ערך מכריע" ב"קרבות" הגדולים, העתידים לבוא, ובין ההון והעבודה". אולם, בחוזרו על חכמתם המופלגת של המנשביקים, שעברו בשלום לצד הבורגנות נגד הפרולטריון, "מסיק" קאוטסקי: המועצות טובות כ"ארגון מאבק", אך לא כ"ארגונים ממלכתיים".

נהדר! התארגנו-נא, אתם, הפרולטרים והאיכרים העניים! אך – חס וחלילה! – בל תעזו לנצח! בל יעלה בדעתכם לנחול ניצחון! כי אך תנצחו את הבורגנות, ומייד תבוא אחריתכם, שכן אין עליכם להיות ארגונים "ממלכתיים" במדינה פרולטרית. אתם חייבים, דווקא לאחר ניצחונכם, להתפרק ח.

הו, "המרכסיסט' הנהדר קאוטסקי! הו, "התאורטיקאי" של הרנגטיות, שאין דומה לו!

פנינה מס' 2. מלחמת האזרחים, היא "אויב בנפש" של "המהפכה הסוציאלית", שכן היא, כפי ששמענו כבר, "זקוקה לשלווה" (בשביל העשירים?) ו"לביטחון" (בשביל הקפיטליסטים?).

הפרולטרים של אירופה! אל תהגו במהפכה, כל עוד לא תמצאו בורגנות כזאת, שלא תשכור נגדכם למען מלחמת אזרחים את סבינקוב ואת דן, את דוטוב ואת קרסנוב, את הצ'כוסלובקים והקולאקים!

מרכס כתב בשנת 1870: התקווה העיקרית היא, שהמלחמה לימדה את פועלי צרפת לאחוז בנשק. ה"מרכסיסט" קאוטסקי מצפה ממלחמת 4 השנים לא לשימוש בנשק על-ידי הפועלים נגד הבורגנות (חס וחלילה! זה, אולי, אינו "דמוקרטי" כל-כך), אלא… לכריתת שלום שבטוב-לב עם הקפיטליסטים טובי-הלב!

פנינה מס' 3. יש לה, למלחמת-אזרחים עוד צד בלתי-נעים: בעוד שב"דמוקרטיה" קיימת "הגנה על המיעוט" (אשר – נציין בסוגריים – כל כך טוב חזו מבשרם מגיני דרייפוס הצרפתיים, או הליבקנבטים, המקלינים, הדבסים בזמן האחרון), הרי מלחמת האזרחים שמעו! שמעו!) "מאיימת על הנוחל תבוסה בהשמדה גמורה".

נו, האם קאוטסקי אינו מהפכן ממש? הוא בכל נפשו ומאודו בעד המהפכה… אך בעד מהפכה כזאת, שאין בה מאבק רציני, המאיים בהשמדה! הוא "התגבר" לחלוטין על השגיאות הישנות של אנגלס הזקן, אשר בהתפעלות שר הלל להשפעתן המחנכת של מהפכות אלימות[v]. הוא, כהיסטוריון "רציני", ניער את חוצנו מאשליותיהם של אלה האומרים, כי מלחמת-אזרחים מחשלת את המנוצלים, מלמדת אותם ליצור חברה חדשה בלי מנצלים.

פנינה מס' 4. האם הייתה גדולה ומועילה מבחינה היסטורית הדיקטטורה של הפועלים ובני הבורגנות הזעירה העירונית במהפכה 1789? לא מינה ולא מקצתה. שהרי בא נפוליאון. "הדיקטטורה של השכבות הנמוכות מיישרת את הדרך לדיקטטורה של החרב" (עמ' 26). ההיסטוריון "הרציני" שלנו – ככל הליברלים, אשר למחנם עבר – איתן ביטחונו, כי בארצות שלא ראו את "הדיקטטורה של השכבות הנמוכות" – למשל, בגרמניה – לא הייתה דיקטטורה של החרב. גרמניה מעולם לא נבדלה מצרפת בדיקטטורה של-חרב גסה יותר, שפלה יותר, – כל אלה עלילות המה, שבדו מליבם מרכס ואנגלס, אשר שיקרו ללא נקיפת-מצפון באומרם, כי עד היום ל"עמה" של צרפת יש יותר אהבת-חופש וגאוות-מדוכאים, מאשר באנגליה או בגרמניה, וכל אלה אמנם באו לה, לצרפת, בזכות מהפכותיה.

… אך די! מן ההכרח היה לכתוב חוברת מיוחדת על מנת לברר אחת אחת את כל פניני הרנגט השפל קאוטסקי!

***

אי אפשר שלא לעמוד על "האינטרנציונליזם" של האדון קאוטסקי. שלא במתכוון שפך עליו קאוטסקי אור בהיר – דווקא בכך, שתיאר בביטויי אהדה רבה ביותר את האינטרנציונליזם של המנשביקים, כי הלא גם הם צימרוולדיסטים[vi] – טוען קאוטסקי המתקתק – הלא הם "אחים" של הבולשביקים, ואין זו הלצה!

והנהו תיאור מתקתק זה של "הצימרוולדיזם" של המנשביקים:

"המנשביקים רצו בשלום כללי. הם רצו כי בל הנלחמים יקבלו את הסיסמה: בלי סיפוחים ושילומים. כל עוד לא הושג הדבר חייב היה, לדעתם, הצבא הרוסי לעמוד מוכן לקרב…". ואילו הבולשביקים הרעים הכניסו "דזורגניזציה" לשורות הצבא וכרתו את שלום-ברסט הרע… וקאוטסקי אומר בבהירות מוחלטת, כי מן-הצורך היה להניח לאספה המכוננת להישאר בתפקידה, כי הבולשביקים לא היו צריכים ליטול את השלטון.

ובכן, האינטרנציונליזם כל עיקרו – לתמוך בממשלה האימפריאליסטית "שלנו", כשם שתמכו בקרנסקי המנשביקים והסיירים, לחפות על האמנות הסודיות שלה, בהוליכם שולל את העם במליצה מתקתקה: הלא "דורשים" אנו מחיות-הטרף להיות טובות-לבי "דורשים" אנו (מהממשלות האימפריאליסטיות "לקבל את הסיסמה בלי סיפוחים ושילומים".

לדעתו של קאוטסקי זוהי מהותו של האינטרנציונליזם.

ולדעתו אנו, זוהי רנגטיות גמורה.

האינטרנציונליזם מהותו – בניתוק הקשרים עם הסוציאל-שוביניסטים (כלומר, אנשי ההגנה) שלנו ועם הממשלה האימפריאליסטית שלנו, במאבק מהפכני נגדה, במיגורה, בנכונות לקורבנות לאומיים גדולים ביותר (ואף לשלום-ברסט), אם מועיל הדבר להתפתחות מהפכת-פועלים אינטרנציונלית.

יודעים אנו יפה, כי קאוטסקי וחבורתו (כגון שטרבל, ברנשטיין ודומיהם) היו "מלאי התמרמרות" על חתימת שלום-ברסט: היו רוצים, שנעשה "ז'סטה"… המוסרת בן-רגע את השלטון ברוסיה לידי הבורגנות? קרתנים גרמניים אלה, קהי-המוח, אך המתקתקים וטובי-הלב, הודרכו לא על-ידי השאיפה, שהרפובליקה הפרולטרית הסובייטית, אשר הראשונה בעולם מיגרה בדרך מהפכנית את האימפריאליזם שלה, תחזיק מעמד עד המהפכה באירופה, בלבותה תבערה _בארצות אחרות (הקרתנים מפחדים מתבערה באירופה, מפחדים ממלחמת אזרחים, המפרה את "השלווה והביטחון". לא, הם הודרכו על-ידי השאיפה, שבכל הארצות יקוים הנציונליזם הקרתני, המכריז על עצמו כ"אינטרנציונליזם" בגלל "מתינותו ודקדקנותו". מה טוב היה, אילו הרפובליקה הרוסית נשארה בורגנית… והמתינה,.. .ואזי הכל בעולם היו טובי-לב, מתונים, נציונליסטים-קרתנים מואסי-כיבוש, ולכך דווקא היה מתמצה האינטרנציונליזם! ..

(כך סוברים הקאוטסקיאנים בגרמניה, הלונגטיסטים בצרפת, הבלתי תלויים (I.L.P) באנגליה, טורטי "ואחיו" לרנגטיות באיטליה וכו' וכד'.

עתה כבר רק שוטים גמורים אינם רואים, שלא זו בלבד שצדקנו, במגרנו את הבורגנות שלנו (ואת משרתיה – המנשביקים והס"רים), אלא גם צדקנו כאשר כרתנו את שלום-ברסט, לאחר שהקריאה מגלויה לשלום כללי, שנתמכה ע"י פרסומן פומבי וקריעת ההסכמים הסודיים, נדחתה ע"י הבורגנות של מדינות-ההסכמה (האנטנטה). ראשית, לולא כרתנו את שלום-ברסט, הרי היינו מוסרים בבת-אחת את השלטון לבורגנות הרוסית ובכך גורמים נזק עצום למהפכה הסוציאליסטית העולמית. שנית, במחיר קורבנות לאומרים שמרנו על השפעה מהפכנית אינטרנציונלית במידה כזאת, שהנה עתה עושה כמונו ממש בולגריה, תוססות אוסטריה וגרמניה, נחלשו שני האימפריאליזמים, ואילו אנו נתחזקנו והתחלנו להקים צבא פרולטרי אמיתי.

מהטקטיקה של הרנגט קאוטסקי נובע, כי הפועלים הגרמניים חייבים עתה להגן על המולדת, יחד עם הבורגנות, ויותר-מכל לפחד מהמהפכה הגרמנית, שכן האנגלים עלולים לכוף עליהם ברסט חדשה. והלא זוהי הרנגטיות. הלא זהו הנציונליזם הקרתני.

ואילו אנו, אומרים: כיבוש אוקראינה היה קרבן לאומי גדול ביותר, אך את הפרולטרים ודלת-האיכרות של אוקראינה חישל הוא וחיזק, כלוחמים מהפכניים למען מהפכה פועלית אינטרנציונלית. אוקראינה ידעה סבל – אך המהפכה האינטרנציונלית יצאה בריווח ב"השחיתה" את הצבא הגרמני, בקרבה איש אל רעהו את הפועלים-המהפכניים הגרמניים, האוקראיניים והרוסים.

היה זה, כמובן "נעים יותר" אילו יכולנו במלחמה פשוטה למגר הן את וילהלם והן את וילסון כאחד. אולם אלה הם דברי-הבאי. למגרם במלחמה חיצונית אין אנו יכולים. ואילו לקדם את ניוונם הפנימי יכולים גם יכולים אנו. השגנו זאת באמצעות מהפכה סובייטית, פרולטרית בממדים ענקיים.

במידה רבה עוד יותר היו משיגים הישג כזה הפועלים הגרמניים, אילו היו פותחים במהפכה, בלי להתחשב בקורבנות לאומיים (הרי זוהי אמנם מהותו של האינטרנציונליזם), אילו אמרו (והמחישו זאת במעשים), כי בשבילם עניין המהפכה הפועלית הבינלאומית נעלה יותר משלמותה, ביטחונה, שלוותה של מדינה זו או אחרת, ואף של מדינתם שלהם, מדינתם הלאומית.

***

אסונה הכביר של אירופה והסכנה המאיימת עליה עיקרם הוא, שאין בה מפלגה מהפכנית. קיימות מפלגות של בוגדים, כגון השיידמנים, הרנודלים, ההנדרסונים, הוובים ושות', או נשמות-מתרפסים מטוגו של קאוטסקי. אין מפלגה מהפכנית.

כמובן, התנועה המהפכנית רבת-העוצמה של ההמונים יכולה למלא חסרון זה, אך הוא מוסיף להיות אסון גדול, סכנה גדולה.

לכן מן ההכרח להוקיע בכל הדרכים את הרנגטים, כגון קאוטסקי, ובדרך זו לתמוך בקבוצות המהפכניות של פרולטרים אינטרנציונליסטיים באמת, הקיימות בכל הארצות. הפרולטריון ימהר לפנות עורף לבוגדים, לרנגטים ויצעד אחר הקבוצות הללו, יחנך לו מתוכן את מנהיגיו. לא לשווא מייבבת הבורגנות בכל הארצות על "הבולשביזם העולמי". הבולשביזם העולמי ינצח את הבורגנות העולמית.

"פרבדה", מס' 219, 11 באוקטובר 1918 החתימה: ו. לנין.

המהפכה הפרולטרית והרנגט קאוטסקי

הקדמה

החוברת של קאוטסקי, "הדיקטטורה של הפרולטריון", שלא מכבר יצאה בווינה (Brand Ignaz, 1918, Wien, עמ' 63) הינה דוגמה מוחשית ביותר לאותה פשיטת רגל מוחלטת ומחפירה ביותר של האינטרנציונל ה-2, אשר עליה זה זמן רב מדברים הסוציאליסטים הישרים בכל הארצות. לכן הניתוח של הסופיזמים הרנגטיים ושל ההתכחשות הגמורה של קאוטסקי למרכסיזם הכרחי הוא.

אך תחילה יש להדגיש, כי לכותב שורות אלו נזדמן מעצם תחילת המלחמה לציין פעמים רבות, כי קאוטסקי ניתק מהמרכסיזם. שורת מאמרים של שנות 1916-1914 ב"סוציאל-דמוקרט"[vii] בחו"ל וב"קומוניסט"[viii] הוקדשה לכך. מאמרים אלה קובצו בהוצאת הסובייט הפטרוגרדי: ג. זינובייב ו- נ. לנין: "נגד הזרם", פטרוגרד 1918 (550 עמודים). בחוברת, שהוצאה בז'נבה בשנת 1915 ותורגמה אז לשפות הגרמנית והצרפתית,[ix] כתבתי על "הקאוטסקיאניות":

"קאוטסקי, בן-סמך גדול ביותר של האינטרנציונל ה-2, הינו דוגמה טיפוסית ובהירה ביותר לכך, כיצד ההכרה המילולית במרכסיזם הביאה למעשה לידי הפיכתו ל"סטרוביזם" או ל"ברנטניזם" (כלומר, לתורה בורגנית-ליברלית, המכירה במאבק "המעמדי" הלא-מהפכני ואשר ביטאוה בבהירות מיוחדת הסופר הרוסי סטרובה והכלכלן הגרמני ברנטנו). אנו רואים זאת גם מדוגמת פלכנוב. בסופיזמים גלויים-לעין מרוקנים הם את נפשו המהפכנית החיה של המרכסיזם מתוכנה; במרכסיזם מודים הם בכל, פרט לאמצעי-המאבק המהפכניים, להטפתם והכשרתם, פרט לחינוך ההמונים דווקא בכיוון זה. ללא חזון כלשהו "משלים" קאוטסקי בין הרעיון היסודי של הסוציאל-שוביניזם – הכרה בהגנת המולדת במלחמה הנתונה – לבין הוויתור הדיפלומטי, ויתור-לראווה לשמאליים בצורת הימנעות מהצבעה על אשראי-מלחמה, בצורת הודאה מילולית באופוזיציוניות שלו וכו'. קאוטסקי, אשר בשנת 1912 חתם על המניפסט הבזלי[x] בדבר השימוש המהפכני במלחמה העתידה לבוא, מצדיק ומייפה עתה בכל האופנים את הסוציאל-שוביניזם, ובדומה לפלכנוב מצטרף לבורגנות בהלעגת כל מחשבה על מהפכה, כל צעד למאבק מהפכני ישיר.

מעמד-הפועלים אינו יכול להגשים את מטרתו המהפכנית-עולמית בלי לנהל מלחמה ללא-רחם נגד הרנגטיות הזאת, נגד חולשת-רצון זו, נגד שרות זה לאופורטוניזם וחילול תיאורטי מאין כמוהו של המרכסיזם. הקאוטסקיאניות אינה מקרה בלבד, אלא תוצר סוציאלי של הניגודים באינטרנציונל ה-2, צירוף נאמנות מילולית למרכסיזם וכניעה לאופורטוניזם למעשה" (ג. זינובייב ו- נ. לנין: "הסוציאליזם והמלחמה", ז'נבה, 1915, עמ' 14-13).

ולהלן, בספר "אימפריאליזם כשלב החדש ביותר של הקפיטליזם", שכתבתי בשנת 1916 והוצא בפטרוגרד בשנת 1917), ניתחתי לפרטיו את הזיוף התיאורטי של כל שיקולי קאוטסקי על האימפריאליזם. הבאתי את הגדרת האימפריאליזם על-ידי קאוטסקי. "האימפריאליזם הינו תוצר של קפיטליזם תעשייתי מפותח-לעילא. עיקרו – שאיפת כל אומה קפיטליסטית-תעשייתית לספח או לשעבד את כל השטחים האגרריים (הדגשת קאוטסקי) הגדולים, בלי להתייחס לכך, אילו אומות מאכלסות אותם". ציינתי את אי-נכונותה הגמורה של הגדרה זו ו"סיגולה" לטשטוש הניגודים העמוקים ביותר של האימפריאליזם, ולאחר מכן להשלמה עם האופורטוניזם. הבאתי את הגדרתי-אני של האימפריאליזם: "אימפריאליזם הינו קפיטליזם באותו שלב של התפתחות, כאשר נתגבשה שליטת המונופולים וההון הפיננסי, כאשר נודעה חשיבות בולטת לייצוא ההון, התחילה חלוקת העולם בין התאגידים הבינלאומיים ונסתיימה חלוקת כל שטחה של האדמה בין הארצות הקפיטליסטיות הגדולות ביותר". הראיתי, כי ביקורת האימפריאליזם על-ידי קאוטסקי ירודה אף מהביקורת הבורגנית, הקרתנית.

לבסוף, באוגוסט ובספטמבר 1917, כלומר, לפני המהפכה הפרולטרית ברוסיה (25 באוקטובר – 7 בנובמבר 1917), כתבתי את החוברת "המדינה והמהפכה. תורת המרכסיזם על המדינה ומשימות הפרולטריון במהפכה", שהוצאה בפטרוגרד בתחילת 1918, וכאן, בפרק 6, על "ביזויו של המרכסיזם על-ידי האופורטוניסטים", הקדשתי תשומת-לב מיוחדת לקאוטסקי. הוכחתי, כי הוא סילף את תורת מרכס, זייף אותה בשוותו לה דמות אופורטוניסטית, "התכחש למהפכה למעשה תוך הודאה מילולית בה".

במהותו של דבר, שגיאתו התיאורטית היסודית של קאוטסקי בחוברתו על הדיקטטורה של הפרולטריון עיקרה דווקא באותם הסילופים האופורטוניסטיים של תורת מרכס על המהפכה, שנחשפו בפרוטרוט בחוברתי "המדינה והמהפכה".

הערות מוקדמות אלו הכרחיות, שכן מוכיחות הן, כי את קאוטסקי האשמתי בגלוי ברנגטיות זמן רב לפני שהבולשביקים נטלו לידיהם את השלטון הממלכתי וגונו משום כך על-ידי קאוטסקי.

כיצד הפך קאוטסקי את מרכס לליברל בינוני רגיל

השאלה היסודית, בה נוגע 'קאוטסקי בחוברתו, היא השאלה על תוכנה העיקרי של המהפכה הפרולטרית, דהיינו, על הדיקטטורה של הפרולטריון. זוהי שאלה בעלת חשיבות רבה ביותר לגבי כל הארצות, ובייחוד לגבי הארצות המתקדמות, בייחול לגבי הארצות הנלחמות ובייחוד בזמן הזה. תפשר- לומר בלי כל הפרזה, כי זוהי השאלה הראשית של כל המאבק המעמדי הפרולטרי. לכן מן ההכרח לעמוד עליה בתשומת-לב.

קאוטסקי מעמיד את השאלה כך, ש"הניגוד בין שני הכיוונים הסוציאליסטיים" (כלומר, בין הבולשביקים והלא-בולשביקים) הינו "ניגוד בין שתי שיטות שונות מעיקרן: "הדמוקרטית והדיקטטורית" (עמ' 3).

נציין אגב, כי בכנותו את הלא-בולשביקים ברוסיה, כלומר את המנשביקים והס"רים[1],* בשם סוציאליסטים, מודרך קאוטסקי על-ידי הכינוי שלהם, על-ידי המלה ולא על-ידי המקום הממשי, אשר תופסים הם במאבק הפרולטריון עם הבורגנות. הבנה נהדרת של- המרכסיזם ושימוש נהדר בו! אולם על כך ביתר פירוט להלן.

עתה יש ליטול את העיקר: תגליתו הכבירה של קאוטסקי על "הניגוד היסודי" "בין השיטות הדמוקרטיות והדיקטטוריות". זהו מסמר השאלה. בכך כל ,מהות חוברתו של קאוטסקי. וזוהי ערבוביה תיאורטית מפלצתית במידה כזאת, התכחשות גמורה למרכסיזם עד כדי כך, שיש להודות כי קאוטסקי עבר בהרבה את ברנשטיין.

(שאלת הדיקטטורה של הפרולטריון היא שאלת היחס של המדינה הפרולטרית למדינה הבורגנית, של הדמוקרטיה הפרולטרית לדמוקרטיה הבורגנית. הלא נכון הדבר כנכון היום, לא כן? אך קאוטסקי, בדומה לאיזה מורה גימנסיה, שכמש מרוב חזרות על ספרי-לימוד של ההיסטוריה, פונה בעיקשות עורף למאה ה- 20, מפנה את פניו אל המאה ה- 18 ובפעם המאה, בשעמום מאין כמוהו, בשורה שלמה של סעיפים, מעלה גירה ודש בבלואים על יחס הדמוקרטיה הבורגנית לאבסולוטיזם ולימי-הביניים.

אכן, כאילו בשנתו לועס ליפה הוא.

הלא פירוש הדבר לא להבין לחלוטין מה כאן העניין. הרי אך צחוק מעוררים מאמצי קאוטסקי להציג את הדבר, כאילו קיימים בני-אדם, המטיפים "בוז לדמוקרטיה" (עמ' 11) וכדו'. בהבלים כאלה נאלץ קאוטסקי לטשטש ולסבך את השאלה, שכן מציג הוא את השאלה הצגה ליברלית, כשאלת הדמוקרטיה בכלל ולא בשאלת הדמוקרטיה הבורגנית ; הוא נמנע אף ממושג מדויק, מעמדי זה, אלא משתדל לדבר על הדמוקרטיה "הטרום סוציאליסטית". כמעט שליש החוברת, 20 דף מתוך 63, מילא יוצק-המים שלנו פטפוט, הנעים מאוד לבורגנות, שכן פטפוט זה הוא ייפוי הדמוקרטיה הבורגנית וטשטוש שאלת המהפכה הפרולטרית.

אך הרי כותרת החוברת היא, בכל זאת, "הדיקטטורה של הפרולטריון". הלא ידוע לכל, כי זוהי אמנם מהות תורתו של מרכס. וקאוטסקי נאלץ, לאחר כל הפטפוט שלא-על-הנושא, להביא את דברי מרכס על הדיקטטורה של הפרולטריון.

כיצד ביצע זאת "המרכסיסט" קאוטסקי – זוהי כבר קומדיה ממש! הקשיבו:

"על מלה אחת של קרל מרכס מסתמכת אותה השקפה" (אשר קאוטסקי מציג אותה כבוז לדמוקרטיה) – כך מלה במלה רשום בעמ' 20. ובעמ' 60 הוא חוזר על כך אף בצורה כזאת, כי (הבולשביקים) "נזכרו ברגע הנכון במלונת" (בדיוק כך!! Woertchens des) "על הדיקטטורה של הפרולטריון. בה השתמש פעם מרכס במכתב בשנת 1875".

והנה היא "מלונת" זו של מרכס:

"בין החברה הקפיטליסטית והקומוניסטית משתרעת תקופת הפיכה מהפכנית של הראשונה לשנייה. את התקופה הזאת תואמת גם תקופת-מעבר פוליטית, והמדינה של תקופה זאת לא יכולה להיות אלא הדיקטטורה המהפכנית של הפרולטריון"[xi].

ראשית, לכנות שיקול-דעת מפורסם זה של מרכס, המהווה סיכום לכל תורתו המהפכנית, בשם "מלה אחת" או אפילו "מלונת" פירושו – להתעלל במרכסיזם, להתכחש לו עד הסוף. אין לשכוח, כי קאוטסקי יודע את מרכס כמעט בעל-פה, כי מכל כתיבותיו של קאוטסקי ברור, שמונחת אצלו בשולחן הכתיבה או בראשו שורה של תיבות-עז זעירות, בהן כל הכתוב על-ידי מרכס מחולק לשם ציטוט באופן מדוקדק ונוח ביותר. קאוטסקי אינו יכול שלא לדעת, כי הן מרכס, והן אנגלס, במכתבים וכן ביצירות המודפסות, דיברו על הדיקטטורה של הפרולטריון פעמים רבות גם לפני הקומונה ובייחוד לאחריה. קאוטסקי אינו יכול שלא לדעת, כי הנוסחה: "הדיקטטורה של הפרולטריון" הינה אך ניסוח היסטורי-קונקרטי ומדויק יותר מבחינה מדעית של משימת הפרולטריון "לשבור" את המכונה הממלכתית הבורגנית, אשר עליה (על המשימה) הן מרכס והן אנגלס, בהתחשבם בניסיון המהפכות של שנות 1848 ועוד יותר של שנות 1871, מדברים משנת 1852 עד שנת 1891, במשך 40 שנה.

כיצד להסביר סילוף זוועתי זה של המרכסיזם על-ידי הרפרפן במרכסיזם קאוטסקי? אם לדבר על היסודות הפילוסופיים של תופעה זאת, הרי העניין הוא בהמרה סלפנית של הדיאלקטיקה באקלקטיזם וסופיסטיקה. קאוטסקי אמן גדול בהמרה כזאת. אם לדבר מבחינה מעשית-פוליטית, הרי העניין הוא בהתרפסות לפני האופורטוניסטים, כלומר, בסופו של דבר, לפני הבורגנות. מתחילת המלחמה קאוטסקי, בהתקדמו במהירות גוברת, הגיע לכליל השלמות באמנות זו להיות מרכסיסט בדיבור ומשרת הבורגנות למעשה.

אתה משתכנע בכך עוד יותר, כאשר הנך בוחן, איזה פירוש מצוין "פירש" קאוטסקי את "המילונת" של מרכס על הדיקטטורה של הפרולטריון. הקשיבו:

"מרכס, לצערנו, לא הקפיד לציין ציון מפורט יותר, כיצד מתאר הוא לעצמו את הדיקטטורה הזאת…" (מליצה נבובה כוזבת עד תוך-תוכה של רנגט, שכן מרכס ואנגלס נתנו שורת הוראות מפורשות ביותר, אותן עקף במתכוון הרפרפן במרכסיזם קאוטסקי)"… המלה דיקטטורה פירושה המילולי הוא חיסול הדמוקרטיה. אך, כמובן, מבחינה מילולית פירוש המלה הזאת הוא גם שלטון-יחיד של אישיות אחת, שאינה קשורה בחוק כלשהו. שלטון-יחיד, הנבדל מעריצות בכך, שבמחשבה נראה הוא לא כמוסד ממלכתי קבוע, אלא כמידה חולפת של קיצוניות.

ובכן, הביטוי "דיקטטורה של הפרולטריון", כלומר לא דיקטטורה של אדם יחיד, אלא של מעמד יחיד, כבר מוציאה מכלל אפשרות את ההנחה, שמרכס התכוון בכך לדיקטטורה במובנו המילולי של מושג זה.

הוא דיבר כאן לא על צורת ממשל, אלא על מצב, אשר בהכרח יבוא בכל מקום, בו כבש הפרולטריון את השלטון הפוליטי. זה, שמרכס לא התכוון כאן לצורת-ממשל, מוכח כבר בכך, שלפי דעתו באנגליה ובאמריקה יכול המעבר להתגשם בדרך של שלום, הווה אומר, בדרך דמוקרטית" (עמ' 20).

הבאנו במתכוון שיקול זה במלואו, למען יוכל הקורא לראות בבהירות, באילו תכסיסים נוקט התאורטיקן קאוטסקי.

נתחשק לו, לקאוטסקי, לגשת לשאלה, בהגדירו תחילת את "המילה" דיקטטורה.

מצוין. לגשת לשאלה באופן איזה שהוא – זכותו הקדושה של כל אחד. יש אך להבדיל בין גישה רצינית וכנה לשאלה לבין גישה בלתי-כנה. כל הרוצה להתייחס ברצינות לעניין מתוך הגישה הנתונה לשאלה חייב לתת את הגדרתו הוא של ה"מילה", ואזי הייתה ניצבת השאלה בבהירות ובמישרין. קאוטסקי אינו עושה זאת. "המילה דיקטטורה" – כותב הוא, "פירושה המילולי השמדת הדמוקרטיה".

ראשית, אין זו הגדרה. אם ברצונו של קאוטסקי להשתמט מנתינת הגדרה של המושג דיקטטורה, מדוע בחר הוא בגישה האמורה לשאלה?

שנית, אין זה נכון באופן בולט לעין. טבעי הוא, כי ליברל מדבר על "דמוקרטיה" בכלל. אך מרכסיסט לעולם לא ישכח להעמיד את השאלה "בשביל איזה מעמד?". כל אחד יודע, למשל – וה"היסטוריון" קאוטסקי יודע אף הוא – כי התקוממויות או אפילו תסיסות חזקות של העבדים בימי קדם גילו מייד את מהות המדינה העתיקה, * הדיקטטורה של בעלי-העבדים. האם דיקטטורה זו חיסלה את הדמוקרטיה בקרב בעלי-העבדים, למענת 7 כידוע לכל, כי לא חוסלה. –

"המרכסיסט" קאוטסקי אמר שטות, דברי-כזב מפלצתיים, כיוון ש"שכח" את המאבק המעמדי,.. ( .

כדי להפוך את הטענה הליברלית והכוזבת, שניתנה על-ידי קאוטסקי, למרכסיסטית ונכונה, יש לומר: אין זה הכרחי כי הדיקטטורה פירושה יהיה חיסול הדמוקרטיה לגבי אותו מעמד, המגשים דיקטטורה זו לגבי מעמדות אחרים, אך תמיד פירושה הוא חיסול (או הגבלה מהותית ביותר – והרי גם זה אחד מסוגי החיסול) של הדמוקרטיה לגבי אותו מעמד, אשר ביחס אליו או נגדו מתגשמת הדיקטטורה.

אולם, תהיה טענה זו אמיתית כאשר תהיה, היא אינה נותנת את הגדרת הדיקטטורה. . . . . . ..

נבחן את פסוקו הבא של קאוטסקי:

"… אך, כמובן, מבחינה מילולית פירוש המילה הזאת הוא גם שלטון-יחיד של אישיות אחת, שאינה קשורה בחוק כלשהו…"

בדומה לגור-כלבים עיוור, התוחב בדרך מקרה את אפו לצד זה או לצד אחר, קאוטסקי מבלי-משים נתקל כאן בתחשבה נכונה אחת ודהיינו, שהדיקטטורה היא שלטון, שאינו קשור בחוק כלשהו), אך את הגדרת הדיקטטורה בכל זאת, לא נתן ואמר, חוץ מזה, אי-אמת היסטורית בולטת, כאילו הדיקטטורה היא שלטון של אישיות אחת. הדבר הוא גם מבחינה דקדוקית אינו נכון, שכן לשלוט שליטה דיקטטורית יכול גם קומץ אנשים, גם אוליגרכיה, גם מעמד אחד וכו'. . . . .

להלן קאוטסקי מציין את ההבדל בין דיקטטורה לבין עריצות. אולם אם-כי ברור, שציונו זה אינו נכון, לא נעמוד עליו, משום שלדבר אין נגיעה כלשהי לשאלה המעניינת אותנו. ידועה למדי נטייתו של קאוטסקי לפנות מהמאה ה- 20 אל המאה ה- 18 ומהמאה ה- 18 לימי-קדם העתיקים, ומקווים אנו כי הפרולטריון הגרמני, לאחר שישיג תוך מאבק את "הדיקטטורה, יתחשב בנטייה זו ויושיב, דרך משל, את קאוטסקי על כסא של מורה ההיסטוריה העתיקה בגימנסיה. השתמטות מהגדרת הדיקטטורה של הפרולטריון על-ידי דיבורים מופשטים על עריצות אינה אלא טיפשות גמורה, או מעשה-נכלים לא-מיומן ביותר.

ובסיכום מתקבל, כי קאוטסקי, בגשתו לדבר על דיקטטורה, ערם תלי שקרים בולטים לעיין, אך לא נתן הגדרה כלשהי! הוא יכול היה, בלי לסמוך על כשרונותיו השכליים להיעזר בכוח זכרונו ולהוציא מ"התיבות הזעירות" את כל המקרים, בהם מרכס מדבר על הדיקטטורה. הוא היה מקבל בוודאי את ההגדרה הבאה, או הגדרה המזדהה עימה במהותה:

הדיקטטורה היא שלטון, המסתמך במישרין על אלימות, שאינו קשור בחוק כלשהו.

הדיקטטורה המהפכנית של הפרולטריון היא שלטון, שנכבש ונתמך על-ידי הכפייה של הפרולטריון על הבורגנות, שלטון, שאינו קשור בחוק כלשהו.

והנה אמת פשוטה זו, אמת בהירה כעין השמש לכל פועל בעל הכרה (נציג ההמונים, ולא נציג שכבת הצמרת של האספסוף הקרתני, המשוחד על-ידי בעלי-ההון, המורכב מהסוציאל-אימפריאליסטים של כל הארצות), אמת ברורה ובהירה לכל נציג של המנוצלים הנאבקים לשחרורם, אמת בלתי- מפוקפקת לכל מרכסיסט, נאלצים אנו "לשוב ולכבוש תוך כדי קרב" מידי האדון המלומד מאין-כמוהו קאוטסקי! במה להסביר זאת? ברוח ההתרפסות, אותה ספגו מנהיגי האינטרנציונל ה-2 והפכו למלשינים בזויים בשרות הבורגנות.

תחילה ביצע קאוטסקי מעשה-סילוף בהעלותו שטות גמורה, באילו משמעותה המילולית של המלה דיקטטורה פירושה דיקטטור יחיד, ולאחר מכן – על סמך סילוף זה – הכריז, כי אצל מרכס, "משמע", למלים על הדיקטטורה של המעמד נודעת משמעות לא מילולית (אלא כזאת אשר ממנה נובע, כי דיקטטורה אין פירושה אלימות מהפכנית, אלא כיבוש ב"שלום" של הרוב בימי – שימו לב – "הדמוקרטיה" הבורגנית).

יש להבדיל, רואים, אתם, בין "מצב" לבין "צורת ממשל". הבדל עמוק להפליא, ממש כאילו היינו מבדילים בין "מצב" של טיפשות אצל אדם, המדבר שלא-בחכמה, לבין "צורת" שטויותיו.

לקאוטסקי יש צורך לפרש את הדיקטטורה, כ"מצב של שליטה" (בביטוי זה ממש השתמש הוא גם בעמוד הבא – עמ' 21), כי אז נעלמת האלימות המהפכנית, נעלמת המהפכה האלימה. "מצב של שליטה" הינו מצב, בו יכול להתקיים רוב כלשהו תוך כדי… "דמוקרטיה"! בעזרת להטוט נכלולי שכזה נעלמת ללא תקלה המהפכה!

אך מעשה-נוכלים זה גס מדי ואת קאוטסקי לא יציל. זה, שהדיקטטורה מחייבת ומהווה "מצב" של כפייה מהפכנית, חבלתי-נעימה לרנגטים, של מעמד אחר על מעמד שני – זה "המרצע לא תטמין בשק". השטות שבהבדלה בין "מצב" לבין "צורת ממשל" מתגלית לעין. לדבר באן על צורת ממשל – שטות כפולה ומכופלת, שכן כל נער יודע כי המונרכיה והרפובליקה הן צורות שונות של ממשל. הכרח הוא להוכיח לאדון קאוטסקי, כי שתי צורות-ממשל אלו, ככל "צורות-מעבר של ממשל" בקפיטליזם, הן רק שני סוגים שונים של מדינה בורגנית, כלומר, של דיקטטורה בורגנית.

והרי סוף-סוף, לדבר על צורות-ממשל הנו זיוף לא רק טיפשי, אלא גם גס וחסר-טעם של השקפת מרכס, המדבר כאן בבהירות גמורה על הצורה והטיפוס של המדינה ולא על צורת הממשל.

המהפכה הפרולטרית בלתי-אפשרית בלי הריסת המכונה הממלכתית הבורגנית בכוח-כפייה והמרתה במכונה חדשה אשר, לפי דברי אנגלס, "אינה מהווה כבר מדינה במובנה הישר"[xii].

קאוטסקי שואף לטשטש כל זה, להשקיע בכזב – זאת דורשת ממנו עמדתו הרנגטית.

ראו-נא, לאילו תחבולות עלובות מזדקק הוא.

תחבולה ראשונה "…זה, שמרכס לא התכוון כאן לצורת ממשל, מוכח כבר בכך, כי באנגליה ובאמריקה הוא ראה כאפשרית הפיכה בדרכי שלום, הווה אומר, בדרך דמוקרטית".

צורת הממשל אין לה נגיעה כלשהי לכך, שכן קיימות מונרכיות שאינן טיפוסיות למדינה בורגנית, למשל, המצטיינות בהעדר חוגים צבאיים תוקפניים, וקיימות רפובליקות, הטיפוסיות לחלוטין מבחינה זאת, למשל, רפובליקות עם חוגים צבאיים ועם בירוקרטיה. זוהי עובדה היסטורית ופוליטית ידועה לכל, וקאוטסקי לא יצליח לזייפה.

לו רצה קאוטסקי לדון ברצינות וביושר, הרי היה שואל את עצמו: האם קיימים חוקים היסטוריים, המתייחסים למהפכה ואינם יודעים כל יוצא מן-הכלל? והתשובה תהיה: לא, אין חוקים כאלה, חוקים כאלה מתכוונים רק לטיפוסי, לזה שמרכס כינה פעם בשם "אידיאלי" במובן של קפיטליזם ממוצע, נורמלי, טיפוסי.

ולהלן. האם בשנות ה- 70 היה משהו, שעשה את אנגליה ואמריקה ליוצא-מן-הכלל ביחס הנדון? לכל מי שמכיר במידה כלשהי את דרישות המדע בתחום השאלות ההיסטוריות ברור, כי הכרחי להציב שאלה זאת. לא להציבה פירושו – לזייף את ההיסטוריה, לשחק בסופיזמים. ואם להציב שאלה זאת, אין לפקפק מה תהא התשובה: הדיקטטורה המהפכנית של הפרולטריון הינה אלימות נגד הבורגנות; ואילו ההכרח באלימות זו מתעורר במיוחד – כפי שהסבירו פעמים רבות באופן מפורט ביותר מרכס ואנגלס (בייחוד ב"מלחמת האזרחים בצרפת" ובהקדמה לספר זה) – על-ידי כך, שקיימים כת צבאית וביורוקרטיה. ודווקא מוסדות אלה, דווקא באנגליה ובאמריקה, דווקא בשנות ה-סד של המאה ה-19, כאשר מרכס העיר את הערתו – לא היו, (ואילו כיום הם קיימים הן באנגליה והן באמריקה).

קאוטסקי נאלץ ממש לנכלל על כל צעד ושעל, כדי לחפות על הרנגטיות שלו!

ושימו-נא לב כיצד הראה הוא כאן מבלי-משים את אוזני-החמור שלו. הוא כותב: "בשלום, הווה אומר, בדרך דמוקרטית"!!

בהגדירו את הדיקטטורה השתדל קאוטסקי בכל כוחו להעלים מעיני הקורא את הסימן העיקרי של מושג זה, דהיינו: כפיה מהפכנית. ואילו עתה יצאה האמת החוצה: המדובר הוא בסתירה בין הפיכה בשלום לבין הפיכה בכפייה.

כאן קבור הכלב. כל התחבולות, הסופיזמים, זיופי-הנכלים – כל אלה נחוצים לו, לקאוטסקי, כדי להתחמק בתירוצים שונים מן המהפכה האלימה, כדי לחפות על התכחשותו לה, על מעברו לצד המדיניות הפועלית הליברלית, כלומר לצד הבורגנות. כאן קבור הכלב.

"ההיסטוריון" קאוטסקי מסלף ללא-בושה את ההיסטוריה עד כדי כך, ש"שוכח" את העיקר: הקפיטליזם הטרום-מונופוליסטי – והרי נקודת השיא שלו היו שנות ה- 70 של המאה ה- 19 דווקא – הצטיין בתוקף תכונותיו הכלכליות היסודיות שבאו לידי גילוי טיפוסי במיוחד באנגליה ובאמריקה, באהבת-שלום ואהבת-חופש גדולות ביותר יחסית. ואילו האימפריאליזם, כלומר הקפיטליזם המונופוליסטי, שהבשיל סופית רק במאה ה-20, מצטיין לפי תכונותיו הכלכליות היסודיות, באהבת-שלום ובאהבת-חופש פחותות ביותר, בהתפתחות גדולה ביותר של הצבאיות בכל אתרי "לא להבחין" בכך, תוך שיקול באיזו מידה טיפוסית או אפשרית הפיכה בדרכי שלום או הפיכה אלימה, פירושה – לרדת עד כדי דרגת משרת רגיל ביותר של הבורגנות.

תחבולה שנייה. הקומונה הפריסאית הייתה דיקטטורה של הפרולטריון, והרי נבחרה היא בהצבעה כללית, כלומר, בלי לשלול מהבורגנות את זכות הבחירה, כלומר "באורח דמוקרטי". וקאוטסקי חוגג את ניצחונו: "…הדיקטטורה של הפרולטריון הייתה בשביל מרכס" (או לפי מרכס) "מצב, הנובע בהכרח מדמוקרטיה טהורה, אם הפרולטריון מהווה את הרוב" (21 S, Proletariat uberwiegendem bei).

נימוקו זה של קאוטסקי מבדח עד כדי כך, שהנך, באמת, מרגיש richesses de embarras אמיתי (קושי משפע… טענות שכנגד). ראשית, ידוע כי העידית, המפקדה, הצמרת של הבורגנות ברחו מפריס לוורסאיי. בוורסאיי היה ה"סוציאליסט" לואי בלאן, מה שמראה, אגב, את שקריותה של טענת קאוטסקי, כאילו בקומונה השתתפו "כל הכיוונים" של הסוציאליזם. האם לא מגוחך לתאר כ"דמוקרטיה טהורה" עם "הצבעה כללית" את חלוקת תושבי פריס לשני מחנות נלחמים, אשר אחד מהם ריכז את כל הבורגנות הלוחמת, האקטיבית מבחינה פוליטית?

שנית, הקומונה נאבקה עם ורסאיי כממשלתה הפועלית של צרפת נגד הממשלה הבורגנית. מה עניין כאן, אפוא, ל"דמוקרטיה טהורה" ול"הצבעה כללית", כאשר פריס הכריעה בגורלה של צרפת? כאשר מרכס הגיע לדעה, כי הקומונה טעתה בכך, שלא נטלה את הבנק השייך לצרפת[xiii] כולה, האם לא הסתמך מרכס על העקרונות והפרקטיקה של "הדמוקרטיה הטהורה"??

באמת, נראה, כי קאוטסקי כותב בארץ, בה המשטרה אוסרת על האנשים לצחוק "בצוותא", שאם לא כן צחוק זה היה הורג את קאוטסקי.

שלישית. ארשה לעצמי בכל הכבוד להזכיר לאדון קאוטסקי, היודע את מרכס ואנגלס בעל-פה, את ההערכה הבאה של הקומונה על-ידי אנגלס מבחינת… "הדמוקרטיה הטהורה":

"האם אדונים אלה" (האנטי-אוטוריטריסטים) "ראו אי-פעם מהפכה? ללא ספק, המהפכה הינה, עד כמה שאפשר, הדבר האוטוריטרי ביותר. המהפכה היא מעשה, בה חלק האוכלוסייה כופה את רצונו על החלק האחר בעזרת רובים, כידונים, כלומר, בעזרת אמצעים אוטוריטריים מאוד. והמפלגה המנצחת נאלצת בהכרח להחזיק בשליטתה בעזרת הפחד, אשר נשקה מעורר בקרב הריאקציונרים. אילולא הסתמכה הקומונה הפריסאית על האוטוריטה של העם החמוש נגד הבורגנות, האם הייתה יכולה להחזיק מעמד יותר מיום אחד? האם לא זכאים אנו, להפך, לטעון כנגד הקומונה על כך, שהיא ניצלה אוטוריטה זו במידה מעטה ביותר?"[xiv]

הרי לכם "דמוקרטיה טהורה"! כיצד מלעיג היה אנגלס אותו קרתן גס וחסר-טעם, אותו "סוציאל-דמוקרט" (מבחינת צרפת – של שנות ה- 40, מבחינה אירופית-כללית – של שנות 1918-1914), שהיה מעלה בדעתו לדבר בכלל על "דמוקרטיה טהורה" בחברה המחולקת למעמדות!

אך די למנות את כל דברי-ההבל, אשר אליהם מגיע קאוטסקי, דבר בלתי-אפשרי הוא, שכן בכל פסוק שלו תהום עמוקה של רנגטיות.

מרכס ואנגלס ניתחו לכל פרטיה את הקומונה הפריסאית, הראו, כי לזכותה נזקף הניסיון לנפץ, לשבור את "המכונה הממלכתית המוכנה". מרכס ואנגלס ראו מסקנה זו כחשובה עד כדי כך, שהכניסו בשנת 1872 תיקון זה בלבד בתוכנית "המיושנת" (חלקית) של "המניפסט הקומוניסטי".[xv] מרכס ואנגלס הצביעו על כך, שהקומונה פתחה בחיסול הצבא והפקידות, הפרלמנטריזם, פתחה בהריסת "הגידול הטפיל – המדינה" וכו', ואילו החכם קאוטסקי בחובשו את מצנפת הלילה, חוזר על מה שאמרו אלף פעמים הפרופסורים הליברלים – אגדות על "דמוקרטיה טהורה".

לא לשווא אמרה רוזה לוקסמבורג ב- 21 באוגוסט 1914, כי כיום הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית היא פגר מסריח.

תחבולה שלישית. "אם מדברים אנו על דיקטטורה בתור צורת ממשל, אין אנו יכולים לדבר על הדיקטטורה של המעמד. הרי מעמד, כפי שאמרנו, יכול לשלוט בלבד, ולא למשול…" מושלים רק "ארגונים" או "מפלגות".

מבלבל אתה, מבלבל ללא נקיפת-מצפון, אדוני "יועץ-הבלבול"! דיקטטורה אינה "צורת ממשל", אלה הם דברי-הבל מגוחכים. ומרכס מדבר לא על "צורת-ממשל", אלא על צורה או על טיפוס של מדינה. וזה לגמרי לא אותו הדבר, לא אותו הדבר. לא נכון בהחלט גם זה, כי מעמד אינו יכול למשול. שטות כזאת יכול לומר רק "אידיוט פרלמנטרי", שאינו רואה דבר, חוץ מפרלמנט בורגני, שאינו מבחין בשום דבר, חוץ מ"מפלגות מושלות". כל ארץ אירופית יכולה להראות לקאוטסקי דוגמות ממשל בידי המעמד השליט שלה, למשל, בידי בעלי-האחוזות בימי הביניים, על אף התארגנותם הבלתי-מספקת.

ובסיכום: קאוטסקי סילף סילוף מאין כמוהו את מושג הדיקטטורה של הפרולטריון, בהופכו את מרכס לליברל רגיל, כלומר נידרדר עצמו עד לרמת ליברל המפטפט מליצות נדושות וחסרות-טעם על "הדמוקרטיה טהורה", ביפותו ובטשטשו את תוכנה המעמדי של הדמוקרטיה הבורגנית, בהימנעו מעל לכל מלגעת ב"אלימות מהפכנית" מצד המעמד המדוכא. כאשר קאוטסקי "פירש" את מושג "הדיקטטורה המהפכנית של הפרולטריון" כך, שנעלמה הכפייה המהפכנית מצד המעמד המדוכא על המדכאים, הרי במעשה העיוות הליברלי של תורת מרכס הושג שיא עולמי. הרנגט ברנשטיין אינו אלא גור-כלבים לעומת הרנגט קאוטסקי.

הדמוקרטיה הבורגנית והפרולטרית

השאלה, שסובכה ללא נקיפת-מצפון על-ידי קאוטסקי, נראית למעשה בצורה הבאה.

אם לא להתעלל בשכל הבריא ובהיסטוריה, הרי ברור, כי אין לדבר על "דמוקרטיה טהורה" כל עוד קיימים מעמדות שונים, אלא אפשר לדבר רק על דמוקרטיה מעמדית (בסוגריים נגיד, כי "דמוקרטיה טהורה" הינה לא רק מליצה של בער, המגלה אי-הבנה הן של מאבק המעמדות והן של מהות המדינה, אלא מליצה ריקה מתוכן במידה כפולה ומכופלת, שכן בחברה קומוניסטית הדמוקרטיה, בהתנוונה ובהיעשותה הרגל, תגווע, אך לעולם לא תהיה "דמוקרטיה טהורה").

"דמוקרטיה טהורה" היא מליצה כוזבת של ליברל, המתעתע את הפועלים. ההיסטוריה יודעת דמוקרטיה בורגנית, הבאה במקום הפיאודליזם, ודמוקרטיה פרולטרית, הבאה במקום הדמוקרטיה הבורגנית.

אם קאוטסקי מקדיש ללא-גוזמה עשרות דפים "להוכחת" אותה אמת, שהדמוקרטיה הבורגנית היא מתקדמת לעומת ימי-הביניים, ואשר אותה חייב הפרולטריון לנצל במאבקו נגד הבורגנות, הרי זהו באמת פטפוט ליברלי, המטמטם את הפועלים, לא רק בגרמניה המשכילה, אלא גם ברוסיה הלא-משכילה זוהי אמת נדושה. קאוטסקי פשוט זורה חול "למדני* בעיני הפועלים, בספרו, כשהוא עוטה חשיבות, גם על ווייטלינג, גם על הישועים בפרגוואי ועל דברים רבים אחרים, כדי לעקוף את המהות הבורגנית של הדמוקרטיה בימינו, כלומר, הקפיטליסטית.

קאוטסקי לוקח מן המרכסיזם את המתקבל על דעת הליברלים, על דעת הבורגנות (ביקורת על ימי-הביניים, תפקידו ההיסטורי המתקדם של הקפיטליזם בכלל, ושל הדמוקרטיה הקפיטליסטית בפרט), ומוציא מן המרכסיזם, משתיק ומטשטש בו את אשר לא מתקבל על דעת הבורגנות (האלימות המהפכנית של הפרולטריון נגד הבורגנות לשם חיסולה). הנה משום-כך נהפך קאוטסקי בהכרח – בתוקף מצבו האובייקטיבי, ותהיה אשר תהיה דעתו הסובייקטיבית – למשרת הבורגנות.

הדמוקרטיה הבורגנית, שהינה התקדמות היסטורית כבירה לעומת ימי-הביניים, תישאר תמיד – והרי בקפיטאליזם אינה יכולה שלא להישאר – צרת-אופק, מקוצצה, מזויפת, צבועה, גן-עדן לעשירים, מלכודת ותרמית למנוצלים, לעניים. והנה אמת זו, המהווה את החלק החשוב והמהותי ביותר של התורה המרכסיסטית, לא הבין "המרכסיסט" קאוטסקי. דווקא בשאלה זאת – השאלה העיקרית – מגיש קאוטסקי "נעימויות" לבורגנות במקום ביקורת מדעית של אותם התנאים, העושים כל דמוקרטיה בורגנית לדמוקרטיה בשביל העשירים.

נזכיר תחילה לאדון המלומד-לעילא קאוטסקי את ההכרזות התיאורטיות של מרכס ואנגלס, אשר הרפרפן שלנו "שכח" באופן מחפיר (להנאת הבורגנות,) ולאחר-מכן נסביר את העניין באופן פופולרי ביותר.

לא רק המדינה העתיקה והפיאודלית, אלא גם "המדינה הייצוגית של ימינו משמשת מכשיר לניצול העבודה השכירה בידי ההון" (אנגלס בחיבורו על המדינה)[xvi]. "מכיוון שהמדינה היא מוסד בר-חלוף בלבד, אשר הכרחי לנצלו במאבק, במהפכה, כדי להכניע בכוח-כפייה את המתנגדים, הרי הדיבורים על מדינה עממית חופשית הם שטות גמורה: כל עוד הפרולטריון זקוק למדינה, הריהו זקוק לה לא למען החופש, אלא למען דיכוי מתנגדיו, וכאשר באה האפשרות לדבר על חופש, הרי המדינה כשלעצמה חדלה מלהתקיים" (אנגלס במכתב לבבל מ-28.3.1875). "המדינה אינה אלא מכונה לדיכוי מעמד בידי מעמד אחר, וברפובליקה דמוקרטית כלל לא פחות מאשר במונרכיה" (אנגלס בהקדמה ל"מלחמת האזרחים" של מרכס). זכות-הבחירה הכללית היא "מדד בגרותו של מעמד-הפועלים. יותר אין היא יכולה ולעולם לא תיתן במדינה של ימינו" (אנגלס בחיבורו על המדינה. האדון קאוטסקי מעלה גירה ומסביר בשעמום מאין כמוהו את חלקה הראשון של הנחה זו, המתקבל על דעת הבורגנות. ואילו על חלקה השני, שהדגשנוהו ושאינו מתקבל על דעת הבורגנות, עבר בשתיקה הרנגט קאוטסקי!). "הקומונה הייתה צריכה להיות קורפורציה לא-פרלמנטרית, אלא עובדת – בעת ובעונה אחת מחוקקת חוקים ומבצעת אותם… במקום להחליט פעם ב- 3 או ב- 6 שנים, מי מנציגי המעמד השליט חייב לייצג ולדכא (zertreten und.- ver) את העם בפרלמנט הייתה צריכה זכות-הבחירה הכללית לשרת את העם המאורגן בקומונה, כשם שזכות-בחירה אינדיבידואלית משרתת כל נותן עבודה בבחירת פועלים ופקידים למפעלו" (מרכס בחיבורו על הקומונה הפריסאית "מלחמת האזרחים בצרפת").

כל אחת מהנחות אלו, הידועות יפה לאדון המלומד-לעילא קאוטסקי, מוכיחה אותו על פניו, מוקיעה את הרנגטיות שלו. בכל החוברת של קאוטסקי אין שמץ הבנה של אמיתות אלו. כל תוכן חוברתו אינו אלא התעללות במרכסיזם!

קחו את הוקי-היסוד של המדינות בנות-ימינו, קחו את הממשל בהן, את חופש האספות או הדפוס, קחו את "שוויון האזרחים בפני החוק" – ותראו על כל צעד את צביעותה של הדמוקרטיה הבורגנית, הידועה היטב לכל פועל ישר ובעל-הכרה. אין שום מדינה, ותהיה הדמוקרטית ביותר, שלא יהיו בה מעקופים או הסתייגויות בחוקות, המבטיחים לבורגנות את האפשרות להפנות את הצבא נגד הפועלים, להכריז מצב-חירום וכדו' "במקרה של הפרת הסדרי – ולאמיתו של דבר, במקרה של "הפרת" מצב העבדות על-ידי המעמד המנוצל ושל הניסיונות לנהוג שלא כדרך העבדים. קאוטסקי מייפה ללא-בושה את הדמוקרטיה הבורגנית, בהעלימו, למשל, את אשר עושים הבורגנים הרפובליקניים והדמוקרטיים ביותר באמריקה ובשוויצריה נגד פועלים שובתים.

הו, החכם והלמדן קאוטסקי עובר בשתיקה על אלה! הוא אינו מבין, עסקן פוליטי מלומד זה, כי שתיקה לגבי כל אלה הינה שפלות. הוא מעדיף לספר לפועלים אגדות-ילדים, כגון האגדה, שהדמוקרטיה פירושה "הגנת המיעוט". לא יאומן, אך עובדה היא! בקיץ שנת 1918 מהולדת ישוע, בשנה החמישית של הטבח האימפריאליסטי העולמי והחנקת המיעוטים האינטרנציונליסטיים (כלומר, אלה שלא בגדו בגידה שפלה בסוציאליזם, כמו הרנודלים והלונגה, השיידמנים והקאוטסקים, ההנדרסונים והוובים ודומיהם) בכל הדמוקרטיות שבעולם, שר האדון המלומד קאוטסקי בקול מתוק-מתוק שירי-הלל ל"הגנת המיעוט". כל הרוצה יכול לקרוא זאת בעמ' 15 של חוברת קאוטסקי. ובעמוד 16… אינדיבידואום מלומד זה יספר לכם על הוויגים והתורים[xvii] במאה ה-18 באנגליה!

הו, למדנות! הו, התרפסות מעודנת לפני הבורגנות! הו, מנהג מתורבת זה לזחול על גחונו לפני בעלי-ההון וללקק את מגפיהם! אילו הייתי חרופ או שיידמן, או קלימנסו, או רנודל, הייתי משלם לאדון קאוטסקי מיליונים, מעניק לו נשיקות יהודה, משבחו ומפארו בפני הפועלים, ממליץ על "אהדות הסוציאליזם" עם אנשים כה ממכובדים" כקאוטסקי. לכתוב חוברות נגד הדיקטטורה של הפרולטריון, לספר על וויגים ותורים במאה ה- 18 באנגליה, לטעון, כי דמוקרטיה היא "הגנת המיעוט" ולעבור בשתיקה על פרעות נגד האינטרנציונליסטים ברפובליקה "הדמוקרטית" אמריקה – האין אלה שרותי עבד נרצע לבורגנות?

האדון המלומד קאוטסקי "שכח" – ייתכן, כי שכח במקרה, – "דבר פעוט", דהיינו: את הגנת המיעוט מעניקה המפלגה השלטת של הדמוקרטיה הבורגנית רק למפלגה בורגנית אחרת, ואילו לפרולטריון, בכל בעיה רצינית, עמוקה, יסודית ניתנים במקום "הגנת מיעוט", מצבי-חירום או פרעות. ככל שמפותחת יותר הדמוקרטיה, כן מתקרב יותר המצב – עם כל מחלוקת פוליטית עמוקה, המסוכנת לבורגנות – לפרעות או למלחמת אזרחים, ב"חוק" זה של הדמוקרטיה הבורגנית יכול היה להבחין האדון המלומד קאוטסקי במשפט דרייפוס[xviii] בצרפת הרפובליקנית, בעשיית שפטים לפי דין-לינץ' בכושים ובאינטרנציונליסטים ברפובליקה הדמוקרטית של אמריקה, בדוגמת אירלנד ואולסטר באנגליה הדמוקרטית,[xix] בהסתה ובארגון פרעות נגד הבולשביקים באפריל 1917, ברפובליקה הדמוקרטית הכל-רוסית, אני במתכוון מביא דוגמות לא רק מימי המלחמה, אלא גם מימי השלום, מהימים הטרום-מלחמתיים. ברצונו של האדון קאוטסקי רב-המתק להעלים עין מעובדות אלו של המאה ה-20 ולעומת זאת לספר לפועלים דברים חדשים להפליא, נהדרים ומעניינים, מאלפים ביותר, בעלי חשיבות עילאית על הוויגים והתורים של המאה ה- 18.

קחו את הפרלמנט הבורגני. האפשר להניח, כי המלומד קאוטסקי מעולם לא שמע על כך, כיצד הבורסה והבנקים מטילים את מרותם על הפרלמנטים במידה רבה יותר, ככל שמתפתחת הדמוקרטיה? מכאן אינו נובע, כי אין לנצל את הפרלמנטריזם הבורגני – (והרי הבולשביקים ניצלוהו בהצלחה בזאת, כפי שלא ניצלה אותו, ייתכן, שום מפלגה אחרת בעולם, שכן בשנות 1914-1912 כבשנו את כל הסיעה הפועלית בדומה ה-4). אולם מכך נובע, כי רק ליברל יכול לשכוח את המוגבלות ההיסטורית והאופי המותנה של הפרלמנטריזם הבורגני, כפי ששוכח זאת קאוטסקי. על כל צעד ושעל בכל מדינה בורגנית דמוקרטית ביותר נתקלים ההמונים המדוכאים בסתירה משוועת בין השוויון הפורמלי, אשר עליו מכריזה ודמוקרטיה* של הקפיטליסטים, לבין אלפי הגבלות ותכסיסים מחוכמים למעשה, ההופכים את הפרולטרים לעבדים שכירים. דווקא סתירה זו פוקחת את עיני ההמונים על הריקבון, הכזבנות, הצביעות של הקפיטליזם. דווקא סתירה זו מוקיעים בהתמדה התעמלנים והמסבירים של הסוציאליזם בפני ההמונים, כדי להכשירם למהפכה! וכאשר התחילה תקופת המהפכות, אזי פנה קאוטסקי עורף אליה והתחיל לשבח ולהלל את החמדות של הדמוקרטיה הבורגנית הגוועת.

הדמוקרטיה הפרולטרית, אשר השלטון הסובייטי הוא אחת מצורותיה, העניקה התפתחות והתרחבות מאין כמוה בעולם כולו של הדמוקרטיה דווקא לרובה העצום של האוכלוסייה, למנוצלים ולעמלים. לכתוב ספר שלם על דמוקרטיה, כפי שעשה זאת קאוטסקי, המקדיש שני עמודים לדיקטטורה ועשרות עמודים ל"דמוקרטיה טהורה" – ולא להבחין בכך, פירושו

– לסלף לחלוטין באורח ליברלי את העניין.

קחו את מדיניות-החוץ. בשום ארץ בורגנית, ותהיה הדמוקרטית ביותר, אין היא מבוצעת בגלוי. בכל אתר הונאת ההמונים – ובצרפת, בשוויצריה, באמריקה ובאנגליה הדמוקרטיות היא פי מאה רחבה ומעודנת יותר מאשר בארצות אחרות. השלטון הסובייטי קרע בדרך מהפכנית את מעטה הסודיות מעל מדיניות-החוץ. קאוטסקי לא הבחין בכך, הוא עובר בשתיקה על-כך, אם כי בתקופה של מלחמות-השוד וההסכמים הסודיים על "חלוקת תחומי ההשפעה' (כלומר על חלוקת העולם בין השודדים-הקפיטליסטים) נודע לדבר ערך יסודי, מכיוון שבכך תלויה שאלת השלום, שאלת החיים והמוות של עשרות מיליוני בני-אדם.

קחו את מיבנה המדינה. קאוטסקי נאחז "בקטנות" עד כדי כך, שהבחירות הן "לא ישירות" (בחוקה הסובייטית), אך את מהותו של העניין אינו רואה, הוא אינו מבחין במהותם "המעמדית" של המנגנון הממלכתי, של המכונה הממלכתית. הקפיטליסטים בדמוקרטיה הבורגנית בעזרת אלפי תעלולים – המיומנים והפועלים באופן קולע יותר' ככל שמפותחת יותר הדמוקרטיה "הטהורה" – דוחים את ההמונים משיתוף בממשל, מחופש האספות והדפוס וכו'. השלטון הסובייטי הוא הראשון בעולם (ואם להקפיד בדבר, השני, שכן זאת ממש התחילה לעשות הקומונה הפריסאית) המושך את ההמונים, ודווקא את ההמונים המנוצלים, לתפקידי ממשל וניהול. ההשתתפות בפרלמנט הבורגני (אשר 1ID1D אינו מכריע בשאלות רציניות ביותר בדמוקרטיה הבורגנית: בהן מכריעים הבורסה, הבנקים) חסומה בפני המוני העמלים באלפי מחיצות, והפועלים יודעים ומרגישים יפה מאוד, רואים וחשים, כי הפרלמנט הוא מוסד זר, מכשיר לדיכוי הפרולטרים בידי הבורגנות, מוסד של מעמד עוין, של המיעוט המנצל.

המועצות הן ארגון ישיר של המוני העמלים והמנוצלים עצמם, המקל עליהם את האפשרות להסדיר בעצמם את המדינה ולנהלה בכל האמצעים, ככל האפשר ואמנם חיל-החלוץ של העמלים והמנוצלים, הפרולטריון העירוני, מקבל עם זאת אותו יתרון, שהוא באופן הטוב ביותר מאוחד במפעלים גדולים; לו קל ביותר לבחור ולעקוב אחרי הנבחרים. הארגון הסובייטי מקל באורח אוטומטי על איחוד כל העמלים והמנוצלים סביב האוואנגרד שלהם – הפרולטריון. המנגנון הבורגני הישן – הפקידות, זכויות-היתר של העושר, של ההשכלה הבורגנית, של הקשרים, ועוד (זכויות-יתר מעשיות אלו הן רבגוניות יותר, ככל שמפותחת יותר הדמוקרטיה הבורגנית) – כל זה בטל עם קום הארגון המועצתי. חופש הדפוס חדל מלהיות צביעות, שכן בתי-הדפוס והנייר נלקחים מידי הבורגנות, וכן הדבר גם בנוגע לבניינים הטובים ביותר, הארמונות, החווילות, בתי בעלי-האחוזות. השלטון הסובייטי נטל מייד המנצלים אלפים רבים של בניינים טובים ביותר אלה, ובזה האופן עשה פ י מ י ל י 1 ן דמוקרטית 'יותר את זכות האספות להמונים – אותה זכות האספות, אשר בלעדיה הדמוקרטיה היא מרמה. בחירות לא-ישירות למועצות לא-לוקליות, לא מקומיות מקילות על ועידות המועצות, מוזילות יותר את כל המנגנון, הוא נעשה קל-תנועה יותר, פתוח יותר לפועלים ולאיכרים בתקופה, כאשר החיים תוססים ונוצר ההכרח להחיש במיוחד את האפשרות להחזיר את צירם המקומי או לשגרו לוועידה הכללית של המועצות.

הדמוקרטיה הפרולטרית פי מיליון דמוקרטית יותר מכל דמוקרטיה בורגנית ; השלטון הסובייטי פי מיליון דמוקרטי יותר מכל רפובליקה בורגנית דמוקרטית ביותר.

לא להבחין בכך יכול היה או משרת בורגני בהכרה, או אדם מת בהחלט מבחינה פוליטית, שאינו רואה את החיים הממשיים מבעד לספרים הבורגניים המאובקים, אדם החדור כל-כולו דעות קדומות דמוקרטיות וההופך את עצמו בכך, מבחינה אובייקטיבית, למשרת הבורגנות.

לא להבחין בכך יכול רק אדם, שאינו מסוגל להעמיד את השאלה מבחינת המעמדות המנוצלים:

האם קיימת ולו ארץ אחת בעולם מן הארצות הבורגניות הדמוקרטיות ביותר, בה הפועל הבינוני, ההמוני, שכיר חקלאי בינוני, המוני או בכלל פרולטר-למחצה בפרי (כלומר, נציג ההמון המדוכא, נציג הרוב העצום של האוכלוסייה) נהנה, לפחות בקירוב, מחופש כזה לארגן אספות בבניינים הטובים ביותר, מחופש כזה, שלרשותו יעמדו בתי-דפוס גדולים ביותר, מחסני-נייר טובים ביותר להבעת רעיונותיו, להגנת האינטרסים שלו, מחופש כזה להעלות דווקא את אנשי מעמדו לניהול המדינה ול"הסדרת" המדינה, כמו ברוסיה הסובייטית?

מגוחך אף לשער, שהאדון קאוטסקי ימצא בארץ כלשהי ולו אחד מאלף פועלים או שכירים חקלאיים, הבקיאים בעניינים, שיטילו ספק בתשובה לשאלה זאת. ואמנם באופן אינסטינקטיבי, בשומעם קטעי הודאה באמת מהעיתונים הבורגניים, מביעים פועלי כל העולם אהדה לרפובליקה הסובייטית, משום שרואים בה דמוקרטיה פרולטרית, דמוקרטיה לעניים, ולא דמוקרטיה לעשירים, וכזאת היא למעשה כל דמוקרטיה בורגנית, אף הטובה ביותר.

מושלים בנו (ו"מסדירים" את מדינתנו) הפקידים הבורגניים, הפרלמנטרים הבורגניים, השופטים הבורגניים. הנה היא האמת הפשוטה, הגלויה לעין, הבלתי-מפוקפקת, אותה יודעים לפי ניסיון חייהם, מרגישים וחשים מדי-יום עשרות ומאות מיליוני אנשים מקרב המעמדות המדוכאים בכל הארצות הבורגניות, ובכללן הדמוקרטיות ביותר.

ואילו ברוסיה שברו לגמרי את המנגנון הפקידותי, הרסוהו עד היסוד, גירשו את כל השופטים הישנים, פיזרו את הפרלמנט הבורגני – ונתנו נציגות פתוחה וחופשית בהרבה לפועלים ולאיכרים דווקא, המירו את הפקידים במועצות ש ל ה ם, או העמידו את המועצות שלהם מעל הפקידים, את המועצות שלהם הפקידו על בחירת שופטים. עובדה זאת בלבד דיה, שכל .המעמדות המדוכאים יכירו בשלטון הסובייטי, כלומר, בצורה הנתונה של הדיקטטורה הפרולטרית, הדמוקרטית פי מיליון מכל רפובליקה בורגנית דמוקרטית ביותר.

קאוטסקי אינו מבין אמת זו, המובנת וגלויה לכל פועל, שכן "שכח", *נגמל" מלהציב את השאלה: דמוקרטיה לאיזה מעמד? הוא שוקל את העניין מבחינת דמוקרטיה "טהורה" (כלומר, לא-מעמדית? או על מעמדית?) הוא מנמק כשיילוק . "פונט בשר" ותו לא. שוויון כל האזרחים – שאם לא כן אין דמוקרטיה.

מן-ההכרח להציג לו, למלומד קאוטסקי, ל"מרכסיסט* ול"סוציאליסט" קאוטסקי, שאלה: היכול להתקיים שוויון של מנצל ומנוצל?

הרי דבר מפלצתי הוא, דבר שלא ייתכן, שנאלצים אנו להציג שאלה ן כזאת תוך דיון על ספרו של המנהיג האידיאי של האינטרנציונל השני. אולם "התחלת – גמור". קיבלת על עצמך לכתוב על קאוטסקי – הסבר , לאיש המלומד, מדוע לא יכול להיות שוויון של מנצל ומנוצל.

האם יכול להיות שוויון של מנצל ומנוצל?

קאוטסקי שוקל בעניין בזה האופן:

1. "המנצלים היוו תמיד אך מיעוט קטן של האוכלוסייה" (עמ' 14 בספרו של קאוטסקי).

זוהי אמת שאינה מוטית בספק. ובכן, מהי דרך השיקול הנובעת מאמת זו? אפשר לשקול בעניין באורח מרכסיסטי, סוציאליסטי ; ואז יש ליטול כיסוד את היחס של המנוצלים למנצלים. ואפשר לשקול בעניין מבחינה ליברלית, בורגנית-דמוקרטית. ואז יש לקחת כיסוד את היחס של הרוב למיעוט.

אם לשקול את העניין באורח מרכסיסטי, הרי הכרח הוא לומר: המנצלים הופכים באורח בלתי-נמנע את המדינה (והרי המדובר הוא בדמוקרטיה, כלומר, באחת מצורות המדינה) למכשיר שליטתו של מעמדם, מעמד המנצלים, על המנוצלים. לכן גם במדינה דמוקרטית, כל עוד קיימים מנצלים, השולטים על הרוב של המנוצלים, תהיה בהכרח דמוקרטיה למנצלים. מדינת המנוצלים צריכה להיות שונה מעיקרה ממדינה הזאת, צריכה להיות דמוקרטיה למנוצלים ודיכוי המנצלים, והרי דיכוי מעמד פירושו – אי-שוויון של מעמד זה, הוצאתו מכלל "הדמוקרטיה".

אם לשקול את העניין באורח ליברלי, הכרח הוא לומר: הרוב מכריע, המיעוט מציית. את הבלתי-מצייתים מענישים. וזה הכל. ואין כל טעם לדבר על אופי מעמדי כלשהו של המדינה בכלל, של "הדמוקרטיה הטהורה" בפרט: אין זה שייך לעניין, שכן רוב הוא רוב ומיעוט הוא מיעוט. פונט בשר הוא פונט בשר, וחסל!

קאוטסקי שוקל בעניין בדיוק כך:

2. "מאילו סיבות היה על שליטת הפרולטריון לקבל, והכרחי לקבל, צורה, שאינה מתיישבת עם הדמוקרטיה?" (עמ' 21). וכאן בא הביאור, כי לצידו של הפרולטריון קיים רוב – ביאור מפורט ביותר ורב-מלל, עם ציטטה ממרכס ועם מספרי הקולות בקומונה הפריסאית. והמסקנה: "המשטר, המושרש בכוח רב כזה בקרב ההמונים, אין לו כל סיבה לפגוע בדמוקרטיה. הוא לא-תמיד יוכל להימנע מאלימות, במקרים כאשר האלימות מופעלת, כדי לדכא את הדמוקרטיה. על אלימות אפשר להשיב באלימות בלבד. אך המשטר, היודע כי לצידו ההמונים, ישתמש באלימות רק לשם הגנה על הדמוקרטיה, ולא לשם השמדתה. הוא היה פשוט מאבד עצמו לדעת, אילו רצה לסלק את היסוד הבטוח ביותר, את זכות-הבחירה הכללית – מקור עמוק של סמכות מוסרית רבת-עוצמה" (עמ' 22).

אתם רואים: יחס המנוצלים למנצלים נעלם מהנמקתו של קאוטסקי. נשארו רק רוב בכלל, מיעוט בכלל, דמוקרטיה בכלל, אותה "דמוקרטיה טהורה" הידועה לנו כבר.

שימו-לב, כי זה נאמר בקשר לקומונה הפריסאית! נביא, אפוא, לשם הדגמה, כיצד מרכס ואנגלס דיברו על הדיקטטורה בקשר לקומונה:

מרכס: "…אם הפועלים על מקומה של הדיקטטורה הבורגנית מציבים את הדיקטטורה המהפכנית שלהם… כדי לשבור את התנגדות הבורגנות… משווים הפועלים למדינה צורה מהפכנית וחולפת…"[xx]

אנגלס: "…המפלגה שניצחה" (במהפכה) "נאלצת לעתים מתוך הכרח להחזיק בשליטתה באמצעות אותו פחד, אשר נשקה מטיל על הריאקציונרים. אילולא נשענה הקומונה הפריסאית על סמכות העם החמוש נגד הבורגנות, האם הייתה מחזיקה מעמד יותר מיום? האם איננו זכאים, להפך, לטעון כנגד הקומונה על כך, שהיא השתמשה פחות מדי בסמכות זו?…" .[xxi]

ושוב הוא: "מכיוון שהמדינה היא רק מוסד חולף, בו הכרח הוא להשתמש במאבק, במהפכה, על מנת להכניע את המתנגדים, הרי לדבר על מדינה עממית חופשית היא שטות גמורה: כל עוד הפרולטריון זקוק למדינה, הרי זקוק הוא לה לא למען החופש, אלא למען דיכוי מתנגדיו, אך כאשר באה האפשרות לדבר על חופש, הרי המדינה כשלעצמה חדלה להתקיים"…

קאוטסקי רחוק ממרכס ואנגלס כרחוק השמיים מן הארץ, ברחוק הליברל מהמהפכן הפרולטרי. דמוקרטיה טהורה ופשוט "דמוקרטיה", עליה מדבר קאוטסקי, אינה אלא חזרה על אותה "מדינה עממית חופשית*, כלומר, שטות גמורה. קאוטסקי, בנימה למדנית של טיפש קבינטי מלומד-לעילא, או בתמימות של ילדה בת 10, שואל: לשם מה, בעצם, נחוצה דיקטטורה, כאשר יש רוב? ומרכס ואנגלס מסבירים:

– כדי לשבור את התנגדותה של הבורגנות,

– כדי להטיל פחד על הריאקציונרים,

– כדי לתמוך בסמכות העם החמוש נגד הבורגנות,

– כדי שהפרולטריון יוכל בכוח-כפייה להכניע את מתנגדיו.

קאוטסקי הסברים אלה אינו מבין. הוא, המאוהב ב"טוהר" הדמוקרטיה ואינו רואה את הבורגניות שלה, עומד ב"עקביות" על כך, כי הרוב, אם הוא רוב, אינו צריך "לשבור את התנגדות" המיעוט, אינו צריך "להכניעו בכפייה" – די לדכא מקרים של הפרת הדמוקרטיה. קאוטסקי, המאוהב ב"טוהר" הדמוקרטיה, עושה מבלי-משים אותה שגיאה זעירה ביותר, אשר תמיד עושים כל הדמוקרטים הבורגנים, דהיינו: את השוויון הפורמלי והכוזב והצבוע עד תוך-תוכו) הוא רואה כשוויון עובדתי! דבר פעוט!

מנצל אינו יכול להשתוות למנוצל.

אמת זו, כבל שתהיה בלתי-נעימה לקאוטסקי, הינה תוכנו המהותי ביותר של הסוציאליזם.

אמת שנייה: בלתי-אפשרי הוא שוויון ממשי, עובדתי, כל עוד לא תחוסל לחלוטין אפשרות כלשהי של ניצול מעמד בידי מעמד.

אפשר להביס את המנצלים בבת-אחת, בעת התקוממות מוצלחת במרכז או התמרדות בצבא. אולם, חוץ ממקרים מיוחדים ונדירים ביותר, אי-אפשר לחסל את המנצלים בבת-אחת. אי-אפשר בבת-אחת לנשל את כל בעלי-האחוזות ובעלי-ההון בארץ גדולה כלשהי. ולהלן, הפקעה אחת, בתור מעשה משפטי או פוליטי, כלל אינה מכריעה בעניין, משום שצריך למעשה לסלק מקומם את בעלי-האחוזות ובעלי-ההון ולהמירם למעשה בניהול אחר, ניהול פועלי של בתי-החרושת והאחוזות. בלתי-אפשרי הוא שוויון בין מנצלים, אשר במשך דורות רבים הצטיינו הן בהשכלה, הן בתנאים של חיי-עושר, הן בהרגלים – לבין מנוצלים, אשר המוניהם אף ברפובליקות בורגניות מתקדמות ודמוקרטיות ביותר היו נדכאים, חשוכים, בערים, חדורי-פחד ומפורדים. המנצלים אף לאחר הפיכה מן-הנמנע כי לא ישמרו במציאות, למשך זמן רב, על שורת יתרונות עצומים: נשאר להם הכסף (אין לחסל מייד את הכסף), נכסי-דלא-ניידי כלשהם, ותכופות אף ניכרים למדי, נשארים הקשרים, הרגלי ארגון וניהול, ידיעת כל "הסודות" (מנהגים, תכסיסים, אמצעים, אפשרויות) של ניהול, נשארות השכלה גבוהה יותר, קירבה לצוות הטכני הגבוה (החי והוגה כבורגנות עצמה), נשאר הרגל גדול לאין שיעור יותר במקצוע הצבאי (זה חשוב מאוד) וכו' וכו'.

אם המנצלים הובסו בארץ אחת בלבד – והרי זה מקרה טיפוסי, שכן מהפכה כעת ובעונה אחת בשורת ארצות יוצא-מן-הכלל נדיר הוא – הרי נשארים הם בכל זאת חזקים יותר מהמנוצלים, מכיוון שקשריהם הבינלאומיים של המנצלים הם עצומים. זה, שחלק מהמנצלים, מקרב המוני האיכרים הבינוניים ובעלי-מלאכה הפחות מפותחים, נמשך ומסוגל להימשך אחרי המנצלים, הוכיחו עד היום כל המהפכות, בכללן גם הקומונה (כי בקרב הצבא של ורסאיי, וזאת "שכח" קאוטסקי המלומד-לעילא, היו גם פרולטרים).

להניח במצב דברים זה, כי במהפכה עמוקה ורצינית במידה מסוימת מכריע בעניין בתכלית-הפשטות יחס הרוב אל המיעוט פירושו – טמטום מוח גדול ביותר, דעה קדומה אווילית של ליברל רגיל, אונאת ההמונים.

העלמת אמת היסטורית מובהקת מעיניהם. אמת היסטורית זו עיקרה, כי כלל הוא בכל מהפכה עמוקה התנגדות ממושכת, עקשנית, נואשת של המנצלים, השומרים במציאות במשך שנים על יתרונות גדולים לעומת המנוצלים. לעולם – שלא כבדמיונו המתקתק של הטיפשון המתקתק קאוטסקי – לא ייכנעו המנצלים להחלטת רוב המנוצלים, בלי לנסות להשתמש ביתרונם בקרב הנואש האחרון, בשורת קרבות.

המעבר מן הקפיטליזם אל הקומוניזם הינו תקופה היסטורית שלמה. כל עוד לא נסתיימה תקופה זאת, הרי בהכרח נשארת למנצלים התקווה לשחזור של משטרם, ותקווה זאת נהפכת לניסיונות של שחזור. גם לאחר התבוסה הרצינית הראשונה, המנצלים שמוגרו, שלא ציפו למיגורם לא האמינו בו, אף לא העלוהו על דעתם, מסתערים לקרב במרץ כפול ומכופל, בלהט-טירוף, בשנאה גדולה פי מאה למען החזרת "גן-העדן" שנשלל מהם, למען משפחותיהם, שחיו חיים מתוקים כאלה ואשר עתה "האספסוף הפשוט", "עם-הארץ" דן אותן לדלדול ועוני (או לעבודה "פשוטה"…). ואחרי המנצלים בעלי-ההון נמשך המון רחב של בורגנות זעירה, אשר עליה מעיד הניסיון ההיסטורי בן עשרות שנים בכל הארצות, כי היא מתנודדת, מהססת, היום צועדת אחרי הפרולטריון, ולמחרת אוחז בה פחד מקשיי ההפיכה, היא שוקעת בבהלה מהתבוסה הראשונה או התבוסה למחצה של הפועלים, מתעצבנת, מתרוצצת, גונחת ומייבבת, עוברת במרוצה ממחנה אחד למשנהו… בדומה למנשביקים ולס"רים שלנו.

ובמצב דברים זה, בתקופת מלחמה נואשת, מוחרפת, כאשר ההיסטוריה מעמידה על סדר-היום שאלות על "היות או לחדול" של זכויות-יתר בנות מאות ואלפי שנים – באים לטעון על רוב ומיעוט, על דמוקרטיה טהורה, על אי-צורך בדיקטטורה, על שוויון בין מנצל למנוצל!! מה עמוקה התהום של טמטום-המוח, התהום של הקרתנות, הדרושה לכך!

אך עשורים של קפיטליזם "שלוו" יחסית בשנות 1871 – 1914 צברו במפלגות הסוציאליסטיות, המסגלות את עצמן לאופורטוניזם, אורוות מוזנחות של קרתנות, קטנות-מוחין, רנגטיות…

***

הקורא הבחין, בוודאי, כי קאוטסקי בציטטה, שהובאה לעיל מספרו, מדבר על התנכלות לזכות-הבחירה הכללית (בכנותו זכות זו – יצוין בסוגריים – מקור עמוק של סמכות מוסרית רבת-עוצמה, בו-בזמן שאנגלס בקשר לאותה קומונה פריסאית, לאותה שאלה של הדיקטטורה, מדבר על סמכות העם החמוש נגד הבורגנות ; אופיינית היא ההשוואה בין השקפות אלו של קרתן ומהפכן על "סמכות"…).

יש לציין, כי שאלת השלילה של זכות הבחירה מהמנצלים היא שאלה רוסית טהורה ולא שאלת הדיקטטורה של הפרולטריון בכלל. לו קאוטסקי, בלי צביעות כלשהי, היה מכתיר את חוברתו: "נגד הבולשביקים", הרי כותרת זו הייתה תואמת את תוכן החוברת ואזי הייתה לקאוטסקי זכות לדבר במישרין על זכות-הבחירה. אך קאוטסקי רצה להופיע, קודם-כל, כ"תיאורטיקן", הוא הכתיר את חוברתו "דיקטטורה של הפרולטריון" בכלל, על הסובייטים ועל רוסיה מדבר הוא במיוחד בחלק השני של החוברת, החל מסעיף 6 שבה. ואילו בחלק הראשון (ממנו לקחתי את הציטטה) המדובר הוא בדמוקרטיה ודיקטטורה בכלל. בהתחילו לדבר על זכות הבחירה גילה קאוטסקי את עצמו כפולמוסן נגד הבולשביקים, המבטל כאפרע דארעא את התיאוריה, כי הרי תיאוריה, כלומר, שיקול-דעת על היסודות המעמדיים הכלליים (ולא הלאומיים-מיוחדים) של הדמוקרטיה והדיקטטורה, חייבת לדבר לא על שאלה מיוחדת, כגון זכות-בחירה, אלא על שאלה כללית: היכולה דמוקרטיה להיות שמורה גם לגבי העשירים, גם לגבי המנצלים בתקופה ההיסטורית של מיגור המנצלים והחלפת מדינתם במדינת המנוצלים?

כך ורק כך יכול תיאורטיקן להעמיד את השאלה.

יודעים אנו את דוגמת הקומונה, יודעים אנו את כל השיקולים של מייסדי המרכסיזם בקשר לקומונה ועל הקומונה. על בסיס חומר זה ניתחתי, למשל, את שאלת הדמוקרטיה והדיקטטורה בחוברתי "המדינה והמהפכה", שנכתבה לפני מהפכת אוקטובר. על הגבלת זכות הבחירה לא אמרתי דבר. ועתה יש לומר, כי השאלה של הגבלת זכות-הבחירה היא שאלה לאומית-מיוחדת, ולא שאלה כללית של דיקטטורה. לשאלת ההגבלה של זכות-הבחירה יש לגשת תוך חקירת התנאים המיוחדים של המהפכה הרוסית, חקירת הדרך המיוחדת של התפתחותה. בהרצאת הדברים הבאה ייעשה הדבר. אך תהיה זו שגיאה לערוב מראש כי המהפכות הפרולטריות העתידות באירופה יביאו עימן בוודאות גמורה, כולן או רובן, את הגבלת זכות הבחירה של הבורגנות. אמנם כך זה יכול להיות. לאחר המלחמה ולאחר הניסיון של המהפכה הרוסית ייתכן, כי יהיה כדבר הזה, אך אין זה מחויב המציאות להגשמת הדיקטטורה, אין זה סימן הכרחי למושג ההגיוני של הדיקטטורה, אין זה נכנס כתנאי הכרחי במושג ההיסטורי והמעמדי של הדיקטטורה.

סימן הכרחי, תנאי מחייב של הדיקטטורה הינו הכנעה בכפייה של המנצלים כמעמד, דהיינו, הפרה של "הדמוקרטיה הטהורה", כלומר של השוויון והחופש, ביחס למעמד זה.

בך ורק אפשר להעמיד את השאלה מבחינה תיאורטית. קאוטסקי הוכיח בכך, שלא העמיד את השאלה בצורה כזאת, כי מופיע הוא נגד הבולשביקים לא כתאורטיקן, אלא כמלשין מטעם האופורטוניסטים והבורגנות.

באילו ארצות, בתנאים של אילו ייחודים לאומיים בקפיטליזם מסוים ישתמשו (כיוצא-מן-הכלל או בעיקר) בהגבלה זו או אחרת בהפרת הדמוקרטיה לגבי המנצלים – זוהי שאלת הייחודים הלאומיים של קפיטליזם מסוים, של מהפכה זו או אחרת. מבחינה תיאורטית מוצגת השאלה הצגה אחרת, כלומר: האם אפשרית דיקטטורה פרולטרית בלי הפרת הדמוקרטיה ביחס למעמד המנצלים 7

ודווקא שאלה זאת, השאלה היחידה המהותית והחשובה מבחינה תיאורטית, עקף קאוטסקי. קאוטסקי הביא כל מיני ציטטות ממרכס ואנגלס, חוץ מאלו המתייחסות לשאלה הנתונה, ציטטות שהבאתי לעיל.

קאוטסקי דיבר על כל מה שתרצו, על כל מה שמתקבל על דעת הליברלים והדמוקרטים הבורגניים, על כל מה שאינו חורג מתחום רעיונותיהם

– אך לא על העיקר, לא על כך, שהפרולטריון אינו יכול לנצח, בלי לשבור את התנגדות הבורגנות, בלי להכניע בכוח-כפייה את מתנגדיו ; ובמקום בו קיימת "הכנעה בכוח-הכפייה", בו אין "חופש", אין, כמובן, דמוקרטיה. זאת לא הבין קאוטסקי.

***

נעבור לניסיון המהפכה הרוסית ולאותה מחלוקת בין מועצות הצירים לבין האספה המכוננת, שהביאה (המחלוקת) לפיזור האספה המכוננת ולשלילת זכות הבחירה מהבורגנות.

בל יעזו הסובייטים להפוך למוסדות ממלכתיים

הסובייטים הם הצורה הרוסית של הדיקטטורה הפרולטרית. אילו תיאורטיקן-מרכסיסט, הכותב מפר על הדיקטטורה של הפרולטריון, היה באמת חוקר תופעה זאת (ולא חוזר על התלונות הזעיר-בורגניות נגד הדיקטטורה, כפי שנוהג קאוטסקי, החוזר על הנעימות המנשביסטיות), הרי היה תאורטיקן-מרכסיסט, הכותב ספר על הדיקטטורה של הפרולטריון, היה את צורתה המיוחדת, הלאומית, את המועצות, היה מותח ביקורת עליהן כעל אחת הצורות של הדיקטטורה הפרולטרית.

מובן, כי אין לצפות מקאוטסקי למשהו רציני, לאחר ועיבודו" הליברלי של תורת מרכס על הדיקטטורה, אולם תאפיין אותו במידה רבה ביותר הבחינה, כיצד ניגש הוא לשאלה מה הן המועצות, וכיצד הצליח לפתור שאלה זו.

המועצות, כותב הוא, בהזכירו את התהוותן בשנת 1905, יצרו "צורה כזאת של ארגון פרולטרי, שהייתה כל-מקיפה ביותר (umfassendste) מכל ארגונים אחרים, שכן הקיפה את כל הפועלים השכירים" (עמ' 31). ב- 1905 היו הם איגודים מקומיים בלבד, וב- 1917 נהפכו להתאחדות כל-רוסית.

"כבר כיום – ממשיך קאוטסקי – ההיסטוריה של הארגון הסובייטי היא היסטוריה גדולה ורבת-תהילה, וצפויה לה היסטוריה רבת-עוצמה וגדולה יותר, וזאת לא רק ברוסיה בלבד. בכל מקום מתברר, כי נגד הכוחות העצומים, הנמצאים, מבחינה כלכלית ופוליטית, ברשות ההון הפיננסי, אין מספיקות" (versagen, ביטוי גרמני זה חזק במקצת מ"אין מספיקים", וחלש במקצת מ"חסרי-אונים") "השיטות הקודמות במאבק הכלכלי והפוליטי של הפרולטריון. אין לוותר עליהן, הן עדיין הכרחיות לגבי זמנים נורמליים, אך לעתים ניצבות לפניהן משימות אשר אין בכוחן לבצע, משימות כאלו כאשר ההצלחה מובטחת רק בדרך של איחוד כל המכשירים הפוליטיים והכלכליים של כוח מעמד-הפועלים" (עמ' 32).

להלן בא שיקול בדבר שביתה המונית ועל כך, בי "הביורוקרטיה של האיגודים המקצועיים", הדרושה באותה מידה כפי שדרושים האיגודים המקצועיים, "אינה מסוגלת להדריך קרבות המוניים אדירים כאלה; הנעשים במידה גדלה והולכת מאותות הזמן"…

" … בזה, האופן – מסכם קאוטסקי – הארגון הסובייטי היא אחת התופעות החשובות ביותר של זמננו. הוא עלול לקבל ערך מכריע בקרבות הגדולים המכריעים בין ההון והעבודה, אשר לקראתם צועדים אנו.

אך הרשאים אנו לדרוש מהמועצות משהו גדול עוד יותר? הבולשביקים, אשר אחרי מהפכת נובמבר (לפי הספירה החדשה, כלומר, לפי המקובל אצלנו, מהפכת אוקטובר) של 1917, קיבלו יחד עם הסוציאליסטים-רבולוציונרים השמאליים את הרוב במועצות הרוסיות של צירי הפודלים, עברו לאחר פיזור האספה המכוננת להפיכת המועצה, אשר עד עתה הייתה ארגון קרבי של מעמד אחד, לארגון ממלכתי. הם חיסלו את הדמוקרטיה, אשר העם הרוסי כבש במהפכת מרץ (לפי הספירה החדשה, לפי המקובל אצלנו, מהפכת פברואר). לפיכך חדלו הבולשביקים לכנות את עצמם סוציאל-דמוקרטים. הם קוראים לעצמם קומוניסטים" (עמ' 33, ההדגשה של קאוטסקי).

מי שמכיר את הספרות המנשביסטית הרוסית, רואה מייד, כיצד בדיוק "עבדותי" מעתיק קאוטסקי את מרטוב, אקסלרוד, שטיין ושות'. ואמנם, ממש בצורה "עבדותית", שכן קאוטסקי מסלף עד כדי גיחוך את העובדות לרצון הדעות הקדומות המנשביסטיות. קאוטסקי לא דאג, למשל, להיוודע אצל אנשי-המודיעין שלו, כגון שטיין הברליני או אקסלרוד השטוקהולמי, מתי הועלו השאלות בדבר שינוי שמם של הבולשביקים לקומוניסטים ובדבר ערך המועצות כארגונים ממלכתיים. אילו קאוטסקי היה משיג ידיעה זו, לא היה כותב שורות מעוררות-צחוק אלו, כי אותן שתי שאלוה העלו הבולשביקים באפריל 1917, למשל, ב"תזות" שלי מ-4 באפריל 1917, כלומר זמן רב לפני מהפכת אוקטובר 1917, שלא לדבר כבר על פיזור האספה המכוננת ב-5 בינואר 1918).

אולם שיקולו זה של קאוטסקי, שהעתקתיהו במלואו, הינו מסמר כל השאלה בדבר המועצות. והמסמר הוא אמנם בכך, האם חייבות המועצות לשאוף להיות ארגונים ממלכתיים (הבולשביקים באפריל 1917 העלו את הסיסמה , "כל השלטון למועצות" ובכינוס המפלגה הבולשביסטית באותו אפריל 1917 הכריזו הבולשביקים, שאין הם מסתפקים ברפובליקה בורגנית פרלמנטרית, אלא דורשים רפובליקה פועלית-איכרית. מסוג הקומונה או מסוג המועצות) ; או שהמועצות אינן חייבות לשאוף לכך, אינן חייבות ליטול את השלטון לידיהן, להפוך לארגונים ממלכתיים, אלא חייבות להישאר "ארגוני-קרב" של "מעמד" אחד (כפי שהתבטא מרטוב, בייפותו באיחולו התמים את העובדה, כי המועצות בהדרכת המנשביקים היו למכשיר של כניעת הפועלים לבורגנות).

קאוטסקי חזר כעבד נרצע על דברי מרטוב, בקחתו קטעים מהוויכוח התיאורטי של הבולשביקים עם המנשביקים ובהעבירו קטעים אלה, בלי ביקורתי בלי טעם והגיון, אל הרקע הכלל-תיאורטי, הכלל-אירופי. נתקבלה דייסה כזאת, שהייתה מעוררת צחוק אדיר אצל כל פועל רוסי בעל-הכרה, אילו הכיר את שיקולו של קאוטסקי שהובא לעיל.

בצחוק כזה יקבלו את פני קאוטסקי כל פועלי אירופה (מלבד קומץ סוציאל-אימפריאליסטים מושבעים), כאשר נסביר להם במה כאן העניין.

קאוטסקי עשה למרטוב שרות-דוב, בהביאו לידי אבסורד, במוחשיות בלתי-רגילה, את טעותו של מרטוב. ובאמת, ראו-נא מה נתקבל אצל קאוטסקי.

המועצות מקיפות את כל הפועלים השכירים. נגד ההון הפיננסי השיטות הקודמות של המאבק הכלכלי והפוליטי של הפרולטריון אינן מספיקות. למועצות נועד תפקיד גדול לא ברוסיה בלבד. הם תמלאנה תפקיד מכריע בקרבות המכריעים הגדולים בין ההון והעבודה באירופה. כה אומר קאוטסקי.

מצוין. "הקרבות המכריעים בין ההון והעבודה" האין הם מכריעים בשאלה, איזה ממעמדות אלה יכבוש את השלטון הממלכתי?

לא מינה ולא מקצתה. חס וחלילה.

בקרבות "המכריעים" המועצות, המקיפות את כל הפועלים השכירים, אינן צריכות להוות ארגון ממלכתי!

ומה היא מדינה?

המדינה אינה אלא מכונה להכנעת מעמד אחד בידי מעמד אחר.

ובכן, המעמד המדוכא, חיל-החלוץ של כל העמלים והמנוצלים בחברה של ימינו, חייב לשאוף ל"קרבות מכריעים בין ההון והעבודה", אך אין הוא חייב לנגוע במכונה, אשר בעזרתה מכניע ההון את העבודה! – אינו חייב לשבור מכונה זאת! – אינו חייב להשתמש בארגונו הכל-מקיף לשם הדברת המנצלים.

נהדר, מצוין, אדון קאוטסקי! "אנו" מכירים במאבק מעמדי – כשם שמכירים בו כל הליברלים, כלומר בלי מיגור הבורגנות…

הנה כאן מתגלה הניתוק הגמור של קאוטסקי מהמרכסיזם, מהסוציאליזם. זהו, למעשה, מעבר לצד הבורגנות, המוכנה להתיר כל שתרצה, חוץ מהפיכת ארגוניו של המעמד, המדוכא על-ידיה, לארגונים ממלכתיים. כאן כבר בשום אופן לא יציל קאוטסקי את עמדתו, המשלימה עם הכל, הנפטרת מגל הסתירות העמוקות במליצות נבובות.

או שקאוטסקי שולל כל מעבר של השלטון הממלכתי לידי מעמד-הפועלים, או שהוא מניה, כי מעמד-הפועלים ייטול לידיו את המכונה הבורגנית, הממלכתית הישנה, אך אינו מסכים בשום אופן, שמעמד-הפועלים ישבור אותה, יחליפה במכונה חדשה, פרולטרית. אם כך או כך "לפרש" ול"הסביר" את שיקולו של קאוטסקי, הרי בשני המקרים גם יחד ניתוק מהמרכסיזם ומעבר לצד הבורגנות בולט לעין.

עוד ב"מניפסט הקומוניסטי", בדברו על כך, איזו מדינה דרושה למעמד-הפועלים המנצח, מרכס כתב: "המדינה, כלומר, פרולטריון מאורגן כמעמד שליט". ועתה מופיע אדם בטענה יומרנית כי ממשיך הוא להיות מרכסיסט ; הוא מכריז כי הפרולטריון, המאורגן כאיש אחד והמנהל "מאבק מכריע" נגד ההון, אינו חייב לעשות את ארגונו המעמדי לממלכתי. "האמונה התפלה במדינה", עליה כתב אנגלס בשנת 1891, שהיא "עברה בגרמניה לתודעתם הכללית של הבורגנות ואף של פועלים רבים[xxii] – הנה מה שגילה כאן קאוטסקי. היאבקו, פועלים – "מסכים" הקרתן שלנו (לכך "מסכים" גם בורגני, אם הפועלים בין כה וכה נאבקים, ויש לחשוב רק על כך, כיצד לשבור את חוד חרבם) – היאבקו, אך בל תעזו לנצח! בל תהרסו את המכונה הממלכתית של הבורגנות, בל תעמידו על מקום "ארגון ממלכתי" בורגני "ארגון ממלכתי" פרולטרי!

מי שמצטרף ברצינות להשקפה המרכסיסטית, כי מדינה אינה אלא מכונה להדברת מעמד אחד בידי מעמד אחר, מי שבמידה כלשהי התעמק באמת זו, לעולם לא יכול היה להגיע לשטות בזאת, שהארגונים הפרולטריים, המסוגלים לנצח את ההון הפיננסי, אינם צריכים להפוך לארגונים ממלכתיים. ואמנם בנקודה זו נתגלה הבורגני הזעיר, הרואה "בכל זאת" במדינה משהו לא-מעמדי או על-מעמדי. מדוע, באמת, יורשה לפרולטריון, ל"מעמד אחד", לנהל מלחמה מכרעת נגד ההון המשתלט לא רק על הפרולטריון, אלא על העם כולו, על כל הבורגנות הזעירה, על האיכרות כולה – ולא יורשה לו, לפרולטריון, ל"מעמד אחד", להפוך את ארגונו לממלכתי? מכיוון שהבורגני הזעיר מפחד מפני מאבק מעמדי ואין הוא מביאו עד הסוף, עד העיקרי ביותר.

קאוטסקי הסתבך לחלוטין, הסגיר את עצמו עד גמירא. שימו-לב: הוא עצמו הודה, כי אירופה צועדת לקראת קרבות מכריעים בין ההון לעבודה וכי השיטות הקודמות של המאבק הכלכלי והפוליטי של הפרולטריון אינן מספיקות, והרי מהות השיטות הללו הייתה ניצול הדמוקרטיה הבורגנית, ובכן?…

קאוטסקי פחד מלהשלים את המחשבה, מה נובע מכל אלה.

…ובכן, רק ריאקציונר, אויב מעמד הפועלים, משרת הבורגנות, יכול עתה לייפות את החמודות של הדמוקרטיה הבורגנית ולפטפט על דמוקרטיה טהורה, בפנותו לעבר שחלף ואיננו. הדמוקרטיה הבורגנית הייתה מתקדמת ביחס לימי הביניים, והכרחי היה לנצלה. אך עתה אין היא מספיקה למעמד הפועלים. עתה יש להביט לא אחורה, אלא קדימה, אל החלפת הדמוקרטיה הבורגנית בדמוקרטיה פרולטרית, ואם עבודת ההכנה למהפכה פרולטרית, אימון וגיבוש הצבא הפרולטרי היו אפשריים (והכרחיים) במסגרת המדינה הבורגנית-דמוקרטית, הרי אם הגיע העניין ל"קרבות מכריעים", להגביל את הפרולטריון במסגרת זו פירושו – לבגוד בעניין הפרולטרי, להיות רנגט.

קאוטסקי נקלע למצב מגוחך במיוחד, משום שחזר על נימוקו של מרטוב, בלי להבחין שנימוקו זה של מרטוב נשען על נימוק אחר, הנעדר אצל קאוטסקי! מרטוב אומר (וקאוטסקי משנן אחריו), כי רוסיה עדיין לא בגרה לסוציאליזם, ומכאן בדרך-הטבע נובע: מוקדם עדיין להפוך את המועצות ממכשירי-מאבק לארגונים ממלכתיים (קרי: עתה זמן להפוך את המועצות, בעזרת מנהיגי המנשביקים, למכשירי הכנעה של הפועלים לבורגנות האימפריאליסטית). הלא קאוטסקי אינו יכול לומר במישרין, כי אירופה לא בגרה עד לסוציאליזם. קאוטסקי כתב ב-1909, באשר עדיין לא היה רנגט, כי אין לחשוש עתה מפני מהפכה בטרם-עת, כי בוגד יהיה מי שיוותר מפחד תבוסה על המהפכה. להתכחש במישרין לכך קאוטסקי אינו מעז. והנה מתקבלת הבלותא כזאת, החושפת עד תום את כל סכלותו ופחדנותו של בורגני זעיר: מצד אחד, אירופה בגרה לסוציאליזם וצועדת לקרבות מכריעים בין העבודה וההון – ומצד שני, את הארגון הקרבי (כלומר, המתגבש, הגדל, המתחזק במאבק), את הארגון של הפרולטריון, של החלוץ והמארגן, של מנהיג המדוכאים אין להפוך לארגון ממלכתי!

***

מבחינה פוליטית-מעשית הרעיון, שהמועצות הכרחיות כארגון קרבי, אך אינן צריכות להפוך לארגונים ממלכתיים, חסר-טעם לאין-ערוך יותר,. מאשר מבחינה תיאורטית. אפילו בימי-שלום, כאשר במציאות אינה קיימת סיטואציה מהפכנית, המאבק בין הפועלים לבין בעלי-ההון, למשל שביתה המונית, מעורר התרגזות איומה משני הצדדים, להט עצום של מאבק, טענות תדירות של הבורגנות על כך, כי נשארת היא ורוצה להישאר "אדון בבית", וכדו'. ובזמן המהפכה, כאשר החיים הפוליטיים תוססים, ארגון זה, המועצות, המקיף את כל הפועלים מכל ענפי התעשייה, וכן את כל החיילים, את כל האוכלוסייה הכפרית העמלה והענייה ביותר – ארגון זה במהלך המאבק, בדרך "ההגיון" הפשוט של התקפה והדיפה, מגיע מאליו בהכרח להצגת השאלה במפורש ובפסקנות, ניסיון להתייצב בעמדת-ביניים, "להשלים" בין הפרולטריון ובין הבורגנות, הוא קטנות-מוחין ונוהל מפלה עלובה: כך היה ברוסיה לגבי הטפתו של מרטוב ומנשביקים אחרים, וכך באורח בלתי נמנע יהיה , זה בגרמניה ובארצות אחרות. אם המועצות תתרחבנה במידה מסוימת, תספקנה להתאחד ולצבור כוח. לומר למועצות! היאבקו, אך בעצמכן בל תיטלו לידיכן את כל השלטון במדינה, בל תיהפכו לארגונים ממלכתיים פירושו – להטיף לשיתוף-פעולה בין המעמדות ול"שלום סוציאלי" בין הפרולטריון לבין הבורגנות. מגוחך אף לחשוב, שעמדה כזאת במאבק אכזרי יכולה להביא למשהו, חוץ מכישלון מחפיר. ישיבה בין שני כסאות – גורלו הנצחי של קאוטסקי. הוא מעמיד פנים, שאיננו מסכים אף במשהו עם האופורטוניזם בתיאוריה, ואילו למעשה, בכל המהותי (כלומר, בכל המתייחס למהפכה) הוא מסכים עימם במציאות.

האספה המכוננת והרפובליקה הסובייטית

שאלת האספה המכוננת ופיזורה בידי הבולשביקים היא המסמר של כל חוברת קאוטסקי. לשאלה זו חוזר הוא בהתמדה. ברמזים על כד, כיצד הבולשביקים וחיסלו את הדמוקרטיה" (ראה לעיל באחת הציטטות של קאוטסקי), מלא על גדותיו כל חיבורו של המנהיג האידיאי של האינטרנציונל ה-2. השאלה היא, באמת, מעניינת וחשובה, שכן יחס-הגומלין של הדמוקרטיה הבורגנית והפרולטרית הוצב כאן בפני המהפכה מבחינה מעשית. נראה, אפוא, כיצד בוחן שאלה זאת "התיאורטיקן-המרכסיסט" שלנו.

הוא מצטט את ה"תזות על האספה המכוננת" שכתבתי ושפורסמו ב"פרבדה" ב-26.12.1917. ונראה היה כי להוכחה טובה ביותר של גישה רצינית לעניין מצד קאוטסקי, גישה עם מסמכים ביד, אי-אפשר אף לצפות. אך ראו-נא כיצד מצטט קאוטסקי. הוא אינו אומר, כי היו 19 תזות, אינו אומר, כי בהן הועלתה השאלה הן על יחס-הגומלין בין רפובליקה בורגנית רגילה עם האספה המכוננת לבין רפובליקה סובייטית, והן על הולדות המחלוקת במהפכתנו בין האספה המכוננת לבין הדיקטטורה של הפרולטריון. קאוטסקי עוקף את כל אלה ומכריז פשוט בפני הקורא, כי "החשובות ביותר מביניהן (מבין התזות) הן שתיים": האחת – כי הס"רים התפלגו לאחר הבחירות לאספה המכוננת, אולם לפני כינוסה (קאוטסקי עובר בשתיקה על כך, כי זו התזה החמישית), השניה – כי הרפובליקה הסובייטית בכלל צורה דמוקרטית גבוהה יותר, מאשר האספה המכוננת (קאוטסקי שוב אינו אומר, כי זוהי התזה השלישית).

והנה מתזה שלישית זו בלבד קאוטסקי מצטט במלואו חלק ממנו, דהיינו, את ההנחה הבאה:

"הרפובליקה של המועצות הינה לא רק צורה מסוג גבוה יותר של מוסדות דמוקרטיים (לעומת רפובליקה רגילה בורגנית עם האספה המכוננת, המכתירה את הרפובליקה), אלא אף צורה יחידה, המסוגלת להבטיח את המעבר הפחות מכאיב[2] לסוציאליזם (קאוטסקי פוסח על המלה "רגילה" ועל דברי-הפתיחה של התזה: "לשם מעבר ממשטר בורגני לסוציאליסטי, לשם דיקטטורה של הפרולטריון").

לאחר שציטט את הדברים הללו קורא קאוטסקי באירוניה נהדרת:

"חבל אמנם, כי לידי מסקנה זו הם באו רק לאחר שנמצאו במיעוט באספה המכוננת. לפני-כן איש לא דרש מסקנה זו בסער גדול יותר מלנין".

כך בדיוק נאמר בעמ' 31 של חוברת קאוטסקי!

והרי זו ממש פנינה! רק מלשין מטעם הבורגנות יכול היה להציג את העניין בכזבנות כזאת, למען יקבל הקורא את הרושם, כאילו כל דיבורי הבולשביקים על סוג גבוה יותר של מדינה אינם אלא בדיה, שבאה לעולם לאחר שהבולשביקים נמצאו במיעוט באספה המכוננת!! שקר שפל שכזה יכול היה לומר רק נבל, שנמכר לבורגנות, או – ואין הבדל בין אלה – שנתן את אמונו באקסלרוד ומסתיר את אנשי-המודיעין שלו.

הרי ידוע לכל, כי מייד, ביום הראשון לבואי לרוסיה, ב-4.4.1917, קראתי בפומבי את התזות, בהן הכרזתי על יתרון מדינה מסוגה של הקומונה לעומת רפובליקה בורגנית פרלמנטרית. הודעתי על כך לא פעם בעיתונות, למשל, בחוברת על מפלגות פוליטיות שתורגמה לאנגלית והופיעה באמריקה בינואר 1918 בעיתון הניו-יורקי "Evening Post".[xxiii] ולא די בכך. כינוס מפלגת הבולשביקים בסוף אפריל 1917 קיבל החלטה האומרת, כי רפובליקה פרולטרית-איכרית גבוהה מרפובליקה בורגנית פרלמנטרית, כי מפלגתנו לא תסתפק בזו האחרונה, כי יש לשנות בהתאם לכך את התוכנית של המפלגה.

כיצד לכנות לאחר כל אלה את תעלולו של קאוטסקי, הרוצה לשכנע את הקוראים הגרמנים, כאילו דרשתי בלהט סואן את כינוס האספה המכוננת ורק לאחר שהבולשביקים נשארו בה במיעוט, התחלתי "למעט" את כבודה וערכה של האספה המכוננת? במה אפשר להצדיק תעלול שכזה?[3] האם בכך, שקאוטסקי לא ידע את העובדות? אם-כן, לשם מה נטל על עצמי לכתוב עליהן? מדוע לא להכריז בכנות, כי אני, קאוטסקי, כותב על יסוד הידיעות שקיבלתי מן המנשביקים שטיין, אקסלרוד ושות'? קאוטסקי רוצה, תוך כדי טענה יומרנית לאובייקטיביות, לחפות על תפקידו של משרת המנשביקים, שנפגעו מתבוסתם.

אך אלה הם רק פרחים, הגרגירים עוד לפנינו.

נניח, שקאוטסקי לא רצה, או לא יכול(??) היה לקבל ממודיעיו את התרגום של החלטות הבולשביקים והכרזותיהם בשאלה, המסתפקים הם ברפובליקה בורגנית-דמוקרטית פרלמנטרית. נניח אפילו זאת, אם כי דבר זה לא ייתכן. אך את התזות שלי מ-26.12.1917 מזכיר הרי קאוטסקי במישרין בעמ' 30 של ספרו.

הלא את התזות הללו מכיר קאוטסקי במלואן, או אולי יודע מהן רק מה שתירגמו לו השטיינים, האקסלרודים ושות'? קאוטסקי מצטט את התזה השלישית על השאלה היסודית, האם הבינו הבולשביקים עד לבחירות לאספה המכוננת, האם אמרו הם לעם, כי רפובליקה של מועצות גבוהה יותר מרפובליקה בורגנית. אך קאוטסקי עובר בשתיקה על התזה ה-2.

והתזה השנייה אומרת:

"הסוציאל-דמוקרטיה המהפכנית, בהעלותה את הדרישה לכנס את האספה המכוננת, הדגישה לא פעם, מעצם תחילתה של מהפכת 1917, כי רפובליקה של מועצות הינה צורה נעלה יותר של דמוקרטיות, מאשר רפובליקה רגילה בורגנית עם אספה מכוננת" (ההדגשה שלי).

כדי להציג את הבולשביקים כאנשים חסרי-עקרונות, כ"אופורטוניסטים מהפכניים" (בביטוי זה, אינני זוכר בקשר למה השתמש קאוטסקי אי-שם בספרו) העלים האדון קאוטסקי מהקוראים הגרמניים, כי בתזות יש הסתמכות ישירה על הכרזות לא חד-פעמיות!

אלה הם התכסיסים הזעירים, הקטנוניים, הבזויים, בהם משתמש האדון קאוטסקי. ובזה האופן התחמק הוא מהשאלה התיאורטית.

הנכון או לא-נכון הוא, כי רפובליקה בורגנית-דמוקרטית פרלמנטרית ירודה מרפובליקה מסוג הקומונה או מסוג המועצות?,.. בכך הוא המסמר, ואילו קאוטסקי עקף זאת. קאוטסקי "שכח" את כל אשר העלה מרכס בניתוח הקומונה הפריסאית. הוא "שכח" גם את מכתבו של אנגלס לבבל מ-28.3.1875, בו באה על ביטויה המוחשי והמשכנע במיוחד אותה מחשבה עצמה של מרכס: "הקומונה כבר לא הייתה מדינה במובנו הישיר של מושג זה".

הנה לכם התיאורטיקן המופלג ביותר של האינטרנציונל ה-2, אשר בחוברת מיוחדת על "הדיקטטורה של הפרולטריון", בדברו במיוחד על רוסיה, בה הועמדה במישרין לא פעם השאלה של צורת המדינה, הגבוהה יותר מרפובליקה בורגנית-דמוקרטית, עובר בשתיקה על שאלה זאת. במה, אפוא, שונה דבר זה למעשה ממעבר לצד הבורגנות?

(נציין בסוגריים, כי גם כאן מזדנב קאוטסקי אחרי המנשביקים הרומיים. יש ביניהם כמה שתרצו אנשים, היודעים את "כל הציטטות" ממרכס ואנגלס, אולם אף מנשביק אחד, החל מאפריל 1917 ועד אוקטובר 1917 ומאוקטובר 1917 עד אוקטובר 1918, לא ניסה אף פעם אחת לנתח את השאלה בדבר מדינה מסוגה של הקומונה. פלכנוב גם הוא עקף שאלה זו. נאלצו, כנראה, לשתוק

מאליו מובן, כי לבוא בדיבורים על פיזור האספה המכוננת עם אנשים הקוראים לעצמם סוציאליסטים ומרכסיסטים, אך למעשה בשאלה העיקרית עוברים לצד הבורגנות, הווה אומר – לפזר פנינים לפני חזירים. די להדפיס כתוספת לחוברת זאת את התזות שלי במלואן על האספה המכוננת. מהן יראה הקורא, כי השאלה הועלתה ב-26.2.1917 הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה היסטורית ופוליטית-מעשית.

אם קאוטסקי, כתיאורטיקן, התכחש לחלוטין למרכסיזם, הרי יכול היה, כהיסטוריון, לברר את השאלה על מאבק המועצות נגד האספה המכוננת. יודעים אנו מעבודותיו הרבות של קאוטסקי, שהוא ידע להיות היסטוריון מרכסיסטי, כי עבודות כאלן ופלו תישארנה נכס איתן של הפרולטריון, על אף הרנגטיות שבאה לאחר-מכן. אך בשאלה הנתונה קאוטסקי אף כהיסטוריון פונה עורף .לאמת, מתעלם מעובדות ידועות פנל, נוהג כמלשין. ברצונו להציג את הבולשביקים כאנשים חסרי-עקרונות, . והוא מספר כיצד ניסו הבולשביקים לרכך את הסכסוך , עם האספה המכוננת בטרם פיזרוה. אין כאן בהחלט שום דבר רע, אין אנו מתכחשים לכך ; אני מדפיס את התזות במלואן, ובהן נאמר בבהירות מאין כמוה: אתם, אדונים בורגנים-זעירים מהססים, שהתבצרתם באספה המכוננת, או שתשלימו עם הדיקטטורה הפרולטרית, או שננצח אתכם "בדרך מהפכנית" (תזות 18 ו-19).

כך תמיד נהג וכך תמיד ינהג הפרולטריון המהפכני האמיתי ביחס לבורגנות הזעירה המהססת.

קאוטסקי ניצב בשאלת האספה המכוננת על נקודת-ראות פורמלית. בתזות נאמר אצלי לא פעם אחת ובבהירות, כי ענייני המהפכה עולים על זכויותיה הפורמליות של האספה המכוננת (ראה תזות 16 ו-17). ואמנם נקודת-ראות דמוקרטית-פורמלית היא-היא נקודת הראות של דמוקרט בורגני שאינו מודה, כי העניינים של הפרולטריון ושל המאבק המעמדי הפרולטרי נעלים יותר. קאוטסקי, כהיסטוריון, אינו יכול שלא להודות, כי הפרלמנטים הבורגניים הינם מוסדות של מעמד זה או אחר. אך עתה צורך היה לקאוטסקי (לשם המעשה המזוהם של התכחשות למהפכה) לשכוח את המרכסיזם, ולכן אינו מציג את השאלה, מוסדו של איזה מעמד הינה האספה המכוננת ברוסיה: קאוטסקי אינו מברר את המצב הקונקרטי, אין הוא רוצה לראות את העובדות, הוא אינו אומר דבר לקוראים הגרמניים על כך, כי בתזות ניתנת לא רק הארה תיאורטית של שאלת המוגבלות של הדמוקרטיה הבורגנית (תזות 3-1), ניתנים לא רק התנאים הקונקרטיים, שקבעו את אי-התאמת הרשימות המפלגתיות במחצית אוקטובר 1917 (תזות 6-4), אלא גם את ההיסטוריה של המאבק המעמדי ומלחמת האזרחים באוקטובר-דצמבר 1917 (תזות 15-7). מהיסטוריה קונקרטית זאת הסקנו את המסקנה (תזות 14), כי הסיסמה "כל השלטון לאספה המכוננת" הפך למעשה לסיסמת הקדטים ואנשי קלדין ומרעיהם..

ההיסטוריון קאוטסקי אינו מבחין בכל אלה: ההיסטוריון קאוטסקי מעולם לא שמע, כי זכות-בחירה כללית גורמת לעתים להקמת פרלמנטים זעיר-בורגנים, ולעתים פרלמנטים ריאקציוניים ונגד-מהפכניים. ההיסטוריון-המרכסיסט קאוטסקי יא שמע, כי עניין אחד צורת הבחירה, צורת הדמוקרטיה, ועניין אחר – התוכן המעמדי של המוסד הנתון. שאלה זאת על תוכנה המעמדי של האספה המכוננת הוצבה במישרין ובאה על פתרונה בתזות שלי. ייתכן, כי פתרוני אינו נכון. שום דבר לא היה רצוי לנו יותר, מאשר ביקורת מרכסיסטית של ניתוחנו מן-הצד. תחת לכתוב משפטים טיפשיים לגמרי (ורבים הם אצל קאוטסקי) על כך, כאילו מישהו מפריע לביקורת על הבולשביזם, חייב היה קאוטסקי לגשת לביקורת כזאת, אך -הרי זהו העניין שאין יו ביקורת כזאת. הוא אף אינו מציב את השאלה בדבר ניתוח מעמדי של המועצות, מצד אחד, ושל האספה המכוננת, מצד שני. ועל-כן אין אפשרות לבוא בדין ודברים, להתווכח עם קאוטסקי. נשאר, אפוא, להראות לקורא, כי אי-אפשר לקרוא לקאוטסקי אלא רנגט.

למחלוקת בין המועצות לבין האספה המכוננת יש היסטוריה משלה, אשר לא יכול היה לעוקפה אף היסטוריון שאינו ניצב על נקודת-ראות של מאבק מעמדי. אך גם בהיסטוריה מעשית זו לא רצה לנגוע קאוטסקי. קאוטסקי העלים מהקוראים הגרמניים את העובדה הידועה לכל (אותה מעלימים עכשיו רק מנשביקים מושבעים), כי המועצות גם בעת שלוט המנשביקים, כלומר, ,מסוף פברואר עד אוקטובר 1917, נחלקו בדעות עם המוסדות והכלל-ממלכתיים" וכלומר, הבורגניים). קאוטסקי ניצב, בעצם, על נקודת-ראות של השלמה, הסכמה, שיתוף פעולה של הפרולטריון עם הבורגנות ; ככל שלא יכחיש זאת קאוטסקי, הרי נקודת-ראותו זה- הינה עובדה, המתאשרת על-ידי כל חוברתו. לא היה צורך לפזר את האספה המכוננת, והרי פירוש הדבר – לא היה צורך להביא עד הסוף את המאבק נגד הבורגנות, למגרה, צריך היה להשלים בין הפרולטריון לבין הבורגנות.

מדוע, אפוא, עבר קאוטסקי בשתיקה על כה, שהמנשביקים עסקו בעניין בלתי-מכובד זה מפברואר עד אוקטובר 1917 ולא השיגו דבר? אילו אפשר היה להשלים בין הבורגנות לבין הפרולטריון, מדוע, אפוא, לא הצליחה השלמה זאת עם שלוט המנשביקים? הבורגנות עמדה מן-הצד, הרחק מן המועצות, המועצות כונו (על-ידי המנשביקים) "דמוקרטיה מהפכנית", ואילו הבורגנות "אלמנטים בעלי זכויות מוגבלות".

קאוטסקי העלים מהקוראים הגרמניים, כי דווקא המנשביקים "בתקופת" שליטתם (פברואר-אוקטובר 1917) קראו למועצות דמוקרטיה מהפכנית, ובכך הכירו בעליונותן לעומת כל יתר המוסדות. רק הודות להעלמת עובדה זו נתקבל אצל ההיסטוריון קאוטסקי, כי המחלוקת בין המועצות לבורגנות אין לה כל היסטוריה, כי היא הופיעה מייד, לפתע, ללא סיבה, בתוקף התנהגותם הרעה של הבולשביקים, ולמעשה, דווקא הניסיון בן מחצית-שנה ומעלה (ולגבי המהפכה זה זמן עצום) של הפשרנות המנשביסטית, של מאמצי השלמה בין הפרולטריון לבין הבורגנות – הוא אשר שכנע את העם בעקרות מאמצים אלה ודחה את הפרולטריון מעם המנשביקים.

המועצות הן ארגון קרבי של הפרולטריון, ארגון נהדר בעל עתיד גדול, מודה קאוטסקי. ואם כך הדבר, מתמוטטת כל עמדתו של קאוטסקי כבניין קלפים או כהזיית בורגני זעיר על הימנעות ממאבק חריף בין הפרולטריון לבין הבורגנות. הלא כל המהפכה הינה מאבק בלתי-פוסק ונואש, ואילו הפרולטריון הוא המעמד המתקדם של כל המדוכאים, המרכז ונקודת-המוקד של שאיפות כל המדוכאים למיניהם לשחרורם. המועצות – מכשיר המאבק של ההמונים המדוכאים – שיקפו וביטאו בדרך-הטבע את הלכי-הרוח ושינוי ההשקפות של המונים אלה במהירות, במלוא-המידה ובנאמנות גדולה לאין-ערוך יותר מאשר מוסדות אחרים כלשהם (בזאת, אגב, אחד המקורות לכך, שהדמוקרטיה הסובייטית הינה הטיפוס העליון של הדמוקרטיה).

המועצות הספיקו מ-28 בפברואר (לפי הספירה הישנה) עד 25 באוקטובר 1917 לכנם שתי ועידות כל-רוסיות של רובה הענקי של אוכלוסיית רוסיה, את כל הפועלים והחיילים, שבע או שמונה עשיריות של האיכרות, מלבד שפע של ועידות מקומיות, אזוריות, עירוניות, גליליות ומחוזיות. במשך הזמן הזה לא הספיקה הבורגנות לכנס שום מוסד המייצג את הרוב (חוץ מ"ההתייעצות הדמוקרטית",[xxiv] המזויפת באופן גלוי לעין, המתעללת, שהרגיזה עד חרמה את הפרולטריון). האספה המכוננת שיקפה אותו הלך-רוח של ההמונים, אותה חלוקה פוליטית לקבוצות, אשר שיקפה גם ועידת המועצות הכל-רוסית הראשונה (של יוני). לעת כינוס האספה המכוננת (ינואר 1918) נתקיימה הוועידה ה-2 של המועצות (אוקטובר 1917) והוועידה ה-3 (ינואר 1918), ושתי אלה הוכיחו בבהירות עילאית, כי ההמונים צעדו שמאלה, נתמלאו רוח מהפכנית, פנו עורף למנשביקים ולס"רים, עברו לצד הבולשביקים, כלומר פנו עורף להנהגה הזעיר-הבורגנית, לאשליות של הסכמה עם הבורגנות ועברו לצד המאבק המהפכני הפרולטרי למען מיגור הבורגנות.

יוצא, אפוא, כי אף ההיסטוריה החיצונית בלבד של המועצות מראה את אי-הנמנעות של פיזור האספה המכוננת, את הריאקציוניות שלה. אולם קאוטסקי עומד בתוקף על "הסיסמה" שלו: תאבד המהפכה, תחוג הבורגנות את ניצחונה על הפרולטריון, ובלבד שתשגשג "הדמוקרטיה הטהורה"! mundus! pereat justitia Fiat [4]

ואלה הם הסיכומים הקצרים של הוועידות הכל-רוסיות של המועצות בתולדות המהפכה הרוסית:

 

הוועידות הכל רוסיות

של הסובייטים

מספר הצירים

מספר הצירים

הבולשביקים

% הבולשביקים

ה- 1

 (3.6.1917)

790

103

13

ה- 2

 (25.10.1917)

675

343

51

ה- 3

(10.1.1918)

710

434

61

ה- 4

(14.3.1918)

1,232

795

64

ה- 5

(4.7.1918)

1,164

773

66

 

די להסתכל במספרים אלה כדי להבין, מדוע ההגנה על האספה המכוננת או הדיבורים (כגון דיבורי קאוטסקי) על כך, שלבולשביקים אין רוב באוכלוסייה, מתקבלים אצלנו בצחוק בלבד.

החוקה הסובייטית

כפי שציינתי כבה, שלילת זכות-הבחירה מהבורגנות אינה מהווה סימן הכרחי, מחויב המציאות, של הדיקטטורה הפרולטרית. גם ברוסיה הבולשביקים, אשר זמן רב לפני מהפכת אוקטובר העלו את הסיסמה של הדיקטטורה הזאת, לא דיברו מראש על שלילת זכות-הבחירות מהמנצלים, חלק-הרכב זה של הדיקטטורה בא לעולם לא "על-פי תוכניתה של מפלגה מסוימת, אלא צמח וגדל מאליו במהלך המאבק. ההיסטוריון קאוטסקי לא הבחין, כמובן, בכך. הוא לא הבחין, כי הבורגנות, עוד בימי שליטת המנשביקים (עושי-הפשרה עם הבורגנות) במועצות, היא שבידלה את עצמה מן המועצות, החרימה אותן, הציבה את עצמה נגדן, רחשה מזימות נגדן. המועצות התהוו בלי חוקה כלשהי ולמעלה משנה (מאביב 1917 עד קיץ 1918) התקיימו בלי כל חוקה. (חרונה של הבורגנות נגד הארגון העצמאי והכל-יכול (שכן מקיף-כל) של המדוכאים, מאבק – חסר בושה, המתנהל מטעמי בצע, המזוהם ביותר – מאבק זה של הבורגנות נגד המועצות, ולבסוף השתתפותה הגלויה של הבורגנות (מן הקדטים עד הס"רים הימניים, ממיליוקוב עד קרנסקי) בקשר הקורנילובי – כל אלה הכשירו את הוצאתה הפורמלית של הבורגנות מהמועצות.

קאוטסקי שמע על הקורנילובשצ'ינה, אך הוא יורק ממרומי-גדלותו על העובדות ההיסטוריות ועל מהלך המאבק וצורותיו, הקובעים את צורות הדיקטטורה: וכי מה עניין כאן, באמת, לעובדות, אם המדובר הוא בדמוקרטיה "טהורה". "ביקורתו" של קאוטסקי, המכוונת נגד שלילת זבות הבחירה מהבורגנות, מצטיינת משום-כך… בתמימות מתקתקה כזאת, שהייתה אולי נוגעת עד הלב אילו באה מילד, והמעוררות תיעוב כאשר באה מאדם, אשר רשמית טרם הוכר בלקוי-שכל.

"…אילו בעלי-ההון, עם קיום זכות-הבחירה כללית, היו מהווים מיעוט קטן, היו משלימים יותר מהר עם גורלם- (33) …מלבב, לא כן? קאוטסקי החכם ראה פעמים רבות בהיסטוריה – ובכלל יודע מצוין מהסתכלות בחיי המציאות – בעלי-אחוזות ובעלי-הון כאלה, המתחשבים ברצונו של רוב המדוכאים. קאוטסקי החכם עומד איתן על נקודת ראותה של "האופוזיציה", כלומר, על נקודת-ראותו של מאבק פנים-פרלמנטרי. וכך אמנם כותב הוא בדיוק מילולי: "אופוזיציה" (עמ' 34 ורבים אחרים).

הו, היסטוריון ומדינאי מלומד! כדאי היה לך לדעת, כי "אופוזיציה" היא מושג של מאבק-שלום, של מאבק פרלמנטרי בלבד, כלומר, מושג התואם סיטואציה לא-מהפכנית, מושג התואם את "היעדר המהפכה". במהפכה מדובר על אויב אכזרי ללא-רחם במלחמת אזרחים – שום קינות ריאקציוניות של בורגני זעיר, הירא מפני מלחמה כזאת כשם שירא מפניה קאוטסקי, לא ישנו עובדה זאת. לראות מנקודת-ראות של "אופוזיציה" את שאלת מלחמת-האזרחים האכזרית, כאשר הבורגנות אינה נרתעת מכל פשע ;– דוגמת אנשי ורסאיי וקנוניותיהם עם ביסמרק מעידות על משהו לגבי כל אדם, המתייחס להיסטוריה לא כפטרושקה של גוגול* כאגור הבורגנות קוראת לעזרה מדינות זרות ומרבה בתככים יחד עימן נגד המהפכה, הרי זה ממש קומיות. הפרולטריון המהפכני חייב, בדומה ל"יועץ הבלבול" קאוטסקי, לחבוש מצנפת לילה ולראות את הבורגנות, המארגנת התקוממויות נגד-מהפכניות של דוטוב, קרסנוב, של הצ'כים, המשלמת מיליונים לחבלנים – לראות אותה כ"אופוזיציה" לגלית. הו, עמקות מחשבה!

את קאוטסקי מעניין הצד הפורמלי-משפטי בלבד של הדבר, ובקוראך את שיקולנו על החוקה הסובייטית, הנך נזכר בלי-משים בדברי בבל , המשפטנים הם אנשים ריאקציוניים עד תוך-תוכם. "למעשה – כותב קאוטסקי – אין להפוך את בעלי-ההון בלבד לנטולי-זכויות. וכי מיהו בעל הון כזה מבחינה משפטית? בעל-נכסים? אפילו בארץ כגרמניה, שהרחיקה לכת בדרך הקדמה הכלכלית, והפרולטריון יה רב-מספר הוא – כינון רפובליקה סובייטית היה הופך המונים רבים לנטולי זכויות פוליטיות. באימפריה הגרמנית בשנת 1907 היווה מספר העסוקים בעבודת-ייצור ובני משפחותיהם ב- 3 קבוצות גדולות – חקלאות, תעשייה. ומסחר – כ- 35 מיליון בקבוצת הפקידים והפועלים השכירים, ובקבוצת העצמאיים כ- 7 מיליון. ובכן, המפלגה הייתה יכולה להוות רוב בקרב הפועלים השכירים, אך מיעוט בקרב האוכלוסייה" (עמ' 33).

הנה זוהי אחת הדוגמות לשיקולי קאוטסקי. נו, האין זאת גניחת-תחנונים נגד-מהפכנית של בורגני? מדוע, אדון קאוטסקי, הכנסת לסוג נטולי-זכויות את כל "העצמאיים", בזמן שהנך יודע מצויה כי הרוב העצום שי האיכרים הרוסיים אינו מחזיק פועלים שכירים, כלומר, אין נוטלים מהם את הזכויות? האם אין זה זיוף?

מדוע אתה, כלכלן מלומד, לא הבאת נתינים, .הידועים לך היטב והכלולים באותה- סטטיסטיקה גרמנית משנת 1907 על העבודה השכירה בחקלאות לפי סיווג המשקים לקבוצות? מדוע לא הראית לפועלים הגרמניים, לקוראי חוברתך, נתונים אלה, והרי על-פיהם היה – מתברר, כמה מנצלים, מה מעטים הם המנצלים מכל המספר של "בעלי-המשקים בכפר" לפי הסטטיסטיקה הגרמנית?

משום ,שהרנגטיות שלך הפכה אותך למלשין פשוט של הבורגנות. בעל-ההון, רואים אתם, הוא מושג משפטי בלתי-מוגדר, וקאוטסקי על פני כמה עמודים מתקיף חריפות את "השרירות" של החוקה הסובייטית. "מדען רציני" זה מתיר לבורגנות האנגלית לעבד מאות בשנים חוקה בורגנית חדשה (חדשה לגבי ימין הביניים), ואילו לנו, – לפועלי ואיכרי רוסיה, נציג זה של מדע-המשרתים אינו נותן מועד כלשהו, מזרז אותנו. מאיתנו דורש הוא חוקה מעובדת עד האות האחרונה בחודשים מספר…

…"שרירות"! חישבו רגע-קט, איזו תהום של התרפסות מזוהמת לפני הבורגנות, של דקדוקי עניות מקהים, מתגלית על-ידי תוכחה כזאת. כאשר המשפטנים הבורגניים והריאקציוניים על-פי-רוב עד תוך-תוכם בארצות הקפיטליסטיות מאות או עשרות בשנים עיבדו כללים מפורטים ביותר, כתבו עשרות ומאות כרכים של חוקים והסברי-חוקים, המדכאים את הפועל, הכובלים את ידיו ורגליו של העני, המעמידים אלפי תואנות ומכשולים בפני כל אדם עמל פשוט מבני-העם – הו, אזי הליברלים הבורגניים והאדון קאוטסקי אינם רואים כאן "שרירות"! כאן "בסדר" ו"חוקיות"! כאן הכל מחושב, כתוב ורשום, כיצד אפשר "לסחוט עד תום" את העני. כאן יש אלפי עורכי-דין ופקידים בורגניים (עליהם קאוטסקי בכלל עובר בשתיקה, כנראה, דווקא משום כך, שמרכס שיווה חשיבות עצומה לשבירת המכונה הפקידותית…) – עורכי-דין ופקידים, היודעים לפרש את החוקים כך, שהפועל והאיכר הבינוני לעולם לא יוכלו לפרוץ את מחסומי-התיל של חוקים אלה. זאת – איננה "שרירות" של הבורגנות, איננה דיקטטורה של המנצלים, המזוהמים ורודפי-הבצע, ששתו לרוויה מדמו של העם – לא מינה ולא מקצתה. זוהי – "דמוקרטיה טהורה", המיטהרת מדי-יום יותר ויותר.

וכאשר המעמדות העמלים והמנוצלים, לראשונה בהיסטוריה, בהיותם מנותקים על-ידי המלחמה האימפריאליסטית מאחיהם שמעבר לגבול, הרכיבו את המועצות שלהם, קראו לבנייה פוליטית את אותם ההמונים – אשר הבורגנות דיכאתם, הקהתה את חושיהם – והתחילו בעצמם לבנות מדינה חדשה, פרולטרית, התחילו בלהט המאבק האכזרי, באש מלחמת האזרחים, להתוות את ההנחות היסודיות על מדינה בלי מנצלים – אזי כל בני-הבליעל של הבורגנות, כל הכנופיה של מוצצי-הדם, יחד עם מתרפסת קאוטסקי, פתחו בזעקה על "שרירות"! ובאמת, כיצד יכולים בערים אלה, הפועלים והאיכרים, "אספסוף" זה לפרש את חוקיהם שלהם? היכן ייקחו הם את רגש הצדק – הם, העמלים הפשוטים, שאינם נהנים מעצותיהם של עורכי-דין מלומדים, של סופרים בורגניים, של קאוטסקים ושל הפקידים הוותיקים, החכמים?

מנאומי ב-28.4.1918 [xxv] מצטט אדון קאוטסקי את המלים: …"ההמונים עצמם קובעים את הסדר והמועדים של הבחירות"… ו"הדמוקרט הטהור" קאוטסקי מסיק:

…"ובכן, העניין הוא, כנראה, בכך, כי כל אספת בוחרים קובעת לפני ראות עיניה את סדר הבחירות. השרירות והאפשרות להיפטר מאלמנטים אופוזיציוניים בלתי-נוחים בקרב הפרולטריון עצמו תובאנה בדרך זו עד לדרגה עליונה" (עמ' 37).

נו, במה נבדלים דברים אלה מדברי קולי שופך-דיו, שנשכר על-ידי בעלי-ההון, הצווח על דיכוי הפועלים החרוצים, "הרוצים לעבוד", על-ידי ההמון בשעת שביתה ו מדוע הקביעה הפקידותית-בורגנית של סדר הבחירות בדמוקרטיה בורגנית "טהורה" איננה שרירות? מדוע רגש הצדק אצל ההמונים, שקמו למאבק נגד מנצליהם מדורי-דורות, אצל ההמונים הרוכשים בקיאות והבנה והמתחשלים במאבק נואש זה, צריך להיות ירוד יותר, מאשר אצל קומץ פקידים, אינטליגנטים, עורכי-דין, שחונכו על הדעות הקדומות הבורגניות?

קאוטסקי – סוציאליסט אמיתי, בל תעזו לחשוד בכנותו של אבי משפחה מכובד מאוד זה, של צרח ישר-מן-הישרים זה. הוא מצדד נלהב ומשוכנע של ניצחון הפועלים, של המהפכה הפרולטרית. הוא היה רוצה אך זאת בלבד, שאינטליגנטים מתקתקים זעיר-בורגנים וקרתנים צבועים במצנפות-הלילה שלהם, תחילה-עד לתנועת ההמונים, עד למאבקם העז והמלא חימה נגד המנצלים, ובהחלט בלי מלחמת אזרחים – היו מחברים את תקנון התפתחותה של המהפכה, תקנון מתון ומסודר…

בהתמרמרות מוסרית עמוקה המלומד-לעילא שלנו יודושקה גולובליב[5] מספר לפועלים הגרמניים ב-14.4.1918, כי הוועד-הפועל המרכזי הכל-רוסי של המועצות החליט להוציא מהמועצות את נציגי מפלגת הס"רים הימניים והמנשביקים. "צעד זה – כותב יודושקה קאוטסקי, הלוהט כל-בולו מזעם אצילי – מכוון לא נגד אישים מסוימים, שביצעו מעשים מסוימים, הראויים לעונש… חוקת הרפובליקה הסובייטית אינה אומרת דבר על חסינות הצירים – חברי המועצות, לא אישים מסוימים, אלא מפלגות מסוימות מוצאות כאן מן המועצות" (עמ' 37).

כן, זה באמת מזוויע, זוהי נסיגה בלתי-נסבלת מדמוקרטיה טהורה, אשר לפי תקנותיה יבצע את המהפכה יודושקה קאוטסקי המהפכני שלנו. אנו, הבולשביקים הרוסיים, חייבים היינו תחילה להבטיח חסינות לסבינקובים ושות', לליברדנים[xxvi] ולפוטריסובים ("האקטיביסטים")[xxvii] ושות', לאחר מכן לכתוב ספר-חוקים פלילי המכריז, כי "חייבת עונשי ההשתתפות במלחמה הנגד-מהפכנית הצ'כוסלובקית, או ברית באוקראינה ובגרוזיה עם האימפריאליסטים הגרמניים נגד פועלי ארצם, ורק לאחר-מכן, על יסוד ספר-חוקים פלילי זה, היינו רשאים, בהתאם ל"דמוקרטיה הטהורה", להוציא מן המועצות "אישים מסוימים". ועם זאת מאליו מובן, כי הצ'כוסלובקים, המקבלים באמצעות הסבינקובים, הפוטריסובים והליברדנים (או בעזרת תעמולתם) כסף מבעלי-ההון האנגלו-צרפתיים, וכן הקרסנובים המקבלים פגזים מהגרמנים בעזרת המנשביקים של אוקראינה וטביליסי, היו יושבים בהכנעה ובשקט, עד אשר אנו נכין ספר-חוקים פלילי נכון, וכדמוקרטים טהורים היינו מסתפקים בתפקיד של "אופוזיציה"…

התמרמרות מוסרית לא פחות חזקה מעוררת אצל קאוטסקי העובדה, כי החוקה הסובייטית שוללת זכות בחירה מאלה, "המחזיקים פועלים שכירים לשם הפקת רווה". "העובד בבית או בעל-עסק קטן – כותב קאוטסקי – עם שוליה אחד, יכול לחיות ולהרגיש כפרולטר ממש, והנה הוא נטול זכות בחירה" (עמ' 36).

איזו נסיגה מ"דמוקרטיה טהורה"! איזה אי-צדק! עד עתה, אמנם, הניחו כל המרכסיסטים ואישרו זאת באלפי עובדות, כי בעלי-עסק זעירים הם מנצלי פועלים שכירים חסרי-מצפון וקמצנים מהקשים ביותר. אך יודושקה קאוטסקי נוטל, כמובן, לא את מעמד בעלי-עסק זעירים (ומי זה בדה את התיאוריה הנפסדת של מאבק מעמדי?), אלא אנשים בודדים, מנצלים כאלה, "החיים ומרגישים כפרולטרים גמורים". "אגנסה החסכנית" המפורסמת, אשר זה מכבר חשבוה למתה, קמה לתחייה מתחת לעטו של קאוטסקי. את אגנסה החסכנית הזאת בדה והכניס לשימוש בספרות הגרמנית כמה עשרות שנים לפני-כן "הדמוקרט הטהור", הבורגני יבגני ריכטר. הוא ניבא אסונות שאין לתארם מהדיקטטורה של הפרולטריון, מהפקעת ההון של המנצלים; הוא היה שואל בארשת פנים תמימה, מיהו בעל-הון מבחינה משפטית. הוא נטל דוגמה מתופרת עניה וחסכנית ("אגנסה החסכנית") אשר "הדיקטטורים של הפרולטריון" רעי-הלב נוטלים ממנה את פרוטותיה האחרונות. היה זמן, כאשר כל הסוציאל-דמוקרטיה הבורגנית לגלגה ל"אגנסה חסכנית" זו של הדמוקרט הטהור יבגני ריכטר. אך הדבר היה זה מכבר, לפני זמן כה רב, כאשר חי עדיין בבל, שאמר בגלוי ובכנות את האמת, כי הנה במפלגתנו הרבה נציונל-ליברלים; היה זה לפני זמן כה רב, כאשר קאוטסקי עדיין לא היה רנגט.

עתה "אגנסה החסכנית" קמה לתחייה בדמותו של "בעל-עסק זעיר עם שוליה אחד, החי ומרגיש כפרולטר ממש". הבולשביקים הרעים פוגעים בו, נוטלים ממנו את זכות הבחירה. אמנם, "כל אספת-בחירות", כפי שאומר אותו קאוטסקי עצמו, יכולה ברפובליקה הסובייטית להרשות להיכנס לאומן זעיר ועני, הקשור, נניח, בבית-חרושת מסוים, אם הוא, באופן יוצא מן הכלל, אינו מנצל, אם הוא באמת "חי ומרגיש כפרולטר ממש". אך האם אפשר להסתמך על ידיעת-החיים, על רגש-הצדק של אדם בלתי-מסודר והפועל (הו, זוועה!) בלי תקנון של אספת פועלי בית-חרושת פשוטים? האין זה ברור, כי מוטב להעניק זכות בהירה לכל המנצלים, לכל אלה, המעסיקים פועלים שכירים, מאשר להסתכן באפשרות, כי הפועלים יפגעו ב"אגנסה החסכנית" וב"אומן זעיר החי ומרגיש כפרולטר ממש"?

***

יחרפו-נא הנבלים הבזויים של הרנגטיות – הזוכים לברכת הבורגנות והסוציאל-שוביניסטים[6] – את חוקתנו הסובייטית על כך, שהיא שוללת את זכות-הבחירה מהמנצלים. טוב הדבר, שכן זה ימריץ ויעמיק את הפילוג בין הפועלים המהפכניים באירופה לבין השיידמנים והקאוטסקים, הרנודלים והלונגה, ההנדרסונים והמקדונלדים, המנהיגים הישנים והבוגדים הישנים של הסוציאליזם.

ההמונים של המעמדות המדוכאים, המנהיגים הישרים ובעלי-ההכרה מקרב הפרולטרים המהפכניים יהיו לצידנו. די לאפשר לפרולטרים כאלה ולהמונים אלה להכיר את חוקתנו הסובייטית, והם מייד יאמרו: הנה היכן הם אנשינו האמיתיים, הנה היכן היא מפלגת הפועלים האמיתית, ממשלת הפועלים האמיתית, שכן היא אינה מרמה את הפועלים בפטפוט על רפורמות, כפי שרימו אותנו כל המנהיגים שהוזכרו לעיל, אלא נאבקת ברצינות נגד המנצלים, מבצעת ברצינות את המהפכה, נאבקת למעשה למען שחרורם המלא של הפועלים.

אם מהמנצלים נשללה זכות-הבחירה בידי המועצות לאחר "פרקטיקה" שנתית של המועצות פירוש הדבר, כי מועצות אלו הן באמת ארגונים של ההמונים המדוכאים, ולא של סוציאל-אימפריאליסטים וסוציאל-פציפסטים שנמכרו לבורגנות. אם מועצות אלו שללו את זכות-הבחירה מהמנצלים, פירוש הדבר, כי המועצות אינן מוסדות של פשרנות זעיר-בורגנית עם בעלי-ההון, אינם מוסדות של קשקוש פרלמנטרי (של הקאוטסקים, הלונגה והמקדונלדים), אלא מוסדות של פרולטריון מהפכני ממש, המנהל מאבק לחיים ולמוות עם המנצלים.

"ספרו של קאוטסקי כמעט ואינו ידוע כאן", כותב לי מברלין, בימים אלה (היום- – 30.10) חבר בקיא למדי. הייתי מייעץ לשגרירים שלנו בגרמניה ובשוויצריה לא לחוס על אלפים לקניית ספר זה בסיטונות ולחלקו חינם לפועלים בעלי-ההכרה, כדי לרמוס בבוץ אותה סוציאל-דמוקרטיה "אירופית" – קרי: אימפריאליסטית ורפורמיסטית – שזה מכבר הפכה ל"פגר מסריח".

***

בסוף ספר זה, בעמ' 61 ו-63, בוכה מרה האדון קאוטסקי על כי "התיאוריה החדשה" (כפי שהוא מכנה את הבולשביזם מפחד לנגוע בניתוח הקומונה הפריסאית על-ידי מרכס ואנגלס) "מוצאת לה מצדדים אפילו בקרב הדמוקרטיות הוותיקות, כמו, למשל, שוויצריה". "לא-מובן" לו, לקאוטסקי, "אם את התיאוריה הזאת מקבלים הסוציאל-דמוקרטים הגרמניים".

לא, זה מובן בהחלט, שכן נמאסו כבר על ההמונים המהפכנים, לאחר הלקה הרציני של המלחמה, השיידמנים והקאוטסקים באחד.

"אנו" תמיד היינו בעד הדמוקרטיה – כותב קאוטסקי – ולפתע אנו עצמנו נוותר עליה!

"אנו", האופורטוניסטים של הסוציאל-דמוקרטיה, תמיד היינו נגד הדיקטטורה של הפרולטריון, והקולבים ושות' מכבר אמרו זאת בגילוי לב.

קאוטסקי יודע זאת ולשווא מניה הוא, כי יעלים מעיני הקוראים את העובדה הבולטת-לעין של "שיבתו לחיק" הברנשטיינים והקולבים.

"אנו", המרכסיסטים המהפכניים, מעולם לא יצרנו לעצמנו אליל מדמוקרטיה "טהורה" (בורגנית). פלכנוב בשנת 1903 היה, כידוע, מרכסיסט מהפכני (עד למפנהו המעציב שהביאו לעמדת שיידמן רוסי). ופלכנוב אמר אז בוועידת המפלגה, שדנה בקבלת התוכנית, כי הפרולטריון במהפכה ייטול, בעת הצורך, את זכות-הבחירה מבעלי-ההון, יפזר כל פרלמנט שהוא, אם הוא יתגלה כנגד-מהפכני. כי דווקא השקפה כזאת היא היחידה התואמת את המרכסיזם, זאת יראה כל אדם אפילו מהכרזות מרכס ואנגלס, שהבאתי לעיל. זה נובע באופן בולט מכל יסודות המרכסיזם.

"אנו", המרכסיסטים המהפכנים, לא הופענו בפני העם בנאומים כאלה, בהם אהבו להופיע הקאוטסקיאנים מכל האומות, בהתרפסם לפני הבורגנות, בחקותם את הפרלמנטריזם הבורגני, בעוברם בשתיקה על האופי הבורגני של הדמוקרטיה בימינו ובדורשם אך את הרחבתה היא, את הבאתה היא עד הסוף.

"אנו" אמרנו לבורגנות: אתם, מנצלים וצבועים, מדברים על דמוקרטיה, ושמים בו-בזמן על כל צעד ושעל אלפי מכשולים בדרך להשתתפותם של המוני המדוכאים במדיניות. אנו תופסים אתכם בלשונכם ודורשים, למען המונים אלה, את הרחבת הדמוקרטיה הבורגנית ש ל כ ם, כדי להכשיר את ההמונים למהפכה למען מיגורכם, המנצלים. ואם אתם, המנצלים, תנסו לגלות התנגדות למהפכתנו הפרולטרית, נכניע אתכם ללא-רחם, נשלול מכם את הזכויות, ולא די בכך: לא ניתן לכם לחם, שכן ברפובליקה הפרולטרית שלנו יהיו המנצלים נטולי-זכויות, משוללי אש וסיים, שכן אנו ברצינות, ולא לפי הדוגמה השיידמנית או הקאוטסקיאנית, סוציאליסטים.

הנה כיצד דיברנו וכיצד נדבר "אנו", המרכסיסטים המהפכניים. ודווקא משום כך ההמונים יהיו בעדנו, יהיו עימנו, ואילו השיידמנים והקאוטסקים יישארו בבור-הזבל של הרנגטים.

מה הוא אינטרנציונליזם

קאוטסקי בשכנועו כי רב רואה ומכנה את עצמו אינטרנציונליסט. הוא מציג את השיידמנים כ"סוציאליסטים ממשלתיים". בהגינו על המנשביקים (קאוטסקי אינו אומר ישירות, כי הוא סולידארי עימם, אך מביא את השקפותיהם במלואן), קאוטסקי גילה במוחשיות עילאית, מהו הסוג של "האינטרנציונליזם" שלו. ומאחר שקאוטסקי אינו בודד, אלא נציגו של זרם, שגדל בהכרח בתנאים של האינטרנציונל השני לונגה בצרפת, טורטי באיטליה, נובס וגרים, גרבר ונאן בשוויצריה, רמסיי מקדונלד באנגליה ודומיהם), הרי לעמוד על "האינטרנציונליזם" של קאוטסקי מאלף למדי.

בהדגישו, כי המנשביקים גם הם היו בצימרוולד (דיפלומה, בלי ספק, אבל… דיפלומה רקובה במקצת), קאוטסקי מתאר כדלקמן את השקפות המנשביקים, להן מסכים הוא:

…"המנשביקים רצו בשלום כללי. הם רצו, כי כל הנלחמים יקבלו את הסיסמה: ללא סיפוחים ושילומים. כל עוד לא הושג הדבר חייב היה הצבא הרוסי, לפי השקפה זאת, לעמוד מוכן לקרב. ואילו הבולשביקים דרשו שלום מיידי בכל מחיר, הם היו מוכנים, בעת הצורך, לכרות שלום נבדל, הם התאמצו לאלץ את כריתתו בכוח, בהגבירם את הדזורגניזציה של הצבא, הגדולה בלאו-הכי" (עמ' 27). הבולשביקים חייבים היו, לדעת קאוטסקי, לא ליטול את השלטון ולהסתפק באספה המכוננת.

ובכן, האינטרנציונליזם של קאוטסקי והמנשביקים כל עיקרו הוא: מהממשלה הבורגנית האימפריאליסטית לדרוש רפורמות, אולם להמשיך בתמיכה בה, להמשיך בתמיכה במלחמה המנוהלת בידי ממשלה זו, כל עוד כל הצדדים הנלחמים לא יקבלו את הסיסמה: בלי סיפוחים ושילומים. השקפה כזאת הביעו לא פעם גם טורטי, גם הקאוטסקיאנים (האזה ואחרים), גם לונגה ושות' שהכריזו, כי אנו, לאמור, בעד "הגנת המולדת".

מבחינה תיאורטית זוהי אי-יכולת מוחלטת להיבדל מהסוציאל-שוביניסטים וערבוביה מוחלטת בשאלה של הגנת המולדת. מבחינה פוליטית זוהי המרת האינטרנציונליזם בנציונליזם קרתני ומעבר לצד הרפורמיזם, התכחשות למהפכה.

הודאה ב"הגנת המולדת" היא, מנקודת-ראותו של הפרולטריון, הצדקת המלחמה הזאת, הכרה בחוקיותה. ומאחר שהמלחמה ממשיכה להיות מלחמה אימפריאליסטית להן במונרכיה והן ברפובליקה) – ללא הבדל היכן ניצבים צבאות האויב ברגע הנתון, בארצי או בארץ זרה – הרי הודאה בהגנת המולדת היא למעשה תמיכה בבורגנות האימפריאליסטית, החמסנית, בגידה גמורה בסוציאליזם, ברוסיה גם בימי קרנסקי, ברפובליקה הבורגנית-דמוקרטית, המשיכה המלחמה להיות אימפריאליסטית, שכן ניהלה אותה הבורגנות בתור מעמד שליט (והרי המלחמה היא "המשך המדיניות"); והביטוי המוחשי ביותר לאופייה האימפריאליסטי של המלחמה היו ההסכמים הסודיים על חלוקת העולם ועל שוד ארצות זרות, שנכרתו בידי הצאר לשעבר עם בעלי-ההון של אנגליה וצרפת.

המנשביקים רימו בשפלות את העם, בהציגם מלחמה כזאת כמלחמת הגנה או כמלחמה מהפכנית. קאוטסקי, בהסכימו עם מדיניות המנשביקים, מאשר את אונאת העם, את תפקיד הבורגנים הזעירים, המשרתים את הבורגנות על-ידי אונאת הפועלים הרותמים אותם במרכבת האימפריאליסטים. קאוטסקי מבצע מדיניות קרתנית טיפוסית צבועה וצרת-אופק, בדמותו בנפשו (ובהחדירו להכרת ההמונים מחשבת-הבל), כאילו הצגת סיסמה משנה את העניין. כל ההיסטוריה של הדמוקרטיה הבורגנית מוקיעה אשליה זו: הדמוקרטים הבורגניים לשם אונאת העם תמיד העלו ותמיד מעלים "סיסמות" ככל שתרצו. העניין הוא בבדיקת כנותן, בעימות המעשית עם הדיבורים, כדי לא להסתפק במליצה אידיאליסטית או במליצת-תעתועים, אלא לחתור ולמצוא ריאליות מעמדית. המלחמה האימפריאליסטית פוסקת להיות אימפריאליסטית לא בעת שנובלים או בעלי-מליצות, או קרתנים צבועים וצרי אופק מעלים "סיסמה" מתקתקה – אלא כאשר מעמד, המנהל מלחמה אימפריאליסטית והקשור בה במיליוני חוטים כלכליים (ואף חבלים), ממוגר למעשה, וליד הגה השלטון מחליף אותו המעמד המהפכני האמיתי – הפרולטריון. בדרך אחרת אין כל אפשרות להיחלץ ממלחמה אימפריאליסטית – וכן מהעולם האימפריאליסטי, עולם החמסנים.

בהסכימו למדיניות-החוץ של המנשביקים, בהציגו מדיניות זו כאינטרנציונליסטית וצימרוולדית, קאוטסקי, ראשית, מראה בכך את כל ריקבונו של הרוב הצימרוולדי, האופורטוניסטי (לא לשווא, אנו, השמאל הצימרוולדי,[xxviii] מייד הסתייגנו מרוב זה!), ושנית – וזה עיקר העיקרים – קאוטסקי עובר מעמדת הפרולטריון לעמדת הבורגנות הזעירה, מעמדה מהפכנית לעמדה רפורמיסטית.

הפרולטריון נאבק למיגור מהפכני של הבורגנות האימפריאליסטית, הבורגנות הזעירה – "לשכלול" רפורמיסטי של האימפריאליזם, להסתגלות אליו, לכניעה בפניו. כאשר קאוטסקי היה מרכסיסט עדיין, למשל, בשנת 1909, כאשר כתב את "הדרך לשלטון", הגן הוא אמנם על הרעיון של אי נמנעות המהפכה כתוצאה ממלחמה, דיבר על התקרבות תקופת המהפכות. המניפסט הבזלי[xxix] של שנת 1912 אומר במישרין ובהחלטיות על מהפכה פרולטרית בקשר לאותה מלחמה אימפריאליסטית עצמה בין הקבוצות הגרמנית והאנגלית, שאמנם פרצה בשנת 1914. ובשנת 1918, כאיבר כתוצאה מהמלחמה התחילו המהפכות, הרי במקום להסביר את אי-נמנעותן, לשקול ולעיין עד הסוף בטקטיקה המהפכנית, באמצעים ובתכסיסים של הבנה לקראת המהפכה, התחיל קאוטסקי לכנות את הטקטיקה הרפורמיסטית של המנשביקים – אינטרנציונליזם. האם אין זו רנגטיות?

קאוטסקי משבח את המנשביקים בשל כך, שעמדו בתוקף על שמירת כוננותו הקרבית של הצבא. ואילו את הבולשביקים מגנה הוא, על שהגבירו את "הדזורגניזציה של הצבא", הגדולה כבר בלאו-הכי. ופירושו של דבר – לשבח את הרפורמיזם ואת הכניעה לבורגנות האימפריאליסטית, לגנות את המהפכה, להתכחש לה, כי שמירת הכוננות הקרבית פירושה היה גם בימי קרנסקי קיום הצבא על פיקודו הבורגני (ויהיה אף רפובליקני). ידוע לכל – ומהלך המאורעות הוכיח זאת בעליל – כי צבא רפובליקני זה שמר על הרוח הקורנילובית הודות לסגל הפיקודי הקורנילובי. הקצינות הבורגנית לא יכלה שלא להיות קורנילובית, שלא להימשך אל האימפריאליזם, שלא לדכא בכוח את הפרולטריון. להשאיר את כל יסודות המלחמה האימפריאליסטית כפי שהיו, את כל יסודות הדיקטטורה הבורגנית, לתקן קטנות, לייפות זוטות ("רפורמות") – הנה בכך התמצתה למעשה הטקטיקה המנשביסטית.

ולהפך. בלי "דזורגניזציה" של הצבא לא בוצעה ואין שום אפשרות לבצע כל מהפכה גדולה. שכן הצבא הוא המכשיר הנוקשה ביותר של תמיכה במשטר הישן, המעוז המאובן של המשמעת הבורגנית, של תמיכה בשליטת ההון, שמירה וחינוך של כניעה עבדותית וכפיפות העמלים להון. מהפכת-הנגד מעולם לא סבלה, לא יכלה לשאת בצד הצבא פועלים חמושים. בצרפת – כתב אנגלס – הפועלים היו חמושים לאחר כל מהפכה ; "לכן לגבי הבורגנים, שעמדו ליד הגה השלטון במדינה, הצו הראשון היה פירוק הפועלים מנשקם"[xxx]. הפועלים החמושים היו הנבט הראשון של צבא חדש, תא ארגוני של משטר חברתי חדש, לדרוס תא זה, לא לתת לו לגדול – היה הצו הראשון של הבורגנות. הצו הראשון של כל מהפכה מנצחת – מרכס ואנגלס הדגישו זאת פעמים רבות – היה: לשבור את הצבא הישן, לפזרו, להחליפו בחדש. מעמד חברתי חדש, העולה לשלטון, מעולם לא יכול היה ואינו יכול גם עתה להשיג שלטון זה ולחזקו, אלא לאחר שניוון ופירק לגמרי את הצבא הישן ("דזורגניזציה" – צווחים על כך הקרתנים הריאקציוניים או פשוט הקרתנים הפחדנים) ; אלא לאחר שעבר תקופה קשה ביותר, רבת-סבל וייסורים ללא כל צבא (תקופה רבת ייסורים כזאת עברה גם המהפכה הצרפתית הגדולה) ; אלא לאחר שיצר בהדרגה, במלחמת-אזרחים קשה, צבא חדש, משמעת חדשה, ארגון צבאי חדש של מעמד חדש. ההיסטוריון קאוטסקי הבין זאת לפנים. הרנגט קאוטסקי שכח זאת.

מה זכות לקאוטסקי לקרוא לשיידמנים "סוציאליסטים ממשלתיים", אם הוא אומר "הן" לטקטיקה של המנשביקים במהפכה הרוסית? המנשביקים, שתמכו בקרנסקי, שנכנסו למועצת השרים שלו, היו כמו-כן סוציאליסטים ממשלתיים. ממסקנה זאת לא יוכל קאוטסקי בשום אופן להתחמק, אם רק ינסה להציב את השאלה בדבר מעמד שלית, המנהל מלחמה אימפריאליסטית. אך קאוטסקי נמנע מלהציב שאלה על המעמד השליט. שאלה, שהיא בבחינת חובה לגבי מרכסיסט, כי עצם הצבת שאלה זו הייתה מוקיעה את הרנגט.

הקאוטסקיאנים בגרמניה, הלונגטיסטים בצרפת, טורטי ושות' באיטליה מעלים את השיקול הבא: הסוציאליזם מותנה בשוויון ובחופש האומות, בהגדרתן העצמית ; לכן, כאשר מתקיפים את ארצנו, כאשר צבא האויב פורץ לארצנו, זכות וחובה היא לסוציאליסטים להגן על המולדת. אך שיקול זה, מבחינה תיאורטית, הינו או התעללות גמורה בסוציאליזם, או תחבולת נוכלים, ומבחינה פוליטית-מעשית שיקול זה מזדהה עם שיקולו של איכרון חשוך לגמרי, שאינו מסוגל אף לחשוב על אופייה הסוציאלי, המעמדי של המלחמה ועל משימותיה של מפלגה מהפכנית בעת מלחמה ריאקציונית.

הסוציאליזם מתנגד לאלימות כלפי האומות. אין כל ספק בדבר. אך הסוציאליזם הוא בכלל נגד כפייה על בני-אדם. אולם, חוץ מאנרכיסטים-נוצרים וחסידי טולסטוי, איש לא הסיק עדיין מכך, כי הסוציאליזם נגד כפייה מהפכנית. ופירוש הדבר – לדבר על "אלימות" בכלל, בלי לבחון את התנאים, המבדילים אלימות ריאקציונית ממהפכנית, הווה אומר, להיות קרתן, המתכחש למהפכה, או פשוט לרמות את עצמך ואחרים בסופיסטיקה.

אותו הדבר מתייחס גם לאלימות נגד האומות. כל מלחמה מהותה – אלימות נגד האומות, אך אין זה מפריע לסוציאליסטים להיות בעד מלחמה מהפכנית. האופי המעמדי של המלחמה זוהי השאלה היסודית העומדת בפני סוציאליסט (אם איננו רנגט). המלחמה האימפריאליסטית של שנות 1918-1914 הינה מלחמה בין שתי קבוצות של בורגנות אימפריאליסטית לחלוקת העולם, חלוקת השלל, בעד שדידת אומות קטנות וחלשות והחנקתן. הערכה כזאת של מלחמה נתן המניפסט הבזלי של שנת 1912, והערכה זו אישרו העובדות. מי שזונח נקודת-ראות זו לגבי מלחמה, אינו סוציאליסט.

אם גרמני בימי וילהלם או צרפתי בימי קלימנסו אומרים: אני רשאי ומחויב, כסוציאליסט, להגן על המולדת, אם האויב פלש לארצי, הרי זה שיקולו לא של סוציאליסט, לא של אינטרנציונליסט, לא של פרולטר מהפכני, אלא של קרתן-נציונליסט. שכן בשיקול זה נעלם המאבק המעמדי המהפכני נגד ההון, נעלמת הערכת המלחמה בכללותה – מנקודת-הראות של הבורגנות העולמית והפרולטריון העולמי – כלומר, נעלם האינטרנציונליזם, נשאר הנציונליזם העלוב, הגס והמיושן פוגעים בארצי, וביתר הדברים אין לי עניין כלשהו – הנה במה מתמצה שיקול זה, הנה צרות-האופק הקרתנית הלאומנית שבו. זה דומה לכך, כאילו מישהו ביחס לאלימות אינדיבידואלית, לגבי אדם אחד, היה חושב: הסוציאליזם הוא נגד אלימות, ובכן אני מעדיף לבצע בגידה, מאשר לשבת בבית-הסוהר.

צרפתי, גרמני או איטלקי, האומר: הסוציאליזם נגד אלימות כלפי אומות, משום כך אני מתגונן, כאשר האויב פולש לארצי – בוגד בסוציאליזם ובאינטרנציונליזם. כי אדם בזה רואה רק את ארצו שלו, מעלה יותר מכל את… הבורגנות "שלו", בלי לחשוב על הקשרים האינטרנציונליים, ההופכים את המלחמה לאימפריאליסטית, ההופכים את הבורגנות שלו לחוליה בשרשרת השוד האימפריאליסטי.

כל הקרתנים, כל האיכרונים קהי-המוח והחשוכים חושבים בדיוק כך, כפי שחושבים הרנגטים הקאוטסקיאנים, הלונגטיסטים, טורטי ושות', דהיינו: בארצי אויב, וכל היתר לא איכפת לי.[7]

סוציאליסט, פרולטר מהפכני, אינטרנציונליסט, חושב אחרת: אופי המלחמה (ריאקציונית היא או מהפכנית) תלוי לא בכך, מי התקיף ובארצו של מי ניצב "האויב", אלא בכך, איזה מעמד מנהל מלחמה, המשכה של איזו מדיניות היא מלחמה זאת. אם המלחמה הנתונה היא מלחמה אימפריאליסטית ריאקציונית, כלומר, מנוהלת בידי שתי קבוצות עולמיות של בורגנות אימפריאליסטית, אלימה, חמסנית וריאקציונית, הרי כל בורגנות (אף בארץ קטנה) נהפכת לשותף בשוד, ותפקידי, תפקיד הנציג של הפרולטריון המהפכני, להכשיר את המהפכה הפרולטרית העולמית, כהצלה יחידה מזוועות הטבח העולמי. חייב אני לשקול בעניין לא מנקודת ראות ארצי "שלי" (שכן זהו שיקול של מטומטם עלוב, של קרתן לאומני, שאינו מבין, כי משמש הוא כלי-שעשוע בידי הבורגנות האימפריאליסטית), אלא מבחינת השתתפותי שלי בהכשרה, בתעמולה, בקירוב המהפכה הפרולטרית העולמית.

ואמנם זהו האינטרנציונליזם, זהו תפקידו של אינטרנציונליסט, של פועל-מהפכן, של סוציאליסט אמיתי. הנה זהו האלף-בית, אשר ישכח" הרנגט קאוטסקי. והרנגטיות שלו נעשית עוד יותר בולטת לעין, כאשר מאישור הטקטיקה של הנציונליסטים הזעיר-בורגניים (המנשביקים ברוסיה, הלונגטיסטים בצרפת, טורטי באיטליה, האזה ושות' בגרמניה) עובר הוא לביקורת הטקטיקה הבולשביסטית. והנהי ביקורת זאת:

"המהפכה הבולשביסטית הייתה בנויה על השערה, שהיא תשמש נקודת-מוצא של מהפכה אירופית כללית, שהיוזמה הנועזת של רוסיה תעורר את הפרולטרים של אירופה כולה להתקומם.

אם לסמוך על השערה זאת, לא איכפת, כמובן, מה הן הצורות שיקבל השלום הרוסי הנפרד, מה הם הקשיים, מהו אובדן השטחים (מילולית: הטלת מום, VerstUmmelungen) שיביא הוא לעם הרוסי, מהו הפירוש של הגדרה עצמית של האומות, שיתן הוא. אז לא היה איכפת כמו-כן, האם מסוגלת רוסיה להגן על עצמה או לא. המהפכה האירופית, לפי השקפה זאת, הייתה משמשת הגנה טובה ביותר של המהפכה הרוסית, היה עליה להביא לכל העמים צל פני בל שטחה הקודם של רוסיה הגדרה עצמית מלאה ואמיתית.

המהפכה באירופה, שהייתה מביאה בעקבותיה את הסוציאליזם ומחזקת אותו, צריכה הייתה לשמש אמצעי לסילוק המכשולים, שהוצבו ברוסיה בדרך הגשמתו של הייצור הסוציאליסטי על-ידי הפיגור הכלכלי של הארז.

כל זה היה הגיוני מאוד ומבוסס היטב, אם רק נניח שתוגשם ההשערה היסודית: כי המהפכה הרוסית תפתח בהכרח את המהפכה האירופית. נו, וכיצד יהיה במקרה, שהדבר לא יקום?

עד עתה לא נתאמתה השערה וו. ועתה מאשימים את הפרולטרים באירופה, שהם בגדו במהפכה הרוסית, עזבוה. זוהי האשמה נגד בלתי-ידועים, שכן על מי להטיל אחריות להתנהגותו של הפרולטריון האירופי?" (עמ' 28).

וקאוטסקי, בנוסף לכך, ממשיך להעלות גרה, כי מרכס, אנגלס, בבל לא-פעם שגו בנוגע לבוא המהפכה שציפו לה, אך מעולם לא בנו את הטקטיקה שלהם על ציפייה למהפכה "במועד קבוע" (עמ' 29), בו בזמן שהבולשביקים, כלומר, "העמידו את הכל על קלף אחד של מהפכה אירופית כללית".

הבאנו במתכוון ציטטה ארוכה כל-כך, כדי להראות לקורא, מה רבה "הזריזות", בה מזייף קאוטסקי את המרכסיזם וממיר אותו בהשקפה ריאקציונית, קרתנית, צרת-אופק.

ראשית, ליחס למתנגד טיפשות גלויה ולאחר-מכן להפריכה הינו תכסיס של אנשים לא-חכמים ביותר. אילו הבולשביקים היו בונים את הטקטיקה שלהם על ציפייה למהפכה בארצות אחרות במועד קבוע, הרי הייתה זאת שטות, שאינה מוטלת בספק. אך המפלגה הבולשביסטית לא עשתה שטות זו: במכתבי לפועלי אמריקה (20.8.1918) אני מסתייג במישרין משטות זו, אמרתי, בי אנו מצפים לבוא המהפכה האמריקאית, אך לא במועד קבוע מראש. בפולמוסי נגד מדיניות הס"רים השמאליים ו"הקומוניסטים השמאליים" (ינואר-מרץ 1918) פיתחתי לא-פעם אותו רעיון עצמו. קאוטסקי ביצע סילוף קטן… קטנטן, ועליו בנה את ביקורתו על הבולשביזם. קאוטסקי ערבב ביחד את הטקטיקה המחושבת על בוא המהפכה האירופית במועד קרוב פחות או יותר, אך לא במועד קבוע, עם הטקטיקה המחושבת על בוא המהפכה במועד קבוע. זיוף קטן, קטן מאוד!

הטקטיקה השניה הינה שטות. הראשונה חובה היא למרכסיסט, לכל פרולטר מהפכני לכל אינטרנציונליסט – חובה היא, שכן היא בלבד מחשבת נכון מבחינה מרכסיסטית את המצב האובייקטיבי, שהולידה המלחמה בכל ארצות אירופה, היא בלבד תואמת את המשימות האינטרנציונליות של הפרולטריון.

בהמירו שאלה חשובה וגדולה על יסודות הטקטיקה המהפכנית בכלל בשאלה זעירה בדבר המשגה, שעלולים היו לעשות המהפכנים-הבולשביקים אך לא עשוהו, התכחש קאוטסקי ללא תקלה כלשהי לטקטיקה המהפכנית בכלל!

בהיותו רנגט במדיניות, הרי בתיאוריה אין לאל ידו אף להעמיד את השאלה בדבר התנאים המוקדמים האובייקטיביים של טקטיקה מהפכנית.

ובאן הגענו לנקודה השניה.

שנית, החישוב ביחס למהפכה אירופית חובה היא לגבי מרכסיסט, אם קיימת סיטואציה מהפכנית. זוהי אמת אלפאביתית של המרכסיזם, שהטקטיקה של הפרולטריון הסוציאליסטי אינה יכולה להיות דומה גם בשעה שקיימת סיטואציה מהפכנית וגם בשעה שאינה קיימת.

אילו העמיד קאוטסקי שאלה וו, שחובה היא לגבי כל מרכסיסט, היה נוכח לדעת, כי התשובה המתקבלת היא בהחלט נגדו. זמן רב לפני המלחמה הסכימו כל המרכסיסטים, כל הסוציאליסטים, שמלחמה אירופית יוצרת סיטואציה מהפכנית. כאשר קאוטסקי עדיין לא היה רנגט הודה בכך בבהירות ובהחלטיות – הן בשנת 1902 ("המהפכה הסוציאלית") והן בשנת 1909 ("הדרך לשלטון"). המניפסט הבזלי הודה בכך בשם האינטרנציונל ה-2 כולו: לא לשווא את הסוציאל-שוביניסטים והקאוטסקיאנים ("אנשי המרכז", אנשים המתנודדים בין המהפכנים לאופורטוניסטים) בכל הארצות תוקף פחד-אימים מפני ההכרזות המתאימות של המניפסט הבזלי!

ובכן, ציפייה לסיטואציה מהפכנית באירופה לא הייתה נטיית הבולשביקים, אלא דעתם הכללית של כל המרכסיסטים. אם קאוטסקי מתחמק מאמת בלתי-מפוקפקת זו במליצות שהבולשביקים, כלומר, "האמינו תמיד בכוחם הכל-יכול של הכפייה והרצון", הרי זוהי לא יותר ממליצה מצלצלת ריקה, המחפה על הבריחה – בריחה מחפירה – של קאוטסקי מהצבת השאלה על הסיטואציה המהפכנית.

ולהלן. האם הגיעה למעשה הסיטואציה המהפכנית, או לאו? שאלה זאת לא יכול היה קאוטסקי להציב. לשאלה זו משיבות עובדות כלכליות: רעב ודלדול שנוצרו בכל אתר כתוצאה מהמלחמה פירושם – סיטואציה מהפכנית. לשאלה זו משיבות כמו-כן עובדות פוליטיות: כבר החל משנת 1915 נתגלה בבהירות בכל הארצות תהליך של פילוג מפלגות סוציאליסטיות ישנות ורקובות, תהליך של התרחקות המוני – הפרולטריון מהמנהיגים הסוציאל-שוביניסטיים שמאלה, אל הרעיונות והלכי-הרוח המהפכניים, אל המנהיגים המהפכניים.

ב-5 באוגוסט 1918, עת קאוטסקי כתב את חוברתו, לא לראות עובדות אלו יכול היה רק אדם, הפוחד מפני המהפכה, הבוגד בה. ואילו עתה, בסוף אוקטובר 1918, המהפכה בשורת ארצות אירופה עולה לעין-כל ובמהירות גדולה מאוד. "המהפכן" קאוטסקי, הרוצה, כי יחשבוהו במקודם למרכסיסט, נתגלה כקרתן קצר-ראות כזה, אשר – בדומה לקרתנים של שנת 1847 שמרכס הלעיגם – לא ראה את המהפכה המתקרבת!!

הגענו לנקודה השלישית.

שלישית. מה הם הייחודים של הטקטיקה המהפכנית בתנאי שקיימת סיטואציה מהפכנית באירופה? קאוטסקי, משנעשה רנגט, פחד להציב שאלה זו שחובה היא לגבי כל מרכסיסט. קאוטסקי הוגה בדבר כקרתן צר-אופק טיפוסי או כאיכר חשוך: האם הגיעה "המהפכה האירופית הכללית" או לא? אם הגיעה, הרי גם הוא מוכן להיות למהפכן! אולם אז – נציין אנו – כל נבל (בדומה, לאותם נבלים, שלעתים נדחקים וחודרים לשורות הבולשביקים שניצחו) יכריז על עצמו כעל מהפכן!

ואם לאו, הרי אז קאוטסקי פונה עורף למהפכה! אין לו, לקאוטסקי, אף צל של הבנת אותה אמת, כי בין מהפכן-מרכסיסט לבין קרתן ובורגני זעיר מבדילה היכולת להטיף להמונים החשוכים את ההכרח במהפכה המבשילה, להוכיח את אי-נמנעותה, להסביר את תועלתה לעם. להכשיר לקראתה את הפרולטריון ואת כל המוני העמלים והמנוצלים.

קאוטסקי ייחס לבולשביקים שטות, כאילו העמידו הכל על קלף אחד בהניחם, כי המהפכה האירופית תבוא במועד קבוע. שטות זו פנתה נגד קאוטסקי, כי דווקא משיקולו נתקבלה ההנחה הבאה: הטקטיקה של הבולשביקים הייתה נכונה אילו המהפכה האירופית באה עד ל-5 באוגוסט 1918! ואמנם תאריך זה מזכיר קאוטסקי כמועד הכתיבה של חוברתו. וכאשר כעבור שבועות מספר לאחר ה- 5 באוגוסט זה נתברר, כי בשורת ארצות אירופה מגיעה המהפכה, הרי כל הרנגטיות של קאוטסקי, כל זיופו לגבי המרכסיזם, כל אי-יכולתו לשקול באורח מהפכני ואף להעמיד שאלות באורח מהפכני – נתגלו בכל הדרם!

כאשר מאשימים את הפרולטרים של אירופה בבגידה – כותב קאוטסקי – הרי זוהי האשמה נגד בלתי-ידועים.

טעות, אדון קאוטסקי! הסתכל בראי, וראית אותם "בלתי-ידועים", שנגדם מכוונת האשמה זאת. קאוטסקי מעמיד פנים תמימות, כאילו אינו רגיל מבין, מי כיוון את האשמה ומה משמעותה. למעשה יודע קאוטסקי היטב כי האשמה זאת העלו ומעלים ה"שמאליים" הגרמניים הספרטקאים,[xxxi] ליבקנכט וידידיו. האשמה זו מבטאה הכרה ברודה בכך, כי הפרולטריון הגרמני ביצע בגידה במהפכה הרוסית (והבינלאומית), כאשר חנק את פינלנד, אוקראינה, לאטביה ואסטוניה. האשמה זאת מכוונת קודם-כל ומעל לכל לא נגד ההמון, המדוכא תמיד, אלא נגד אותם מנהיגים, אשר בדומה לשיידמנים ולקאוטסקים, לא מילאו את חובתם, חובת התעמולה המהפכנית, ההסברה המהפכנית, חובת העבודה המהפכנית בקרב ההמונים נגד נחשלותם, ואשר פעלו למעשה בניגוד גמור לשאיפות ולאינטרסים המהפכניים, המהבהבים תמיד במעמקי המעמד המדוכא. השיידמנים במישרין, בגסות, בציניות, על-פי-רוב למען תועלתם האישית, היו בוגדים בפרולטריון ועוברים לצד הבורגנות. הקאוטסקיאנים והלונגטיסטים עשו אותו דבר עצמו, בהססם, בהתנודדם, בהפנותם במורך-לב את מבטיהם אל אלה, שהיו בעלי-כוח באותה שעה. קאוטסקי בכל כתביו בעת המלחמה היה מדכא את הרוח המהפכנית במקום לשמור עליה, לפתחה.

דבר זה יישאר ממש כמצבה היסטורית לטמטומו הקרתני של מנהיגה "הבינוני" של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית הרשמית, שקאוטסקי אף לא הבין, מה עצומה החשיבות התיאורטית, מה רבה עוד יותר חשיבותה התעמולתית וההסברתית של "האשמת" הפרולטריון של אירופה בכך, שהם הפקירו את המהפכה הרוסית! קאוטסקי אינו מבין, בי "האשמה" זאת בתנאי הצנזורה של "האימפריה" הגרמנית – הינה (אולי הצורה היחידה, בה הסוציאליסטים הגרמניים, שלא בגדו בסוציאליזם, ליבקנכט וידידיו, מבטאים את קריאתם לפועלי גרמניה למגר את השיידמנים והקאוטסקים, לדחות "מנהיגים" כאלה, להשתחרר מהטפתם המטמטמת והמשפילה, לעלות בניגוד להם, תוך התעלמות מהם, מעל ראשיהם אל המהפכה, לקום למהפכה!

קאוטסקי אינו מבין זאת. וכיצד יכול זה האיש להבין את הטקטיקה של הבולשביקים? האפשר לצפות מאדם, המתכחש למהפכה בכלל, שישקול בדעתו ויעריך את תנאי התפתחותה של המהפכה באחד המקרים "הקשים" ביותר?

הטקטיקה של הבולשביקים הייתה נכונה, הייתה הטקטיקה האינטרנציונליסטית היחידה, שכן התבססה לא על הפחד שבמורך-לב מפני המהפכה העולמית, לא על "חוסה אמונה" קרתני בה, לא על רצון לאומני צר להגן על המולדת "שלך" (מולדת הבורגנות שלך), ואילו על היתר "לירוק" – היא הייתה מבוססת על חישוב נכון (שהכל הכירו בו לפני המלחמה, לפני הרנגטיות של הסוציאל-שוביניסטים והסוציאל-פציפיסטים) של הסיטואציה המהפכנית האירופית. טקטיקה זאת הייתה האינטרנציונליסטית היחידה, שכן ביצעה את המכסימום הניתן להתבצע בארץ אחת למען התפתחותה והתעוררותה של המהפכה, למען תמיכה בה בכל הארצות. טקטיקה זאת הצדיקה את עצמה על-ידי הצלחתה העצומה, משום שהבולשביזם (וכלל לא בזכותם של הבולשביקים הרוסיים, אלא משום אהדה עמוקה ביותר של ההמונים בכל אתר לטקטיקה מהפכנית-למעשה) נעשה בולשביזם עולמי, נתן אידיאה, תיאוריה, תוכנית, טקטיקה, הנבדלות באורח קונקרטי, מעשי, מהסוציאל-שוביניזם והסוציאל-פציפיזם. הבולשביזם הכה עד תום את האינטרנציונל הישן, הרקוב של השיידמנים והקאוטסקים, הרנודלים והלונגה, ההנדרסונים והמקדונלדים, אשר עתה יתחילו להסתבך איש בין רגלי רעהו, כשהם "חולמים" על "אחדות" ומפיחים רוח חיים בגווייה מתה. הבולשביזם יצר את היסודות הרעיוניים והטקטיים של האינטרנציונל ה-3, הקומוניסטי והפרולטרי האמיתי, הלוקח בחשבון את הישגי תקופת-השלום וכן את הניסיון של תקופת המהפכות המתחילה.

הבולשביזם הפיץ על פני העולם כולו את הרעיון של "הדיקטטורה הפרולטרית", תירגם את המלים האלה מלטינית תחילה לרוסית, ולאחר מכן לכל שפות העולם, בהראותו על-פי דוגמת השלטון הסובייטי, כי הפועלים והאיכרים העניים ביותר אפילו בארץ מפגרת, אף אם הם מנוסים, משכילים ורגילים לארגון במידה הפחותה ביותר, יכלו במשך שנה, תוך קשיים עצומים, במאבק נגד המנצלים (בהם תמכה הבורגנות של העולם כולו) לקיים את שלטון העמלים, להקים דמוקרטיה לאין ערוך נעלה ורחבה יותר מכל הדמוקרטיות הקודמות בעולם, לפתוח ביצירה של עשרות מיליוני פועלים ואיכרים לשם הגשמתו המעשית של הסוציאליזם.

הבולשביזם עזר למעשה להתפתחות המהפכה הפרולטרית באירופה ובאמריקה בכוח רב כזה, כפי שלא הצליחה לעזור עד עתה שום מפלגה בשום ארץ. בזמן שלפועלי העולם כולו נעשה מדי-יום ברור יותר, כי הטקטיקה של השיידמנים וקאוטסקים לא הייתה מסוגלת לגאול ממלחמה אימפריאליסטית ומעבדות שכירה אצל הבורגנות האימפריאליסטית, כי טקטיקה זאת אינה ראויה להוות דוגמה לכל הארצות – בזמן זה להמוני הפרולטרים בכל הארצות נעשה מדי-יום ברור יותר, כי הבולשביזם ראוי להוות דוגמה של טקטיקה לכל.

לא רק המהפכה הכלל-אירופית, אלא אף המהפכה הפרולטרית העולמית מבשילה לעין כל, ועזר לה, החיש אותה, תמך בה ניצחון הפרולטריון ברוסיה. האם כל זה מעט הוא לניצחונו המוחלט של הסוציאליזם? כמובן, מעם. ארץ אחת אין לאל-ידה לעשות יותר. אולם ארץ אחת זאת, הודות לשלטון הסובייטי, עשתה בכל זאת כל-כך הרבה, שאילו את השלטון הסובייטי הרוסי דרס למחרת האימפריאליזם העולמי, נניח, תוך הסכם בין האימפריאליזם הגרמני לבין האנגלו-צרפתי, הרי גם במקרה זה, מקרה הרע מכל הרעים, הייתה מתגלית הטקטיקה הבולשביסטית כטקטיקה שהביאה תועלת עצומה לעניין הסוציאליזם, שתמכה בגידול המהפכה העולמית הבלתי-מנוצחת.

השרות לבורגנות במסווה של "ניתוח כלכלי"

את ספרו של קאוטסקי, כפי שאמרנו, צריך היה לכנות – אילו הכותרת הייתה מבטאה נכון את התוכן – לא "דיקטטורה של הפרולטריון", אלא "חזרה על התקפות בורגניות נגד הבולשביקים".

התיאוריות "הישנות" של המנשביקים על האופי הבורגני של המהפכה הרוסית, כלומר, סילוף ישן של המרכסיזם בידי המנשביקים (שנדחה ב-1905 על-ידי קאוטסקי!), שוב נתחממו עתה בידי התאורטיקן שלנו. נצטרך להתעכב על שאלה זו, ככל שלא תהיה משעממת למרכסיסטים הרוסיים.

המהפכה הרוסית היא בורגנית, אמרו כל המרכסיסטים ברוסיה לפני שנת 1905. המנשביקים, בהמירם את המרכסיזם בליברליזם, הסיקו מכאן: ובכן, הפרולטריון אינו חייב להרחיק לכת מהמתקבל על דעת הבורגנות, הוא חייב לנהל מדיניות של פשרה עימה. הבולשביקים אמרו, כי זוהי תיאוריה בורגנית-ליברלית. הבורגנות שואפת לבצע את הפיכת המדינה בדרך בורגנית, רפורמיסטית, ולא באורח מהפכני, ולשמור ככל האפשר הן על המונרכיה והן על הקניין הקרקעי של בעלי-האחוזות וכדו'. הפרולטריון חייב לנהל את המהפכה הבורגנית-דמוקרטית עד סופה, בלי לתת מלקשור" את עצמו עם הרפורמיזם של הבורגנות. את יחס-הכוחות המעמדי במהפכה הבורגנית ניסחו הבולשביקים כדלקמן: הפרולטריון, בצרפו אליו את האיכרות, מנטרל את הבורגנות הליברלית והורס עד תום את המונרכיה, את ימי-הביניים, את הקניין הקרקעי של בעלי-האחוזות.

ואמנם בברית הפרולטריון עם האיכרות בכללה מתגלה האופי הבורגני של המהפכה, שכן האיכרות בכללה היא יצרנים זעירים העומדים על בסיס של ייצור סחורתי. להלן, הוסיפו כבר אז הבולשביקים, הפרולטריון, בצרפו אליו את כל הפרולטריון-למחצה (את כל המנוצלים והעמלים), מנטרל את האיכרות הבינונית וממגר את הבורגנות: זוהי מהותה של המהפכה הסוציאליסטית, להבדיל ממהפכה בורגנית-דמוקרטית. (ראה את חוברתי משנת 1905: "שתי טקטיקות", שהועתקה מחדש בקובץ "במשך 12 שנים", פטרבורג, 1907).

קאוטסקי השתתף בעקיפין בוויכוח זה בשנת 1905, בהביעו את דעתו, לפי משאלתו של המנשביק דאז פלכנוב, במהותו של דבר, נגד פלכנוב, והדבר עורר אז לעג מיוחד בעיתונות הבולשביסטית, עתה קאוטסקי אינו מזכיר אפילו במלה אחת את הוויכוחים האלה (פוחד מפני הוקעת עצמו בעזרת הכרזותיו שלו!) ובכך שולל מהקורא הגרמני כל אפשרות להבין את מהות העניין. האדון קאוטסקי לא יכול היה לספר לפועלים הגרמניים בשנת 1918, כיצד בשנת 1905 צידד הוא בברית הפועלים עם האיכרים, ולא עם הבורגנות הליברלית, ובאילו תנאים הגן הוא על ברית זו, איזו תוכנית תכנן הוא לברית זו.

קאוטסקי בהירתעו אחורה, באמתלה של "ניתוח כלכלי", במליצות רברבניות על "המטריאליזם ההיסטורי", מגן עתה על כניעת הפועלים לבורגנות, בהסבירו עד לפרטי פרטים, בעזרת ציטטות מהמנשביק מסלוב, את ההשקפות הליברליות הישנות של המנשביקים; עם זאת, בעזרת הציטטות מוכיח הוא רעיון חדש על נחשלות רוסיה, ואילו המסקנה מרעיון חדש זה היא המסקנה הישנה, באותה רוח שבמהפכה בורגנית אין להרחיק לכת מהבורגנות! וזאת – למרות כל מה שאמרו מרכס ואנגלס, בהשוותם את המהפכה הבורגנית של 1793-1789 בצרפת עם המהפכה הבורגנית בגרמניה ב- 1848!

בטרם נעבור ל"נימוק" העיקרי ולתוכן העיקרי של "הניתוח הכלכלי" של קאוטסקי, נציין, כי כבר המשפטים הראשונים מגלים בלבול רעיונות משעשע או חוסר-שיקול ברעיונות המחבר:

"היסוד הכלכלי של רוסיה – מצהיר "התאורטיקן" שלנו – הוא עד היום הזה המשק החקלאי, ועם זאת דווקא הייצור האיכרי הזעיר. ממנו מתקיימים כ-4/5 או, ייתכן, אפילו 5/6 של האוכלוסייה" (עמ' 45). ראשית, תיאורטיקן חביב, האם העלית על דעתך, כמה מנצלים יכולים להיות בקרב המון זה של יצרנים זעירים? במובן, לא יותר מ-1/10 מכל מספרם, "בערים עוד פחות מזה, כי שם הייצור הגדול מפותה יותר? קח אף מספר גבוה שלא יאומן, הנח, כי 1/5 של היצרנים הזעירים הם מנצלים, המפסידים את זכות-הבחירה שלהם. ואז יתקבל כי 66% של הבולשביקים בוועידה ה-5 של המועצות יצגו את רוב האוכלוסייה. לכך יש עוד להוסיף, כי בין הס"רים השמאליים היה תמיד חלק ניכר בעד השלטון הסובייטי, כלומר, מבחינה עקרונית כל הס"רים השמאליים היו בעד השלטון הסובייטי, וכשטר חלק של הס"רים השמאליים פתח בהתקוממות הרפתקנית ביולי 1918, הרי מהם נתפלגו, ממפלגתם לשעבר, שתי מפלגות חדשות, "נרודניקים-קומוניסטים" ו"קומוניסטים מהפכניים"[xxxii] (מקרב הס"רים השמאליים, אותם העלתה עוד המפלגה הישנה לכהונות ממלכתיות חשובות ביותר: לראשונה שייך, למשל, זקס, לשניה – קוליגאייב). היוצא מזה, כי קאוטסקי עצמו הפריך – שלא במתכוון! – את האגדה המצחיקה, כאילו לצד הבולשביקים עומד מיעוט האוכלוסייה.

שנית, תאורטיקן חביב, האם חשבת על כך, כי יצרן איכרי זעיר מתנודד בהכרח בין הפרולטריון לבין הבורגנות? אמת מרכסיסטית זו שאושרה על-ידי כל ההיסטוריה החדישה של אירופה, "שכח" קאוטסקי ממש ברגע הנכון, שכן שמה היא לעפר ואפר את "התיאוריה" המנשביסטית, עליה חוזר הוא בהתמדה! אילו קאוטסקי לא "שכח" זאת, לא היה יכול להכחיש את ההכרח בדיקטטורה פרולטרית בארץ, בה מהווים את הרוב יצרנים-זעירים מקרב האיגרות.

נבחן את התוכן העיקרי של "הניתוח הכלכלי" מטעם התאורטיקאי שלנו.

כי השלטון הסובייטי הוא דיקטטורה, אין זה מוטל בספק – אומר קאוטסקי. "אך האם זוהי דיקטטורה של הפרולטריון?" (עמ' 34).

"האיכרים מהווים, לפי החוקה הסובייטית, את רוב האוכלוסייה, אשר יש לה הזכות להשתתף בחקיקת חוקים ובממשל. זה, מה שמציגים לפנינו כדיקטטורה של הפרולטריון, היה . מתגלה, אלו בוצע הדבר בעקביות ואילו מעמד אחד, בדרך כלל, יכול היה באופן בלתי-אמצעי להגשים את הדיקטטורה, דבר הניתן להגשמה רק בידי מפלגה – היה מתגלה כדיקטטורה של האיכרות" (עמ' 35).

וקאוטסקי טוב-הלב, המרוצה מאוד משיקולו המעמיק והשנון, מנסה את כוחו בדברי-חידוד: "יוצא, אפוא, כאילו ההגשמה הפחות מכאיבה של הסוציאליזם מובטחת רק אז, כאשר נמסרת היא לידי האיכרים" (עמ' 35).

באופן מפורט ביותר, בעזרת שורת ציטטות למדניות מאוד ממסלוב הליברלי-למחצה, מוכיח התאורטיקן שלנו רעיון חדש על התעניינות האיכרים במחירים גבוהים של התבואה, בשכר-עבודה נמוך של הפועלים בעיר וכו' וכדו'. רעיונות חדשים אלה, אגב, נוסחו בשעמום רב יותר, ככל שפחות הופנתה תשומת-הלב לתופעות חדשות באמת של התקופה שלאחר המלחמה, למשל, לכך, כי האיכרים דורשים בעד התבואה לא כסף, אלא סחורות, כי לאיכרים חסרים מכשירי-עבודה, שאין להשיגם בכמות מספקת בעד כל הון שהוא. אך על כך במיוחד להלן.

ובכן, קאוטסקי מאשים את הבולשביקים, את מפלגת הפרולטריון בכך, שהיא מסרה את הדיקטטורה, את עניין הגשמתו של הסוציאליזם, לידי האיכרות הזעיר-בורגנית. נהדר, אדון קאוטסקי! מה, אפוא, צריך להיות היחס, לפי דעתך הנאורה, מצד המפלגה הפרולטרית לאיכרות הזעיר-בורגנית?

על כך העדיף התאורטיקן שלנו לעבור בשתיקה – כנראה, בהעלותו בזיכרונו את הפתגם: "הדיבור – כסף, השתיקה – זהב". אך קאוטסקי גילה את צפונותיו בשיקול הבא:

"בתחילת הרפובליקה הסובייטית היוו מועצות האיכרים ארגוני איכרות בכלל. ואילו עתה מכריזה רפובליקה זו, כי המועצות מהוות ארגונים של פרולטרים ואיכרים עניים. איכרים אמידים מפסידים את זכות הבחירה למועצות. האיכר העני נחשב כאן כתוצר המוני וקבוע של הרפורמה האגררית הסוציאליסטית בתקופת הדיקטטורה של הפרולטריון" (עמ' 48).

איזו אירוניה קטלנית! אותה אפשר לשמוע ברוסיה מפי כל בורגני: הם כולם שמחים לאיד וצוחקים, כי הרפובליקה הסובייטית מודה בגלוי בקיום איכרים עניים ביותר. הם לועגים לסוציאליזם. זו זכותם. אך "סוציאליסט" הלועג לכך, שלאחר מלחמה הרסנית ביותר של 4 שנים נשארים אצלנו – ויישארו זמן רב – איכרים עניים ביותר, "סוציאליסט" כזה יכול היה להיוולד רק בתנאים של רנגטיות המונית.

שמעו הלאה:

…"הרפובליקה הסובייטית מתערבת ביחסים בין האיכרים העשירים והעניים, אך לא בדרך חלוקה מחודשת של הקרקע. כדי לסלק את המחסור של תושבי העיר בלחם, נשלחות לכפרים פלוגות פועלים חמושים, הנוטלות מהאיכרים העשירים את יתרות. התבואה. חלק מתבואה זאת נמסרת לאוכלוסייה העירונית, וחלק שני – לדלת האיכרות" (עמ' 48).

כמובן, הסוציאליסט והמרכסיסט קאוטסקי מתמרמר עמוקות עקב המחשבה, שאמצעי זה יוכל להתפשט הרחק יותר מאשר על סביבות הערים הגדולות (והריהו מתפשט אצלנו על פני הארץ כולה). הסוציאליסט והמרכסיסט קאוטסקי פונה בדברי-כיבושין, אומר בקור-רוח (או בטמטום) מאין כמוהו, שאין דומה לו, בקור-רוח שובה-לב של קרתן: "…הן (ההפקעות של נכסי האיכרים האמידים) מכניסות אלמנט חדש של אי-שקט ומלחמת אזרחים לתהליך הייצור"… (מלחמת-אזרחים, המוכנסת ל"תהליך הייצור" – זה כבר משהו על-טבעי)… "אשר להבראתו זקוק הוא ללא-דיחוי לשלווה ולביטחון" (עמ' 49).

כן, כן, בנוגע לשלווה ולביטחון למנצלים וספסרי-התבואה המסתירים את יתרותיה, מכשילים את חוק המונופול של התבואה, מרעיבים את האוכלוסייה העירונית – ביחס לכל אלה חייב, כמובן, המרכסיסט והסוציאליסט קאוטסקי להיאנח, להזיל דמעה. אנו כולנו סוציאליסטים, מרכסיסטים ואינטרנציונליסטים – צועקים במקהלה האדונים הקאוטסקים ההיינריך-ווברים (וינה), הלונגה (פריס), המקדונלדים (לונדון) ודומיהם – כולנו בעד מהפכת מעמד הפועלים, אולם… אולם במידה כזאת שלא להפר את שלוותם וביטחונם של ספסרי-התבואה! ועל שרות מזוהם זה לבעלי-ההון מחפים אנו באסמכתא "מרכסיסטית" על "תהליך הייצור"… אם זהו מרכסיזם, אזי מה נקרא התרפסות בורגנית?

ראו-נא, מה נתקבל אצל התאורטיקן שלנו. הוא מאשים את הבולשביקים בכך, שהם מציגים את הדיקטטורה של האיכרות כדיקטטורה של הפרולטריון. ובו-בזמן הוא מאשים אותנו, כי אנו מכניסים מלחמת אזרחים לכפר (אנו זוקפים זאת לזכותנו), כי שולחים אנו לכפר פלוגות פועלים חמושים, המכריזים בגלוי כי מגשימים הם את "הדיקטטורה של הפרולטריון והאיכרות הענייה ביותר", כי הם עוזרים לזו האחרונה, מפקיעים אצל הספסרים, אצל האיכרים העשירים את יתרות התבואה, המוסתרות על-ידיהם תוך הפרת החוק של מונופול הלחם.

מצד אחד, התאורטיקן-המרכסיסט שלנו הוא בעד דמוקרטיה טהורה, בעד כניעת המעמד המהפכני, מנהיג העמלים והמנוצלים, לרוב האוכלוסייה (הכולל, אם-כן, גם את המנצלים). מצד שני, הוא מסביר

נגדנו את אי-נמנעות האופי הבורגני של המהפכה – בורגני משום שהאיכרות בכללה ניצבת על רקע של יחסים חברתיים בורגניים – ובו בזמן טוען, כי מגן הוא על נקודת-ראות פרולטרית, מעמדית, מרכסיסטית!

במקום "ניתוח כלכלי" נתקבלה דייסה, ערבוביה סוג א'. במקום מרכסיזם נתקבלו קטעים מהתורות הליברליות והטפת שרות של עבד נרצע לבורגנות ולקולאקים.

את השאלה, שסובכה על-ידי קאוטסקי, הסבירו במלואה הבולשביקים כבר בשנת 1905. כן, המהפכה שלנו בורגנית, כל עוד צועדים אנו יחד עם האיכרות כשלמות, הבינונו זאת בבהירות עילאית, מאות ואלפי פעמים מאז 1905 דיברנו על כך, מעולם לא ניסינו לא לדלג על שלב הכרחי זה של התהליך ההיסטורי, ולא לבטלו בצווים. מאמצי קאוטסקי "להוקיענו" מנקודה זאת מוקיעים אך את הערבוביה בהשקפותיו, את פחדו להיזכר במה שכתב בשנת 1905, כאשר לא היה עדיין רנגט.

אך בשנת 1917, מחודש אפריל, זמן רב לפני מהפכת אוקטובר, לפני בואנו לשלטון, אמרנו בגלוי והסברנו לעם: להיעצר עתה על כך לא תוכל המהפכה, כי הארץ התקדמה, הקפיטליזם עשה צעד קדימה, ההתרוששות הגיעה לממדים שלא היו כמותם והיא תדרוש (אם רוצה מי בכך או לאו) לצעוד קדימה, אל הסוציאליזם. אחרת להתקדם, להציל אחרת את הארץ, המיוסרת והמעונה במלחמה, להקל בדרך אחרת את עינויי העמלים והמנוצלים – אי אפשר.

ואמנם יצא כך, כמו שאמרנו. מהלך המהפכה אישר את נכונות שיקולנו. תחילה יחד עם האיכרות "כולה" נגד המונרכיה, נגד בעלי האחוזות, נגד ימי-הביניים (ובה במידה נשארת המהפכה בורגנית, בורגנית-דמוקרטית). לאחר-מכן, יחד עם דלת-האיכרות, יחד עם הפרולטריון למחצה, יחד עם כל המנוצלים, נגד הקפיטליזם, ובכללם נגד עשירי הכפר, הקולאקים, הספסרים, ובה במידה המהפכה נעשית סוציאליסטית, לנסות להציב קיר מלאכותי, קיר סיני, בין מהפכה אחת לשניה, להבדיל ביניהן במשהו אחר, פרט למידת הכשרתו של הפרולטריון ומידת איחודו עם דלת-הכפר, פירושו – סילוף גדול ביותר של המרכסיזם, הנמכתו הקרתנית, המרתו בליברליזם. פירוש הדבר בעזרת אסמכתות למדניות לכאורה על הפרוגרסיביות של הבורגנות לעומת ימי-הביניים – לתחוב ולהחדיר את ההגנה הריאקציונית על הבורגנות לעומת הפרולטריון הסוציאליסטי.

המועצות, דרך אגב, מהוות צורה וסוג גבוהים לאין-ערוך יותר של דמוקרטיות דווקא משום כך, שבאחדן ובמושכן למדיניות את המוני הפועלים והאיכרים יוצרות הן את הברומטר, הקרוב ביותר "לעם" (באותו מובן בו דיבר מרכס בשנת 1871 על מהפכה עממית אמיתית) והרגיש ביותר, של התפתחות ועליית בגרותם, הפוליטית והמעמדית של ההמונים. החוקה הסובייטית לא נכתבה לפי "תוכנית" כלשהי, לא חוברה בקבינטים, לא נכפתה על העמלים בידי משפטנים מקרב הבורגנות. לא, חוקה זאת צמחה כגדלה ממהלך התפתחותו של המאבק המעמדי, כבל שהלכו והבשילו הניגודים המעמדיים, ודווקא אותן עובדות, אשר קאוטסקי נאלץ להודות בהן, מוכיחות זאת.

תחילה איחדו המועצות את האיכרות כולה. ואמנם פיגור, נחשלות, חשכות של האיכרים העניים ביותר מסרו את ההנהגה לידי הקולאקים, האיכרים העשירים, בעלי-ההון, האינטליגנטים הזעיר-בורגניים. היה זה זמן שליטתה של הבורגנות הזעירה, של המנשביקים והסוציאליסטים-רבולוציונרים (לראות באלה וכן באלה סוציאליסטים מסוגלים רק שוטים או רנגטים כגון קאוטסקי). הבורגנות הזעירה בהכרח, באופן בלתי-נמנע, התנודדה בין הדיקטטורה של הבורגנות (קרנסקי, קורנילוב, סבינקוב) לשין הדיקטטורה של הפרולטריון, מכיוון שהבורגנות הזעירה אינה מסוגלת לכל דבר עצמאי, מפאת התכונות היסודיות של מצבה הכלכלי. אגב, קאוטסקי מתכחש התכחשות גמורה למרכסיזם, בהתחמקו ממנו, תוך ניתוח המהפכה הרוסית, בעזרת המושג המשפטי, הפורמלי – בו משתמשת הבורגנות לשם חיפוי על שליטתה ואונאת ההמונים – של "דמוקרטיה" ושוכח, כי למעשה מבטאה ה"דמוקרטיה" לעתים את הדיקטטורה של הבורגנות, ולעתים רפורמיזם חסר-אונים של הקרתנים, הנכנע לדיקטטורה זאת ונוע אצל קאוטסקי מתקבל, כי בארץ קפיטליסטית היו מפלגות בורגניות, הייתה מפלגה פרולטרית, המוליכה אחריה את רוב הפרולטריון, את המוניו (הבולשביקים), אך לא היו מפלגות זעיר-בורגניות! לא היו שורשים מעמדיים, שורשים זעיר-בורגניים אצל המנשביקים והס"רים!

ההיסוסים של הבורגנות הזעירה, של המנשביקים והסיידים, פקחו את עיני ההמונים ודחו את רובם העצום, את כל "עם-הארץ', את כל הפרולטריון-למחצה, מ"מנהיגים" כאלה. במועצות קיבלו את הרוב (בפטרוגרד ובמוסקבה עד בוא אוקטובר 1917) הבולשביקים ; בין הס"רים והמנשביקים , גבר הפילוג.

המהפכה הבולשביסטית עטורת-הניצחון פירושה היה – סוף ההיסוסים, חיסול מוחלט של המונרכיה והקניין הקרקעי של בעלי-האחוזות (עד למהפכת אוקטובר הוא לא חוסל). את המהפכה הבורגנית ביצענו עד הסוף. האיכרות בכללה צעדה אחרינו. האנטגוניזם בינה לבין הפרולטריון הסוציאליסטי לא יכול: היה להתגלות בין-רגע. המועצות איחדו את האיכרות בגללה, החלוקה המעמדית בתוך האיכרות טרם הבשילה, טרם פרצה החוצה.

תהליך זה התפתח בקיץ ובסתיו 1918. ההתקוממות הנגד-מהפכנית הצ'כוסלובקית עוררה את הקולאקים. על פני רוסיה עבר גל של התמרדויות קולאקים. דלת-הכפר – לא מספלים, ,לא מעיתונים אלא מהחיים עצמם למדה כי אין להשלים בין האינטרסים שלה לבין האינטרסים של הקולאקים, האיכרים העשירים, הבורגנות הכפרית. "הס"רים השמאליים", ככל מפלגה זעיר-בורגנית, שיקפו את היסוסי ההמונים, ואמנם בקיץ 1918 התפלגו: חלק צעד עם הצ'כוסלובקים ולהתקוממות במוסקבה, כאשר פרושייאן, בהשתלטו על הטלגרף – לשעה אחת! – בישר לרוסיה על מיגור הבולשביקים; לאחר-מכן בגידת המפקד הראשי של הצבא, הנלחם בצ'כוסלובקים, מורביוב ועוד) ; החלק השני, שהוזכר לעיל, נשאר עם הבולשביקים.

החרפת המחסור במזון בערים העמידה בחריפות גדלה והולכת את השאלה על מונופול-הלחם (אותו "שכח" התאורטיקן קאוטסקי בניתוחו הכלכלי, החוור על מודעות, ששינן מכתבות מסלוב 10 שנים קודם לכן!),

המדינה הישנה, של בעלי-האחוזות והבורגנות, אפילו הדמוקרטית-רפובליקנית הייתה שולחת לכפר פלוגות חמושות, שעמדו למעשה לרשות הבורגנות. זאת אינו יודע האדון קאוטסקי! בכך אין הוא רואה "דיקטטורה של הבורגנות"! חס ושלום! זוהי "דמוקרטיה טהורה". בייחוד אם זאת היה מאשר הפרלמנט הבורגני! על כך, שאבקסנטייב ו-ס. מסלוב, בחברת הקרנסקים, הצרטלי וקהל דומה של ס"רים ומנשביקים, היו אוסרים בקיץ ובסתיו 1917 את חברי הוועדים הקרקעיים – על כך קאוטסקי "לא שמע", על כך שותק הוא!

כל העניין הוא, שמדינה בורגנית, המגשימה את הדיקטטורה של הבורגנות באמצעות הרפובליקה הדמוקרטית, אינה יכולה להודות בפני העם, כי היא משרתת את הבורגנות, אינה יכולה לומר את האמת, נאלצת לנהוג בצביעות.

ואילו מדינה מסוג הקומונה, המדינה הסובייטית, אומרת בגלוי ובמישרין את האמת לעם, בהכריזה, כי היא הינה דיקטטורה של הפרולטריון ודלת-האיכרות, ודווקא על-ידי אמת זו מושכת לצידה עשרות ועשרות מיליונים של אזרחים חדשים – שהיו נדכאים בכל רפובליקה דמוקרטית – המוכנסים למסלול המדיניות, לדמוקרטיה, לניהול המדינה, למועצות. הרפובליקה הסובייטית שולחת לכפרים פלוגות פועלים חמושים, בראש ובראשונה מהמתקדמים יותר, מערי הבירה. פועלים אלה נושאים אל הכפר את הסוציאליזם, מושכים לצידם את דלת-הכפר, מארגנים אותה ומקנים לה ידיעות עוזרים לה לדכא את התנגדות הבורגנות.

אלה, הבקיאים בעניינים ושהו בכפר, אומרים, כי הכפר שלנו רק בקיץ ובסתיו 1918 התנסה עצמו במהפכה "של אוקטובר" (כלומר הפרולטרית). בא המפנה. הגל של התמרדויות הקולאקים מתחלף בהתעוררות ובעליית דלת-הכפר, בגידול מספרם של "ועדי דלת-הכפר". בצבא עולה מספר הקומיסרים מבין הפועלים, מספר הקצינים מבין הפועלים, מפקדי האוגדות והחילות מבין הפועלים. בזמן שהטיפשון קאוטסקי, שנבהל ממשבר יולי (1918)[xxxiii] וזעקת הבורגנות, רץ אחריה ריצת-התרפסות וכותב חוברת שלמה, החדורה דעה, כי הבולשביקים עומדים ערב מיגורם בידי האיכרות, בזמן שטיפשון זה רואה "צמצום" (עמ' 37) החוג של התומכים בבולשביקים בהתפלגות הס"רים השמאליים מהם – בו בזמן החוג הממשי של מצדדי הבולשביזם מתרחב ללא-גבול, שכן מתעוררים לחיים מדיניים עצמאיים עשרות ועשרות מיליונים של דלת-הכפר, המשתחררת מהקולאקים והבורגנות הכפרית ומהשפעתם.

איבדנו מאות ס"רים שמאליים, אינטליגנטים חסרי-אופי וקולאקים מבין האיכרים, רכשנו מיליונים של נציגי דלת-הכפר.[8]

כעבור שנה לאחר המהפכה הפרולטרית בערי הבירה באה, בהשפעתה ובעזרתה, מהפכה פרולטרית באזורים הכפריים הנידחים, שחיזקה לחלוטין את השלטון הסובייטי ואת הבולשביזם, הוכיחה סופית, כי בארץ אין קיים נגדו כוח כלשהו.

בהשלימו את המהפכה הבורגנית-דמוקרטית יחד עם האיכרות בכללה, עבר הפרולטריון של רוסיה סופית למהפכה סוציאליסטית, עת הצליח לפלג את הכפר, לצרף לצידו את הפרולטרים והפרולטרים-למחצה הכפריים, לאחדם נגד הקולאקים והבורגנות, בכלל זה נגד הבורגנות האיכרית.

ואמנם, לולא הפרולטריון הבולשביסטי של ערי הבירה ומרכזי התעשייה הגדולים יכול היה ללכד סביבו את דלת-הכפר נגד האיכרות העשירה, הרי בכך הייתה מוכחת "אי-הבגרות" של רוסיה למהפכה סוציאליסטית, אזי האיכרות הייתה נשארת "שלמה", כלומר, נשארת תחת הנהגתם הכלכלית, המדינית והרוחנית של הקולאקים, של עשירי-הכפר, הבורגנות, אזי המהפכה לא הייתה חורגת מתחומי מהפכה בורגנית-דמוקרטית. (אבל גם בכך, נגיד בסוגריים, לא הייתה כל הוכחה, שהפרולטריון לא צריך היה ליטול את השלטון, שכן רק הפרולטריון הביא עד הסוף ממש את המהפכה הבורגנית-דמוקרטית, רק הפרולטריון ביצע משהו רציני לשם קירוב המהפכה הפרולטרית העולמית, רק הפרולטריון הקים את המדינה הסובייטית – צעד שני לאחר הקומונה, בכיוון של מדינה סוציאליסטית.)

מצד שני, אילו הפרולטריון הבולשביסטי ניסה מייד, באוקטובר-נובמבר 1917 – בלי שהיה ביכולתו להמתין לפיצולו המעמדי של הכפר, בלי שיידע להכשירו ולבצעו היה מנסה להתחיל "בעזרת צווים" במלחמתהאזרחים או ב"הנהגת הסוציאליזם" בכפר, היה מנסה להסתדר בלי גוש (ברית) זמני עם האיכרות בכללה, בלי שורת ויתורים זמניים לאיכרות הבינונית וכדו' – אזי היה זה עיוות בלנקיסטי[xxxiv] של המרכסיזם, היה זה ניסיון של מיעוט לכפות את רצונו על הרוב, אזי הייתה זאת שטות תיאורטית, אי-הבנה של העובדה, כי מהפכה כלל-איכרית הינה עדיין מהפכה בורגנית, ובלי שורת מעברים, שלבי-מעבר, אי-אפשר בארץ מפגרת לעשותה למהפכה סוציאליסטית.

קאוטסקי בלבל את הכל בשאלה התיאורטית והפוליטית החשובה ביותר ולמעשה הפך פשוט למשרת הבורגנות, הצווח נגד הדיקטטורה של הפרולטריון.

***

ערבוביה כזאת, ואולי אף גדולה ממנה, הכניס קאוטסקי בשאלה אחרת, שאלה מעניינת וחשובה ביותר, כלומר: האם מבחינה עקרונית אורגנה נכון, ולאחר-מכן האם בוצעה בתכליתיות הפעילות המחוקקת של הרפובליקה הסובייטית בשינוי האגררי – שינוי סוציאליסטי קשה ביותר זה, ובו-בזמן החשוב ביותר? היינו אסירי-תודה לאין-שיעור לכל מרכסיסט מערב-אירופי אייו, בהכירו לדעת ולו רק את המסמכים החשובים ביותר, היה מגיש לנו. את ביקורת מדיניותנו, שכן בכך היה עוזר לנו במידה רבה מאוד, עוזר גם למהפכה המבשילה בעולם כולו. אך קאוטסקי, במקום ביקורת, מגיש ערבוביה תיאורטית מאין כמוה, ההופכת את המרכסיזם לליברליזם, ולמעשה לתעלולים ריקים מתוכן, חדורי שטנה, תעלולים קרתניים נגד הבולשביקים. ישפוט-נא הקורא:

"אי-אפשר היה להמשיך ולקיים את הקניין הקרקעי הגדול, זאת עשתה המהפכה. הדבר התברר מייד. אי-אפשר היה שלא למוסרו לאוכלוסייה האיכרית"… (לא-נכון, מר קאוטסקי, אתה מעמיד את "הברור" בשבילך על מקומו של יחס המעמדות השונים ישאלה זו ; תולדות המהפכה הוכיחו, כי ממשלת הקואליציה של הבורגנות עם הבורגנות הזעירה, עם המנשביקים והס"רים, ניהלה מדיניות של קיום הקניין הקרקעי הגדול. זאת הוכיח בייחוד החוק של ס. מסלוב והמאסרים של חברי הוועדים הקרקעיים[xxxv]. בלי "דיקטטורה של הפרולטריון "האוכלוסייה האיכרית" לא הייתה מנצחת את בעל-האחוזה, שהתאחד עם בעל-ההון.)

…"אולם לגבי השאלה, באילו צורות צריך היה דבר זה להתרחש, לא הייתה כל אחדות. אפשר היה לשער פתרונות שונים.." (יותר מכל מדאיגה את קאוטסקי "אחדות" "הסוציאליסטים", ואין הבדל מי יכנה את עצמו בשם זה.. על כך, שהמעמדות העיקריים של החברה הקפיטליסטית מן-ההכרח כי יבואו לידי החלטות שונות, שוכח הוא)… "מבחינה סוציאליסטית היה זה רציונלי ביותר למסור את המפעלים הגדולים לבעלות המדינה ולהפקיד את עיבוד האחוזות הגדולות בידי האיכרים, אשר עד עתה היו עסוקים בהן כפועלים שכירים, בצורה של הברות שיתופיות. אך פתרון זה מותנה בקיום פועלים כפריים כאלה, אשר אינם בנמצא ברוסיה. כפתרון אחר אפשרית הייתה מסירת הקניין הקרקעי הגדול לבעלות המדינה, תוך חלוקתו לחלקות קטנות, הנמסרות בחכירה לאיכרים מעוטי-קרקע. ואז היה מוגשם עוד משהו מהסוציאליזם"…

קאוטסקי משתמש כתמיד בפתגם הנודע: מצד אחד אי-אפשר שלא להודות, ומצד שני יש להתוודות. הוא מציע זה בצד זה פתרונות שונים, בלי לעיין במחשבה – המחשבה היחידה הריאלית, המרכסיסטית – מה הם המעברים מן הקפיטליזם אל הקומוניזם בתנאים מיורדים כאלה. ברוסיה נמצאים פועלי-בפר שכירים, אך הם מעטים, וקאוטסקי אף לא נגע בשאלה, שהוצבה על-ידי השלטון הסובייטי, כיצד לעבור לעיבוד קומונלי וחברי של הקרקע. אולם מגוחך מכל הוא, שקאוטסקי רוצה לראות "משהו מהסוציאליזם" בחלוקת חלקות ועירות לחכירה. למעשה אין זו אלא סיסמה זעיר-בורגנית ו"מהסוציאליזם" אין כאן דבר. אם "המדינה", המחכירה את הקרקע, לא תהיה מסוג הקומונה, אלא תהיה רפובליקה פרלמנטרית בורגנית וזוהי אמנם השערתו התמידית של קאוטסקי), הרי החכרת הקרקע בחלוקות קטנות תהיה רפורמה ליברלית טיפוסית.

קאוטסקי עובר בשתיקה על כך, שהשלטון הסובייטי ביטל כל קניין קרקעי. גרוע מזה. הוא מבצע סילוף לא-יאומן ומצטט צווים של השלטון הסובייטי כך, שנעלם מהם המהותי מיותר.

בהכריזו, כי "הייצור הזעיר שואף לבעלות פרטית מלאה על אמצעי הייצור", כי האספה המכוננת הייתה "הסמכות היחידה", המסוגלת לעצור את החלוקה (טענה, שהייתה מעוררת צחוק אדיר ברוסיה מכיוון שהכל יודעים, כי הפועלים והאיכרים רואים כבעלי סמכות את המועצות בלבד, ואילו האספה המכוננת הפכה לסיסמת הצ'כוסלובקים ובעלי-האחוזות) – קאוטסקי ממשיך:

"אחד הצווים הראשונים של הממשלה הסובייטית הורה: 1. הבעלות של בעלי-האחוזות על הקרקע בטלה מייד בלי כל פיצוי. 2. האחוזות, וכן כל הקרקעות של המלוכה, המגזרים, הכנסיות, עם כל המצאי החי והמת, עם בנייני האחוזות, עם כל האביזרים והכלים, עוברים לרשות הוועדים הקרקעיים של האזורים הכפריים, הכפופים למועצות האזוריות של צירי האיכרים, עד לפתרון שאלת הקרקע על-ידי האספה המכוננת".

בצטטו את שני הסעיפים האלה בלבד קאוטסקי בא לידי מסקנה:

"ההסתמכות על האספה המכוננת נשארה אות מתה. למעשה האיכרים באורים כפריים יחידים יכלו לנהוג בקרקע כראות עיניהם (עמ' 47).

הנה לכם דגמים של "ביקורת" קאוטסקי! הנה לכם עבודה "מדעניתו, הדומה יותר מכל לזיוף. להכרת הקורא הגרמני מחדירים, כי הבולשביקים נכנעו לאיכרות בשאלת הבעלות הפרטית על הקרקע! כי הבולשביקים התירו לאיכרים במפורד ("לאזורים יחידים") לנהוג כרצונם!

ואילו לאמיתו של דבר, הצו שציטט קאוטסקי- צו שהוצא ראשון ב26 באוקטובר 1917 (ספירה ישנה) – מורכב לא מ-2, אלא מ-5 סעיפים, להוסיף 8 סעיפים של "הוראה" ועל הוראה זו נאמר, כי "עליה לשמש הדרכה".

בסעיף 3 של הצו נאמר, כי המשקים עוברים לידי העם, כי הכרחיות הן "עשיית רשימה מדויקת של כל הרכוש המופקע" ו"שמירה מהפכנית קפדנית ביותר". ובהוראה נאמר, כי "זכות הבעלות הפרטית על הקרקע בטלה לעד", כי "חלקות הקרקע עם משקים בעלי תרבות גבוהה" "אינן טעונות חלוקה", כי "כל המצאי המשקי של הקרקעות המופקעות; החי והמת, עובר לשימוש בלעדי של המדינה או העדה, בהתאם לגודלן וחשיבותן, בלי פיצוי", כי "כל האדמה נכנסת לקרן קרקעית כל-עממית".

ולהלן, בעת ובעונה אחת עם פיזור האספה המכוננת (5.1.1918) קיבלה ועידת המועצות ה-3 "הצהרת הזכויות של העם העובד והמנוצל", שנכלל עתה בחוק היסודי של הרפובליקה הסובייטית. בהצהרה זו סעיף 11' 1 אומר, כי =בעלות פרטית על ' האדמה בוטלה" וכי "אחוזות-לדוגמה ומפעלים חקלאיים מוכרזים כקניין לאומי".

ובכן, הסתמכות על האספה המכוננת לא נשארה אות מתה, משום שמוסד ייצוגי כל-עממי אחר, בעל סמכות רבה לאין-ערוך יותר בעיני האיכרים, נטל על עצמו את פתרון השאלה האגררית.

ולהלן, ב- 19 (6) בפברואר 1918 פורסם חוק על הסוציאליזציה של האדמה, המאשר שוב ביטול בעלות כלשהי על האדמה, מוסר את רשות השימוש הן בקרקע והן בכל המצאי שבבעלות פרטית לשלטונות הסובייטיים בפיקוח השלטון הפדרלי הסובייטי; בין המשימות של רשות השימוש בקרקע מציע הוא

"פיתוח המשק הקולקטיבי בחקלאות, לעומת המשקים הבודדים כמשק כדאי יותר במובן החסכון של העבודה והתוצרים – לשם מעבר למשק סוציאליסטי" (סעיף 11, נקודה 6).

חוק זה, המנהיג שימוש השוואתי בקרקע, עונה על השאלה היסודית "למי הזכות להשתמש בקרקע":

(סעיף 20). בחלקות הקרקע היחידות לצרכים חברתיים ואישיים בתחומי הרפובליקה הפדרטיבית הסובייטית הרוסית יכולים להשתמש: א) למטרות תרבותיות השכלתיות: 1) המדינה, בדמות המוסדות של השלטון הסובייטי והפדראלי, המחוזי, הגלילי, האזורי, האזורי-כפרי והכפרי). 2) הארגונים החברתיים (בפיקוחו וברמותו של השלטון הסובייטי המקומי). ב) לשם עיסוק בחקלאות: 3) הקומונות החקלאיות. 5) החברות הכפריות. 6) משפחות ואישים יחידים"…

הקורא רואה, כי קאוטסקי עיוות לגמרי את העניין והציג לפני הקורא הגרמני בצורה מסולפת לחלוטין את המדיניות האגררית והתחיקה האגררית של המדינה הפרולטרית ברוסיה.

את השאלות התיאורטיות החשובות, היסודיות, לא ידע קאוטסקי אף להעמיד!

ואלו הן השאלות:

(1) ההשוואתיות של השימוש בקרקע,

(2) הלאמת הקרקע – יחס שני האמצעים האלה לסוציאליזם, בכלל, ולמעבר מקפיטליזם לקומוניזם, בפרט.

(3) עיבוד חברתי של הקרקע, כמעבר מחקלאות זעירה ומפוצלת לחקלאות חברתית גדולה ; האס מספקת העמדת שאלה זאת בתחיקה הסובייטית את דרישות הסוציאליזם?

לגבי השאלה הראשונה מן-ההכרח לקבוע קודם-כל את שתי העובדות העיקריות הבאות: (א) הבולשביקים, גם בהתחשב בניסיון של שנת 1905 (אסתמך, למשל, על עבודתי בשאלה האגררית במהפכה הרוסית הראשונה) הצביעו על החשיבות הדמוקרטית-פרוגרסיבית, דמוקרטית-מהפכנית של סיסמת ההשוואתיות, וגם בשנת 1917, לפני מהפכת אוקטובר, דיברו בבהירות גמורה על כך. (ב) בהגשימם את חוק הסוציאליזציה של הקרקע – חוק, אשר "נשמתו" היא הסיסמה של שימוש השוואתי בקרקע – הכריזו הבולשביקים בדייקנות ובבהירות גמורה: אין זה רעיוננו, אין אנו מסכימים לסיסמה זו, אנו חושבים לחובתנו להגשימו, משום שזוהי דרישת רובם המכריע של האיכרים. ואילו את הרעיון והדרישות של רוב העמלים מן ההכרח כי הס עצמם יעקרום: אי-אפשר לא לבטלם, לא "לדלג" עליהם. אנו, הבולשביקים, נעזור לאיכרות לעקור את הסיסמות הזעיר-בורגניות, ולעבור מהן מהר ככל-האפשר וקל ככל האפשר לסוציאליסטיות.

תאורטיקן-מרכסיסט, שהיה רוצה לעזור למהפכה הפועלית בניתוחו המדעי, חייב היה, לענות, ראשית, הנכון הוא, שרעיון ההשוואתיות בשימוש בקרקע הוא בעל והטיבות מהפכנית-דמוקרטית, חשיבות של הבאת המהפכה הבורגנית-דמוקרטית עד הסוף. שנית, הנכון נהגו הבולשביקים, בהעבירם בעזרת קולותיהם (ובקיימם בלויאליות גמורה) את החוק הזעיר-בורגני בדבר ההשוואתיות?

קאוטסקי אף לא ידע להבחין, מהו מבחינה תיאורטית מסמר השאלה. קאוטסקי לעולם לא היה מצליח להפריך את ההנחה, כי רעיון ההשוואתיות הוא בעל חשיבות מתקדמת ומהפכנית בהפיכה בורגנית-דמוקרטית. אין הפיכה זאת יכולה להרחיק לכת יותר. ככל שמתקרבת היא אל הסוף, כן מגלה היא באופן בהיר יותר, מהיר וקל יותר לפני ההמונים כי בלתי מספיקים הם הפתרונות הבורגניים-הדמוקרטיים, כי הכרח הוא לחרוג ממסגרתם, לעבור אל הסוציאליזם.

האיכרות, שמיגרה את הצאריזם ואת בעלי-האחוזות, חולמת על השוואתיות, ושום כוח לא יכול היה להפריע בכך לאיכרים, שנגאלו הן מבעלי-האחוזות והן מהמדינה הבורגנית-פרלמנטרית, הרפובליקנית. הפרולטרים אומרים לאיכרים: נעזור לכם להגיע לקפיטליזם "אידיאלי", שכן ההשוואתיות של השימוש בקרקע הוא האידיאליזציה של הקפיטליזם מנקודת-ראותו של יצרן זעיר. ובו-בזמן נראה לכם כי בלתי-ממפיק הוא הדבר, כי הכרחי הוא לעבור לעיבוד הברתי של האדמה. מעניין יהיה לראות, כיצד ינסה קאוטסקי להפריך את נכונות הדרכה כזאת של מאבק האיכרים מצד הפרולטריון!

קאוטסקי העדיף להתחמק מן השאלה…

ועוד, קאוטסקי פשוט רימה את הקוראים הגרמניים, בהעלימו מהם, כי בחוק הקרקע העניק השלטון הסובייטי יתרון ישיר לקומונות ולחברות שיתופיות, והעמידן במקום ראשון.

עם האיכרות עד סוף המהפכה הבורגנית-דמוקרטית-עם דלת-האיכרות, עם החלק הפרולטרי והפרולטרי-למחצה של האיכרות קדימה אל המהפכה הסוציאליסטית! זאת הייתה מדיניות הבולשביקים, והייתה זו מדיניות מרכסיסטית יחידה.

ואילו קאוטסקי מתבלבל, בלי שיידע להעמיד אפילו שאלה אחת! מצד אחד, אין הוא מעז לומר, כי הפרולטרים היו צריכים להתחלק בדעותיהם עם האיכרות בשאלת ההשוואתיות, כיוון שמרגיש הוא את חוסר-הטעם שבחילוקי-דעות אלו (ועם זאת הרי קאוטסקי בשנת 1905, כאשר עדיין לא היה רנגט, הגן במישרין ובבהירות על ברית הפועלים והאיכרים כתנאי לניצחון המהפכה). מצד שני, קאוטסקי מצטט באהדה את הדעות הקרתניות הליברליות של המנשביק מסלוב, "המוכיח" את האוטופיות והריאקציוניות של השוויון הזעיר-בורגני מנקודת-ראותו של הסוציאליזם ועובר בשתיקה על הפרוגרסיביות והמהפכנות של המאבק הזעיר-בורגני למען שוויון, למען השוואתיות מנקודת-ראית המהפכה הבורגנית-דמוקרטית.

אצל קאוטסקי מתקבלת ערבוביה לאין סוף: שימו-לב, כי קאוטסקי (של 1918) עומד בתוקף על האופי הבורגני של המהפכה הרוסית. קאוטסקי (של 1918) דורש: בל תחרגו ממסגרת זו! ואותו קאוטסקי עצמו רואה "משהו מהסוציאליזם" (לגבי מהפכה בורגנית) ברפורמה זעיר-בורגנית של מסירת חלקות-קרקע קטנות לאיכרים העניים (כלומר, בהתקרבות אל ההשוואתיות)!!

יבין-נא, מי שיכול!

קאוטסקי, מלבד זאת, מגלה אי-יכולת קרתנית להתחשב במדיניותה הממשית של מפלגה מסוימת. הוא מצטט את מליצות המנשביק מסלוב, ~אינו רוצה לראות את מדיניותה הממשית של מפלגת המנשביקים משנת 1917, כאשר היא ב"קואליציה" עם בעלי-האחוזות והקדטים הגנה למעשה על רפורמה אגררית ליברלית והסכם עם בעלי-האחוזות (ההוכחה: המאסרים של חברי הוועדים הקרקעיים והצעת-החוק של ס. מסלוב).

קאוטסקי לא הבחין, כי מליצות פ. מסלוב על הריאקציוניות והאוטופיות של השוויון הזעיר-בורגני מחפות למעשה על המדיניות המנשביסטית של הסכם בין האיכרים ובעלי-האחוזות (כלומר, של אונאת האיכרים בידי בעלי-האחוזות) במקום מיגור מהפכני של בעלי-האחוזות בידי האיכרים.

אכן, ממש "מרכסיסט" הוא, קאוטסקי!

דווקא הבולשביקים הביאו בחשבון בקפדנות את ההבדל בין המהפכה הבורגנית-דמוקרטית לבין הסוציאליסטית: בהביאם עד הסוף את הראשונה, הם פתחו את השער למעבר אל השניה. זוהי מדיניות מהפכנית יחידה ומדיניות מרכסיסטית יחידה.

אכן, לשווא חוזר קאוטסקי על החידודים הליברליים הקהים: "מעולם ובשום מקום עוד לא עברו האיכרים הזעירים בהשפעת דעות תיאורטיות לייצור קולקטיבי" (50).

שנון מאוד!

מעולם ובשום מקום האיכרים הזעירים של ארץ גדולה לא היו נתונים להשפעת מדינה פרולטרית.

מעולם ובשום מקום לא הגיעו האיכרים הזעירים למאבק מעמדי גלוי של האיכרים העניים ביותר עם האיכרים העשירים, עד מלחמת-אזרחים ממש ביניהם, בתנאי של תמיכה תעמולתית, פוליטית, כלכלית וצבאית בדלת-הכפר על-ידי השלטון הממלכתי הפרולטרי.

מעולם ובשום מקום לא הייתה התעשרות כזאת של הספסרים ועשירי הכפר עקב המלחמה, תוך התרוששות כזאת של המוני האיכרים.

קאוטסקי חוזר על גרוטאות, מעלה גירה נושנה, בחוששו אף להרהר במשימות החדשות של הדיקטטורה הפרולטרית.

ומה, קאוטסקי חביב, אם לאיכרים חסרים מכשירים לייצור זעיר, ואילו המדינה הפרולטרית עוזרת להם להשיג מכונות לעיבוד קולקטיבי של הקרקע – האם זהו "שכנוע תיאורטי"?

נעבור לשאלה של הלאמת הקרקע. הנרודניקים שלנו, בכלל כל הס"רים השמאליים, מכחישים, כי הצעד שבוצע אצלנו הוא – הלאמת הקרקע. מבחינה תיאורטית אין הם צודקים. במידה ונשארים אנו במסגרת של יצור סחורתי ושל קפיטליזם, בה-במידה ביטול הבעלות הפרטית על הקרקע אינה אלא הלאמת הקרקע. המלה "סוציאליזציה" מבטאה מגמה בלבד, שאיפה, הכשרת המעבר אל הסוציאליזם.

מה, אפוא, צריך להיות יחס המרכסיסטים להלאמת הקרקע?

-קאוטסקי גם כאן אינו יכול אף להעמיד את השאלה התיאורטית, או – וזה גרוע יותר – עוקף במתכוון את השאלה, אם כי מהספרות הרוסית ידוע, שקאוטסקי מכיר את הוויכוחים הישנים בין המרכסיסטים הרוסיים בשאלת הלאמת הקרקע, המוניציפליזציה של הקרקע (מסירת האחוזות הגדולות למועצות המקומיות), חלוקת הקרקע.

כלעג ממש למרכסיזם היא טענתו של קאוטסקי, כי מסירת האחיזות הגדולות למדינה והחכרתן בחלקות-קרקע זעירות לאיכרים מעוטי-קרקע הייתה מגשימה "משהו מהסוציאליזם". אמרנו כבר, כי אין כאן סוציאליזם כלשהו. אך לא די בכך ; אין כאן אף מהפכה בורגנית-דמוקרטית, שהובאה עד הסוף. לקאוטסקי קרה אסון גדול, שהוא נתן אמון במנשביקים. וכתוצאה מכך התרחש דבר משעשע: קאוטסקי, המגן על האופי הבורגני של מהפכתנו, המאשים את הבולשביקים בכך, שעלה בדעתם לצעוד אל הסוציאליזם, הוא עצמו מציע רפורמה ליברלית במסווה של סוציאליזם, בלי להעביר רפורמה זאת עד לסילוק גמור של כל מורשת ימי-הביניים ביחסי הקניין הקרקעי! אצל קאוטסקי, בדומה ליועציו המנשביקים, נתקבלה הגנה על הבורגנות הליברלית, הפוחדת ממהפכה, במקום הגנה על מהפכה בורגנית-דמוקרטית עקבית.

ובאמת. מדוע צריך להפוך לקניין וממלכתי רק אחוזות גדולות, ולא את כל האדמות? הבורגנות הליברלית משיגה בכך שמירה מעולה ביותר על ימים עברו (כלומר, עקביות קטנה ביותר במהפכה) וקלות גדולה ביותר של חזרה אל הישן. הבורגנות הרדיקלית, כלומר, המביאה עד הסוף את המהפכה הבורגנית, מעלה את הסיסמה של הלאמת הקרקע.

קאוטסקי, אשר בעבר הרחוק מאוד, לפני 20 שנה כמעט, כתב מסה מרכסיסטית נהדרת על השאלה האגררית, אינו יכול שלא לדעת את הנחיית מרכס על כך, כי הלאמת הקרקע היא-היא סיסמתה העקבית של הבורגנות, קאוטסקי אינו יכול שלא לדעת את הפולמוס של מרכס עם רודברטוס וההסברות המצוינות של מרכס ב"תיאוריות הערך העודף", בהם הוצגה במוחשיות מיוחדת גם המשמעות המהפכנית, מבחינה בורגנית-דמוקרטית, של הלאמת הקרקע.

המנשביק פ. מסלוב, אשר קאוטסקי באופן כה בלתי-מוצלה בהר בו כיועץ לעצמו, שלל את ההנחה, שהאיכרים הרוסיים יוכלו להסכים להלאמת כל הקרקע מבכלל זה גם של האיכרים). במידה ידועה השקפתו זו של מסלוב יכולה הייתה לעמוד בקשר עם התיאוריה "המקורית" שלו (החוזרת על דברי המבקרים הבורגניים של מרכס), דהיינו, עם שלילת הרנטה האבסולוטית והכרה ב"חוק" (או ב"עובדה", לפי ביטויו של מסלוב) "פוריותה הפוחתת של הקרקע".

למעשה כבר במהפכת 1905 נתגלה, כי הרוב העצום של איכרי רוסיה, הן .בני העדות הכפריות והן בעלי-המשקים הבודדים, צידד בהלאמת הקרקע כולה. מהפכת 1917 הוכיחה זאת, ולאחר מעבר השלטון לפרולטריון הגשימה זאת. הבולשביקים נשארו נאמנים למרכסיזם, בלי לנסות (בניגוד לקאוטסקי, המאשים אותנו בכך – ללא צל של הוכחה) "לדלג" על המהפכה הבורגנית-דמוקרטית. הבולשביקים עזרו קודם-כל לאלה מבין האידיאולוגים הבורגניים-דמוקרטיים של האזכרות הרדיקליים ביותר, המהפכניים ביותר והקרובים ביותר לפרולטריון – דהיינו, לס"רים השמאליים, לבצע את אשר היה למעשה הלאמת הקרקע. בעלות פרטית על הקרקע ברוסיה בוטלה מ-26.10.1917, כלומר, למן היום הראשון של המהפכה הפרולטרית, הסוציאליסטית.

בכך הוקם היסוד, המושלם ביותר מבחינת התפתחותו של הקפיטליזם (בלי להינתק ממרכס, וקאוטסקי לא יוכל להכחיש זאת), ובו-בזמן נוצר משטר קרקעי, גמיש ביותר מבחינת המעבר לסוציאליזם. מנקודת-ראות בורגנית-דמוקרטית לאיכרות המהפכנית ברוסיה אין להרחיק-לכת יותר: מבחינת זאת, כל דבר "אידיאלי" יותר מאשר הלאמת הקרקע ושוויון השימוש בה, ודבר "רדיקלי" יותר (מאותה בחינה עצמה) לא יכול להיות, ואמנם, הבולשביקים, רק הבולשביקים, רק בתוקף הניצחון של המהפכה הפרולטרית, עזרו לאיכרות להביא את המהפכה הבורגנית-דמוקרטית עד סופה ממש. ובכך בלבד עשו את כל האפשרי להקלת המעבר למהפכה הסוציאליסטית ולהתשתו.

לפי זאת אפשר לשפוט, איזו ערבוביה לא-תאומן הגיש לקורא קאוטסקי, המאשים את הבולשביקים באי-הבנת אופייה הבורגני של המהפכה, והמגלה, הוא עצמו, נסיגה מהמרכסיזם במידה כזאת, שעובר בשתיקה על הלאמת הקרקע, ומבליט את הרפורמה הפחות-מהפכנית (מנקודת-ראות בורגנית), הליברלית, כ"משהו מהסוציאליזם"!

הגענו כאן לשאלה השלישית מהשאלות שהוצגו לעיל, לשאלה, באיזו מידה הביאה בחשבון הדיקטטורה הפרולטרית ברוסיה את ההכרח של מעבר לעיבוד חברתי של האדמה. ושוב קאוטסקי מבצע כאן משהו דומה מאוד לזיוף: הוא מצטט "תזות" של בולשביק אחד בלבד, המדברים על משימת המעבר לעיבוד קולקטיבי של הקרקע! מאחר שציטט אחת מתזות אלה, קורא "התאורטיקן" שלנו בתרועת-ניצחון:

"בכך, שדבר מסוים מוכרז כמשימה, הרי המשימה, לדאבוננו, אינה נפתרת. החקלאות הקולקטיבית ברוסיה נדונה בינתיים להישאר על הנייר בלבד. עוד מעולם ובשום מקום האיכרים הזעירים לא עברו לייצור קולקטיבי על סמך דעות תיאורטיות" (50).

עוד מעולם ובשום מקום לא היה מעשה-נכלים ספרותי כזה, עדיו ירד קאוטסקי. הוא מצטט "תזות", ועובר בשתיקה על חוק השלטון הסובייטי. הוא מדבר על "דעה תיאורטית", ועובר בשתיקה על שלטון ממלכתי פרולטרי, אשר בידיו נמצאים הן בתי-החרושת והן הסחורות! כל מה שכתב המרכסיסט קאוטסקי ב"השאלה האגררית" בשנת 1899 בשאלת האמצעים, הנמצאים בידי המדינה הפרולטרית, לשם העברה הדרגתית של האיכרים הזעירים אל הסוציאליזם, שכח הרנגט קאוטסקי בשנת 918נ.

כמובן, כמה מאות קומונות חקלאיות ומשקים סובייטיים, הנתמכים על-ידי המדינה (כלומר, המעובדים בידי שותפויות הפועלים של משקים גדולים על חשבון המדינה) – זה מעט מאיד, אך האם אפשר לכנות בשם "ביקורת" את עקיפת העובדה הזאת על-ידי קאוטסקי?

הלאמת הקרקע, שבוצעה ברוסיה על-ידי הדיקטטורה הפרולטרית, הבטיחה יותר מכל את הגשמת המהפכה הבורגנית-דמוקרטית עד הסוף – אף במקרה, שניצחון מהפכת-הנגד היה פונה מן ההלאמה אחורה אל החלוקה (מקרה זה ניתחתי במיוחד בספר על התוכנית האגררית של המרכסיסטים במהפכת 1905). וחוץ מזה הלאמת הקרקע נתנה את האפשרויות הגדולות ביותר למדינה הפרולטרית לעבור בחקלאות אל הסוציאליזם.

בסיכום: קאוטסקי נתן לנו, מבחינה תיאורטית, דייסה לא-תתואר, תוך התכחשות מלאה למרכסיזם, ולמעשה – התרפסות בפני הבורגנות והרפורמיזם שלה. אין מה לומר, טובה הביקורת!

***

קאוטסקי מתחיל את "הניתוח הכלכלי" של התעשייה, בשיקול הנהדר הבא:

ברוסיה יש תעשייה קפיטליסטית גדולה. אולי אפשר לבנות על יסוד זה יצור סוציאליסטי? "אפשר היה לשער צאת, אילו מהותו של הסוציאליזם הייתה בכך, שפועלי בתי-חרושת ומכרות היו נוטלים אותם כקניינם הם" (מילולית: היו מנכסים אותם), "כדי לנהל את המשק בכל אחד מבתי החרושת לחוד" (52). "דווקא ביום, ב-5 באוגוסט, כאשר כותב אני שורות אלו, – מוסיף קאוטסקי – מודיעים ממוסקבה על נאום אחד של לנין ב-2 באוגוסט, בו, כפי שמוסרים, אמר: 'הפועלים מחזיקים איתן בידיהם את בתי-החרושת, ואילו האיכרים לא יחזירו את האדמה לבעלי-האחוזות'. הסיסמה: בית-החרושת – לפועלים, האדמה – לאיכרים הייתה עד כה לא סיסמה סוציאל-דמוקרטית, אלא אנרכו-סינדיקליסטית" (53-52).

הבאנו בשלמותו שיקול זה, כדי שהפועלים הרוסיים, אשר בעבר התייחסו בכבוד לקאוטסקי, ואמנם בצדק כיבדוהו, יראו בעצמם את התכסיסים של בוגד, עובר לבורגנות.

שערו-נא בנפשכם: ב-5 באוגוסט, באשר הוצאו כבר המון צווים על הלאמת בתי-החרושת ברוסיה, ועם זאת, אף בית-חרושת אחד לא "נוכס" על-ידי הפועלים, אלא כולם הועברו לבעלות הרפובליקה – ב-5 באוגוסט זה, קאוטסקי, על סמך פירוש-נכלים ממש של משפט אחד מנאומי, מחדיר להכרת הקוראים הגרמניים את המחשבה, כאילו ברוסיה נמסרים בתי-החרושת לפועלים יחידים! ולאחר-מכן קאוטסקי לאורך עשרות רבות של שורות מעלה גירה על כך, שאין למסור כל בית-חרושת לחוד לפועלים!

זאת איננה ביקורת, אלא תכסיס של משרת הבורגנות, שנשכר על-ידי בעלי-ההון למען הטלת דיבה במהפכה הפועלית.

את בתי-החרושת יש למסור למדינה, או לעדה, או לחברות צרכניות – כותב שוב ושוב קאוטסקי ולאחר-הכל מוסיף:

"על דרך זו אמנם ניסו עתה לעלות ברוסיה"… עתה!! כלומר, מה פירוש הדבר? באוגוסט? האמנם קאוטסקי לא יכול היה להזמין אצל שטיין שלו, אצל אקסלרוד שלו או אצל ידידים אחרים של הבורגנות הרוסית תרגום ולו של אחד הצווים על בתי-החרושת?

…"מה הרחיק לכת העניין, אין רואים עדיין. בכל אופן צד זה של הרפובליקה הסובייטית מהווה עניין רב ביותר עבורנו, אך הוא עדיין נשאר כתו בעלטה. בצווים אין מחסור"… (לכן קאוטסקי מתעלם מתוכנם או מעלימם מעיני קוראיו!), "אך חסרות ידיעות מהימנות על פעולת צווים אלה. הייצור הסוציאליסטי הוא בלתי-אפשרי בלעדי סטטיסטיקה כל-צדדית, מפורטת, מהימנה, המספקת ידיעות במהירות. וסטטיסטיקה כזאת לא יכלה עדיין ליצור הרפובליקה הסובייטית. כל מה שנודע לנו על פעולותיה הכלכליות מלא סתירות ולא ניתן לבדיקה כלשהי. זאת כמובן אחת התוצאות של הדיקטטורה והדברת הדמוקרטיה. אין חופש העיתונות והדיבור"… (53).

הנה כיצד נכתבת ההיסטוריה! מהעיתונות "החופשית" של בעלי, ההון ואנשי דוטוב היה קאוטסקי מקבל ידיעות על בתי-חרושת "עוברים לידי הפועלים.,. באמת, נהדר הוא "מדען רציני" על-מעמדי זה! בשום עובדה ממספר אינסופי של עובדות, המעידות, כי בתי-החרושת נמסרים רק לרפובליקה, כי רשות ניהולם נמצאת בידי מוסד של השלטון הסובייטי, מוסד המורכב תוך השתתפות עדיפה של נבחרי האיגודים המקצועיים, – המועצה העליונה של המשק העממי – בשום עובדה מעובדות כאלו אין קאוטסקי רוצה אף לנגוע. בעקשנות, בעיקשות של אדם בנרתיק, הוא איש פוסק מלטעון דבר אחד: תנו לי דמוקרטיה של-שלום, בלי מלחמת אזרחים, בלי דיקטטורה, עם סטטיסטיקה טובה (הרפובליקה הסובייטית הקימה מוסד סטטיסטי וצירפה אליו את כל טובי הכוחות הסטטיסטיים ברוסיה, אך, כמובן, אין לקבל במהירות סטטיסטיקה אידיאלית). בקיצור, מהפכה בלי מהפכה, בלי מאבק אכזרי, בלי מעשי-כפייה, – הנה מה שתובע קאוטסקי. זה דומה לכך, כאילו היו דורשים שביתות בלי להיטות סוערת 6ל הפועלים והמעבידים. נסו והבדילו-נא בין "סוציאליסט" שכזה לבין פקיד ליברלי מן השורה?

ובהסתמכו על "חומר עובדתי" כזה, כלומר, בעוקפו במתכוון ובבת גמור את העובדות הרבות, קאוטסקי "מסכם":

"ספק הוא, אם הפרולטריון הרוסי קיבל – מבחינת הישגים מעשיים אמיתיים, ולא צווים – ברפובליקה הסובייטית יותר, מאשר היה מקבל מידי האספה המכוננת, בה, בדיוק כמו במועצות, היוו את הרוב סוציאליסטים, אמנם בעלי צבע אחר" (58).

פנינה, לא כן? אמרה זו מייעצים אנו לחסידיו של קאוטסקי להפיץ בהרחבה יתרה בקרב הפועלים הרוסיים, שכן הומר טוב יותר להערכת שקיעתו הפוליטית לא יכול היה קאוטסקי לתת. קרנסקי גם הוא היה "סוציאליסט", חברים פועלים, אלא בעל "צבע אחר"? ההיסטוריון קאוטסקי מסתפק בכינוי, בתואר, ש"נטלו" לעצמם הס"רים הימניים והמנשביקים. על העובדות, המעידות, כי בימי קרנסקי המנשביקים והס"רים הימניים תמכו במדיניות האימפריאליסטית ובשוד וחמסנות מצד הבורגנות, ההיסטוריון קאוטסקי איננו רוצה לשמוע ; על כך, שהאספה המכוננת העניקה את הרוב דווקא לגיבורים אלה של המלחמה האימפריאליסטית והדיקטטורה הבורגנית, עובר הוא בשתיקה צנועה. וזה נקרא "ניתוח כלכלי"!…

לסיכום עוד דגם קטן אחד של "הניתוח הכלכלי":

… "הרפובליקה הסובייטית לאחר 9 חודשי קיומה, במקום להפיץ רווחה כללית, נאלצה להסביר, ממה נובעת המצוקה הכללית" (עמ' 41).

הקדטים הרגילו אותנו לשיקולים כאלה. כל משרתי הבורגנות מדברים כך ברוסיה: תנו לנו, כלומר, לאחר 9 החודשים דווחה כללית – לאחר מלחמה מרוששת של 4 שנים, בעזרתו הכל-צדדית של ההון הזר לסבוטז'ה ולהתקוממויות של הבורגנות ברוסיה. לא נשאר לחלוטין שום הבדל, שום צל של הבדל למעשה, בין קאוטסקי לבין הבורגנים הנגד-מהפכניים. דיבורים מתקתקים המזויפים כ"דמויי סוציאליזם", חוזרים על מה שאומרים – בגסות, בלא כרכורים, בלא כחל ושרק – אנשי קורנילוב, אנשי דוטוב וקרסנוב ברוסיה.

***

שורות אלה נכתבו ב-9 בנובמבר 1918. אור ל-10 בנובמבר נתקבלו ידיעות מגרמניה על התחלת מהפכה מנצחת. תחילה בקיל ובערים צפוניות אחרות והשוכנות על חוף-הים, בהן עבר השלטון לידי מועצות צירי הפועלים והחיילים, לאחר-מכן בברלין, שם השלטון עבר כמו-כן לידי המועצה.[xxxvi]

הסיכום, אשר צריך הייתי לכתוב לחוברת על קאוטסקי ועל המהפכה הפרולטרית, נעשה מיותר.

10 בנובמבר 1916.

תוספת 1
התזות על האספה המכוננת

1. הדרישה לכינוס האספה המכוננת כלולה במלוא-החוקיות בתוכנית של הסוציאל-דמוקרטיה המהפכנית, שכן ברפובליקה בורגנית אספה מכוננת הינה הצורה הגבוהה ביותר של דמוקרטיות, ומכיוון שהרפובליקה האימפריאליסטית, בראשותו של קרנסקי, בהקימה את הפרלמנט, הכינה את זיוף הבחירות ושורת הפרות של הדמוקרטיות.

2. הסוציאל-דמוקרטיה המהפכנית, בהציגה את הדרישה לכינוס האספה המכוננת, הדגישה לא-פעם מעצם תחילת המהפכה של 1917, כי הרפובליקה של המועצות הינה צורה גבוהה יותר של דמוקרטיות, מאשר רפובליקה בורגנית רגילה עם אספה מכוננת.

3; למעבר ממשטר קפיטליסטי לסוציאליסטי וכן לדיקטטורה של הפרולטריון מהווה הרפובליקה של מועצות צירי הפועלים, החיילים והאיכרים לא רק צורה מסוג גבוה יותר של מוסדות דמוקרטיים (לעומת רפובליקה בורגנית רגילה עם אספה מכוננת, המכתירה אותה), אלא גם צורה יחידה, המסוגלת להבטיח את המעבר הפחות מכאיב אל הסוציאליזם.

4. כינוס האספה המכוננת במהפכתנו לפי רשימות, שהוגשו במחצית אוקטובר 1917, מתקיים בתנאים, המונעים את האפשרות לביטוי נכון של רצון העם ושל המוני העמלים במיוחד על-ידי בחירות לאספה מכוננת זו.

5. ראשית, שיטת-הבחירות הפרופורציונאלית נותנת את הביטוי האמיתי של רצון העם רק במידה, שהרשימות המפלגתיות תואמות למעשה את חלוקתו הריאלית של העם לאותן קבוצות מפלגתיות, שנשתקפו ברשימות אלו. ואילו אצלנו, כידוע, המפלגה, שהיה לה ממאי עד אוקטובר המספר הגדול ביותר של מצדדים בקרב העם, ובמיוחד בקרב האיכרות, מפלגת הסוציאליסטים-רבולוציונרים, הגישה רשימות אחידות לאספה המכוננת במחצית אוקטובר 1917, אך התפלגה לאחר הבחירות לאספה המכוננת, לפגי כינוסה.

משום כך, אף תאום פורמלי בין רצון הבוחרים בהמוניהם לבין הרכב הנבחרים לאספה המכוננת – אין ולא יכול להיות.

6. שנית, מקור חשוב עוד יותר – מקור לא פורמלי, לא משפטי, אלא חברתי-כלכלי, מעמדי – של אי-תאום בין רצון העם ובמיוחד רצון המעמדות העמלים, מצד אחד, לבין הרכב האספה המכוננת, מצד שני, היא העובדה, שהבחירות לאספה המכוננת התקיימו, כאשר רובו המכריע שלי העם לא יכול היה עדיין לדעת את כל היקפה וערכה של מהפכת אוקטובר, הסובייטית, הפרולטרית-איכרית, שהתחילה ב-25 באוקטובר 1917, כלומר, לאחר הגשת רשימות המועמדים לאספה המכוננת.

7. מהפכת אוקטובר, שכבשה את השלטון בשביל המועצות, בנטלה את השליטה הפוליטית מידי הבורגנות ובמוסרה שליטה זו לידי הפרולטריון והאיכרות הענייה, עוברת לעינינו שלבים רצופים בהתפתחותה.

8. היא התחילה עם הניצחון ב- 25-24 באוקטובר בבירה, כאשר הוועידה הכל-רוסית ה-2 של מועצות צירי הפועלים והחיילים – חיל חלוץ זה של פרולטרים ושל החלק הפעיל ביותר מבחינה פוליטית של האיכרות – העניקה עדיפות למפלגת הבולשביקים והעמידה אותה ליד הגה השלטון.

9. המהפכה הקיפה לאחר-מכן, במשך נובמבר ודצמבר, את כל המון הצבא והאיכרות, ובאה על ביטויה קודם-כל בסילוק ארגוני-הצמרת הישנים ובבחירתם-מחדש (הוועדים הצבאיים, וועדי-האיכרים הגליליים, הוועד-הפועל המרכזי של מועצת צירי האיכרים וכו'), שביטאו את התקופה הפשרנית שעברה על המהפכה, את שלבה הבורגני, ולא הפרולטרי – ארגונים אשר מוכרחים היו באורח בלתי-נמנע לרדת מן הבמה בלחץ המוני-העם העמוקים והרחבים יותר.

10. תנועה רבת-עוצמה זו של המוני המנוצלים להקמה-מחדש של המוסדות המדריכים של ארגוניהם לא נסתיימה גם עתה, במחצית דצמבר 1917, וועידת עובדי מסילות-הברזל, שלא הושלמה, היא אחד משלביה.

11. ובכן, חלוקת הכוחות המעמדיים ברוסיה לקבוצות במאבקם המעמדי בנובמבר ודצמבר 1917, שונה למעשה מבחינה עקרונית מזו, שיכולה הייתה למצוא את ביטויה ברשימת המועמדים המפלגתיים לאספה המכוננת במחצית אוקטובר 1917.

12. המאורעות האחרונים באוקראינה (באופן חלקי גם בפינלנד וברוסיה הלבנה, וכן בקווקז) מעידים כמו-כן על חלוקה חדדוה של הכוחות המעמדיים, המתנהלת בתהליך המאבק בין הנציונליזם הבורגני של הראדה האוקראינית, הסיים הפיני וכדו', מצד אחד, לבין השלטון הסובייטי, המהפכה הפרולטרית-איכרית בכל אחת מרפובליקות לאומיות אלה – מצד שני.

13. לבסוף, מלחמת-האזרחים, שהתחילה בהתקוממות נגד-מהפכנית של הקדטים ואנשי קלדין נגד השלטונות הסובייטיים, נגד הממשלה הפועלית-האיכרית, החריפה לחלוטין את המאבק המעמדי וחיסלה כל אפשרות לפתור בדרך דמוקרטית-פורמלית את השאלות החריפות ביותר, שהוצבו על-ידי ההיסטוריה לפני עמי רוסיה, ובראש-וראשונה לפני מעמד-הפועלים והאיכרות שלה.

14. רק ניצחון מלא של הפועלים והאיכרים על ההתקוממות של הבורגנות ובעלי-האחוזות (שמצאה את ביטויה בתנועה של הקדטים ואנשי קלדין), רק דיכוי צבאי ללא-רחם של התקוממות זו של בעלי-העבדים מסוגלים להבטיח למעשה את המהפכה הפרולטרית-איכרית. מהלך המאורעות והתפתחות המאבק המעמדי במהפכה הביאו לכך, שהסיסמה "כל השלטון לאספה המכוננת", סיסמה שאינה מתחשבת בהישגי המהפכה הפועלית-איכרית, שאינה מתחשבת בשלטון הסובייטי, שאינה מתחשבת בהחלטות של הוועידה הכל-רוסית ה-2 של מועצות צירי הפועלים והחיילים, של הוועידה הכל-רוסית ה-2 של מועצות צירי האיכרים וכו' – סיסמה כזאת הפכה למעשה לסיסמת הקדטים ואנשי קלדין ומרעיהם. לעם כולו נעשה ברור, כי סיסמה זאת פירושה למעשה – מאבק לסילוק השלטון הסובייטי, וכי האספה המכוננת, אילו נתפרדה מהשלטון הסובייטי, הייתה בהכרה נדונה למוות פוליטי.

15. על שאלות חיי העם החריפות ביותר נמנית שאלת השלום. מאבק מהפכני אמיתי לשלום הוחל ברוסיה רק לאחד מהפכת 25 באוקטובר, וניצחון זה נתן את פריו הראשון בצורת פרסום ההסכמים הסודיים, כריתת שביתת-נשק ותחילת משא-ומתן פומבי על שלום כללי בלי שילומים וסיפוחים.

המוני העם הרחבים מקבלים רק עתה, למעשה, את האפשרות המלאה והגלויה לראות את המדיניות של המאבק המהפכני ולבחון את תוצאותיה. בעת הבחירות לאספה המכוננת נשללה מהמוני-העם אפשרות זו.

ברור, כי גם מצד זה של העניין בלתי-נמנעת היא אי-ההתאמה בין הרכב הנבחרים לאספה המכוננת לבין רצונו האמיתי של העם בשאלת סיום המלחמה.

16. התוצאה מסך-הכל של הנסיבות, שהובאו לעיל, היא, כי האספה המכוננת, המתכנסת לפי רשימות המפלגות שהיו קיימות עד למהפכה הפרולטרית-איברים, בתנאים של שליטת הבורגנות, באה בהכרח לידי התנגשות עם רצונם וענייניהם של המעמדות העמלים והמנוצלים, שפתחו ב-25 באוקטובר במהפכה סוציאליסטית נגד הבורגנות. טבעי הוא, כי ענייני מהפכה זו עומדים מעל הזכויות הפורמליות של האספה המכוננת, אפילו אם זכויות פורמליות אלו לא היו מעורערות על-ידי היעדר הכרה – בחוק על האספה המכוננת – בזכות העם לבחור-מחדש את ציריהם בכל עת.

17. כל ניסיון, ישיר או עקיף, לראות את השאלה על האספה המכוננת מן הצד הפורמלי-משפטי, במסגרת של דמוקרטיה בורגנית רגילה, בלי להביא בחשבון את המאבק המעמדי ואת מלחמת-האזרחים, – הוא בגידה בעניין הפרולטריון ומעבר לנקודת-ראותה של הבורגנות. להזהיר את הכל, כל אדם, מפני טעות זו, אליה נקלעים מעטים מצמרת הבולשביזם, שלא ידעו להעריך את מהפכת אוקטובר ואת משימות הדיקטטורה של הפרולטריון – חובה מוחלטת של הסוציאל-דמוקרטיה המהפכנית.

18. הסיכוי היחידי לפתרון בלתי-מכאיב של המשבר, שנוצר בתוקף אי-התאמה בין הבחירות לאספה המכוננת לבין רצון העם, וכן לבין האינטרסים של המעמדות העמלים והמנוצלים, הוא הגשמה רחבה ומהירה ככל האפשר של זכות הבחירה-מחדש של צירי האספה המכוננת בידי העם, וכן צירוף האספה המכוננת עצמה לחוק הוועד-הפועל המרכזי על בחירות-משנה איו והכרזה בלתי-מסויגת של האספה המכוננת בדבר הברה בשלטון הסובייטי, במהפכה הסובייטית, במדיניותו בשאלת השלום, בשאלת הקרקע והפיקוח הפועלי, צירוף מוחלט של האספה המכוננת למחנה מתנגדי מהפכת-הנגד של הקדטים ואנשי קלדין.

19. בלעדי תנאים אלה המשבר בקשר לאספה המכוננת יכול לבוא על פתרונו רק בדרך מהפכנית, בדרך של צעדים נמרצים, מהירים, תקיפים והחלטיים מצד השלטון הסובייטי נגד מהפכת-הנגד הקדטית-קלדינית, ויהיו כאשר יהיו הסיסמות והמוסדות (ואף החברות באספה המכוננת), בהם תחזה על עצמה מהפכת-נגד זו. כל ניסיון לכבול את ידי השלטון הסובייטי במאבק זה לא יהיה אלא סיוע למהפכת-הנגד.

נכתב ב-12 (25) בדצמבר 1917, הודפס ב-13 (26) בדצמבר 1917 בעיתון "פרבדה" מס' 213.

תוספת 2
ספר חדש של ונדרוולדה על המדינה

נזדמן לי רק לאחר שקראתי את ספרו של קאוטסקי להכיר את ספרו של ונדרוולדה "הסוציאליזם נגד המדינה" (פריס, 1918). הקבלת שני ספרים אלה מתבקשת מאליה. קאוטסקי – מנהיג אידיאי של האינטרנציונל ה-2 (1914-1889), ונדרוולדה – נציגו הפורמלי, כיו"ר הלשכה הסוציאליסטית הבינלאומית. שניהם מייצגים את פשיטת-הרגל הגמורה של האינטרנציונל ה-2, שניהם ב"אמנות", בכל הזריזות של עיתונאים מנוסים, מחפים במלים מרכסיסטיות על פשיטת-רגל זו, על מפלתם הם ועל מעברם לצד הבורגנות. האחד מראה במוחשיות מיוחדת את הטיפוסי באופורטוניזם הגרמני, הכבד, המופשט מבחינה תיאורטית, המזייף בגסות את המרכסיזם, בקטעו מן המרכסיזם כל מה שאינו מתקבל על דעת הבורגנות. השני טיפוסי הוא לגבי הסוג הרומני – במידה מסוימת אפשר לומר: למערב-אירופי (משמע – מערבה מגרמניה) – של האופורטוניזם השליט, סוג גמיש יותר, פחות כבד, המזייף את המרכסיזם זיוף מעודן יותר באמצעות אותו תכסיס יסודי עצמו.

שניהם מסלפים מעיקרן הן את תורת מרכס על המדינה, והן את תורתו על הדיקטטורה של הפרולטריון, ועם זאת ונדרוולדה מתעכב יותר על השאלה הראשונה, וקאוטסקי – על השניה. שניהם מטשטשים את הקשר ההדוק, קשר בל-יינתק בין שתי שאלות אלו. שניהם בדיבור – מהפכנים ומרכסיסטים, ולמעשה – רנגטים, המכוונים את כל מאמציהם להצדיק בתירוצים שונים את נסיגתם מהמרכסיזם. לשניהם אין אף צל מזה שחודר עד תוך-תוכן של כל יצירות מרכס ואנגלס, אין אף צל מזה שמבדיל בין הסוציאליזם למעשה מקריקטורה בורגנית שלו, דהיינו: הבהרת משימותיה של המהפכה להבדיל ממשימות הרפורמה, הבהרת הטקטיקה המהפכנית להבדיל מהרפורמיסטית, הבהרת תפקידו של הפרולטריון בחיסול השיטה או הסדר, המשטר של עבדות שכירה, להבדיל מתפקיד הפרולטריון של המעצמות "הגדולות", המתחלק עם הבורגנות בחלקיק מרווחה היתיר ומשללה היתיר.

נביא כמה משיקוליו המהותיים ביותר של ונדרוולדה לשם אישור הערכה זאת.

ונדרוולדה מצטט את מרכס ואנגלס בשקידה – רבה מאוד, בדומה לקאוטסקי. וכן, בדומה לקאוטסקי, מצטט הוא ממרכס ואנגלס כל מה שתרצו, חוץ מזה שלא מתקבל לחלוטין על דעת הבורגנות, שמבדיל בין מהפכן לרפורמיסט. על כיבוש השלטון הפוליטי בידי הפרולטריון – כמה שהרצה שכן זה הוכנס כבר על-ידי הפראקטיקה למסגרת פרלמנטרית בלעדית. על כך, שמרכס ואנגלס, לאחר ניסיון הקומונה, מצאו להכרחי להוסיף ל"מניפסט הקומוניסטי" המיושן במידת-מה את הסברת אותה אמת, כי מעמד הפועלים אינו יכול פשוט להשתלט על המכונה הממלכתית המוכנה, כי הוא חייב לשבור אותה – על כך לא אמר אפילו מלה אחת, ונדרוולדה, כמוהו כקאוטסקי, עוברים, כאילו נדברו ביניהם, בשתיקה גמורה דווקא על המהותי ביותר מניסיון המהפכה הפרולטרית, דווקא על מה שמבדיל את מהפכת הפרולטריון מהרפורמות של הבורגנות.

ודנרוולדה, בדומה לקאוטסקי, מדבר על הדיקטטורה של הפרולטריון, כדי להתכחש לה בתירוצים מתאימים. קאוטסקי ביצע זאת בעזרת זיופים גסים. ונדרוולדה עושה אותו דבר עצמו באופן מעודן יותר. בסעיף המתאים, סעיף 4, על "כיבוש השלטון הפוליטי בידי הפרולטריון", מקדיש הוא סעיף-משנה "5" לשאלת "הדיקטטורה הקולקטיבית של הפרולטריון", "מצטט" את מרכס ואנגלס (אני חוזר: בפוסחו דווקא על מה שמתייחס לעיקרי ביותר, לשבירת המכונה הממלכתית הישנה, הבורגנית-דמוקרטית) ומסכם:

…"בחוגים הסוציאליסטיים מתארים לעצמם כרגיל את המהפכה הסוציאלית בזה האופן: קומונה חדשה, המנצחת הפעם, ולא בנקודה אחת, אלא בכל המרכזים הראשיים של העולם הקפיטליסטי.

השערה ; אולם השערה, שאין בה דבר שלא ייתכן בזמן זה, כאשר כבר נראה לעין, כי התקופה האחר-מלחמתית בארצות רבות תיראה אנטגוניזמים לא-יאומנו בין מעמדות וכן עוויתות סוציאליות.

אולם, אם אי-הצלחתה של הקומונה הפריסאית – שלא לדבר על קשיי המהפכה הרוסית – מוכיחה משהו, הרי דווקא את אי-האפשרות לשים קץ למשטר הקפיטליסטי עד אשר הפרולטריון יהיה מוכן במידה מספקת לשימוש באותו שלטון, אשר בתוקף הנסיבות יכול לעבור לידיו" (עמ' 73).

ושום דבר יותר למהותו של העניין!

הנה הם, מנהיגי ונציגי האינטרנציונל ה-2! בשנת 1912 חותמים הם על המניפסט הבזלי, בו מדברים ישירות על הקשר בין אותה מלחמה דווקא, שפרצה בשנת 1914, ,לבין המהפכה הפרולטרית, ממש מאיימים בה. וכאשר באה המלחמה ונוצרה סיטואציה מהפכנית, מתחילים הם, קאוטסקים וונדרוולדים אלה, לסגת בכל מיני תירוצים מהמהפכה. הואילו-נא בטובכם לראות: מהפכה מסוגה של הקומונה אינה אלא השערה לא בלתי-אפשרית! והדבר דומה בהחלט לשיקולו של קאוטסקי על תפקידן האפשרי של המועצות באירופה.

אך הלא כך מדבר כל ליברל משכיל, אשר, בלי-ספק, יסכים עתה, כי קומונה חדשה "אינה בלתי-אפשרית", כי למועצות נועד תפקיד גדול וכדו'. מהפכן פרולטרי נבדל מליברל בכך, כי בתור תאורטיקן, מנתח הוא דווקא את החשיבות הממלכתית החדשה של הקומונה והמועצות. ונדרוולדה עובר בשתיקה על כל מה שאומרים במפורט על נושא זה מרכס ואנגלס, בנתחם את ניסיון הקומונה.

כאיש מעשה, כמדינאי, חייב מרכסיסט להבהיר, כי רק בוגדי הסוציאליזם היו יכולים עתה להסתלק מהמשימה: להבהיר את ההכרח במהפכה פרולטרית (מסוג הקומונה, מסוג המועצות, או, נניח, מסוג שלישי כלשהו), להסביר את ההכרח של הכנה לקראתה, לנהל תעמולה בקרב ההמונים למען המהפכה להפריך את הדעות הקדומות הקרתניות נגד מהפכה וכו'.

כל דבר מעין זה אין עושים לא קאוטסקי ולא ונדרוולדה – ודווקא משום כך, שהם עצמם בוגדי הסוציאליזם המה, הרוצים לשמור בקרב הפועלים על שמם הטוב כסוציאליסטים ומרכסיסטים.

קחו את ההצגה התיאורטית של השאלה.

המדינה גם ברפובליקה דמוקרטית אינה אלא מכונה לדיכוי מעמד אחד בידי מעמד אחר. קאוטסקי יודע אמת זו, מכיר בה, מסכים לה – אך". אך עוקף את השאלה היסודית ביותר, איזה מעמד, מדוע ובאילו אמצעים חייב לדכא הפרולטריון, באשר יכבוש את המדינה הפרולטרית.

ונדרוולדה יודע, מכיר, מסכים, מצטט את ההנחה העיקרית של המרכסיזם (עמ' 72 בספרו) אולם… שום מלה על הנושא "הבלתי-נעים" (לאדונים הקפיטליסטים) בדבר דיכוי התנגדותם של המנצלים!!

ונדרוולדה, כקאוטסקי, עקפו לגמרי נושא יבלתי-נעים' זה. והרי זוהי מהות הרנגטיות שלהם.

ונדרוולדה, כמוהו כקאוטסקי, אמן גדול במעשה המרתה של הדיאלקטיקה באקלקטיות. מצד אחד, אי-אפשר שלא להודות, ומצד שני, יש להתוודות. מצד אחד, את המושג של מדינה אפשר להבין כ"כלל האומה" (ראה מלון ליטרה – אין מה לומר, עבודה מדעית – עמ' 81 בספרו של ונדרוולדה), מצד שני, את המושג של מדינה אפשר להבין "כממשלה" ושם" דבר למדני נדוש וחסר-טעם זה, תוך כדי אישורו, כותב ונדרוולדה בשקידה, לצד ציטטות ממרכס.

המובן המרכסיסטי של המלה "מדינה" נבדל מהמובן הרגיל – כותב ונדרוולדה. משום-כך אפשריות "אי-הבנות". "המדינה, אצל מרכס ואנגלס, אינה מדינה במובנה הרחב, אינה מדינה כמוסד ניהול, כמייצג האינטרסים הכלליים של החברה (societe la de generaux interets). זוהי – מדינה-שלטון, מדינה – מוסד-סמכות, מדינה – מכשיר שליטה של מעמד אחד על מעמד אחר" (עמ' 76-75 בספרו של ונדרוולדה).

על חיסול המדינה מדברים מרכס ואנגלס רק במובן השני… "דעות מוחלטות מדי עלולות להתגלות כבלתי-מדויקות. בין מדינת בעלי-ההון, המבוססת על שליטת מעמד אחד בלבד, לבין מדינה פרולטרית, השמה לעצמה מטרה של חיסול מעמדות, קיימים שלבי-מעבר רבים" (עמ' 156).

הנה לכם "אופן הפעולה" של ונדרוולדה, הנבדל אך מעט-מן-המעט מאופן הפעולה של קאוטסקי, ואילו במהותו של דבר מזדהה עימו. הדיאלקטיקה שוללת אמיתות מוחלטות, מבהירה את חילוף הניגודים ואת חשיבות המשברים בהיסטוריה. אקלקטיקן אינו רוצה בדעות "מוחלטות מדי", כדי לתחוב ולהחדיר את רצונו הקרתני, הזעיר-בורגני להמיר את המהפכה ב"שלבי מעבר",

על כך, כי שלב-מעבר בין מדינה – מוסד שליטתו של מעמד בעלי ההון, לבין מדינה – מוסד שליטתו של הפרולטריון, הינו דווקא מהפכה, שעיקרה הוא מיגור הבורגנות ושבירת המכונה הממלכתית שלה והריסתה – על זאת הקאוטסקים והוונדרוולדים עוברים בשתיקה.

על כך, שהדיקטטורה של הבורגנות מן-ההכרח כי תתחלף בדיקטטורה של מעמד אחד, הפרולטריון, כי לאחר "שלבי-המעבר" של המהפכה יבואו שלבי-מעבר של גוויעה הדרגתית של המדינה הפרולטרית – זאת מטשטשים הקאוטסקים והוונדרוולדים.

והרי זוהי מהותה של הרנגטיות הפוליטית שלהם.

בכך עיקרה, מבחינה תיאורטית, מבחינה פילוסופית, של המרת הדיאלקטיקה באקלקטיות ובסופיסטיקה. הדיאלקטיקה היא קונקרטית ומהפכנית, את "המעבר" מהדיקטטורה של מעמד אחד לדיקטטורה של מעמד אחר מבדילה היא מ"מעבר" המדינה הפרולטרית הדמוקרטית לאי-מדינה ("גוויעת המדינה". האקלקטיקה והסופיסטיקה של הקאוטסקים והוונדרוולדים מטשטשות, לרצון הבורגנות, את כל הקונקרטי והמדביק במאבק המעמדי, ומציגות במקום זה את המושג הכללי של "מעבר*, בו אפשר להטמין (ובו אמנם מטמינים תשע עשיריות של הסוציאל-דמוקרטים הרשמיים בתקופתנו את ההתכחשות למהפכה!

ונדרוולדה, כאקלקטיקן וסופיסט מיומן יותר, מעודן יותר מקאוטסקי, שכן באמצעות המליצה: "מעבר ממדינה במובנה הצר למדינה במובנה הרחב" אפשר לעקוף את כל שאלות המהפכה, ותהיינה אשר תודינה, לעקוף את כל ההבדל בין מהפכה לרפורמה, אפילו את ההבדל בין מרכסיסט לליברל. שכן איזה בורגני בעל השכלה אירופית, יעלה על דעתו לשלול "בכלל" "שלבי-מעבר" במובן "כללי" כזה?

"אני מסכים עם נאד – כותב ונדרוולדה – בכו, שאי-אפשר לבצע סוציאליזציה של אמצעי-הייצור והחליפין בלי למלא תחילה את שגי התנאים הבאים:

1. הפיכת המדינה הנוכחית, מוסד השליטה של מעמד אחד על מעמד אחר, למה שמנגר מכנה מדינת-עמל עממית, באמצעות כיבוש השלטון הפוליטי בידי הפרולטריון.

2. הפרדת המדינה – מוסד של סמכות, והמדינה, מוסד של ניהול, או, להשתמש בביטויו של מאן-סימון, מוסד של ממשל באנשים – ממשל בחפצים" (89).

זאת כותב ונדרוולדה בהבלטה, בהדגישו במיוחד את חשיבות ההנחות הללו. אך הלא זאת פשוט דייסה אקלקטית ממש, ניתוק גמור מהמרכסיזם! הרי "מדינת-עמל עממית' אינה אלא חזרה על "מדינה עממית חופשית', בה התגנדרו הסוציאל-דמוקרטים הגרמניים בשנות ה-70, ואשר אנגלס הוקיעה בשטות גמורה. הביטוי "מדינת-עמל. עממית" הינה מליצה, הראויה לדמוקרט זעיר-בורגני (כגון הס"ר השמאלי שלנו) – מליצה, הממירה את המושגים המעמדיים ב"אל-מעמדיים". ונדרוולדה מציב זה בצד זה הן את כיבוש השלטון הממלכתי בידי הפרולטריון (בידי מעמד אחד) והן את המדינה "העממית", בלי להבחין בכך, שמכל. אלה מתקבלת דייסה. אצל קאוטסקי עם "הדמוקרטיה הטהורה" שלו מתקבלת אותה דייסה, אותה שלילה אנטי-מהפכנית, קרתנית, של משימות, המהפכה המעמדית, של משימות הדיקטטורה המעמדית, הפרולטרית, של המדינה המעמדית (הפרולטרית).

ולהלן. ממשל באנשים ייעלם וייתן את מקומו לממשל בחפצים רק כאשר תגווע כל מדינה. באמצעות עתיד מרוחק יחסית זה חוסם ומערפל ונדרוולדה את משימת יום המחרת: מיגור הבורגנות.

תכסיס כזה גם הוא מהווה מעין שרות מתרפס לבורגנות הליברלית. ליברל מסכים לפתוח בדיבור על כך, מה יהיה, באשר לא יעמוד הצורך למשול באנשים. ואכן, מדוע לא לעסוק בהזיות בלתי-מזיקות כאלו? אך על דיכוי התנגדות הבורגנות לנישולה בידי הפרולטריון – על כך נשתוק קמעה. זאת תובע העניין המעמדי של הבורגנות.

"הסוציאליזם נגד המדינה" זוהי קידת ונדרוולדה לפרולטריון. להחוות קידה אין זה קשה ביותר, כל מדינאי דמוקרטי יודע להשתחוות לפני בוחריו. ובחיפוי "הקידה" מוגש תוכן אנטי-מהפכני, אנטי-פרולטרי…

ונדרוולדה חוזר במפורט על דברי אוסטרוגורסקי[xxxvii] ביחס לכך, כמה מרמה, אלימות, שוחד, כזב, צביעות, נגישה בעניים, מסתתרים מתחת לצורה החיצונית המתורבתת, המסורקת חלקות, המלוקקת של הדמוקרטיה הבורגנית בימינו. אך מסקנה מכל אלה ונדרוולדה אינו מסיק. בזאת, שהדמוקרטיה הבורגנית מדכאה את ההמון העמל והמנוצל, ואילו הדמוקרטיה הפרולטרית תצטרך לדכא את הבורגנות – בזאת אין הוא מבחין. קאוטסקי וונדרוולדה עיוורים הם ביחס לכך. העניין המעמדי של הבורגנות, אחריה מזדנבים בוגדים זעיר-בורגניים אלה של המרכסיזם, דורש את עקיפת השאלה הזאת, את השתקתה, או שלילה ישירה של הכרחיות הדיכוי הזה.

האקלקטיות הקרתנית נגד המרכסיזם, הסופיסטיקה נגד הדיאלקטיקה, הרפורמיזם הקרתני והצבוע נגד המהפכה הפרולטרית – הנה כך צריך היה להכתיר את ספרו של ונדרוולדה.

הערות

תמצית ההערות, כפי שהובאו בכל כתבי ו. אי. לנין, הוצאה 5 (רוסית), כרך 37


[1] ס"רים – סוציאליסטים-רבולוציונרים

[2] דרך אגב. ביטוי זה המעבר "הפחות מכאיב" מצטט קאוטסקי פעמים רבות, בלתי-מתאימים, הרי קאוטסקי לאחר עמודים מספר עושה סילוף ומזייף את הציטטה: בהתכוונו כנראה לאירוניה. אך מכיוון שהתכוונות זאת היא התנקשות באמצעים מעבר "בלתי מכאיב"! כמובן, באמצעים כאלה לא קשה להגניב ולתחוב למתנגד דבר-הבל. הסילוף עוזר גם לעקוף את הנימוק במהותו: המעבר הפחות מכאיב לסוציאליזם אפשרי רק תוך ארגון כתל של דלת-העם (המועצות) ותוך סיוע שצד מרכז השלטון הממלכות (הפרולטריון) לארגון כזה.

[3] דרך אגב: רבים מאוד הכזבים המנשביסטיים בחוברתו של קאוטסקי! זהו כתב פלסתר של מנשביק חדור טינה.

[4] ייעשה הצדק, אף אם יאבד העולם!

[5] הגיבור הראשי בספרו של סלטיקוב-שצ'דרין "האדונים גולובליבים" (המתרגם).

[6] זה עתה קראתי את המאמר הראשי ב"עיתון פרנקפורט", 22.10.1918, מס' 293), החוזר ומספר בהתפעלות נלהבת על חוברת קאוטסקי. עיתון אנשי-הבורסה שבע רצון. בוודאי! ואילו חבר מברלין כותב לי, כי "פורטברטס", עיתון השיידמנים, הכריז באחד ממאמריו שהוא מוכן לחתום את שמו מתחת כל שורה כמעט של קאוטסקי. אנו מברכים, מברכים!

[7] הסוציאל-שוביניסטים (השיידמנים, הרנודלים, ההנדרסונים, ההומפרסים ושות') מסרבים לדבר על "האינטרנציונל" בימי המלחמה. הם רואים כ"בוגדים"… בסוציאליזם את אויבי הבורגנות "שלהם". הם בעד מדיניות-כיבושים של הבורגנות שלהם. הסוציאל-פציפיסטים (כלומר, סוציאליסטים בדיבור ופציפיסטים קרתניים למעשה) מבטאים כל מיני רגשות "אינטרנציונליסטיים", מתקוממים נגד סיפוחים ועוד, אך למעשה ממשיכים לתמוך בבורגנות האימפריאליסטית שלהם. ההבדל בין שני הסוגים אינו רציני, כגון ההבדל בין קפיטליסט, המדבר קשות, לבין קפיטליסט בעל דיבור מתוק.

[8] בוועידת המועצות ה-6 (6-9.11.1918) השתתפות 967 צירים בעלי דעה מכרעת, מהם 950 בולשביקים, ו-351 בעלי דעה מייעצת, מהם 335 בולשביקים. בסך-הכל 97% בולשביקים.


[i] "Review Socialist The" ("הסקר הסוציאליסטי") – ירחון, ביטאון מפלגת העבודה הבלתי-תלויה הרפורמיסטית באנגליה; יצא בלונדון משנת 1908 עד 1934. כשנות מלחמת-העולם האימפריאליסטית השתתפו בירחון ר. מקדונלד, פ. סנואודן, א. לי ואחרים.

[ii] ו. אי. לנין מתכוון לחברי "החברה הפביאנית" – הארגון הרפורמיסטי האנגלי, שהוקם בשנת 1884. חברי "החברה הפביאנית" היו בעיקר נציגי האינטליגנציה הבורגנית – מדענים, סופרים, מדינאים (ס. ו-ב. ואב, ר. מקדונלד, ב. שאו ועוד). הם שללו את ההכרח במאבק-מעמדי ובמהפכה סוציאליסטית. הם טענו, כי המעבר מן הקפיטליזם אל הסוציאליזם אפשרי אך בדרך של רפורמות זעירות, שינויים הדרגתיים של החברה. ו. אי. לנין תיאר את הפביאניות ב"כיוון של אופורטוניזם קיצוני".

[iii] "הבלתי-תלויים" – חברי מפלגת-העבודה הבלתי-תלויה של אנגליה (Party Labour Independent) ארגון רפורמיסטי שנוסד בידי המנהיגים של "הטרייר-יוניונים החדשים" בשנת 1893 בתנאים של התעוררות מאבץ-השביתות והתגברות התנועה למען אי-תלות מעמד הפועלים האנגלי במפלגות הבורגניות.

[iv] הכוונה היא לחוות-דעתו של מרכס במכתבו לקוגלמן מ-12.4.1871 (ק. מרכס ופ. אנגלס. מכתבים נבחרים, 1953, עמ' 263) ולנאומו של מרכס על קונגרס האג בעצרת-עם באמסטרדם ב-8 בספטמבר 1872 (ק. מרכס ופ. אנגלס. כתבים, הוצאה 2, כ' 18, עמ' 154). במכתבו של ק. מרכס ל-ל. קוגלמן השתמש לנין בספרו "המדינה והמהפכה".

[v] ראה . פ אנגלס, אנטי-דיהרינג, פרק 4, ק. מרכס, פ. אנגלס, כתבים נבחרים, הוצאת "ספרית הפועלים", כרך ג'.

[vi] "צימרוולדיסטים" – משתתפי ההתאחדות, שהוקמה בכינוס הסוציאליסטי הבינלאומי הראשון בצימרוולד ב- 8-5 בספטמבר שנת 1915. לנין כינה כינוס זה בשם "צעד ראשון בהתפתחות התנועה האינטרנציונלית נגד המלחמה". בכינוס נוכחו 38 צירים ממפלגות וארגונים של 11 ארצות אירופיות. את הוועה"מ של מפסד"ר (ב) – מפלגת-הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (בולשביקים) – ייצגו בכינוס ו. אי. לנין וג. י. זינובייב. בתוך ההתאחדות התנהל מאבק בין "השמאל הצימרוולדי", שבראשו עמדו הבולשביקים, לבין הרוב הצנטריסטי הקאוטסקיאני (זה הקרוי "הימין הצימרוולדי"). הצנטריסטים חתרו להשלמה עם הסוציאל-שוביניסטים ולשיקום האינטרנציונל השני. השמאל הצימרוולדי תבע התפלגות מהסוציאל-שוביניסטים, מאבק מהפכני נגד המלחמה האימפריאליסטית והקמת אינטרנציונל חדש, מהפכני, פרולטרי. הקונגרס הראשון של האינטרנציונל הקומוניסטי קיבל החלטה לראות את ההתאחדות הצימרוולדית כמחוסלת.

[vii] "סוציאל-דמוקרט" – עיתון בלתי לגאלי, ביטאון הוועד המרכזי של מפסד"ר, שיצא לאור מפברואר 1908 ועד ינואר 1917. הגיליון הראשון יצא ברוסיה ולאחר-מכן עברה ההוצאה לחו"ל. מדצמבר 1911 ערך את "סוציאל-דמוקרט" לנין. בעיתון פורסמו למעלה מ-80 מאמרים ורשימות של לנין, ובכללם – מאמרו "על סיסמת ארצות הברית של אירופה", בו ניסח לראשונה את המסקנה בדבר האפשרות של ניצחון הסוציאליזם תחילה בארץ אחת.

[viii] "קומוניסט" – כתב-עת, שאורגן על-ידי לנין. הוא הוצא על-ידי "סוציאל-דמוקרט" במשותף עם ג. ל. פיאטקוב ו- י. ב. בוש, שמימנו את הוצאתו (במערכת השתתף גם נ. אי. בוכרין). יצא מס' (כפול) אחד (בספטמבר 1915), בו פורסמו 3 מאמריו של לנין: "פשיטת הרגל של האינטרנציונל ה-2" , קולו הכן של סוציאליסט צרפתי" ו"אימפריאליזם וסוציאליות באיטליה".

[ix] הכוונה לחוברת "הסוציאלתם והמלחמה (היחס של מפסד"ר למלחמה)". בעבודת החוברת השתתף ג. י. זינובייב, אך בעיקר נכתבה היא עלי ידי לנין. החוברת "הסוציאליזם והמלחמה" הוצאה ערב הכינוס הצימרוולדי, שהתקיים בספטמבר 1915, בשפות הרוסית והגרמנית וחולקה בין משתתפי הכינוס.

[x] המניפסט הבזלי – מניפסט על המלחמה, שנתקבל על-ידי הקונגרס הסוציאליסטי הבינלאומי המיוחד בבזל, שהתקיים ב- 25-24 בנובמבר 1912. המניפסט הזהיר את העמים מפני סכנת מלחמת-עולם אימפריאליסטית הקרבה ובאה, גילה את המטרות החמסניות של מלחמה זו וקרא לפועלי כל הארצות למאבק מכריע על השלום, בהציבו לעומת "האימפריאליזם הקפיטליסטי את עוצמת הסולידריות הבינלאומית של הפרולטריון". למניפסט הבזלי הוכנס סניף ההחלטה של הקונגרס בשטוטגרט (1907), שנוסח בידי לנין, על כך, כי במקרה של פרוץ מלחמה אימפריאליסטית חייבים הסוציאליסטים לנצל את המשבר הכלכלי והפוליטי, הנגרם על-ידי המלחמה, במאבק למען המהפכה הסוציאליסטית.

[xi] הציטטה הובאה מעבודתו של ק. מרכס "ביקורת תוכנית גותה"; כתבים נבחרים, הוצאת "ספרית פועלים", כרך ב'.

[xii] ראה מכתבו של פ. אנגלס ל א. בבל מה- 28-18 במרץ 1875.

[xiii] רעיון זה הובע על-ידי פ. אנגלס ב"הקדמה" לחיבורו של ק. מרכס "מלחמת האזרחים בצרפת"; כתבים נבחרים, הוצאת "ספרית הפועלים", כרך א'.

[xiv] לנין מצטט את מאמרו של פ. אנגלס "על האוטוריטה" (1873); כתבים נבחרים, הוצאת "ספרית פועלים", כרך א'

[xv] הכוונה ל"הקדמה" של ק. מרכס ופ. אנגלס להוצאה הגרמנית של "המניפסט של המפלגה הקומוניסטית", שנכתבה בשנת 1872 ; כתבים נבחרים, הוצאת "ספרית פועלים", כרך א'.

[xvi] פ. אנגלס, "מוצא המשפחה, הקניין הפרטי והמדינה"; כתבים נבחריה, הוצאת "ספרית הפועלים", כרך ב'

[xvii] וויגים ותורים – מפלגות פוליטיות באנגליה, שהופיעו בשנות ה- 80-70 של המאה ה-17. מפלגת הוויגים ביטאה את האינטרסים של החוגים הפיננסיים והבורגנות המסי הרית, וכן של חלק מהאריסטוקרטיה המבורגנת. הוויגים הניחו את היסוד למפלגה הליברלית. מפלגת התורים ייצגה את בעלי-הקרקעות וצמרת הכמורה של הכנסייה האנגליקנית, הגנה על מסורות העבר הפיאודלי וניהלה מאבק נגד הדרישות הליברליות והמתקדמות; ברבות הימים הניחה את היסוד למפלגה השמרנית.

[xviii] ו. אי. לנין מתכוון למשפט הפרובוקטיבי, שאורגן בשנת 1894 על-ידי החוגים הריאקציוניים-מונרכיסטים של הכת-הצבאית הצרפתית נגד קצין המטה הכללי הצרפתי, היהודי דרייפוס, שהואשם האשמה כוזבת בריגול ובגידה ממלכתית. חיובו בדין של דרייפוס, שנדון למאסר-עולם – פרי השראתם של החוגים הצבאיים הריאקציוניים – נוצל על-ידי החוגים הריאקציוניים של צרפת לליבוי האנטישמיות ולהתקפה נגד המשטר הרפובליקני והחירויות הדמוקרטיות. בשנת 1898, הסוציאליסטים והנציגים המתקדמים של הבורגנות הדמוקרטית (ביניהם – א. זולה, ז'. ז'ורס, א. פרנס ואחרים) התחילו במערכה לבדיקתו-מחדש של משפט דרייפוס. מערכה זו קיבלה אופי פוליטי מובהק ופילגה את הארץ לשני מחנות: הרפובליקנים והדמוקרטים, מצד אחד, וגוש המונרכיסטים, הקלריקלים, האנטישמיים והלאומנים – מצד שני. בשנת 1899, בלחץ דעת-הציבור, נחון דרייפוס ; בשנת 1906 החליט בית הדין לערעורים, כי דרייפוס חף-מפשע. הוא הושב על כנו בצבא.

[xix] הכוונה לדיכוי אכזרי של ההתקוממות האירלנדית למען שחרור האיץ משליטת האנגלים בשנת 1916.

אולסטר – החלק הצפון-מזרחי של אירלנד, מאוכלס אנגלים בעיקר י צבא אולסטר יחד עם הצבא האנגלי השתתף בדיכוי התקוממותו של העם האירלנדי.

[xx] ממאמרו של ק. מרכס "אדישות פוליטית", שנכתב בלונדון ב-1873.

[xxi] ממאמרו של פ. אנגלס "על האוטוריטה"; בעברית: כנ"ל.

[xxii] לנין מתכוון ל"הקדמה" של פ. אנגלס לחיבורו של ק. מרכס "מלחמת האזרחים בצרפת", עברית כנ"ל.

[xxiii] חוברת ו. אי. לנין "המפלגות הפוליטיות ברוסיה ותפקידי הפרולטריון" הודפסה באנגלית בעיתון "The Evening Post" ב-15 בינואר 1918, בכתב-העת של השמאל במפלגה הסוציאליסטית האמריקאית "Struggle The Class" מס' 4, בנובמבר-דצמבר 1917, וכן יצאה בהוצאה מיוחדת.

[xxiv] ההתייעצות הדמוקרטית הכל-רוסית כונסה בספטמבר 1917 בפטרוגרד על-ידי הוועד-הפועל המרכזי המנשביסטי-ס"רי לשם פתרון שאלת השלטון. מטרתה האמיתית שי ההתייעצות הייתה – להסיח את דעת המוני-העם מגאות המהפכה. בהתייעצות נוכחו למעלה מ-1500 איש. מנהיגי המנשביקים והס"רים עשו את הכל, כדי להחליש את ייצוגם של מועצות צירי הפועלים והאיכרים ולהרחיב את מספר הצירים של ארגונים זעיר-בורגניים ובורגניים שונים, וכך הבטיחו לעצמם את הרוב בהתייעצות. מועצות צירי הפועלים והאיכרים, המייצגות את רובו המכריע של העם, קיבלו 120 מקומות בלבד.

ההתייעצות הדמוקרטית קיבלה החלטה בדבר ארגון "טרום-פרלמנט" (מועצה זמנית של הרפובליקה). היה זה ניסיון ייצור מראה-עין, כי ברוסיה הונהג משטר פרלמנטרי. הטרום-פרלמנט צריך היה לשמש מוסד יועץ ליד הממשלה הזמנית. לנין עמד בתוקף על הצורך להחרים את הטרום-פרלמנט, שכן להישאר בו פירושו היה – לזרוע אשליות, כאילו מוסד זה מסוגל לפתור את משימות המהפכה. הוועה"מ של המפלגה דן בהצעת לנין וקיבל החלטה על יציאת הבולשביקים מהטרום-פרלמנט, בהתגברו על התנגדותם של קמנייב ותבוסנית אחרים, שהיו בעד השתתפות בו. ב- 1 (20) באוקטובר, ביום הראשון לפתיחת הטרום-פרלמנט יצאו הבולשביקים ממנו.

[xxv] ו. א. לנין התכוון למאמרו "התפקידים העומדים על הפרק של השלטון הסובייטי", שפורסם ב-28 באפריל שנת 1918.

[xxvi] ליברדני – כינוי אירוני, שהוצמד למנהיגים המנשביסטיים – ליבר ודן ומצדדיהם, מאחר שבעיתון הבולשביסטי המוסקבאי "סוציאל-דמוקרט" מס' 141 מ-25 באוגוסט (7 בספטמבר) 1917 הופיע פיליטון של דמיאן בדני בשם "ליברדן".

[xxvii] בשם "אקטיביסטים" קראו לקבוצת מנשביקים, אשר למן ימיה הראשונים של מהפכת אוקטובר הסוציאליסטית התחילו להפעיל שיטות של מאבק מזויין נגד השלטון הסובייטי ומפלגת הבולשביקים. המנשביקים-האקטיביסטים היו כיולים בארגוני-קושרים נגד-מהפכניים, תמכו בקורנילוב ובקלדין, בראדה האוקראינית הבורגנית-לאומית, השתתפו במרד הצרים, כרתו ברית עם צבאות הפולשים הזרים. בשנת 1918, בתמיכת מפלגת המנשביקים, הצליחו האקטיביסטים לכנס, באמתלה של דיון בשאלות המזון, כמה כינוסי "פועלים", אשר בהם הועלתה הדרישה לחיסול המועצות.

[xxviii] הקבוצה השמאלית הצימרוולדית נוסדה ביוזמת לנין בכינוס הסוציאליסטי הבינלאומי בצימרוולד, בספטמבר 1915. היא איחדה 8 צירים – נציגי הוועה"מ של מפסד"ר והסוציאל-דמוקרטים השמאליים של שבדיה, נורבגיה, שוויצריה, גרמניה, האופוזיציה הס"ד הפולנית והס"ד של הגליל הלטבי. "השמאל הצימרוולדי" בראשותו של לנין, ניהל מאבק נגד הרוב הצנטריסטי בכינוס והעלה הצעות של החלטות ושל מניפסט, בהם גונתה המלחמה האימפריאליסטית והוקעה בגידתם של הסוציאל-שוביניסטים (ראה גם הערה 6). חברי השמאל הצימרוולדי, מילאו תפקיד חשוב בהקמת מפלגות קומוניסטיות בארצותיהם.

[xxix] לנין מצטט את ה"הקדמה" של אנגלס לעבודת מרכס "מלחמת האזרחים בצרפת"; עברית: כנ"ל

[xxx] הספרטקאים – חברי הארגון המהפכני של הס"ד השמאליים הגרמניים. קבוצת "ספרטק" נוסדה בתחילת מלחמת-העולם הראשונה על-ידי ק, ליבקנלט, ר. לוקסמבורג, פ. מרינג, ק. צטקין, י. מרכליבסקי, ל. יוהיכס ("טישקה") ו- ו. פיק. באפריל 1917 נכנסו הספרטקאים למפלגה הס"ד הבלתי-תלויה הגרמנית. בנובמבר 1918, במהלך המהפכה בגרמניה, נתארגנו הספרטקאים ב"ברית ספרטק", ניתקו את יחסיהם עם בבלתי-תלויים וייסדו את המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, בוועידה המכוננת שהתקיימה ב-30 בדצמבר 1918 – 1 בינואר 1919.

[xxxii] התפלגות שתי המפלגות החדשות – "הקומוניסטים הנרודניקים" וה"קומוניסטים המהפכניים" – ממפלגת הס"רים השמאליים התרחשה לאחר רצח השגריר הגרמני מירבך והמרד של הס"רים השמאליים.

"הקומוניסטים הנרודניקים", שגינו את המדיניות האנטי-סובייטית של הס"רים השמאליים, אישרו את הקו של מדיניות מפלגת הבולשביקים לברית עם האיכרות הבינונית. רבים מהם פעלו במוסדות הסובייטיים. ב-6 בנובמבר 1918, ועידתה המיוחדת של המפלגה קיבלה פה אחד את ההחלטה לפיזור המפלגה ולמיזוג עם מק"ר (ב).

"מפלגת הקומוניזם המהפכני" נתגבשה מבחינה ארגונית בוועידת הקבוצה של העיתון "רצון העמל", שהתקיימה במוסקבה ב- 30-25 בספטמבר 1918. במצע המפלגה גונו מעשי-הטרור של הס"רים השמאליים וניסיונותיהם להכשיל את שלום ברסט. הוועידה המכוננת הביעה את דעתה בעד שיתוף-פעולה עם הבולשביקים והכירה כהכרחיות התמיכה בשלטון הסובייטי. אולם התוכנית שלהם הייתה מלאה סתירות. בהכירם, כי השלטון הסובייטי יוצר תנאים מוקדמים לכינון המשטר הסוציאליסטי, הם בו-בזמן שללו את ההכרח בדיקטטורה של הפרולטריון בתקופת המעבר מן הקפיטליזם אל הסוציאליזם. לאחר החלטת הקונגרס ה-2 של הקומינטרן, האומרת, כי בכל ארץ צריכה להיות רק מפלגה קומוניסטית אחת, קיבלה מפלגת הקומוניסטים המהפכניים בספטמבר 1920 החלטה על הצטרפות למק"ר (ב). באוקטובר אותה שנה הוועה"מ של מק"ר (ב) התיר לארגוני המפלגה לקבל את חברי המפלגה לשעבר של "הקומוניסטים המהפכניים".

[xxxiii] במונח "משבר יולי" לנין מתכוון למרידות הנגד-מהפכניות של הקולאקים באזורים שונים של הארץ בקיץ 1918, שאורגנו על-ידי המנשביקים והס"רים בתמיכת הפולשים הזרים.

[xxxiv] בלנקיזם הוא זרם בתנועה הסוציאליסטית הצרפתית, שבראשו עמד מהפכן מובהק, נציג חשוב של הסוציאליזם הצרפתי האוטופי, לואי אוגיוסט בלנקי (1881-1805). הבלנקיסטים ציפו ל"גאולת האנושות מהעבדות השכירה לא בדרך של המאבק המעמדי של הפרולטריון, אלא בדרך של קשר מצד מיעוט אינטליגנטי קטן" (ו. אי. לנין). הם לא הביאו בחשבון את המצב הקונקרטי וזלזלו בקשרים עם ההמונים.

[xxxv] הכוונה להצעת-החוק הס"רית, שהוגשה על-ידי שר החקלאות ס. ל. מסלוב לממשלה הזמנית כמה ימים לפני מהפכת אוקטובר.

הצעת-החוק התוותה הקמת קרן חכירה ליד הוועדים הקרקעיים, אליה הועברו כל הקרקעות של המלוכה והמנזרים. הקניין הקרקעי של בעלי האחוזות נשתמר. הם היו מעבירים לקרן-החכירה רק אותן הקרקעות, אשר קודם-לכן החכירו לאיכרים, ועם זאת התשלומים של האיכרים בעד "הקרקעות החכורות" ניתנו לבעלי-האחוזות.

המאסרים של חברי הוועדים הקרקעיים בוצעו על-ידי הממשלה הזמנית בתגובה להתקוממויות האיכרים ולתפיסת הקרקעות של בעלי-האחוזות על-ידי האיכרים.

[xxxvi] הסיבות הבלתי-אמצעיות למהפכת נובמבר 1918 בגרמניה היו תבוסת גרמניה במלחמת-העולם, ערעור המשק של המדינה, הפורענויות והמצוקה של המוני-העם והצבא, שדרשו להפסיק את המלחמה. השפעה גדולה על המאורעות המהפכניים בגרמניה השקיעה מהפכת אוקטובר הסוציאליסטית הגדולה ברוסיה.

אם-כי המהפכה בגרמניה לא גאתה-ועברה למהפכה פרולטרית ולא יכלה לפתור את משימות שחרורו הלאומי והסוציאלי של העם הגרמני, הייתה לה חשיבות פרוגרסיבית גדולה. כתוצאה ממהפכת-נובמבר הבורגנית-דמוקרטית, שבוצעה במידה מסוימת בשיטות ואמצעים פרולטריים, מוגרה בגרמניה המלוכה והוקמה רפובליקה בורגנית-דמוקרטית, שהבטיחה את "חירויות הבורגניות-דמוקרטיות האלמנטריות, קבעה מבחינה חוקית יום-עבודה של 8 שעו,. מהפכת-נובמבר בגרמניה הגישה עזרה חשובה לרוסיה הסובייטית, נתנה את האפשרות לחסל את שלום-ברסט החמסני.

[xxxvii] הכוונה לספר: מ. אוסטרוגורסקי. "הדמוקרטיה והמפלגות הפוליטיות". ההוצאה הראשונה הופיעה בפריס ב-1903. הספר כולל הומר עובדתי רב מתולדות אנגליה וארה"ב, המוקיע את הכזבנות והצביעות של הבורגנות הדמוקרטית.

קטגוריות: מרקסיזם לניניזם - האידיאולוגיה והפרקטיקה המהפכנית | השארת תגובה

המדינה והמהפכה של לנין

הערות עריכה ותרגום

1. הנוסח העברי המובא בזאת הוא בעיקרו הנוסח של המהדורה העברית הבאה:

וו. אי. לנין, כתבים נבחרים,

תרגום – ח. גולדברג, עריכה ל. לויטה, מ. דורמן

ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל

הוצאת הקיבוץ המאוחד

תש"י, 1950

2. התרגום במהדורה הנ"ל הושווה בקפידה למקור הרוסי ותוקן בהתאם כאשר המטרה העליונה העומדת לנגד עינינו היא להגיע לדיוק מרבי במסירת שלל הדקויות והמשמעויות של המקור הרוסי. השינויים שחלו בעברית מאז שנות החמישים של המאה ה- 20, אילצו אותנו לשנות חלק מהמילים והביטויים בהם נקט ח. גולדברג, אולם בדרך-כלל השתדלנו לשמור על הסגנון הקולח של תרגומו המעולה ולתקן רק את מה שבאמת דורש תיקון.

3. הטקסט בסוגריים המרובעים [ ] שייך כולו למהדורה אלקטרונית זו ואינו מופיע לא במקור הרוסי ולא בתרגום העברי הנ"ל. מכיוון שנמנע מאיתנו להשתמש בניקוד, הבאנו תעתיק לטיני של חלק משמות האנשים. השמות הלא-רוסיים ניתנים בכתיב המקור שלהם, והשמות הרוסיים מובאים בתעתיק המיועד להקל על הקורא והבנוי לפי הכלל הפשוט "מבטאים כפי שכתוב", מלבד צמדי האותיות המבטאים צליל יחיד, וכן מלבד "c" עבור "צ", ו- "j" עבור "י" "קצרה":

צ c
י "קצרה"(כמו ב: שי, די) j
ש sh
צ' ch
ח, כ לא דגושה kh
המחבר מרבה להשתמש בצורת הריבוי של שמות משפחתם של יריבים פוליטיים. התעתיק הניתן ליד שמות אלה הוא ביחיד.

4. משלוש צורות התעתיק העברי של השם Marx המצויות בספרות: מארקס, מרקס, מרכס, העדפנו את זו האחרונה והשתמשנו בה גם לכל הנגזרות: מרכסיזם, מרכסיסט, וכד', למרות שמבחינת הדיוק ההיסטורי (אילנות יוחסין), "מארקס" היא ככל הנראה הצורה הנכונה יותר.

המדינה והמהפכה

תוכן העניינים

המדינה והמהפכה. תורת המרכסיזם על המדינה ותפקידי הפרולטריון במהפכה……………………………………… 3

הקדמה למהדורה הראשונה…………………………………………………………………… 3

הקדמה למהדורה השניה……………………………………………………………………… 3

פרק I………………………………………………………………………………………… 4

החברה המעמדית והמדינה…………………………………………………………………………………………… 4

1 . המדינה – תוצר אי-ההשלמה בין הניגודים המעמדיים…………………………………………………………….. 4

2 . פלוגות מיוחדות של אנשים חמושים, בתי-כלא וכו'………………………………………………………………. 5

4. "גוויעת" המדינה והמהפכה האלימה……………………………………………………………………………… 8

פרק II…………………………………………………………………………………….. 12

המדינה והמהפכה. ניסיון השנים 1851-1848…………………………………………………………………………. 12

1. בפרוס המהפכה…………………………………………………………………………………………………… 12

2. סיכומי המהפכה………………………………………………………………………………………………….. 13

3. העלאת השאלה על ידי מרכס בשנת 1852…………………………………………………………………………. 16

פרק III…………………………………………………………………………………….. 18

המדינה והמהפכה. ניסיון הקומונה הפריסאית בשנת 1871. ניתוחו של מרכס………………………………………… 18

1. מהי הגבורה בניסיונם של הקומונרים?…………………………………………………………………………… 18

2. במה להחליף את המכונה המדינית השבורה?…………………………………………………………………….. 20

3. חיסול הפרלמנטריזם……………………………………………………………………………………………… 22

4. ארגון אחדות האומה……………………………………………………………………………………………… 24

5. חיסול הטפיל – המדינה…………………………………………………………………………………………… 26

פרק IV……………………………………………………………………………………… 28

המשך. ביאורים נוספים של אנגלס………………………………………………………………………………….. 28

1. "שאלת השיכון"………………………………………………………………………………………………….. 28

2. הפולמוס עם האנרכיסטים……………………………………………………………………………………….. 29

3. המכתב אל בבל…………………………………………………………………………………………………… 31

4. ביקורת ההצעה של תוכנית ארפורט……………………………………………………………………………… 32

5. ההקדמה משנת 1891 ל"מלחמת האזרחים" של מרכס……………………………………………………………… 35

6. אנגלס בדבר ההתגברות על הדמוקרטיה………………………………………………………………………….. 38

פרק V………………………………………………………………………………………. 40

היסודות הכלכליים של גוויעת המדינה……………………………………………………………………………… 40

1. העלאת השאלה על-ידי מרכס…………………………………………………………………………………….. 40

2. המעבר מן הקפיטליזם אל הקומוניזם…………………………………………………………………………….. 41

3. השלב הראשון של החברה הקומוניסטית…………………………………………………………………………. 43

4. השלב העליון של החברה הקומוניסטית………………………………………………………………………….. 45

פרק VI……………………………………………………………………………………… 49

ניוול המרכסיזם על-ידי האופורטוניסטים…………………………………………………………………………… 49

1. הפולמוס של פלכנוב עם האנרכיסטים…………………………………………………………………………… 49

2. הפולמוס של קאוטסקי עם האופורטוניסטים……………………………………………………………………… 49

3. הפולמוס של קאוטסקי עם פנקוק………………………………………………………………………………… 53

סוף-דבר למהדורה הראשונה…………………………………………………………………. 58

המדינה והמהפכה

תורת המרכסיזם על המדינה

ותפקידי הפרולטריון במהפכה

הקדמה למהדורה הראשונה

שאלת המדינה מקבלת כיום חשיבות מיוחדת הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה פוליטית-מעשית. המלחמה האימפריאליסטית החישה עד מאד והחמירה את תהליך הפיכת הקפיטליזם המונופוליסטי לקפיטליזם מונופוליסטי-ממלכתי. דיכוי המוני העמלים, דיכוי-אימים על-ידי המדינה, ההולכת ומתמזגת עם בריתות הקפיטליסטים הכל-יכולות, נעשה איום יותר ויותר. הארצות המתקדמות – מתכוונים אנו ל"עורף" שלהן – נהפכות לבתי-סוהר צבאיים של עבודת פרך בשביל הפועלים.

הזוועות והפורעניות לאין-דוגמה, שהמיטה המלחמה הממושכת, עושות את מצב ההמונים קשה מנשוא, מגבירות את התמרמרותם. המהפכה הפרולטרית הבין-לאומית הולכת ומבשילה בעליל. שאלת יחסה אל המדינה מקבלת אפוא ערך מעשי.

יסודות האופורטוניזם, שנצטברו בעשרות שנות התפתחות שקטה באורח יחסי, יצרו את זרם הסוציאל-שוביניזם, השולט בתוך המפלגות הסוציאליסטיות הרשמיות בכל העולם. זרם זה (פלכנוב [Plekhanov], פוטרסוב [Potresov], ברשקובסקיה [Breshkovskaya], רובנוביץ' [Rubanovich], ואחריהם, בצורה מוסווית במקצת, האדונים צרטלי [Cereteli], צ'רנוב [Chernov] ושות' ברוסיה; שיידמן [Scheidemann], לגין [Legien], דויד [David] וכיו"ב בגרמניה; רנודל [Renaudel], גד [Guesde], ונדרוולדה [Vandervelde] בצרפת ובבלגיה; היינדמן [Hyndman] והפביאנים באנגליה וכו' וכו') סוציאליזם להלכה, שוביניזם למעשה, מצטיין בהסתגלות-משרתים מנוולת של "מנהיגי הסוציאליזם" אל האינטרסים לא רק של הבורגנות הלאומית "שלהם", אלא, בפירוש, של המדינה "שלהם", כי אלה הקרויות מעצמות גדולות, רובן מנצלות ומשעבדות זה מכבר שורה שלמה של עמים קטנים וחלשים. ואילו המלחמה האימפריאליסטית אינה אלא מלחמה לשם חלוקה וחלוקה מחדש של שלל מסוג זה. המאבק לשחרור ההמונים העמלים מעול ההשפעה של הבורגנות בכלל, ושל הבורגנות האימפריאליסטית בפרט, אינו אפשרי בלי מאבק עם המשפטים הקדומים האופורטוניסטיים על אודות "המדינה".

נעיין תחילה במשנתם של מרכס ואנגלס על המדינה, בהתעכבנו ביתר הרחבה על אותם הצדדים של משנה זו, שנשכחו או סולפו סילוף אופורטוניסטי. אחר כך נברר במיוחד את דברי הנציג העיקרי של סילופים אלה, קרל קאוטסקי [Karl Kautsky], המנהיג המפורסם ביותר של האינטרנציונל השני (1914-1889) שהגיע לפשיטת רגל עלובה כל כך בימי המלחמה הנוכחית. ולבסוף נערוך את הסיכומים העיקריים של ניסיון המהפכות הרוסיות של שנת 1905 ובייחוד של שנת 1917. זו האחרונה מסיימת, כפי הנראה כעת (תחילת אוגוסט שנת 1917) את הפרשה הראשונה של התפתחותה, אבל כל המהפכה הזאת בכלל תובן רק כחוליה אחת בשרשרת המהפכות הסוציאליסטיות הפרולטריות, המתעוררות בהשפעת המלחמה האימפריאליסטית. שאלת יחסה של המהפכה הסוציאליסטית של הפרולטריון אל המדינה מקבלת אפוא לא רק ערך פוליטי-מעשי, כי אם גם אקטואלי ביותר, כשאלת ההסברה להמונים, מה יצטרכו לעשות בעתיד הקרוב למען השתחררותם מעול הקפיטל.

המחבר

אוגוסט ש. 1917

הקדמה למהדורה השניה

המהדורה הנוכחית, השניה, מודפסת כמעט ללא שינויים. נוסף רק סעיף 3 לפרק II.

המחבר

מוסקבה .

17 בדצמבר ש. 1918

פרק I

החברה המעמדית והמדינה

1 . המדינה – תוצר אי-ההשלמה בין הניגודים המעמדיים

תורתו של מרכס אירע לה כיום מה שאירע לא אחת לתורתם של הוגים ומנהיגים של מעמדות מדוכאים בעת מלחמתם לשחרור. בעוד היו המהפכנים הגדולים בחיים, גמלו להם המעמדות המדכאים ברדיפות לבלי-הרף, קיבלו את פני תורתם בחמה שפוכה, באיבה משתוללת ביותר, במסע מופקר ביותר של שקר ודיבה. אחרי מות המהפכנים האלה נעשים ניסיונות להפכם לאיקונין בלתי-מזיקים , אפשר לומר, לעשותם לקדושים, לתת כבוד ותהילה לשמותיהם, להמציא בזה "נחמה" למעמדות המדוכאים וכדי להוליכם שולל, אגב סירוס תוכנה של התורה המהפכנית, אגב נטילת עוקצה המהפכני, על ידי פיגולה. בנוגע ל"עיבוד" כזה של המרכסיזם יש כיום אחדות-פעולה בין הבורגנות ובין האופורטוניסטים שבקרב תנועת הפועלים פנימה. שוכחים, מטשטשים, מסלפים את הצד המהפכני של התורה הזאת, את נשמתה המהפכנית. מבליטים, מפארים את אשר נוח לבורגנות או מה שנדמה כנוח לה. כל הסוציאל-שוביניסטים הם כיום "מרכסיסטים", אל-נא תתלוצצו! ומלומדים בורגנים גרמניים, שעוד אתמול היו מומחים להשמדת המרכסיזם, מדברים כיום תכופות, יותר ויותר, על מרכס "הגרמני-הלאומי", שחינך, כביכול, אגודות פועלים מאורגנות להפליא כל כך בשביל מעשה מלחמת השוד!

במצב דברים כזה, כאשר סילופי המרכסיזם נפוצים עד לאין שיעור, יהא תפקידנו קודם כל להחזיר את תורת מרכס האמיתית על המדינה ליושנה. לשם זה נחוץ להביא שורה שלמה של ציטטות ארוכות מחיבוריהם של מרכס ואנגלס עצמם. וודאי, הציטטות הארוכות תעשינה את ההרצאה מסורבלת, ולא תסייענה כלל לפופולריות שלה. אבל אין כל אפשרות לוותר עליהן. יש להביא בהחלט את כל הקטעים, או לפחות את כל הקטעים המכריעים מספרי מרכס ואנגלס בשאלת המדינה, וככל האפשר במלואם, כדי שהקורא יוכל ליצור לו מושג עצמאי על מכלול ההשקפות של מניחי-היסוד של הסוציאליזם המדעי ועל התפתחות ההשקפות האלה, וכדי להוכיח במסמכים ולהראות בעליל את סילוף ההשקפות האלה על ידי ה"קאוטסקיאניות" השלטת כיום.

נתחיל בספר הנפוץ ביותר של פר. אנגלס [Engels]: "מוצא המשפחה, הקניין הפרטי והמדינה", שעוד בשנת 1894 יצא לאור בשטוטגרט במהדורה שישית. נצטרך לצטט את המקור הגרמני, מפני שהתרגומים הרוסיים, אם גם רבים הם, הם ברובם בלתי מלאים או עשויים באופן בלתי משביע רצון כל עיקר.

"המדינה – אומר אנגלס, בסכמו את ניתוחו ההיסטורי , – אינה בשום פנים כוח הכפוי על החברה מבחוץ. כמו כן אין המדינה "מציאות של אידיאה מוסרית", "דמות ומציאות של התבונה", כפי שקובע הגל. המדינה היא פרי החברה בדרגת-התפתחות מסוימת; המדינה היא הודאה, שחברה זו הסתבכה בסתירה פנימית בלתי מתיישבת, התפלגה להפכים, שאין להשלים ביניהם ואין בכוחה להיפטר מהם. וכדי שהפכים אלה, מעמדות בעלי אינטרסים כלכליים מנוגדים, לא יטרפו זה את זה ואת החברה כולה במלחמה בלתי פורייה, נחוץ היה כוח, העומד, למראית עין, מעל לחברה, כוח שיחליש את ההתנגשות ויעצור אותה בגבולות "הסדר". וכוח זה, שמוצאו מן החברה, אלא שהוא מעמיד את עצמו ממעל לה, ומתנכר לה יותר ויותר, הוא הוא המדינה. (עמ' 178-177 במהדורה הגרמנית השישית).

כאן הובע בבהירות מלאה הרעיון היסודי של המרכסיזם בשאלת תפקידה ההיסטורי וערכה של המדינה. המדינה היא תולדה וגילוי של אי-ההשלמה בין הניגודים המעמדיים. המדינה נוצרת במקום, בזמן ובמידה, שאין אפשרות באופן אובייקטיבי להשלים בין הניגודים המעמדיים. ולהפך: קיום המדינה מוכיח, שהניגודים המעמדיים אינם ניתנים להשלמה זה עם זה.

והנה דווקא בסעיף זה החשוב ביותר והיסודי מתחיל סילוף המרכסיזם, בשני קווים עיקריים.

מצד אחד באים האידיאולוגים הבורגניים, ובייחוד הזעיר-בורגניים, שבלחץ העובדות ההיסטוריות הבלתי-מעורערות אנוסים הם להודות כי המדינה קיימת רק במקום שישנם ניגודי מעמדות ומלחמת מעמדות, והרי הם "מתקנים" את מרכס באופן, שהמדינה מופיעה כגוף של הטלת-שלום בין המעמדות. לפי מרכס לא הייתה המדינה יכולה להתהוות, ולא הייתה יכולה להתקיים, אילו אפשר היה להביא שלום בין המעמדות. אצל הפרופסורים והפובליציסטים הבעל-ביתיים והקרתניים נמצא – לעתים קרובות על יסוד אסמכתות נוחות מדברי מרכס! – שהמדינה דווקא מביאה שלום בין המעמדות. לפי מרכס אין המדינה אלא גוף של שליטה מעמדית, גוף של דיכוי מעמד אחד בידי משנהו, היא יצירת "הסדר" המייצב והקובע לחוק את הדיכוי הזה, בהחלישו את התנגשות המעמדות. לפי דעתם של הפוליטיקאים הזעיר-בורגניים יוצא, שהסדר הוא דווקא ביטוי להשלמה בין המעמדות, ולא לדיכוי מעמד אחד בידי משנהו; לרופף את ההתנגשות הווה אומר, לפי דעתם, להשכין שלום, ולא ליטול מהמעמדות המדוכאים את האמצעים והאפשרויות למיגור המדכאים.

כך, למשל, במהפכת שנת 1917, בשעה ששאלת הערך והתפקיד של המדינה נתעוררה בכל גדולתה, נתעוררה למעשה, כשאלה של פעולה לאלתר, בקנה-מידה של פעולת-המונים, – גלשו כל הס.ר.-ים (סוציאליסטים-רבולוציונרים) והמנשביקים בבת אחת כליל אל התיאוריה הזעיר-בורגנית של "הבאת-שלום" בין המעמדות על ידי "המדינה". רזולוציות ומאמרים לאין מספר מאת פוליטיקאים של שתי המפלגות הללו ספוגים עד תכלית תיאוריה בעל-ביתית וקרתנית זו של "הבאת-שלום". לעולם אין הדמוקרטיה הזעיר-בורגנית מסוגלת להבין שהמדינה היא גוף של שליטת מעמד מסוים שאינו יכול להשלים עם האנטיפוד שלו (עם המעמד המנוגד לו). היחס אל המדינה הוא אחד הגילויים המוחשיים ביותר, המעידים כי הס.ר.-ים והמנשביקים שלנו אינם סוציאליסטים כלל (מה שאנו, הבולשביקים, היינו מוכיחים תמיד), אלא הם דמוקרטים זעיר-בורגניים בעלי אוצר-ניבים כמעט-סוציאליסטי.

ואולם הסילוף "הקאוטסקיאני" של המרכסיזם הוא דק הרבה יותר. מבחינה "תיאורטית" אין שוללים כאן שהמדינה היא גוף של שלטון מעמדי וכן שהניגודים המעמדיים אין להשלים ביניהם. אבל מסיחים את הדעת מן העובדה הבאה או מטשטשים אותה: אם המדינה היא תולדה של אי-השלמה בין ניגודי המעמדות, אם היא כוח העומד מעל לחברה ו"המתנכר יותר ויותר לחברה", הרי ברור, ששחרור המעמד המדוכא אינו אפשרי לא רק בלי מהפכה אלימה, אלא גם בלי השמדת אותו מנגנון-השלטון המדיני, שנוצר על ידי המעמד השליט ואשר בו מגולמת "התנכרות" זו. את המסקנה הזאת, הברורה מאליה מבחינה תיאורטית, הסיק מרכס, כפי שנראה להלן, בבהירות מלאה על יסוד ניתוח היסטורי-קונקרטי של תפקידי המהפכה. ודווקא מסקנה זו "שכח" וסילף קאוטסקי – זאת נוכיח בהרחבה בהמשך הרצאתנו.

2 . פלוגות מיוחדות של אנשים חמושים, בתי-כלא וכו'

"…לעומת הארגון הגנטילי (לבתי-אב או לשבטים) העתיק – ממשיך אנגלס – ניכרת המדינה, ראשית, בזה שהיא מחלקת את נתיניה חלוקה טריטוריאלית…"

בעינינו נראית חלוקה זו "טבעית", אבל היא עלתה במחיר מאבק ממושך עם הארגון הישן, הארגון לפי שבטים או משפחות .

"…סימן-היכר שני הוא – ייסוד ממשל חברתי, שאינו זהה עוד במישרין עם האוכלוסייה המארגנת את עצמה ככוח חמוש. ממשל חברתי מיוחד זה נחוץ, מפני שארגון חמוש של האוכלוסייה, הפועל בכוח עצמי, נעשה בלתי-אפשרי מאז נתפלגה החברה למעמדות … ממשל חברתי זה קיים בכל מדינה. הוא מורכב לא רק מאנשים חמושים, אלא גם מכל אבזריהם הממשיים: בתי-סוהר ומוסדות כפייה מכל המינים, שלא היו ידועים למבנה המשפחתי (השבטי) של החברה…"

אנגלס פורש לפנינו את מושג "הכוח" המכונה בשם מדינה, כוח שמוצאו מן החברה, אלא שהוא מעמיד עצמו ממעל לה והולך ומפקיע עצמו ממנה. ממה, בעיקר, מורכב כוח זה? מפלוגות מיוחדות של אנשים חמושים, שברשותן נמצאים בתי-כלא וכיו"ב.

רשאים אנו לדבר על פלוגות מיוחדות של אנשים חמושים, מפני שהממשל החברתי האופייני לכל מדינה "אינו זהה במישרין" עם אוכלוסייה חמושה, עם "ארגון חמוש הפועל בכוח עצמו".

ככל הוגי הדעות המהפכניים הגדולים מתאמץ אנגלס לעורר את שימת לבם של הפועלים בעלי ההכרה בייחוד לאותם הדברים, שבעיני הבעל-ביתיות השלטת הם נחשבים פחות מכל ראויים לשימת-לב, נראים כשגרתיים ביותר, מקודשים על ידי משפטים קדומים מוצקים, ואפילו מאובנים. צבא הקבע והמשטרה הם כלי-השרת העיקריים של כוח השלטון המדיני, אך האם יתכן אחרת?

מנקודת הראות של הרוב העצום מבני אירופה בסוף המאה התשע-עשרה, שאליהם פנה אנגלס, אנשים אשר אף מהפכה גדולה אחת לא עברה עליהם ולא הייתה לנגד עיניהם , – לא יתכן אחרת. הללו לא מובן להם כלל מה זה "ארגון חמוש של אוכלוסים, הפועל בכוח עצמו". הקרתן, איש מערב-אירופה או רוסיה, אשר תובא לפניו השאלה, מדוע נוצרה הנחיצות בפלוגות מיוחדות של אנשים חמושים, המוקמות מעל לחברה והמתנכרות לה (משטרה, צבא-קבע) , יהיה נוטה לענות על כך בשתים-שלוש פראזות השאולות מאת ספנסר [Spenser] או מאת מיכאילובסקי [Mikhajlovskij], יסתמך על הסתעפות החיים החברתיים, על התפצלות הפונקציות וכד'.

הסתמכות כזאת נראית "מדעית" ומרדימה יפה את האיש הבעל-ביתי, בהאפילה על העיקרי והיסודי: פילוג החברה למעמדות עוינים זה את זה שאי אפשר להשלים ביניהם.

לולא פילוג זה, היה "ארגון-האוכלוסים החמוש הפועל בכוח עצמו" מצטיין אמנם במבנהו המורכב, ברמת הטכניקה שלו וכו' על פני הארגון הפרימיטיבי של עדר קופים נושאי מקלות, או של בני-אדם פראים או של אנשים מאוחדים בחברות של שבטים, אבל ארגון כזה היה אפשרי.

אולם הוא אינו אפשרי, משום שחברת-הציוויליזציה מפולגת למעמדות אויבים, שאין אפשרות של השלמה ביניהם, וחימושם "הפועל בכוח עצמו" היה מביא לידי מלחמה חמושה ביניהם. מתהווה המדינה, מוקם כוח מיוחד, נוצרות פלוגות מיוחדות של אנשים חמושים, וכל מהפכה, בהרסה את המנגנון המדיני, מראה לנו בעליל, כיצד שואף המעמד השליט להקים שוב את הפלוגות המיוחדות של אנשים חמושים, המשרתות אותו, וכיצד שואף המעמד המדוכא ליצור ארגון חדש מסוג זה, שיהיה מסוגל לשרת לא את המנצלים, אלא את המנוצלים.

בסוגיה האמורה מעלה אנגלס בצורה עיונית אותה שאלה עצמה, שמעלה לפנינו כל מהפכה גדולה למעשה, באופן מוחשי ובקנה-מידה של פעולת המונים, היינו, את השאלה בדבר היחס ההדדי שבין הפלוגות "המיוחדות" של אנשים חמושים ובין "ארגון-האוכלוסים החמוש, הפועל בכוח עצמו". להלן נראה, כיצד שאלה זו מוארת באופן קונקרטי על-ידי ניסיון המהפכות האירופיות והרוסיות.

אבל נשובה-נא להרצאתו של אנגלס.

הוא מציין, שאמנם יש אשר שלטון חברתי זה הוא חלש, למשל אי-שם באמריקה הצפונית (הכתוב מדבר במקרה נדיר יוצא-מן-הכלל לגבי החברה הקפיטליסטית ובאותם חלקי אמריקה הצפונית בתקופה הטרום-אימפריאליסטית שלה, שהמתיישב החופשי היה שם הרוב המכריע), אבל, בדרך כלל, הולך וגובר שלטון זה:

"השלטון החברתי הולך וגובר במידה שהניגודים המעמדיים בתוך המדינה הולכים ומחריפים, ובמידה שהמדינות הבאות במגע הדדי הולכות וגדלות ונעשות מאוכלסות יותר. הציצו נא, למשל, באירופה של זמננו, שמלחמת המעמדות ותחרות הכיבושים העלו בה את השלטון החברתי לגובה כזה, שהוא עלול לבלוע את החברה כולה ואף את המדינה…"

דברים אלו נכתבו עוד בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה. ההקדמה האחרונה של אנגלס מסומנת בתאריך 16 ביוני שנת 1891. המפנה אל האימפריאליזם – הן במובן השליטה המלאה של התאגידים, הן במובן הכוח הכל-יכול של הבנקים הגדולים, הן במובן הפוליטיקה הקולוניאלית העצומה וכו' – אך זה התחיל אז בצרפת והיה חלש עוד יותר באמריקה הצפונית ובגרמניה. מני אז צעדה "תחרות הכיבושים" צעד-ענקים קדימה, כל שכן לאחר שבתחילת העשור השני של המאה העשרים נמצא כדור הארץ מחולק לחלוטין בין "כובשים מתחרים" אלה, כלומר בין המעצמות השודדות הגדולות. חימוש הצבא והצי גדל מאז בשיעור לא ייאמן, ומלחמת-השוד של שנות 1917-1914 בין אנגליה לגרמניה על השליטה בעולם, על חלוקת השלל הביאה לידי כך, ש"בליעת" כל כוחות החברה על ידי שלטון-השוד של המדינה הגיעה עד לידי שואה גמורה.

אנגלס ידע עוד בשנת 1891 להצביע על "תחרות הכיבושים", כעל אחד מסימני-ההיכר החשובים ביותר המציינים את מדיניות החוץ של המעצמות הגדולות, ואילו בני-בליעל אלה של הסוציאל-שוביניזם בשנות 1917-1914, בתקופה שתחרות זו החריפה פי כמה וכמה וחוללה את המלחמה האימפריאליסטית, מחפים על הגנת עסקי-השוד של הבורגנות "שלהם" במליצות על "הגנת המולדת", על "הגנת הרפובליקה והמהפכה" וכד'!

3. המדינה – מכשיר לניצול המעמד המדוכא

לכלכלת שלטון חברתי מיוחד, העומד מעל לחברה, נחוצים מסים ומלוות ממלכתיים.

" … פקידי-המדינה – כותב אנגלס, – אשר בידם השלטון החברתי והסמכות לגבות מסים, מתייצבים, כזרועות של החברה, מעליה. הללו שוב אינם מסתפקים ביחס-הכבוד החופשי, מרצון, שהיה נהוג כלפי מוסדות החברה המשפחתית (או השבטית) , אף אילו יכלו לרכוש להם יחס שכזה…" נוצרים חוקים מיוחדים על קדושתם וחסינותם האישית של פקידי-המדינה. "עובד-המשטרה העלוב ביותר" יש לו יותר "סמכות" משהיה לזקני השבט, אבל אף ראש השלטון הצבאי במדינה מתורבתת יכול לקנא בזקן השבט, הזוכה מצד החברה "ליחס-כבוד, שלא מיראת המקל או הרצועה".

כאן הועלתה השאלה בדבר מעמד-היתרון של הפקידים, כגופי השלטון המדיני, ובעיקר צוין: מה הדבר המעמיד אותם מעל לחברה? להלן נראה, איך נפתרה שאלה תיאורטית זו למעשה על ידי הקומונה הפריסאית בשנת 1871 וטושטשה באורח ריאקציוני על ידי קאוטסקי בשנת 1912.

" …הואיל והמדינה נוצרה מתוך הצורך לרסן את ניגודי המעמדות; הואיל והיא נוצרה בתוך עצם ההתנגשויות של מעמדות אלה, הריהי מתגלית, בדרך כלל, כמדינה של המעמד החזק ביותר, השליט מבחינה כלכלית, שבעזרת המדינה נעשה הוא גם השליט מבחינה פוליטית ורוכש לו על ידי-כך אמצעים חדשים להכניע ולנצל את המעמד המדוכא…" לא רק המדינה העתיקה והפאודאלית היו גופים של ניצול עבדים וצמיתים, אלא גם "מדינת-הנציגים שבזמננו היא כלי-שרת לניצול העבודה השכירה על-ידי הקפיטל. אך יש אשר תבואנה גם תקופות יוצאות מן הכלל, עת אשר המעמדות הנאבקים מגיעים לאיזון-כוחות כזה, שהשלטון המדיני מקבל לזמן-מה עמדה עצמאית ביחס לשני המעמדות, כמתווך מדומה ביניהם…" כך היו המונרכיה האבסולוטית במאות ה- XVII וה- XVIII, הבונפרטיזם של הקיסרות הראשונה והשניה בצרפת, ביסמרק [Bismarck] בגרמניה.

כך היא – נוסיף אנו מצדנו – ממשלת קרנסקי [Kerenskij] ברוסיה הרפובליקנית, אחרי שעברה לרדיפת הפרולטריון המהפכני, בה בשעה שהסובייטים נעשו כבר חסרי-אונים הודות להנהגתם של הדמוקרטים הזעיר-בורגניים, ואילו הבורגנות עדיין אינה חזקה כל צרכה, כדי לפזר בפשטות את המועצות האלה.

ברפובליקה דמוקרטית – ממשיך אנגלס, – "משתמש העושר בשלטונו בעקיפין, אכן זהו שימוש בטוח ביותר" – היינו, ראשית, על ידי "שיחוד הפקידים במישרין " (אמריקה), שנית, על ידי "ברית בין הממשלה ובין הבורסה" (צרפת ואמריקה).

האימפריאליזם ושלטון הבנקים בימינו "פיתחו" עד כדי אמנות מופלאה את שתי התחבולות האלה להגשים בחיים ולקיים את המרות הכל-יכולה של העושר בכל מיני הרפובליקות הדמוקרטיות. אם, למשל, עוד בחודשים הראשונים של הרפובליקה הדמוקרטית ברוסיה, אפשר לומר, בירח-הדבש של זיווג "הסוציאליסטים" הס.ר.-ים והמנשביקים עם הבורגנות, ניהל הא' פלצ'ינסקי [Palchinskij] בתוך הממשלה הקואליציונית מסע חבלה נגד כל האמצעים לריסון הקפיטליסטים ופשיטת-העור שלהם, לריסון בזיזתם את אוצר המדינה באספקה הצבאית, אם לאחר שאותו אדון פלצ'ינסקי עזב את הממשלה (והוחלף, כמובן, בפלצ'ינסקי אחר, הדומה לקודמו ממש), "העניקו" לו הקפיטליסטים מישרה נאה במשכורת של 120000 רובל לשנה, הרי פירושו של דבר זה מהו? שיחוד במישרין או שלא-במישרין? ברית בין הממשלה ובין הסינדיקטים או "רק" יחסי ידידות ביניהם? איזה תפקיד ממלאים כאן הצ'רנובים והצרטלים, האווכסנטייבים [Avksentyev] והסקובלבים [Skobelev]? – מה הם, בעלי-ברית במישרין למיליונרים-הגנבים או רק בעקיפין?

מלוא השלטון של "העושר" הוא אפוא בטוח יותר ברפובליקה הדמוקרטית, מפני שכאן אינו תלוי בחסרון זה או אחר של המנגנון הפוליטי, במעטה הפוליטי הגרוע של הקפיטליזם. הרפובליקה הדמוקרטית היא המעטה הפוליטי האפשרי הטוב ביותר לקפיטליזם, והקפיטל המשתלט (בעזרתם של פלצ'ינסקים, צ'רנובים, צרטלים ושות') על המעטה המעולה הזה, מבסס אפוא את שלטונו באופן בטוח כל כך, באופן יציב כל כך, עד כי שום חילופים, לא חילופי-גברא, לא חילופי-מוסדות, לא חילופי-מפלגות של הרפובליקה הדמוקרטית -הבורגנית אינם מזעזעים את השלטון הזה.

יש עוד לציין, שאנגלס מכנה בבהירות מלאה את זכות הבחירה הכללית כמכשיר לשליטת הבורגנות. זכות הבחירה הכללית – אומר הוא, בהסתמכו כנראה על הניסיון הארוך של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, – הריהי "מד-הבגרות של מעמד הפועלים. למעלה מזה אינה יכולה לתת ולא תיתן לעולם במדינה הנוכחית".

הדמוקרטים הזעיר-בורגניים מסוג הס.ר.-ים והמנשביקים שלנו, וכן גם אחיהם, עצמם ובשרם, כל הסוציאל-שוביניסטים והאופורטוניסטים של אירופה המערבית, מצפים דווקא לקבל "למעלה מזה" מזכות הבחירה הכללית. הם עצמם סוברים ומביאים גם בלב העם את סברת-השווא, שזכות הבחירה הכללית מסוגלת, כביכול, "במדינה הנוכחית" להביא באמת לידי גילוי את רצונם של רוב העמלים ולקבע את התגשמות הרצון הזה בחיים.

אנו יכולים כאן רק לציין את הרעיון המוטעה הזה, רק להטעים, שדעתו של אנגלס המפורשת, המדויקת והברורה לגמרי מסתרסת על כל צעד בהטפתן ובתעמולתן של המפלגות הסוציאליסטיות "הרשמיות" (כלומר, האופורטוניסטיות). הוקעה מפורטת של כל הכזב שבאותו רעיון, שאנגלס זורה אותו ממנו והלאה, ניתנת על ידינו להלן, בהרצאת השקפותיהם של מרכס ואנגלס על המדינה "הנוכחית".

סיכום כללי של דעותיו נותן אנגלס בחיבורו הפופולרי ביותר, וזו לשונו:

"ובכן, המדינה קיימת לא מאז ומעולם. היו חברות שהתקיימו בלעדיה, ולא היה להן מושג על מדינה ושלטון-מדינה. בשלב מסוים של התפתחות כלכלית, שהיה קשור בהכרח בפילוג החברה למעמדות, נעשתה המדינה – מחמת הפילוג הזה – לצורך הכרחי. עכשיו מתקרבים אנו בצעדים מהירים אל שלב אחר של התפתחות הייצור, אל שלב אשר קיום המעמדות האלה חדל להיות צורך הכרחי בשבילו, ולא עוד אלא שהוא נעשה למכשול ממש על דרך הייצור. המעמדות יעברו מן העולם בדרך ההכרח, כשם שקמו בעבר בדרך ההכרח. כשיחדלו המעמדות להתקיים תחדל ממילא גם המדינה. החברה, שתארגן את הייצור בדרך חדשה על יסוד איגוד חפשי ושווה של הייצרנים תסלק את כל המכונה המדינית למקום שיהיה אז יאה לה לגמרי: לבית-נכות לעתיקות בצד הכישור וגרזן-הברונזה".

לא תכופות מזדמנת לנו ציטטה זו בספרות ההטפה והתעמולה של הסוציאל-דמוקרטיה בימינו. ואפילו כשהיא מזדמנת, הרי מביאים אותה על הרוב באופן, שנראה לנו כאילו מחווים כאן קידה לפני איקונין, כלומר לשם הבעת-כבוד רשמית לאנגלס, בלי כל מאמץ להרהר בדבר: מה רחבה ועמוקה תנופת-המהפכה , המרומזת ב"סילוק כל מכונת המדינה למוזיאון העתיקות". על הרוב אין רואים אף הבנה בעניין, מה, בעצם, הדבר שאנגלס קורא לו בשם מכונת המדינה.

4. "גוויעת" המדינה והמהפכה האלימה

דברי אנגלס על "גוויעת" המדינה נפוצים ונודעים במידה רחבה כל-כך, הם מובאים לעתים קרובות כל-כך, הם מראים באופן בולט כל-כך, במה צפון עיקר הזיוף השכיח של המרכסיזם ומתן דמות אופורטוניזם לו, שהכרח הוא להתעכב על הדברים האלה בהרחבה. נביא את כל הסוגיה, שמתוכה שאובים הדברים:

"הפרולטריון נוטל לידיו את השלטון הממלכתי והופך את אמצעי הייצור קודם כל לקניין המדינה. אבל מתוך כך הוא מחסל ממילא את עצמו כפרולטריון, מחסל ממילא את כל ההבדלים המעמדיים והניגודים המעמדיים ויחד עמם גם את המדינה. החברה, שהתקיימה ומתקיימת עד כה, העושה דרכה בתוך הפכים מעמדיים, נחוצה הייתה לה מדינה, כלומר ארגון המעמד המנצל לשם קיום תנאי-הייצור החיצוניים שלו, הווה אומר, בייחוד כדי לקיים בכוח את התנאים לדיכוי המעמד המנוצל (עבדות, שיעבוד לצמיתות, עבודה שכירה), הנקבעים על-ידי שיטת-הייצור הקיימת. המדינה הייתה נציגתה הרשמית של החברה כולה, ריכוזה של זו בגוף פומבי, אבל היא שימשה בחזקת נציגה כזאת רק במידה שהייתה מדינת אותו המעמד שייצג באותה תקופה לבדו את החברה כולה: בתקופה העתיקה – הייתה זו מדינת האזרחים בעלי העבדים; בימי הביניים – מדינת האצילים הפיאודליים; בזמננו – מדינת הבורגנות. בשעה שהמדינה נעשית סוף-סוף באמת נציגת החברה כולה, הרי היא עושה עצמה למיותרת. משלא יהא עוד מעמד חברתי, שיש להחזיקו בשעבודו; כשיחדל השלטון המעמדי ותחדל מלחמת הקיום של היחיד, שהיא פרי האנרכיה השולטת כיום בייצור, ויבוא אפוא הקץ להתנגשויות ולהתפרצויות החריגות הנובעות מתוך מלחמת קיום זו – שוב לא יהיה גוף לדכא אותו ולא יהיה צורך בכוח מיוחד לשם דיכוי: לא יהיה צורך במדינה. המעשה הראשון, בו תפעל המדינה באמת כנציגת כל החברה כולה – נטילת אמצעי הייצור לרשותה בשם החברה – יהיה גם המעשה העצמאי האחרון שלה, בתור מדינה. התערבות השלטון הממלכתי ביחסי החברה נעשית אז מיותרת בכל התחומים, בזה אחר זה, ותשותק מאליה. במקום הממשל באנשים באה עתה השליטה בחפצים והכוונת תהליכי הייצור. אין "מבטלים" את המדינה, היא גוועת מאליה. מבחינה זו יש להעריך את המליצה בדבר "מדינה עממית חופשית", זו המליצה שהייתה לה משך זמן-מה זכות-קיום תעמולתית, אלא שאחרי הכל, הרי מבחינה מדעית אין לה רגליים. מבחינה זו יש להעריך גם את הדרישה של אלה הקרויים אנרכיסטים שהמדינה תחוסל תוך יממה אחת" ("אנטי-דיהרינג". "הפרכת המדע בידי מר אויגן דיהרינג [Dühring]" ,ע"מ 303-301 במהדורה הגרמנית השלישית.)

אפשר לומר, ללא חשש של טעות, כי מתוך סוגיה זו של אנגלס, השופעת רעיונות להפליא, נעשה רק הרעיון על המדינה "הגוועת" לפי מרכס, לנכס אמיתי של המחשבה הסוציאליסטית במפלגות הסוציאליסטיות שבזמננו, בניגוד לתורה האנרכיסטית על "ביטול" המדינה. אכן, לקצץ ככה במרכסיזם, הרי זה אומר להורידו לכדי אופורטוניזם כי "פירוש" כזה משאיר רק מושג מעורפל על שינוי מודרג, איטי, שווה-קצב, על העדר קפיצות וסערות, על העדר מציאותה של מהפכה. "גוויעת" המדינה לפי התפיסה המהלכת הרווחת, ההמונית, אם מותר להתבטא כך, משמעה, בלי ספק, טשטוש המהפכה, אם לא שלילתה הגמורה.

ואולם "פירוש" שכזה אינו אלא סילוף המרכסיזם, סילוף גס ביותר הנוח רק לבורגנות, המיוסד מבחינה עיונית על שיכחת ההנחות והשיקולים החשובים ביותר, המובעים אף בפסקת-"הסיכום" של אנגלס, שהבאנוה במלואה.

ראשית. בעצם תחילתה של סוגיה זו אומר אנגלס, כי בשעה שהפרולטריון נוטל את השלטון המדיני לידיו, הרי הוא "מבטל בזה ממילא את המדינה בתור מדינה". על פירושו של דבר זה – "לא מקובל לחשוב". ברגיל מתעלמים מזה לגמרי או חושבים את זה למשהו מעין "חולשה" "הגליאנית" של אנגלס. למעשה הובעה באותן המלים תמצית הניסיון של אחת המהפכות הפרולטריות הגדולות ביותר, תמצית הניסיון של הקומונה הפריסאית משנת 1871, עניין שעליו ידובר אצלנו ביתר פירוט במקומו. למעשה מדבר כאן אנגלס על "חיסול" מדינת הבורגנות על ידי המהפכה הפרולטרית, בעוד שהמלים על דבר הגוויעה מוסבות על שרידי הממלכתיות הפרולטרית לאחר המהפכה הסוציאליסטית. על פי אנגלס אין המדינה הבורגנית "גוועת", אלא "מתחסלת" על ידי הפרולטריון במהפכה. אחרי מהפכה זו גוועת המדינה הפרולטרית או המדינה-למחצה.

שנית. המדינה היא "כוח מיוחד לדיכוי". הגדרה זו של אנגלס, המצוינת והעמוקה עד מאוד, ניתנה כאן בבהירות מלאה. ומתוכה נובע, כי במקום "הכוח המיוחד לדיכוי" הפרולטריון על-ידי הבורגנות, לדיכוי מיליוני עמלים על-ידי קומץ עשירים, צריך לבוא "כוח מיוחד לדיכוי" הבורגנות על-ידי הפרולטריון (דיקטטורה של הפרולטריון). וזהו בעצם "ביטול המדינה כמדינה". וזוהי "הפעולה" של השתלטות על אמצעי הייצור בשם החברה. והרי הדבר ברור מאליו, כי חילוף כזה של "כוח מיוחד" אחד (בורגני) ב"כוח מיוחד" אחר (פרולטרי) אי-אפשר לו בשום אופן להתחולל בצורת "גוויעה".

שלישית. על "גוויעה" – ואף גם בצורה בולטת וציורית יותר – על "הירדמות" מדבר אנגלס באופן ברור ומפורש לגמרי ביחס לתקופה שלאחר "השתלטות המדינה על אמצעי הייצור בשם כל החברה", כלומר אחרי המהפכה הסוציאליסטית. כולנו יודעים שהצורה הפוליטית של "המדינה" באותו זמן תהיה דמוקרטיה מלאה ביותר. אבל אף אחד מן האופורטוניסטים, המסלפים ללא בושה את תורת מרכס, אינו מעלה על דעתו, שכאן אצל אנגלס מדובר אפוא על "הירדמותה" ו"גוויעתה" של הדמוקרטיה. אמנם בסקירה ראשונה נראה הדבר מוזר מאוד. אך "בלתי מובן" הוא רק לאדם, שלא העמיק לחשוב בדבר, כי הדמוקרטיה גם היא מדינה, והרי שגם הדמוקרטיה תעבור מן העולם, אחרי שהמדינה תעלם. את המדינה הבורגנית יכולה "לחסל" רק מהפכה. המדינה בכלל, כלומר הדמוקרטיה המלאה ביותר, יכולה רק "לגווע".

רביעית. אחרי שאנגלס מעלה את הנחתו המפורסמת: "המדינה גוועת" הרי הוא מבאר תכף ומיד באופן מוחשי, שהנחה זו מכוונת גם כלפי האופורטוניסטים וגם כלפי האנרכיסטים. ולא עוד אלא שבראש וראשונה מעלה אנגלס מן ההנחה על "גוויעת המדינה" אותה מסקנה, המכוונת כלפי האופורטוניסטים.

אפשר להתערב, כי 9990 איש מתוך 10000, שקראו או שמעו על "גוויעת" המדינה, אינם יודעים או אינם זוכרים כלל, שאנגלס כיוון את מסקנותיו מן ההנחה הזאת לא רק כלפי האנרכיסטים. ותשעה מתוך עשרת האנשים הנשארים וודאי שאינם יודעים מה זאת "מדינה עממית חופשית" ומדוע כוללת ההתקפה על סיסמה זו גם התקפה על האופורטוניסטים. כך אפוא נכתבת ההיסטוריה! כך מתהווה זיוף בלתי-מורגש של התורה המהפכנית הגדולה, ברוח ההשגות הבעל-ביתיות השליטות. המסקנה נגד האנרכיסטים חזרה ונשנתה אלפי פעמים, נדושה כדי תפלות, הוחדרה למוחות בצורה פשטנית ביותר, קנתה לה יציבות של משפט-קדום. ואילו את המסקנה נגד האופורטוניסטים טשטשו ו"שכחו"!

"מדינה עממית חופשית" הייתה דרישה פרוגרמתית וסיסמה רווחת של הסוציאל-דמוקרטים הגרמניים בשנות ה- 70. שום תוכן פוליטי, חוץ מתיאור מליצי-בעל-ביתי של מושג הדמוקרטיה, אין בסיסמה זו. במידה שנרמז בה באופן לגלי על רפובליקה דמוקרטית, בה במידה היה אנגלס מוכן "להצדיק" "לזמן-מה" את הסיסמה הזאת מנקודת-ראות תעמולתית. אבל הייתה זו סיסמה אופורטוניסטית, כי היה בה לא רק משום קישוט הדמוקרטיה הבורגנית, אלא גם אי-הבנת הביקורת הסוציאליסטית לגבי כל מדינה בכלל. אנו בעד רפובליקה דמוקרטית, כצורת המדינה הטובה ביותר בשביל הפרולטריון בתקופת הקפיטליזם, אבל איננו רשאים לשכוח, שהעבדות השכירה היא מנת גורלו של העם אף ברפובליקה הבורגנית הדמוקרטית ביותר. ושוב, כל מדינה היא "כוח מיוחד להכנעת" המעמד המדוכא. לכן כל מדינה היא בלתי חופשית ובלתי עממית. מרכס ואנגלס ביארו דבר זה לא אחת לחברי מפלגתם בשנות ה- 70.

חמישית. באותו חיבור של אנגלס, שממנו שומרים הכל בזיכרונם את המשפט על גוויעת המדינה, יש גם משפט על ערכה של המהפכה האלימה. ההערכה ההיסטורית של תפקידה נהפכת אצל אנגלס לשיר-תהילה ממש למהפכה האלימה. והנה דבר זה "אין איש זוכר" ובמפלגות הסוציאליסטיות של זמננו אין זה מקובל לדבר ואפילו רק לחשוב על משמעות הרעיון הזה, ובתעמולה ובהטפה היום-יומית בקרב ההמונים אין הרעיונות האלה ממלאים שום תפקיד. אך לאמיתו של דבר קשורים הם קשר בל יינתק ב"גוויעת" המדינה כחטיבה מוצקה וסדורה אחת.

והרי לפניכם דברי אנגלס כלשונם:

"על האלימות הממלאת גם תפקיד אחר בהיסטוריה ("מלבד זה של עושה-רע"), היינו תפקיד מהפכני; שהיא, לפי דברי מרכס, משמשת כמיילדת אצל כל חברה ישנה, בזמן שהיא הרה ללדת חברה חדשה ; על האלימות, שהיא אותו המכשיר אשר בעזרתו סוללת לה התנועה החברתית דרך חדשה ושוברת את הצורות הפוליטיות ששבקו חיים ונתאבנו, – על כל זה אין אף מלה אחת אצל מר דיהרינג. רק תוך אנחות וגניחות מניח הוא את האפשרות, כי לשם מיגור משק-המנצלים יהא צורך אולי באלימות – והרי זה מצער מאוד, רבותיי! שהרי כל שימוש באלימות משחית, לפי דעתו, את מידותיו של המשתמש בה. וכל זה נאמר בלי שים לב לאותה התרוממות הרוח המוסרית והרעיונית הנעלה, שכל מהפכה מנצחת הביאה בעקבותיה! וכל זה נאמר בגרמניה, שהתנגשות אלימה, העלולה גם להיות כפויה על העם עתידה שם להצמיח, לפחות, אותה תועלת, שהיא תעקור מן השורש את רוח העבדות הנרצעת, שחדרה לתוך ההכרה הלאומית בגלל ההשפלה של מלחמת שלושים השנה. והלך-מחשבה זה של כמרים, הלך-מחשבה כהה, כמוש וחסר-אונים, מעז להציע את עצמו לפני המפלגה המהפכנית ביותר, שלא הייתה כמוה בהיסטוריה?" (עמ' 193 במהדורה הגרמנית השלישית , סוף פרק ד, מדור II).

איך אפשר לאחד לתורה אחת את שיר-התהילה הזה למהפכה האלימה, המוגש בהתמדה על-ידי אנגלס לסוציאל-דמוקרטים הגרמניים למן שנת 1878 ועד שנת 1894, כלומר עד יום מותו, ואת התיאוריה על "גוויעת" המדינה?

ברגיל מאחדים את שני אלה בעזרת אקלקטיציזם, על ידי תלישה סתם, נעדרת כל רעיון, או סופיסטית, על ידי תלישה שרירותית (או מכוונת לגרום נחת-רוח לאשר השלטון בידם), שתולשים פעם משפט זה, פעם משפט אחר, ובתשעים ותשעה מקרים מתוך מאה מעמידים בשורה הראשונה את "הגוויעה" דווקא. במקום הדיאלקטיקה בא האקלקטיציזם: זוהי התופעה השגורה, הרווחת ביותר בספרות הסוציאל-דמוקרטית הרשמית של ימינו ביחס למרכסיזם. וודאי, שאין כל חדש בחילופין אלה. חזיון כזה ראינו כבר אף בתולדות הפילוסופיה היוונית הקלאסית. יחד עם זיוף המרכסיזם ברוח האופורטוניזם צובעים את האקלקטיציזם בצבע הדיאלקטיקה, להקל על אחיזת עיני ההמונים ויש במעשה זה משום סיפוק מדומה, באשר הוא מביא כביכול בחשבון את כל צדי התהליך, את כל מגמות ההתפתחות, את כל ההשפעות המנוגדות זו לזו וכו', אך לאמיתו של דבר אין הוא נותן שום הבנה שלמה ומהפכנית של תהליך ההתפתחות החברתית.

כבר אמרנו לעיל, ונעמוד על כך ביתר הרחבה בהמשך דברינו, שתורת מרכס ואנגלס בדבר ההכרחיות שבמהפכה אלימה חלה על המדינה הבורגנית. אי-אפשר להחליף אותה במדינה פרולטרית (דיקטטורה של הפרולטריון) בדרך של "גוויעה", אך אפשר, בדרך כלל, להחליפה רק בעזרת מהפכה אלימה. שיר התהילה, המושר לה בפי אנגלס והמתאים בהחלט להצהרותיו המרובות של מרכס בנידון זה – (ניזכר-נא בדברי הסיום של "דלות הפילוסופיה" ו"המניפסט הקומוניסטי", זו ההכרזה הגלויה והגאה על הכרחיותה של מהפכה אלימה; ניזכר-נא בביקורת תכנית גותה משנת 1875, כעבור 30 שנה כמעט, בה דן מרכס ברותחין את האופורטוניזם של תכנית זו) – שיר-התהילה הזה אינו כלל פרי "התפעלות", אינו מעשה דקלום, בשום פנים אינו תכסיס פולמוסי. ביסודה של כל תורת מרכס ואנגלס מונחת הנחיצות לחנך באורח שיטתי את ההמונים בהשקפה כזאת ודווקא בהשקפה כזאת על המהפכה האלימה. העובדה, שהזרמים הסוציאל-שוביניסטיים והקאוטסקיאניים השליטים כיום שכחו כולם וזנחו הטפה כזאת, תעמולה כזאת, מבטאת באופן בולט ביותר את בגידתם בתורה זו.

מן הנמנע הוא שהמדינה הפרולטרית תוכל לתפוס מקומה של המדינה הבורגנית בלי מהפכה אלימה. ביטול המדינה הפרולטרית, זאת אומרת ביטולה של כל מדינה שהיא אינו אפשרי אלא בדרך "הגוויעה".

פיתוח מפורט ומפורש של השקפות אלה נתנו מרכס ואנגלס, בחקרם כל מצב מהפכני בפני עצמו, בנתחם את לקחי הניסיון של כל מהפכה ומהפכה לחוד. אל חלק זה של תורתם, החשוב ביותר, עוברים אנו בזה.

פרק II

המדינה והמהפכה. ניסיון השנים 1851-1848

1. בפרוס המהפכה

היצירות הראשונות של המרכסיזם הבשל, "דלות הפילוסופיה" ו"המניפסט הקומוניסטי", הן בדיוק מימי ערב המהפכה של שנת 1848. עובדה זו גרמה לכך, שמלבד הרצאת יסודות המרכסיזם הכלליים, יש לנו כאן, במידה מסוימת, גם בבואת המצב המהפכני הקונקרטי של אותו הזמן, ולכן, סבורני, יהיה מן המועיל יותר לעיין במה שנאמר על-ידי מחברי היצירות האלה בעניין המדינה זמן קצר לפני שהסיקו את מסקנותיהם מניסיון שנות 1851-1848.

"מעמד הפועלים – כותב מרכס ב"דלות הפילוסופיה" – יקים במהלך ההתפתחות, תחת החברה הבורגנית הישנה, התאגדות כזאת, אשר לא יהיה בה מקום למעמדות ולניגודיהם; מעתה לא יהיה עוד כל שלטון פוליטי במהותו, כי השלטון הפוליטי הוא הוא הביטוי הרשמי לניגודי המעמדות בתוך החברה הבורגנית". (עמ' 182 במהד' הגרמנית משנת 1885).

מאלף יהיה להקביל את הניסוח הכללי הניתן כאן לרעיון העלמות המדינה אחרי ביטול המעמדות לעומת הניסוח שניתן לו ב"מניפסט הקומוניסטי" אשר נכתב על-ידי מרכס ואנגלס כעבור חודשים אחדים, היינו בנובמבר שנת 1847.

… "בשעה שתיארנו את השלבים הכלליים ביותר של התפתחות הפרולטריון, עקבנו אחרי מלחמת-האזרחים, הנסתרת פחות או יותר, המתחוללת בחברה הקיימת, עד שבסופו של דבר היא פורצת במהפכה גלויה, והפרולטריון מייסד את שלטונו על-ידי מיגור אלים של הבורגנות"…

"כבר ראינו למעלה, כי ראשית מעשה בתוך מהפכת הפועלים היא הפיכת" (מילולית: הרמת) "הפרולטריון למדרגת מעמד שליט, כיבוש הדמוקרטיה"…

"הפרולטריון ישתמש בשלטונו הפוליטי, כדי להוציא בהדרגה כל הון מידי הבורגנות, כדי לרכז את כל מכשירי הייצור בידי המדינה, כלומר – בידי הפרולטריון המאורגן בתורת מעמד שליט, ולהגדיל מהר ככל האפשר את כלל כוחות הייצור". (עמ' 31 ו- 37 במהד' הגרמנית השביעית, שנת 1906).

כאן לפנינו ניסוחו של אחד מרעיונות המרכסיזם המצוינים והחשובים ביותר בשאלת המדינה, והוא רעיון "הדיקטטורה של הפרולטריון" (כלשון שנקטו מרכס ואנגלס לאחר הקומונה הפריסאית), ויחד עם זאת יש כאן גם הגדרה מעניינת ביותר של המדינה, הגדרה השייכת גם היא לסוג "המלים הנשכחות" של המרכסיזם. "המדינה, כלומר – הפרולטריון המאורגן בתורת מעמד שליט".

הגדרה זו של מושג המדינה לא הוסברה מעולם בספרות ההטפה והתעמולה של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הרשמיות. יתר על כן, היא נשכחה דווקא, מפני שהיא אינה ניתנת להתפשרות עם הרפורמיזם, היא סוטרת על פניהם של המשפטים הקדומים האופורטוניסטיים הרגילים ושל גל האשליות הבעל-ביתיות בדבר "התפתחות הדמוקרטיה בדרכי שלום".

הפרולטריון דרושה לו מדינה – על זה חוזרים כל האופורטוניסטים הסוציאל-שוביניסטים והקאוטסקיאנים, בטענם כי כך היא תורת מרכס, וב"שכחם" להוסיף, כי, ראשית, לפי מרכס נחוצה לפרולטריון רק מדינה גוועת, כלומר הבנויה באופן שתתחיל לגווע מיד ולא תוכל לבלי לגווע. ושנית, לעמלים נחוצה "מדינה", "כלומר – הפרולטריון המאורגן בתורת מעמד שליט".

המדינה היא ארגון מיוחד של כוח, היא ארגון של אלימות לשם דיכוי אחד המעמדות. איזהו אפוא המעמד, שהפרולטריון צריך לדכאו? כמובן, רק מעמד המנצלים, כלומר הבורגנות. לעמלים נחוצה מדינה רק לשם דיכוי התנגדותם של המנצלים, אולם רק הפרולטריון מסוגל לנצח על מעשה הדיכוי הזה, להגשימו בחיים, – רק הפרולטריון, לפי שהוא המעמר היחיד המהפכני עד הסוף, היחיד המסוגל לאחד את כל העמלים והמנוצלים במאבק נגד הבורגנות, במיגורה הגמור.

המעמדות המנצלים דרושה להם שליטה פוליטית לשם תמיכה בניצול, כלומר למען עסקי הבצע של מיעוט אפסי, ולרעת הרוב העצום של העם. ואילו למעמדות המנוצלים נחוצה שליטה פוליטית לשם חיסול גמור של כל ניצול שהוא, הווה אומר, לטובת הרוב המכריע של העם כנגד המיעוט האפסי של בעלי-העבדים המודרניים, כלומר של בעלי-האחוזות והקפיטליסטים.

הדמוקרטים הזעיר-בורגניים, אלה הסוציאליסטים-כביכול שהמירו את מלחמת-המעמדות בהזיות על הסכם בין המעמדות, יתארו להם גם את התמורה הסוציאליסטית בדרך-הזיה, לא כמיגור שלטון המעמד הנצלני, אלא בצורת כניעה שקטה של המיעוט לפני הרוב שהבין את משימותיו. אוטופיה זעיר-בורגנית זו, הקשורה קשר הדוק עם ההודאה במדינה על-מעמדית, הביאה בפועל לידי בגידה באינטרסים של המעמדות העמלים, כפי שהראו, למשל, תולדות המהפכות הצרפתיות בשנים 1848 ו- 1871, כפי שהראה זאת ניסיון ההשתתפות "הסוציאליסטית" במיניסטריונים הבורגניים באנגליה, בצרפת, באיטליה ובארצות אחרות בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים.

מרכס נאבק כל ימי חייו עם הסוציאליזם הזעיר-בורגני הזה, שהושב כיום לתחייה ברוסיה על-ידי מפלגות הס.ר.-ים והמנשביקים. מרכס פיתח את תורת מלחמת המעמדות בעקביות עד לידי תורת השלטון הפוליטי, עד לידי תורת המדינה.

מיגור שלטון הבורגנות אפשרי רק בידי הפרולטריון, כמעמד מיוחד, שתנאיי קיומו הכלכליים מכשירים אותו למיגור כזה, נותנים לו את האפשרות והכוח לבצע אותו. בעוד שהבורגנות מפוררת, עושה לאבק את מעמד האיכרים ואת כל השכבות הזעיר-בורגניות, הרי היא מלכדת את הפרולטריון, מאחדת ומארגנת אותו. רק הפרולטריון – בתוקף תפקידו הכלכלי בייצור הגדול – מסוגל להיות המנהיג לכל המוני העמלים והמנוצלים, שהבורגנות מנצלת אותם, מדכאה וחונקת אותם לעתים קרובות לא פחות, ואף בצורה קשה יותר, מאשר את הפרולטרים, אלא שהם אינם מסוגלים למאבק עצמאי למען שחרורם.

תורת מלחמת המעמדות, שנקט מרכס בשאלת המדינה והמהפכה הסוציאליסטית, מביאה בהכרח לידי הודאה בשליטתו הפוליטית של הפרולטריון, לידי הודאה בדיקטטורה שלו, כלומר, בשלטון שאין לו כל שותף שהוא, ושנשען במישרין על הכוח החמוש של ההמונים. מיגור הבורגנות ניתן להגשמה רק על-ידי הפיכת הפרולטריון למעמד שליט, המסוגל לדכא את ההתנגדות הבלתי נמנעת, הנואשת של הבורגנות, ולארגן את כל המוני העמלים והמנוצלים, למען המבנה החדש של המשק.

הפרולטריון דרוש לו שלטון מדיני, ארגון מרוכז של כוח, ארגון האלימות, הן כדי לדכא את התנגדות המנצלים והן כדי להדריך את ההמון העצום של האוכלוסים, את האיכרים והבורגנים-הזעירים, את הפרולטרים-למחצה ולכוון אותם ב"התקנת" המשק הסוציאליסטי.

המרכסיזם המחנך את מפלגת הפועלים, מחנך בזה את החלוץ של הפרולטריון, המסוגל ליטול את השלטון לידיו ולהוליך את כל העם אל הסוציאליזם, לכוון ולארגן את המשטר חדש, להיות המורה, המדריך והמנהיג של כל העמלים והמנוצלים בהתקנת חיי-החברה שלהם בלי הבורגנות ונגד הבורגנות. ולהפך, האופורטוניזם השורר כיום מחנך בתוך מפלגת הפועלים אנשים העוקרים עצמם מן ההמון, נציגי פועלים מקבלי שכר גדול יותר, "המסתדרים" באופן לא רע במשטר הקפיטליזם, המוכרים בנזיד עדשים את בכורתם, כלומר אנשים המסתלקים מתפקיד של מנהיגים מהפכניים לעם במלחמתו נגד הבורגנות.

"המדינה, כלומר הפרולטריון המאורגן כמעמד שליט" – התיאוריה הזאת של מרכס קשורה קשר בל-יינתק עם כל תורתו על התפקיד המהפכני של הפרולטריון בהיסטוריה. גולת-הכותרת של התפקיד הזה היא הדיקטטורה הפרולטרית, השליטה הפוליטית של הפרולטריון.

אבל אם אמרנו שלפרולטריון דרושה מדינה, כארגון מיוחד של אלימות נגד הבורגנות, הרי מכאן עולה מאליה המסקנה: האם ייתכן ליצור ארגון כזה בלי להשמיד קודם, בלי להרוס קודם את המנגנון הממלכתי שיצרה הבורגנות לה לעצמה? למסקנה הזאת מגיע "המניפסט הקומוניסטי" מקרוב, ועליה מדבר מרכס, בסכמו את ניסיון המהפכה של שנות 1851-1848.

2. סיכומי המהפכה

בשאלה המעניינת אותנו, שאלת המדינה, עורך מרכס את סיכומי המהפכות של שנות 1851-1848 בפסקה זו, שאנו מביאים מתוך ספרו "ה18- בברימר של לואי בונפרט" :

"אולם המהפכה עושה מלאכה יסודית. היא עדיין לא עברה את שבעת מדורי הגיהינום. היא עושה את מלאכתה באופן שיטתי. עד ל- 2 בדצמבר שנת "1851 (יום ההפיכה הממלכתית שחולל לואי בונפרט) "סיימה את המחצית הראשונה של הכנותיה, ועכשיו היא מסיימת את המחצית האחרת. קודם היא משכללת את השלטון הפרלמנטרי, כרי שתהיה לה אפשרות להפילו אחרי כן. לאחר שהדבר הושג, היא משכללת ביותר את הרשות המבצעת, מביאה אותה לידי ביטויה הצרוף ביותר, מבודדת אותה, מציגה אותה לעומתה כאות-קטרוג יחידי, כדי לרכז נגדה את כל כוחות ההרס שבה" (ההדגשה שלנו). "ולאחר שהמהפכה תסיים את המחצית השניה הזאת של הכנותיה, תקום כל אירופה ממושבה ותריע בשמחה: יפה חתרת, חפרפרת זקנה!"

"רשות מבצעת זו, על ארגונה הבירוקרטי והצבאי העצום, על מנגנון-המדינה המורכב מאוד והמלאכותי, המקיף צבא פקידים זה בן חצי מיליון איש וצבא חיילים אף הוא בן חצי מיליון, יצור-טפיל עצום זה, המלפף כמו ברשת את כל גופה של החברה הצרפתית וסותם את כל נקבוביותיו, קם בימי המונרכיה האבסולוטית, עם שקיעתו של הפיאודליזם, אותה שקיעה, שיצור זה סייע להחישה". המהפכה הצרפתית הראשונה פיתחה את ריכוז השלטון, "אבל יחד עם זה הרחיבה את היקפו של השלטון הממשלתי, את מוסדותיו ואת מספר עוזריו. נפוליון השלים את מנגנון המדינה הזה". המונרכיה הלגיטימית ומונרכיית-יולי "לא הוסיפו ולא כלום, מלבד חלוקת עבודה מסועפת יותר"…

"לבסוף, הרפובליקה הפרלמנטרית, במלחמתה עם המהפכה, הייתה אנוסה להגביר, יחד עם אמצעי-הכפייה, גם את אמצעי השלטון הממשלתי ואת ריכוזו. כל ההפיכות שיכללו את המכונה הזאת במקום לשברה" (ההדגשה שלנו). "המפלגות, שנאבקו על השלטון ועמדו בראשו, בזו אחר זו, ראו את כיבוש הבניין הממלכתי העצום הזה כשלל העיקרי הנופל ביד המנצח" ("ה18- בברימר של לואי בונפרט", עמ' 98, 99, מהדורה 4, המבורג, ש. 1907).

בניתוח מצוין זה עושה המרכסיזם צעד ענק קדימה לעומת "המניפסט הקומוניסטי". שם עדיין מוצגת שאלת המדינה באופן מופשט עד מאוד, במושגים ובביטויים כלליים ביותר. כאן מוצגת השאלה באופן קונקרטי ומוסקת מסקנה מדויקת מאוד, ברורה ומוחשית-מעשית: כל המהפכות הקודמות שיכללו את המכונה המדינית, בעוד שיש לשברה, לנפץ אותה.

מסקנה זו היא הדבר העיקרי, היסודי בתורת מרכס על המדינה. ודווקא דבר יסודי זה לא רק נשכח על ידי המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הרשמיות השליטות, אלא גם נסתרס בפירוש (כפי שנראה להלן) על-ידי התאורטיקן הבולט ביותר של האינטרנציונל השני, ק. קאוטסקי.

ב"מניפסט הקומוניסטי" ניתנו הסיכומים הכלליים של ההיסטוריה, המאלצים לראות את המדינה כארגון של שליטה מעמדית והמביאים לידי מסקנה הכרחית, כי הפרולטריון אינו יכול למגר את הבורגנות, בלי לכבוש תחילה את השלטון הפוליטי, בלי להגיע לריבונות פוליטית, בלי להפוך את המדינה ל"פרולטריון מאורגן כמעמד שליט", וכי המדינה הפרולטרית הזאת מתחילה לגווע מיד עם ניצחונה, מפני שבחברה חסרת ניגודים מעמדיים אין המדינה נחוצה ואין היא אפשרית. כאן לא הועלתה השאלה, מה צריכה אפוא להיות – מנקודת הראות של ההתפתחות ההיסטורית – ההחלפה הזאת של המדינה הבורגנית במדינה הפרולטרית.

זוהי בדיוק השאלה אותה מעלה ופותר מרכס בשנת 1852. נאמן לפילוסופיה שלו, הפילוסופיה של המטריאליזם הדיאלקטי, מניח מרכס כיסוד את הניסיון ההיסטורי של שנות-המהפכה הגדולות – 1851-1848. תורת מרכס היא גם כאן, כמו תמיד, סיכום-הניסיון, סיכום המואר באורה של ידיעת-היסטוריה עשירה ושל השקפת-עולם פילוסופית עמוקה.

שאלת המדינה מוצגת באופן קונקרטי: כיצד קמה, מבחינה היסטורית, המדינה הבורגנית, אותה מכונה ממלכתית הנחוצה לשלטון הבורגנות? מה הן תמורותיה, מהי האבולוציה שלה במהלך המהפכות הבורגניות ולנוכח ההופעות העצמאיות של המעמדות המדוכאים? מה הם תפקידי הפרולטריון ביחס למכונה המדינית הזאת?

השלטון המדיני המרוכז, המיוחד לחברה הבורגנית, קם בתקופה של שקיעת האבסולוטיזם. שני מוסדות אופייניים הם ביותר בשביל המכונה הממלכתית הזאת: הפקידות וצבא-הקבע. על אלפי החוטים המקשרים את המוסדות הללו לבורגנות דווקא, מדובר לא אחת בחיבוריהם של מרכס ואנגלס. ניסיונו של כל פועל מבהיר את הקשר הזה באופן מוחשי ומשכנע עד מאוד. מעמר-הפועלים לומד לחזות על בשרו את הקשר הזה – משום כך הוא תופס על נקלה כל כך ומסגל לו היטב כל כך את התורה בדבר הכרחיותו של הקשר הזה, תורה שהדמוקרטים הבורגניים שוללים אותה, אם מתוך בערות ואם מתוך קלות-דעת, או שהם מוכיחים קלות-דעת רבה מזו, כשהם מודים בה "בכלל", אך שוכחים להסיק ממנה את המסקנות המעשיות המתאימות.

הפקידות והצבא-הקבע הם בבחינת "טפיל" על גוף החברה הבורגנית, טפיל שהולידוהו הניגודים הפנימיים הקורעים-לגזרים את החברה הזאת, אך בהחלט טפיל, "הסותם" את הנקבוביות החיוניות. האופורטוניזם הקאוטסקיאני, השולט עתה בסוציאל-דמוקרטיה הרשמית, סבור כי ההשקפה הרואה את המדינה כאורגניזם טפילי, היא קניינו הגמור והמיוחד של האנרכיזם. אכן, סירוס זה של המרכסיזם נוח מאוד לאותם בעלי-בתים, שהביאו את הסוציאליזם לידי חרפה מבישה ביותר, לידי הצדקת המלחמה האימפריאליסטית וקישוטה, בחפותם עליה במושג "הגנת המולדת", ואף-על-פי-כן – הרי זהו סירוס מוחלט.

התפתחותו, השתכללותו והתבצרותו של מנגנון פקידותי וצבאי זה מתקדמת תוך כרי כל המהפכות הבורגניות שראתה אירופה בשפע רב למן שקיעת הפיאודליזם. בפרט, הבורגנות הזעירה היא זו שנמשכת לצד הבורגנות הגדולה ונכנעת לה במידה מרובה בעזרת המנגנון הזה, הנותן לשכבות העליונות של האיכרות, של בעלי המלאכה הזעירים, של הסוחרים וכו' מישרות נוחות באורח יחסי, שקטות ומכובדות, המעמידות את בעליהן מעל לעם. שימו לב, למשל, אל מה שהתחולל ברוסיה במחצית השנה שלאחר ה27- בפברואר שנת 1917: מישרות הפקידים, שניתנו קודם בעיקר לבני המאה השחורה, היו עתה שלל לקדטים, למנשביקים ולס.ר-ים. על כל רפורמות של ממש לא חשבו אלה, בעצם, בהתאמצם לדחותן "עד לאסיפה המכוננת", – ולדחות לאט-לאט את האסיפה המכוננת עד לסוף המלחמה! ואילו בחלוקת השלל, בתפיסת מישרות של מיניסטרים, סגני מיניסטרים, מושלים צבאיים וכו' וכו' לא התמהמהו כלל, ובנידון זה לא המתינו לשום אסיפה מכוננת! המשחק בצירופים להרכבת הממשלה היה בעצם רק ביטוי לחלוקה ולחלוקה מחדש של "השלל", חלוקה הנעשית בכל הארץ, בחוגים הגבוהים והנמוכים, בכל ההנהלה המרכזית והמקומית. הסך-הכולל האובייקטיבי של מחצית השנה – 27 בפברואר – 27 באוגוסט שנת 1917 – אינו מוטל בספק: הרפורמות נדחו, חלוקת משרות הפקידים נתקיימה, ו"השגיאות" שבחלוקה תוקנו על ידי כמה חלוקות מחדש.

אבל ככל שתרבינה "החלוקות מחדש" של המנגנון הפקידותי בין המפלגות הבורגניות והזעיר-בורגניות השונות (בין הקדטים, הס.ר.-ים והמנשביקים, אם להשתמש בדוגמה הרוסית), כן הולכים ותופסים המעמדות המדוכאים, והפרולטריון בראשם, בבהירות יתירה את איבתם התהומית אל כל החברה הבורגנית. מכאן עולה הנחיצות בשביל כל המפלגות הבורגניות, אף הדמוקרטיות ו"הדמוקרטיות-המהפכניות" ביותר בכלל זה, להגביר את רדיפות הפרולטריון המהפכני, לחזק את מנגנון-הרדיפות, כלומר לחזק אותה המכונה המדינית. מהלך מאורעות כזה מכריח את המהפכה "לרכז את כל כוחות ההרס" נגד השלטון המדיני, מאלץ אותה לשים לפניה כמשימה לא את שיפור המכונה המדינית, אלא את הריסתה, את השמדתה.

לא עיונים הגיוניים, אלא התפתחות המאורעות במציאות, הניסיון החי של שנות 1851-1848 הביאו לידי העלאה כזאת של המשימה. עד כמה מקפיד מרכס לעמוד על הבסיס העובדתי של הניסיון ההיסטורי, אנו רואים מתוך זה שבשנת 1852 עדיין אינו מעלה באופן קונקרטי את השאלה, במה להחליף את המכונה המדינית הנידונה להשמדה. אותה שעה טרם נתן הניסיון חומר לשאלה זאת, שהועמדה על הפרק בידי ההיסטוריה רק אחר כך, בשנת 1871. אולם בשנת 1852 אפשר היה רק לקבוע, בדיוק של תצפית היסטורית-מדעית, שהמהפכה הפרולטרית קרבה אל המשימה של "ריכוז כל כוחות ההריסה" כלפי השלטון המדיני, אל המשימה "לשבור" את המכונה המדינית.

כאן עשויה להתעורר השאלה, האם נכונה תהיה הכללת הניסיון, התצפיות והמסקנות של מרכס, העתקתם לתחומים נרחבים יותר מזה של תולדות צרפת בשלוש השנים 1851-1848? לשם בירור השאלה הזאת נזכיר תחילה הערה של אנגלס ואחר כך נעבור אל הנתונים העובדתיים.

"צרפת – כתב אנגלס בהקדמה למהדורה השלישית של "ה18- בברימר" – צרפת היא הארץ, בה הובאה מלחמת המעמדות ההיסטורית, מדי פעם בפעם, יותר מאשר בכל ארץ אחרת, עד כדי הכרעה. אותן הצורות הפוליטיות המשתנות-והולכות, שבתוכן פעלה מלחמת-מעמדות זו ובהן התגבשו תוצאותיה – הגיעו בצרפת לביטוין הבולט ביותר. לאחר שצרפת הייתה מרכז הפאודליזם בימי הביניים, וארץ-המופת למונרכיה המעמדית האחידה מאז תקופת הרנסנס – שברה היא בתקופת המהפכה הגדולה את הפאודליזם וכוננה את שלטון-הבורגנות הצרוף, בבהירות קלאסית כזו, שדוגמתה לא ידעה שום ארץ אירופית אחרת. וגם מאבקו של הפרולטריון העולה נגד הבורגנות השלטת מתגלה כאן בצורה חריפה ביותר, שאינה ידועה בארצות אחרות" (עמ' 4 במהדורת שנת 1907).

ההערה האחרונה נתיישנה, לאחר שבשנת 1871 חלה הפוגה במאבק המהפכני של הפרולטריון הצרפתי, אם כי הפוגה זו, גם אם היא ממושכת ביותר, אינה מונעת כלל את האפשרות, שבמהפכה הפרולטרית העתידה לבוא, תתגלה שוב צרפת כארץ-המופת של מלחמת המעמרות עד לסוף המכריע.

אולם נעיף נא מבט כללי על ההיסטוריה של ארצות הקדמה בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. ראה נראה, כי אותו תהליך עצמו התרחש באופן איטי ורב-גוני יותר ועל פני זירה נרחבת יותר, – מצד אחד תהליך הכינון של "שלטון פרלמנטרי" הן בארצות הרפובליקניות (צרפת, אמריקה, שוויצריה) והן בארצות-המונרכיה (אנגליה, גרמניה במידה מסוימת, איטליה, הארצות הסקנדינביות וכו'), ומצד שני, תהליך המאבק על השלטון של המפלגות הבורגניות והזעיר-בורגניות, שחילקו וחזרו וחילקו ביניהן את "שלל" המשרות בפקידות, בלי לשנות את יסודות המשטר הבורגני, – ולבסוף, גם תהליך השכלול והביצור של "הרשות המבצעת", של המנגנון הפקידותי והצבאי.

אין כל ספק, שאלה הם הקווים הכלליים של כל האבולוציה החדשה בארצות הקפיטליסטיות בכלל. בשלוש השנים 1851-1848 הראתה צרפת בצורה מהירה, בולטת ומרוכזת אותם תהליכי ההתפתחות המשותפים לכל העולם הקפיטליסטי כולו.

אך בייחוד מוכיח האימפריאליזם, מוכיחה תקופת הקפיטל הבנקאי, תקופת המונופולים הקפיטליסטיים העצומים, תקופת גידולו המופרז של הקפיטליזם המונופוליסטי עד כדי היותו לקפיטליזם מונופוליסטי-ממלכתי – כל אלה מראים על התחזקות בלתי רגילה של "המכונה המדינית", על גידול שלא נשמע כמוהו של מנגנונה הפקידותי והצבאי בהקשר להגברת רדיפות הפרולטריון הן בארצות המונרכיסטיות והן בארצות הרפובליקניות החופשיות ביותר.

ההיסטוריה העולמית מקרבת אותנו עכשיו בלי ספק, בקנה מידה רחב לאין ערוך מאשר בשנת 1852, אל "ריכוז כל הכוחות" של המהפכה הפרולטרית לשם "הריסת" המכונה המדינית.

במה ימיר אותה הפרולטריון? על כך נתנה הקומונה הפריסאית חומר מאלף ביותר.

3. העלאת השאלה על ידי מרכס בשנת 1852

בשנת 1907 פרסם מהרינג [Mehring] בכתב העת "Neue Zeit" (XXV, 164, 2) קטעים ממכתבו של מרכס אל ויידמייר [Weydemeyer] מיום ה- 5 במרץ שנת 1852. מכתב זה מכיל, בין היתר, את הפסקה המצוינת הבאה:

"אשר לי, אין לייחס לי לא את הזכות, שגיליתי את קיומם של המעמדות בחברה המודרנית, ולא את הזכות שגיליתי את מאבקם ההדדי. ההיסטוריונים הבורגניים הסבירו עוד זמן רב לפניי את ההתפתחות ההיסטורית של מלחמת מעמדות זו, והכלכלנים הבורגניים הסבירו את האנטומיה הכלכלית של המעמדות. מה שחידשתי אני, הוא בהוכחת דברים אלה: 1) כי קיום המעמדות קשור רק בפרקים היסטוריים מסוימים של התפתחות הייצור (historische Entwicklungsphasen der Produktion) , 2) כי מלחמת המעמדות מוליכה בהכרח לידי דיקטטורה של הפרולטריון, 3) כי דיקטטורה זו עצמה משמשת רק מעבר אל ביטול כל המעמדות ואל חברה ללא-מעמדות"…

במלים אלה הצליח מרכס להביע בהבלטה מפליאה, ראשית, את ההבדל העיקרי והשורשי שבין תורתו ובין תורות הוגי-הדעות המתקדמים והעמוקים ביותר של הבורגנות, ושנית, את מהות תורתו על המדינה.

העיקר בתורת מרכס היא מלחמת המעמדות. כך אומרים וכותבים לעתים קרובות מאוד. אבל אין זה נכון. ומתוך טעות זו נובע לעתים תכופות סילוף אופורטוניסטי של המרכסיזם, זיופו ברוח כזו, שיתקבל על דעת הבורגנות. כי התיאוריה בדבר מלחמת-המעמדות נוצרה לא על ידי מרכס, אלא עוד לפני מרכס על ידי הבורגנות, ובאופן כללי מתקבלת היא על דעת הבורגנות. מי שמודה רק במלחמת מעמדות עדיין אינו מרכסיסט, הוא יכול עוד לא לחרוג ממסגרות המחשבה הבורגנית והפוליטיקה הבורגנית. מי שבא להעמיד את המרכסיזם על תורת מלחמת המעמדות בלבד – הרי זה מקצץ במרכסיזם, מסרס אותו, מצמצמו, עושה אותו נוח לבורגנות. מרכסיסט הנו רק מי שמרחיב את ההודאה במלחמת המעמדות עד כדי הודאה בדיקטטורה של הפרולטריון. כאן ההבדל העמוק ביותר בין מרכסיסט ובין סתם בורגני זעיר (או אף בורגני גדול). באבן-בוחן זו יש לבחון את אמיתותה של הבנת המרכסיזם וההודאה בו. ואין פלא בדבר, שבשעה שתולדות אירופה העמידו למעשה את הפרולטריון בפני השאלה הזאת, נמצא שלא רק כל האופורטוניסטים והרפורמיסטים, אלא גם כל "הקאוטסקיאנים" (אלה הפוסחים על שני הסעיפים בין רפורמיזם ובין מרכסיזם) הנם קרתנים עלובים ודמוקרטים זעיר-בורגניים, השוללים את הדיקטטורה של הפרולטריון. החוברת של קאוטטקי "הדיקטטורה של הפרולטריון", שיצאה לאור באוגוסט שנת 1918, כלומר זמן רב אחרי המהדורה הראשונה של הספר הזה, היא דוגמה לסילוף בעל-ביתי של המרכסיזם ולכפירה שפלה בו למעשה בצד הודאה צבועה בו, להלכה. (עיין החוברת שלי: "המהפכה הפרולטרית והרנגט קאוטסקי", פטרוגרד ומוסקבה, ש. 1918) .

תיאור אופייה של העמדה הבורגנית אצל מרכס, שהבאנו לעיל, הולם בתכלית את האופורטוניזם של ימינו בדמות נציגו הראשי, המרכסיסט לשעבר קאוטסקי, כי אופורטוניזם זה מגביל את ההודאה במלחמת המעמדות ומעמיד אותה על תחום היחסים הבורגניים בלבד. (והרי בתוך תחום זה, במסגרת זאת לא יסרב אף ליברל משכיל אחד להודות "עקרונית" במלחמת המעמדות!). האופורטוניזם אינו מביא את ההודאה במלחמת-המעמדות דווקא עד לנקודה העיקרית, עד לתקופת המעבר מן הקפיטליזם לקומוניזם, עד לתקופת מיגור הבורגנות וחיסולה הגמור. תקופה זו, לאמיתו של דבר, היא בהכרח תקופה של מלחמת-מעמדות אכזרית שלא נראתה כמוה, בצורותיה החריפות שלא נודעו עד כה, ועל כן גם המדינה באותה תקופה מוכרחה להיות מדינה דמוקרטית בנוסח חדש (דמוקרטית בשביל הפרולטרים ומחוסרי-כל בכלל) ודיקטטורית בנוסח חדש (נגד הבורגנות).

זאת ועוד. את מהותה של תורת מרכס על המדינה סיגל לעצמו רק מי שהבין כי הדיקטטורה של מעמר אחד היא הכרחית לא רק בשביל כל חברה מעמדית בכלל, ולא רק בשביל הפרולטריון שמיגר את הבורגנות, אלא היא הכרחית גם בשביל תקופה היסטורית שלמה המפרידה בין הקפיטליזם ובין "החברה ללא מעמדות", בין הקפיטליזם ובין הקומוניזם. צורות המדינות הבורגניות הן רבגוניות מאד אבל מהותן היא אחת: כל המדינות האלה מתגלות לבסוף, בהכרח, בצורה זו או אחרת כדיקטטורה של הבורגנות. המעבר מן הקפיטליזם אל הקומוניזם אף הוא, כמובן, נושא בתוכו בהכרח שפע עצום של צורות פוליטיות רבגוניות, אבל מהותן תהא כהכרח אחת: דיקטטורה של הפרולטריון.

פרק III

המדינה והמהפכה. ניסיון הקומונה הפריסאית בשנת 1871. ניתוחו של מרכס

1. מהי הגבורה בניסיונם של הקומונרים?

ידוע, כי בסתיו שנת 1870, חודשים אחדים לפני הקומונה, הזהיר מרכס את פועלי פריס והוכיח להם, שהניסיון למגר את הממשלה יהיה מעשה איוולת מתוך ייאוש. אולם אחרי-כן, במרץ שנת 1871, כאשר כפו על הפועלים קרב מכריע, והם נענו לו, כאשר ההתקוממות הייתה לעובדה, קידם מרכס בהתלהבות עצומה את פני המהפכה הפרולטרית, על אף האותות המבשרים רעה. מרכס לא נאחז בקטרוגים קפדניים, ללמד חובה על התנועה, שהתפרצה "לא בעתה" כמו שעשה זאת האיש המפורסם לא לטובה, רנגט-המרכסיזם הרוסי, פלכנוב, שבנובמבר שנת 1905 כתב ברוח העידוד למאבקם של הפועלים והאיכרים, ואילו אחרי דצמבר שנת 1905 צווח ברוח הליברליזם: "לא מן הראוי היה לאחוז בנשק".

אולם, מרכס לא רק התפעל מגבורתם של הקומונרים, אשר "הסתערו על השמיים", כלשונו. בתנועת המונים מהפכנית זו, אם גם לא השיגה את המטרה, ראה מרכס ניסיון היסטורי בעל חשיבות עצומה, צעד מסוים של המהפכה הפרולטרית העולמית קדימה, צעד מעשי, החשוב יותר ממאות תוכניות ודיונים. יש לנתח את הניסיון הזה, להפיק ממנו לקחי טקטיקה, לבדוק לאורו את התיאוריה – הנה המשימה, שקבע מרכס לעצמו.

"התיקון" היחידי ל"מניפסט הקומוניסטי", שראה מרכס הכרח לעשותו, נעשה על יסוד הניסיון המהפכני של הקומונרים הפריסאים.

ההקדמה האחרונה למהדורה הגרמנית החדשה של "המניפסט הקומוניסטי", ששני מחבריו חתמו עליה, סומנה בתאריך 24 ביוני שנת 1872. בהקדמה זו אומרים המחברים, קרל מרכס ופרידריך אנגלס, שהתוכנית של "המניפסט הקומוניסטי" "נתיישנה עכשיו בסעיפים אחדים":

… "בייחוד – ממשיכים הם – הוכיחה הקומונה, כי "לא יוכל מעמד הפועלים להשתלט על מנגנון המדינה כמות-שהוא ולהשתמש בו למטרותיו הוא" "…

המלים הנתונות במרכאות השניות בפסקה זו שאולות על ידי מחבריה מתוך ספרו של מרכס "מלחמת האזרחים בצרפת".

ובכן, לקח יסודי ועיקרי אחד של הקומונה הפריסאית חשבו מרכס ואנגלס לבעל חשיבות עצומה כל-כך, שהכניסוהו כתיקון מהותי ל"מניפסט הקומוניסטי".

אופייני הדבר עד מאוד, שדווקא תיקון עיקרי זה סולף על ידי האופורטוניסטים, ומשמעותו, בוודאי, אינה ידועה לתשע עשיריות של קוראי "המניפסט הקומוניסטי", אם לא לתשעים ותשע ממאה. להלן, בפרק המוקדש בייחוד לסילופים, נדבר ביתר הרחבה על הסילוף הזה. עכשיו די יהיה לנו להעיר, כי "ההבנה" הרווחת, הוולגרית של הביטוי המפורסם הנ"ל של מרכס היא, שמרכס מדגיש כאן, כביכול, את רעיון ההתפתחות האיטית בניגוד לכיבוש השלטון וכדומה.

והלא נהפוך הוא. רעיונו של מרכס הוא בכך, כי על מעמד הפועלים לשבור, לנפץ את "המכונה המדינית המוכנה", ולא להסתפק בכיבושה הפשוט.

ב- 12 באפריל שנת 1871 כלומר בעצם ימי הקומונה, כתב מרכס אל קוגלמן [Kugelmann]:

"אם תעיף מבט בפרק האחרון של ספרי "ה18- בברימר" ראה תראה, כי אני מכריז על הניסיון הבא של המהפכה הצרפתית: לא למסור מיד ליד את המכונה הצבאית-הבירוקרטית, כמו שהיה נהוג עד כה, אלא לשבור אותה" (ההדגשה של מרכס, במקור כתוב zerbrechen), "וזהו בפירוש תנאי מוקדם לכל מהפכה עממית אמיתית ביבשת. וזוהי בעצם מהות הניסיון של חברינו גיבורי פריס". (עמ' 709 “Neue Zeit” , XX , 1 , ש. 1902-1901. מכתבי מרכס לקוגלמן יצאו לאור ברוסית לא פחות מאשר בשתי הוצאות, אחת מהן בעריכתי ובצירוף הקדמה משלי).

במלים אלה: "לשבור את המכונה המדינית הצבאית-הבירוקרטית" נתונה תמציתו של הלקח העיקרי של המרכסיזם בשאלת תפקידי הפרולטריון במהפכה ביחס למדינה. ודווקא לקח זה לא רק שנשכח לגמרי, אלא סולף במישרין על ידי "הפירוש" השולט, הקאוטסקיאני למרכסיזם!

בנוגע להסתמכותו של מרכס על "ה18- בברימר", הרי הבאנו לעיל את הפסקה המתאימה בשלמותה.

מעניין לציין במיוחד שני מקומות בפסקה של מרכס שהבאנו. ראשית, הוא מצמצם את מסקנתו בגבול היבשת. דבר זה היה מובן בשנת 1871, בזמן שאנגליה עדיין הייתה דוגמה של ארץ קפיטליסטית צרופה, אך בלי צבאיות ובמידה ניכרת גם בלי בירוקרטיה. לכן הוציא מרכס את אנגליה מן הכלל, כי בעת ההיא נראתה שם אפשרות של מהפכה, ואפילו של מהפכה עממית, בלעדי התנאי המוקדם של הריסת "המכונה המדינית המוכנה".

עכשיו, בשנת 1917, בתקופת המלחמה האימפריאליסטית הגדולה הראשונה, מתבטל אותו צמצום של מרכס. גם אנגליה וגם אמריקה, הנציגים הגדולים ביותר והאחרונים – בכל העולם – של "החופש" האנגלו-סכסי במובן היעדר הצבאיות והבירוקרטיזם, התדרדרו גם הן לגמרי לתוך מדמנת-הרפש, מדמנת-הדמים האירופית-הכללית של מוסדות בירוקרטיים-צבאיים, המדבירים את הכל תחתם, המדכאים את הכל בכובד-ידם. כיום גם באנגליה וגם באמריקה יהא "תנאי מוקדם לכל מהפכה עממית אמיתית" – שבירתה, הריסתה של "המכונה המדינית המוכנה" (שהוכנה שם בשנים 1917-1914 עד לכדי השלמות הכלל-אימפריאליסטית "האירופית").

שנית, ראויה לתשומת לב מיוחדת הערתו העמוקה מאוד של מרכס, האומרת כי הריסת המכונה המדינית הבירוקרטית-צבאית היא "תנאי מוקדם לכל מהפכה עממית אמיתית". מושג זה של מהפכה "עממית" נראה מוזר בפי מרכס, והפלכנובאים והמנשביקים הרוסים, תלמידי סטרווה [Struve] אלה, הרוצים להיחשב מרכסיסטים, היו יכולים, אולי, להכריז על ביטוי זה אצל מרכס כעל "פליטת-פה". הם הורידו את המרכסיזם עד כדי סירוס ליברלי-עלוב כזה, שמלבד הניגוד שבין מהפכה בורגנית לפרולטרית אין שום דבר קיים עוד בשבילם, ואף את הניגוד הזה מבינים הם באופן מת עד בלי די.

אם ניקח לשם דוגמה את המהפכות של המאה העשרים, הרי נצטרך כמובן, להחשיב את המהפכה הפורטוגלית והתורכית לבורגניות. אבל לא זו ולא זו איננה "עממית", כי המון העם, הרוב המכריע שלו, אינו מופיע בצורה בולטת, באופן פעיל, עצמאי, בדרישות כלכליות ופוליטיות שלו עצמו, לא במהפכה האחת ולא באחרת. ואילו המהפכה הבורגנית הרוסית של השנים 1907-1905, אף כי לא היו בה הישגים "מזהירים" כאלה שזכו בהן לפרקים המהפכות הפורטוגלית והתורכית, הייתה, בלי ספק, מהפכה "עממית אמיתית", כי המון העם, רובו, "שכבות-השפל" החברתיות העמוקות ביותר, החנוקות על ידי דיכוי וניצול, התקוממו באורח עצמאי, הטביעו על כל מהלך המהפכה את חותם הדרישות שלהם, והמאמצים שלהם, לבנות על פי דרכם חברה חדשה במקום החברה הישנה הנהרסת.

בשום ארץ באירופה של שנת 1871, ביבשת, לא היווה הפרולטריון את רוב העם. מהפכה "עממית", הסוחפת באמת את הרוב לתוך התנועה, יכלה להיות רק אילו הקיפה את הפרולטריון ואת מעמד האיכרים יחד. שני המעמדות האלה היוו אז את "העם". שני מעמדות המאוחדים בזה, ש"המכונה המדינית הבירוקרטית-צבאית" לוחצת, מדכאה, מנצלת אותם. לשבור את המכונה הזאת, לנפץ אותה – זהו האינטרס האמיתי של "העם", של רובו, של הפועלים ושל רוב האיכרים, זהו "התנאי המוקדם" לברית חופשית בין דלת-האיכרים ובין הפרולטרים, ובאין ברית כזאת לא תהא הדמוקרטיה איתנה ואין אפשרות של תמורה סוציאליסטית.

לברית כזאת חתרה, כידוע, גם הקומונה הפריסאית, שלא השיגה את מטרתה מחמת כמה וכמה סיבות פנימיות וחיצוניות.

אם כן, בשעה שמרכס דיבר על "מהפכה עממית אמיתית", אף שלא הסיח דעתו כלל מן התכונות המיוחדות של הבורגנות הזעירה (עליהן דיבר הרבה ולעתים תכופות), הביא בחשבון מדויק את יחס-הכוחות בפועל בין המעמדות ברוב המדינות היבשתיות של אירופה בשנת 1871. ומצד שני ציין כעובדה, כי "שבירת" המכונה המדינית נדרשת על-ידי האינטרסים הן של הפועלים והן של האיכרים, היא מאחדת אותם, מעלה לפניהם משימה משותפת של סילוק "הטפיל" והמרתו במשהו חדש.

במה אפוא ?

2. במה להחליף את המכונה המדינית השבורה?

על שאלה זו השיב מרכס בשנת 1847, ב"מניפסט הקומוניסטי", תשובה שהיא עדיין מופשטת לגמרי, וביתר דיוק, תשובה המציינת את הבעיות, אך לא את דרכי פתרונן. להמיר אותה ב"ארגון הפרולטריון כמעמד שליט", ב"כיבוש הדמוקרטיה" – כך הייתה התשובה של "המניפסט הקומוניסטי".

בלי לשקוע באוטופיות, ציפה מרכס, כי הניסיון של תנועת ההמונים הוא שישיב, באילו צורות קונקרטיות יתגלם אותו ארגון הפרולטריון כמעמד שליט, באיזה אופן ישתלב ארגון זה עם "כיבוש הדמוקרטיה" השלם והעקבי ביותר.

את ניסיון הקומונה, אף שהוא מועט מאוד, מעביר מרכס ב"מלחמת האזרחים בצרפת" תחת אזמל הניתוח הקפדני ביותר. נביא בזאת את המקומות החשובים ביותר מתוך חיבור זה:

במאה ה- 19 התפתח "שלטון המדינה המרוכז, שמוצאו מימי הביניים על כל מוסדותיו שמצודתם פרושה על הכל – צבא-קבע, משטרה, בירוקרטיה, כנסיה, חבר-שופטים". ככל שנתפתח האנטגוניזם המעמדי בין הקפיטל ובין העבודה, כן "הלכה המדינה ולבשה יותר ויותר צורה של כוח חברתי לדיכוי מעמד הפועלים, של מכונה לשלטון מעמדי. לאחר כל מהפכה, המציינת צעד מסוים לפנים במלחמת המעמדות, מתבלט יותר ויותר אופיו המדכא של שלטון המדינה". אחרי מהפכת 1849-1848 נעשה שלטון המדינה "נשק לאומי במלחמת הקפיטל כנגד העבודה". הקיסרות השניה מבצרת את הדבר.

"היפוכה הגמור של הקיסרות הייתה הקומונה". "היא הייתה צורה מסוימת" "של רפובליקה כזאת, אשר תעודתה הייתה לשים קץ לא רק לצורתו המונרכית של השלטון המעמדי, אלא גם לשלטון המעמדי עצמו"…

מה הייתה, בעצם, הצורה "המסוימת" של הרפובליקה הפרולטרית, הסוציאליסטית? מה הייתה המדינה, שהיא התחילה ליצור?

"…פקודתה הראשונה של הקומונה הייתה: ביטול צבא-הקבע ומילוי מקומו על ידי העם החמוש…"

דרישה זו כתובה כיום בתוכניותיהן של כל המפלגות, הרוצות להיקרא סוציאליסטיות. אבל מה ערכן של התוכניות הללו רואים אנו באופן הטוב ביותר על פי התנהגותם של הס.ר.-ים והמנשביקים שלנו, שדווקא לאחר מהפכת ה- 27 בפברואר מסתלקים הם למעשה מהגשמת הדרישה הזאת!

"…הקומונה נצטרפה מצירים עירוניים, שנבחרו בבחירות כלליות ברובעי פריס השונים. הם היו אחראים בפני הבוחרים, ואפשר היה לפטרם בכל עת ושעה. מובן מאליו, שרובם היו פועלים או נציגים מוסמכים של מעמד הפועלים…"

"…המשטרה, שהייתה עד עתה כלי שרת של ממשלת המדינה, כל תפקידיה הפוליטיים הופקעו מיד ממנה, והיא נעשתה מוסד של הקומונה, האחראי בפניה והניתן להחלפה בכל עת… והוא הדין בפקידים שבכל יתר ענפי המנגנון… כל שירות ציבורי, למן שירותם של חברי הקומונה ועד לזה של אחרון הפקידים, שכרו היה שכר פועלים. כל זכויות-היתר ותשלומי הייצוג שניתנו לפקידי-המדינה רמי-התואר, נעלמו יחד עם התארים הללו עצמם… לאחר שהקומונה ביטלה את צבא-הקבע ואת המשטרה, מכשירי הכוח הגשמי של השלטון הישן, קמה לשבור גם את מכשיר הדיכוי הרוחני, את שלטון הכמרים… השופטים הממונים איבדו את אי-תלותם המדומה… מכאן ולהבא היו גם הם צריכים להיבחר בגלוי, להיות אחראים בפני בוחריהם וניתנים לפיטורים בכל עת…"

נמצא, כביבול, שהקומונה החליפה את המכונה המדינית ההרוסה "רק" בדמוקרטיה מלאה יותר: ביטול צבא-הקבע, קביעת ההיבחרות לחובה ואפשרות הפיטורין של כל נושאי המשרות. אבל "רק" זה, לאמיתו של דבר, משמעו – המרה עצומה של המוסדות במוסדות אחרים, השונים מהם באופן עקרוני. כאן אנו רואים אחד המקרים של "הפיכת הכמות לאיכות": הדמוקרטיה המוגשמת כך, במלוא השלמות והעקביות האפשרית, פוסקת להיות דמוקרטיה בורגנית ונהפכת לפרולטרית, פוסקת להיות מדינה (= כוח מיוחד לדיכוי מעמד מסוים) ונהיית למשהו, שבעצם איננו עוד מדינה.

עדיין הכרח הוא לדכא את הבורגנות ואת התנגדותה. בשביל הקומונה היה זה הכרח מיוחד, והייתה זו אחת הסיבות לתבוסתה, שהיא עשתה את הדבר בתקיפות בלתי מספקת. אך הגוף המדכא הוא מעתה רוב האוכלוסים, ולא המיעוט, כמו שהיה נהוג תמיד גם בתקופת העבדות, גם בתקופת השעבוד לצמיתות וגם בתקופת העבדות השכירה. וכיוון שרוב העם בעצמו מדכא את מדכאיו, שוב אין עוד צורך ב"כוח מיוחד" לדיכוי! במובן זה המדינה מתחילה לגווע. במקום מוסדות מיוחדים של המיעוט עדיף-הזכויות (הפקידות בעלת זכויות-היתר והפיקוד של צבא-הקבע), יכול הרוב עצמו לבצע זאת במישרין, ובמידה שעצם מילוי התפקידים של השלטון המדיני נעשה יותר עממי-כללי, בה במידה הולכת ופוחתת הנחיצות באותו השלטון.

מבחינה זו ראויה לתשומת-לב מיוחדת התקנה המודגשת על ידי מרכס, שהתקינה הקומונה: ביטול כל תשלומי הכסף לייצוג, ביטול כל זכויות-היתר הכספיות של פקידי המדינה, קביעת משכורתם של כל נושאי-המשרות במדינה לכדי רמת "שכר העבודה של הפועל". כאן בייחוד מתבטא באופן המוחשי ביותר המפנה המכריע – מדמוקרטיה בורגנית אל דמוקרטיה פרולטרית, מדמוקרטיה של מדכאים אל דמוקרטיה של המעמדות המדוכאים, ממדינה כ"כוח מיוחד" לדיכוי מעמד מסוים אל דיכוי המדכאים על-ידי הכוח הכללי של רוב העם, של הפועלים והאיכרים. ודווקא בנקודה זו, המוחשית ביותר – בשאלת המדינה, שהיא, סבורני, גם הנקודה החשובה ביותר – נשכחו לקחי מרכס במידה יתרה! בפירושים הפופולריים – להם אין מספר – אין מדובר על זה. "מקובל" לעבור על זה בשתיקה, כעל "תמימות" כביכול, שעברה שעתה, כשם שהנוצרים, לאחר שהגיעו למעמד של דת ממלכתית, "שכחו" את "התמימות" של הנצרות הקדומה ואת רוחה הדמוקרטית-מהפכנית.

הורדת משכורתם של פקידי המדינה הגבוהים נראית "פשוט" כדרישה של דמוקרטיזם פרימיטיבי, תמים. אחד מ"מניחי-היסוד" של האופורטוניזם החדיש, הסוציאל-דמוקרט לשעבר, אד. ברנשטיין [Bernstein], התאמן לא אחת בתרגילי-חזרה על ההלצות הבורגניות התפלות בדבר הדמוקרטיזם "הפרימיטיבי". בדומה לכל האופורטוניסטים, בדומה לקאוטסקיאנים כיום, לא הבין כלל, ראשית, כי המעבר מן הקפיטליזם אל הסוציאליזם הוא בלתי אפשרי בלי "שיבה" מסוימת אל הדמוקרטיזם "הפרימיטיבי" (כי בלעדיה, איך אפשר לעבור אל מילוי הפונקציות המדיניות על ידי רוב האוכלוסים ועל-ידי כל אחד מהאוכלוסים?), ושנית, כי "הדמוקרטיזם הפרימיטיבי" על בסיס הקפיטליזם והתרבות הקפיטליסטית אינו דומה כלל לאותו הדמוקרטיזם הפרימיטיבי שבימים הקדמונים או בזמנים שמלפני הקפיטליזם. התרבות הקפיטליסטית יצרה תעשיה-גדולה, בתי-חרושת, מסילות-ברזל, דואר, טלפונים וכו', ועל בסיס זה נעשה הרוב הגדול של תפקידי "השלטון המדיני" הישן פשוט מאוד וניתן להתמלא בפעולות פשוטות ביותר, כגון רישום, עדכון, בדיקה, באופן שתפקידים אלה יהיו לפי כוחם של כל בני-האדם יודעי קרוא וכתוב, ואפשר יהיה למלא אותם בהחלט תמורת "שכר עבודה" רגיל "של פועל", ודבר זה יכול (וצריך) ליטול מהתפקידים האלה כל צל של מעלת-יתרון, של "שררה".

חובת ההיבחרות ואפשרות הפיטורין בכל עת, החלות על כל נושאי-המשרה בלי יוצא מן הכלל, קביעת משכורתם בשיעור רגיל של "שכר עבודת פועל", תקנות דמוקרטיות אלה, הפשוטות ו"המובנות מאליהן", מאחדות לגמרי את האינטרסים של הפועלים ושל רוב האיכרים ומשמשות בו בזמן כגשר המוליך מן הקפיטליזם אל הסוציאליזם. תקנות אלה נוגעות בשינוי המבנה המדיני של החברה, בשינוי הפוליטי גרידא, אבל הן מגיעות, כמובן, למלוא משמעותן וחשיבותן רק עם "נישול המנשלים", המתגשם או העומד להתגשם, כלומר הפיכת הבעלות הפרטית הקפיטליסטית על אמצעי-הייצור לבעלות ציבורית.

"הקומונה – כתב מרכס – הגשימה למעשה את הסיסמה של כל המהפכות הבורגניות: ממשלה זולה – מתוך שביטלה את הצבא והפקידות, שני סעיפי-ההוצאות הגדולים ביותר".

רק מיעוט אפסי מתוך מעמד האיכרים, כמו מתוך שכבות אחרות של הבורגנות-הזעירה, "מתרומם למעלה", רק מעטים מאוד מהם "נעשים לאנשים" במובן הבורגני, כלומר, נהפכים לאמידים, לבורגנים או לפקידים בעלי עמדה בטוחה וזכויות-יתר. הרוב הגדול של האיכרים בכל ארץ קפיטליסטית, אם רק יש בה מעמד איכרים (וארצות קפיטליסטיות כאלה הן הרוב), מדוכא על ידי הממשלה ושואף למיגורה, שואף לממשלה "זולה". אך להגשים את השאיפה הזאת מסוגל רק הפרולטריון, ובהגשימו זאת הוא עושה בו בזמן צעד לקראת שינוי-מבנה סוציאליסטי של המדינה.

3. חיסול הפרלמנטריזם

"הקומונה – כתב מרכס – לא נועדה לשמש מוסד פרלמנטרי, אלא מוסד עובד ועושה – מחוקק ומוציא-לפועל כאחד"…

… "במקום לקבוע אחת לשלוש או לשש שנים, מי מבני המעמד השליט יהיה מייצג העם בפרלמנט ומדכאו (ver- und zertreten), צריכה זכות הבחירה הכללית לשמש מעתה את העם המאורגן בקומונות, בשביל למצוא למפעלו פועלים, משגיחים, רואי חשבון, כשם שזכות הבחירה הפרטית משמשת כל מעביד אחר למטרה זו".

ביקורת-הפרלמנטריזם המצוינת הזאת, שניתנה בשנת 1871, כלולה גם היא, הודות לשליטת הסוציאל-שוביניזם והאופורטוניזם, במניין "המלים הנשכחות" של המרכסיזם. המיניסטרים והפרלמנטרים על פי משלח-ידם, בוגדי-הפרולטריון וסוציאליסטי-"העסקים" שבימינו הניחו את ביקורת הפרלמנטריזם כולה לאנרכיסטים להתהדר בה, ועל יסוד מחוכם להפליא זה הכריזו על כל ביקורת של הפרלמנטריזם כעל "אנרכיזם"!! אין כל פלא בדבר, שהפרולטריון של הארצות הפרלמנטריות "המתקדמות", הסולד למראה "סוציאליסטים" בני-מינם של השיידמנים, הדוידים, הלגינים, הסמבאים, הרנודלים, ההנדרסונים [Henderson], הוונדרוולדים, הסטאונינגים, הברנטינגים, הביסולטים [Bissolati] ושות', אין פלא שהוא נוטה לעתים תכופות יותר ויותר לתת אהדתו לאנרכו-סינדיקליזם, אף על פי שזהו אחיו, עצמו ובשרו של האופורטוניזם.

אבל בשביל מרכס לא הייתה הדיאלקטיקה המהפכנית מעולם אך מליצת-אופנה נבובה, מין קרקש לצלצל בו, בפי שעשוה פלכנוב, קאוטסקי וכיו"ב. מרכס ידע להתנתק ללא רחם מהאנרכיזם בגלל חוסר יכולתו של זה להפיק תועלת אף מן "הדיר" של הפרלמנטריזם הבורגני, בייחוד בשעה שנראה בבירור כי אין מצב מהפכני במציאות, – אבל בו בזמן ידע גם למתוח ביקורת פרולטרית-מהפכנית אמיתית על הפרלמנטריזם.

לקבוע אחת לכמה שנים, מי האיש מבני המעמד השליט שידכא וימחץ את העם בפרלמנט – זו היא מהותו האמיתית של הפרלמנטריזם הבורגני, לא רק במונרכיות הפרלמנטריות-החוקתיות, אלא גם ברפובליקות הדמוקרטיות ביותר.

אבל אם נעלה לפנינו את שאלת המדינה, אם נראה את הפרלמנטריזם כאחד ממוסדות המדינה, מנקודת הראות של תפקידי הפרולטריון בתחום זה, איה אפוא המוצא מן הפרלמנטריזם? איך אפשר להתקיים בלעדיו?

שוב ושוב עלינו לומר: לקחי מרכס המיוסדים על חקר הקומונה נשכחו כל כך, עד ש "הסוציאל-דמוקרט" של ימינו (קרי: בוגד-בסוציאליזם בימינו) אינו תופס שום ביקורת אחרת של הפרלמנטריזם חוץ מן האנרכיסטית או הריאקציונית.

המוצא מן הפרלמנטריזם הוא, כמובן, לא בחיסול המוסדרת המייצגים ובביטול עקרון הבחירה, אלא בהפיכת המוסדות המייצגים מבתי-מלל למוסדות "עובדים ועושים". "הקומונה לא נועדה לשמש מוסד פרלמנטרי, אלא מוסד עובד ועושה – מחוקק ומוציא-לפועל כאחד".

"לא מוסד פרלמנטרי, אלא מוסד עובד", אמרה זו פוגעת ממש בבבת-עינם של אנשי-הפרלמנט הנוכחיים ושל "כלבלבי-הבית" של הפרלמנט בקרב הסוציאל-דמוקרטיה! נתבונן-נא באיזו ארץ פרלמנטרית שהיא, למן אמריקה עד שוויצריה, למן צרפת עד אנגליה, נורבגיה וכו': את העבודה "המדינית" האמיתית עושים מאחורי הקלעים ומבצעים אותה המשרדים, הלשכות, המטות. בפרלמנטים רק מפטפטים בכוונה מיוחדת להונות את "פשוטי העם". הדבר נכון במידה כזאת, שאף ברפובליקה הרוסית, ברפובליקה הדמוקרטית-הבורגנית, עוד לפני שהספיקה להקים פרלמנט ממשי, כבר נתגלו מיד כל חטאי הפרלמנטריזם האלה. גיבורי הבעל-ביתיות הרקובה, כגון הסקובלבים והצרטלים, הצ'רנובים והאווכסנטייבים הצליחו להשחית גם את הסובייטים לפי הדוגמה של הפרלמנטריזם הבורגני הנתעב ביותר ולהפכם לבתי-מלל ריקים. בסובייטים מרמים האדונים המיניסטרים "הסוציאליסטיים" את המוז'יקים התמימים ואוחזים עיניהם במליצות וברזולוציות. בממשלה סובב-הולך מחול-קדריל תמידי, המכוון, מצד אחד, להושיב לפי התור, "ליד העוגה" של משרות-כבוד והכנסה, ס.ר.-ים ומנשביקים רבים ככל האפשר, ומצד שני כדי "לתפוש את תשומת לב" העם. ואילו במשרדים, במטות "עובדים" עבודה "מדינית" !

"דלו נרודה" ("דבר העם"), ביטאון מפלגת "הסוציאליסטים-הרבולוציונרים" השלטת, הודה זה לא כבר במאמר ראשי של המערכת – בגילוי-לב נפלא של אנשים בני "החברה הטובה", שהכל עוסקים בה בזנות פוליטית, – כי אפילו באותם המיניסטריונים הנמצאים בידי "הסוציאליסטים" (במחילה מכם על הביטוי!), אפילו בהם נשאר בעצם כל המנגנון הפקידותי הישן על מכונו, והוא ממלא את תפקידיו כיושנם ונוהג באופן "חופשי" לגמרי חבלה כלפי ההתחלות המהפכניות! אכן, גם לולא באה ההודאה הזאת, כלום ההיסטוריה העובדתית של השתתפות הס.ר.-ים והמנשביקים בממשלה אינה מוכיחה זאת? הדבר האופייני כאן אינו אלא זה שהאדונים הצ'רנובים, הרוסנובים [Rusanov], הזנזינובים [Zenzinov] ושאר עורכיו של "דלו נרודה" אבד להם כל רגש של בושה אגב שבתם בחברת מיניסטרים יחד עם הקדטים, עד כדי כך, שאינם מתביישים לספר בפומבי, כדבר של מה מכך, בלי שיאדימו פניהם, כי "אצלם" במיניסטריונים הכל כמו מלפנים!! מליצה דמוקרטית-מהפכנית להונאת תמימי-דרך כפריים וסחבת משרדית-פקידותית ל"קורת-רוחם" של הקפיטליסטים – הרי לפניכם מהותה של קואליציית "היושר".

הקומונה המירה את הפרלמנטריזם המכור והרקוב של החברה הבורגנית והחליפה אותו במוסדות, אשר חופש הדעה והדיון אינו מתנוון בהם ונהפך לרמאות, כי הנבחרים צריכים לעבוד בעצמם, למלא בעצמם את חוקיהם הם, לבדוק בעצמם, בחיים, את תוצאות-החוקים המתקבלות, להיות בעצמם אחראים בפני בוחריהם. המוסדות המייצגים מוסיפים להתקיים, אבל הפרלמנטריזם, כשיטה מיוחדת, כחלוקת עבודה בין חקיקת-החוקים ובין הוצאתם לפועל, כעמדה של עודף-זכויות בשביל הנבחרים, אין כאן. בלי מוסדות נבחרים איננו יכולים לתאר לעצמנו קיומה של דמוקרטיה, אף של דמוקרטיה פרולטרית, ואילו בלי פרלמנטריזם אנו יכולים וצריכים, אם הביקורת על החברה הבורגנית אינה בשבילנו פיטומי-מלים בעלמא, אם השאיפה למגר את שלטון הבורגנות היא שאיפתנו הרצינית והכנה, ולא מליצה ב"תעמולת בחירות", כדי לצוד בה קולות של פועלים, כמו אצל המנשביקים והס.ר.-ים, כמו אצל השיידמנים והלגינים הסמבאים [Sembat] והוונדרוולדים.

הרי זה מאלף מאוד, שבדברי מרכס על תפקידי אותה פקידות הדרושה גם לקומונה, וגם לדמוקרטיה הפרולטרית, הוא לוקח לו להשוואה פקידים של "כל נותן-עבודה אחר", כלומר של מפעל קפיטליסטי רגיל, שיש לו "פועלים, משגיחים ורואי חשבון".

אין אתה מוצא אצל מרכס אף שמץ של אוטופיזם, במובן זה שאין הוא בודה, אין הוא מעלה בהזיה דמות של חברה "חדשה". לא, הוא חוקר את הולדת החברה החדשה מתוך הישנה, כתהליך טבעי-היסטורי, חוקר את צורות המעבר מן החברה הישנה אל החדשה. הוא שם לפניו את הניסיון העובדתי של תנועה פרולטרית המונית ומתאמץ להפיק ממנו לקחים מעשיים. הוא "לומד" מפי הקומונה, כשם שכל הוגי-הדעות המהפכניים הגדולים לא חששו ללמוד מניסיון התנועות הגדולות של המעמד המדוכא, ומעולם לא פנו אליהן ב"הטפת מוסר" פדנטית (בדומה לזו של פלכנוב: "לא מן הראוי היה לאחוז בנשק", או של צרטלי : "המעמד צריך לקבוע סייגים לעצמו").

על חיסול הפקידות תכף ומיד, בכל מקום, עד תומה – אין לדבר כלל. זוהי אוטופיה. אבל לנפץ בבת אחת את המנגנון הפקידותי הישן ולהתחיל מיד לבנות חדש, אשר יאפשר להעביר בהדרגה מן העולם כל פקידות שהיא, – אין זו אוטופיה, זהו ניסיון הקומונה, זהו התפקיד-במישרין העומד על סדר-היום של הפרולטריון המהפכני.

הקפיטליזם מאפשר לפשט את הפונקציות של הניהול "המדיני", לבטל את "נהיגת-השררה" ולמצות את כל העניין בארגון הפרולטרים (כמעמד שליט) השוכר בשם כל החברה "פועלים, משגיחים, רואי חשבון".

אין אנו אוטופיסטים. אין אנו "הוזי הזיות" על האפשרות להתקיים מיד בלי כל ממשל, בלי כל מרות; הזיות אנרכיסטיות אלו, המיוסדות על אי-הבנת תפקידי הדיקטטורה של הפרולטריון הן זרות בשרשן למרכסיזם ומשמשות למעשה רק להשהיית המהפכה הסוציאליסטית עד לזמן שבני-האדם יהיו אחרים. לא, אנו רוצים במהפכה סוציאליסטית עם בני-האדם כמות-שהם עכשיו, אשר בלי משמעת, בלי פיקוח, בלי "משגיחים ורואי חשבון" אינם יכולים להתקיים.

אך יש להישמע לחלוץ החמוש של כל המנוצלים והעמלים – לפרולטריון. ובאשר ל"שררה" הספציפית של פקידי המדינה, אפשר וצריך להתחיל תכף ומיד, מהיום למחר, להמיר אותה בפונקציות פשוטות של "משגיחים ורואי חשבון", פונקציות שכבר כיום הם בהחלט לפי רמת ההתפתחות של תושבי הערים בכלל וניתנים בהחלט להתמלא ב"שכר עבודה של פועל".

אנו נארגן את הייצור הגדול, ולנקודת-מוצא ישמש לנו מה שכבר נוצר על-ידי הקפיטליזם; אנו, הפועלים, בעצמנו, נשענים על ניסיוננו הפועלי, ניצור משמעת-ברזל חמורה ביותר, הנתמכת על ידי שלטון מדיני של פועלים חמושים, ובזאת נעביר את פקידי המדינה לתפקיד של "משגיחים ורואי חשבון" (כמובן, בצירוף טכנאים מכל המינים, הסוגים והדרגות), מקבלי משכורת צנועה, העושים בפשטות בשליחותנו, האחראים בפנינו ויכולים להיות מוחלפים על ידינו – הנה זוהי המשימה הפרולטרית שלנו, בזאת יכולים וצריכים אנו להתחיל עם הגשמת המהפכה הפרולטרית. התחלה כזאת על בסיס הייצור הגדול מביאה מאליה לידי "גוויעת" כל משטר פקידותי, לידי יצירה הדרגתית של סדר כזה – סדר בלי מרכאות, סדר שאינו דומה לעבדות השכירה, – אשר כל התפקידים, שהולכים ונעשים פשוטים יותר ויותר, תפקידי ההשגחה והביקורת, יתמלאו בו על-ידי כל האנשים, איש איש בתורו עד כי ייעשו לשגרה ולבסוף יעברו ויתבטלו כפונקציות מיוחדות של חוג אנשים מיוחד.

סוציאל-דמוקרט גרמני פיקח אחד משנות השבעים של המאה שעברה ציין את הדואר כדוגמה למשק סוציאליסטי. הרי זה נכון מאוד. הדואר כיום הוא משק מאורגן לפי הטיפוס של מונופולין קפיטליסטי-ממלכתי. האימפריאליזם הופך בהדרגה את כל התאגידים לארגונים מסוג זה. על גבם של העמלים ה"פשוטים", העמוסים עבודה והסובלים רעב, עומדת כאן אותה הבירוקרטיה הבורגנית. אבל המנגנון של ניהול-משק חברתי כבר מוכן כאן. יש למגר את הקפיטליסטים, לשבור בזרוע ברזל של פועלים חמושים את התנגדותם של המנצלים, לשבור את המכונה הבירוקרטית של המדינה הנוכחית – והרי לפנינו מנגנון המשוחרר מן היסוד ,,הטפילי", מנגנון המצויד היטב מבחינה טכנית, שהפועלים המאוחדים בעצמם יהיו מסוגלים בהחלט להפעילו, בשכרם טכנאים, משגיחים ורואי חשבון, בשלמם לכולם, כמו לכל פקידי "המדינה" בכלל, שכר עבודה של פועל. הנה היא המשימה הקונקרטית, המעשית, שניתן להגשימה לאלתר ביחס לכל התאגידים, המשימה הגואלת את העמלים מניצול והמביאה בחשבון את הניסיון, שלמעשה כבר הוחל בו (בייחוד בתחום הבנייה המדינית) על ידי הקומונה.

כל המשק העממי המאורגן כמו הדואר, בתנאי שהטכנאים, המשגיחים, רואי החשבון, ככל נושאי המשרות, יקבלו משכורת לא גבוהה יותר מ"שכר עבודה של פועל", ויהיו נתונים להשגחה ולהדרכה של הפרולטריון החמוש – זוהי מטרתנו הקרובה ביותר. הנה זו המדינה הדרושה לנו וזה הבסים הכלכלי שלה. הנה זה הדבר אשר יביא לחיסול הפרלמנטריזם ולשמירת המוסדות הנבחרים, וזה אשר יפטור את המעמדות העמלים מהורדתם לזנות של המוסדות הללו על ידי הבורגנות.

4. ארגון אחדות האומה

"…באותו תרשים קצר של הארגון הלאומי, שהקומונה לא הספיקה לעבדו כל צרכו, נאמר בפירוש, כי הקומונה עתידה… להיות הצורה המדינית גם של הכפר הקטן ביותר…" מתוך הקומונות עתידים היו להיבחר גם הצירים אל "האסיפה הלאומית" אשר בפריס.

"…התפקידים המעטים, אך החשובים מאוד, שעתידים היו להישאר עוד בידי הממשלה המרכזית, לא עמדו להתבטל – טענה כזאת הייתה הטעייה בכוונת-זדון – אלא עתידים היו להימסר לידיהם של פקידים קומונליים, היינו: פקידים אחראים בתכלית…"

"…המבנה הקומונלי לא עמד להרוס את אחדות האומה, אלא להפך, לארגן אותה. הוא אמר לעשות את אחדות האומה למציאות על ידי ביטול אותו שלטון מדיני שהתיימר להיות התגלמותה של האחדות הזאת, ועם זאת ביקש להיות בלתי תלוי באומה ולהתנשא מעליה. לאמיתו של דבר לא היה שלטון מדיני זה אלא ספחת-טפילים על גוף האומה… המשימה הייתה לבער את זרועות הדיכוי של השלטון הממשלתי הישן, ובו בזמן להפקיע את תפקידיו המוצדקים מידי השלטון המתיימר להתנשא מעל החברה, ולמסרם לידי משרתיה האחראיים של החברה".

עד כמה לא הבינו האופורטוניסטים של הסוציאל-דמוקרטיה בימינו את הטיעונים האלה של מרכס, – ואולי מן הנכון יותר לומר: עד כמה לא רצו להבין, – יעיד יותר מכל הספר שזכה לפרסום הרוסטרטי, "ההנחות המוקדמות לסוציאליזם ותפקידי הסוציאל-דמוקרטיה", מאת הרנגט ברנשטיין. כי הנה בקשר למלים הנ"ל של מרכס כתב ברנשטיין, כי תוכנית זו "לפי תוכנה הפוליטי דומה בכל קוויה העיקריים דמיון רב לפדרליזם של פרודון [Proudhon] … עם כל שאר חילוקי הדעות בין מרכס ובין פרודון "הזעיר-בורגני" (ברנשטיין נותן את המלים "הזעיר-בורגני" במרכאות, הצריכות, לפי דעתו, לשמש לשם אירוניה), קרובים הם במהלך המחשבות בסעיפים אלה עד כמה שאפשר". כמובן – ממשיך ברנשטיין – ערכן של העיריות הולך וגדל, "אבל בעיני מפוקפק הדבר, שהתפקיד הראשון של הדמוקרטיה יהיה ביטול (מילולית: פיזור, המסה – Auflöesung) כזה של המדינות הנוכחיות ושינוי יסודי כזה (הפיכה – Umwandlung) של ארגונן, כפי שמתארים לעצמם מרכס ופרודון – הרכבת אסיפה לאומית מצירי האסיפות המחוזיות או הגליליות, שגם הן מצדן תורכבנה מצירי הקומונות – באופן שכל הצורה הקודמת של בתי הנבחרים הלאומיים תיעלם לגמרי" (ברנשטיין, "הנחות מוקדמות", ע"מ 134 ו- 136 במהדורה הגרמנית של שנת 1899).

הרי זה מדהים ממש: לערבב את דעותיו של מרכס על "ביטול השלטון המדיני-הטפיל" עם הפדרליזם של פרודון! אבל אין זה דבר שבמקרה, מפני שאין האופורטוניסט מעלה על דעתו כלל, שמרכם מדבר כאן כלל לא על פדרליזם בניגוד לצנטרליזם, אלא על שבירת המכונה המדינית הישנה, הבורגנית, הקיימת בכל הארצות הבורגניות.

האופורטוניסט מעלה על דעתו רק מה שהוא רואה בסמוך לו, בסביבת הבעל-ביתיות הקרתנית והקיפאון "הרפורמיסטי" – דווקא מוסדות נבחרים מקומיים, "עיריות", ותו לא! על מהפכת הפרולטריון כבר שכח האופורטוניסט אף לחשוב.

הדבר מגוחך. אבל יש לציין, שבנידון זה לא היו לו לברנשטיין עוררים. רבים סתרו את דעותיו של ברנשטיין – בייחוד פלכנוב בספרות הרוסית, קאוטסקי בספרות האירופית, אבל אף אחד מהם לא דיבר על סילוף זה, שסילף ברנשטיין את מרכס.

עד כדי כך כבר איבד האופורטוניסט את היכולת לחשוב בדרך מהפכנית ולהגות בדבר המהפכה, שהוא מייחס את ה"פדרליזם" למרכס, ומצרף אותו אל פרודון מייסד האנרכיזם. ואילו קאוטסקי ופלכנוב המבקשים להיות מרכסיסטים אורתודוכסיים ולהגן על משנת המרכסיזם המהפכני, עוברים על זה בשתיקה! כאן אחד המקורות לפיגול ההשקפות הקיצוני בדבר ההבדל שבין המרכסיזם לאנרכיזם, פיגול האופייני גם לקאוטסקיאנים וגם לאופורטוניסטים, ועליו עוד נבוא לדבר.

באותם ההגיונות של מרכס על ניסיון הקומונה אין אף זכר לפדרליזם. מרכס תמים-דעים עם פרודון דווקא בדבר, שאין האופורטוניסט ברנשטיין רואה כלל. מרכס חולק על פרודון דווקא בנקודה, שברנשטיין מוצא שם דמיון ביניהם.

מרכס תמים-דעים עם פרודון בדרישה "לשבור" את המכונה המדינית הנוכחית. את הצד השווה הזה שבמרכסיזם ובאנרכיזם (גם על פי פרודון וגם על פי בקונין [Bakunin]) אין רוצים לראות לא האופורטוניסטים ולא הקאוטסקיאנים, כי בנקודה זו סטו אלה ואלה מן המרכסיזם.

מרכס חולק הן על פרודון והן על בקונין דווקא בשאלת הפדרליזם (שלא לדבר על הדיקטטורה של הפרולטריון). מתוך ההשקפות הזעיר-בורגניות של האנרכיזם נובע הפדרליזם באורח עקרוני. מרכס הנו צנטרליסט. בהגיונותיו, שהובאו לעיל, אין שום נסיגה מן הצנטרליזם. רק אנשים המאמינים במדינה "אמונה טפלה" בעל-ביתית, עלולים לדמות את חיסול המדינה הבורגנית לחיסול הצנטרליזם!

אכן, אם הפרולטריון ודלת-האיכרות ייקחו לידיהם את השלטון המדיני, יתארגנו באופן חופשי לקומונות ויאחדו את פעולת כל הקומונות בהתקפות על הקפיטל, בחיסול התנגדות הקפיטליסטים, בביטול הבעלות הפרטית על מסילות הברזל, בתי החרושת, הקרקעות וכו' ומסירתה לרשות האומה כולה, לרשות החברה כולה, האם לא יהיה זה צנטרליזם? האם לא יהיה זה צנטרליזם דמוקרטי עקבי ביותר? ולא עוד אלא גם צנטרליזם פרולטרי?

ברנשטיין אף אינו יכול להעלות על דעתו כלל, כי בגדר האפשר הוא צנטרליזם מרצון, איחוד הקומונות לאומה מתוך רצון חופשי, התמזגות חופשית של הקומונות הפרולטריות תוך כדי הריסת השליטה הבורגנית והמכונה המדינית הבורגנית. ברנשטיין, ככל קרתן, מתאר לעצמו את הצנטרליזם כדבר שניתן להיות רק כפוי מלמעלה, שרק פקידים ואנשי צבא יכולים להטילו ולשמרו.

וכאילו צפה מרכס מראש את האפשרות שיסלפו את השקפותיו, הרי הוא מדגיש בכוונה, שהקטרוג על הקומונה, שרצתה, כביכול, להכרית את אחדות האומה, לבטל את השלטון המרכזי, אינו אלא סילוף-מדעת. מרכס משתמש בפירוש בביטוי "לארגן את אחדות האומה", כדי להעמיד את הצנטרליזם המודע, הדמוקרטי, הפרולטרי כנגד הצנטרליזם הבורגני, הצבאי, הפקידותי.

ואולם… חרש שבחרשים הוא מי שאינו רוצה לשמוע. והנה האופורטוניסטים של הסוציאל-דמוקרטיה כיום, דווקא הם אלה שאינם רוצים לשמוע על חיסול השלטון המדיני, על ביעור הטפיל.

5. חיסול הטפיל – המדינה

הבאנו כבר את דברי מרכס המתאימים ועוד עלינו להשלימם.

"…זה גורלה השכיח של היצירה החדשה בהיסטוריה – כתב מרכס – שרואים אותה בדמותן של צורות נושנות של חיי החברה, ואף צורות שכבר עבר זמנן, שהיא דומה להן רק דמיון כלשהו. כך גם עלתה לה לקומונה החדשה הזאת אשר שוברת (מנפצת – bricht) את שלטון-המדינה המודרני: ראו אותה כתחיית הקומונה מימי הביניים… כברית מדינות קטנות (כגון מונטסקייה [Montesquieu] והז'ירונדיסטים)… כצורה מוגזמת של המלחמה הישנה נגד הצנטרליזציה היתרה…"

"…המבנה הקומונלי התכוון להחזיר לגוף החברתי כל אותם הכוחות שהיו עד עכשיו טרף לספחת הטפילית הזאת, "המדינה", שהיא מתפרנסת על חשבון החברה ומעכבת את תנועתה החופשית. עצם הדבר הזה בלבד היה בו כדי לקדם את תחייתה של צרפת…"

…"המבנה הקומונלי התכוון להכפיף את היצרנים שבכפר תחת הדרכתן הרוחנית של הערים הראשיות שבכל גליל וגליל ולמסור את שמירת ענייניהם לידיים הנאמנות של הפועלים העירוניים, הנציגים הטבעיים של האינטרסים שלהם. עצם קיומה של הקומונה הביא אתו, כדבר מובן מאליו, את השלטון העצמי המקומי, אך לא עוד בבחינת משקל-שכנגד לשלטון המדיני, שנעשה עכשיו מיותר".

"חיסול השלטון המדיני" שהיה "ספחת טפילית", "ביעורו", "הריסתו"; "השלטון המדיני שנעשה עכשיו מיותר" – הנה הם הביטויים שבהם דיבר מרכס על המדינה, בהעריכו ובנתחו את ניסיון הקומונה.

כל זה נכתב לפני כיובל שנים, ועכשיו כמו יש צורך לערוך חפירות, כדי להעלות ולהביא לתודעתם של ההמונים הרחבים את המרכסיזם הבלתי מסולף. המסקנות, שהוסקו מתוך התבוננות אל המהפכה הגדולה האחרונה שאירעה בימי חייו של מרכס, נשכחו דווקא בשעה שממשמש ובא תור המהפכות הגדולות של הפרולטריון בימינו.

"…הפירושים המרובים שעוררה הקומונה, והאינטרסים הרבים והשונים שמצאו בה את ביטויים, כל אלה מוכיחים כי הייתה זו צורה פוליטית גמישה עד מאוד, בעוד שכל צורות-השלטון הקודמות היו, לפי מהותן, צורות דיכוי. סוד מהותה – היה זה: היא הייתה ביסודה ממשלה של מעמד-הפועלים, פרי מאבקו של המעמד היוצר נגד המעמד המנכס, היא הייתה הצורה הפוליטית שנתגלתה סוף-סוף, אשר בה ניתן להגשים את שחרורה הכלכלי של העבודה…"

"בלא תנאי אחרון זה היה המבנה הקומונלי דבר בלתי אפשרי ודבר-תרמית…"

האוטופיסטים עסקו ב"גילוי" הצורות הפוליטיות, שבהן עשוי היה להתחולל שינוי-מבנה סוציאליסטי של החברה. האנרכיסטים התנערו משאלת הצורות הפוליטיות בכלל. האופורטוניסטים של הסוציאל-דמוקרטיה בימינו קיבלו את הצורות הפוליטיות הבורגניות של מדינה דמוקרטית פרלמנטרית כ"גבול בל יעבור" וכ"מופת", אשר לו התפללו ולפניו השתחוו, ועל כל שאיפה לשבור את הצורות האלה הכריזו כעל אנרכיזם.

מרכס העלה מכל תולדות הסוציאליזם והמאבק הפוליטי את המסקנה, כי המדינה צריכה להעלם, וכי צורת-המעבר של העלמותה (המעבר ממדינה ללא-מדינה) תהיה בדמות "פרולטריון המאורגן כמעמד שליט". אבל מרכס לא נטל עליו לגלות את הצורות הפוליטיות של עתיד זה. הוא הסתפק בהתבוננות מדויקת אל דברי ימי צרפת, בניתוחם ובמסקנה שהביאה עמה שנת 1851: הדברים מגיעים להריסת המכונה המדינית הבורגנית.

ובשעה שפרצה תנועת-ההמונים המהפכנית של הפרולטריון, התחיל מרכס לחקור אותה, למרות כישלונה, קוצר ימיה וחולשתה הנראית לעין, לחקור ולמצוא, מה הן הצורות שגילתה התנועה.

הקומונה – היא הצורה "אשר נתגלתה סוף-סוף" על ידי המהפכה הפרולטרית, ו"אשר בה ניתן להגשים את שחרורה הכלכלי של העבודה".

הקומונה – היא הניסיון הראשון של המהפכה הפרולטרית לשבור את המכונה המדינית הבורגנית, והיא הצורה הפוליטית, "שנתגלתה סוף-סוף", אשר בה אפשר וצריך להמיר את המכונה השבורה.

בהמשך הרצאתנו נראה, כי המהפכות הרוסיות של השנים 1905 ו- 1917, ממשיכות בסביבה אחרת, בתנאים אחרים, את מפעל הקומונה, ומאשרות את הניתוח ההיסטורי הגאוני של מרכס.

פרק IV

המשך. ביאורים נוספים של אנגלס

מרכס נתן את העיקר בשאלת ערכו של ניסיון הקומונה. אנגלס חזר לא אחת אל נושא זה, כשהוא מבאר את הניתוח והמסקנות של מרכס, ומאיר צדדים אחרים של השאלה, ולעתים בכוח רב כל-כך ובהבלטה כזו, שמן הנחוץ להתעכב במיוחד על ביאורים אלה.

1. "שאלת השיכון"

בספרו על "שאלת השיכון" (1872) מביא כבר אנגלס בחשבון את ניסיון הקומונה, כשהוא עומד פעמים אחדות על בעיות המהפכה ביחס למדינה. מעניין הדבר, שבדיונים על נושא קונקרטי מתבהרים ונראים בעליל, מצד אחד, קווי הדמיון שבין המדינה הפרולטרית ובין המדינה הנוכחית, – קווים הנותנים יסוד בשני המקרים לדבר על המדינה, אך מצד שני מתבלטים קווי ההבדל שביניהן, או מתבלט המעבר לחיסול המדינה.

"כיצד יש לפתור את שאלת השיכון? בחברה של זמננו היא נפתרת בדיוק כמו כל שאלה חברתית אחרת: על-ידי איזון כלכלי הדרגתי של הביקוש וההיצע, אך זהו פתרון, שהוא עצמו מוליד תמיד את השאלה מחדש, כלומר, אין הוא נותן שום פתרון. איך תיפתר השאלה הזאת על-ידי המהפכה הסוציאלית? הדבר תלוי לא רק בנסיבות הזמן והמקום, הוא כרוך גם בשאלות המפליגות הרחק מזה, שאחת החשובות שבהן היא בדבר ביטול הניגוד שבין העיר לבין הכפר. הואיל ואיננו עוסקים בחיבור שיטות אוטופיות בדבר מבנה החברה העתידה, הרי תהיה זאת הוצאת זמן לבטלה, אם נתעכב על כך. דבר אחד אינו מוטל בספק והוא, שכבר כיום יש בערים הגדולות בתי-מגורים במידה מספקת, בשביל למלא מיד את המחסור הממשי בדירות, על-ידי ניצול רציונלי של הבניינים האלה. דבר זה ניתן כמובן להגשמה רק על-ידי נישול הבעלים הנוכחיים ומתן שיכון בבתים האלה לפועלים מחוסרי קורת-גג או לפועלים המתגוררים כיום בדירות מאוכלסות בצפיפות יתרה. ומשיכבוש הפרולטריון את השלטון הפוליטי, תהיה תקנה כזאת, הדרושה לטובת החברה, קלה להגשמה, כדרך שאר הנישולים והחרמת הדירות על-ידי המדינה הנוכחית". (עמ' 22 במהדורה הגרמנית, שנת 1887).

כאן אין נדון שינוי הצורה של השלטון המדיני, אלא מדובר על תוכן פעולת השלטון. נישולים והחרמת דירות מבוצעים גם על פי הוראת המדינה הנוכחית. המדינה הפרולטרית גם היא, מבחינה פורמלית, "תוציא הוראה" לתפוס דירות ולהחרים בתים. אבל ברור, שהמנגנון המוציא-לפועל הישן, הפקידות הכרוכה אחרי הבורגנות, לא יצלחו כל עיקר להגשמתן של הוראות המדינה הפרולטרית.

… מן הנחוץ לקבוע, כי ההשתלטות הממשית של העם העובד על מכשירי העבודה, על כל התעשייה הריהי היפוכו הגמור של "הפדיון" הפרודוני. במקרה האחרון עוברת זכות הבעלות על הדירה, על חלקת-האדמה החקלאית, על מכשירי העבודה לידי הפועל הפרטי; בעוד שבמקרה הראשון נשארת הבעלות המשותפת על בתי-המגורים, בתי-החרושת ומכשירי העבודה בידי "העם העובד". ספק הוא, אם השימוש באותם הבתים, בתי-החרושת וכו' יימסר – לפחות בזמן המעבר – לאנשים פרטיים או לאגודות, בלי שיכסו את ההוצאות. גם ביטול הבעלות הפרטית על הקרקע אינו מחייב את ביטולה של הרנטה הקרקעית, אלא רק את מסירתה לרשות החברה, אם גם בשינוי-צורה. ההשתלטות הממשית של העם העובד על כל מכשירי העבודה אינה שוללת אפוא בשום פנים את קיום השכירות וההשכרה". (עמ' 68).

על השאלה, שפרשה זו נוגעת בה, היינו, על היסודות הכלכליים של גוויעת המדינה, נדון בפרק הבא. אנגלס מתבטא בזהירות רבה, באומרו כי "ספק הוא" אם המדינה הפרולטרית תמסור דירות בלי תשלום, "לכל הפחות בזמן המעבר". מסירת דירות, שהן קניין העם, למשפחות פרטיות תמורת תשלום מחייבת גם גבייה של תשלום זה, גם ביקורת מסוימת, וגם קביעת הסדר כל-שהוא של חלוקת הדירות. כל אלה דורשים צורה מסוימת של מדינה, אבל אינם דורשים בשום פנים מנגנון צבאי ובירוקרטי מיוחד של נושאי-משרות בעלי זכויות-יתר מיוחדות. ואילו המעבר אל מצב-דברים אשר יאפשר לתת את הדירות חינם, כרוך ב"גוויעתה" הגמורה של המדינה.

בדברו על הבלנקיסטים, שלאחר הקומונה ובהשפעת ניסיונה החזיקו בעמדה העקרונית של המרכסיזם, מנסח אנגלס, כבדרך אגב, את העמדה הזאת כך :

"הנחיצות בפעולה פוליטית של הפרולטריון ובדיקטטורה שלו, כמעבר לביטולם של המעמדות וגם של המדינה יחד אתם" (ע'מ 55).

יימצאו חובבי ביקורת-מילולית או "משמידי-מרכסיזם" בורגניים שיראו, מן הסתם, סתירה בין הודאה זו ב"ביטול המדינה" ובין שלילת נוסחה כזאת, כאנרכיסטית, בפסקה שהובאה קודם מתוך "אנטי-דיהרינג". לא היה בזה מן המפליא, אילו הכניסו האופורטוניסטים גם את אנגלס במניין "האנרכיסטים", – האשמת האינטרנציונליסטים באנרכיזם על-ידי הסוציאל-שוביניסטים רווחת כיום יותר ויותר.

אכן, המרכסיזם הורה תמיד כי יחד עם ביטול המעמדות יבוא גם ביטול המדינה. הפסקה המפורסמת ב"אנטי-דיהרינג" על "גוויעת המדינה" מקטרגת על האנרכיסטים לא סתם משום שהם דורשים את ביטול המדינה, אלא משום שהם מטיפים, שאפשר, כביכול, לבטל את המדינה "מהיום למחר".

לפי שהדוקטרינה "הסוציאל-דמוקרטית" השולטת כיום מסלפת את יחסו של המרכסיזם אל האנרכיזם בשאלת ביטול המדינה, סילוף גמור, יהא זה מן המועיל ביותר להזכיר פולמוס אחד של מרכס ואנגלס עם האנרכיסטים

2. הפולמוס עם האנרכיסטים

פולמוס זה הוא משנת 1873. מרכס ואנגלס מסרו לקובץ סוציאליסטי איטלקי מאמרים נגד הפרודוניסטים, "האוטונומיסטים" או "האנטי-אוטוריטריסטים", ורק בשנת 1913 נתפרסמו מאמרים אלה בתרגום גרמני ב-"Neue Zeit".

"אם המאבק הפוליטי של מעמד הפועלים – כתב מרכס, בלעגו לאנרכיסטים על שלילתם את הפוליטיקה – מקבל צורות מהפכניות, אם במקום הדיקטטורה של הבורגנות מעמידים הפועלים את הדיקטטורה המהפכנית שלהם, הרי הם עושים, לדידכם, פשע איום של חילול העקרונות, כי בשביל לספק את צורכיהם היום-יומיים, העלובים, הגסים, בשביל לשבור את התנגדות הבורגנות מעניקים הפועלים למדינה צורה מהפכנית וצורת מעבר, תחת אשר יניחו את נשקם ויבטלו את המדינה"… ("Neue Zeit" 1914-1913, שנה 32, ע'מ 40 כרך א',).

הנה זהו "ביטול" המדינה, שכלפיו בלבד הטיח מרכס דברים קשים, בסתרו את דעות האנרכיסטים! כלל לא כלפי הרעיון שהמדינה תיכחד יחד עם היכחדות המעמדות, או שהיא תבוטל יחד עם ביטולם, אלא כלפי הדעה, שהפועלים יסתלקו מן השימוש בנשק, מן האלימות המאורגנת, כלומר מן המדינה, שמטרה לפניה: "לשבור את התנגדות הבורגנות".

מרכס מדגיש בכוונה – כדי שלא יסרסו את המשמעות האמיתית של מאבקו עם האנרכיסטים – את "הצורה המהפכנית וצורת-המעבר" של המדינה, הדרושה לפרולטריון. לפרולטריון נחוצה המדינה רק למשך זמן-מה. אין אנו חולקים כלל על האנרכיסטים בשאלת ביטול המדינה כמטרה. רק זאת אנו אומרים, שלשם השגת המטרה הזאת יש לנצל ניצול זמני את המכשירים, האמצעים, התכסיסים של השלטון המדיני ולהפנותם כנגד המנצלים, כשם שבשביל ביטול המעמדות נחוצה דיקטטורה זמנית של המעמר המדוכא. מרכס בוחר להעמיד את השאלה כלפי האנרכיסטים בצורה הברורה והחריפה ביותר: בשעה שהפועלים פורקים את עול הקפיטליסטים מעליהם, האם צריכים הם "להניח את נשקם" או להשתמש בו נגד הקפיטליסטים כדי לשבור את התנגדותם? ושימוש שיטתי בנשק מצד מעמד אחד נגד מעמד אחר, – האין זו "צורת-מעבר" של המדינה?

ישאל נא כל סוציאל-דמוקרט את עצמו: האם כך מעלה הוא את שאלת המדינה בפולמוס עם האנרכיסטים? האם הרוב הגדול של המפלגות הסוציאליסטיות הרשמיות של האינטרנציונל השני מעלה כך את השאלה הזאת?

אותם הרעיונות הרצה אנגלס עוד ביתר הרחבה ופופולריות. הוא שם קודם כל לצחוק את כל בלבול המחשבות אצל הפרודוניסטים, שקראו לעצמם "אנטי-אוטוריטריסטים", כלומר שללו כל אוטוריטה, כל כפיפות, כל שלטון. קחו, למשל, בית-חרושת, מסילת-ברזל, אוניה בלב-ים, – אומר אנגלס, – האם לא ברור הדבר, כי בלי כפיפות מסוימת, ומכאן, בלי מידה מסוימת של סמכות או שלטון לא יוכל לפעול אף אחד מהמוסדות הטכניים המורכבים האלה, המבוססים על שימוש במכונות ועל שיתוף-פעולה שיטתי של אנשים רבים?

"אם אני מעלה את הנימוקים האלה – כותב אנגלס – נגד האנטי-אוטוריטריסטים הקיצוניים ביותר, הרי יכולים הם להשיב לי רק תשובה זו: "אכן! אמנם כן הוא, אבל כאן הנידון הוא לא אוטוריטה שאנו מעניקים לבאי-כוחנו, אלא הטלת שליחות מסוימת". אנשים אלה סבורים, שאנו יכולים לשנות דבר, בשנותנו את שמו".

לאחר שאנגלס מראה אפוא, כי האוטוריטה והאוטונומיה הן מושגים יחסיים, כי תחום שימושן משתנה בשלבים שונים של ההתפתחות החברתית, ואיוולת היא לחשוב אותן למושגים מוחלטים, לאחר שהוא מוסיף, כי תחום השימוש במכונות ותחום התעשייה הכבדה הולך ומתרחב, הרי הוא עובר ממשפטים כלליים על האוטוריטה אל שאלת המדינה. וכך הוא כותב :

"לו היו האוטונומיסטים רוצים לומר רק זאת, שהארגון הסוציאלי של העתיד ייתן מקום לאוטוריטה רק בגבולות שתנאי-הייצור כופים עלינו, אפשר היה לבוא אתם לידי הסכמה. אבל הם עיוורים ביחס לכל העובדות המחייבות את האוטוריטה כהכרח, והם נלחמים בסערת-נפש נגד מלים".

"מדוע אין האנטי-אוטוריטריסטים מסתפקים בצעקות נגד האוטוריטה הפוליטית, נגד המדינה? כל הסוציאליסטים תמימי-דעים בזה, שהמדינה ויחד עמה גם המרות הפוליטית תיכחדנה בעקבות המהפכה הסוציאלית העתידה לבוא, כלומר, שהאופי הפוליטי יינטל מאותן הפונקציות החברתיות, והן תיהפכנה לפונקציות אדמיניסטרטיביות, פשוטות, של פיקוח על האינטרסים הסוציאליים. אבל האנטי-אוטוריטריסטים דורשים שהמדינה הפוליטית תחוסל במחי-יד אחד עוד לפני שיחוסלו היחסים הסוציאליים שהולידוה. דורשים הם שהפעולה הראשונה של המהפכה הסוציאלית תהיה ביטול האוטוריטה.

"האם נזדמן לאדונים הללו לראות פעם מהפכה? מהפכה היא, בלי ספק, הדבר האוטוריטרי ביותר שאפשרי. מהפכה היא פעולה, אשר חלק מן האוכלוסים מטיל בה את רצונו על חלק אחר בעזרת רובים, כידונים, תותחים, כלומר על-ידי אמצעים אוטוריטריים מאוד. והמפלגה המנצחת אנוסה לעתים בהכרח לקיים את שליטתה בעזרת הפחד שנשקה מעודר בלב הריאקציונרים. לולא הייתה הקומונה הפריסאית נשענת על האוטוריטה של העם החמוש, העומד נגד הבורגנות, כלום הייתה מתקיימת יותר מיום אחד? האין אנו רשאים, להפך, להוכיח את הקומונה על אשר השתמשה פחות מדי באוטוריטה זו? ובכן: או – או. או שהאנטי-אוטוריטריסטים אינם יודעים בעצמם מה הדברים שהם משמיעים, ובמקרה זה הרי הם זורעים אך בלבול. או שהם יודעים מה בפיהם, אלא במקרה זה בוגדים הם בענייני הפרולטריון. אכן, בשני המקרים גם יחד משרתים הם רק את הריאקציה", (עמ' 39).

פסקה זו נוגעת בשאלות, שיש לבררן בקשר לנושא על יחס-הגומלין שבין הפוליטיקה ובין הכלכלה עם גוויעת המדינה (לנושא זה הוקדש הפרק הבא). כאלה הן השאלות בדבר הפיכת התפקידים החברתיים מפוליטיים לאדמיניסטרטיביים פשוטים ובדבר "המדינה הפוליטית". ביטוי אחרון זה, העלול בייחוד לעורר אי-הבנה, מורה על תהליך גוויעת המדינה: בשלב מסוים של גוויעת המדינה אפשר לכנות את המדינה הגוועת בשם מדינה לא-פוליטית.

אף בפרשה זו של אנגלס ראוי ביותר לתשומת-לב אופן הצגת-השאלה כלפי האנרכיסטים. הסוציאל-דמוקרטים, המבקשים להיות תלמידי אנגלס, התווכחו למן שנת 1873 אלף אלפי פעמים עם האנרכיסטים, אבל התווכחו דווקא לא בדרך שמרכסיסטים צריכים ויכולים להתווכח. התפיסה האנרכיסטית בדבר ביטול המדינה היא מבולבלת ובלתי-מהפכנית – הנה כך העלה אנגלס את השאלה. אכן האנרכיסטים אינם רוצים לראות את המהפכה בהתהוותה והתפתחותה, בבעיותיה המיוחדות ביחס לאלימות, לאוטוריטה. לשלטון, למדינה.

הביקורת כלפי האנרכיזם, השגורה אצל הסוציאל-דמוקרטים בדורנו, הסתכמה בתפלות בעל-ביתית צרופה: "לאמור, אנו, הרי אנו מודים במדינה, ואילו האנרכיסטים אינם מודים בה!". מובן, כי תפלות כזאת מוכרחה לעורר סלידה בלבם של פועלים מהפכניים וחושבי-מחשבה במידה כלשהי. אנגלס אומר אחרת: הוא מדגיש, כי כל הסוציאליסטים מודים בהעלמות המדינה, כתוצאה מהמהפכה הסוציאלית. אחר-כך מעלה הוא באופן קונקרטי את השאלה בדבר המהפכה, אותה השאלה, שהסוציאל-דמוקרטים רגילים מתוך אופורטוניזם לעקוף אותה, בהניחם אותה לאנרכיסטים בלבד, ל"עיבוד", כביכול. ובהעלותו שאלה זו, תופס אנגלס את השור בקרניו: האם לא הייתה זו מחובתה של הקומונה להשתמש יותר בשלטון המהפכני של המדינה, כלומר של הפרולטריון החמוש, המאורגן כמעמד שליט ?

הסוציאל-דמוקרטיה הרשמית השלטת התחמקה בדרך כלל מהשאלה בדבר התפקידים הקונקרטיים של הפרולטריון במהפכה ופטרה את עצמה, בפשטות, בדברי-ליצנות של קרתנים או, במקרה הטוב, בתשובה חמקנית-סופיסטית: "ראה נראה". מתוך כך ניתנה הזכות לאנרכיסטים לדבר נגד סוציאל-דמוקרטיה כזאת, ולומר שהיא מועלת בתפקידה, בתפקיד החינוך המהפכני של הפועלים. אנגלס משתמש בניסיון של המהפכה הפרולטרית האחרונה, כדי לחקור באופן קונקרטי ביותר, מה ואיך על הפרולטריון לעשות הן ביחס לבנקים והן ביחס למדינה.

3. המכתב אל בבל

אחד ההגיונות המצוינים, אם לא המצוין ביותר, בכתבי מרכס ואנגלס בשאלת המדינה ניתן בפסקה הבאה, במכתבו של אנגלס אל בבל [Bebel] מיום 28-18 במרץ שנת 1875. מכתב זה, – נעיר בסוגריים – נדפס, עד כמה שידוע לנו, לראשונה על-ידי בבל בכרך השני של זיכרונותיו ("מחיי"), שיצא לאור בשנת 1911, כלומר 36 שנים אחרי שנכתב ונשלח. באותו מכתב אל בבל, בו מותח אנגלס ביקורת על ההצעה של "תוכנית-גותה," שגם מרכס ביקר אותה במכתבו המפורסם אל ברקה [Bracke], הרי הוא נוגע במיוחד בשאלת המדינה וכותב כדברים האלה:

"המדינה העממית החופשית נהפכה למדינה חופשית. לפי המובן הדקדוקי של המלים האלה הרי מדינה חופשית פירושה, מדינה שהיא חופשית ביחס לאזרחיה, כלומר מדינה בעלת ממשלה עריצה. מן הראו היה לחדול מן הפטפוט הזה על המדינה, בייחוד לאחר הקומונה, שכבר לא הייתה מדינה במובנה העצמי. המושג "מדינה עממית" שימש לאנרכיסטים יותר מדי לנקר את עיננו בו, אף על-פי שכבר ספרו של מרכס נגד פרודון ואחר כך "המניפסט הקומוניסטי" אומרים בפירוש, כי עם התקנת משטר חברתי סוציאליסטי מתפרדת (sich auflöst) המדינה מאליה ונעלמת. הואיל והמדינה היא רק מוסד של תקופת-מעבר, ,שזקוקים לו בזמן המאבק והמהפכה, כדי להכניע בכוח את האויבים הרי זו איוולת גמורה לדבר על מדינה עממית חופשית: כל עוד הפרולטריון זקוק למדינה, הוא זקוק לה לא למען החופש, אלא למען הכנעת יריביו ומשבאה האפשרות לדבר על חופש , אזי פוסקת המדינה, כמדינה, להתקיים. על-כן סבורים אנו שכדאי לשים תמיד במקום המילה מדינה את המילה: "קהילה" (Gemeinwesen), מילה גרמנית עתיקה ונאה, המתאימה למילה הצרפתית "קומונה" "(עמ' 322-321 במקור הגרמני).

יש לשים אל לב, כי מכתב זה נסוב על תוכנית המפלגה, שמרכס מתח עליה ביקורת במכתב, שנכתב רק שבועות אחדים אחרי המכתב של אנגלס, המובא כאן (מכתבו של מרכס מסומן בתאריך 5 במאי, 1875), וכי באותו זמן גר אנגלס בלונדון יחד עם מרכס. לכן, באמור אנגלס במשפט האחרון: "אנו", הרי הוא מציע, בלי ספק, בשמו ובשם מרכס למנהיג מפלגת הפועלים הגרמנית לזרוק מן התוכנית את המילה "מדינה" ולהחליפה במילה "קהילה".

איזו צווחה על "אנרכיזם" היו מרימים ראשי "המרכסיזם" הנוכחי, המותאם לנוחיותם של האופורטוניסטים, אילו הציעו להם תיקון כזה בתוכנית!

יצווחו להם. בשכר זה תהללם הבורגנות.

ואנו נעשה את שלנו. בשעת בדיקת התוכנית של מפלגתנו עלינו לקבל בהחלט לתשומת לב את עצת אנגלס ומרכס, כדי שנהיה קרובים יותר אל האמת, כדי שנחזיר את המרכסיזם ליושנו, לאחר שנטהר אותו מן הסילופים, כדי שנכוון בדרך נכונה יותר את מאבק מעמד הפועלים לשחרורו. בקרב הבולשביקים לא יימצאו, בוודאי, מתנגדים לעצת אנגלס ומרכס. הקושי יהיה אולי רק בקביעת המונח. בגרמנית יש שתי מילים להוראת "עדה", שמהן בחר אנגלס בזו שמשמעותה אינה קהילה יחידה, אלא כלל הקהילות, מערכת קהילות. ברוסית אין מילה כזאת, ואולי נצטרך לאחוז במלה הצרפתית "קומונה", אף כי גם דבר זה יש לו אי-נוחיות משלו.

"הקומונה כבר לא הייתה מדינה במובנה העצמי", – הנה המשפט החשוב ביותר, מבחינה תאורטית, שחרץ אנגלס. אחרי הדברים שהרצינו לעיל, מובן משפט זה לגמרי. הקומונה חדלה להיות מדינה, במידה שהיה עליה לדכא לא את רוב האוכלוסים, אלא את מיעוטם (את המנצלים). את המכונה המדינית הבורגנית שברה הקומונה; במקום הכוח המיוחד לדיכוי מופיעה האוכלוסייה עצמה על הבמה. כל אלה – הן סטיות מן המדינה במובנה העצמי. ולו הייתה הקומונה מתבצרת, היו "גוועים" בתוכה עקבות המדינה מאליהם, ולא הייתה צריכה "לבטל" את מוסדות המדינה: הם היו פוסקים לפעול, במידה שהיו מגיעים לידי מצב שאין להם מה לעשות.

"האנרכיסטים מנקרים את עיננו במושג "מדינה עממית"; בדברים אלה התכוון אנגלס קודם כל לבקונין ולהתקפותיו על הסוציאל-דמוקרטים הגרמניים. אנגלס מודה בצדקת ההתקפות האלה, בה במידה ש"המדינה העממית" גם היא אינה אלא שטות גמורה וסטייה מן הסוציאליזם, כמו גם "המדינה העממית החופשית". אנגלס משתדל לתקן את מאבקם של הסוציאל-דמוקרטים עם האנרכיסטים, לעשות את המאבק הזה נכון מבחינה עקרונית, לטהרו מן המשפטים הקדומים האופורטוניסטיים על "המדינה". אבוי! מכתבו של אנגלס היה מונח 36 שנים כאבן שאין לה הופכין. להלן נראה, כי גם אחרי פרסומו של המכתב הזה חוזר קאוטסקי בעקשנות על אותן השגיאות, בעצם, שמפניהן הזהיר אנגלס.

בבל ענה לאנגלס במכתב מיום 21 בספטמבר שנת 1875, ובו כתב, בין היתר, כי "הוא מסכים בהחלט" לדעת אנגלס על הצעת התוכנית וכי הוא נזף בליבקנכט [Liebknecht] על וותרנותו (עמ' 334 במהדורה הגרמנית של זיכרונות בבל, כרך ב'). אבל אם נקח את החוברת של בבל "מטרותינו", נמצא בה הנחות בלתי נכונות לגמרי על אודות המדינה.

"המדינה צריכה להיהפך ממדינה המיוסדת על שליטה מעמדית למדינה עממית" (במהדורה הגרמנית "Unsere Ziele" , 1886 , עמ' 14).

כך נדפס במהדורה ה- 9 (התשיעית!) של חוברת בבל! אין אפוא פלא בדבר, שחזרה מרובה כזאת על הגיונות אופורטוניסטיים ביחס למדינה נספגה בסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, בייחוד מאחר שבירורי אנגלס המהפכניים נגנזו, וכל נסיבות החיים "הסיחו את הדעת" מן המהפכה, לאורך ימים.

4. ביקורת ההצעה של תוכנית ארפורט

כשאנו באים לעמוד על תורת המרכסיזם בשאלת המדינה אין אנו רשאים לפסוח על ביקורת ההצעה של תוכנית ארפורט, שנשלחה על-ידי אנגלס לקאוטסקי ב29- ביוני שנת 1891 ופורסמה רק כעבור עשר שנים ב- "Neue Zeit"; אי אפשר לפסוח עליה, מפני שביקורת זו מוקדשת בעיקר להפרכת ההשקפות האופורטוניסטיות של הסוציאל-דמוקרטיה בשאלות המבנה המדיני.

דרך אגב נעיר, כי גם בשאלות הכלכלה מביא אנגלס הערה אחת מצוינת, המוכיחה, כמה עקב בתשומת-לב רבה ובהתעמקות אחרי התמורות של הקפיטליזם החדיש, וכיצד ידע משום כך לעמוד במידה מסוימת מראש על בעיות תקופתנו האימפריאליסטית. הנה ההערה הזאת: בקשר למילים "העדר-תוכניתיות" (Planlosigkeit), המשמשת בהצעת התוכנית לתיאור אופיו של הקפיטליזם, כותב אנגלס :

…"ברגע שאנו עוברים מחברות-המניות אל התאגידים, המשתלטים על ענפי-תעשייה שלמים והופכים אותם למונופולין, הרי פוסקת בזה לא רק התעשייה הפרטית, אלא גם העדר-התוכניתיות" ("Neue Zeit", שנה 20 , 1902-1901, כרך I, עמ' 8).

כאן נתפס הדבר היסודי ביותר שבהערכה התיאורטית של הקפיטליזם החדיש, כלומר של האימפריאליזם, היינו: שהקפיטליזם נהפך לקפיטליזם מונופוליסטי. דבר זה יש להדגיש, כי השגיאה הרווחת ביותר בנידון זה היא ההלכה הרפורמיסטית-הבורגנית האומדת, שהקפיטליזם המונופוליסטי, או המונופוליסטי-ממלכתי כבר איננו קפיטליזם, כבר יכול הוא להיקרא "סוציאליזם ממלכתי" וכד'! וודאי שתוכניתיות מלאה לא נתנו התאגידים, אינם נותנים אותה עד היום ואינם יכולים לתת. אבל במידה שהם נותנים מן התוכניתיות, במידה שאדירי ההון מחשבים מראש את שיעורי הייצור בקנה-מידה לאומי או אף בין-לאומי, במידה שהם מווסתים את הייצור באופן מתוכנן, הרי אנו מוסיפים בכל זאת להיות בתוך הקפיטליזם, גם אם בשלב החדש שלו, אך בלי ספק, בתוך הקפיטליזם. "קרבתו" של קפיטליזם כזה אל הסוציאליזם צריכה לשמש נימוק לנציגי הפרולטריון האמיתיים להוכחת קרבתה, קלותה, אפשרות הגשמתה, דחיפותה של המהפכה הסוציאליסטית, ובשום פנים לא נימוק לכך, שנתייחס בסובלנות לשלילת המהפכה הזאת וכדי שנפאר את הקפיטליזם, דבר שעוסקים בו כל הרפורמיסטים כולם.

אבל נחזור-נא לשאלת המדינה. שלושה מיני הערות יקרות-ערך ביותר נותן כאן אנגלס: ראשית, בשאלת הרפובליקה; שנית, בדבר הקשר שבין השאלה הלאומית ובין מבנה המדינה; שלישית, בדבר ההנהלה העצמית המקומית.

באשר לרפובליקה, עשה אנגלס עניין זה למרכז הכובד של ביקורת הצעת תוכנית ארפורט. ואם נעלה בזכרוננו את החשיבות שקיבלה תוכנית ארפורט בקרב הסוציאל-דמוקרטיה הבין-לאומית כולה, כיצד נעשתה התוכנית דוגמה לכל האינטרנציונל השני, הרי אפשר יהיה לומר בלי הגזמה, שאנגלס מותח כאן ביקורת על האופורטוניזם של האינטרנציונל השני כולו.

"הדרישות הפוליטיות של ההצעה – כותב אנגלס – לוקות בחסרון רב. חסר בה הדבר (ההדגשה של אנגלס), שאותר בעצם צריך היה לומר".

ולהלן מבואר, כי החוקה הגרמנית היא בעצם העתק מן החוקה הריאקציונית ביותר של שנת 1850, כי הרייכסטאג אינו אלא – כפי שהתבטא וילהלם ליבקנכט – "עלה תאנה של האבסולוטיזם", וכי הרצון להגשים את "הפיכת כל מכשירי העמל לקניין-הכלל" על יסוד החוקה, הנותנת תוקף חוקי למדינות הזעירות ולברית המרינות הזעירות הגרמניות, – היא "שטות גלויה לעין".

"מסוכן לגעת בנושא זה" – מוסיף אנגלס, היודע יפה, כי אי-אפשר להציג באופן לגלי בתוך התוכנית את הדרישה לרפובליקה בגרמניה. אבל אנגלס אינו משלים בתכלית הפשטות, עם השיקול הגלוי הזה, אשר "הכל" מסתפקים בו. אנגלס ממשיך: "אבל בכל זאת יש להזיז את העניין, כך או אחרת. על נחיצות הדבר מעיד האופורטוניזם המתפשט (einreißende) דווקא עכשיו ברוב העיתונות הסוציאל-דמוקרטית. מתוך פחד פן יחודש החוק-נגד-הסוציאליסטים, או לזכר הצהרות-בוסר אחדות שהוצהרו בזמן שליטת החוק הזה, רוצים עכשיו, שהמפלגה תראה את הסדר החוקי השורר כיום בגרמניה כמספיק להגשמת כל דרישותיה בדרכי-שלום".

את העובדה היסודית הזאת, שהסוציאל-דמוקרטים הגרמנים פעלו מאימת חידושו של חוק-החירום, מעלה אנגלס בראש ובראשונה, והוא מכנה אותה, בלי כרכורים, בשם אופורטוניזם, וקובע, שדווקא מפני היעדר רפובליקה וחופש בגרמניה תהיינה כל ההזיות על "דרכי שלום" חסרות-שחר. אנגלס הנו זהיר במידה מספקת, שלא לקשור את ידיו. הוא מודה, שבארצות שיש בהן רפובליקה או חופש גדול "יכולים אנו לתאר לעצמנו (רק "לתאר לעצמנו"!) התפתחות בדרכי שלום המוליכה אל הסוציאליזם, אבל בגרמניה, חוזר הוא על דבריו:

… "בגרמניה, שממשלתה היא כל-יכולה כמעט, והרייכסטאג וכל שאר המוסדות הנבחרים אין להם שלטון ממשי, – מי שבא בגרמניה להכריז על משהו מעין זה, ובשעה שאין כל צורך בהכרזה כזאת, הרי פירושו של דבר הוא, שהוא מסיר את עלה התאנה מעל האבסולוטיזם ומתייצב בעצמו לכסות ערוותו של זה"…

ואכן, נמצא שרוב המנהיגים הרשמיים של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שדנה לגניזה את ההערות האלה, נעשו למחפי-האבסולוטיזם.

"…פוליטיקה כגון זו עלולה בסופו של דבר אך לכוון את המפלגה אל דרך בלתי נכונה… הללו מעלים בראש ובראשונה שאלות פוליטיות מופשטות כלליות, וכך מאפילים הם על השאלות הקונקרטיות הקרובות ביותר, המתייצבות מאליהן על סדר היום עם בוא המאורעות הגדולים הראשונים, עם בוא המשבר הפוליטי הראשון. ומה תוצאות עלול דבר זה להביא, מלבד זה, שלפתע פתאום, ברגע המכריע, תימצא המפלגה חסרת-ישע, כי הנה בשאלות המכריעות שוררת אצלה אי-בהירות וחוסר אחידות, מפני ששאלות אלה לא נדונו מעולם…

"שכחה זו, שכחת השיקולים היסודיים הגדולים מפני ענייני-יום בני-רגע, רדיפה זו אחרי הצלחות-רגע ומאבק למענן בלי לתת את הדעת על התוצאות העלולות לבוא, הקרבת עתיד התנועה על מזבח ההווה – כל זה מתרחש, אולי, מתוך נימוקים "ישרים". אבל אופורטוניזם הוא, ויוסיף להיות אופורטוניזם, והאופורטוניזם "הישר" הוא, אולי, המסוכן ביותר…

"אם יש דבר שאינו מוטל בספק, הריהו זה, שמפלגתנו ומעמד הפועלים יכולים להגיע לידי שלטון רק במציאותה של צורה פוליטית כגון רפובליקה דמוקרטית. זו האחרונה היא אפילו הצורה המיוחדת עבור הדיקטטורה של הפרולטריון, כפי שראינו כבר במהפכה הצרפתית הגדולה…"

אנגלס חוזר כאן בצורה בולטת ביותר על אותו הרעיון היסודי, העובר כחוט השני דרך כל יצירותיו של מרכס, והוא, שהרפובליקה הדמוקרטית היא הפתח הקרוב ביותר לדיקטטורה של הפרולטריון. כי רפובליקה כזאת, לפי שאינה מסלקת כלל את שליטת הקפיטל, וממילא גם את דיכוי ההמונים ואת מלחמת המעמדות, מביאה בהכרח לידי החרפת המלחמה הזאת, לידי התגלעותה, התפתחותה והרחבתה, עד כדי כך, שבו ברגע שעולה האפשרות לספק את האינטרסים השורשיים של ההמונים המדוכאים, מתגשמת האפשרות הזאת ללא דיחוי, ורק בדרך אחת: בדיקטטורה של הפרולטריון, בהדרכת ההמונים האלה על-ידי הפרולטריון. גם אלה הם "דברים שנשכחו" ממשנת המרכסיזם בשביל כל האינטרנציונל השני, ושכחתם זו נחשפה בבהירות בלתי רגילה על-ידי תולדות מפלגת המנשביקים במחצית השנה הראשונה של המהפכה הרוסית ב1917-.

בשאלת הרפובליקה הפדרטיבית בקשר להרכב הלאומי של האוכלוסייה כתב אנגלס :

"מה צריך לקום במקומה של גרמניה הנוכחית?" (על החוקה המונרכית הריאקציונית שלה, ועל חלוקתה למדינות זעירות, שהיא לא פחות ריאקציונית, חלוקה המנציחה את התכונות המיוחדות של "הפרוסיות", תחת אשר תטמיע אותן בתוך גרמניה כוללת). "לפי דעתי, יכול הפרולטריון להשתמש רק בצורה של רפובליקה אחת ובלתי מחולקת. הרפובליקה הפדרטיבית הריהי גם כיום, בדרך כלל, הכרחית בשטחים האדירים של ארצות הברית, אף כי במזרחן הרי היא כבר הולכת ונעשית למכשול. היא עשויה הייתה לשמש צעד קדימה באנגליה, ששם גרים בשני איים ארבעה לאומים ואם כי הפרלמנט אחד הוא, פועלות שם שלוש שיטות-תחיקה שונות, זו בצד זו. היא נעשתה זה מכבר למכשול בשוויצריה הקטנה, ואם אפשר עוד לסבול שם רפובליקה פדרטיבית, הרי זה מפני ששוויצריה מסתפקת בתפקיד של חבר פסיבי גרידא במערכת המדינות האירופיות. בשביל גרמניה יהיה בחיקוי לשוויצריה הפדרליסטית משום צעד גדול לאחור. שתי נקודות מבדילות בין מדינת-ברית למדינה מאוחדת בתכלית, והן: שכל מדינה ומדינה הנכללת בברית יש לה תחיקה אזרחית ופלילית מיוחדת, מערכת-ערכאות מיוחדת משלה, ועוד זאת, שבצדו של בית נבחרי-העם קיים בית נציגי המדינות, ובו מצביע כל קנטון, כחטיבה אחת, בלי שים לב, אם גדול הוא או קטן." מדינת-הברית בגרמניה היא מעבר לקראת מדינה אחת מאוחדת בשלמות, ואת "המהפכה מלמעלה" של שנות 1866 ו1870- צריך לא להדוף אחור, אלא להשלימה על-ידי "תנועה מלמטה".

לא זו בלבד, שאנגלס אינו אדיש לשאלת צורות המדינה, אלא, להפך, הוא משתדל לנתח בדייקנות רבה את צורות המעבר שלה במיוחד כדי לברר בכל מקרה ומקרה, על יסוד תכונותיו ההיסטוריות-הקונקרטיות, מה טיבה של צורת-המעבר הנתונה. מעבר ממה הוא, ואל מה.

כמרכס כן גם אנגלס מגן, מנקודת הראות של הפרולטריון והמהפכה הפרולטרית, על צנטרליזם דמוקרטי, על רפובליקה אחת ובלתי מחולקת. את הרפובליקה הפדרטיבית רואה הוא כיוצאת-מן-הכלל וכמכשול להתפתחות, או כמעבר ממונרכיה אל רפובליקה צנטרליסטית, כ"צעד קדימה" בתנאים מסוימים מיוחדים. ובין התנאים המיוחדים האלה בולטת השאלה הלאומית.

עם כל הביקורת שמרכס ואנגלס מותחים, ללא רחם, על הריאקציוניות של המדינות הזעירות, ועל החיפוי שהשאלה הלאומית מחפה על הריאקציוניות הזאת בכמה מקרים קונקרטיים, אין אנו מוצאים אצלם, בשום מקום, אף שמץ של שאיפה להתחמק מן השאלה הלאומית, – שאיפה שחוטאים בה לעתים קרובות המרכסיסטים ההולנדיים והפולניים, הבאים לידי כך מתוך מלחמתם החוקית מאוד נגד הלאומנות הבעל-ביתית צרת האופק של המדינות הזעירות "שלהם".

אפילו באנגליה, בה הספיקו גם התנאים הגיאוגרפיים, גם שותפות הלשון, גם ההיסטוריה בת מאות שנים רבות "לחסל" לכאורה את השאלה הלאומית של חלקי-אנגליה נפרדים, אפילו כאן מביא אנגלס בחשבון את העובדה הברורה, שהשאלה הלאומית עדיין לא חדלה להתקיים, ולכן רואה הוא את הרפובליקה הפדרטיבית כאן כ"צעד קדימה". כמובן, אין בזה אף צל של הסתלקות מביקורת על המגרעות שברפובליקה הפדרטיבית ומן המאבק למען רפובליקה אחת, צנטרליסטית-דמוקרטית.

אבל את הצנטרליזם הדמוקרטי אין אנגלס תופס בשום פנים באותה המשמעות הבירוקרטית, שמשתמשים במושג זה האידיאולוגים הבורגניים והזעיר-בורגניים, והאנרכיסטים בכלל אלה האחרונים. לפי דעת אנגלס אין הצנטרליזם שולל כלל הנהלה עצמית מקומית רחבה, המרחיקה בהחלט כל בירוקרטיזם וכל "פיקוד" מגבוה, כאשר הקומונות וההנהלות הגליליות מגינות ברצונן הטוב על אחדות המדינה.

…"ובכן רפובליקה אחת" – כותב אנגלס, בפתחו את ההשקפות הפרוגרמתיות של המרכסיזם על המדינה – "אבל לא במובן הרפובליקה הצרפתית הנוכחית, שאינה אלא גוף הקיסרות שנוסדה בשנת 1798, ואך בלי קיסר. למן שנת 1792 ועד 1798 נהנו כל מחוז צרפתי, כל קהילה (Gemeinde) צרפתית מהנהלה עצמית מלאה, לפי הדוגמה האמריקנית, ולכך זקוקים גם אנו. אמריקה והרפובליקה הצרפתית הראשונה הראו והוכיחו לנו, כיצד יש לארגן את ההנהלה העצמית וכיצד אפשר לסדר את העניינים בלי בירוקרטיה, ועתה מראות זאת גם קנדה, אוסטרליה ומושבות אנגליות אחרות. והנהלה עצמית פרובינציאלית (גלילית) וקהילתית כזאת היא מוסד חופשי הרבה יותר, מאשר, למשל, הפדרליזם השוויצרי, שאמנם הקנטון שם הוא בלתי-תלוי מאוד ביחס לבונד" (כלומר למדינה הפדרטיבית בשלמותה), "אבל הוא בלתי-תלוי גם ביחס למחוז (בצירק) וגם ביחס לקהילה. הממשלות הקנטוניות ממנות את מושלי המחוזות (שטטהלטרים) ואת הפרפקטים, דבר שאינו קיים כלל בארצות השפה האנגלית, ושגם אצלנו בעתיד נצטרך לדחותו בהחלט כמו את הלנדרטים והרגירונגסרטים הפרוסיים" (קומיסרים, שרי-גליל, מושלים, ובכלל, פקידים המתמנים מגבוה). בהתאם לכך מציע אנגלס לנסח בתוכנית את הסעיף על הנהלה עצמית באופן כזה: "הנהלה עצמית מלאה בפרובינציה" (פלך או גליל), "במחוז ובקהילה על-ידי פקידים הנבחרים בבחירות כלליות; ביטול כל השלטונות המקומיים והגליליים המתמנים על-ידי המדינה".

בעתון ,,פרבדה" , שנסגר על-ידי ממשלתו של קרנסקי ושל מיניסטרים "סוציאליסטיים" אחרים (בגיליון מס' 68, מיום 28 במאי ש' 1917), כבר נזדמן לי להראות, איך בסעיף זה – כמובן, לא בו בלבד – סטו אצלנו לגמרי הנציגים הסוציאליסטיים-כביכול של הדמוקרטיה המהפכנית-כביכול סטיות עצומות מן הדמוקרטיזם. מובן, שאנשים שקשרו את עצמם ב"קואליציה" עם הבורגנות האימפריאליסטית, אוזניהם אטומות משמוע הערות כאלה.

חשוב מאוד לציין, שאנגלס, המצויד בעובדות, מפריך, על יסוד דוגמה מדויקת ביותר, את המשפט הקדום הרווח מאוד, בייחוד בקרב הדמוקרטיה הזעיר-בורגנית, שהרפובליקה הפדרטיבית נושאת עמה, כביכול, יותר חופש מאשר הרפובליקה הצנטרליסטית. אין זה נכון. העובדות המובאות על-ידי אנגלס בנוגע לרפובליקה הצרפתית הצנטרליסטית משנות 1798-1792 ולפדרליסטית של שוויצריה סותרות את הדבר. במציאות נתנה הרפובליקה הדמוקרטית הצנטרליסטית יותר חופש משנתנה הרפובליקה הפדרליסטית. או לשון אחרת: החופש המקומי, הגלילי וכו' הגדול ביותר ניתן, ככל הידוע בהיסטוריה, על-ידי רפובליקה צנטרליסטית, ולא פדרטיבית.

לעובדה זו, כמו בכלל לכל השאלה בדבר הרפובליקה הפדרטיבית והצנטרליסטית ובדבר ההנהלה העצמית במקומות, הוקדשה ומוקדשת שימת-לב בלתי מספקת בהטפה ובתעמולה המפלגתית שלנו.

5. ההקדמה משנת 1891 ל"מלחמת האזרחים" של מרכס

בהקדמה למהדורה השלישית של "מלחמת האזרחים בצרפת" – הקדמה זו סומנה בתאריך 18 במרץ 1891 ונדפסה לראשונה בכתב-העת "Neue Zeit" – נותן אנגלס, – יחד עם הערות-אגב מעניינות בשאלות הכרוכות ביחס אל המדינה, – סיכום בולט להפליא של לקחי הקומונה. סיכום זה, שהועמק על-ידי כל הניסיון של תקופה בת עשרים שנה, המפרידה בין המחבר לבין הקומונה, ושהופנה במיוחד כלפי "האמונה הטפלה במדינה", הנפוצה בגרמניה, ראוי להיחשב בצדק למילה האחרונה של המרכסיזם בשאלה הנידונה.

"אחרי כל מהפכה בצרפת – מציין אנגלס – היו הפועלים חמושים; "לכן הבורגנים שישבו ליד הגה השלטון ראו צורך ראשון לעצמם לפרוק את הנשק מעל הפועלים. מכאן העובדה, שלאחר כל מהפכה, שניצחה בכוחם של הפועלים, הייתה פורץ מאבק חדש המסתיים במפלתם של הפועלים"…

סיכום ניסיון המהפכות הבורגניות הוא קצר ובוטה כאחד. נתפס כאן באופן מצוין מהותו של הדבר – בין היתר גם מהותה של שאלת המדינה (האם יש נשק למעמד המדוכא?). ודווקא את המהות הזאת עוקפים לעתים תכופות ביותר הן הפרופסורים הנתונים להשפעת האידיאולוגיה הבורגנית והן הדמוקרטים הזעיר-בורגניים. במהפכה הרוסית של שנת 1917 עלה הכבוד (כבוד של קווניאקים) בגורלו של צרטלי "המנשביק", "אף-הוא-מרכסיסט", לפלוט דרך פטפוט את הסוד הזה של המהפכות הבורגניות. בנאומו "ההיסטורי" ב- 11 ביוני נזרקה מפיו של צרטלי אמרה על תוקף-רצונה של הבורגנות לפרוק את הנשק מעל פועלי פטרוגרד, במסרו, כמובן, את ההחלטה הזאת גם כהחלטתו הוא וגם כהכרח "מדיני" בכלל!

הנאום ההיסטורי של צרטלי מיום ה- 11 ביוני ישמש, כמובן, בידי כל היסטוריון של מהפכת 1917 כאיור מוחשי ביותר לכך, כיצד סטה הגוש של הס.ר.-ים והמנשביקים, המנוהל על-ידי האדון צרטלי, ועבר לצד הבורגנות נגד הפרולטריון המהפכני.

הערת-אגב אחרת של אנגלס, גם היא קשורה בשאלת המדינה, מכוונת לדת. ידוע, שהסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, ככל שהלכה ונרקבה, ונעשתה אופורטוניסטית יותר ויותר, כן התדרדרה תכופות יותר ויותר לסילוף קרתני של הנוסחה המפורסמת: "הכרזה על הדת כעל עניין פרטי". כלומר: נוסחה זו נתפרשה כך, כאילו שאלת הדת היא עניין פרטי גם בשביל מפלגת הפרולטריון המהפכני!! על בגידה גמורה זו בתוכנית המהפכנית של הפרולטריון התקומם אנגלס, שראה בשנת 1891 ניצנים קלושים ביותר של האופורטוניזם במפלגתו, ומשום כך התבטא בזהירות רבה ביותר:

"כיוון שבקומונה ישבו כמעט בלא יוצא מן הכלל פועלים או נציגי פועלים מוסמכים הצטיינו כל החלטותיה באופי פרולטרי מובהק. פעמים הכריזו החלטות אלה על רפורמות, אשר הבורגנות הסתלקה מהן רק מתוך פחדנות שפלה, בעוד שהיה בהן משום יסוד הכרחי לפעולתו החופשית של מעמד הפועלים. מעין זה היא הגשמת העיקרון, שלגבי המדינה אין הדת אלא עניין פרטי בלבד. או שהקומונה הוציאה תקנות, שהיו מכוונות במישרין לטובת מעמד הפועלים וקצתן העמיקו לחתור תחת סדרי-החברה הישנים"…

אנגלס הדגיש בכוונה את המילים "לגבי המדינה" בשלחו בזה את קלעו ישר לבבת עינו של האופורטוניזם הגרמני, שהכריז על הדת כעל עניין פרטי לגבי המפלגה, ובכך הוריד את מפלגת הפרולטריון המהפכני עד לרמת הבעל-ביתיות "החופשית במחשבתה" השפלה ביותר, הנכונה אמנם להתיר מעמד של אדם מחוסר-דת, אלא שהיא מסתלקת מתפקיד של מאבק מפלגתי נגד האופיום הדתי המטמטם את העם.

ההיסטוריון של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית העתיד לבוא, אשר יתחקה על שרשי התמוטטותה המחפירה בשנת 1914, ימצא לא מעט חומר מעניין בנידון זה, החל מן ההכרזות במאמריו של המנהיג הרעיוני של המפלגה, קאוטסקי, ההכרזות החמקניות, הפותחות לרווחה פתח לאופורטוניזם, וכלה ביחסה של המפלגה אל ה- "Bewegung-Los-von-Kirche" (התנועה להיפרדות מן הדת) בשנת 1913.

אבל נחזור נא לסיכום לקחי הקומונה לפרולטריון הלוחם, שסיכם אנגלס כעבור עשרים שנה אחרי הקומונה.

הנה הם הלקחים, שאנגלס מעלה אותם בשורה הראשונה:

"אותו השלטון המדכא של הממשלה המרוכזת הקודמת, הצבא, המשטרה הפוליטית, הבירוקרטיה, אותו השלטון שיצר נפוליון בשנת 1798 ואשר כל ממשלה חדשה קיבלה אותו מני אז כמכשיר רצוי וניצלה אותו כלפי מתנגדיה – אותו השלטון, דווקא, מן הדין היה שיפול בכל מקום בצרפת, כשם שנפל בפריס עצמה.

"הקומונה מראשיתה חייבת הייתה להכיר כי מעמד הפועלים, בהגיעו לשלטון, לא יוכל מכאן ולהבא לנהל את העניינים בעזרת מנגנון-המדינה הישן; וכדי שמעמד הפועלים לא ישמיט מידו שוב את השלטון, שהוא כבש אך זה עתה לעצמו, עליו, מצד אחד, לסלק את כל מנגנון-הדיכוי הישן, ששימש עד עתה כנגדו הוא, ומצד שני, עליו להבטיח את עצמו מפני הנציגים והפקידים שלו, על-ידי שיכריז כי כולם, בלי יוצא מן הכלל, ניתנים להחלפה בכל עת ושעה"…

אנגלס מדגיש שוב ושוב, כי לא רק במונרכיה, אלא גם ברפובליקה הדמוקרטית מוסיפה המדינה להיות מדינה, כלומר היא שומרת על תכונתה האופיינית היסודית: להפוך את נושאי-המשרות, את "משרתי הציבור", את זרועותיו, להיות לאדונים לו.

"נגד תופעה זו של הפיכת המדינה ומוסדות-המדינה ממשרתי החברה לאדוניה, תופעה בלתי נמנעת בכל המדינות שהיו עד כה, נקטה הקומונה בשני אמצעים בדוקים. ראשית, היא מינתה לכל המשרות – בהנהלה, במשפט, בהשכלת העם – רק אנשים שנבחרו בבחירות כלליות, וכמו כן התקינה את הזכות לפטר נבחרים אלה בכל שעה לפי החלטת בוחריהם. ושנית, היא שילמה לכל הפקידים, גבוהים כנמוכים, רק משכורת דומה לזו שקיבלו פועלים אחרים. הגבוהה במשכורות ששילמה בכלל הייתה 6000 פראנק*. על ידי כך הוקם תריס אמין בפני רדיפה אחרי משרות ובפני קרייריזם, ואפילו ללא תלות במנדטים האימפרטיביים לנבחרים למוסדות המייצגים, מנדטים שהנהיגה הקומונה כתקנה נוספת"…

אנגלס ניגש כאן אל אותו קו-הגבול המעניין, בו נהפכת הדמוקרטיה העקבית, מצד אחד, לסוציאליזם, ומצד שני, בו היא תובעת סוציאליזם. כי לשם חיסול המדינה נחוץ להפוך את התפקודים של שירות המדינה לפעולות פשוטות של פיקוח וחישוב, שאינן למעלה מהשגתו וכוחו של רוב האוכלוסים, ואחר-כך גם של האוכלוסים כולם. ואילו ביעורו הגמור של הקרייריזם דורש, שמשרה "מכובדת" בפקידות הממשלתית, אף שאינה מכניסה הרבה, לא תוכל לשמש גשר-קפיצה למשרות נושאות משכורת גבוהה בבנקים ובחברות מניות, כשם שהדבר נעשה תדיר בכל הארצות הקפיטליסטיות החופשיות ביותר.

אבל אנגלס אינו נכשל באותה שגיאה, ששוגים, למשל, כמה מן המרכסיסטים בשאלת זכות האומות להגדרה עצמית: לאמור, במשטר הקפיטליזם אין ההגדרה העצמית אפשרית, ובמשטר הסוציאליזם היא מיותרת. סברה מעין זו, שנונה כביכול, אך למעשה בלתי נכונה, אפשר להביע גם לגבי כל מוסד דמוקרטי, ובכלל זה גם לגבי המשכורת הצנועה של הפקידים, כי דמוקרטיזם עקבי בתכלית אינו בגדר האפשר במשטר הקפיטליזם, ובמשטר הסוציאליזם תגווע כל דמוקרטיה.

הרי זה – סופיזם, מעין אותה הלצה ישנה: האם יהפוך אדם לקרח, אם שערותיו תתמעטנה בשערה אחת.

פיתוח הדמוקרטיה עד קצה-תכליתה, חיפוש הצורות של התפתחות כזאת, בדיקתן לאור המעשה וכו' – כל זה הוא תפקיד אחד מכלל התפקידים של המאבק למען המהפכה הסוציאליסטית. שום דמוקרטיזם, בנפרד, לא יביא עמו סוציאליזם, אבל הדמוקרטיזם במציאות לעולם אינו "בא בנפרד", אלא "בא בנסמך", הוא גם מפעיל את השפעתו על הכלכלה, מזרז את עיצובה של זו מחדש, ואף הוא מושפע מן ההתפתחות הכלכלית וכו'. כך היא הדיאלקטיקה של ההיסטוריה החיה.

אנגלס ממשיך:

"פיצוץ (Sprengung) זה של שלטון המדינה הישן והמרתו בחדש, דמוקרטי באמת, מתוארים בפירוט בפרק השלישי של "מלחמת האזרחים". אולם נחוץ היה לנגוע פה שוב בכמה קווים של תמורה זאת, מפני שדווקא בגרמניה אנו מוצאים כי האמונה הטפלה במדינה עברה מן הפילוסופיה וחדרה להכרה הכללית של הבורגנות ואף להכרתם של פועלים רבים. המדינה, לפי תורת הפילוסופים, הריהי "הגשמת האידיאה", או מלכות שמיים עלי אדמות, שהועתקה ללשון הפילוסופיה; המדינה היא שדה-פעולה שמתגשמים בו או עומדים להתגשם האמת והצדק הנצחיים. ומכאן נובעת הערצת המדינה וכל הכרוך במדינה, הערצה עד כדי אמונת-הבל המכה שורשים בקלות יתרה, הואיל והאנשים מתרגלים משחר ילדותם לחשוב כי אי-אפשר להגשים ולקיים את העניינים והאינטרסים המשותפים לכל החברה בלתי אם בדרך הישנה, היינו על-ידי המדינה ופקידיה, להם הוענקו המשרות המכניסות. האנשים מדמים בנפשם, כי הם צועדים צעד אמיץ מאוד קדימה, כשהם משתחררים מן האמונה במונרכיה המורשת ומצדדים בזכות הרפובליקה הדמוקרטית. אבל לאמיתו של דבר אין המדינה אלא מכונה לדיכוי מעמד אחד על-ידי מעמד אחר, וברפובליקה הדמוקרטית כלל לא פחות מאשר במונרכיה. במקרה הטוב ביותר יש לראות את המדינה כצרה העוברת בירושה לפרולטריון, אחרי שניצח במלחמה למען השלטון המעמדי; בדומה לקומונה מוכרח יהיה הפרולטריון המנצח לקצץ מיד את הענפים הממאירים ביותר של הרעה הזאת, – עד אשר יקום דור חדש, אשר יגדל בתנאי- חברה חופשיים חדשים ויהיה מסוגל לזרות הלאה את כל גרוטאות-הממלכתיות האלה".

אנגלס הזהיר את הגרמנים, שבמקרה שהמונרכיה תוחלף ברפובליקה אל ישכחו את עיקרי הסוציאליזם בשאלת המדינה בכלל. כיום נקראות אזהרותיו כשיעור המכוון במישרין לאדונים הצרטלים והצ'רנובים, שבפעילותם "הקואליציונית" גילו אמונה טפלה במדינה והערצת-הבל אליה!

עוד שתי הערות. 1) אם אנגלס אומר, כי ברפובליקה דמוקרטית, "לא פחות מאשר" במונרכיה, מוסיפה המדינה להיות "מכונה לדיכוי מעמד אחד על-ידי מעמד אחר", הרי אין פירושם של דברים שצורת הדיכוי אינה חשובה לפרולטריון, כמו ש"מורים הלכה" כמה אנרכיסטים. צורה רחבה יותר, חופשית יותר, גלויה יותר של המלחמה המעמדית ושל הדיכוי המעמדי תתן לפרולטריון הקלה עצומה במאבקו לביטול המעמדות בכלל.

2) מה טעם, שרק הדור החדש יהיה מסוגל לזרות הלאה לגמרי את כל גרוטאות-הממלכתיות האלה? – שאלה זו קשורה בשאלת ההתגברות על הדמוקרטיה, ולעניין זה אנו עוברים עכשיו.

6. אנגלס בדבר ההתגברות על הדמוקרטיה

בעניין זה נזדמן לאנגלס לחוות את דעתו בקשר לשאלת השיבוש המדעי, שבשם "סוציאל-דמוקרט".

בהקדמה להוצאת המאמרים של שנות ה- 1870 על נושאים שונים בעלי תוכן "בין-לאומי" ברובם ("Internationales aus dem “Volksstaat”**"),- הקדמה, שסומנה בתאריך 3 בינואר שנת 1894, כלומר שנכתבה שנה ומחצה לפני מותו של אנגלס, הרי הוא כותב, כי בכל המאמרים משמשת המילה "קומוניסט", ולא "סוציאל-דמוקרט", כי בשם סוציאל-דמוקרטים כינו עצמם בעת ההיא הפרודוניסטים בצרפת, הלסליאניים [Lassalle] בגרמניה.

…"שעל כן לא ראינו, מרכס ואני, כל אפשרות להשתמש בביטוי גמיש כל כך לציון נקודת-ההשקפה המיוחדת שלנו. כיום מצב הדברים הוא אחר, ומילה זאת ("סוציאל-דמוקרט") יכולה, אולי, להיות כשרה (mag passieren), אף כי היא מוסיפה להיות בלתי מדויקת (בלתי הולמת – unpassend) לגבי מפלגה, שהתוכנית שלה אינה סתם-סוציאליסטית בכלל, אלא קומוניסטית בפירוש, – לגבי מפלגה, שמטרתה הפוליטית הסופית היא להתגבר על המדינה כולה, וממילא גם על הדמוקרטיה. אכן, לעולם אין שמותיהן של המפלגות הפוליטיות הממשיות (ההדגשה של אנגלס) הולמים אותן בשלמות; המפלגה מתפתחת, השם נשאר".

הדיאלקטיקן אנגלס בערוב יומו שומר אמונים לדיאלקטיקה. אצלי ואצל מרכס, אומר הוא, היה שם נאה, מדעי-מדויק למפלגה, אך לא הייתה מפלגה של ממש, כלומר מפלגת-המונים פרולטרית. עכשיו (בסוף המאה התשע-עשרה) יש מפלגה ממשית, אך שמה משובש מבחינה מדעית. אך אין דבר, "זה יספיק", ובלבד שהמפלגה תתפתח, ובלבד שאי-הדיוק המדעי של שמה לא יהיה נעלם מעיניה ולא ימנע ממנה להתפתח במגמה הנכונה!

אכן, גם אותנו, הבולשביקים, יוכל איזה ליצן לנחם בנוסח-אנגלס: אצלנו יש מפלגה ממשית, היא מתפתחת להפליא; "תספיק" גם מילה מכוערת, חסרת-משמעות, כמו "בולשביק", שאינה מביעה כלום בהחלט, חוץ מעובדה מקרית, שבוועידת-בריסל-לונדון בשנת 1903 היינו אנו הרוב… [הערת המתרגם: "בולשביק" – פירושה ברוסית, בערך, "בן סיעת הרוב"]. עכשיו, כשהרדיפות כלפי מפלגתנו בחודשים יולי ואוגוסט מצד הרפובליקנים והדמוקרטיה הבעל-ביתית "המהפכנית" העניקו למלה "בולשביק" כבוד גדול בעיני העם כולו, כאשר נוסף לכך סימנו רדיפות אלה צעד-קדימה היסטורי עצום כל-כך, שצעדה מפלגתנו בהתפתחותה הממשית, הייתי גם אני, אולי, מפקפק מלהחזיק בהצעתי שהעליתי בחודש אפריל [הערת המתרגם: אלה הן "תזות אפריל" המפורסמות], לשנות את שם מפלגתנו. אולי הייתי מציע לחבריי "פשרה": שניקרא מפלגה קומוניסטית, ונשאיר בסוגריים את המלה בולשביקים…

אבל שאלת השם של המפלגה חשובה פחות לאין ערוך משאלת היחס של הפרולטריון המהפכני אל המדינה.

בדיונים הרגילים על המדינה נעשית תמיד אותה השגיאה, שמפניה הזהיר כאן אנגלס ואשר אותה ציינו דרך אגב בדברינו הקודמים. היינו: שוכחים תמיד, כי ביטול המדינה הנו גם ביטול הדמוקרטיה, כי גוויעת המדינה היא גם גוויעת הדמוקרטיה.

לכאורה נראית הנחה כזאת מוזרה מאוד ולא מובנת; אולי, גם מתעורר אצל מישהו חשש, שמא מצפים אנו לבואו של משטר חברתי כזה, שלא יהא נוהג בו העיקרון של כפיפות המיעוט לרוב, שהרי הדמוקרטיה היא ההודאה בעקרון זה?

לא. הדמוקרטיה וכפיפות המיעוט לרוב אינן חופפות. דמוקרטיה היא מדינה המכירה בכפיפות המיעוט לרוב, כלומר, היא ארגון לשם אלימות שיטתית של מעמד אחד כלפי משנהו, של חלק-אוכלוסים אחד כלפי חלק אחר.

אנו מציבים לנו למטרה סופית את ביטולה של המדינה, כלומר ביטול כל אלימות שיטתית ומאורגנת, כל אלימות כלפי בני-אדם בכלל. אין אנו מצפים לבואו של משטר חברתי, שלא יהיה נוהג בו העיקרון של כפיפות המיעוט לרוב. אבל, בשאפנו לסוציאליזם, בטוחים אנו שתוך כדי גידולו יהיה לקומוניזם, ומתוך כך ייעלם כל צורך באלימות כלפי בני אדם בכלל, בהכפפת אדם לחברו, בהכנעת חלק-אוכלוסים אחד לחלק אוכלוסים אחר, כי האנשים יתרגלו לקיים את התנאים האלמנטריים של חברתיות ללא אלימות וללא כפיפות.

כדי להטעים את היסוד הזה של ההרגל, מדבר אנגלס על הדור החדש ש"יגדל בתנאים חברתיים חדשים, חופשיים, ושיהיה מסוגל לזרות הלאה לגמרי את כל גרוטאות-הממלכתיות האלה" – ממלכתיות כלשהי, לרבות גם הממלכתיות הדמוקרטית-רפובליקנית.

לשם בירור עניין זה יש לנתח את השאלה בדבר היסודות הכלכליים של גוויעת המדינה.

פרק V

היסודות הכלכליים של גוויעת המדינה

דיון מפורט ביותר בשאלה זו ניתן על-ידי מרכס במאמרו "ביקורת תוכנית גותה" (במכתב אל ברקה מיום 5 במאי שנת 1875, שנדפס רק בשנת 1891 ב- "Neue Zeit", IX, 1 ושיצא לאור ברוסית בחוברת מיוחדת). החלק הפולמוסי של יצירה מצוינת זו העוסק בביקורת הלסליאניות, האפיל, אפשר לומר, על חלקה החיובי, היינו: על ניתוח הקשר שבין התפתחות הקומוניזם ובין גוויעת המדינה.

1. העלאת השאלה על-ידי מרכס

השוואה שטחית של שני המכתבים, מכתב מרכס אל ברקה מיום 5 במאי 1875 ומכתב אנגלס אל בבל מיום 28 במרץ 1875, שהובא לעיל, עלולה להעלות על הדעת, שמרכס הנו "ממלכתי" הרבה יותר מאנגלס, וכי רב ההבדל בין השקפותיהם של שני הסופרים על המדינה.

אנגלס מציע לבבל לחדול לגמרי מן הפטפוט על דבר המדינה, לעקור לגמרי מן התוכנית את המילה מדינה, להחליף אותה במילה "קהילה"; אנגלס טוען אפילו שהקומונה כבר לא הייתה מדינה במובנה העצמי. ואילו מרכס מדבר על "הממלכתיות העתידה של החברה הקומוניסטית", כלומר הוא מודה כביכול בהכרחיות המדינה אף במשטר הקומוניזם.

אבל דעה כגון זו תהיה מוטעית ביסודה. התבוננות-מקרוב תראה, שהשקפותיהם של מרכס ואנגלס על המדינה וגוויעתה מתאימות בהחלט, והביטוי האמור של מרכס מכוון בפירוש לממלכתיות הגוועת הזאת.

ברור, שאין לדבר כלל על קביעת הרגע של "הגוויעה" העתידה, בייחוד שאנו יודעים מראש כי יהיה זה תהליך ארוך. ההבדל המדומה שבין מרכס לאנגלס מתבאר על-ידי הבדל הנושאים, שכל אחד מהם דן בהם, על-ידי הבדל המשימות שכל אחד מהם שם לפניו. אנגלס הטיל על עצמו את התפקיד להוכיח לבבל באופן מוחשי, בולט, בקווים רחבים, את כל השטות שבמשפטים הקדומים הרווחים ביחס למדינה (ואשר לסל שותף להם במידה לא מועטה). מרכס נוגע רק כבדרך-אגב בשאלה זאת, כי הוא מתעניין בנושא אחר: בהתפתחות החברה הקומוניסטית.

כל התיאוריה של מרכס היא שימוש בתורת ההתפתחות – בצורתה העקבית ביותר, המלאה, עמוקת המחשבה ועשירת התוכן – לגבי הקפיטליזם של זמננו. טבעי הדבר, שהשאלה בדבר השימוש בתיאוריה זו ביחס להתמוטטות הקפיטליזם הממשמשת ובאה ולהתפתחות העתידה של הקומוניזם העתיד, קמה ועלתה לפני מרכס.

מהם אפוא הנתונים, שעל יסודם אפשר להעלות את השאלה בדבר ההתפתחות העתידה של הקומוניזם העתיד ?

על יסוד זה, שהוא יליד הקפיטליזם, שהוא פרי התפתחות היסטורית של הקפיטליזם, תוצאת פעולות של כוח חברתי כזה שהקפיטליזם הולידו. אין אצל מרכס אף שמץ של מאמצים לחבר אוטופיות, לנחש לשווא את אשר לא ניתן לדעת. מרכס מעלה את השאלה על דבר הקומוניזם, כדרך שחוקר-הטבע מעלה, למשל, שאלה על דבר התפתחותה של צורה ביולוגית חדשה, מתוך שאנו יודעים כבר את אופן התהוותה ומגמת השתנותה.

מרכס מסלק קודם כל אותה התסבוכת, שתוכנית גותה מכניסה לתוך שאלת יחסי-הגומלין בין המדינה ובין החברה.

…"החברה המודרנית – כותב הוא – היא חברה קפיטליסטית, הקיימת בכל ארצות הציוויליזציה, הנקיה במידה פחותה או יתרה מתערובת של רוח ימי הביניים, המפותחת פחות או יותר, אשר קיבלה צורה שונה פחות או יותר בארצות שונות בהשפעת תכונות-ההתפתחות ההיסטורית המיוחדות לכל ארץ וארץ. לעומת זאת, "המדינה המודרנית" מחליפה את טבעה לגמרי עם כל גבול מדיני. בקיסרות הגרמנית הפרוסית – היא אחרת לגמרי מאשר בשוויצריה, באנגליה היא אחרת לגמרי מאשר בארצות הברית. "המדינה המודרנית" היא אפוא, פיקציה.

אולם עם כל הרבגוניות הבולטת בצורותיהן של המדינות השונות של ארצות-ציוויליזציה שונות, דבר אחד משותף להן, והוא, שהן עומדות על קרקע החברה הבורגנית של זמננו, המפותחת פחות או יותר מבחינה קפיטליסטית. על כן יש להן אי-אלה סימני-היכר מהותיים משותפים. במובן זה אפשר לדבר על "הממלכתיות של זמננו" בניגוד לזו העתידה לבוא, כאשר ימות שורשה הנוכחי, זו החברה הבורגנית.

השאלה העולה מתוך כך היא: מה תמורה תחול בממלכתיות שבחברה הקומוניסטית? לשון אחרת: מה הן הפונקציות החברתיות שתוספנה להתקיים אז, בדומה לפונקציות של המדינה כיום? תשובה זו יש לתת רק באורח מדעי; גם אם אלפי פעמים נכרוך את המלה "עם" במלה "מדינה" להיותן לאחדות, לא יקדם הדבר את פתרון השאלה אף במשהו…"

כך שם מרכס לצחוק את כל הדיבורים על "מדינה עממית", והוא מנסח את השאלה וכאילו מזהירנו כי לשם תשובה מדעית עליה אפשר להשתמש רק בנתונים המאושרים בוודאות באופן מדעי.

הדבר הראשון, שנקבע בדיוק רב על-ידי כל תורת ההתפתחות, על-ידי כל המדע בכלל, – ואותו שכחו האוטופיסטים, ואותו שוכחים האופורטוניסטים כיום, המפחדים מפני המהפכה הסוציאליסטית, – הרי זו העובדה, שמבחינה היסטורית צריך להיות, בלי ספק, שלב מיוחד, או פרק מיוחד של מעבר מן הקפיטליזם אל הקומוניזם.

2. המעבר מן הקפיטליזם אל הקומוניזם

"…בין החברה הקפיטליסטית ובין זו הקומוניסטית, – ממשיך מרכס, – חוצצת תקופה של תמורה מהפכנית שתחול בחברה הראשונה עד שתיהפך לשניה. לתקופה זו מתאימה גם תקופת-מעבר פוליטית, והמדינה בתקופה זו לא תוכל להיות שום דבר אחר מלבד דיקטטורה מהפכנית של הפרולטריון…"

מסקנה זו מיוסדת אצל מרכס על ניתוח התפקיד שממלא הפרולטריון בחברה הקפיטליסטית הנוכחית, על נתוני התפתחות החברה הזאת ועל אי-האפשרות להשלים בין ניגודי האינטרסים של הפרולטריון והבורגנות.

קודם היו מעלים את השאלה כך: כדי שהפרולטריון ישיג את שחרורו, עליו למגר את הבורגנות, לכבוש את השלטון הפוליטי, לכונן את הדיקטטורה הפרולטרית שלו.

עכשיו מנוסחת השאלה ניסוח שונה במקצת: המעבר מן החברה הקפיטליסטית, המתפתחת לקראת הקומוניזם, אל החברה הקומוניסטית אינו אפשרי בלי "תקופת-מעבר פוליטית", והמדינה של אותה תקופה יכולה להיות אך ורק דיקטטורה מהפכנית של הפרולטריון.

מהו אפוא יחסה של הדיקטטורה הזאת אל הדמוקרטיה?

ראינו כי "המניפסט הקומוניסטי" מעמיד בפשטות בשורה אחת שני מושגים: "הפיכת הפרולטריון למעמד שליט" ו"כיבוש הדמוקרטיה". על יסוד כל האמור לעיל אפשר להגדיר ביתר דיוק, איך משתנה הדמוקרטיה במעבר מן הקפיטליזם לקומוניזם.

בחברה הקפיטליסטית, בתנאי התפתחותה הנוחה ביותר, יש לנו דמוקרטיזם מלא פחות או יותר ברפובליקה הדמוקרטית. אך דמוקרטיזם זה לחוץ תמיד במסגרת הצרה של הניצול הקפיטליסטי, ומשום כך הוא מוסיף תמיד להיות, בעצם, אך דמוקרטיזם בשביל המיעוט, רק בשביל המעמדות בעלי-הנכסים, רק בשביל העשירים. החופש של החברה הקפיטליסטית נשאר תמיד דומה, בקירוב, לחופש ששרר ברפובליקות היווניות העתיקות: חופש בשביל בעלי-העבדים. בתוקף תנאיי הניצול הקפיטליסטי נדכאים העבדים השכירים בזמננו בלחץ המצוקה והמחסור עד כדי כך, "שאין לבם פנוי לדמוקרטיה", "לפוליטיקה", ובמהלך המאורעות השקט, הרגיל מורחק רוב האוכלוסים מן ההשתתפות בחיים הפוליטיים-החברתיים.

צדקת הטענה הזאת מתאשרת באופן מוחשי ביותר אולי על-ידי גרמניה דווקא, לפי שבמדינה זו נתקיימה הלגליות החוקתית זמן רב להפליא ובאופן יציב, כמעט משך יובל שנים (1914-1871), ובמשך הזמן הזה ידעה כאן הסוציאל-דמוקרטיה, יותר מאשר בכל ארץ אחרת שהיא, לפעול למען "ניצול הלגליות" ולמען ארגון חלק גדול של-כך של פועלים במפלגה פוליטית, כפי שלא קרה בשום מקום אחר בעולם.

מהו אפוא שיעור זה של העבדים השכירים בעלי ההכרה והפעילים מבחינה פוליטית, השיעור הגדול ביותר מכל מה שאפשר למצוא בארץ אחרת בחברה הקפיטליסטית? מיליון אחד של חברי מפלגת הסוציאל-דמוקרטים – מתוך 15 מיליוני פועלים שכירים! שלשה מיליונים מאורגנים באיגודים מקצועיים – מתוך 15 מיליונים!

דמוקרטיה בשביל מיעוט אפסי, דמוקרטיה בשביל עשירים, – זהו אפוא הדמוקרטיזם של החברה הקפיטליסטית. אם נתבונן מקרוב במנגנון הדמוקרטיה הקפיטליסטית, ראה נראה בכל דבר ודבר, הן בפרטיה "הפעוטים", הפעוטים כביכול, של זכות הבחירה (מכסת הישיבה במקום-קבע, הוצאתן של הנשים מן הכלל וכו'), הן בטכניקה של המוסדות המייצגים, הן במכשולים הממשיים לכינוס אסיפות (הבניינים הציבוריים אינם בשביל "קבצנים"!), הן בארגון הקפיטליסטי הצרוף של העיתונות היומית וכו' וכו', – נראה סייגים והגבלות של הדמוקרטיזם. כל ההגבלות הללו, ההפליות לרעה, ההוצאה מן הכלל, המחסומים לפיות העניים, נראים כפעוטים, בייחוד בעיניי אנשים שמעולם לא ראו הם עצמם מצוקה ולא באו במגע קרוב עם המעמדות המדוכאים בחייהם ההמוניים (והלא אנשים כאלה הם תשע עשיריות, אם לא תשעים ותשע מאיות מכלל העיתונאים והפוליטיקאים הבורגניים), – אבל ההגבלות האלה בסיכומן, מרחיקות את דלת-העם מן הפוליטיקה, דוחפות אותה מן ההשתתפות הפעילה בדמוקרטיה.

מרכס היטיב מאוד לתפוס את המהות הזאת של הדמוקרטיה הקפיטליסטית, באומרו בניתוח ניסיון הקומונה: למדוכאים מרשים אחת לכמה שנים לקבוע, מי מנציגי המעמד המדכא יהיה מייצגם ומדכאם בפרלמנט!

אבל דרך-ההתפתחות מן הדמוקרטיה הקפיטליסטית הזאת, המצומצמת בהכרח, הדוחה בחשאי את השכבות העניות, הצבועה אפוא והכוזבת בתוך-תוכה, – דרך-ההתפתחות קדימה אינה פשוטה וחלקה, שמוליכה ישר "אל דמוקרטיה גדולה יותר ויותר", כפי שמתארים את הדבר הפרופסורים הליברליים והאופורטוניסטים הזעיר-בורגניים. לא. ההתפתחות קדימה, כלומר אל הקומוניזם, הולכת דרך הדיקטטורה של הפרולטריון, ולא תוכל להתקדם בדרך אחרת, כי אין כוח אחר ואין דרך אחרת לשבור את התנגדות הקפיטליסטים-הנצלנים.

אולם הדיקטטורה של הפרולטריון, זאת אומרת ארגון האוונגרד של המדוכאים להיותו למעמד שליט לשם דיכוי המדכאים, אינה יכולה להביא עמה רק את התרחבות הדמוקרטיה סתם. יחד עם הרחבה עצומה של הדמוקרטיזם, הנעשה, זו הפעם הראשונה, לדמוקרטיזם בשביל העניים, דמוקרטיזם בשביל העם, ולא דמוקרטיזם בשביל העשירים, מביאה עמה הדיקטטורה של הפרולטריון שורה של תקנות לשלילת החופש מן המדכאים, המנצלים, הקפיטליסטים. אותם עלינו לדכא, כדי לשחרר את האנושות מעול העבדות השכירה, את התנגדותם עלינו לשבור בכוח, – והרי ברור, כי במקום שיש דיכוי, במקום שיש אלימות, אין חופש, אין דמוקרטיה.

אנגלס היטיב להביע זאת במכתבו אל בבל, באומרו, כזכור לקורא, כי "הפרולטריון זקוק למדינה לא למען החופש אלא למען הכנעת יריביו, ומשבאה האפשרות לדבר על חופש, לא תהיה עוד מדינה".

דמוקרטיה בשביל הרוב העצום של העם ודיכוי המנצלים, מדכאי העם, דיכויים בכוח, כלומר, הוצאתם מכלל הדמוקרטיה, – הנה זהו השינוי שיחול בצורת הדמוקרטיה בזמן המעבר מן הקפיטליזם אל הקומוניזם.

רק בחברה הקומוניסטית, כאשר התנגדות הקפיטליסטים כבר נשברה לחלוטין, כאשר נעלמו הקפיטליסטים, כאשר אין עוד מעמדות (כלומר, אין כבר הבדל בין בני החברה לפי יחסם לאמצעי הייצור החברתיים), – רק אז "נעלמת המדינה ואפשר לדבר על חופש". רק אז תוכל להתגשם ותתגשם דמוקרטיה מלאה באמת, בלי כל יוצא מן הכלל. ורק אז תתחיל הדמוקרטיה לגווע, מחמת אותה עובדה פשוטה, שהאנשים, שנחלצו מן העבדות הקפיטליסטית, ממעשי הזוועה, הפראות, הסכלות והשפלות המרובים של הניצול הקפיטליסטי, מתחילים לאט לאט להתרגל לשמירת הכללים של חיי-צוותא, הכללים האלמנטריים הידועים מדורי-דורות, החוזרים ונשנים זה אלפי שנים בכל ספרי האלף-בית, מתחילים להתרגל לשמירתם בלי אלימות, בלי כפייה, בלי הכנעה, בלי המנגנון המיוחד לכפייה, הנקרא מדינה.

הביטוי "המדינה גוועת" נבחר בהצלחה רבה, כי הוא מורה גם על ההדרגתיות של התהליך וגם על הסטיכיות שלו. רק ההרגל יכול לפעול, ובלי ספק יפעל פעולה כזו, שהרי מסביב לנו רואים אנו מיליוני פעמים, כיצד אנשים מתרגלים בנקל לשמירת כללים של חיי-צוותא הדרושים להם, אם אין ניצול, אם אין שום דבר המעורר התמרמרות, מחאה והתקוממות והיוצר את הנחיצות בדיכוי.

כללו של דבר: בחברה הקפיטליסטית יש לנו דמוקרטיה מקוצצת, עלובה, מזויפת, דמוקרטיה בשביל העשירים בלבד, בשביל המיעוט. הדיקטטורה של הפרולטריון, תקופת המעבר אל הקומוניזם, היא הראשונה שתיתן דמוקרטיה בשביל העם, בשביל הרוב, יחד עם הדיכוי ההכרחי של המיעוט, דיכוי המנצלים. רק הקומוניזם לבדו יש ביכולתו לתת דמוקרטיה מלאה באמת, וככל שתהיה מלאה יותר, כן תמהר להיות מיותרת, כן תמהר לגווע מאליה.

לשון אחרת: במשטר הקפיטליזם יש לנו מדינה במובנה העצמי, מכונה מיוחדת לדיכוי מעמד אחד בידי משנהו, לדיכוי הרוב בידי המיעוט. מובן, שלהצלחת פעולה שיטתית כזאת, דיכוי הרוב של המנוצלים בידי המיעוט של המנצלים, דרושה אכזריות קיצונית, אכזריות הדיכוי, דרושים נחלי דם בהם אמנם עושה האנושות את דרכה במצב של עבדות, צמיתות, שכירות.

בהמשך, בזמן המעבר מן הקפיטליזם אל הקומוניזם עדיין נחוץ דיכוי, אלא שהוא כבר דיכוי מיעוט של מנצלים על-ידי הרוב של מנוצלים. המנגנון המיוחד, המכונה המיוחדת לדיכוי, "המדינה" עודנה נחוצה, אבל זוהי כבר מדינת-מעבר, כלומר אין זו עוד מדינה במובנה העצמי, כי דיכוי המיעוט המנצל על-ידי הרוב של העבדים השכירים מאתמול הוא יחסית, מעשה קל, פשוט וטבעי כל כך, שהוא יגרום לשפיכות-דמים פחותה בהרבה מאשר דיכוי מרידות העבדים, הצמיתים והפועלים השכירים, שהוא יעלה לאנושות במחיר זול הרבה יותר. והוא ניתן להיעשות תוך כדי הרחבת הדמוקרטיה, שתחול מעתה על רוב-אוכלוסים מכריע כל-כך, שמעתה הולך ופוסק הצורך במכונת-דיכוי מיוחדת. המנצלים, כמובן, אין ביכולתם לדכא את העם בלי מכונה מורכבת ביותר למילוי משימה כזאת, אבל העם יכול להכניע את המנצלים גם בעזרת "מכונה" פשוטה, ואף בלי "מכונה" כמעט, בלי מנגנון מיוחד, רק בעזרת ארגון פשוט של המונים חמושים (כגון מועצות צירי הפועלים והחיילים, – נעיר כאן, בהקדימנו את המאוחר).

לבסוף, רק הקומוניזם יוצר את אי-הצורך הגמור במדינה, כי אין את מי לדכא, "אין את מי" במובן מעמד, במובן מאבק שיטתי עם חלק מסוים של האוכלוסים. איננו אוטופיסטים, ואיננו שוללים כלל את האפשרות ואת אי-הנמנעות של התפרצויות חריגות מצד אנשים פרטיים, וכמו כן איננו שוללים את הצורך ההכרחי לדכא התפרצויות חריגות כאלה. אבל, ראשית, לשם זה אין צורך במכונה מיוחדת, במנגנן מיוחד לדיכוי, את זאת יעשה העם החמוש עצמו בפשטות ובקלות, כשם שכל קהל תרבותי אף בחברה הנוכחית מפריד בין מתקוטטים או מונע אונס אישה. ושנית, יודעים אנו שהסיבה הסוציאלית העיקרית של ההתפרצויות החריגות, המתבטאות בהפרת התקנות של החיים-בצוותא, היא ניצול ההמונים, מצוקתם ודלותם. עם סילוקה של הסיבה העיקרית הזאת תחלנה בהכרח "לגווע" גם ההתפרצויות החריגות. איננו יודעים באיזו מהירות ובאיזו הדרגתיות יבוא הדבר, אבל יודעים אנו שהן תגווענה. עם גוויעתן תגווע גם המדינה.

מרכס, שלא השקיע את עצמו באוטופיות, הגדיר בפירוט את אשר אפשר להגדיר כיום בנוגע לעתיד הזה, כלומר: הגדיר את ההבדל בין השלב (המדרגה, הפרק) התחתון לבין השלב העליון של החברה הקומוניסטית.

3. השלב הראשון של החברה הקומוניסטית

ב"ביקורת תוכנית גותה" מפריך מרכס בהרחבה את רעיונו של לסל, כי במשטר הסוציאליזם יקבל הפועל את "פרי-עבודתו הבלתי מקוצץ" או "המלא". מרכס מראה, כי מכל פרי העבודה החברתית של כל החברה כולה יש לנכות קרן לרזרבה וקרן להרחבת הייצור, לחידוש המכונות "המתבלות" וכד', ובנוסף לכך יש לנכות ממוצרי הצריכה קרן להוצאות ההנהלה, לבתי-ספר, לבתי-חולים, לבתי-אבות וכדומה.

במקום המשפט הכללי, הבלתי-ברור, המעורפל של לסל ("מלוא פרי העבודה – לפועל") נותן מרכס חשבון מפוכח, כיצד תיאלץ החברה הסוציאליסטית לנהל את המשק. מרכס ניגש לניתוח קונקרטי של תנאי החיים בחברה כזאת, שלא יהיה בה קפיטליזם ואומר בנידון זה:

"יש לנו כאן עניין" (בניתוח התוכנית של מפלגת הפועלים) "לא עם חברה קומוניסטית שהתפתחה על בסיסה העצמי, אלא עם חברה קומוניסטית היוצאת אך זה עתה מתוך החברה הקפיטליסטית, ומשום כך היא נושאת עדיין, מכל הבחינות, – הכלכלית, המוסרית והשכלית, – את חותם החברה הישנה, שמקרבה יצאה".

והנה, לחברה הקומוניסטית הזאת, אשר יצאה זה עתה לאוויר העולם מתוך הקפיטליזם, ואשר נושאת עוד את חותם החברה הישנה, מכל הבחינות, קורא מרכס השלב "הראשון" או התחתון של החברה הקומוניסטית.

אמצעי הייצור כבר יצאו מבעלותם של אנשים פרטיים. אמצעי הייצור כבר שייכים לחברה כולה. כל אחד מבני-החברה, הממלא חלק מסוים של העבודה החברתית-ההכרחית, מקבל מאת החברה אישור, שהוא ביצע כמות כזאת וכזאת של עבודה. על פי אישור זה מקבל הוא ממחסני המצרכים הציבוריים כמות מתאימה של מוצרים. אחרי ניכוי כמות העבודה המוקצבת לקרן הציבורית, מקבל אפוא כל פועל מהחברה אותה כמות שהוא נתן לה.

שורר כביכול "שוויון".

ואולם בשעה שלסל אומר על סדרי-חברה כאלה (הנקראים כרגיל סוציאליזם, אך אצל מרכס מכונים הם בשם השלב הראשון של הקומוניזם), כי זוהי "חלוקה צודקת", כי זוהי "זכות שווה של כל איש לפרי שווה של העבודה", הרי לסל שוגה, ומרכס מסביר את שגיאתו.

אמנם – אומר מרכס – יש לנו כאן "זכות שווה", אבל זוהי עדיין "זכות בורגנית", אשר, כמו כל זכות, היא מניחה את אי-השוויון. כל זכות היא הפעלה של קנה מידה שווה לגבי אנשים שונים, שלמעשה אינם זהים, אינם שווים זה לזה; ועל כן יש ב"זכות שווה" משום הפרת-שוויון ואי-צדק. לאמיתו של דבר נמצא, שכל אחד, שעשה בכלל העבודה החברתית חלק שווה לעבודת חברו, מקבל חלק שווה של התוצרת החברתית (חוץ מהניכויים האמורים).

אך הלא האנשים כפרטים אינם שווים זה לזה: זה חזק יותר וזה חלש יותר, זה נשוי וזה לא, לזה יש יותר ילדים ולזה פחות וכו'.

"…בעבודה שווה, – מסיק מרכס – כלומר בהשתתפות שווה בקרן הצריכה הציבורית, יקבל אחד, בפועל, יותר מחברו, יימצא עשיר מחברו וכו'. כדי להימנע מכל זה, נחוץ, שהזכות, במקום להיות שווה, תהיה בלתי שווה…"

יוצא מזה, שהשלב הראשון של הקומוניזם עדיין אין בכוחו לתת צדק ושוויון: עוד יישארו הבדלים בעושר, והבדלים בלתי צודקים, רק לא תהא עוד אפשרות של ניצול אדם בידי אדם, כי אי אפשר יהיה לשים-יד על אמצעי הייצור, על בתי-החרושת, המכונות, הקרקעות וכו' ולעשותם לקניין פרטי. אגב הפרכת משפטו הזעיר-בורגני המטושטש של לסל על "שוויון" ו"צדק" בכלל, מראה מרכס את מהלך ההתפתחות של החברה הקומוניסטית, הנאלצת בתחילה לבטל רק אותו "אי-הצדק" שבתפיסת אמצעי הייצור בידי פרטים, ואין ביכולתה לבטל תכף גם את שאר אי-הצדק, הכלול בחלוקת המצרכים "לפי העבודה" (ולא לפי הצרכים).

הכלכלנים הוולגריים, בכללם גם הפרופסורים הבורגניים, בכלל זה גם טוגן [Tugan] "שלנו", נוזפים תמיד בסוציאליסטים, על שהם שוכחים כביכול את אי-השוויון של בני-האדם ו"חולמים" לבטל את אי-השוויון הזה. נזיפה כזאת, כפי שאנו רואים, רק מוכיחה את בערותם המופלגת של האדונים האידיאולוגים הבורגניים.

לא זו בלבד, שמרכס מביא בחשבון מדויק את "אי-השוויון" הבלתי-נמנע של בני האדם, אלא שהוא נותן דעתו גם על כך, שהעברת אמצעי הייצור לבעלות משותפת של החברה כולה ("סוציאליזם" בשימוש-המלה הרגיל) אינה מסלקת את המגרעות של החלוקה ואת אי-השוויון של "המשפט הבורגני", המוסיף לשלוט, כל זמן שהמצרכים מתחלקים "לפי העבודה".

…"אבל מגרעות אלה – מוסיף מרכס – הן בלתי-נמנעות בשלב הראשון של החברה הקומוניסטית באותה צורה שיש לה בצאתה אחרי חבלי-לידה ארוכים מתוך החברה הקפיטליסטית. לעולם לא יוכל המשפט להתעלות על המשטר הכלכלי ועל ההתפתחות התרבותית של החברה, התפתחות המותנית במשטר זה"…

הווה אומר, שבשלב הראשון של החברה הקומוניסטית (שברגיל קוראים לו סוציאליזם) מתבטל "המשפט הבורגני" לא לגמרי, אלא רק מקצתו, רק כשיעור שהושג כבר במהפכה הכלכלית, כלומר רק ביחס לאמצעי-הייצור. "המשפט הבורגני" מכיר בהם כקניין פרטי של יחידים; הסוציאליזם עושה אותם לקניין הכלל. במידה זו, ורק במידה זו מתבטל "המשפט הבורגני".

אבל משפט זה מוסיף להתקיים בחלקו האחר, היינו, כמווסת (קובע) את חלוקת המצרכים וחלוקת העבודה בין בני החברה. "מי שלא עובד, לא יאכל" – עקרון סוציאליסטי זה כבר הוגשם; "תמורת כמות שווה של עבודה, כמות שווה של פרי-עבודה" – גם עקרון סוציאליסטי זה כבר הוגשם. אף על-פי כן, עדיין אין זה קומוניזם, ועדיין אין זה מסלק את "המשפט הבורגני", הנותן לאנשים בלתי-שווים כמות תוצרת שווה תמורת כמות-עבודה בלתי שווה (בלתי שווה למעשה).

זהו "חסרון", אומר מרכס, אבל אי אפשר להימנע ממנו בשלב הראשון של הקומוניזם, כי, בלי לשקוע באוטופיזם, אין לחשוב שהאנשים אשר ימגרו את הקפיטליזם, ילמדו תכף ומיד לעבוד למען החברה בלי כל נורמות משפטיות, וביטול הקפיטליזם אף אינו נותן בבת אחת את תנאיי הקדם הכלכליים לשינוי כזה.

ואילו נורמות אחרות, שמחוץ ל"משפט הבורגני" – אין. ובמידה זו עדיין יש צורך במדינה, אשר יחד עם שמירת בעלות הכלל על אמצעי-הייצור, תשמור על שוויון העבודה ושוויון חלוקת התוצרת.

המדינה גוועת, במידה שאין כבר קפיטליסטים, ואין כבר מעמדות, ואי-אפשר עוד לדכא איזה מעמד שהוא.

אבל המדינה עדיין לא מתה כליל, כי עוד עליה לשמור על "המשפט הבורגני", המקדש את אי-השוויון למעשה. לשם מיתתה המלאה של המדינה דרוש קומוניזם מלא.

4. השלב העליון של החברה הקומוניסטית

מרכס ממשיך :

… "בשלב העליון של החברה הקומוניסטית, לאחר שתתבטל כפיפות האדם לחלוקת-העבודה המשעבדת אותו; לאחר שיתבטל אותה שעה גם הניגוד בין העבודה השכלית לבין הגופנית; כאשר תחדל העבודה להיות רק אמצעי בשביל החיים, ותיעשה היא עצמה לצורך-חיים ראשון; כשיחד עם ההתפתחות המקיפה של הפרטים יגדלו גם כוחות הייצור, וכל מקורות העושר החברתי יפכו במלוא זרמם, – רק אז אפשר יהיה להתגבר לגמרי על צרות-האופק של המשפט הבורגני, והחברה תוכל לרשום על דגלה : "כל אחד לפי כישוריו, לכל אחד לפי צרכיו".

רק עכשיו יכולים אנו להעריך את כל צדקת הערותיו של אנגלס, כאשר לגלג בלי חמלה על חוסר-הטעם שבצירוף המלים: "חופש" ו"מדינה". כל עוד יש מדינה, אין חופש. כאשר יהיה חופש, לא תהיה מדינה.

כיסוד הכלכלי לגוויעתה הגמורה של המדינה תשמש התפתחות גבוהה כל-כך של הקומוניזם, בה נעלם הניגוד בין העבודה הגופנית לבין זו השכלית, ונעלם, אפוא, אחד המקורות החשובים ביותר לאי-השוויון החברתי כיום, והוא גם מקור שאי אפשר בשום אופן לסלקו בבת אחת אך ורק על-ידי העברת אמצעי הייצור לרשות החברה, על-ידי נישול בלבד של הקפיטליסטים.

נישול זה ייתן אפשרות להתפתחות עצומה של כוחות הייצור. ובראותנו, איך הקפיטליזם מעכב כבר כיום לאין שיעור את ההתפתחות הזאת, וכי לולא עיכוב זה, אפשר היה להצעיד הרבה דברים קדימה על בסיס הטכניקה שהושגה כבר בזמננו, רשאים אנו לומר בוודאות, כי נישול הקפיטליסטים יביא עמו התפתחות כבירה לכוחות הייצור של החברה האנושית. אבל באיזו מהירות תוסיף התפתחות זו להתקדם, באיזו מהירות תגיע עד כדי היפרדות מחלוקת-העבודה, עד כדי ביטול הניגוד בין העבודה השכלית לגופנית, עד כדי הפיכת העבודה ל"צורך-חיים ראשון" – זאת איננו יודעים ואיננו יכולים לדעת.

לכן רשאים אנו לדבר רק על הגוויעה הבלתי נמנעת של המדינה, בהדגישנו כי תהליך זה ממושך הוא, כי תלוי הוא במהירות התפתחותו של השלב העליון של הקומוניזם, ובהניחנו לפי שעה פתוחה לגמרי את השאלה בדבר מועדיה וצורותיה הקונקרטיות של הגוויעה הזאת, כי חומר לפתרון שאלות כאלה – אין.

המדינה תוכל למות כליל, לאחר שהחברה תגשים את הכלל: "כל אחד לפי כישוריו, לכל אחד לפי צרכיו", כלומר, לאחר שהאנשים יתרגלו כל-כך לקיום הכללים היסודיים של חיי-חברה ועבודתם תהיה פורייה כל-כך, עד כי יעמלו מרצונם הטוב לפי כישוריהם. "האופק הצר של המשפט הבורגני", המאלץ את האדם לחשב בקפדנותו הנוקשה של שיילוק, שמא יעבוד, חס וחלילה, חצי שעה יותר מחברו, שמא יקבל, חס וחלילה, שכר פחות מחברו, – אופק צר זה יהיה אז מאחורינו. חלוקת המצרכים לא תדרוש אז מצד החברה את קביעת כמות המצרכים הכללית המגיעה לכל אחד; כל אחד יהיה חופשי לקחת "לפי צרכיו".

מנקודת-הראות הבורגנית נקל להכריז על מבנה חברתי כזה כעל "אוטופיה צרופה" ולהתלוצץ על כך שהסוציאליסטים מבטיחים לכל אחד, בלי כל ביקורת על עבודת האזרח הבודד, את הזכות לקבל מאת החברה כל כמות של כמהין, מכוניות, פסנתרים וכד'. בהתלוצצות כזו פוטר את עצמו עד היום רוב "המדענים" הבורגניים, המגלים על ידי כך הן את בורותם והן את הגנתם על הקפיטליזם, הגנה הכרוכה בטובות-הנאה.

בורות היא, כי לא עלה על דעתו של שום סוציאליסט "להבטיח", כי השלב העליון של התפתחות הקומוניזם יבוא, ואולם חזונם של הסוציאליסטים הגדולים, כי בוא יבוא, מניח גם פריון-עבודה שלא כמו בהווה, וגם מציאות של אדם שאינו בעל-ביתי כמו בהווה, העלול, בדומה לתלמידי "הבורסה" אצל פומיאלובסקי [Pomyalovskij], להשחית "סתם" מחסני רכוש חברתי ולדרוש את הבלתי-אפשרי.

כל זמן, שלא יגיע השלב "העליון" של הקומוניזם, דורשים הסוציאליסטים ביקורת קפדנית ביותר מצד החברה ומצד המדינה על שיעור העבודה ועל שיעור הצריכה, אלא שביקורת זו חייבת להתחיל בנישול הקפיטליסטים, בפיקוח הפועלים על הקפיטליסטים, וביקורת זו צריכה להיעשות לא על-ידי מדינה של פקידים, כי אם על-ידי מדינה של פועלים חמושים.

ההגנה המשוחדת, שהאידיאולוגים הבורגנים (והמזדנבים אחריהם כמו ה"ה הצרטלים, הצ'רנובים ושות') מגינים על הקפיטליזם, כלולה בזה, שבויכוחיהם ובשיחותיהם על העתיד הרחוק הם מאפילים על השאלה הבוערת החיונית בדבר הפוליטיקה של ההווה: נישול הקפיטליסטים, הפיכת כל האזרחים לעובדים ומשרתים של "סינדיקט" גדול אחד, היינו: של המדינה כולה, ושיעבוד גמור של כל עבודת הסינדיקט הזה כולו למדינה הדמוקרטית באמת, למדינה של מועצות צירי הפועלים והחיילים.

בעצם, בשעה שהפרופסור המלומד, ואחריו האיש הקרתן, ואחריהם האדונים הצרטלים והצ'רנובים מדברים על אוטופיות חסרות-שחר, על הבטחות דמגוגיות של הבולשביקים, על אי-האפשרות "להנהיג" סוציאליזם, מתכוונים הם בפירוש לשלב העליון של הקומוניזם, שאף איש לא רק שלא הבטיח "להנהיגו", אלא שעל דעת איש אף לא עלה הרעיון להבטיח זאת, כי אי-אפשר, בכלל, "להנהיגו".

וכאן הגענו לאותה השאלה בדבר ההבדל המדעי בין הסוציאליזם ובין הקומוניזם, שאלה שנגע בה אנגלס בשיקולו, שהבאנו לעיל, בדבר השם המשובש "סוציאל-דמוקרטים". ההבדל הפוליטי בין השלב הראשון, או התחתון, ובין השלב העליון של הקומוניזם יהיה בוודאי, במשך הזמן, עצום, אבל עכשיו, בתקופת הקפיטליזם, יהיה מגוחך להודות בו, ואולי רק אנרכיסטים בודדים מסוגלים לעשותו עניין שבמעלה ראשונה (אם עוד נשארו בקרב האנרכיסטים אנשים, שלא למדו כלום אחרי גלגולם "הפלכנובי", של הקרופוטקינים [Kropotkin], של גרוו [Grave], קורנליסן [Cornelissen] ושאר "כוכבי" האנרכיזם, שנעשו לסוציאל-שוביניסטים או ל"אנרכיסטים של חפירות-המלחמה", כביטויו של גה [Ge], אחד המעטים מן האנרכיסטים ששמרו על כבודם ומצפונם).

אבל ההבדל המדעי בין הסוציאליזם ובין הקומוניזם הנו ברור. מה שקוראים ברגיל סוציאליזם, קרא לו מרכס שלב "ראשון" או תחתון של החברה הקומוניסטית. במידה שאמצעי הייצור נעשים לקניין הכלל, בה במידה אפשר גם כאן להשתמש במילה "קומוניזם," אך בלי לשכוח כי זהו קומוניזם לא מלא. הערך הגדול של בירורי מרכס הוא בזה, שמרכס נוקט באופן שיטתי גם כאן את הדיאלקטיקה המטריאליסטית, את תורת ההתפתחות, בראותו את הקומוניזם כדבר-מה המתפתח מתוך הקפיטליזם. במקום הגדרות בדויות באורח סכולסטי, הגדרות "מומצאות", וויכוחי-סרק על מילים (מה זה סוציאליזם, מה זה קומוניזם), נותן מרכס ניתוחו של דבר שניתן לכנותו בשם: שלבי הבשלות הכלכלית של הקומוניזם.

בשלבו הראשון, במדרגתו הראשונה עדיין אין הקומוניזם יכול להיות בשל לגמרי מבחינה כלכלית, חופשי לגמרי ממסורותיו או מעקבותיו של הקפיטליזם. מכאן אותה תופעה מעניינת כל כך, של שמירה על "האופק הצר של המשפט הבורגני" במשטר הקומוניזם בשלבו הראשון. המשפט הבורגני לגבי חלוקת מוצרי הצריכה מניח, כמובן, כהנחה מוקדמת והכרחית, גם מדינה בורגנית, כי משפט אינו אלא אפס בלעדי המנגנון המסוגל לכפות את שמירת נורמות המשפט.

נמצא, שלא רק שבמשטר הקומוניזם מתקיים במשך זמן מסוים המשפט הבורגני, אלא שמתקיימת אף המדינה הבורגנית – בלי בורגנות!

הדבר עלול להיראות כפרדוקס, או כסתם משחק שכל דיאלקטי, בו מאשימים לעתים קרובות את המרכסיזם אנשים, שלא יגעו במידה כל שהיא ללמוד את תוכנו העמוק עד מאוד.

לאמיתו של דבר מראים לנו החיים על כל צעד את שרידי הישן בתוך החדש, הן בטבע והן בחברה. ולא מעשה-שרירות היה זה מצדו של מרכס, כשנעץ חתיכה קטנה של "משפט בורגני" בתוך הקומוניזם, אלא הוא לקח דבר מחויב המציאות מבחינה כלכלית ופוליטית בתוך חברה העולה מקרב הקפיטליזם.

יש ערך עצום לדמוקרטיה במאבקו של מעמד-הפועלים עם הקפיטליסטים על שחרורו. אבל הדמוקרטיה כלל אינה גבול שאין לעברו, היא רק אחת התחנות בדרך מן הפאודליזם אל הקפיטליזם ומן הקפיטליזם אל הקומוניזם.

דמוקרטיה פירושה שוויון. מובן, מה גדול ערכו של מאבק הפרולטריון לשוויון, ושל סיסמת השוויון, אם להבינה לאמיתה במשמעות של חיסול המעמדות. אבל דמוקרטיה פירושה רק שוויון פורמלי, ומיד לאחר הגשמת השוויון של כל בני החברה ביחס לבעלות על אמצעי הייצור, כלומר, לאחר הגשמת שוויון העבודה, שוויון שכר-העבודה, תעלה בהכרח לפני האנושות השאלה בדבר המשך הדרך מן השוויון הפורמלי אל השוויון הממשי, כלומר אל הגשמת הכלל: "כל אחד לפי כישוריו, לכל אחד לפי צרכיו". מה הן תחנות-המעבר בדרך זו, מה הן התקנות המעשיות, שבעזרתן תלך האנושות לקראת מטרה עליונה זו, איננו יודעים ואיננו יכולים לדעת. אבל חשוב הדבר כי נברר לעצמנו מה כוזב לאין שיעור הוא המושג הבורגני הרגיל על הסוציאליזם, שהוא כביכול משהו מת, קפוא, קבוע לעולמים כנתינתו הראשונה, בעוד שלאמיתו של דבר הרי רק עם הסוציאליזם תתחיל תנועת-התקדמות מהירה, ממשית, תנועת המונים ממש, בהשתתפותם של רוב האוכלוסים ואחר כך גם של כל האוכלוסים כולם, התקדמות בכל תחומי החיים החברתיים והאישיים.

דמוקרטיה היא צורת-מדינה, אחת מצורותיה השונות. הווה אומר, שכמו כל מדינה אינה אלא שימוש מאורגן, שיטתי של אלימות כלפי בני-אדם. זה מצד אחד. אבל, מצד שני, משמעותה היא הודאה פורמלית בשוויון האזרחים, בזכותם השווה של כולם לקביעת מבנה המדינה ולהנהלתה. וזה מצדו קשור בכך, שבשלב מסוים של התפתחות הדמוקרטיה, היא מלכדת קודם כל את המעמד התופס עמדה מהפכנית לעומת הקפיטליזם, את הפרולטריון, ונותנת לו אפשרות לנפץ, לנתץ לרסיסים, למחות מעל פני האדמה את מכונת-המדינה הבורגנית, ואפילו היא בורגנית-רפובליקנית, את צבא-הקבע, את המשטרה, את הפקידות, ולהחליפם במכונה דמוקרטית יותר, שעדיין היא מכונה מדינית – בצורת המוני-פועלים חמושים העוברים להשתתפות כללית של העם כולו במיליציה.

כאן "הכמות נהפכת לאיכות": מדרגה כזאת של דמוקרטיזם כרוכה בחריגה ממסגרות החברה הבורגנית, בראשית שינוי-המבנה הסוציאליסטי של החברה. אם אמנם הכל משתתפים בהנהלת המדינה, הרי לא יוכל עוד הקפיטליזם להחזיק מעמד. והתפתחות הקפיטליזם היא עצמה יוצרת את התנאים המוקדמים הדרושים לכך שאמנם "הכל" יוכלו להשתתף בהנהלת המדינה. אחד התנאים המוקדמים האלה היא ידיעת קרוא וכתוב כללית, שהוגשמה כבר על-ידי כמה ארצות קפיטליסטיות מתקדמות ביותר, אחרי כן בא "לימוד והטלת משמעת" של מיליוני פועלים על-ידי המנגנון הכביר, המורכב, הכלל-חברתי, המנגנון של הדואר, מסילות-הברזל, בתי-החרושת הגדולים, המסחר הגדול, הבנקים וכו' וכד'.

במציאותם של תנאים-מוקדמים כלכליים כאלה, אפשרי תכף ומיד לאחר מיגור הקפיטליסטים והפקידים, להעביר מידיהם, מהיום למחר, את הפיקוח על הייצור והחלוקה, את חישוב כוחות העבודה והמצרכים – לידי הפועלים החמושים, לידי העם החמוש כולו. (אין לערבב את שאלת הפיקוח והחישוב בשאלת חבר העובדים אנשי ההשכלה המדעית, כגון מהנדסים, אגרונומים וכו': אדונים אלה עובדים היום, כשהם כפופים לקפיטליסטים, והם ייטיבו עוד יותר לעבוד מחר, בהיותם כפופים לפועלים החמושים.)

חישוב וביקורת – זהו העיקר הדרוש ל"הסדרתו", לתפקודו הנכון של השלב הראשון בחברה הקומוניסטית. כל האזרחים נהפכים כאן לעובדיה השכירים של המדינה, המתגלמת בדמות הפועלים החמושים. כל האזרחים נהפכים לעובדים ולפועלים של "סינדיקט" ממלכתי אחד המקיף את העם כולו. עיקרו של עניין הוא, שהם יעבדו באופן שווה, יקפידו כראוי על מידת העבודה ויקבלו שווה בשווה. חישובם של הדברים האלה, הפיקוח עליהם, הובאו על-ידי הקפיטליזם לידי פשטות גדולה מאוד, לידי פעולות פשוטות עד מאוד, שהן לפי כוחו של כל אדם יודע קרוא וכתוב, פעולות של השגחה ורישום, ידיעת ארבע פעולות החשבון ונתינת קבלות מתאימות * .

בשעה שרוב העם יתחיל לבצע באורח עצמאי ובכל מקום ומקום ביקורת כזו, פיקוח כזה על הקפיטליסטים (שנהפכו מעתה לעובדים) ועל כבוד האדונים-האינטליגנטים, המוסיפים להחזיק בגינוני הקפיטליסטים, אותה שעה יהיה הפיקוח הזה אוניברסלי באמת, כולל ומקיף, פיקוח של כל העם כולו, ואזי אי אפשר יהיה בשום אופן להשתמט ממנו, "לא יהיה מפלט".

כל החברה תהיה משרד אחד ובית-חרושת אחד, ובו שוויון-בעבודה ושוויון-בשכר.

אבל משמעת "בית-חרושתית" זו מטעם הפרולטריון שניצח את הקפיטליסטים, שמיגר את המנצלים, משמעת שהוא יטיל אותה על כל החברה כולה, איננה בשום פנים האידיאל שלנו, איננה המטרה הסופית שלנו, אין היא אלא שלב הכרחי לשם טיהור החברה באופן רדיקלי מן השפלות והתועבות של הניצול הקפיטליסטי ולשם המשך ההתקדמות.

למן הרגע שבני החברה כולם או, לפחות, רובם המכריע למדו לנהל בעצמם את המדינה, נטלו עניין זה לידיהם, "הסדירו" את הפיקוח על המיעוט האפסי של הקפיטליסטים, על האדונים-בזעיר-אנפין, המבקשים לקיים את הגינונים הקפיטליסטיים, על הפועלים אשר שחיתות-הקפיטליזם העמיקה בהם, למן אותו הרגע מתחיל להיעלם בכלל הצורך באיזו הנהלה שהיא. ככל שתהיה הדמוקרטיה מלאה יותר, כן ילך ויקרב הרגע, שלא יהיה עוד צורך בה. ככל ש"המדינה" המתגלמת בדמות פועלים חמושים, – שהיא "כבר לא מדינה במובנה העצמי" – תהיה דמוקרטית יותר, כן תוחש ראשית גוויעתה של כל מדינה שהיא.

כי כאשר הכל ילמדו לנהל וגם ינהלו ממש באורח עצמאי את הייצור החברתי ויבצעו באורח עצמאי את הביקורת והפיקוח על האוכלים-ואינם-עושים, על חובבי-האדנות, על הנוכלים ועל שאר "שומרי מסורת הקפיטליזם", אזי תכבד ממילא ההשתמטות מן הפיקוח והביקורת הזאת של כל העם כולו, תכבד כל-כך ותיהפך לחזיון נדיר מל-כך, ותגרור, ודאי, אחריה גם עונש מהיר וחמור כל-כך (כי פועלים חמושים הם אנשי-מעשה, ולא אינטיליגנטים-בזעיר-אנפין סנטימנטליים, ומן הסתם לא יתנו להתל בהם), עד שהצורך לקיים את כללי-היסוד הבלתי-מורכבים של כל חיי-צוות אנושיים ייעשה מהר מאוד להרגל.

אותה שעה תיפתח לרווחה הדלת למעבר מן השלב הראשון של החברה הקומוניסטית אל שלבה העליון, ויחד עם זאת אל גוויעתה הגמורה של המדינה.

פרק VI

ניוול המרכסיזם על-ידי האופורטוניסטים

שאלת יחסה של המדינה אל המהפכה הסוציאלית ויחסה של המהפכה הסוציאלית אל המדינה, כשאלת המהפכה בכלל, העסיקה אך מעט מאוד את התאורטיקנים והפובליציסטים הבולטים ביותר של האינטרנציונאל השני (1914-1889). אבל הדבר האופייני ביותר באותו תהליך גידול הדרגתי של האופורטוניזם, שהביא לידי התמוטטות האינטרנציונאל השני בשנת 1914, הוא, שאפילו בשעה שניגשו אל שאלה זו מקרוב, התאמצו לעקוף אותה, או לא הרגישו בה.

בדרך כלל אפשר לומר, שההתחמקות משאלת היחס של המהפכה הפרולטרית אל המדינה, התחמקות הנוחה לאופורטוניזם והמפרנסת אותו, היא שהביאה לידי סילוף המרכסיזם וניוולו הגמור.

כדי לתאר, ולו גם בקצרה, את התהליך העגום הזה, נשים לפנינו את התאורטיקנים הבולטים ביותר של המרכסיזם, את פלכנוב ואת קאוטסקי.

1. הפולמוס של פלכנוב עם האנרכיסטים

פלכנוב הקדיש לשאלת יחסו של האנרכיזם אל הסוציאליזם חוברת מיוחדת: "אנרכיזם וסוציאליזם", שיצאה לאור בגרמנית בשנת 1894.

פלכנוב התחכם לדון בנושא זה, בעקפו לגמרי את העניין האקטואלי והבוער ביותר, המהותי ביותר מבחינה פוליטית במאבק עם האנרכיסטים, היינו את שאלת יחסה של המהפכה אל המדינה ואת שאלת המדינה בכלל! שני חלקים בולטים בחוברתו: האחד – ספרותי-היסטורי, המכיל חומר רב-ערך לתולדות הרעיונות של שטירנר [Stirner], פרודון ואחרים. החלק האחר – קרתני, המכיל הגיונות מגובבים, הבאים לומר שאי-אפשר להבחין בין אנרכיסט לבין פושע.

הצירוף הזה הוא משעשע מאוד ואופייני ביותר לכל פעולתו של פלכנוב בפרוס המהפכה ובתקופת המהפכה ברוסיה: כי כך גם נתגלה פלכנוב בשנים 1917-1905, חציו דוקטרינר וחציו קרתן, המזדנב בפוליטיקה מאחורי הבורגנות.

ראינו את מרכס ואנגלס בהתפלמסם עם האנרכיסטים, כיצד שקדו ביותר לברר את השקפותיהם על יחס המהפכה אל המדינה. אגב הוצאת "ביקורת תוכנית גותה" מאת מרכס, בשנת 1891, כתב אנגלס כי "אנו (כלומר אנגלס ומרכס) נמצאנו אז בעצם רתחת המאבק עם בקונין והאנרכיסטים שלו – עדיין לא עברו שנתיים מאז הקונגרס של האינטרנציונל (הראשון) בהאג".

כי הנה האנרכיסטים טרחו להכריז דווקא על הקומונה הפריסאית כעל "שלהם" כביכול, כאילו היא מאשרת את תורתם, בעוד שלא הבינו כלל את לקחי הקומונה ואת ניתוח הלקחים האלה, שנעשה על-ידי מרכס. האנרכיזם לא נתן שום דבר המתאים אף בקירוב לאמת בשאלות הפוליטיות הקונקרטיות: הנחוץ לשבור את המנגנון המדיני הישן? – ובמה להחליפו?

אבל לדבר על "אנרכיזם וסוציאליזם" מתוך עקיפת כל שאלת המדינה, בלי לשים לב לכל התפתחות המרכסיזם לפני הקומונה ולאחריה, הרי פירושו של דבר להידרדר בהכרח אל האופורטוניזם. כי לאופורטוניזם דרוש יותר מכל, ששתי השאלות האמורות כאן לא תעלינה כלל. כבר בזה בלבד יש משום ניצחון לאופורטוניזם.

2. הפולמוס של קאוטסקי עם האופורטוניסטים

בספרות הרוסית מתורגמים חיבוריו של קאוטסקי, בלי ספק, במספר גדול יותר, לאין ערוך, מאשר בכל ספרות אחרת. לא לחינם מתלוצצים אי-אלה סוציאל-דמוקרטים גרמנים, שאת קאוטסקי מרבים לקרוא ברוסיה יותר מאשר בגרמניה (נאמר בסוגריים: הלצה זו יש בה תוכן היסטורי עמוק הרבה יותר מכפי שמשערים אלה שהפריחו אותה, היינו: הפועלים הרוסים, שעוררו בשנת 1905 ביקוש עצום, לאין דוגמה, ליצירות המעולות ביותר של הספרות הסוציאל-דמוקרטית המעולה שבעולם ואף קיבלו המון תרגומים של אותן היצירות ובמהדורות הרבה, במידה שלא נשמעה כמוה בארצות אחרות, העבירו בזאת, נאמר כך, אל קרקע תנועתנו הפרולטרית הצעירה את נטע הניסיון הכביר של הארץ השכנה, המתקדמת יותר).

בייחוד מפורסם אצלנו קאוטסקי, לבד מאשר בהרצאת-המרכסיזם הפופולרית שלו, בפולמוסו עם האופורטוניסטים ועם ברנשטיין בראשם. אבל ישנה עובדה אחת שכמעט אינה ידועה, ואשר אי-אפשר לפסוח עליה, אם נשים לפנינו מטרה לבחון את דרך הידרדרותו של קאוטסקי עד הגיעו לידי איבוד-עשתונות מחפיר ומדהים ולידי הגנה על הסוציאל-שוביניזם בשעת המשבר הגדול ביותר בשנים 1915-1914. וזו העובדה: בטרם יצא למערכה נגד הנציגים החשובים ביותר של האופורטוניסטים בצרפת (מיליירן [Millerand] וז'ורס [Jaurès]) ובגרמניה (ברנשטיין), גילה קאוטסקי היסוסים רבים מאוד. העיתון המרכסיסטי "זריה" ["zarya"=השחר] שיצא לאור בשנים 1902-1901 בשטוטגרט ושהגן על ההשקפות הפרולטריות-המהפכניות, נאלץ להתפלמס עם קאוטסקי ולכנות את הרזולוציה שלו בקונגרס הסוציאליסטי הבין-לאומי בפריס בשנת 1900, – רזולוציה הססנית, חמקנית, פשרנית ביחס לאופורטוניסטים, – בשם רזולוציה "של קאוצ'וק". בספרות הגרמנית נדפסו אז מכתבי קאוטסקי, שגילו במידה לא פחותה את היסוסיו לפני צאתו למסע נגד ברנשטיין.

אולם, ערך גדול מזה בהרבה יש לעובדה, שכיום, בבואנו לחקור את תולדות בגידתו החדשה של קאוטסקי במרכסיזם, אנו מבחינים בעצם פולמוסו אז עם האופורטוניסטים, באופן העלאתו את השאלה ובאופן דיונו בה, בגלישה השיטתית אל האופורטוניזם דווקא בשאלת המדינה.

ניקח-נא את חיבורו הגדול הראשון של קאוטסקי נגד האופורטוניזם, את ספרו "ברנשטיין והתוכנית הסוציאל-דמוקרטית". קאוטסקי סותר את דעות ברנשטיין לפרטיהן. אבל הנה פרט אופייני.

ברנשטיין ב"הנחות המוקדמות לסוציאליזם" שלו, אשר זכו לפרסום הרוסטרטי, מאשים את המרכסיזם ב"בלנקיזם" (האשמה, שחזרה ונשנתה מאז אלפי פעמים בפי האופורטוניסטים והבורגנים הליברליים ברוסיה כלפי נציגי המרכסיזם המהפכני, הבולשביקים) . תוך כדי כך מתעכב ברנשטיין בייחוד על "מלחמת האזרחים בצרפת" של מרכס ומנסה – כפי שראינו, באופן בלתי מוצלח מאוד – לזהות את נקודת ההשקפה של מרכס על לקחי הקומונה עם נקודת-ההשקפה של פרודון. בייחוד מעוררת את תשומת לבו של ברנשטיין אותה המסקנה של מרכס, המודגשת על ידו בהקדמה של שנת 1872 ל"מניפסט הקומוניסטי", האומרת: "לא ייתכן, שמעמד הפועלים יקבל לידיו את מכונת המדינה כמות שהיא ויפעילה למטרותיו הוא".

אמרה זו "מצאה חן" רב כל-כך בעיני ברנשטיין, עד שהוא חוזר עליה בספרו לא פחות משלוש פעמים, בפרשו אותה פירוש אופורטוניסטי, מסולף ביותר.

מרכס, כפי שראינו, רוצה לומר, שמעמד הפועלים צריך לשבור, לנפץ, לפוצץ (Sprengung – פיצוץ, ביטוי שהשתמש בו אנגלס) את כל המכונה המדינית. אולם אליבא דברנשטיין יוצא, כאילו הזהיר מרכס במלים אלה את מעמד הפועלים מפני מהפכנות גדולה מדי בכיבוש השלטון.

סירוס רעיונו של מרכס באופן גס ומגונה יותר מזה לא נוכל לתאר לעצמנו.

כיצד אפוא נהג קאוטסקי בהפרכתו המפורטת ביותר את הברנשטייניאדה?

הוא השתמט מבירור כל עומק הסילוף, שסילף האופורטוניזם את המרכסיזם בנקודה זו. הוא הביא את הקטע המצוטט לעיל מהקדמת אנגלס ל"מלחמת האזרחים בצרפת" ואמר, כי על פי מרכס אין מעמד-הפועלים יכול פשוט ליטול לידיו את מכונת המדינה המוכנה, אבל בכלל יכול הוא לקבלה לידיו. זאת אמר, ותו לא. בעניין זה, שברנשטיין ייחס למרכס רעיון, שהוא היפוכו הגמור מרעיונו האמיתי של מרכס, בעניין זה, שלמן שנת 1852 ואילך היה מרכס מעלה בשורה ראשונה את תפקיד המהפכה הפרולטרית "לשבור" את המכונה המדינית, – בעניין זה אין אנו מוצאים אצל קאוטסקי אף מלה אחת.

נמצא, שההבדל המהותי ביותר בין המרכסיזם ובין האופורטוניזם בשאלת תפקידי המהפכה הפרולטרית טושטש אצל קאוטסקי!

"את פתרון השאלה בדבר בעיית הדיקטטורה הפרולטרית – כתב קאוטסקי "נגד" ברנשטיין – יכולים אנו להפקיד בלב שקט לגמרי ביד העתיד" (עמ' 172 במהדורה הגרמנית).

אין זה אפוא פולמוס נגד ברנשטיין, אלא, בעצם, וויתור לו, מסירת עמדה לאופורטוניזם, כי לפי שעה לא דרוש לאופורטוניסטים יותר, מאשר "להפקיד בלב שקט לגמרי ביד העתיד" את כל השאלות העיקריות על תפקידי המהפכה הפרולטרית.

למן שנת 1852 ועד שנת 1891, משך ארבעים שנה, לימדו מרכס ואנגלס את הפרולטריון, כי עליו לשבור את המכונה המדינית. בא קאוטסקי בשנת 1899, ולנוכח הבגידה הגמורה שבגדו האופורטוניסטים במרכסיזם בנקודה זו, הוא מסיר בדרך גנבה את השאלה בדבר הצורך ההכרחי לשבור את המכונה הזאת ומחליף אותה בשאלת הצורות הקונקרטיות של השבירה, והוא מוצא לעצמו מפלט בצל האמת הקרתנית "הוודאית" (והעקרה), שאת הצורות הקונקרטיות אין אנו יכולים לדעת מראש!!

תהום רובצת בין מרכס ובין קאוטסקי מבחינת יחסם לתפקיד המפלגה הפרולטרית להכין את מעמד הפועלים לקראת המהפכה.

עתה נשים לפנינו חיבור אחר של קאוטסקי, יצירה בוגרת יותר, המוקדשת גם היא במידה מרובה להפרכת הטעויות של האופורטוניסטים. זוהי חוברתו על "המהפכה הסוציאלית". המחבר לקח לו כאן לנושא מיוחד את השאלה על "המהפכה הפרולטרית" ועל "המשטר הפרולטרי". המחבר נתן כאן הרבה דברים יקרי ערך מאוד, אבל דווקא על שאלת המדינה עבר בשתיקה. בחוברת מדובר בכל מקום על כיבוש השלטון המדיני, ותו לא, כלומר המחבר בחר ניסוח כזה, שיש בו משום וויתור לאופורטוניסטים, מכיוון שהוא מתיר את כיבוש השלטון בלי הריסת המכונה המדינית. דווקא עניין זה, שמרכס הכריז עליו בשנת 1872 כעל "דבר שנתיישן" בתכנית "המניפסט הקומוניסטי", דווקא זה הוקם לתחייה על-ידי קאוטסקי בשנת 1902.

בחוברת מוקדש סעיף מיוחד "לצורות ולנשק של המהפכה הסוציאלית". כאן מדובר גם על שביתת-המונים פוליטית, גם על מלחמת אזרחים, גם על "מכשירי הכוח של המדינה הגדולה המודרנית, כגון הבירוקרטיה והצבא", אבל על הלקח שכבר לימדה הקומונה את הפועלים, אין אף הגה. אכן, לא לחינם הזהיר אנגלס, בייחוד את הסוציאליסטים הגרמנים, מפני "יראת-כבוד שבאמונה טפלה" כלפי המדינה.

קאוטסקי מרצה את העניין כך: הפרולטריון המנצח "יגשים את התוכנית הדמוקרטית", והוא מפרש את סעיפיה. על החדש שנתנה שנת 1871 בשאלת החלפתה של הדמוקרטיה הבורגנית בדמוקרטיה פרולטרית, אין אף הגה. קאוטסקי פוטר עצמו בדברים בנליים, הנשמעים "סולידיים", כגון אלה:

"ברור מאליו, שלא נגיע לשלטון, כל עוד קיימים הסדרים הנוכחיים. עצם המהפכה מחייבת מאבק ממושך ומעמיק-לחדור, אשר הוא עצמו כבר יצליח לשנות את המבנה הסוציאלי והפוליטי הנוכחי שלנו".

אין ספק, שדבר זה הוא "ברור מאליו", כשם שברורה אותה אמת, שסוסים אוכלים שיבולת-שועל ושנהר הוולגה משתפך לתוך הים הכספי. רק חבל, שבעזרת מליצה נבובה ונפוחה על המאבק "המעמיק לחדור" נעקפת שאלה חיונית בשביל הפרולטריון המהפכני, השאלה: במה אפוא מתבטא "עומק" המהפכה שלו ביחס למדינה, ביחס לדמוקרטיה, בהבדל מן המהפכות הקודמות, הלא-פרולטריות.

על-ידי עקיפת השאלה הזאת מוותר קאוטסקי למעשה בנקודה חיונית זאת וויתור לאופורטוניזם, בעוד שהוא מכריז עליו מלחמה איומה – בדיבור, בעוד שהוא מדגיש את ערך "רעיון המהפכה" (האמנם גדול ערכו של "רעיון" זה, אם מפחדים להטיף לפועלים את לקחי המהפכה הקונקרטיים?), או בעוד שהוא אומר: "האידיאליזם המהפכני קודם לכל", או מודיע, שפועלי אנגליה כיום, "ספק אם ערכם גדול הרבה יותר מזה של בורגנים זעירים"

"בחברה הסוציאליסטית – כותב קאוטסקי – יכולות להתקיים… צורות שונות ביותר של מפעלים, זו בצד זו: בירוקרטית (??), טרייד-יוניוניסטית, קואופרטיבית, פרטית"… "ישנם, למשל, מפעלים, שאינם יכולים להתקיים בלי ארגון בירוקרטי (??), – כגון מסילות-הברזל. כאן יכול הארגון הדמוקרטי לקבל צורה כזאת: הפועלים בוחרים צירים, המהווים משהו מעין פרלמנט, ופרלמנט זה קובע את סידור העבודה ומשגיח על הנהלת המנגנון הבירוקרטי. מפעלים אחרים אפשר למסור ברשותן של איגודי-הפועלים, ועוד אחרים אפשר לארגן על יסודות קואופרטיביים" (עמ' 148 ו- 115 של התרגום הרוסי, מהדורת ז'נבה, שנת 1903).

הנחה זו היא מוטעית ויש בה משום צעד לאחור לעומת מה שביררו מרכס ואנגלס בשנות ה- 70 על פי דוגמת לקחי הקומונה.

מנקודת הראות של הארגון "הבירוקרטי" ההכרחי כביכול, אין מסילות-הברזל נבדלות במאומה מכל מפעלי התעשייה הגדולה הממוכנת, בכלל, מכל בית-חרושת, בית-מסחר גדול או משק חקלאי קפיטליסטי גדול. בכל המפעלים האלה מחייבת הטכניקה משמעת חמורה ביותר, דייקנות גדולה ביותר בהקפדת כל איש על חלק העבודה שהוקצה לו, מחשש של השבתת כל המפעל או של קלקול המכונות או קלקול המוצרים. בכל המפעלים האלה יהיו, כמובן, הפועלים "בוחרים בצירים, אשר יהוו כעין פרלמנט".

אבל הרי כל עיקרו של הדבר הוא, ש"כעין-פרלמנט" זה לא יהיה פרלמנט במובן המוסדות הפרלמנטריים הבורגניים. כל עיקרו של דבר הוא, ש"כעין-פרלמנט" זה לא יהיה אך "קובע סידורים ומשגיח על הנהלת המנגנון הבירוקרטי", כפי שמדמה בנפשו קאוטסקי, שמחשבתו אינה חורגת ממסגרות הפרלמנטריזם הבורגני. ודאי שבחברה הסוציאליסטית "יקבע" "כעין-פרלמנט" זה של צירי הפועלים את "הסדרים" "וישגיח" על הנהלת "המנגנון", אבל המנגנון הזה לא יהיה "בירוקרטי". עם כיבוש השלטון הפוליטי ישברו הפועלים את המנגנון הבירוקרטי הישן, יהרסוהו עד היסוד, לא ישאירו בו אבן על אבן, יחליפוהו במנגנון חדש, המורכב מאותם הפועלים ואנשי מנהלה עצמם, אלא שיינקטו מיד אמצעים, שלא ייהפכו אלה לבירוקרטים, – הם האמצעים שנידונו בהרחבה אצל מרכס ואנגלס: 1) לא זו בלבד שהם יהיו נבחרים, אלא גם יהיו ניתנים להחלפה בכל עת; 2) שכרם לא יהיה גבוה משכר פועל; 3) יונהג מיד, שהכל ימלאו תפקידי ביקורת והשגחה, שהכל ייעשו לזמן-מה "בירוקרטים" ומשום כך לא יוכל אף אחד להיות "בירוקרט".

קאוטסקי לא התעמק כלל להבין את דברי מרכס: "הקומונה הייתה לא מוסד פרלמנטרי, אלא מוסד עובד ועושה, מחוקק ומוציא לפועל כאחד".

קאוטסקי לא הבין כלל את ההבדל שבין פרלמנטריזם בורגני, המאחד בתוכו דמוקרטיה (שלא למען העם) עם בירוקרטיזם (שכנגד העם), לבין דמוקרטיזם פרולטרי, אשר ינקוט מיד אמצעים כדי לעקור את הבירוקרטיזם מן השורש, ואשר יהיה ביכולתו להגשים את האמצעים האלה עד תכלית, עד כדי ביעור גמור של הבירוקרטיזם, עד כדי הנהגה מלאה של דמוקרטיה לעם.

קאוטסקי גילה כאן שוב אותה "יראת הכבוד מתוך אמונה טפלה" כלפי המדינה, "אמונה טפלה" בבירוקרטיזם.

עתה נעבור אל יצירתו האחרונה והטובה ביותר של קאוטסקי נגד האופורטוניסטים, אל חוברתו "הדרך לשלטון" (כמדומני, שלא יצאה לאור ברוסית, הואיל והופיעה בזמן שהריאקציה אצלנו הגיעה לשיאה, בשנת 1909). החוברת הזאת יש בה משום צעד גדול קדימה, משום שמדובר בה לא על תוכנית מהפכנית בכלל, כמו בחוברת משנת 1899 נגד ברנשטיין, לא על תפקידי המהפכה הסוציאלית בלי קשר לזמן בואה, כמו בחוברת "המהפכה הסוציאלית" משנת 1902, אלא מדובר בה על התנאים הקונקרטיים, המאלצים אותנו להודות, כי "עידן המהפכות" – הולך וקרב.

המחבר מצביע בפירוש על החמרת הניגודים המעמדיים בכלל ועל האימפריאליזם הממלא תפקיד גדול מאוד מבחינה זו. אחרי "התקופה המהפכנית של שנות 1871-1789" בשביל מערב-אירופה, מתחילה משנת 1905 תקופה דומה לזו בשביל המזרח. המלחמה הכלל-עולמית הולכת וקרבה במהירות מבהילה. "מעתה אין הפרולטריון יכול עוד לדבר על מהפכה בטרם זמנה". "נכנסנו לתקופה מהפכנית". "העידן המהפכני מתחיל".

הכרזות אלה ברורות לגמרי. חוברת זו ראויה לשמש קנה-מידה להשוואה: מה הבטיחה הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית להיות בטרם פרצה המלחמה האימפריאליסטית, ומה העמיקה לפול (גם קאוטסקי עצמו בכלל זה) אחרי שפרצה המלחמה. "המצב בשעה זו, – כתב קאוטסקי בחוברת הנידונה, – נושא עמו את הסכנה, שאותנו (כלומר את הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית), נקל לחשוב למתונים יותר, ממה שאנו למעשה". נתברר שהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית היא למעשה מתונה ואופורטוניסטית יותר, משאפשר היה לחשוב!

אופייני עוד יותר הדבר, שעם ההודעות המפורשות כל-כך של קאוטסקי בדבר עידן המהפכות שכבר החל, הרי גם בחוברת זו, המוקדשת לפי דבריו הוא, בעיקר לבירור שאלת "המהפכה הפוליטית", הוא עובר שוב בשתיקה גמורה על שאלת המדינה.

הסך-הכל של עקיפות-השאלה, של ההתעלמויות וההתחמקויות האלה מראה בהכרח את המעבר אל האופורטוניזם, אשר עליו נצטרך לדבר עכשיו.

הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, בדמות קאוטסקי, כאילו מכריזה בזה: אני שומרת אמונים להשקפות המהפכניות (שנת 1899). בייחוד מכירה אני בהכרחיות המהפכה הסוציאלית של הפרולטריון (שנת 1902). אני מכירה בכך, שעידן-מהפכות חדש הגיע (ש' 1909). ובכל זאת, כיוון שעולה השאלה בדבר תפקידי המהפכה הפרולטרית ביחס למדינה (ש' 1912), הריני חוזרת ופונה לאחור, כנגד מה שאמר מרכס עוד בשנת 1852.

בדיוק כך הועלתה השאלה במישרין בפולמוס של קאוטסקי עם פנקוק [Panneckoek].

3. הפולמוס של קאוטסקי עם פנקוק

נגד קאוטסקי יצא פנקוק, כאחד מנציגי אותו הזרם "הרדיקלי-השמאלי", אשר כלל בתוך שורותיו את רוזה לוכסמבורג [Luxemburg], את קרל רדק [Radek] ואחרים, ואשר הגן על הטקטיקה המהפכנית, והיה מאוחד בדעה, שקאוטסקי עובר ותופס את עמדת "המרכז", המתנודד בחוסר עקרונות בין מרכסיזם ובין אופורטוניזם. את צדקת ההשקפה הזאת הוכיחה לגמרי המלחמה, כאשר זרם "המרכז" (הקרוי שלא בצדק מרכסיסטי) או זרם "הקאוטסקיאניות" הראה את עצמו בכל דלותו המכוערת.

במאמר הנוגע בשאלת המדינה: "פעולות-ההמונים והמהפכה" ("Neue Zeit", ש' 1912, XXX, 2) תיאר פנקוק את עמדת קאוטסקי כ"רדיקליזם פסיבי", כ"תורת ההמתנה באפס מעשה". "קאוטסקי ממאן לראות את תהליך המהפכה" (עמ' 616). אחרי שפנקוק מעלה את השאלה בצורה זו, הרי הוא פותח בנושא המעניין אותנו: על תפקידי המהפכה הפרולטרית ביחס למדינה.

"מאבק הפרולטריון" – כתב הוא – "אינו סתם מאבק בבורגנות לשם השלטון המדיני, אלא מאבק נגד השלטון המדיני… תוכן המהפכה הפרולטרית הוא חיסול מכשירי-הכוח של המדינה וסילוקם (מילולית: פיזור, Auflösung) על-ידי מכשירי-הכוח של הפרולטריון… המאבק יפסק רק לאחר שיבוא, כתוצאותו הסופית, חורבנו הגמור של ארגון המדינה. ארגון הרוב מוכיח את יתרונו על-ידי כך, שהוא מחסל את ארגון המיעוט השליט" (עמ' 548).

הניסוח, שהלביש בו פנקוק את רעיונותיו, לקוי בפגמים גדולים מאוד. אבל הרעיון הוא ברור בכל זאת, ומעניין לראות, כיצד סתר אותו קאוטסקי.

"עד כה – כתב קאוטסקי – היה הניגוד בין הסוציאל-דמוקרטים ובין האנרכיסטים בזה, שהראשונים רצו לכבוש את השלטון המדיני והאחרונים – להרסו. פנקוק רוצה בזה וגם בזה" (עמ' 724) .

בעוד שאצל פנקוק לקויה ההרצאה באי-בהירות ובחוסר-קונקרטיות (מלבד שאר המגרעות של מאמרו, שאינן עניין לנושא הנידון), תפס קאוטסקי דווקא את המהות העקרונית של העניין, המותווית על-ידי פנקוק, ובשאלה העקרונית העיקרית נטש קאוטסקי לגמרי את עמדת המרכסיזם, ועבר בשלמות לצד האופורטוניזם. ההבדל בין הסוציאל-דמוקרטים ובין האנרכיסטים מוגדר אצלו הגדרה בלתי-נכונה בהחלט, המרכסיזם מסולף ומחולל לחלוטין.

ההבדל בין מרכסיסטים לאנרכיסטים הוא, כי (1) הראשונים, השמים לפניהם כמטרה את ביטולה הגמור של המדינה, רואים את המטרה הזאת כמתגשמת רק לאחר ביטול המעמדות על-ידי המהפכה הסוציאליסטית, כפרי הקמת הסוציאליזם, המביא לידי גוויעת המדינה; האחרונים רוצים בחיסולה הגמור של המדינה מהיום למחר, בלי להבין את התנאים המאפשרים את הגשמתו של חיסול כזה. (2) הראשונים חושבים לנחוץ, שהפרולטריון, לאחר שיכבוש את השלטון המדיני, יהרוס כליל את מכונת-המדינה הישנה ויחליף אותה בחדשה, המורכבת מארגון של פועלים חמושים, לפי דוגמת הקומונה; האחרונים, הדורשים את הריסת המכונה המדינית, מתארים לעצמם באופן בלתי ברור כלל, במה יחליף אותה הפרולטריון ואיך ישתמש הוא בשלטון המהפכני; האנרכיסטים אף שוללים את שימושו של הפרולטריון המהפכני בשלטון המדיני, את הדיקטטורה המהפכנית שלו. (3) הראשונים דורשים את הכנת הפרולטריון לקראת המהפכה על-ידי ניצול המדינה הנוכחית; האנרכיסטים שוללים דבר זה.

בניגוד לקאוטסקי מייצג דווקא פנקוק את המרכסיזם בויכוח שלפנינו, כי מרכס הוא שהורה, שהפרולטריון אינו יכול לכבוש בפשטות את השלטון המדיני, במובן העברת מנגנון-המדינה הישן לידיים חדשות, אלא הוא צריך לשבור, לנפץ את המנגנון הזה, להחליפו בחדש.

קאוטסקי סר מן המרכסיזם אל האופורטוניסטים, כי דווקא עניין הריסת המכונה המדינית נעלם אצלו לגמרי, – הריסה זו, שאין האופורטוניסטים יכולים בשום פנים להסכים לה, והרי הוא מניח להם בזה פרצה להתחמקות, במובן של פירוש "הכיבוש" כהשגת-רוב פשוטה.

כדי לחפות על סילופו את המרכסיזם נוהג קאוטסקי כמו למדן עקר: הוא מסיע "ציטטה" מתוך דברי מרכס עצמו. בשנת 1850 כתב מרכס על נחיצות "הצנטרליזציה ההחלטית של הכוח בידי השלטון המדיני". וקאוטסקי שואל בקול תרועה: האין פנקוק רוצה להרוס את "הצנטרליזם"?

והרי זה פשוט להטוט, מעין אותו הזיהוי שזיהה ברנשטיין את המרכסיזם והפרודוניזם בהשקפותיהם על פדרציה במקום צנטרליזם.

"הציטטה" לקוחה על-ידי קאוטסקי שלא מן העניין כלל. הצנטרליזם אפשרי הן במכונת-המדינה הישנה והן בחדשה. אם הפועלים יאחדו מרצונם הטוב את כוחותיהם החמושים, יהיה זה צנטרליזם, אבל יסודו יהיה ב"הרס הגמור" של מנגנון-המדינה הצנטרליסטי, של צבא-הקבע, המשטרה, הבירוקרטיה. קאוטסקי עושה מעשה רמאות גמורה כשהוא מתעלם מדיוניהם הידועים היטב של מרכס ואנגלס על הקומונה ושולף ציטטה שאינה שייכת לשאלה הנידונה.

"אולי רוצה פנקוק לבטל את הפונקציות המדיניות של הפקידים?"- ממשיך קאוטסקי. "אבל אין אנו מתקיימים בלי פקידים אף בתוך הארגון המפלגתי והמקצועי, לא כל שכן בהנהלת המדינה. התוכנית שלנו דורשת לא את חיסול פקידי המדינה, אלא את בחירת הפקידים על-ידי העם"… "המדובר אצלנו עתה הוא לא בדבר הצורה שיקבל מנגנון ההנהלה ב"מדינת העתיד", אלא השאלה היא, אם מאבקנו הפוליטי מבטל (מילולית: מפזר, auflö[ט1] öst) את השלטון המדיני, בטרם כבשנו אותו (ההדגשה של קאוטסקי). איזה מיניסטריון על פקידיו יכול היה להיות מבוטל?" קאוטסקי קורא בשמות המיניסטריונים: להשכלה, למשפטים, לכספים, למלחמה. "לא, אף אחד מהמיניסטריונים הנוכחיים לא יסולק על-ידי מאבקנו הפוליטי נגד הממשלה… חוזר אני על דבריי, כדי למנוע אי-הבנה: השאלה הנידונה היא לא, איזו צורה נותנת הסוציאל-דמוקרטיה המנצחת ל"מדינת העתיד", אלא השאלה היא, איך תשנה האופוזיציה שלנו את המדינה הנוכחית" (עמ' 725).

זוהי הטעייה גלויה. פנקוק העלה את השאלה בפירוש בעניין המהפכה. דבר זה נאמר בבירור גם בכותרת המאמר וגם במקומות המצוטטים. על-ידי קפיצת-פתאום זו אל השאלה בדבר האופוזיציה, מחליף אמנם קאוטסקי את נקודת הראות המהפכנית באופורטוניסטית. אצלו יוצא הדבר כך: לעת עתה – אופוזיציה, ואחרי כיבוש השלטון נשוב ונדבר. המהפכה נעלמת! זהו בדיוק מה שנדרש על-ידי האופורטוניסטים.

המדובר הוא לא על אופוזיציה ולא על מאבק פוליטי בכלל, אלא דווקא על המהפכה. המהפכה כלולה בזה, שהפרולטריון הורס את "מנגנון הניהול" ואת כל המנגנון המדיני ומחליפו בחדש, המורכב מפועלים חמושים. קאוטסקי מגלה "יראת-כבוד מתוך אמונה טפלה" כלפי "המיניסטריונים", אבל מדוע אי-אפשר להחליפם, למשל, בוועדות-מומחים אשר ליד מועצות צירי הפועלים והחיילים, בעלות שלטון מלא וכולל?

עיקרו של דבר אינו כלל בכך, אם יוסיפו להתקיים "מיניסטריונים", או שתהיינה "וועדות-מומחים" או אי-אלה מוסדות אחרים, כל זה אינו חשוב כלל. עיקרו של דבר הוא, האם נשמרת מכונת-המדינה הישנה (הקשורה באלפי חוטים עם הבורגנות והחדורה כולה שיגרה ונוקשות), או שהיא נהרסת ומוחלפת בחדשה. המהפכה צריכה להתבטא לא בכך, שמעמד חדש יפקד, ינהל בעזרת מכונת-המדינה הישנה, אלא בכך, שהוא ישבור את המכונה הזאת ויפקד וינהל בעזרת מכונה חדשה, – את הרעיון היסודי הזה של המרכסיזם מטשטש קאוטסקי, או שלא הבין אותו כלל.

שאלתו בדבר הפקידים מראה בעליל, שהוא לא הבין את לקחי הקומונה ואת תורת מרכס. "אין אנו מתקיימים בלי פקידים אף בתוך הארגון המפלגתי והמקצועי"…

אין אנו מתקיימים בלי פקידים בקפיטליזם, תחת שלטון הבורגנות. הפרולטריון מדוכא, ההמונים העמלים משועבדים בידי הקפיטליזם. במשטר הקפיטליזם מצומצם הדמוקרטיזם, מכווץ, מקוצץ, מעוות על-ידי כל נסיבות העבדות השכירה, המצוקה והדלות של ההמונים. משום כך, ורק משום כך, מגיעים נושאי-המשרות בארגוננו הפוליטיים והמקצועיים לידי שחיתות (או עלולים להיות מושחתים, אם לדבר ביתר דיוק) על-ידי נסיבות החיים של הקפיטליזם וניכרת בהם המגמה להיהפך לבירוקרטים, כלומר לאנשים התלושים מן ההמונים, לאנשים העומדים מעל ההמונים, לבעלי זכויות-יתר.

זוהי מהות הבירוקרטיזם, וכל זמן שלא נושלו הקפיטליסטים, כל עוד לא מוגרה הבורגנות, אין להימנע מ"בירוקרטיזציה" מסוימת אפילו של נושאי-המשרות הפרולטריים.

אצל קאוטסקי מקבלים הדברים צורה כזו: כיוון שיישארו נושאי-משרות נבחרים, הווה אומר שיישארו פקידים גם במשטר הסוציאליזם, תישאר הבירוקרטיה! ודווקא זה אינו נכון. דווקא בדוגמת הקומונה הראה מרכס, שבמשטר הסוציאליזם פוסקים בעלי-המשרות להיות "בירוקרטים", להיות "פקידים", פוסקים במידה שמנהיגים לא את עקרון ההיבחרות מלבד, אלא גם את אפשרות החלפתם בכל עת, ועוד גם את קביעת משכורתם כדי רמה בינונית של שכר פועל, ועוד גם את החלפת המוסדות הפרלמנטריים במוסדות "עובדים, כלומר במוסדות המחוקקים חוקים ומוציאים אותם לפועל".

אכן, כל דברי הנמקתו של קאוטסקי כנגד פנקוק, ובייחוד הנימוק המצוין של קאוטסקי, כי אנו אף בתוך הארגונים המקצועיים והמפלגתיים איננו יכולים להסתדר בלי פקידים, כל אלה מראים, כי קאוטסקי חוזר כאן על "הנימוקים" הישנים של ברנשטיין נגד המרכסיזם בכלל. ברנשטיין בספר-הבגידה שלו, "ההנחות המוקדמות לסוציאליזם" נלחם נגד מושגי הדמוקרטיה "הפרימיטיבית", נגד הדברים שהוא קורא להם בשם "דמוקרטיזם דוקטרינרי": מנדטים אימפרטיביים [הערת המתרגם: הוראות מפורשות לנבחרים], משרות שלא על מנת לקבל פרס, נציגות מרכזית חסרת-אונים וכו'. להוכחת קוצר-ידו של הדמוקרטיזם "הפרימיטיבי" מסתמך ברנשטיין על ניסיון הטרייד-יוניונים האנגלים לפי פירושם של הזוג ווב [Webb]. לאמור, שבמשך שבעים שנות התפתחותם של הטרייד-יוניונים, שהתפתחו כביכול ב"חופש מלא" (עמ' 137 במהדורה הגרמנית), נוכחו הללו באי-כושרו של הדמוקרטיזם הפרימיטיבי והמירוהו בדמוקרטיזם רגיל: פרלמנטריזם יחד עם בירוקרטיזם.

למעשה התפתחו הטרייד-יוניונים לא "בחופש מלא", אלא בעבדות קפיטליסטית מלאה, שכמובן "אי-אפשר להתקיים" בה בלי שורת וויתורים לרע השולט, לאלימות, לשקר, להרחקת דלת-העם מענייני ההנהלה "העליונה". במשטר הסוציאליזם ישוב בהכרח הרבה מן הדמוקרטיה "הפרימיטיבית" לתחייה, כי זו תהיה הפעם הראשונה בתולדותיהן של חברות-הציוויליזציה, שהמוני העם יתרוממו עד כדי השתתפות עצמאית לא רק בהצבעות ובבחירות, אלא גם בהנהלה היום-יומית. במשטר הסוציאליזם יהיו הכל מנהלים לפי התור, ובמהרה יתרגלו לכך, שאף אחד לא ינהל.

מרכס בשכלו הביקורתי-האנליטי הגאוני ראה בתקנות המעשיות של הקומונה אותו המפנה, שהאופורטוניסטים יראים מפניו ואינם רוצים להכיר בו, מתוך מורך-לב ומתוך אי-רצון להיפרד לחלוטין מעל הבורגנות, ושגם האנרכיסטים מעלימים עין ממנו, אם משום חיפזונם ואם מתוך אי-הבנת התנאים של הפיכות סוציאליות המוניות בכלל. "אסור גם לחשוב על הריסת המכונה המדינית הישנה, כי איך נוכל להתקיים בלי מיניסטריונים ובלי פקידים", – כך מהרהר האופורטוניסט, החדור כולו קרתנות, ובעצם, לא זו בלבד שהוא אינו מאמין במהפכה, בכוח-היצירה של המהפכה, אלא היא גם מפילה עליו אימת-מוות (כשם שמפחדים מפניה המנשביקים והס.ר.-ים שלנו).

"צריך לחשוב רק על הריסת מכונת-המדינה הישנה, אין צורך להתעמק בלקחים הקונקרטיים של המהפכות הפרולטריות הקודמות ולבחון, במה וכיצד להחליף את הנהרס" – כך הוגה האנרכיסט (הטוב שבאנרכיסטים, כמובן, ולא זה, שנגרר, בעקבות האדונים הקרופוטקינים ושות', אחרי הבורגנות); ומשום כך מגיע האנרכיסט לידי טקטיקה של ייאוש, ולא של עבודה מהפכנית לביצוע משימות קונקרטיות, עבודה אמיצה ללא רתע, שמביאה עם זה בחשבון את התנאים המעשיים של תנועת ההמונים.

מרכס מלמדנו להימנע משתי השגיאות גם יחד, הוא מלמדנו אומץ-לב לבלי גבול בהריסת כל מכונת-המדינה הישנה, ובו בזמן הוא מלמדנו להעמיד את השאלה באופן קונקרטי: הנה כך וכך הצליחה הקומונה תוך שבועות אחדים להתחיל לבנות מכונה מדינית חדשה, פרולטרית, כשהיא מגשימה בדרך זו את האמצעים האמורים לעיל להגדלת הדמוקרטיזם ולעקירת הבירוקרטיזם. נלמד-נא אומץ-לב מהפכני אצל הקומונרים, נראה בתקנותיהם המעשיות את התוויית הקו לפעולות מעשיות-חיוניות, האפשריות מיד, ואז, בלכתנו בדרך כזאת, נגיע לידי הריסתו המלאה של הבירוקרטיזם.

אפשרותה של הריסה כזאת מובטחת על-ידי כך שהסוציאליזם יקצר את יום העבודה, ירים את ההמונים לחיים חדשים ויעמיד את רוב האוכלוסים בתנאים המרשים לכל, בלי יוצא מן הכלל, למלא "פונקציות מדיניות", וזה מביא לידי גוויעה גמורה של כל מדינה בכלל.

… "התפקיד של שביתת-המונים – ממשיך קאוטסקי – לעולם אינו יכול להיות מכוון להרוס את השלטון המדיני, אלא רק להביא את הממשלה לידי וותרנות בשאלה מסוימת או להחליף ממשלה העוינת לפרולטריון בממשלה הבאה לקראתו (entgegenkommende)… אבל לעולם ובשום תנאים אין זה" (כלומר, ניצחון הפרולטריון על ממשלה עוינת) "יכול להביא לידי הריסת השלטון המדיני, אלא רק לידי תזוזה (Verschiebung) של יחסי הכוחות בתוך השלטון המדיני פנימה… ומטרת מאבקנו הפוליטי מוסיפה עם זה להיות, כמו עד כה, כיבוש שלטון-המדינה על-ידי השגת רוב בפרלמנט והפיכת הפרלמנט לאדונה של הממשלה" (עמ' 726, 727 , 732).

זהו כבר אופורטוניזם מפורש ונקלה ביותר, התכחשות מעשית למהפכה תוך כדי הודאה בה להלכה. מחשבתו של קאוטסקי אינה מפליגה אל מעבר ל"ממשלה הבאה לקראת הפרולטריון" – וזהו צעד לאחור אל הקרתנות בהשוואה לשנת 1847, שאז הכריז "המניפסט הקומוניסטי" על "ארגון הפרולטריון בתורת מעמד שליט".

קאוטסקי יצטרך להגשים את "האחדות" האהובה עליו עם השיידמנים, הפלכנובים והוונדרוולדים, שכולם מסכימים להיאבק למען הממשלה "הבאה לקראת הפרולטריון"!

ואנחנו נלך לקראת קרע בינינו ובין בוגדי-הסוציאליזם האלה וניאבק להריסת כל המכונה המדינית הישנה, כדי שהפרולטריון החמוש עצמו יהיה לממשלה. והרי אלה שני "ניגונים" שונים בתכלית.

קאוטסקי יישב מעתה בחברתם הנעימה של הלגינים והדוידים, הפלכנובים, הפוטרסובים, הצרטלים והצ'רנובים המסכימים לגמרי להיאבק למען "תזוזת יחסי הכוח בתוך השלטון המדיני", למען "השגת רוב בפרלמנט ולמען שלטונו המלא של הפרלמנט על הממשלה", – מטרה נעלה ביותר, שכולה מתקבלת על לב האופורטוניסטים, כולה נשארת בתוך המסגרת של רפובליקה פרלמנטרית בורגנית.

ואנחנו נלך לקרע בינינו ובין האופורטוניסטים; וכל הפרולטריון בעל-ההכרה יהיה אתנו במאבק לא למען "תזוזת יחסי הכוח", אלא למען מיגור הבורגנות, למען הריסת הפרלמנטריזם הבורגני, למען רפובליקה דמוקרטית מטיפוסה של הקומונה או רפובליקה של מועצות צירי הפועלים והחיילים, למען דיקטטורה מהפכנית של הפרולטריון.

* *

*

מימין לקאוטסקי בסוציאליזם הבין-לאומי עומדים זרמים כמו "הירחון הסוציאליסטי" בגרמניה (לגין, דויד, קולב [Kolb] והרבה אחרים, ובכלל זה גם הסקנדינבים סטאונינג [Stauning] וברנטינג [Branting]), הז'ורסיסטים וכן וונדרוולדה בצרפת ובלגיה, טורטי [Turati], טרווס [Treves] ונציגים אחרים של האגף הימני במפלגה האיטלקית, הפביאנים ו"הבלתי-תלויים" ("מפלגת-הפועלים הבלתי תלויה", שלמעשה הייתה תלויה תמיד בליברלים) באנגליה וכד'. כל האדונים האלה, הממלאים תפקיד עצום, לעתים קרובות מאוד תפקיד מכריע בעבודה הפרלמנטרית ובפובליציסטיקה המפלגתית, שוללים במפורש את הדיקטטורה של הפרולטריון, ומגשימים אופורטוניזם גלוי. האדונים האלה רואים את "הדיקטטורה" של הפרולטריון כ"מנוגדת" לדמוקרטיה!! בעצם, אינם נבדלים כל הבדל ממשי מן הדמוקרטים הזעיר-בורגניים.

בשים אל לב את העובדה הזאת, רשאים אנו להסיק את המסקנה, שהאינטרנציונל השני ברוב המכריע של נציגיו הרשמיים נידרדר לגמרי אל האופורטוניזם. ניסיון הקומונה לא רק נשכח, אלא גם סולף. לא זו בלבד, שלא נטעו בלב המוני הפועלים את ההכרה, כי הנה הולך ומתקרב הזמן, שהם יצטרכו לקום ולשבור את המכונה המדינית הישנה ולהחליפה בחדשה, ולהפוך באופן כזה את שליטתם הפוליטית לבסיס לשם שינוי-מבנה סוציאליסטי של החברה, – אלא גם נטעו בלבות ההמונים את ההפך מזה, ו"כיבוש השלטון" תואר כך שנשארו אלפי פרצות-מפלט לאופורטוניזם.

סילופה והשתקתה של שאלת יחס המהפכה הפרולטרית אל המדינה, לא יכלו שלא למלא תפקיד עצום בתקופה זו, בשעה שהמדינות, המצוידות במנגנון צבאי מוגבר מחמת התחרות האימפריאליסטית, נהפכו למפלצות-מלחמה, המשמידות מיליוני בני אדם לשם הכרעה בריב: מי ישלוט בעולם אנגליה או גרמניה, קפיטל פיננסי זה או אחר.

___________

בכתב-היד בא אחרי זה:

"פרק VII

ניסיון המהפכות הרוסיות של שנות 1905 ו- 1917

הנושא, עליו מצביעה כותרת הפרק זה, הנו גדול ונרחב כל-כך, שאפשר וצריך לכתוב עליו כרכים שלמים. בחוברת זו נצטרך להצטמצם, כמובן, רק בלקחים העיקריים ביותר של הניסיון, הנוגעים במישרין לתפקידי הפרולטריון והמהפכה ביחס לשלטון המדיני".

(כאן נפסק כתב-היד.) עורכי המהדורה הרוסית.

___________

סוף-דבר למהדורה הראשונה

החוברת הנוכחית נכתבה באוגוסט וספטמבר שנת 1917. כבר ערכתי אז את התוכנית לפרק הבא, השביעי: "ניסיון המהפכות הרוסיות של שנות 1905 ו- 1917". אבל חוץ מהכותרת לא הספקתי לכתוב מתוך פרק זה אף שורה אחת: "הפריע" המשבר הפוליטי, ערב מהפכת אוקטובר של שנת 1917. ל"הפרעה" כזו יש רק לשמוח. אבל את החלק השני של החוברת (המוקדש ל"ניסיון המהפכות הרוסיות של שנות 1905 ו- 1917"), סבורני, יהיה מן ההכרח לדחות לזמן רב; את "ניסיון המהפכה" נעים ומועיל יותר לעשות בפועל ממש, מאשר לכתוב עליו.

המחבר

פטרוגרד.

30 בנובמבר שנת 1917.


* באופו נומינלי עולה סכום זה ל- 2400 רובל, ולפי השער של עכשיו כ- 6000 רובל. חטא לא-יכופר חוטאים אותם הבולשביקים, המציעים, למשל, בעיריות משכורת של 9000 רובל, ואינם קובעים בשביל כל המדינה משכורת-מכסימום של 6000 רובל – סכום מספיק

* "על נושאים בינלאומיים מתוך "המדינה העממית" "

* משעה שהמדינה מגיעה בפונקציות העיקריות שלה למעשי חישוב ופיקוח כאלה מצד הפועלים עצמם, מאותה שעה היא פוסקת להיות "מדינה פוליטית", – "האופי הפוליטי יינטל מהפונקציות החברתיות והן תיהפכנה לפונקציות אדמיניסטרטיביות פשוטות" (עיין לעיל פרק IV סעיף 2. – הפולמוס של אנגלס עם האנרכיסטים).


[ט1]

קטגוריות: מרקסיזם לניניזם - האידיאולוגיה והפרקטיקה המהפכנית | השארת תגובה

הודעת דחייה של פירסום

מישהו מבין מכריי התנדב לעשות הגהה לעבודה הבאה. ברגע שההגהה הזאת תושלם, אפרסם אותה כאן. לערכתי ייקח שבוע עד הפרסום הבא.

אנג'לו איידן

המכשול 1- א' / שתי סיעות במק"י

הסרת המכשול – מאבק התומך במשטר הסורי נגד הרביזיוניזם במק"י

המקדמה האחרונה התפרסמה לרגל (בהתחלתה ולכבודה של) השנה התשעים ושש למהפכת אוקטובר (שימלאו לה מאה שנה בשביעי בנובמבר 2017), בתאריך 8 בנובמבר 2012. שלושה ימים אחרי התאריך הזה, עברתי ניתוח דחוף עקב חסימה שגרמה לנמק במעיים. התרשלויות רפואיות לפני ובזמן הניתוח אילצו אותי למאבקים עקשניים למען שיקום בריאותי. מאבקים אלה ממשיכים עוד היום, אבל לאחרונה הפסיקו לנטרל את כל היכולות בי לטובת המשך עבודותיי באתר התעמולה הפרולטרית – מחויבת לאינטרסים העממיים –, financend, נגד האינטרסים של ההון הגדול, המשרתים ובני הברית שלו. עכשיו, לרגל התחלתה של השנה השבעים לניצחון על הפשיזם, יש לי האפשרות לצרף לאתר קבצים מתוך סידרה לוחמת פלישות בורגניות אל תוך תנועת הפועלים באזור שלנו.

עברו יותר משבע עשר חודשים מאז פרסומה של המקדמה האחרונה, שהסתכמה עם הצורך לחשוף ערום את המחסוםשמונע התקרבותלעבר מפתנו של שלב ההתארגנות הפרולטרית של ממש. גם הגדרתי שם את המחסום הפוליטי הזה כ-סברה מטעה שהתארגנות כזאת נכשלה במימדיה הסובייטיים המפוארים. אבל, המקדמה לא ענתה לשאלה המרכזית 'איך לנקות את הגישה למפתן מהמחסום' הזה נגד כל כך רבים שמחזקים ומטפחים בו (המדיההאקדמיהארגונים זעיר-בורגנייםומק"י המתוחכמת שביניהם …, שהבדיקה מתחילה בה) לתועלתם של בעלי ההון הפיננסי, ההון הגדול, רב-לאומי, המעמד המשעבד את כל השאר (בו הייתה צריכה להתחיל הבדיקה).

בינתיים, אחרי הצטברות של אי-הסכמות עם הפלג הנסוג, הפלג המתקדם התגלה נחוש לחזק מדיניות מהפכנית במק"י. משך החודשים האלה, הניגודים בין שתי הפלגים במק"י החריפו לעימות שמבשר התפתחות פוליטית מתקדמת (פרוגרסיבית). בגלל כך, את המאמץ לפתור את השאלה המרכזית, אתחיל בבדיקה הנוגעת לשתי הסיעות במק"י. וזה למרות שהסדר הנכון מתחיל מהבדיקה המעמדית סביב מרחב מקומי, לאומי או אזורי אחרי זה הכולל, העולמי או הבינלאומי. לא נורא: במילא, נחזור לבדיקה הנוכחית בבדיקה נוספת.

מה קורה במק"י

במפלגה, הפלג המהפכני התעשת. אצלנו, אולי נמוג, סוף-סוף, השכנוע השגוי ששמירה על אחדות מפלגתית מחייבת פשרנות אידיאולוגית. לכן, במק"י, הפוגה בנסיגה, ואולי גם בדריכה במקום, בסטגנציה הפוליטית שחלש על תנועת הפועלים אצלנו. היום, ישנה פעילות במק"י שהתפתחותה מסוגלת לסלק את המחסום הפוליטי שכולאה את הקאדר המהפכני בתוך התארגנות נסוגה, התארגנות של "שלום בית" מעמדי, ש-"מתקנת" קפיטליזם, התארגנות נשלטת זמן רב על-ידי סוציאל-דמוקרטים, אקדמאים בעיקר, זעיר-בורגנים מחופשים מסיכות-דאגה לגורלן של השכבות העממיות העניות ביותר.

עקב ההתעשתות המתפקחת הזאת, פחות משנתיים מאז סיומה של הוועידה ה-26 של מק"י, הוועד המרכזי, שנלד מהוועידה הזאת עצמה, נאלץ להחליט על כינוס ועידת מפלגה שלא-מן-המניין[1]. לא זו בלבד, אלא שכל פעם שהוא קבע תאריך כינוסה, נאלץ לדחותה שוב עד ל-12 באפריל 1014, בו החליט "שתהליך הוועידה יהיה רציף, מהימים הקרובים ועד לקבלת ההחלטות בוועידה המסכמת שתתקיים בימים 20-19 בספטמבר". )לראשונה: ועידת מק"י נמשכת). וביולי, אולי יהיו לנו ראשי הפרקים לוועידה. כל המועדים האלה ואחרים תלויים בהתקדמות או בנסיגת ההתעשתות המפוקחת הזאת. כל עוד היא נשארת איך שהיא, בלי מנצחים ובלי מנוצחים, הוועידה לא תתקיים או, אם תתקיים, היא תוליד וועידה נוספת לפיתרון העימות המפלגתי המחריף בין המנשביקים והבולשביקים, בין הרביזיוניסטים לבין האורתודוקסים, בין האופורטוניסטים לבין העקביים, בין זעיר-בורגנים, בתפיסותיהם הנגד-מהפכניות והאנטי-קומוניסטיות ובהוצאתן אל הפועל, שמכנים עצמם מרקסיסטים, לבין פועלים, לבין הפרולטרים, בתפיסה שלהם כולם, חרף מוצא מעמדי שונה אצל חלקם.

סיבת הקדחתנות וההתהפכויות סביב כינוס ועידה 27 שלא-נחשבת-במניין הוועידות

הוועידה ה-26 כשלה. צריכים להוכיח את האמת הזאת, אם רוצים להתקדם. צריכים להסביר בבהירות ובהרחבה מדוע הדיון הפוליטי, האידיאולוגי והארגוני, בוועידה ה-26 לא הסתיים. צריכים להוכיח שבמק"י מתקיימות, זו לצד זו, שתי סיעות מנוגדות. הניגודים שביניהן פוריים עבור שתי הסיעות, אבל בשני כיוונים הפוכים; הם מקדמים, מפתחים, "פוקחים עיניים" לטובת הניסיון הפוליטי של החברים המהפכניים. עלינו להתרכז סביב ההסברים וההמחשות האלה בהמשך. עכשיו נעלה את השאלה הזאת: למה התפכחות המהפכנים תבעת זמן ארוך כל כך?

לשאלה האחרונה הזאת תשובה אחת. נעלה כאן את התשובה הזאת מבלי להוכיח את תוכנה, כי כאן משמשת הזהרה למהפכנים, ולא יותר מזה. המהפכנים ממושמעים להוראות הוועידות גם בהחלטתן השוללת סיעתיות במפלגה. הם נפרדו מהסיעה הנסוגה על-ידי תחמונים ותמרונים מבודדים שיזמה. מצב זה ייצר ניגודים משלו. בנוסף לפעילות המבודדת חברים מהפכניים, הסיעה הזאת פעלה בהתמדה למען ריכוך פעילותם של הניגודים האלה, "כדי להחליש את הניגוד ביניהם ולהפכו להרמוניה" (מארקס – עוד מעט, בהערה השנייה). כלומר, היא פעלה להשלמה עם המהפכנים, ועל-ידי פשרנות זו תחת דחליל הפילוג, מילאה תפקידים משתקים ומסיגים לאחור בחסותו של צורך באותה האחדות המתקיימת מחוץ למפלגה ביחד עם התארגנויות מחוסרות יכולת משתקת פנימה.

ההחלטה לכינוס הוועידה ה-27 (או, אם תרצו, ה-26.5) לא באה בעקבות תוצאות הבחירות המקומיות; והתוצאות האלה והאחרות, שהן ביטוי של שיתוק ונסיגה, נוצרו, לא בעקבות הפילוג במק"י, אלא בעקבות שנים של פשרות אנוסות על שני המחנות, זה של המהפכניים וזה של "האדונים הדימוקראטים"[2], של חרדים מניצחון המהפכה, של פרלמטאריסטים או רפורמיסטים, הדוגלים במהפכה בדרך שלווה של תיקונים באמצעות הדמוקרטיה הצרופה של הדמוקרטיזם. אמרנו שצריך להסביר ולהוכיח, אז בואו וניגש למלאכה עצמה שבדקה את הדו"ח שהועד המרכזי היוצא הגיש לוועידה ה-26.

הדימוקרטיזם הסיעתי במק"י מקדים בשנתיים את הוועידה ה-27

שני המחנות במק"י המשיכו להתפשר עד לערבוביית פשרות מבלבלת ובולטת עד מיאוס שהופיע בדו"ח לוועידה ה-26 באמצעות הכרזות והיפוכן, אחת לצד השנייה, סותרות הדדית, אולי בכדי לספק דרישות מנוגדות של מחנות מנוגדים. אבל, הסתירות צמחו עד שכבר לא ניתן להתעלם מהן, על אף הקצנת, הדמוקרטיזם, על אף מאמצי הדוגלים בדמוקרטיה צרופה – דמוקרטיה שלא תתקיים לעולם: לנין הסביר טוב מדוע לא תהיה דמוקרטיה טהורה בפרק "הדמוקרטיה הבורגנית והפרולטרית"[3]. מתברר כי האדונים הדימוקראטים לא מסכימים עם אנגלס על תוצאות מוגבלויותיה של מימוש (הדמוקרטיה) סמכויות ריבוניות (של העם – עבור המאמינים באגדות) על ידי נציגים בקרב הבורגנות הגדולה במערב המשעבד אומות[4] ומעדיפים להתנפל על תוצאות המוגבלויות של מימוש סמכויות ריבוניות על ידי נציגים בקרב הבורגנות הלאומית אצל אומה מזרחית – לא רק בגלל שמסרבות להתאים את עצמן לדימוי הנחשלות שמתקבל אצל "עליונות" לבנה, לפעמים אשכנזית, או מערבית "מודרנית" אחרת, אבל גזענית, שמוסווית חוזרת אל תוך החברה הישראלית מן הנידוי המאולץ דרך כניסה צדדית, אלא בעיקר – כקרדום לחפור בו, במיוחד בזמן שהמתקפה הגדולה של הבורגנות הרב-לאומית מתרכזת נגד אותה הלאומיות הבורגנית (או פרולטרית – במקרה היוגוסלבי).

לפרק 4 של הדו"ח, המתייחס ל-"תמורות בעולם הערבי" (עמוד 33), שני סעיפים: 1- "ברית של הון, צבא וממסד דתי נגד מאבקי עובדים"; 2- "התנגדות לאימפריאליזם ושלילת הדיכוי". לקראת הסיכום של הסעף הזה, ומייד אחרי סיכום מושבו ה-16 (ינואר 2012 – ממש סמוך לוועידה ה-16) של הועד המרכזי על סוריה ("הפסקה מיידית של שפיכות הדמים ודמוקרטיזציה הם הערובה לשמירת אחדותה הלאומית והטריטוריאלית של סוריה ולסיפוק זכויותיהם של בני העם בסוריה, ולהגנה עליה מפני התערבות מבחוץ."), כתוב:

"הוועד המרכזי הביע את תמיכתו בהצהרה של כינוס המפלגות הקומוניסטיות והפועליות, שנערך בדצמבר 2011 באתונה, וראה בה בסיס משותף למערכה למען השלום, הדמוקרטיה וזכויות העובדים והעמים." (שני הציטוטים כתובים ברציפות מהתחלת העמוד 38).

ומה אומרת הצהרתו של הכינוס הזה? שנערך בדצמבר 2011 באתונה? בואו ונראה אם אין חריקות צביעות בתמיכה-נטולת-סייג-שהו ב-"הצהרה של כינוס המפלגות הקומוניסטיות והפועליות" הזאת, לבין קביעותיו המוטעות של הוועד המרכזי, כולן פרוסות בפרק 4:

ההצהרה שנתמכה בדו"ח לוועידה ה-26

הצהרת הסולידריות של IMCWP13 (אסיפה אינטרנציונאלית ה-13 של מפלגות קומוניסטיות והפועליות) עם העם הסורי על התמודדותו עם הקונספירציה האימפריאליסטית ( http://www.solidnet.org/13-imcwp-resolutions/13-imcwp-solidarity-statement-with-the-syrian-people-for-its-confrontation-to-imperialist-conspiracy):

"מפלגות קומוניסטיות והעובדים שהשתתפו באסיפה העולמית ה-13, שהתנהלה באתונה בין 9-11/דצמבר/2011 מצהירים על הסולידריות שלהם עם סוריה ועם העם שלה אל מול הקונספירציה הנשענת על כוחות ריאקציוניים באזור ולתוקפנות ישראל, שחותרת לכפות הגמוניה קולוניאלית שלה על האזור לפגוע בכוחות התנועה הערבית לשחרור לאומי ובקדמה מהפכנית.

"אנחנו מתנגדים בתוקף לכל התערבות או איום של תוקפנות על-ידי האימפריאליזם נגד סוריה ומגנים את תמיכתם בפעולות נפשעות וטרוריסטיות מבוצעות על-ידי הכוחות הריאקציה הקיצונית בסוריה פנימה, שפגעו בתשתית ובמאות חפים מפשע כולל הרבה אקדמאים ומדענים.

"אנחנו מגנים את הפעולות הבלתי צודקות שננקטו על-ידי משטרים ערביים לפקודת המדינות האימפריאליסטיות על מנת לכפות עיצומים על סוריה, כולל הסגר הכלכלי, כניסיון לפגוע באיתנותה ולהכריח אותה לנטוש את קו הלאומי האנטי-אימפריאליסטי שתומך בתנועות לשחרור לאומי באזור.

"אנו תובעים את ההפסקה המיידית של כל הפעולות התוקפניות נגד סוריה שננקטו על-ידי האימפריאליסטים והריאקציה הערבית והזרועה של נאט"ו באזור, שהיא האוליגרכיה השולטת בטורקיה."

סיעה בעלת עמדות מנוגדות "לתנועה הקומוניסטית כולה"

ראינו מייד לפני תמיכת הועד המרכזי בהצהרה הזאת, המשקפת נכונה את האינטרס האנטי-אימפריאליסטי של המעמדות העממיים (והפועליים שראשם) בכל העולם, איך סיכם מושבו ה-16 של אותו ועד מרכזי על סוריה. במושבו ה-16, הוא סיכם שההגנה על סוריה מפני התערבות מבחוץ מותנית ב-הפסקה מיידית של שפיכות הדמים ודמוקרטיזציה. ההצהרה הנתמכת על-ידו מגדירה את ההתערבות בסוריה מבחוץ כ- הקונספירציה האימפריאליסטית, כניסיון לפגוע באיתנותה ולהכריח אותה לנטוש את קו הלאומי האנטי-אימפריאליסטי שתומך בתנועות לשחרור לאומי באזור.

הדו"ח הוגש לעיון של בדיקת צירי הוועידה ה-16 על-ידי הועד המרכזי היוצא בבקשה לאשר את תוכנו, או, לחלופין, לתקן בו את הבלתי מתקבל על הרוב. המנטרות המנוגדות שראינו כאן עברו בדיקות של הכותבים, חברי הועד המרכזי, צירי הוועידה ועוד חברי מק"י. אחרי כל הבדיקות, המנטרות, הסותרות בכך שאחת תומכת (צריכים להגיד "אחד תומך" כי במקור "מנטרה" זה מונח זכרי) ואחת מתנגדת לאותה תמיכה, נשארו נטולות תיקון שהו. בכדי לקבל סיבה הגיונית להצטדקות כל כך גסה, יש לקרוא את הזהרת מחבר הדו"ח בהתחלת הסעיף השני הזה על "התנגדות לאימפריאליזם ושלילת הדיכוי" (שני נושאים שמחפשים ולא מוצאים חיבור בפרק הרביעי על "תמורות בעולם הערבי"), בעמוד 36:

"נקודת המוצא הבלתי מהוססת שלנו תמיד הייתה: עם העמים הערביים נגד האימפריאליזם, ולא עם האימפריאליזם נגד העמים הערביים. בתגובה להתקוממות הערבית, עדכנו את הקריאה: "עם העמים הערביים נגד האימפריאליזם ונגד משטרי הדיכוי והתלות". [הדגשות במקור; ההדגשות הבאות, בהזהרת מחבר הדו"ח, הן שלי – א.א.]. זו משוואה מורכבת יותר, אך אין תשובות קלות למצבים מורכבים. גם כאשר התגלע הוויכוח סביב הקשרים בעולם הערבי, מפלגתנו סיכמה שהמפלגה ונציגיה אמורים לקיים קשרים בעולם הערבי עם העמים הערביים והכוחות המתקדמים והאנטי-אימפריאליסטיים בתוכם, ולא עם נציגיו וסמליו של משטרי הדיכוי, המשרתים את ארה"ב ואת תוכניותיה התוקפניות באזור. אין לנו קשרי ידידות עם המשטרים ולא אמורים להיות, אך אנו אמורים לחזק קשרינו עם כוחות עממיים ומתקדמים, שלא פעם הם קורבנות השלטון."

מוסכם כי כל מדינה מממשת משטר של דיכוי מעמדי. כלומר שאין בקיים משטר נקי מדיכוי. מחבר או מחברי הדו"ח החליטו נכונה כי משטר שמשרת אינטרס אימפריאליסטי הוא פסול. הקביעה הזאת משאירה אותנו ידידים של משטר אנטי-אימפריאליסטי. המשטר הסורי הוא אנטי-אימפריאליסטי. פשוט נכון? אז היכן הצורך ב-תשובות למצבים מורכבים בנוגע למשטר הסורי? יכול להיות שהצורך נובע משאיפה להסתיר השמה או חוסר נכונות להודות בסילופים וזיופים פוליטיים לעבר מגמות ימניות, או, אולי, חוסר יכולת לביקורת עצמית, מצד הנהגת מק"י. מכל מקום, איך שלא יהיה, יש בידינו מספיק הוכחות העמדות הימניות האלה של האדונים הנסוגים, הדימוקראטים, מנוגדות לעמדות המהפכנים ב-מק"י. אפילו מנוגדות להתבטאויות של המזכיר כללי החבר מחמד נפאע שכתב את המאמר הזה:

אנחנו מפלגה מהפכנית ולא אגודת צדקה[5]

….

על עמדות היסוד של מפלגתנו הקומוניסטית בנושא הסורי, נקטו מספר חברים מתוך המפלגה, בפעם הראשונה, בעמדת אופוזיציונית לחלוטין לתנועה הקומוניסטית כולה, דבר מטריד ומקומם.

….

בשביל מה נחוצה העמדה המתחמקת והמעוותת הזו?!

אנו אומרים זאת מתוך הבנה מלאה לאופי האלטרנטיבה שמציעים למשטר הקיים בסוריה מנהיגי ארה"ב, אירופה, מדינות המפרץ, האחים המוסלמים, התנועה האסלאמית … האלטרנטיבה היא האחים המוסלמים ובני בריתם בקרב האינטלקטואלים הסורים, אליהם מוזרמים כספים ונשק, והם שקוראים להתערבות מועצת הביטחון, ובעקבותיה ברית נאט"ו.

ישנו טיעון שהוא שיא הגיחוך, האומר: המשטר העיראקי נתן את הצידוק להתערבות, וכך גם המשטר הסורי נותן צידוק. מי מחליט מה זה צידוק?! ומדוע ארה"ב להוטה כל כך לשפוך כספים למען רפורמות וזכויות אדם?! הנה העם הערבי הפלסטיני ללא זכויות. לפחות תמלא ארה"ב את הבטחותיה אליו.

הצידוק של ארה"ב בעיראק, לטענתה, היה סדאם חוסין ונשק ההשמדה ההמונית שלו. כל החיפושים לא העלו בנמצא נשק כזה, אבל זה היה אחרי כיבוש עקוב מדם, ומה התועלת בהודאה אחרי הכיבוש?! הצידוק של ארה"ב באיראן הוא הכורים הגרעיניים; בלבנון, חזבאללה וההתנגדות שלו; בסוריה, דריסת זכויות האדם ביד המשטר; ובקובה, המשטר הסוציאליסטי. ומה הוא הצידוק שלה בקוריאה הצפונית, ובוונצואלה? המטרה האמיתית היא חיסול כל מי שאינו נמצא במעגל ההשפעה האימפריאליסטי, האם יש צורך להוכיח את זה?!

היכן היו ארה"ב וגרורותיה שעה שישראל הפציצה את עזה בצורה נפשעת, והרגה ופצעה אלפים!! איפה ארה"ב מול מפעל ההתנחלויות הגזעני!!

האם תפקידנו כמפלגה קומוניסטית ישראלית הוא להצטרף למקהלת הדורשים את הפלת המשטר בסוריה?! ומי הוא זה שמכשיל את שחרור הגולן ונסיגת ישראל?! האם אין זו ארה"ב עם הנשק שלה, והתמיכה שלה, ועמדתה במועצת הביטחון, אשר מבטיחים את העליונות הצבאית הישראלית על כל מדינות האזור גם יחד?! האם ישראל היא חלק מכוחות השלום וזכויות האדם, או מכוחות הכיבוש?!

חלק מהחברים חושבים שהויכוח איתי הוא אישי. למעשה, הויכוח שלהם הוא עם כל המפלגות הקומוניסטיות בעולם; הויכוח שלהם הוא עם העמדות וההיסטוריה של מפלגתנו. …

מה לגבי האופוזיציה המחומשת בנשק, בייחוד אלה השייכים לאחים המוסלמים, שזוכים לתמיכה וגיבוי של ארה"ב, אירופה, תורכיה ומדינות המפרץ?! מדוע אנחנו נמנעים מלפרסם את פשעיהם המזוויעים?! האם כל מה שמפרסמת רשת הטלוויזיה אלג'זירה קדוש?! ורשת "אלערבייה", ועיתונים בריטיים ואמריקאיים מסוימים, וכל אותם כינויים כמו "פעיל זכויות אדם", והעברת הידיעות באמצעות הטלפון הסלולארי – כמה שקרים נחשפו, שאותם גילה כביכול אותו פעיל ואותו מרכז?!

אנו מפלגה מהפכנית, ואל לנו להיות סלחניים כלפי האויב העיקרי, בשום פנים ואופן. האויב העיקרי הוא האימפריאליזם ובני בריתו. הגיבורים של קומונת פריס ריחמו על האויב המעמדי, ולא השתלטו על הבנק המרכזי של פריז. ההיסוס והרחמנות הזאת היתה אחת הסיבות לחיסול הקומונה על ידי ביסמארק והשודד הצרפתי טייר, שהיו עד אז במצב של מלחמה ביניהם.

התרבות הנשגבת ביותר היא תרבות ההתנגדות לכובש לאנס ולפושע, ואין בתקופתנו פושע גדול יותר מהאימפריאליזם האמריקאי, כוחות נאט"ו ושאר גרורותיהם. כל הכבוד וההערכה למי שאומר לארה"ב "לא", אפילו אם אין אנו מסכימים איתו ועם משטרו. זו עמדת התנועה הקומוניסטית כולה, ברוח המניפסט הקומוניסטי וברוח המרכסיזם לניניזם, וברוח נקודת המוצא המעמדית האינטרנציונליסטית המהפכנית. אנו מפלגה מהפכנית אינטרנציונליסטית מרכסיסטית לניניסטית, המתבססת על עמדות מפלגתנו וההיסטוריה המפוארת של המאבק שלה.

העמדה הפוליטית הנכונה הזאת של חברים באלפיהם במפלגה ביחד עם מזכ"ל מק"י שלהם, החבר מחמד נפאע, מנוגדת לעמדות נגד המשטר הסורי המתפרסמות בדו"ח לוועידה ה-26 של מק"י וממשיכות להתפרסם אחריה על-ידי האדונים הדימוקראטים, אף הם חברי מפלגה.

בסיכום, עלינו לקבוע כי ישנם שתי סיעות במק"י.

בשבוע הבא, בכוונתי לסכם שאחת הסיעות היא זעיר-בורגנית, שנאבקת לצד הריאקציה באזור ובעולם ונגד הכוחות המתקדמים בסוריה; ואחת – שתומכת בעמידתו האיתנה של המשטר הסורי בהתמודדותו לצד פרוגרסיבי ונגד מתקפות כוחות הנסוגים והאימפריאליזם האמריקאי המוביל אותם לאורכה של שרשרת השתלטויות וכיבושים, גם באזור שלנו.


[1] עקב החלטת המושב ה-8 של הוועד המרכזי של מק"י (שהתפרסמה ב-11 בנובמבר 2013, למרות ש-המושב השביעי של הוועד המרכזי של מק"י – בו "…נסקרה עבודת ההכנה לוועידה, ונמסרו דוחות מהמזכירות, מוועדות הוועד המרכזי, ומהוועדה להכנת ראשי הפרקים לוועידה" – התפרסם, כנראה עם שגיאה, ב-19 בינואר 2014) "על כינוס ועידת מפלגה שלא-מן-המניין, בתוך שלושה חודשים, לדיון פוליטי וארגוני בעקבות תוצאות הבחירות המקומיות" (הוועד המרכזי של מק"י החליט על כינוס ועידה שלא-מן-המניין), דרך דחיית מועד הוועידה שלא-מן-המניין (גם הפעם כאילו בגלל בחירות מקומיות – בחירות חוזרות לראשות עיריית נצרת), ועד "הישיבה הראשונה של הוועד המכין לקראת הוועידה שלא-מן-המניין של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), שתיערך ב-30-28 במאי" (הכנות לוועידה שלא-מן-המניין של מק"י).

כל זה התרחש במקביל לעליות וירידות של שמחת הניצחון ושל עצב התבוסה (ראה כאן, כאן וכאן) (ראה http://maki.org.il/18079/ , ראה כאן, כאן וכאן), לא בעקבות תוצאות הבחירות המקומיות, אלא בעקבות פרשנויות-תחזיות של התוצאות האלה על-ידי סוציאל-דמוקרטיים בתוך הנהגת מק"י. וזה מזכיר לי דברים מוקדמים שקארל מארקס כתב, שאביא מייד כאן, בהם תיאר תופעות שלא מפסיקות לחזור על עצמן בתנועת הפועלים ובשמאל מאז (סוף מחצית הראשונה של המאה ה-19, ואולי עוד לפני כן) ועד היום.

[2] השמונה-עשר בברימאר של לואי בונאפארט – כרך ראשון של "כתבים היסטוריים", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"יב. בעמוד 116, קארל מארכס מתאר את "… ניבחת הניצחון של האדונים הדימוקרטים, שבירכו איש את רעהו בברכת החסידים …" (הדגשה שלי – אנג'לו איידן) "… באמונת-השוא, באמונה שהאויב נחל מפלה …" ואחר כך "… הגיבורים הללו, מנסים לכסות על חוסר-כשרונם הגלוי-לכל, על-ידי שהם משתתפים איש-איש בצער-חברו, כשהם מתגודדים לאגודה אחת …". בעמוד 122, מתאר איך ל-"… בורגנים-הזעירים … הרפובליקנים הצרופים האלה "… ניתן מקום בממשלה הארעית. הם נהנו, כמובן, מראש מאמונם של הבורגנות ושל רוב האסיפה הלאומית …" בכדי להיווכח מאוחר יותר שהמתחרים שלהם סילקו אותם על מנת "… להיפטר מן המתחרים הקרובים ביותר, הרפובליקנים הזעיר-בורגניים או דמוקראטיים …". התיאור הזה נישלם עם עוד שני תיאורים: אחד בעמוד 131-2 על תקופה בה הפרולטרים והדמוקרטים היו מאורגנים בנפרד – "… במהפכה משנת 1848. המפלגה הפרולטרית מופיעה כסרח המפלגה הזעיר-בורגנית-הדימוקראטית. זו האחרונה בוגדת בה ועוזבתה לנפשה – ב-16 באפריל, ב-15 במאי וביוני. המפלגה הדמוקראטית מצדה נשענת על שכם המפלגה הבורגנית-הרפובליקנית. משנדמה לרפובליקנים-הבורגנים שהם עומדים על רגליהם, הכן, הרי הם נפטרים מחברתם הטרדנית …", וזה ראינו כבר בעמוד 122.

זה היה לפני ש-"כנגד הבורגנות המאוחדת נוצרה קואליציה בין הבורגנים-הזעירים ובין הפועלים, זו המכונה בשם המפלגה הסוציאל-דימוקראטית. אחרי ימי יוני 1848 ראו הבורגנים-הזעירים את עצמם מקופחים מאוד, ראו את האינטרסים החומריים שלהם נתונים בסכנה, וכי הערובות הדמוקראטיות, שנועדו להבטיח את שמירת האינטרסים האלה, מתערערים על-ידי הקונטר-ריבולוציה. על-כך התקרבו לפועלים." (עמודים 136-7 – ההדגשה במקור).

אחרי ההתמזגות הזאת, האדונים הדימוקרטים המשיכו בהתנהגות הליברלית שלהם עד היום, ועד היום הם מחשבים אותה דמוקרטית כי פלורליסטית. התרגום לעברית של קארל מארכס ממשיך ככה את מה שנאמר ב-'צד ראשון' שהעתקתי בשלמותו הרגע: "מצד שני זכו נציגיהם הפרלמנטאריים [של הדימוקראטים הזעיר-בורגניים], אנשי ה "הר ", שנדחקו הצידה בימי הדיקטאטורה של הרפובליקנים-הבורגנים, ועתה, …, החזירו לעצמם,, את שמם הטוב שכבר אבד להם. ה"הר" נתן ידו למנהיגים הסוציאליסטיים. בפברואר 1849 נערכו מסיבות של התפייסות, עובּדה פרוגראמה משותפת, נוסדו ועדי-בחירות משותפים וצוינו מועמדים משותפים. בתביעותיו הסוציאליות של הפרולטריון הוקהה החוד המהפכני וניתנה להן צורה דימוקראטית, ואילו משאיפותיה הדימוקראטיות של ההבורגנות-הזהירה הופשטה הצורה הפוליטית-גרידא והובלט החוד הסוציאליסטי [הדגשה שלי – אנג'לו איידן. כך, על-ידי עקרונות משתנות בגמישותן, האופורטוניסטים, האדונים הדמוקראטיים, מהנדסים את פשרות ההתפייסות שלהם עם הסוציאליסטים תוך-כדי קריצות לכתובת ראשי הימין – עבור מי שלא מאמין כי לקיצוניות הזאת לא מגיעים האדונים הדמוקרטים של היום, אני מציע שיראה לעת עתה, עד לסקירה של הדו"ח לוועידה ה-26 של מק"י, את הידיעה הזאת: ח"כ חנין לביבי: הימנע מאישור עסקת וודסייד]. כך קמה הסוציאל-דימוקראטיה (ההדגשה במקור).. אופיה המיוחד של הסוציאל-דימוקראטיה מסתכם בכך, שהיא שואפת למוסדות ריפובליקאנים-דימוקראטיים, כאמצעי הבא לא לבטל את שני הקצוות, הקפיטל והעבודה-השכירה, אלא כדי להחליש את הניגוד ביניהם ולהפכו להארמוניה." לפי החוק הכללי 'ללא ניגודים אין תנועה', הגישה הזעיר-בורגנית הזאת, ששרדה עד היום בטיפוחם תחת תואר שונה של מרקסיסטים ושל לניניסטים, אבל עדיין דמוקרטים טהורים, מתאימה לצרכים של תפקוד משתק או מסיג לאחור. רק פרולטרים מנצלים בהתמדה ניגודים על מנת לקדם התפתחויות לדרגות חברתיות גבוהות יותר כי ניצול זה מועיל למעמדם בקביעות. כמו כל פסיקה מסומנת על-ידי קו תחתון, נחזור גם על זאת מאוחר יותר.

והינה התוצאה של הקואליציה הסוציאל-דימוקראטית: "יום ה-13 ביוני [1849] שימש אות להתקוממות-דמים של הפועלים בליאון, וגם עליה ועל חמשת המחוזות הסמוכים לה הוטל המצור הנמשך עד הרגע הזה.

"רובו של ה "הר " בגד בחלוציו בסרבו לחתום על ההכרזה. … . הבורגנים-הזעירים בגדו בנציגיהם … . …הנציגים מצדם רימו את הבורגנים-הזעירים. … . ולבסוף, במקום לשאוב כוח מן הפרולטריון, הדביקה המפלגה הדימוקראטית בחולשתה היא, וכרגיל במעשי-גבורה דימוקרטיים, מצאו המנהיגים את סיפוקם בהאשימם את העם בבגידה, והעם מצא סיפוקו בהאשימו את המנהיגים – ברמאות." (עמודים 138-9). זאת הייתה התוצאה של הקואליציה, שמתמזגת עם הדימוקראטים, עם החופשיים להתנדנד מקצה לקצה, אז (ב-1949). והיום, באזור שלנו, אפשר למנוע תוצאה דומה באמצעות קואליציה איתם, ברית זמנית, למען מטרות משותפות עד השתנותן וללא התמזגות.

[3] "המהפכה הפרולטרית והרנגט קאוטסקי" – הוצאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) תל-אביב, אפריל 1970.

[4] "… מוסדות אלה, שפסגתם היא ממשלת המדינה, התחילו ברבות הימים משמשים את האינטרסים המיוחדים להם עצמם, פסקו מהיות משרתי החברה ונעשו אדונים לה. תופעה זו נראית לעין לא רק במלכוּת המורשתית, אלא גם ברפובליקה הדימוקראטית. אין לך מקום שה"פוליטיקאים" נהיים שם לחלק נבדל וחזק של האומה, יותר מכפי שאנו מוצאים זאת באמריקה הצפונית דווקא. כל אחת משתי המפלגות [הרפובליקנית והדמוקרטית], הזוכות כאן חליפות בשלטון-המדינה, נתונה בתוכה גופה לשלטונם של אנשים, עושים את הפוליטיקה קרדום לחפור בו, והם מספסרים במקומות הצירים למוסדות המחוקקים של ברית המדינה ושל המדינות הבודדות, או שהם מתפרנסים מן התעמולה לטובת מפלגתם, ואחרי ניצחונה של זו הם באים על שכרם בקבלת משרות. ידוע כמה משתדלים האמריקאים זה שלושים שנה לפרוק מעליהם את העול הזה, המעיק לבלתי נשוא עוד, ואף-על-פי-כן הם שוקעים והולכים בביצת-השחיטות הזאת. … אין כאן לא שושלת ולא אצילים, … ואף-על פי-כן יש לנו כאן שתי כנופיות גדולות של ספסרים מדיניים, הזוכות חליפות בשלטון-המדינה, ומנצלות אותו בדרכים נשחתות ביותר למטרות נשחתות ביותר, – והאומה היא חסרת-אונים בפני … פוליטיקאים, העומדים לכאורה לשירותה, בעוד שלאמיתו של דבר הם מושלים בה וחומסים אותה." – כתבים היסטוריים, בעמוד 310-311: מבוא של פרידריך אנגלס ל-מלחמת-האזרחים בצרפת.

[5] מאמר זה של מחמד נפאע תורגם מערבית לעברית על-ידי "אתגר מגזין פוליטי תרבותי" [של "דעם" ("מפלגת פועלים יזמה את הקמת ארגון העובדים מען") "מפלגה סוציאליסטית מהפכנית, הרואה בסוציאליזם את המשטר החברתי, הכלכלי והפוליטי האלטרנטיבי למשטר הקפיטליסטי המסואב." (http://heb.daam.org.il/%D7%9E%D7%99-%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95/)] ומופיע מתאריך 17.10.11 באתר של המגזין בכתובת: www.etgar.info/he/article__546/אנחנו_מפלגה_מהפכנית_ולא_אגודת_צדקה

 

קטגוריות: המכשול, רביזיוניזם | תגובה אחת

מקדמה אחרונה ב-financend

פרסטרויקה: התמוטטות מושלמת של הרביזיוניזם

של הַרֽפַל בֽראר

מבוא

שינוי איכותי התחולל בברה"מ עם כניסתו של מיכאל גורבצ'וב לתפקיד של מזכיר כללי של המפלגה הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי (מקא"ס). אף על פי קריאותיו החוזרות בקביעות למען לנין והלניניזם, אף על פי הבטחותיו החוזרות שהמדיניות הכפולה שלו, של פרסטרויקה ושל גלסנוסט, נועדה לחדש את הסוציאליזם, לחזק אותו ולממש את יכולותיו הבלתי נדלים, הפך מייד להיות ברור שתחת גורבצ'וב, ברה"מ התקדמה במהירות הכי מואצת, כמעט המזורזת האפשרית, לעבר שיקומו של הקפיטליזם בברה"מ, שפעם הייתה מעצמה מפוארת. כל התייחסות טקסית ללנין וללניניזם, שנעשתה במטרה היחידה של קריצה לכיוון הפרולטריון הסובייטי והאיכרות הקולקטיבית, הייתה ממלוות על-ידי עיוות ענק של המרקסיזם לניניזם ועל-ידי סירוס של התפיסה המרקסיסטית-לניניסטית על הכלכלה הפוליטית ועל ההדרכות הנוגעות למלחמת מעמדות.

בנסיבות האלה, כל פועל מודע מעמדית העלה שאלות שדרשו תשובות בלתי מתחמקות. חבריי המאוד קרובים ושותפיי לחצו עלי בכדי שאני יעיר הערות, ויסביר, ב-לאלקאר (ביטאון הארגון של 'שותפות עובדים הודים בבריטניה הגדולה'), את התגלגלות האירועים בברה"מ. מחמת חובות התפקיד, מאוד התנגדתי לכך. בכל זאת, התפתיתי לזה עקב ההבטחה המרגיעה שזה לא יצריך יותר משני מאמרים – למרות שדובר על מאמרים ארוכים. אבל ברגע שזה התחיל, התברר שאי-אפשר להתפטר בצורה מהירה כל כך מהעסק הזה; שהדבר דרש טיפול מפורט, עובדה הייתי חייב לקחת אותה בחשבון, אם רציתי או לא. לכן, העבודה הזאת, בביטוי של אנגלס, איננה, "בשום פנים ואופן, פרי 'דחיפה פנימית' כלשהי" (אנטי-דורינג: בהתחלת ההקדמות). להיפך. משך שניים וחצי עשורים כפובליציסט פוליטי, נדיר שהרגשתי כאבים כאלה בכתיבה כלשהי כמו בכתיבת סידרת המאמרים שהספר הזה כולל.

.…………………

עם כל צירי הלידה של הכתיבה הזאת, הרפל בראר הצליח להגיש לנו, גם הפעם, עבודת מחקר מרקסיסטית שלמה. היא שלמה כאשר שיטת המחקר שלה, של המטריאליזם הדיאלקטי, משמשת אותה להשיג שני יעדים: 1) מגלה נתונים, שהיום אף שיטה אחרת  מסוגלת לאסוף, הנחוצים ללימוד רב-צדדי ומקיף של התחוללויות חברתיות 2) מדריכה את הכוחות הפוליטיים המתקדמים בחברה לכוננות בקיאה לקראת התחוללויות צפויות.

כאן מסתיים התרגום שלי, שאצלי כן היה פרי 'דחיפה פנימית'. אחרי שסבלתי מאורגן בתנועות פוליטיות בעלות הנהגות אופורטוניסטיות, נזקקתי לפיצוי עבור שנים של סובלנות מול תגובות מחוסרות יושרה של מתיימרים להשתייך לשמאל הפוליטי. חיי המאורגנים במסגרות פוליטיות היו כרוכים תחת מנהיגים נטולים ביקורת עצמית. הדבר בלט משך חמש עשרה שנים לאחרי קיצה של ברה"מ ובעקבותיה. מזמן לזמן, ניתקתי חברות במסגרת אחרי מסגרת, עד הזמן בו ניתקתי קשר עם מק"י. החלטתי על ניתוק של הקשר הזה בעקבות התייחסות עוינת להנהגת יוגוסלביה תחת מתקפת נאט"ו מצידה של הנהגת מק"י, שכבר הייתה מורכבת ברובה מרביזיוניסטים – לא יכולתי לסבול אותה יותר.

לאחר מכן, הייתי שותף להקמת הפורום הקומוניסטי הישראלי עם כמה פורשים של מק"י. ערקתי גם מהמסגרת הזאת – לא יכולתי יותר לסבול תופעה רביזיוניסטית כלשהי. הכי הרבה, נגעלתי מההתייפייפות השמאלנית כאשר מתאמצת לא להבריח לעצמה את ההזדמנות הקטנה ביותר להצטייר צבועה אנושיות מתקדמת תוך התחברות לימין בגינויי מקהלה שהוא יוזם.

הקוראים המעוניינים להמשיך ולקרוא את הדברים באופן נאמן למקור, יצטרכו למצוא את דרך לכך: לתרגם אותם או לקרוא אותם באנגלית. מצידי, אני מוכן להשאיל את הספרים. אבל, הגיע הרגע להפסיק לתרגם עמודים שלמים. מבחינתי, הגיע הרגע בו צריכים לגבש מסקנות לטובת פעילות פוליטית בתנאים המתפתחים במציאות הישראלית. בהקשר זה, מעכשיו, אכתוב, על כל נושא ונושא, בעיקר באמצעות מילים שלי ואיך שנוח לי להתבטא. ברור כי מה שאכתוב מתבסס על מחקרים, שהושלמו על-ידי אידיאולוגים פרולטרים לפני כן, על-פי שיטת מחקר חומרנית-דיאלקטית.

כל מה שנשפך באתר financend נועד להבליט את הצורך במסקנות האלה. מי שמגיע לקרוא את הכתוב באתר זה, ומסכים שיש לנצל את חיוניותו של הצורך הזה, הגיע בדיוק לאותו השלב בו אני נמצא. אומנם בידי נתונים ללימוד רב-צדדי ומקיף של התחוללויות חברתיות בארץ ובעולם, אבל לכל אחד כמות של נתונים כזאת או אחרת. וכל כמות לא מקדמת לשלב גבוה יותר.

מהשלב הזה אפשר להתקדם לעבר השלב הבא רק דרך התארגנות. ללא התארגנות, אפשר להגדיל עד אין סוף את הבקיאות העיונית האישית, אבל ללא תועלת תכליתית שהי מבחינות פוליטיות. יחד עם זאת, התארגנות מחוסרת בקיאות עיונית מגיעה תדיר למבוי סתום. לכן ריכזתי את תשומת ליבי בשאלה הזאת: במה מתמצה הבקיאות העיונית הבסיסית אשר (בלעדיה כל אחד מאיתנו ממשיך להישאר בשלב הנוכחי) מלווה התקרבות לעבר מפתנו של שלב ההתארגנות הפרולטרית של ממש?

בחיפוש אחרי תשובה לשאלה הזאת מצאתי מחסום שמונע התקרבות כזאת. מדובר על סברה מטעה שהתארגנות כזאת נכשלה במימדיה הסובייטיים המפוארים, הסברה המטעה הזאת מהווה מכשול רציני במעבר בין שני השלבים שצוינו למעלה. המכשול הזה גודל ביחס ישיר למגוון של חלופות מוצעות על-ידי ארגונים זעיר-בורגניים. האחרונים, ומק"י המתוחכמת שביניהם, מפזרים די פיתויים ודעות קדומות בכדי לתחזק ולהגדיל את המחסום הנדון. וזה במקהלה אחת עם המדיה (אמצעי תקשורת בדיווח ובפרשנות) והאקדמיה הישראליות. כאן נתרכז קודם במה שקורה באקדמיה ואחר כך במק"י. זה צריך להספיק כי, מבחינה עיונית, הביקורת על האקדמאים ועל הנהגת מק"י היא ביקורת על פסגת המומחים למען ההסחה הבורגנית נגד הכוחות העממיים באזור.

רוצה לומר כי הגעתי למסקנה שיש לחשוף ערום את המחסום, על כל ההרכבים שלו, למניעת גישה למפתן של שלב ההתארגנות הפרולטרית. ברור שחשיפה כזאת לא מספיקה בכדי לנקות את הגישה למפתן מכל הגורמים שמרתיעם בפני מעבר לשלב הבא. כך שלראשונים המעיזים לעבור לשלב ההתארגנות הפרולטרית מידה טובה של אומץ. אחרי שיעברו את מבחן מסננת "הגורמים המרתיעים", התמודדויות נוספות, הן עיוניות והן ארגוניות, ימשיכו במלאכת המיון.

הניסיון הסובייטי

התהליך ששם קץ לקיומה של ברה"מ מוכר בארצות קפיטליסטיות כהתמוטטות ברה"מ. תהליך פוליטי זה, של שיקום הקפיטליזם ברפובליקות הסובייטיות, היה כלכלי בעיקרו. המהלכים הכלכליים שבוצעו משך התהליך הזה לא יכלו להתפתח בלי השמצת סטלין כי סטלין הנהיג את מקא"ס במדיניות קוצרת הצלחות. מדיניות זו נצמדה אדוקות להדרכות של מרקס, אנגלס ולנין – זאת היא הסיבה של הצלחותיה! ובכדי להנהיג ללא הפרעות מדיניות מנוגדת לה, היה הכרחי להכפיש את המדיניות הקוצרת הצלחות ולהציג אותה ככושלת באופן פומבי. כלומר שלמדיניות הרביזיוניסטית היה צורך חיוני בהסחת הדעת הציבורית מהעיקר: פשיטת רגל סוציאליסטית מול ניצחון קפיטליסטי של כלכלה מדינית על-פי המצאותיה היא. בשביל זה, הנהגת ברה"מ הרביזיוניסטית השקיעה מאמצים רבים בכדי להופיע בעלת סמכות מרקסיסטית לניניסטית עד כמה סמוך לקץ של ברה"מ התאפשר לה.

לקראת הסוף, היה כבר בלתי אפשרי להמשיך הצגה מרקסיסטית שתשכנע איזה שהוא רוב כזה או אחר. לכן זורזו שינוים כלכליים קפיטליסטיים חדים, קודמו פרישות של רפובליקות מהאיחוד הסובייטי ובוצעה חטיפת גורבצ'וב. את החטיפה הזאת הקנתה להם זכאות לנטרל את מקא"ס באמצעות החרמתה. תוך פחות משנה אחת, ברה"מ הפכה לעבר. אבל לקח יותר עשרים וחמש שנים של התרחקות מההדרכות המרקסיסטיות-לניניסטיות בכדי להגיע לשנה המסיימת את תהליך השיקום של הקפיטליזם, שהחל בתקופת הנהגתו של חרושצ'וב.

שיקום זה של הקפיטליזם לא היה יוצא אל הפועל רק תודות ההכפשה לבדה נגד המדיניות הסובייטית בתקופת סטלין. אבל, ההכפשה הייתה חיונית למען פילוסה של הדרך הכלכלית לשיקום הקפיטליזם בברה"מ. פילוס זה הצריך הכשר לצמצום התנגדויות לדרך עצמה. והכשר זה התבסס על הנפת דגלים של נאמנות ומסירות לסוציאליזם, למרקסיזם-לניניזם, אל מול החשדנות הציבורית. ההנהגות הרביזיוניסטיות, שירשו את התקופות בהן הנאמנות והמסירות הללו הומחשו על-ידי הצלחות רודפות אחת את השנייה, הבינו כי עליהן להציג את עצמן מסורות ונאמנות עוד יותר. ומכוון שסטלין היה בראש של הנהגה מסורה ונאמנה למרקסיזם עד כדי כך שהיה בלתי אפשרי להתעלות עליה, אפילו לא במראה, לרביזיוניסטים אין ברירה אחרת מאשר זו המנמיכה את מסירות סטלין לסוציאליזם.

ההנהגות הסובייטיות, כמו כל הרביזיוניסטים, עשו את זאת באמצעות אומנויות הדיבור נטולות אחריות להוכחה. אבל, אף דיבור יכול לשקם שום קפיטליזם. הדיבור יכול להסיח את הדעת ממהות השינויים לכיוון השיקום המבוקש או למשוך את תשומת הלב הציבורית הרחק מהמהות הזאת. בסופו של דבר, צריכים להוציא אל הפועל את השינויים האלה ולספק להם תמיכה מצד דמויות סמכותיות של מומחים בתקשורת, פוליטיקה ומדעים.

כל השינויים, גם אלה של תפיסה, שהוצאו אל הפועל על-ידי מאמציה של ההנהגות הרביזיוניסטיות שירתו את המטרה של הכלכלה הפוליטית הקפיטליסטית. הספר של הרפל בראר על הפרסטרויקה חושף ערומים את כל המאמצים האלה, את אומנות דיבור שננקטה לקדם אותם, בדרך לשיקום השיטה החברתית-כלכלית של בעלות פרטית על הון. בכדי לבצע את השינויים לקראת החברה הקפיטליסטית, המאמצים המרכזיים הסיגו לאחור את כלכלת ברה"מ, את הייצור בה, את יחסי הייצור ואת חלוקת העושר הסובייטי בין העם הסובייטי.

לנו תפיסה חומרנית של ההיסטוריה. לתפיסה הזו נקודת-מוצא המציעה כי ייצור אמצעי המחייה וחלוקת המוצרים המיוצרים בו מהווים את יסודו של כל מבנה חברתי שהו; כי בכל חברה שהופיע משך ההיסטוריה, האופן בו העושר מחולק בין חבריה והאופן בו החברה הזאת מתחלקת למעמדות ולמסדרים מותנה במה מייצרים, כיצד מייצרים ואיך מחלקים את המוצרים בין בני האדם של החברה הנדונה. מתוך נקודת ההשקפה הזאת, בשורה התחתונה, נובע כי ניתן למצוא את הסיבות של כל השינויים החברתיים ושל כל המהפכות הפוליטיות, לא במוחות של בני-אדם וגם לא בהבנה אנושית טובה יותר או בצדק ובאמת הנצחיים, אלא בשינויים החלים באופן הייצור והחליפין. ניתן לגלות את מקורם של השינויים האלה, לא בפילוסופיה, אלא בכלכלה אשר לכל אחת מהתקופות הייחודיות בה. התחושה הצומחת שהמוסדות הנוכחים הם בלתי הגיוניים ובלתי צודקים, שההגיוני הפך לבלתי הגיוני, והנכון הפך לבלתי נכון, התחושה הזו היא רק ההוכחה כי בדרכי-הייצור ובצורות החליפין התחילו להתרחש שינויים מאוד מסוימים. המיוחד בשינויים הללו הוא בכך שהם מתרחשים חרישית בקרב צורות הייצור השונות. בשלב מסוים, הסדר החברתי, אשר היה מתואם עם התנאים הכלכליים, מתחיל מתקשה להשתלב ביחד עם אותם השינויים. מכך גם נובעת צמיחת החיוניות באמצעים לסילוק חוסר ההתאמה, אשר נחשפה לעיני כולם. הנה כי כן, גובר הצורך באמצעים אלה על מנת לבנות, בתוככי הצורות החברתיות עצמן (שחוו את השינויים) של הייצור, תנאים פחות או יותר מפותחים. אין להמציא את האמצעים האלה, שבעזרתם אפשר לבנות תנאים מפותחים מהתנאים הישנים. הם לא מתגוללים אל המציאות החומרית מתוך המוח האנושי. האמצעים האלה נמצאים במציאות החומרית – יש לגלות אותם, בסיוע החשיבה האנושית, בין עובדות הייצור החומריות המתקיימות במציאות.

זוהי התפיסה הדיאלקטית החומרנית, בה אנחנו, הפרולטאריים, מתבוננים בהתרחשויות שבהתפתחותן של החברות האנושיות או, בקיצור, שבהיסטוריה. במהות זו, פרידריך אנגלס (Friedrich Engels) ביטא את התפיסה החומרנית-דיאלקטית בהתחלת הפרק השני (דברי-עיון) של החלק השלישי (סוציאליזם) בעבודתו (שייצא לאור עוד ב-1878) הפיכת המדע בידי מר אויגן דיהרינג (אנטי-דיהרינג – Anti-Dühring).

<<זהו הגילוי המרעיד אדמות של המרקסיזם, אשר קידם את המהפכה במדעי החברה,>> כתב הרפל בראר (בעמוד 189 של מחקרו האימפריאליזם הוא קפיטליזם נרקב, טפילי וגוסס – 1997), <<זה הגילוי שבתמציתו מרקס ביטא, לפני זמן רחוק עד ינואר 1859, במילים הידועות היטב, ושאין לשכוח אותן, הבאות:>>

בייצור החברתי של הקיום שלהם, בני האדם נכנסים אל תוך יחסים מוגדרים, שהם בלתי תלויים לרצונותיהם, דהינו, יחסי ייצור הולמים שלב נתון בהתפתחותם של כוחותיהם החומריים בייצור. כלל יחסי הייצור האלה, מהווה את המבנה הכלכלי של החברה, היסוד הממשי, עליו צומח את המבנה העל הפוליטי והמשפטי ואליו מותאמות צורות מוגדרות של תודעה חברתית. אופן הייצור של הקיום החומרי מתנה באופן כללי את התהליך של הקיום החברתי, הפוליטי והרוחני. לא התודעה של האנשים היא זו שקובעת את קיומם, אלא להיפך, קיומם החברתי הוא-הוא אשר קובע את תודעתם. בשלב מסוים של ההתפתחות, כוחות הייצור החומריים של החברה מגיעים לידי התנגשות עם יחסי הייצור (או – מה שזה פשוט הביטוי המשפטי בשביל להגיד את אותו הדבר – יחסי הקניין) השרויים במסגרתם [של כוחות הייצור החומריים] בה הם פעלו עד הלום. מתוך צורות התפתחותם של כוחות הייצור, היחסים האלה מבצעים תפנית עוד בהיותם בין הכבלים. אז מתחילה התקופה של המהפכה החברתית.

בהמשך לדבריו, מתוך ההקדמה ל-בביקורת על הכלכלה הפוליטית, מרקס כתב:

עם השינויים במסד הכלכלי, כל מבנה העל מתחיל להשתנות בעיתיות יתרה או במהירות יתרה. בהתייחסות לשינוים כאלה, נחוץ תמיד להבחין בין השינויים החומריים של התנאים הכלכליים של הייצור, אשר ניתן לקבוע אותם בדייקנות של המדעים המדויקים, לבין השינויים האידיאולוגיים, כלומר, בתחומי המשפט, הפוליטיקה, האומנות, הפילוסופיה וכדו', שהם התגשמויות אשר בהן בני האדם הפכו מודעים להתנגשות הזאת ["כוחות הייצור החומריים של החברה מגיעים לידי התנגשות עם יחסי הייצור"] ונאבקים להכריע בה. כפי שאי-אפשר לשפוט אדם על פי חוות דעתו על עצמו, כך לא שופטים תקופה כזאת של שינויים ע"י התודעה שבה, אלא, להיפך, חייבים להסביר את התודעה הזאת מתוך הניגודים של החיים החומריים, מתוך ההתנגשויות הקיימות בין כוחות הייצור שבחברה לבין יחסי הייצור. סדר חברתי, לעולם לא נחרב לפני שכל כוחות הייצור, עבורם אותו הסדר החברתי מתקיים בדרך כלל במידה המספקת אותם, התפתחו; ויחסי ייצור הנעלים יותר, לעולם לא החליפו את הישנים לפני שעבור קיומם [של יחסי ייצור נעלים יותר] הבשילו התנאים החומריים בתוך הרחם של החברה הישנה. והינה הסיבה שבגללה הבריות לוקחות על עצמן באורח בלתי נמנע אך ורק את הבעיות שניתן לפתור, היות ובדיקה קרובה יותר תמיד מראה כי הבעיה עצמה צפה רק כאשר התנאים החומריים לפתרונה כבר קיימים או, לפחות, בתהליך היווצרותם.

כמו בהתפתחות לעבר הקדמה החברתית, גם לנסיגה החברתית הצורך בתנאים חומריים לפתרונות בעיותיה. ושאלת הבעיה הרביזיוניסטית של הנהגות ברה"מ דרשה סלילה של דרך בעלת תנאים חומריים נוחים לשיקום הקפיטליזם ברפובליקות הסובייטיות. מצד אחד, בוסס עידוד בעד מתקפות נגד המשטר בתקופת סטלין, בעד צמיחת שווקים ותחרות רווחית, בעד בעלות פרטית ובעד "חופש אקדמי" עבור מומחים התומכים בכל זה באמצעות הפצת תורות של כלכלה בורגנית. ומן הצד השני, הופעל דיכוי נגד אלה שהתנגדו לכל זה ועוד. כאשר, בשנה האחרונה של ברה"מ, התנאים צמחו בשלים, ההנהגה הרביזיוניסטית מיהרה בנמרצות לשים קץ לקיומה של ברה"מ. בכך נפתרה הבעיה הרביזיוניסטית. יחד עם זאת, בכך אין קביעה שכל הרביזיוניסטים חתרו במודע למפרע לתוצאות קפיטליסטיות שהתממשו עקב הפיתרון הזה של בעייתם. להיפך. בוודאי שלרבים מבין הרביזיוניסטים היו כוונות אחרות. אבל, התוצאות מתגלות הכרחיות לנוכח סטיות ביישום של הלימודים החומרניים-דיאלקטיים. אפילו סטייה אחת יכולה לגרור אחריה סטיות נוספות ללא ערנות ביקורתית ומהירה על היישומים הפוליטיים.

לכן הסברה שהתארגנות מרקסיסטית נכשלה במימדיה הסובייטיים המפוארים היא מוטעית ומטעה: הנכון הוא שהתארגנות מרקסיסטית סוטה, בסופו של דבר, נועדת לכישלון מושלם. משום כך, כפי שסטלין נהג כלפי סטיות עיוניות, חובה לנהוג ביקורת וביקורת עצמית באופן ערני ביותר. וזה מתוך בקיאות בחומר העיוני שהתווסף מהניסיון המהפכני בתקופת של קרל מרקס (ואם אפשר, עוד לפני כן) עד ימינו אנו.

קטגוריות: מקדמות | תגובה אחת

ביקורות הבורגנות על משפטי מוסקבה והפרכת הביקורות האלה

פרק 12

ביקורות הבורגנות על משפטי מוסקבה והפרכת הביקורות האלה.

מהתקופה של מהפכת אוקטובר – בגלל מהפכת אוקטובר – רוסיה הסובייטית הפכה למטרה הראשית של מתקפות הבורגנות העולמית ושל הנציגים הרעיוניים שלה, הפרופסורים ה-'מלומדים' והאינטליגנציה הבורגנית, שכירי הבורגנות. אלה הם האנשים אשר עד כה הקדישו את עצמם בכל מאודם למען 'הדחייה' של המרקסיזם ואשר 'השמידו' את המרקסיזם מאות פעמים. הבורגנות העולמית ומקדמי ההשקפות הרעיוניות (האידיאולוגים) שלה תיארו את רוסיה הסובייטית כתוקפן בדיוק כאשר היא הייתה ממוקמת בקצה הסופג את ההתערבות והמתקפה של 14 ארצות אימפריאליסטיות ובורגניות החמושות עד מעל הראש וכל זה בכדי לחנוק את המהפכה. הבורגנות העולמית והאידיאולוגים שלה תיארו את המנהיגים של רוסיה הסובייטית – לנין, סטלין ואחרים – כרוצחים קלי-הדק וצמאי-דם. הם תיארו את רוסיה הסובייטית כמחנה גדול של עבודות-פרך בדיוק בזמן שברה"מ הייתה הארץ היחידה שסילקה את האבטלה – זמן אשר בעולם הקפיטליסטי מעמד הפועלים במיליונים שבהם היו סובלים מאבטלה, מעוני, מייסורים, מהשפלות ומרעב. הבורגנות העולמית לא הפסיקה אף פעם את המערכה של שקרים והשמצות שלה נגד ברה"מ. היא לא החמיצה אף פעם הזדמנות בודדה בשביל לגייס את דעת הקהל נגד האיחוד הסובייטי. השאיפה שלה הייתה להרחיק בראש ובראשונה מכל מידע על ההישגים של הסוציאליזם בברה"מ את הפועלים בארצות הקפיטליסטיות על מנת לסכל את התפתחות התנועה פרולטרית המהפכנית המבקשת לשים קץ לקפיטליזם לטובת כינון הסוציאליזם, ושנית בכדי להתכונן לקראת מערכה נוספת של התערבות נגד ברה"מ. במילים אחרות, המערכה של הבורגנות האימפריאליסטית כוונה קודם לבלום ואחר כך להרוס סופית את הסוציאליזם, המטרה הזו הוצבה בכדי למנוע כל גלישה של המהפכה הרוסית לעבר ארצות אחרות, ובמידה זהה בכדי להרוס את המהפכה הסובייטית עצמה. עם שאיפות אלה בכוונותיה, הבורגנות האימפריאליסטית ארגנה כל סוגי חבלות וריגול נגד ברה"מ, תוך כדי עיצוב דעת הקהל נגד השיטה הסובייטית.

אין מקום להפתעה, אם כן, שהבורגנות העולמית מגלמת את הוצאת הדיבה ראשונה במעלה על מערכת הצדק המהפכנית הסובייטית. בנסיבות אלה משפטי מוסקבה נהיו הזדמנות משמיים בשביל האימפריאליסטים ובשביל האינטליגנציה הבורגנית, טרוצקיסטים כלולים, לניצול הגדול האפשרי בפוריות הדמיון שלהם על מנת לתאר את המשפטים האלה תיאור מסולף. הם הפכו את המשפטים למלודרמה של הוליווד, עד כדי כך שכל מי שקורא מלה במלה את הדוחות של המשפטים האלה מתחיל להשתומם, האם לקרוא את הגרסה הבורגנית של המשפטים, האם הקריאה נערכת על אותם המשפטים. בגרסה הבורגנית אין כל קשר עם משפטי מוסקבה הממשיים, ככה שבגלל הסיבה הזו הביקורתיות הבורגנית על המשפטים היא לא ביקורת מבוססת מדעית, אלא ביקורתיות של מעמד מתנוון וגוסס ושל אלה שמתרפסים לפניו ומקבלים משכורות מנופחות תמורת מאמציהם המטונפים בהגנת מעמד אימפריאליסטי שליט גווע, מתנודד ומועד. הביקורתיות הזאת היא, במילים אחרות, תוצר של אינטרס אנוכי של הבורגנות. מכל מקום, יש צורך להתמודד אתם, כי הם מפעילים השפעה כזו על החשיבה לא רק של הנוער ה-'מחונך' שלנו, אלא גם על זו של העמלים. לכן, אני אעלה כל אחת מהביקורות, אשיב לה ואז אלך קדימה לביקורת הבאה.

ביקורת מספר אחת

אם היה שיעור כזה רחב של קשירת קשר, שואלים המבקרים הבורגניים שלנו, למה ה-'הישגים' של הקושרים היו כל כך זעומים וחסרי ערך, במיוחד לאור העובדה שהנאשמים תפסו עמדות חשובות ביותר בממשלה ובכלכלה הסובייטיות?

התשובה היא: ראשית, חוסר הצלחה מצדם של הקושרים לא יכול להוות לעולם הצדקה למסקנה שלא הייתה קשירת קשר. שנית, ה-'הישגים' של הנאשמים השונים במשפטי מוסקבה לגמרי לא היו זעומים וחסרי ערך. קירוב נירצח על ידם; הם היו אחראים של מותם של גורקי, פשקוב, קויבישב ומנצינסקי. בנוסף היו ניסיונות התנקשות בחייהם של מנהיגים בולשביקים בולטים אחרים כמו מולוטוב ואחרים, כפי שראינו בפרקים הקודמים – ניסיונות שכמעט הצליחו. תוסיפו לכך את ה-'הישגים' הכי חשובים של הנאשמים – הרס, חבלה והסחה כפי שבוצעו על ידם בתעשייה ובחקלאות הסובייטים, אשר הסתיימו במותם של הרבה אנשים חפים מפשע ובאיבוד של חיטה (שהושחתה), מכונות יקרות, מפעלים וגשרים (שפוצצו), איבוד של רכבות (כתוצאה של 'תאונות' שהוכנו מראש), ההרס של התעשייה, במיוחד של התעשייה הצבאית וכיוצא בזה, וחוזר חלילה, ואז אפשר יהיה לראות ש-'הישגי' הקושרים לא היו בכלל 'זעומים'.

ביקורת מספר שתיים

ניטען ע"י מבקרים בורגניים כי לא היו פעולות של הרס מכוונות, כי ההרשעות על הרס, הסחה, חבלה וכו' נגד הנאשמים השונים, היו שקריים. למשל, וועדת דיואי (Dewey), שהוקמה ע"י הוועדה האמריקאית להגנתו של לאון טרוצקי, הצהירה בזמנו:

"הוועדה מצאה מן הראיות שברשותה כי ההריסות, העיקובים, והנזקים הנטענים נגד הנאשמים במשפטי מוסקבה ניתנים להסבר במונחים של חיפזון, אי-יעילות ועקיפת המטרה, ושהטיעונים של חבלה, הרס והסחה ככל שנוגע לטרוצקי, עומדים ללא הוכחה ולא אמינים."

שהחבלה הייתה מציאות, שהנאשמים ארגנו וניהלו את הוצאתן לפועל של פעולות חבלה, וכו', זה ברור לא רק מן ההודאות של הנאשמים ומן הראיות שהוצגו במשפטי מוסקבה (בחלקם הועתקו והובאו כאן למעלה) אלא גם אומתו ע"י עובדות שהוצגו לפנינו על ידי כמה מומחים זרים שהיו מעורים בעבודות של בנייה תעשייתית באיחוד הסובייטי כמהנדסים וכדומה. מומחה כזה היה מר ג'ון ליטלפייג' (John D. Littlepage), מהנדס מכרות אמריקאי, שהיה מועסק כמומחה בתעשיות המכרה של זהב ושל נחושת בברה"מ משנת 1927 עד 1937. בדצמבר 1937 העיתון Saturday Evening Post פרסם שלושה מאמרים של מר ליטלפייג' בהם, ובהתייחסותו שנושא של גרימת הרס, למר ליטלפייג' היה את זה לומר:

"במשך התקופה בזמן שאני נותקתי זמנית מהמונופול זהב ומוניתי לעבוד במכרות נחושת, היית לי את ההזדמנות להתבונן ממקור ראשון בפעולות של יורי פיאטקוב, סגן הקומיסר שהוצא להורג ב-1937, אחרי שהוא הודה בהנהגה של קבוצה לפעולות הרס. אני נסעתי לברלין באביב של 1931 עם ועדת קניות גדולה ובראשה עמד פיאטקוב; תפקידי היה להגיש ייעוץ טכני בקניות של מכונות למכרה. קרו כמה דברים בהזדמנות ההיא שאני לא הבנתי אף פעם עד שאני קראתי את הודאת פיאטקוב במשפט שלו ב-1937.

"בין השאר, בברלין הוועדה התכוונה לקנות מנופים בכמות של תריסרים, בעלי כוחות סוס בטווח של 100 ל-1000. בדרך כלל המנופים האלה מורכבים מתופים, תמסורות לעמודים, תמיכות, מערכות הילוכים, וכך הלאה, הממוקמים בבסיס של קורות I או H(צורות של קורה). הוועדה ביקשה הצעת מחיר נקוב ב-פנינגים (מטבע גרמני) לקילוגרם. כשלמדתי את ההצעות האלה, גיליתי כי התמיכות הוחלפו לבסיסים של יציקות ברזל אשר שוקלות מספר טונות במקום הפלדה הקלה המתוארת במפרט היצרן, דבר אשר מקטין את הוצאות הייצור לקילוגרם, אבל מגדיל את המשקל של המנופים, ומכאן גם את העלות עבור הקונה.

באופן טבעי, הייתי שמח לגלות את זה, ודיווחת לחברי הועדה על הגילוי עם הרגשה של ניצחון. אבל האנשים האלה הגיבו במפורש באדישות; הם אפילו הפעילו עלי לחץ ניכר בכדי לשכנע אותי לאשר את העסקה. אני לא יכולתי להבין את פשר ההתייחסות הזו שלהם. לבסוף אמרתי לחברי הועדה במפורש כי הם יצטרכו לבצע את הקניה הזו על אחריותם, ושאני אדאג לכך שההצעה המנוגדת שלי תהייה רשומה בדו"ח. רק אז הם הפסיקו עם ההצעות שלהם.

"בזמנו זקפתי את התייחסותם לטיפשות עיקשת, או אולי איזה שוחד שנילקח אישית. אבל התקרית הזו קיבלה הסבר מלא ע"י ההודאה של פיאטקוב שלאחר מכן. העניינים היו מסודרים ככה שפיאטקוב יכול היה לחזור למוסקבה ולהראות שהוא הצליח להפחית את המחיר, אבל באותו הזמן הוא גם שילם כסף עבור הרבה ברזל יצוק חסר-ערך ובכך אפשר לגרמנים לתת לו הטבות מלאות. על פי ההצהרה שלו, הוא השתמש תכסיס זהה בכמה מכרות אחרות, אף על פי שאני חסמתי את התכסיס הזה.

בהתייחסותו למצב העסקים שרווח במכרות האבץ והנחושת באוראליים, מר ליטלפייג' היה לו את זה לומר:

"היו"ר הקומוניסטי של כל אזור האוראליים, אדם בשם קאבאקוב, היה אחראי הרשמי של הנוהל הזה. קאבאקוב החזיק בתפקיד הזה משך 15 שנה לערך, והיה לו כל כך הרבה כוח שכינו אותו ה-'בולשביק משנה למלך של האוראליים'. בגלל איזו סיבה שאני לא הבנתי אף פעם הוא זכה לאמון מלא של הקרמלין ובתדירות סלחו לו על כל טעות. אם לשפוט אותו ללא משוא פנים העבר שלו היה רע.

"תחת השליטה שלו, האזור של האוראליים, שהיה עשיר מחצבים כמעט ללא הגבלה שזכה בהשקעות של הון עתק על מנת להפיק תועלת ממנו, לעולם לא ייצר כמויות קרובות למה שהיה צריך לייצר. אני אישית ב-1932 סירבתי לעבוד באזור הנשלט ע"י האיש הזה; חמש שנים אחרי כן, ב-1937, הוא נעצר על אשמות של חבלה בתעשייה במשך תקופה של תשע שנים. כאשר שמעתי על המעצר שלו, לא הופתעתי.

לקראת סוף 1932 הוצבה לי משימה ששכנעה אותי כי ברוסיה התקיים ארגון לפעילות הרסנית בקנה מידה רחב. נשלחתי לשקם את מכרות עופרת האבץ הגדולות ביותר של רוסיה, זיכיון בריטי לשעבר בקזחסטן הדרומית. הוזהרתי כי התנאים היו מאוד גרועים, אבל לא התכונתי לא שום דבר כל כך רע כמו זה שמצאתי שם. המכרות האלה הן בין המכרות עופרת האבץ הטובות בעולם, וגם, בנוסף לכך, המחצב נושא אתו זהב בכמות יוצאת מן הכלל גדולה.

"השיטות ששימשו את המכרות הללו היו מספיקות בכדי לשבור את ליבו של כל מהנדס מכרות. בגללן נבעו כמה התמוטטויות כל כך גדולות שהייצור נעצר כמעט. המכרות נמצאות בצדו של נהר וההתמוטטויות גרמו לעלייה פתאומית של זרימה גדולה של מים, אשר חייבה יותר מדי מאמץ על ציוד השאיבה המותקן, והמכרות היו שרויות בתנאים כאלה, שמהצפה, היו בכל רגע בסכנה של אובדן כזה, שאחריו לא היה אפשרות להחזיר אותן לתפעול. הממשלה הוציאה כמות ענקית של כסף על מכונות וציוד אמריקאים מודרניים בשביל המכרות הללו, אבל חלק גדול מהם היה כבר חסר תועלת. למשל, הוקם מרכז הצפות מצוין וגדול, אבל הציוד הזה היה במצב גרוע בגלל חוסר טיפול, והעובדים היו מחוסרי מיומנות בשימוש של מיכון אמריקאי, אשר לא היה מוכר למהנדסים הרוסים עצמם.

"אני נכנסתי למכרות האלה בתפקיד של מהנדס ראשי עם אותה הסמכות שקיבלתי כאשר הגעתי לראשונה בחאלאטה (Khalata). הבחנתי מיד כי נדרשות פעולות דחופות על מנת להציל את המכרות, והחלטתי על תוכנית עבודה. אחד הקשיים הראשיים כאן, כפי שגיליתי מאוחר יותר, היו הוויכוחים בין שתי חבורות במכרות על השיטות המתאימות לשימוש. אבל האנשים המקומיים הפגינו מיד אמון בשיפוט שלי ושיתפו פעולה איתי בצורה מעולה. כתוצאה מכך, הצלחנו להביא את המכרות והמפעל לתפעול טוב למדי תוך כמה חודשים.

"שני מהנדסים רוסים צעירים יותר במכרות אלה הרשימו אותי כבעלי יכולות לא רגילות, ואני סבלתי די הרבה בכדי להסביר להם איך שבעבר הדברים התפתחו בצורה מוטעית ואיך הם תוקנו. המהנדסים האלה לא היו קומוניסטים, אבל הם למדו במשטר קומוניסטי ונראה לי שהם מבצעים את עבודתם בדרך הוגנת.

"היה לי ברור כי המנהלים הקומוניסטים של המכרות, בורים בנוגע לבעיות הנדסיות, הכריחו את הצעירים האלה לפעול נגד השיפוט הטוב יותר של עצמם, במטרה לזכות בהגברה מידית של הייצור על חשבון הייצור העתידי, ואפילו תוך סיכון לאבד גושים גדולים של מחצב יקר ערך.

"אמרתי להם: 'אל תתנו למנהלים הקומוניסטים האלה לדחוף אתכם אל תוך הדבר הזה שוב. אתם יודעים מה הנכון לעשות, ואתם חייבים לדבוק בכך.' הם הבטיחו לי כי הם יעשו כפי שהצעתי. הכנתי בשבילם סידרה מעובדת של המלצות והדרכות למען שיפורים נוספים למכרות ולכור היתוך. ההנחיות האלה כללו שרטוט מפורט של שיטות מתאימות לפיתוח של מכרות ושל מפעל לשנים הבאות.

"ובכן, אחד התפקידים האחרונים שלי ברוסיה, ב-1937, הייתה קריאה דחופה לשוב לאותם המכרות האלה. כאשר ראיתי את המצב של המפעל ההוא, אני כבר הייתי מוכן לעזוב את רוסיה לצמיתות. המכרות הגיעו עוד פעם קרובות לחורבן. אלפי טונות של מחצב יקר כבר אבדו ללא סיכויי הצלה, ותוך כמה שבועות, אם בינתיים שום דבר לא נעשה, כל המצבור כולו היה יכול ללכת לאיבוד.

"גיליתי כי רכוש המכרה השתפר די טוב משך שתיים שלוש שנים אחרי שאני ארגנתי אותו מחדש ב-1932. לאחר מכן הגיע משלחת מהמטה של פיאטקוב, כפי שקרה במיכרות של חאלאטה. ההנחיות שלי נזרקו אל תוך התנור, ודרך המכרות הללו, הוכנסה לראשונה שיטה של טיפול במכרות, שעל בטוח מובילה לאיבוד של חלק ענק של הגוש המחצב תוך חודשים מעטים. העמודים שהשארנו בכדי להגן על פירי העבודה הראשיים פוצצו, כך שהאדמה מסביב הפירים האלה שקעה.

"אחד הדוגמאות השערורייתיות ביותר של חבלה מחושבת הקיפה מערכת אוורור די משוכללת אשר הוזמנה בשביל כור ההיתוך הראשי על מנת למנוע את הרעלת העובדים. המערכת האוורור הזאת, שעלתה המון כסף והייתה חיונית להגנת בריאותם של העובדים בכור ההיתוך, הותקנה במחלקת הפילטרים של המפעל, בה לא היו גזים מזיקים או אבק מכל סוג שהוא. כל מהנדס יסכים לכך שמעשה כזה יכול בקושי להיות תוצאה של טיפשות גרידא, ככול שגסה היא יכולה להיות.

"עברתי דרך כל המפעל ביסודיות, וערכתי את הדו"ח שלי, תוך כך שהסברתי איך שההנחיות הכתובות שהשארתי מאחורי ב1932 נעלמו מתישהו ב-1934. כאשר הגשתי את הדו"ח הזה, הוצגו בפני ההודאות של המהנדסים הצעירים שהזכרתי למעלה. הם הודו כי הם השתמשו בהנחיות הכתובות שלי של 1932 כבסיס בשביל להרוס את המפעל במכוון. ההודאות שלהם המחישו בדיוק איך ומתי התרחשו ה-'טעויות' שציינתי בדו"ח שלי. הם הודו כי נמשכו אל תוך קשירת הקשר נגד המשטר של סטלין ע"י אופוזיציה של קומוניסטים, אשר שכנעו אותם כי הם מספיק חזקים בכדי להפיל את סטלין ואת השותפים שלו ובכדי לתפוס את השלטון לעצמם. הקושרים הוכיחו להם שרכשו הרבה תומכים בקרב קומוניסטים בעלי תפקידים רמים. הם החליטו שעליהם לתמוך אחד בשני, ובחרו בצד המפסיד."[1]

לאור העובדות אשר כאלה למעלה, כל הניסיונות לשלול את קיומם של פעולות הרס, חבלה, הסחה וטרוריזם יפלו יישר על הפנים.

יחד עם זאת, העובדה עצמה שהרס, הסחה, חבלה וטרוריזם התרחשו לא מצביעה בשום דרך על מעורבותם של ה-54 הנאשמים במשפטי מוסקבה בפשעים. מה שמצביע על מעורבותם בפשעים הן ההודאות שלהם עצמם, מאומתות ע"י ראיות אחרות.

ביקורת מספר שלוש

המבקרים הבורגניים טוענים בדרך כלל כי ההודאות של הנאשמים היו מלאכותיות, כי הן נסחטו מן הנאשמים ע"י המשטרה הפוליטית הסובייטית באמצעות עינויים. בחלקם טוענים אפילו כי הנאשמים נתנו את הסכמתם לאשמות המזויפות תוך נאמנות למפלגה.

א – עינויים

שבביקורתיות הזו אין כל בסיס שהוא נהיה לגמרי ברור במבחן קרוב יותר. היו סך הכל 54 נאשמים – 16 במשפט של צינובייב-קאמנב, 17 במשפט של פיאטקוב-ראדק ו-21 במשפט של בוחרין-יאגודה. לכולם הטיעון של הודאה באשמות השונות אשר בגללן הובאו לבית המשפט. הפשעים בהם הואשמו השתרעו בין הסחה, גרימת הרס וחבלה דרך פשעים של טרור, רצח ועד לסיכום הסכמים עם כוחות אימפריאליסטיים זרים על מנת להפיל את משטר הסובייטי תוך שימוש בכוח. אם מוכחת, עשיית פשעים חמורים ומגונים כאלה נגד המשטר הסובייטי גוררת אחריה עונשי מוות. הגמול היחידי שהנאשמים יכלו לצפות לאחר שהם טוענים באשמה בפשעים שבהם נתבעו הוא מוות וודאי. לעולם לא הוסבר ע"י המבקרים הבורגניים למה הנאשמים – לא פחות מ-54 מתוכם – הודו שהם ביצעו פשעים שהם לכאורה לא ביצעו בעוד שהם יודעים טוב מאוד כי ע"י הודאתם הם חותמים על הרשאת המוות של עצמם. לא הוסבר עף פעם למה הנאשמים הפגינו להט בולט כזה בהודאה של ביצוע פשעים שהם למעשה, על פי אותם המבקרים, מעולם לא ביצעו. יתכן כי כל ה-54 הנאשמים סבלו מנגע שכלי מיוחד, אולי הם היו אחוז-דיבוק של שאיפה למות, וכ'? חייב להיות 'הסבר' פרוידיאני על כך שהמבקרים הבורגניים מסוגלים להציב בפני כל עם ועדה את הבלתי ניתן להסביר. אנחנו, בכל אופן, לא יכולים לקחת ברצינות הבלים שכאלה.

בהתבוננות שלנו, והעובדות תומכות בהתבוננות הזאת עד לפרטים הזעירים ביותר, ה-54 הנאשמים במשפטי מוסקבה ביטאו את ההודאות כוון שהם ביצעו למעשה את הפשעים בהם הם הורשעו. לא יכולה להיות אף שאלה של כפייה מוטלת עליהם בכדי לאלץ אותם להודות, של סחיטת הודאות מזויפות מהם ע"י שימוש בעינוים או אמצעים דומים. כמה מהנאשמים היו במחתרת של התנועה המהפכנית בתקופת הצאריזם. אחרים, כמו מורלוב, היו ידועים על האומץ הפיזי הניכר אצלם. מוראלוב, אומר טרוצקי, "היה בכל המובנים של המילה אישיות הרואית". בכל זאת, עדיין ניטען כי הנאשמים חיברו הודאות כוזבות. המשפטים האלה נערכו באולם רחב ממדים צפוף עיתונאים זרים. בוודאי לא יכול להיות קשה לכל אחד מן הנאשמים, בנוכחות של העיתונות הבינלאומית, להוקיע את המשפטים האלה כביום, אם באמת היו כאלה. לא יכול להיות קשה בשבילם להוקיע את האמצעים הגסים ששימשו את המשטרה הפוליטית על מנת לסחוט הודאות מזויפות מהנאשמים, במידה שאמצעים כאלה נוצלו מציאות. אילו רק אחד מהנאשמים הצהיר הצהרה אחת בלבד שמוקיעה את המשפטים האלה כ-'ביומים סטליניסטיים', או שמוקיעה את השיטות ששימשו את הרשויות החוקרות, העיתונות הבורגנית הייתה מבטיחה את השידור של הוקעה כזו בנפרד לכל בית מסביב לעולם כולו. למזלם הרע של הטרוצקיסטים ושל המבקרים הבורגניים האחרים סביב המשפטים, בכל אופן, אף אחד מהנאשמים – אף לא אחד בודד מתוך 54 – אמר משהו, גם לא נגד המשפטים וגם לא נגד כל דרך תשאול שהיא, בין אלה אשר יושמו ע"י הסמכויות הבודקות. אדרבא, לא רק שהם הודו באשמתם, אלא שהם הציעו הסברים פוליטיים וגם, במקרים אחדים (בוחרין לדוגמה), פילוסופיים על הפשעים של עצמם, כפי שכבר ראינו לפני כן.

בכדי להפריך את הטיעון על נקיטת עינויים במטרה להוציא הודאות מזויפות מפיהם של הנאשמים, אין, בתוך כל החומר הזמין, טוב יותר מאשר העדות של מוראלוב אשר, על פי טרוצקי עצמו, "היה, בכל המובני המילה, אישיות הרואית" אשר, לכן, לא היה נישבר מול עינויים, ואשר לא היה לוקח לעצמו פשעים שבהם היה חף מכל אשמה. הנה מה שמוראלוב אמר על שאלת העינויים:

וישינסקי: "אני מאוד מעוניין לדעת למה אתה החלטת לתת עדות כנה. בבדיקת הדחות של החקירה המקדימה, אני רואה שמספר פעמים בחקירה אתה הכחשת כל מעורבות בפעילות המחתרתית. האם זה כך היה?"

מוראלוב: "עד 5 בדצמבר. חמישה חודשים."

וישינסקי: "למה, אם כך, בסופו של דבר אתה החלטת לתת, וכן נתת, עדות כנה? הסבר את המניעים שהוליכו אותך להחלטה להניח את הכול על השולחן – אם אתה כן הנחת על השולחן את הכול."

מוראלוב: "אני חושב שהיו שלוש סיבות שעצרו אותי והניעו אותי להכחיש את הכול. סיבה אחת היא פוליטית, ורצינית עד היסוד; שתי סיבות הן בעלות אופי אישי באופן ייחודי. אני יתחיל עם הפחות חשובות, עם האופי שלי. אני בעל מזג חם וכעסן. זוהי הסיבה הראשונה. כאשר נעצרתי, אני התמרמרתי מתוך עלבון."

וישינסקי: "האם התייחסו אליך לא טוב?"

מוראלוב: "נשלל ממני החופש שלי." 

וישינסקי: "אבל אולי נוצלה התנהגות בשיטות גסות נגדך?"

מוראלוב: לא. לא הופעלו שיטות כאלה. אני חייב לומר כי בנובוסיבירסק וכאן התנהגו אתי בנימוס ולא נגרמה כל סיבה לתרעומת. התנהגו איתי בצורה מכובדת ומנומסת." (משפט המרכז האנטי-סובייטי הטרוצקיסטי, עמודים 231-2).

למעשה, הטיעון של העינויים הוא כל כך בלתי ניתן להגן עליו שקבוצה של טרוצקיסטים צרפתיים, תחת מנהיגותו של אנדרה פראה (André Ferrat), בעוד שהם מקדמים הצעה ל-'הסבר' עוד יותר מגוחכת (זו של האחריות המפלגתית, עליה נתייחס עוד מעט), דחתה בזמנו את הסבר העינויים. בחוברת בשם 'למה הם הודו?' שפורסמה ע"י קבוצת 'מה לעשות' (Que Faire), אנחנו מוצאים את השורות הבאות:

"הנאשמים מצהירים שהם לא הועמדו בפני אף עינוי; כלום מרשה לנו לטעון את ההפך. בצד אחד לא סביר שעינויים יכלו לשבור אנשים בעלי תכונותיהם של פיאטקוב, ראדק, מורלוב … "

צריכים, בכל אופן, לשים לב כי משפטי מוסקבה הם לא המשפטים הראשונים אשר בקשר אליהם הועלו טיעונים של נאשמים שעברו עינויים. טיעונים דומים הועלו בזמן המשפטים של המהנדסים של חברה אנגלית (Metropolitan-Vickers Electrical Export Company) ב-1933. לא מעטים היו מהמהדסים הבריטים שהודו באשמה בטיעון שלהם. בזמנו העיתונות הבריטית הצהירה, ללא שמץ של עובדה, כי ההודאות האלה נסחטו מן הנאשמים תחת עינויים. בבית המשפט עם דלתיים פתוחות שניים מן מהנדסים הקשורים בדבר, מונקהאוז (Monkhouse) ותורנטון (Thornton), חזרו בהם מן ההודאה כפרו באשמתם, בעוד שמאקדונלד (Macdonald), מהנדס אחר, הודה באשמה בהתחלה, לקח בחזרה את הודאתו באשמה רק בכדי לאשר אותה שוב מאוחר יותר. חקירתם של הג'נטלמנים האלה בבית המשפט עם דלתיים פתוחות ע"י התובע הכללי, וישינסקי, היא כל כך רלבנטית להפרכת ההשמצות הבורגניות נגד מערכת הצדק המהפכנית הסובייטית בכלל ואת הטענות של עינויים בפרט שכדאי להביא כאן כמה מן ההשתתפויות בדו-שיח בין וישינסקי והנאשמים השונים.

תורנטון נישאל על למה חתם על ההצהרה הבאה, דהיינו: "הפרוטוקולים של החקירות בהתחלה, בגוסב (Gussev), שלי, ושל כל אחד מן הנוכחים, ואחר כך בקוטוצובה (Kutuzova), שלי, ושל כל אחד מן הנוכחים, שהוצגו בפני בחקירה הנוכחית ואשר בהם אני מודה על עובדות סביב הפעילויות הריגול שלי וסביב הקשרים שלי עם אנשים אחרים, אני קראתי אותם. אני לא יכול לעשות שום הערות נוספות על דין וחשבון של הפרוטוקולים האלה. הפרוטוקולים הועלו הכתב בדרך נכונה וקיבלו אישור ע"י החתימה שלי."

וישינסקי (לתורנטון): "האם אתה מאשר את זה?"

תורנטון: "לא, היה כתוב ואני חתמתי עליו."

וישינסקי: "האם אתה מאשר כי עשית את זה ברצונך החופשי מבלי שהושפעת, ללא כל לחץ?"

תורנטון: "כן."

וישינסקי: "כל דבר שקראת?"

תורנטון: "כן."

וישינסקי: "ואחר כך חתמת?"

תורנטון: "כן, ועכשיו בית המשפט יבדוק את זה."

אב בית הדין: "אבל למה נתת מידע כזה? האם זה היה בשביל לבזבז את זמנם של כולם, של בית המשפט ושל התובע הכללית? או שהיית לך איזה שהיא סיבה מיוחדת? מה שאתה אומר זה אבסורד? לקח לך שלושה שבועות בשביל לעשות תצהירים בכדי לשלול אותם עכשיו."

תורנטון: "אני פשוט … "

אב בית הדין: "החלטת לספק עבודה בשביל בית המשפט?"

תורנטון: "עשיתי את זאת בגלל, כפי שאמרתי, הופחדתי."

אב בית הדין: "איך הופחדת? על ידי מי הופחדת? איפה ומתי הופחדת?"

תורנטון: "אני לא הופחדתי ע"י המעצר וע"י התוצאות, אבל פשוט בדרך זו … "

אב בית הדין: "לא, אתה תיתן תשובה ישרה כך שהדבר יהיה ברור וחלק לכל אחד; מי הפחיד אותך, מתי הפחיד אותך, באיזה חדר?"

תורנטון: "אני רוצה לדבר באמצעות מתרגם."

אב בית הדין: "כאשר אתה מתקשה לענות אתה משתמש בעזרתו של המתרגם. אבל טוב, אתה יכול."

תורנטון: "לא, אני אדבר בשפה הרוסית. אני הייתי פשוט מפוחד, אבל, מי מה? אני בעצמי לא יודע."

אב בית הדין: "ואתה היית מפוחד ב-11 למרץ, ב-12 למרץ, ב-13 למרץ וב-4 לאפריל. מובן מאליו שאתה היית מפוחד ב-10 לאפריל גם, היום שלפני המשפט, כי לא הצהרת אף הצהרה."

תורנטון: "חלק מהנקודות הן נכונות וחלק מהן אני רוצה לקחת בחזרה, ונאמר לי שאת זה חייבים לעשות בזמן המשפט."

אב בית הדין: "מי אמר לך את זה? תן לי את השם."

תורנטון: "נאמר לי על ידי … " (מנסה להיזכר)

וישינסקי: "טוב, ניתן לזה לעבור. תרשה לי לשאול אותך משהוא אחר. אני מעוניין בנסיבות בהן אתה תוחקרת במשרד של התובע הכללי של הרפובליקה ע"י הסגן שלי, רוג'ינסקי, בנוכחותי. האם העובדות שהן רשומות כאן כתובות בדיוק כפי שנאמר לי או לא?"

תורנטון: "כפי שאמרתי. כן, בדיוק."

וישינסקי: "שום דבר לא סולף."

תורנטון: "לא, אתם לא שיניתם כלום."

וישינסקי: "אבל אולי רוג'ינסקי שינה?"

תורנטון: "לא."

וישינסקי: "אולי המשטרה הפוליטית סילפה את זה?"

תורנטון: "לא, אני חתמתי בידי שלי."

וישינסקי: "ועם הראש שלך? כאשר אתה כתבת את זה האם אתה שקלת וחשבת?"

תורנטון: (לא עונה).

אב בית הדין: "ואיזה ראש חושב בשבילך עכשיו?"

תורנטון: בזמן הנוכחי אני מרגיש אחרת."

וישינסקי: "בואו ונסיים את הדו"ח הזה. זה חשוב לקבוע את העובדות. נסיק את המסקנות מאוחר יותר; בזמן הנוכחי חשוב בשבילי לאשר מתוך התצהיר שנעשה ב-19 למרץ שהעובדות הרשומות נאמרו באמת על ידך, שלא היו זיופים, לא אחיזת עיניים."

תורנטון: "זה בדיוק ככה."

וישינסקי: "התצהירים אשר אתה עשית קודם ניתנו בצורה חופשית ועל פי רצונך החופשי לחלוטין, ללא לחץ או כפייה. האם אני מבין אותך בצורה נכונה?"

תורנטון: "בצורה נכונה."

וישינסקי: "אין לי שאלות נוספות."

כאן החקירה של מר מאקדונלד בזמן התקופה הקצרה בה הוא ניסוג מהודאתו באשמה:

אב בית הדין (למאקדונלד): "האם ההצהרה הזו בעמוד 204 נכתבה על ידך בכתב היד שלך?"

וישינסקי (למאקדונלד): "תקרא את זה, בבקשה."

מאקדונלד: "כן, אני חתמתי עליו."

וישינסקי: "באיזו נסיבות אתה חתמת עליו?"

מאקדונלד: "הערכתי כי זה נוח בנסיבות אלו."

וישינסקי: "באיזו נסיבות? הייתה איזה שהיא שיטת תחקור מיוחדת שהופעלה עליך?"

מאקדונלד: "לא."

וישינסקי: "הוכרחת לכתוב את זה?"

מאקדונלד: "לא, אבל אני חתמתי עליו כי זה לא היה בבית משפט פתוח."

וישינסקי: "האם אילצו אותך לעשות כך?"

מאקדונלד: "בהתחלה סירבתי לעשות כך?"

וישינסקי: "איפה?"

מאקדונלד: "בפני החוקר – כשהחוקר אמר תחתום אני אמרתי 'לא'. אבל הוא לא הרשה לי לעשות אחרת."

וישינסקי: הוא הכריח אותך?"

מאקדונלד: (אין תשובה).

כפי שצויין קודם, מאקדונלד שב מאוחר יותר להודאתו באשמה.

הבדיקה של מונקהאוז גם כן, כפי שהבדיקה של תורנטון ושל מאקדונלד, גילתה כי לא היה שם אף יישום של עינוי עליו. היא גילתה גם כי הטענת מאקדונלד על אורכה של החקירה, שכביכול נמשכה 18 שעות, הייתה חסרת בסיס לחלוטין.

לאחר שהוא שוחרר מבית הסוהר, מונקהאוז נתן לעיתונות הבורגנית את הדיווח הבא על היחס שקיבל בידיהם של הרשויות הסובייטיות:

"הם היו נחמדים איתי בצורה יוצאת מן הכלל והיו הגיוניים ביותר בתחקור שלהם. החוקרים שלי עשו רושם כי הם אנשים טכניים מדרגה ראשונה שידעו את העבודה שלהם. בית הסוהר של המשטרה הפוליטית הוא המילה האחרונה ביעילות, נקי לגמרי, מסודר ומאורגן היטב. זו היא הפעם הראשונה שאני נעצרתי מעודי, אבל אני ביקרתי בבתי הסוהר האנגלים ואני יכול להצהיר שהמקומות של המשטרה הפוליטית הסובייטית הם הרבה יותר נעלים. השחרור שלי היה דומה למסיבת פרידה חברותית. כל הניירות וכל החפצים שהיו שייכים לי הוחזרו לי; קציני המשטרה הפוליטית סחבו את המזוודות שלי, לחצו לי ידים בלבביות וגילו כל דאגה לנוחיות שלי. הובטח לי כי העצירים הבריטיים האחרים מקבלים ייחס טוב במידה שווה." (שיגור יומי – Daily Dispatch).

למרות זה העיתונות הבורגנית כולה התמידה בכך שההודאות נסחטו מן המהנדסים הבריטיים ע"י שימוש בעינויים. "האנשים בני אותה הארץ שלנו עוברים את הזוועות של הכלא הרוסי", צרח הדיילי אקספרס (Daily Express) של 20 במרץ 1933."מורגשת חרדה גדולה", הכריז הטיימס (The Times) של 17 אפריל 1933, עם הצביעות הרגילה לו, "בנוגע למה שקורה למר מאקדונלד בבית הסוהר בין ישיבות בית המשפט." בזמנו העיתונות הבורגנית התמידה בכך שהנאשמים יגידו בבית המשפט הפתוח כי הם עונו. אבל כאשר המהנדסים לא אמרו שום דבר מן הסוג הזה, אז העיתונות התחבולנית התמידית של הבורגנות הצהירה כי המהנדסים נמצאים עדיין בתוך אחיזת המשטרה הפוליטית ושהם יגידו את האמת רק לאחרי שחרורם. וכאשר לאחרי שחרורם המהנדסים אמרו את האמת (ראה למעלה את הדיווח של מאקדונלד על היחס שהוא קיבל) – אמת שהתבררה כבילתי קבילה לעיתונות האימפריאליסטית המשקרת בזרימה תמידית של תעלת ביוב – אז, כל מה שנישאר לעיתונות הבורגנית היה למדוד אנכית עומקים חדשים נוספים ולהמציא את היפנוזה וגם סמים טיבטיים מוזרים. זה בדיוק מה שדיילי מייל (Daily Mail) עשה. העיתון הזה העלה המצאה משל עצמו, סם טיבטי מוזר אשר לאחר שמקבלים אותו השפעתו משתלטת על רצונות הקורבן (הנאשמים, במקרה שלנו) ואשר הורס את (בשביל להשתמש בשורה של טרוצקי) "כל הרפלקסים האנושיים" בשיעור כזה שהקורבן יהיה מוכן להודות בכל דבר לפקודת התביעה! וזה מוביל אותי ל-'הסבר' אחר על ההודאות:

ב – שההודאות הוצאו ע"י שימוש בסמים, היפנוזה – ע"י הרס של  'כל הרפלקסים האנושיים'.

מיותר לומר שהביקורתיות הזו היא מגוחכת ודמיונית. בביקורתיות הזו הרחיפה של החשיבה הבורגנית הגחמנית רשמה לעצמה התנתקות שלמה וגמורה מן המציאות, היפרדות מוחלטת ממנה. האבסורדיות של הביקורתיות הזו נבחנה לא רק בבחינת מדעי הרפואה, אלא גם ע"י התנהגותם של הנאשמים בספסלי בית המשפט. הנאשמים דנו ארוכות בעניינים פוליטיים מורכבים, ענו לשאלות משך שעות, התעכבו בדו-שיח עם התובע הכללי, וישינסקי. כמה מהם אפילו דנו בפילוסופיה בספסל הנאשמים: בהתייחס לבוחרין, וישינסקי אמר שהוא "אפילו קרא להגל כעד". והם הובילו את ההגנה של עצמם. האם התנהגות כזו אפשר לשייך אותה לאנשים תחת השפעת סמים או היפנוזה? האם התנהגות כזו אפשר לשייך אותה לאנשים שאיבדו את כל התגובות האנושיות שלהם? בוודאי שלא.

למעשה בוחרין, בערכאה האחרונה שלו, טיפל בטיעונים של הסמים הטיבטים ובהיפנוזה. הנה מה שהוא אמר:

"לעתים תכופות זוקפים את החרטה לסיבות שונות שטותיות לחלוטין כמו אבקות טיבטיות ודומות. אני חייב לומר על עצמי כי הכלא, שבו הייתי מרותק למעלה משנה, עבדתי, למדתי, ושמרתי בהירות מחשבתית. זה ישמש לסתור ע"י עובדות את כל המעשיות ואת כל הסיפורים השטותיים הנגד-מהפכניים.

"מציעים את ההיפנוזה. אבל אני הובלתי בבית המשפט את ההגנה של עצמי גם מן ההיבט החוקי, כיוונתי את עצמי מתחת לזרקור, התווכחתי עם התובע הכללי; וכל אחד, אפילו אדם שיש לו ניסיון מועט בתחום הרפואי הזה, חייב להודות שהיפנוזה מן הסוג הזה הוא בסך הכול בלתי אפשרית." (משפט הגוש האנטי-סובייטי  של הימנים והטרוצקיסטים, ע' 777).

ג – תוך נאמנות למפלגה

'הסבר' נוסף על ההודאות הוצע ע"י כמה מהמבקרים הבורגניים והוא שהנאשמים הודו הודאות מזויפות ולקחו על עצמם את האשמות תוך סיבות של נאמנות למפלגה.

ה-הסבר' הזה הוצע ע"י טרוצקי עצמו במהלך הגשת עובדות שלו בפני ה-'וועדה' המקסיקנית בנוגע להודאת מוראלוב. ה-'הסבר' הזה בדיוק זכה לחיקוי בחוברת שכבר ציטטנו של הטרוצקיסטים הצרפתים אשר, תוך דחיית העינויים כהסבר, קידמו את אותה ההשארה שלפני כן קודמה ע"י טרוצקי, כלומר שהנאשמים קיבלו על עצמם אשמות שקריות תוך נאמנות למפלגה:

"הנאשמים מצהירים שהם לא הועמדו בפני אף עינוי; כלום מרשה לנו לטעון את ההפך. בצד אחד לא סביר שעינוים יכלו לשבור אנשים מתכונותיהם של פיאטקוב, ראדק, מורלוב … "

"האמת היא מה שטוב למפלגה. מה שטוב לסטלין – מה שהמפלגה דורשת, מה שסטלין דורש. זוהי הגישה שאומצה ע"י האופוזיציונרים לשעבר אשר ויתרו על הפעילות פוליטית עצמאית ועל הדעות שלהם. ההודאות שהם הודו בהן בתקופת המשפטים זורמות מאותה המנטאליות, מאותה הגישה זהה כמו זו שבהצהרותיהם של 1927, כמו כל ההצהרות של חרטה שבאו אחרי כן …

"לפיכך כאשר ב-1937 מנהיגות המפלגה החליטה שזה חיוני, כביכול לטובת האינטרסים של המהפכה, להנחית מהלומה על הטרוצקיזם ועל טרוצקי, כאשר הוחלט להשתמש למטרה זו באופוזיציונרים לשעבר, הטרוצקיסטים לשעבר, מה הם יכלו לעשות נגד הפקודות של המפלגה, נגד רצונו של סטלין? אחרי שהקריבו את הדעות שלהם הם נדרשו להקריב את החיים ואת הכבוד שלהם. זה היה נחוץ להגנת ברה"מ. הטרוצקיזם הוא הסכנה העיקרית, כי במקרה של מלחמה, הוא יכול ליצור קשיים, להרחיק את העובדים מחובותיהם כלפי המפלגה, או לנצל את הנסיבות בכדי להחליף את הממשלה של סטלין עם ממשלה אחרת. זה ככה שמנהיגות המפלגה חושבת; זה דרש מן ה-'נכנעים' – בני הערובה שלה – את השירות האחרון הזה; להשתתף בהוצאה להורג של הטרוצקיזם. בדרך של כניעה מתמדת שלהם משך העשר השנים האחרונות, האופוזיציה לשעבר היו כולם מיועדים לשחק את הקומדיה האחרונה הזאת, לעצב את החוליה האחרונה הזו בשרשרת של צביעות אשר משך שנים יסדה את חייהם.

"ישנם כאלה, שחרף חולשותיהם בעבר, לא הולכים ביחד עם תערובת של דעות, שמורדים, באמצעות מאמץ נמתח אחרון של הרצון, בכך שהם רואים את התהום אליו מדיניותם הובילה אותם. מכל מקום, יהיה להם זמן לחשוב בכלא, בשביל להמחיש לעצמם אם התמסרותם למפלגה עליה הם מדברים כל כך הרבה לא תתגלתה כיותר חזקה מנקיפות מצפון בורגניות. אלה אשר יסכימו להגיש את ההקרבה עילאית הזאת[2] למשטר, שעבורם ימשיך להיות המשטר של המהפכה הפרולטרית, הם יהיו אלה אשר יופיעו במשפט הציבורי. הם יהיו תחת משמעת כחברים במפלגה הקומוניסטית." (למה הם הודו? פורסם ע"י קבוצת מה לעשות).

מה יכול להיות יותר מגוחך מאשר ה-'הסבר' למעלה שניתן ע"י טרוצקי והחסידים הצרפתים שלו? מצד אחד הטרוצקיסטים ומבקרים בורגניים אחרים של המשפטים ממשיכים לטעון כי הנאשמים במשפטים היו בולשביקים ומהפכנים ותיקים שנלחמו נגד ה-'בירוקרטיה ה-'סטליניסטית', "הכת השולטת", ומצאו את עצמם בספסלים בגלל שסטלין רצה להתפטר מהם. בצד השני נאמר לנו ע"י אותם בני-אצולה שהנאשמים קיבלו על עצמם אשמות מזויפות, הודו הודאות כוזבות אשר הם ידעו כי זה יעלה להם בחיים, מתוך חובה כלפי המפלגה ובכדי להשביע את רצונו של סטלין. במילים אחרות, הם לקחו על עצמם הודאות מזויפות והכול למען אהבת ה-'בירוקרטיה', "הכת השולטת", ו-'הבירוקרט הראשי', סטלין, כלומר למען אהבה של, ותוך נאמנות ל-, אותה המפלגה אשר התייחסו אליה עד כה כבירוקרטית והתמסרו להיאבק בה בהתלהבות.

מה יכול להיות יותר מגוחך מאשר הטיעונים הכלולים בהצהרות למעלה שהם ציטוט של הטרוצקיסטים הצרפתים שלא היה כל קשירת קשר טרוצקיסטית נגד הממשלה הסובייטית ויחד עם זאת שהאחרונה הרגישה מאוימת על-ידי הטרוצקיזם? היא הייתה כל כך מפוחדת מקשירת קשר לא-קיימת עד כדי כך שהחליטה להילחם בטרוצקיזם ע"י ביום של משפט ראווה של טרוצקיסטים לשעבר אשר, היות שלעולם לא ביצעו למעשה את הפשעים עליהם נדונו, עושים אף-על-פי-כן טובה  לסטלין ולמפלגה (אותו הסטלין ואותה המפלגה שנגדם נלחמו עד כה) ע"י הודאות מזויפות באשמות ועל ידי הודאות בקשרים עם הפשיסטים במטרה להפיל את הממשלה הסובייטית ולשקם את הקפיטליזם בברה"מ. כזאת, על פי הטיעון האבסורדי למעלה, היא אהבתם של הנאשמים לסטלין ולמפלגה, אפילו עד כדי הודאות כוזבות על הקשרים שלהם עם הנאצים. בוודאי שלאבסורדיות חייבים להיות גבולות! כאשר זה מגיע לטרוצקיזם, בכל אופן, נראה שאין.

ד – הבטחות חנינה

היה עדיין עוד 'הסבר' (אשר הועלה ע"י טרוצקי כשבשנת 1936 הוא הופיע כעד בפני בית המשפט הנורבגי בנוגע למקרה של איזה כביכול פשיטה  ע"י פשיסטים מקומיים בביניין בו טרוצקי התגורר) שההודאות הוגשו בעקבות איזה שהן תקוות לחנינה. השופט הבורגני הנורבגי, שהיה מאוד מעוניין בהשקפות הבורגניות האנטי-סובייטיות של טרוצקי, אפשר לו לדבר בחופשיות על המון נושאים, כולל את המשפט של צינובייב-קאמנב. בהתייחס להודאות של צינובייב וקאמנב, טרוצקי הציע את זה בתור 'הסבר':

"כל הנאשמים, ללא יוצא מן הכלל, הצהירו שטרוצקי, מחוץ לארץ, שיגר להם קריאות חשאיות לטרוריזם, נתן להם את ההנחיות הטרוריסטיות, ואפילו שלח מבצעים [לביצוע של ההנחיות האלה] אל תוך ברה"מ.

"ההשתתפות שלי בטרוריזם היא לכן מקדם משותף לכל ההודאות. זה הוא המינימום אשר עליו במשטרה החשאית לא יכלו לוותר. זה יעניק לקורבנות שלה רק סיכויי לחיות בתנאי שהיא תקבל את המינימום שלה."

המשמעות של ההצהרות למעלה היא ברורה. הנאשמים קיבלו הבטחות כי הם יושארו בחיים רק אם הם יודו באשמות של טרוריזם ורק אם בנוסף הם גם יודו שהם פעלו על פי הנחיותיו של טרוצקי. היות שהם הבטיחו לעצמם את ההודאות ה-'שקריות', הרשויות החליטו לבגוד בהם ולהוציא אותם להורג. ה-'הסבר' הזה, ואתזה חייב להיאמר כדרך הגב, כמעט שלא מתאים לתיאור של הנאשמים שניתן ע"י טרוצקי במקרים אחרים בהם ייצר את הרושם שהנאשמים הם בולשביקים אמיתיים אשר מצאו את עצמם על הספסל בגלל התנגדותם ל-"כת השולטת". ה-'הסבר' מסמן את הנאשמים כאנשים נבזים אשר, על מנת להציל את חייהם היו מוכנים אפילו להודות, וכן הודו, בפשעים הכי נתעבים, פשעים שהם לא ביצעו אף פעם. בכלל לא תמונה של בולשביקים אמיתיים שנלחמים נגד 'בירוקרטיה סטליניסטית'!

חוץ מזה ה-'הסבר' הזה של טרוצקי, אף על פי שלפני כן יכול לזכות באמונתו של התמים, לא יכול להוסיף ולהסביר את ההודאות של הנאשמים במשפט השני והשלישי עליו, מוכרחים להניח כי, היה להם מידע מלא על הודאות ה-קאמנב-צינובייב ולכן, גם, על הבגידה כביכול שלאחר מכן של הרשויות כלפי הנאשמים במשפט הראשון. לאור הודאותיהם של הנאשמים במשפטים השני והשלישי, המסקנה היחידה שניתן להסיק היא שה-'הסבר' של טרוצקי לא מסביר את ההודאות. ההסבר האמיתי הוא שהנאשמים הודו בביצועם של הפשעים בהם נטבעו לדין בגלל סיבה לא אחרת מאשר עצם העובדה שהם ממש ביצעו את הפשעים האלה והם, בהתמודדותם מול הראיות, לא יכלו אלא לקבל על עצמם את האחריות במעשיהם.

ביקורת מספר ארבע

הביקורת הרביעית נועדה לטעון שהמשפטים היו 'הצגה משפטית'. האישום הזה, גם הוא, הוזן ע"י טרוצקי אשר, לאחר שאפיין בעיתונות האמריקאית אחד המשפטים כ-"הצגה משפטית", המשיך באומרו:

"התפקידים נכתבו למפרע. הנאשמים רק הופיעו על הבמה אחרי סידרה של חזרות, אשר העניקו לפני ההצגה למנהליה את הביטחון שהנאשמים לא יעברו את גבולות תפקידיהם."

לפני שנמשיך ונשיב את התשובה הכי מתאימה לאשמה הזו על המשפטים, על היותם "הצגה משפטית", עלינו להדגיש כי השחקנים (הנאשמים) היו חייבים לדעת למפרע שהמוות היא הגמול היחידי שאליו הם יכלו לקוות להרוויח מן ההצגה המיומנת, המבריקה והמוצלחת שלהם. הדחייה הטובה ביותר של האשמה המגוחכת הזאת ניתנת לגלותה בתוך הפסיקה הבאה אשר נלקחה מספר על המשפט השני, ספר שנכתב ע"י הפרקליט הבריטי המפורסם מר דודליי קולארד (Dudley Collard) שהיה נוכח במשפט:

"אילו הסיפור שסופר ע"י הנאשמים היה לא-אמיתי, מישהו היה צריך להמציא אותו. אלא אם כן מישהו מעלה את ההנחה הפנטסטית כי שבעשרה הנאשמים, במקום לקשור קשר ביחד על מנת להפיל את הממשלה, קשרו ביחד קשר על מנת לכתוב את התפקידים שלהם במרווחים בין הזמנים בהם עונו, מישהו חוץ מן הנאשמים, היה מוכרח לכתוב הצגה של שבעה ימים (למשחק של שמונה שעות ליום) ולהקצות את התפקידים המתאימים לכל שבעשרה הנאשמים, לחמישה עדים, לשופט ולתובע הכללי. הייה צורך באיזה שייקספיר סובייטי בכדי לכתוב יצירת אמנות דומה למציאות כמו זו שהוצגה משך שבעה הימים האלה, אבל בואו ונעזוב את הכתיבה. כתוצאה מכך הנאשמים היו חייבים להשקיע את הזמן מאז המעצר שלהם, לא בלהיות מתוחקרים, אלא בחזרות משותפות עד שהיו מתבטאים ללא פגם (בחיבור עם וישינסקי, השופטים והעדים). זה גם חובה להניח כי כל הנאשמים היו שחקנים מבריקים עד כדי כך, למרות הלחצים שאולצו לסבול בשביל להכריח אותם להציג את תפקידם, שהם הצליחו לשחק את התפקיד שלהם ללא מעידה אחת וללא כל צורך בללחוש לשחקן משך שבעה ימים. כל זה בדרך מיוחדת המצליחה הוליך שולל את כל אלה שהיו נוכחים אל תוך המחשבה הסבורה כי ההצגה הייתה מציאותית." (מערכת משפטית סובייטית והמשפט של ראדק ואחרים – Soviet Justice and the Trial of Radek and Others).

ביקורת מספר חמש

הביקורת החמישית היא ש-"לא מסמכים, לא ראיות מוחשיות" היו בנמצא אשר עליהם התאפשר לבסס את הרשעות. האשמה הזו קודמה ע"י שאחטמן, טרוצקיסטי אמריקאי ומתרגם את טרוצקי. בזמנו שחטמאן כתב הוקעה של המשפטים עד משפט צינובייב-קאמנב במונחים הבאים:

"כל המשפטים של המתנגדים הפוליטיים, הן האמיתיים והן האמורים, כלומר, כל המשפטים שנערכו בדלתות פתוחות, היו זהים בשגרתיות תחת ממלכת סטלין. לא מסמכים, לא ראיות מוחשיות, שום דבר כתוב מוצג כראיה, כל הראיות הוגבלו לתחום של הודאות ספונטניות ו-'מתנדבות' של מתחרט ללא שוני אצל כל נאשם. ככה היה מאז משפט שאכטי (Shakhty) ועד למשפט של צינובייב."

זה לא נכון לומר כי לא היו מסמכים כתובים, כי לא היו ראיות חוץ מאלה שנכללו בהודאות הנאשמים. היו עדים אשר עדויותיהם אימתו את אלה של הנאשמים. במשפט מוסקבה השני – משפט ראדק-פיאטקוב – למשל, התקיימו הראיות של חמשת השותפים לפשע, בוחרטסב (Bukhartsev), רום (Romm), לוג'ינוב (Loginov), שטיין (Stein) וטאם (Tamm). הייתה גם ראיית מומחיות של ועדה מומחים אשר הוכיחו כי פיצוצים מסוימים לא יכלו להתרחש במקריות והיו, לכן, תוצאה של חבלה מתוכננת ומכוונת. תוסיפו לכך את היומן של הנאשם סטרוילוב אשר הוצג בבית המשפט. הדברים האלה נבדקו בזהירות. התמונות של הסוכנים הגרמנים הוצגו למטרות זיהוי בבית המשפט, וסטרוילוב בחר בתמונות הנכונות בין מספר רב של תמונות אחרות. התנועות של אותם הסוכנים הגרמניים אימתו את הדוחות שהוצגו במשפט. מכתבים שהתקבלו מסוכנים יפאנים ע"י קניאזב, פקיד חשוב בתחום הרכבות מעורה בפעולות הרס, נמצאו בין חפציו האישיים. קניאזב לא הספיק להשמיד את המכתבים האלה וזיהה אותם בבית המשפט.

ככה זה ברור כי הטיעון של "לא מסמכים, לא ראיות מוחשיות" הוא שיקרי והוא מתמוטט אל מול העובדות. חוץ מזה, ניתן להוסיף, לפני שטרוצקי כתוצאה של היפרדותו ממעמד הפועלים עבר לטרוריזם, לא קרה לו אף פעם או למישהו מבין גרורותיו להטיל ספק בתקפותם של משפטים כגון משפט שאכטי. למעשה, כפי שכבר הודגש, טרוצקי התייחס למשפטים של שאכטי ושל המנשביקים כ-"מציגים תמונה מרשימה ביותר של יחסי הכוחות בין מעמדות ושל מפלגות בברה"מ"(טרוצקי, בעיות התפתחותה של ברה"מ).

באותה החוברת, אשר תורגמה במקרה על ידי שחטמאן, טרוצקי אומר:

"נקבע בצורה שלא ניתנת להפרכה ע"י בית המשפט כי משך השנים 1923-1928 המומחים הבורגנים, בברית אדוקה עם מרכזים זרים של הבורגנות, הוציאו בהצלחה אל הפועל האטה מלאכותית של התיעוש, בהסתמכם על מיסוד מחודש של היחסים הקפיטליסטיים." (ע' 26).

אף ספק, במה שנוגע לתקפות המשפטים, מקבל כאן ביטוי. המשפטים הם לא 'בימוי סטליניסטי'. עדיין לא. בתי משפט הסובייטיים קובעים "בצורה שלא ניתנת להפרכה" את הקשרים בין המומחים להרס "בברית אדוקה עם מרכזים זרים של הבורגנות" לבין ה-"האטה מלאכותית של התיעוש, בהסתמכם על מיסוד מחדש של היחסים הקפיטליסטיים"אבל זה היה לפני שהטרוצקיזם הצטרף לחלוצים שלו, המומחים הבורגניים, בפעילות של חבלה, של הרס, של הסחה, של "האטה מלאכותית של התיעוש, בהסתמכם על מיסוד מחדש של היחסים הקפיטליסטיים". כל זה היה לפני שהטרוצקיזם, בבידוד נואש הרחק מן המעמד הפועלים הסובייטי ומיליונים על מיליונים של אנשים עובדים המתלהבים בבניית הסוציאליזם תוך אי-ציות ובוז כלפי הפסימיות הטרוצקיסטית, עבר לרציחות ולטרוריזם "בברית אדוקה עם מרכזים זרים של הבורגנות". וכאשר הוא כן עבר לשיטות האלה, עם השינוי הזה, הפסיק להיות רק עוד מגמה מוטעית, אנטי-לניניסטית בשורות מעמד הפועלים והפך "לכנופיה מטורפת וחסרת כל מוסריות  של מחריבים, רמאים, מרגלים ורוצחים שפועלים על פי הדרכת הביון של מדינות זרות." (סטליו, 1937).

עם המעבר המתחלף הזה, הטרוצקיזם היה מחויב להתייחס למשפטי מוסקבה כאל "בימויים סטליניסטיים". היה מחויב להכריז כי במשפטים "כל ההתנהגות של הנאשמים כולה הוכתבה מההתחלה ועד הסוף, לא ע"י החשיבה והאינטרסים של עצמם, אלא ע"י האינטרסים של הכת השלטת. וקשירת הקשר המדומה, וההודאות, השיפוט תיאטרלי …, הכל היה מוסדר ע"י יד אחת ואותה היד" (טרוצקי, המהפכה הנבגדת, ע' 300).

לאור ההשתנות הזאת של הטרוצקיזם, זה בכלל לא מפתיע שוועדת דיווי מסודרת ע"י הוועדה האמריקאית להגנתו של לאון טרוצקי הצטרכה להכריז:

"הוועדה מצאה מן הראיות שברשותה כי ההריסות, העיקובים, והנזקים הנטענים נגד הנאשמים במשפטי מוסקבה ניתנים להסבר במונחים של חיפזון, אי-יעילות ועקיפת המטרה, ושהטיעונים של חבלה, הרס והסחה במה שנוגע לטרוצקי, עומדים ללא הוכחה ולא אמינים."

האשמות הנטולות כל יסוד הכלולות בציטוטים דלעיל מטרוצקי ומוועדת דיווי כבר נענו במידה מספקת ואין כל צורך להתעכב עליהם יותר. הציטוטים הוצגו כאן רק בכדי שאפשר יהיה להשוות אותם עם הכתובים המוקדמים של טרוצקי ולהיווכח שעם השינוי בשיטות הטרוצקיזם, עם המעבר לרציחות, חבלות, פעולות הרס והסחה, היה חייב להתרחש שינוי, וכן התרחש, בהערכה אצלו כלפי המשפטים.

משפטי מוסקבה ביסודם לא היו שונים מן המשפטים של שאכטי ושל המנשביקים. בכל המשפטים האלה הנאשמים הורשעו בחבלה וכן הלאה. בכל המשפטים האלה הנאשמים שאפו לשיקום הקפיטליזם והתנגדו לבניית הסוציאליזם בברה"מ. ההבדל היחידי בין המשפטים המוקדמים לבין משפטי מוסקבה התקיים ב-'הצלחות' שהושגו ע"י הנאשמים במשפטי מוסקבה בביצועם של הפשעים שלהם. ה-'הצלחות' שלהם מומשו בגלל שהם תפסו את העמדות החשובות בתוך המפלגה ובממשלה הסובייטית.

אולם התרחש שינוי בטרוצקיזם. מוקדם יותר הוא קיווה שהקשיים במטלה של בניית הסוציאליזם יגרמו לתוהו ובוהו ויובילו לנפילתה של הממשלה הסובייטית, ומכאן לפינוי הדרך בשביל הממשלה הטרוצקיסטית של כניעה ושל שיקום קפיטליסטי. זה לא התגשם. המפלגה הסובייטית, הממשלה והעם פטרו קושי אחרי קושי, והשיגו הצלחות כבירות במטלה של בניית הסוציאליזם. התחיל להיות ברור אפילו לעיוור, אפילו לטרוצקי, כי הממשלה הסובייטית לא יכלה להתמוטט ע"י תוהו ובוהו בתוך הארץ. הטרוצקיזם עמד בכך מול החלופה של פירוק הפעילות האופוזיציונית או זו של אימוץ פעילויות רצחניות, טרוריסטיות והרסניות כאמצעים להפלתה של הממשלה הסובייטית להרס "בברית אדוקה עם מרכזים זרים של הבורגנות". הוא, כמו הקודמים שלו, המנשביקים והמומחים הבורגניים, בחר בחלופה השנייה. הטרוצקיזם נהייה, באופן סובייקטיבי כמו גם אובייקטיבי, לנגד-מהפכני. נהייה לפלוגה קדמית של הבורגנות.

השינוי אילץ את הטרוצקיזם לגנות את המשפטים כ-'בימויים סטליניסטים' לטובת ה-"אינטרסים של הכת השלטת".

ביקורת מספר שש

הביקורת השישית הייתה שלא מתקבל על הדעת בשביל מרקסיסט (א) לאמץ את הטרור כאמצעי בכדי להשיג את השלטון ו-(ב) לכרות ברית עם כוחות אימפריאליסטיים על מנת להפיל את שלטונו של מעמד הפועלים.

תשובתנו היא שזה באמת לא מתקבל על הדעת בשביל מרקסיסט לעשות אחד משני הדברים האלה. אנחנו רק אומרים כי עם אימוץ של טרור וסיכום של "ברית עם מרכזים זרים של הבורגנות", הנאשמים חדלו מלהיות מרקסיסטיים. כאשר הם עמדו בתא הנאשמים לפני בית המשפט המהפכני הם עמדו שם לא כבולשביקים וכמרקסיסטים-לניניסטים אלא כעריקים מן המחנה של הבולשביזם, של המרקסיזם-לניניזם. הם עמדו שם כמהפכנים לשעבר אשר, באי-יכולתם להתמודד עם הבעיות שהועלו ע"י המהפכה, באי-יכולתם לעמוד באומץ בפני הבנייה של סוציאליזם בברה"מ, ברחו מן המחנה של הסוציאליזם, מן המחנה של המרקסיזם-לניניזם, והפכו לדגנרטים נגד-מהפכניים ללא תקנה. לא מרקסיסטים ובולשביקים, אלא עריקים מן המרקסיזם ועריקים מן הבולשביזם: זה הוא התיאור הנכון של הנאשמים במשפטי מוסקבה.

מי שאומר כי לא מתקבל על הדעת שהטרוצקיסטים והימנים בברה"מ אימצו את הטרור כאמצעי בכדי להשיג את מטרותיהם מין הדין שיגיד לנו איזו שיטה אחרת הייתה פתוחה בפני הטרוצקיסטים בשביל להשיג את השלטון, ביודעין כפי שאנחנו יודעים שהטרוצקיסטים היו לגמרי מנותקים מן המעמד הפועלים הסובייטי ושלא יכלו לגייס את מעמד הפועלים של ברה"מ מאחורי התוכנית שלהם של שיקום הקפיטליזם והתנגדות לבנייה של הסוציאליזם? התשובה היא שלא הייתה בנמצא כל שיטה אחרת בשביל הטרוצקיסטים מלבד טרור, חבלה ופעולות הרס, השיטות הרגילות של השרידים של מעמדות המנצלים במאבק שלהם נגד מעמד הפועלים. כמה טרוציקיסטים ומבקרים בורגניים אחרים של המשפטים מציגים את הכתובים של טרוצקי המכווינים נגד הטרוריזם. אבל הכתובים האלה, בהיותם שייכים לתקופה הצארית, אין להם כל ערך בהקשר שבדיון. תנו להם להסתכל על הכתובים של טרוצקי המשתייכים לתקופה מאוחרת יותר ותנו להם, אז, להסביר לנו את פירושם של המשפטים הבאים:

"הבירוקרטיה [כלומר המפלגה הבולשביקית] יכלה להיות מאולצת למסור את השלטון לתוך הידיים של חיל החלוץ של הפרולטריון [כלומר הכנועים הטרוצקיסטים והסוגדים לקפיטליזם] ע"י הכוח בלבד."

"ההלם החברתי הראשון, חיצוני או פנימי, מסוגל לזרוק את החברה הסובייטית המפוררת לחלקיקים אל תוך מלחמת אזרחים."

בנוגע להתייחסות להלם הפנימי, הוא המצביע לשום דבר אחר חוץ מרצח, חבלה ותוכניות להפיכת חצר. את זה קיבל אישור מעבר לכל ספק ע"י משפטי מוסקבה. בנוגע להלם חיצוני , זו היא התייחסות למתקפה זרה ואימפריאליסטית נגד האיחוד הסובייטי אליה קיוו הטרוצקיסטים, ואשר למענה הם עשו את ההכנות "בברית אדוקה עם מרכזים זרים של הבורגנות", כלומר בברית אדוקה עם הפשיסטים הגרמנים. גם זה קיבל אישור ע"י משפטי מוסקבה.

ועכשיו נעסוק בחלק השני של הביקורת הזאת: האם זה אפשרי בשביל סוציאליסטים לכרות ברית עם כוחות אימפריאליסטים בכדי להפיל המשטר של מעמד הפועלים? למרות שזה נכון שסוציאליסטים כנים – מרקסיסטים-לניניסטים – אינם יכולים לבצע לעולם פשעים נבזים שכאלה, ההיסטוריה נושאת עמה הוכחות כי פשעים כאלה יכולים בהחלט להתבצע ע"י עריקים של הסוציאליזם וע"י בוגדים של הסוציאליזם ושל המטרה לשחרור מעמד הפועלים. זה ידוע היטב, למשל, שמלחמת ההתערבות הנגד-מהפכנית נגד הרפובליקה הסובייטית הצעירה קיבלה את תמיכתם של ה-'סוציאליסטים' בארצות אימפריאליסטיות השונות אשר צבאותיהם לקחו חלק פעיל בתוקפנות נגד רוסיה הסובייטית עבור תכלית לגמרי לא אחרת מאשר לשקם את הקפיטליזם ע"י הפלת המשטר של מעמד הפועלים. עם זאת האנשים האלה, בעוד שהם מגישים את תמיכתם לבורגנות 'שלהם' נגד מעמד הפועלים של ארץ אחרת – תוך ביצוע בגידה נגד הפרולטריאט ותוך שהם שמים ללעג את האינטרנציונליזם הפרולטארי, הם עדיין קוראים לעצמם 'סוציאליסטים'. האמת היא שהם לא היו סוציאליסטים: הם היו סוציאל-אימפריאליסטים – סוציאליסטים במילים ואימפריאליסטים במעשים.

זה ידוע במידה שווה כי קרל קאוטסקי (Karl Kautsky), אשר זכה ליחס של תיאורטיקן מרקסיסטי ראשון במעלה לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה, הפך אחרי התדרדרותו [3] למסנגר ראשון במעלה למען ההפלה החמושה של השלטון הסובייטי. הבולשביזם, טען קאוטסקי, התדרדר ל-'בונפרטיות' ולכן דרש שההפלה החמושה שלו תזכה בתמיכה של כל הסוציאליסטים. עד לאותו זמן בו היטלר הגיע לשלטון, קאוטסקי המשיך לסנגר בעד התערבות אימפריאליסטית חמושה נגד האיחוד הסובייטי להפלת הבולשביזם. יפה, אם זה היה אפשרי לקאוטסקי, שהיה בזמנו הנציג המצוין ביותר של המרקסיזם האדוק, להתדרדר עד כדי כך שסנגר לטובת ההפלה החמושה של הממשלה הסובייטית, אז למה זה בלתי אפשרי עבור היוצר של "התיאוריה השמאלנית האבסורדית של המהפכה המתמדת", טרוצקי, אשר היה כל כך הרבה זמן נגד בניית הסוציאליזם בברה"מ (היות שלפי דעתו זה היה בלתי אפשרי לבנות את הסוציאליזם בארץ מפגרת בודדה) להתדרדר עד לנקודה של כריתת ברית עם הפשיזם למען הפלתו של המשטר הסובייטי? אין כל סיבה לשלול את האפשרות הזאת. אדרבא, קיימות כל הסיבות בשביל לסמוך על כך שזה אפשרי.

האם, יתר על כן, לא נאמר לנו ע"י טרוצקי וע"י העוקבים אחריו במאות של הזדמנויות כי תחת מנהיגותו של סטלין כל המפלגה התנסתה בהתדרדרות? תוך כדי הצהרה על ההתדרדרות של כל המפלגה הבולשביקית בשלמותה, הטרוצקיסטים וגורמים בורגניים אחרים ממשיכים באותה הנשימה להצהיר על האי-אפשרות התיאורטית בהתדרדרותם של הנאשמים בבתי המשפט הסובייטיים. איך זה אפשרי, הם שואלים, בשביל בולשביקים כדוגמת הנאשמים במשפטים להתדרדר ולפעול למען שיקומו של הקפיטליזם "בברית אדוקה עם מרכזים זרים של הבורגנות"? אנחנו עונים: בדיוק באותה דרך שבה מפלגה שלמה מתדרדרת. העמדה שלנו היא שבדיוק כמו כל מרקסיסט מהפכני, נגיד קאוטסקי, יכול להתדרדר ולהפוך לנגד-מהפכני, זה אפשרי במידה דומה גם בשביל מפלגה שלמה שמאמצת  ומתמידה במדיניות מוטעית. כפי שלנין הצביע: "אכן אפשר לומר כי כל טעות קטנה שמתמידים בה, מודגמת בלמדנות ו-'מובלת למסקנה ההגיונית לה', תצמח למפלצתיות". לכן, אין לנו וויכוח עם הטרוצקיזם על שאלת האפשרות התיאורטית של ההתדרדרות של מפלגה שלמה. האי-הסכמה בינינו מתקיימת בשאלה האם התדרדרות כזאת התרחשה במציאות במסגרת המפלגה הבולשביקית בהנהגת סטלין. אנחנו אומרים, בניגוד לטרוצקיזם, וביטחון שנובע מתוך ידיעה ומודעות שהעובדות הן לצדנו, כי לא רק שהתדרדרות כזו לא התרחשה, אלא גם שהמפלגה הייתה מספיק בריאה בכדי לנקוט בזמן בצעדים נגד אותם הפלגים אשר אכן הפכו רקובים ומנוונים, כלומר, הנאשמים במשפטי מוסקבה. הנאשמים הפכו לדגנרטים נגד-מהפכנים מכוון שהם התמידו 'בלמדנות' במצע המוטעה שלהם, בהתנגדותם לבניית הסוציאליזם, וכך, איך שבוחרין אמר, "ההיגיון של המאבק הוביל להיגיון של חוות דעת ולשינוי של הפסיכולוגיה שלנו, עד לנגד-מהפכנות של היעדים שלנו".

מכל מה שנימצא למעלה ניתן לסכם בבטחה כי זה אפשרי בשביל הסוציאליסטים להתדרדר, במיוחד בזמנים של קשיים גדולים ביותר עבור המהפכה. כאשר הגאות המהפכנית היא גבוהה והמהפכה מטאטא את כל מה שהוא ריאקציוני הצידה, זה קל בשביל כל אחד להיות מהפכני. בזמנים כאלה אפילו האנשים מוגי הלב והנסוגים ביותר מסוגלים לבצע נסים. אבל כאשר המהפכה נמצאת בקשיים, כאשר היא נמצאת בנסיגה (אף שהנסיגה היא רק זמנית), זה באמת קשה להיות מהפכן. בהתייחס להתנהגות לא-מהפכנית של טרוצקי בזמן תקופת ברסט-ליטווסק (Brest-Litovsk), כשהמהפכה הייתה בנסיגה זמנית, החבר סטלין אמר:

"המאבק הפרולטרי, בכל אופן, הוא לא התקדמות אחת ללא הפסקה, שרשרת של ניצחונות אחת ללא כל שבר. גם למאבק הפרולטרי את המבחנים שלו, את התבוסות שלו. המהפכן הכן הוא לא אחד שמציג אומץ-לב בתקופות של התקוממות מנצחת, אלא זה אשר, תוך כך שהוא לוחם טוב בזמן ההתקדמות המנצחת של המהפכה, מגלה אומץ כאשר המהפכה נמצאת בנסיגה, כשהפרולטריאט סובל בתבוסה; זה אשר לא מאבד את הראש ולא מפחד כאשר המהפכה נמצאת בייסורים של תהפוכות, כשהאויב זוכה בהצלחות; זה אשר לא הופך נתון לבהלה או לייאוש כשהמהפכה נמצאת בנסיגה. הסוציאליסטים המהפכנים השמאלנים נלחמו לא רע בתקופת אוקטובר, והם תמכו בבולשביקים. אבל מי לא יודע שהלוחמים ה-'אמיצים' האלה הפכו לאחוזי בהלה בתקופת ברסט, כאשר ההתקדמות של האימפריאליזם הגרמני הובילה אותם לייאוש ולהיסטריה. זאת היא עובדה עצובה אבל וודאית שטרוצקי, אשר נילחם טוב בתקופת אוקטובר, לא רחש אומץ, בתקופת ברסט, כאשר המהפכה סבלה תהפוכות ארעיות, בכדי לגלות מספיק איתנות ברגע הקשה ההוא ולהימנע מללכת בעקבות הסוציאליסטים המהפכנים השמאלנים. מעל כל ספק, הרגע ההוא היה רגע קשה; היה צריך להציג אומץ יוצא-דופן וקור-רוח שליו, בשביל לא להיכנס לחרדה, בשביל לסגת בזמן הנכון, בשביל לחתום על הסכם שלום מתוזמן היטב, בשביל להסיג את הצבא הפרולטרי אל מחוץ לטווח המכות של האימפריאליזם הגרמני, בשביל לשמור על המילואים של האיכרים ובשביל, אחרי שמשיגים בדרך זו את ההפוגה, להנחית מהלומה של כוחות מחודשים על האויב. למרבה הצער טרוצקי התגלה נטול אומץ זה ואיתנות המהפכנית ברגע הקשה ההוא.

"על-פי חוות דעתו של טרוצקי, השיעור העיקרי של המהפכה הפרולטרית מתמצה באוקטובר 'לא לפחד'. זו טעות, ההכרזה של טרוצקי מהכילה רק חלקיק של האמת על השיעור של המהפכה. האמת השלמה על השיעור של המהפכה הפרולטרית היא 'לא לפחד' לא רק כאשר המהפכה נמצאת בהתקדמות, אלא גם כאשר היא נמצאת בנסיגה, כאשר לאויב את היד על העליונה והמהפכה סובלת תהפוכות. המהפכה לא הסתיימה באוקטובר. אוקטובר היה רק את ההתחלה של המהפכה הפרולטרית. זה רע לפחד בזמן הגאות של ההתקוממות; אבל זה יותר גרוע לפחד כאשר המהפכה עוברת דרך מבחנים נוקבים אחרי תפיסת השלטון. להחזיק בשלטון למחרת המהפכה זה לא פחות חשוב מאשר לתפוס את השלטון." (סטלין, נאום שנימסר במליאת הקבוצה הקומוניסטית בוועדה האנגלית-סובייטית של המרכז לאיחוד המסחר, 19 בנובמבר 1924).

הטרוצקיסטים והימנים פחדו בזמן תקופת ברסט-ליטובסק, בזמן תקופת התנגדותם של הקולאקים למתקפה של הסוציאליזם, בזמן התקופה שבין שתי מלחמות העולם כאשר האיחוד הסובייטי, בהיותו הארץ הסוציאליסטית היחידה, התמודד עם הכיתור הקפיטליסטי והתקיים תחת איום רצוף של מלחמה ושל התערבות נגד-מהפכנית. הנאשמים במשפטי מוסקבה היו אנשים אשר תכונתם הבולטת הסתכמה בחוסר יציבות זעיר בורגנית אצלם – הם היו אנשים שנכנעו בפני הקשיים, שלא היו מסוגלים להתמודד ולפתור את הבעיות שהועלו ע"י המהפכה. נוסיף לזה את הפרוגראמה הלא נכונה שלהם ויש לנו את כל התנאים הנחוצים שיהפכו כל אחד לנגד-מהפכני. שנים מעטות היו כל מה שנחוץ בכדי להפוך את הנאשמים לנגד-מהפכנים בשלים עד תום.

אנשים, כדוגמת הנאשמים במשפטי מוסקבה, אשר חדלו מלהיות בולשביקים מהפכנים – מרקסיסטים-לניניסטים – ונהיו לדגנרטים נגד-מהפכנים גרושים מן המעמד הפועלים, אנשים אשר ממשו את הבגידה נגד מטרת השחרור של מעמד הפועלים, הם מסוגלים בהחלט לאמץ את הטרוריזם כאמצעי על מנת להשיג את יעדם של תפיסת השלטון ע"י הפלתה של הממשלה הסובייטית באמצעות מערכה של רציחות והתנקשויות וע"י הפיכת חצר.

ביקורת מספר שבע

הביקורת השביעית היא שקיימת סתירה בין המשפט של צינובייב-קאמנב שהתרכז בטרוריזם, ולשני המשפטים העוקבים שהתרכזו בברית של הטרוצקיסטים עם גרמניה ויפאן וקשירת הקשר לביתור של ברה"מ, וגם ההסחה, פעולות ההרס והחבלה בתעשייה. בהשוואה של משפט ציניבייב-קאמנב עם זה של פיאטקוב-ראדק, למשל, טרוצקי כתב:

למה הם [צינובייב, קאמנב והנאשמים האחרים במשפט צינובייב-קאמנב] לא אמרו אף מילה אחת על הדבר הכי חשוב, הברית של הטרוצקיסטים עם גרמניה ויפאן וקשירת הקשר לביתורה של ברה"מ? האם הם יכלו לשכוח 'פריטים' כאלה על הקשר? האם הם בעצמם, המנהיגים של המכונה מרכז, לא ידעו מה שהיה ידוע לנאשמים במשפט האחרון [משפט פיאטקוב-ראדק], אנשים מדרג משני? התעלומה ניתנת בקלות להסבר; הערבוביה החדשה נבנתה אחרי הוצאתם להורג של השישה עשרה, משך המהלך של חמשת החודשים האחרונים, כתשובה להדים הלא נוחים העיתונות העולמית." (טרוצקי, המהפכה הנבגדת, ע' 295-6).

ה-'תעלומה', חברים "ניתנת בקלות להסבר" ע"י העובדה שצינובייב וקאמנב רק חשפו את מה שהיה כבר ידוע ממקורות אחרים, הם רק הודו במה היה בלתי ניתן להכחשה מול העובדות המבוססות. זה בכל המובנים מהותי בהתנהגותם. בדצמבר 1934, סרג'יי קירוב, אחד מן המנהיגים הכי בולטים ואהובים של ה-מקא"ס(ב) נירצח. היריות נורו ע"י ניקולאייב. החקירה אל תוך הרצח של קירוב חשפה את חלק מהארגון של צינובייב-קאמנב, אשר לו השתייך ניקולאייב. החקירה ביססה את הקשר בין חלק של חברי הארגון הזה בצד אחד לבין קאמנב וצינובייב בצד השני. כתוצאה מכך קאמנב וצינובייב קיבלו על עצמם את ה-"אחראיות המוסרית" לרציחתו של קירוב. הם טענו כי הם לא הדריכו את ניקולאייב לרצוח את קירוב, אבל שהם היו מוסרית אחראים על רצח קירוב בגלל שהם יצרו כזו שנאה בחשיבתם של התלמידים שלהם כלפי המנהיגים של המפלגה – שנאה שהובילה לרציחתו של קירוב. ההסבר הזה התקבל ובהתאם נגזר דינם. רק מאוחר יותר, כתוצאה מחשיפתם של כמה קבוצות טרוריסטיות אחרות, נחשפה בשלמותה את ההשתתפות המלאה של קאמנב ושל צינובייב בהתארגנות של רצח וטרור. זה היה רק אז שהם מצאו את עצמם עוד הפעם בספסל הנאשמים על הפשעים שהם ביצעו. כל ההיסטוריה של קאמנב וצינובייב ממכישה כי הם הודו רק במה שכבר היה ידוע לרשויות החוקרות: לא יותר ממה שהיה כבר ידוע. הם היו מודעים בכך שהולכים למות בגלל הפשעים שלהם. הם רצו בכל זאת להשאיר שלם מאחוריהם את הארגון מזימתי שלהם כך שיתר הקושרים יוכלו להשלים הכוונות התכליות שלהם. זו היא הסיבה בגללה הם "לא אמרו אף מילה אחת על הדבר הכי חשוב, הברית של הטרוצקיסטים עם גרמניה ויפאן וקשירת הקשר לביתור של ברה"מ". זה הוא איך ש-"התעלומה ניתנת בקלות להסבר". בוודאי שכל זה הוא בהתאם לקיום של קשירת הקשר, אשר רוחבו המלא נחשף רק דרך צעד-אחרי-צעד כתוצאה של חקירה שקדנית וזהירה ביותר. אילו המקרה היה כרוך במזימה מפוברקת ע"י ה-OGPU {מינהל פוליטי לביטחון פנים של מדינת האיחוד הסובייטי – אנג'לו (דירקטוריון של משטרה כלל-ארצית, כלומר, לא מחולקת מקומית, לדוגמת ה-FBI האמריקאית)}, שום דבר היה מונע מלהוסיף במשפט של צינובייב-קאמנב את ההרשעה של ברית עם גרמניה ויפאן. שום טיעון כזה הועלה נגד הנאשמים במשפט הראשון מכוון שבזמנו לא היו כל ראיות אשר רמזו על ברית אשר כזו. רק מאוחר יותר, הקיום של הברית הזו נהיה אכן ברור. לכן הטיעון באשמה הזאת הועלה במסגרת המשפט השני והשלישי.

ביקורת מספר שמונה

הביקורתיות השמינית מציעה שהיו שלושה 'פגמים' במשפטי מוסקבה אשר 'בזים' בכל הראיות הוצגו שם. הקיום של ה-'פגמים' האלה ניטען ע"י טרוצקי. הבה וניבחן אותם.

(א) הולצמאן, אחד הנאשמים במשפט של צינובייב-קאמנב, הודה שהיה לו פגישה ארוכה עם טרוצקי במלון בריסטול בקופנהגן. טרוצקי נאחז בהודאה הזו כפי שטובע נאחז בקש וצועק כי המשפטים הם מזויפים. למה? כי "כך זה קרה", אומר טרוצקי,"שהמלון בריסטול גולח מן הייסוד ב-1917. ב-1932 המלון הזה התקיים רק כזיכרון שופע חיבה." במילים אחרות ה-OGPU (אשר על פי טיעוני טרוצקי הכתיב לנאשמים את תוכן ההודאות שלהם עד לפריטים הקטנים ביותר) היה כל כך מגושם שהכריחו את הולצמאן להודות על פגישה עם טרוצקי במלון שלא היה קיים.  איזה שטויות! העובדות הן כדלהלן:

מול תחנת הרכבת לא היה אף מלון בריסטול בזמן של הפגישה. במקום עמד שם מלון גראנד סנטראל. באותו הבניין, שבחלקו היווה את המלון גראנד סנטראל, היה גם בית-קפה בריסטול. בזמנו היה אפשרי להיכנס למלון דרך בית הקפה בריסטול. לכן זה מאוד סביר כי הולצמאן בלבל את קפה בריסטול עם המלון גראנד סנטראל.

מלבד זאת, לאור התעקשות טרוצקי שההודאות היו תכתיבים של ה-OGPU על הנאשמים, הציון הבא של טרוצקי מתגלה מוזר, בלשון המעטה:

"הולצמאן, כפי הנראה, הכיר את המלון בריסטול מתוך זיכרונות ההגירה שלו לפני זמן רב, לכן העלה את שמו."

במילים אחרות, בעוד שהוא מסביר פנים ל-OGPU באמצעות התנדבות של הודאה מזויפת, הולצמאן טעה בנוגע לשם, במילים אחרות, ההודאה לא הוכתבה על-ידי ה-OGPU.

אילו ה-OGPU היה אחראי על התסריט, לא היה בכלל קשה עבורו למצוא את השם המציאותי של המלון. לכן, המסקנה היחידה שאנחנו יכולים להסיק היא זו שלהולצמאן אכן הייתה פגישה עם טרוצקי במלון גראנד סנטראל – שם שהתבלבל אצלו עם קפה בריסטול.

(ב) ה-'פגם' השני מיוחס לנסיעה של פיאטקוב לפגישה עם טרוצקי באוסלו ב-1935, במסגרת של תכנון מיוחד שהוגש על-ידי הממשלה הגרמנית. הועלה הטיעון שזה לא יכול היה להתרחש כי אף לא מטוס זר אחד נחת באוסלו בדצמבר 1935. זה אפשרי יותר שהפשיסטים – אשר שיכלו להנחית מאות מטוסים בצפון ספרד על אפה וחמתה של הביקורת המופלת על-ידי הוועדה למניעת ההתערבות {וועדה אחראית ליישום של הסכם אי-התערבות בינלאומי של אוגוסט 1936 – ממשלת גרמניה הצטרפה אחרונה להסכם זה ב-24 באוגוסט –, הסכם שנועד להפסיק גם את הספקת הנשק לצדדים המעורבים במלחמת אזרחים של ספרד} בספרד – הצליחו להסתיר את ההנחתה ואת ההמראה של מטוס זר אחד, מאשר שפיאטקוב ובוכאריסטב (BUKHARISTEV, כתב של עיתון איסבסטיה בברלין, שהופיע כעד במשפט ונתן עדות מפורטת על עובדות הנסיבתיות בהקשר הנסיעה הזאת) לקחו על עצמם את זיוף האישום.

(ג) ה-'פגם' השלישי והאחרון מתייחס לעובדה בעדות של אחד מעדי המשפט, רום (ROMM), עוד כתב של עיתון איסבסטיה, שנשא את התכתובת בין טרוצקי לראדק. רום העיד כי נפגש עם טרוצקי בסוף יולי 1933 משך 25 דקות ביער בולון [בצרפתית: בואה דה בולון – Bois de Boulogne] (בפריז). טרוצקי חתר לבזות את המשפטים באומרו כי השתהה ברויאן {כשלוש מאות קילומטר מפריז} לכל אורכו של חודש יולי, וכי משך השתהותו ברויאן פגש שני חברים במפלגת העבודה העצמאית של בריטניה [British Independent Labour Party], ג'ון פאטון [John Paton] ו-צ'. א. סמית [C. A. Smith], אשר, שניהם בוודאי, אישרו כי ראו את טרוצקי ברויאן משך יולי. אין לנו כל צורך בהטלת ספק שהו על טענת טרוצקי כי השתהה משך חודש יולי 1933 ברויאן וכי שם הוא נפגש עם פאטון וסמית. אנחנו סך-הכול  שואלים: האם לא היו בנמצא רכבות או אמצעי תחבורה אחרים שאיפשרו לטרוצקי לנסוע מרויאן ליער בולון? טרוצקי יכול היה בשקט להשהות ברויאן משך יולי ויוכל היה גם לפגוש, כפי שהוא פגש למעשה, את רום (בעל עדות שעליה אין לנו כל סיבה להטיל ספק שהו) ביער בולון.

ככה ניתן לראות שבבדיקה מעשית, שלושת ה-'פגמים' נעלמים. הניסיונות על-ידי הטרוצקיסטים ועל-ידי מבקרים בורגניים אחרים, למען ביזוים של המשפטים באמצעות נעילתם על ה-'פגמים' האלה, נכשלו עלובים.

ביקורת מספר תשע

הביקורתיות האחרונה אומרת כי טרוצקי, שבהתבטאויותיו הציבוריות גינה בתדירות את הנאשמים במשפטי מוסקבה, לא היה במקביל יכול אולי לשתף פעולה איתם, כפי שנטען שפעל.

בביקורת הזאת, יש לכסות שתי נקודות: אחת מהן היא בעלת אופי היסטורי ולשנייה אופי טקטי. בנוגע לצד הטקטי שלה, דיחוי פתאומי של כל ביקורתיות מצידו של טרוצקי נגד הנאשמים היה מעלה חשדות אצל הסמכויות הסובייטיות; לכן היה נחוץ עבור טרוצקי להמשיך ולמתוח ביקורת על הנאשמים בזמן שלמעשה השיתוף-פעולה איתם ממשיך להתקיים. היה נחוץ עבורו בכדי להסיח את הדעת ולבלבל את תשומת ליבן של הסמכויות הסובייטיות ולגרום להן שיאמינו כי אף ברית אפשרית לא יכולה הייתה להתקיים בין טרוצקי לבין הנאשמים.

בנוגע לצד ההיסטורי של הביקורתיות הנדונה, טרוצקי היה ידוע במנהגו להקמת גושים מורכבים מכל מיני אנשים שהשתלח בהם בתקופות מיידיות לפני הקמתם של אותם הגושים[4]. ניקח את המקרה של הוקעת ראדק של טרוצקי וההקמה העוקבת של גוש ביחד עם ראדק על-ידי טרוצקי. במתן הערכה שרכש כלפי ראדק בשנת 1918, טרוצקי אמר לוועדת דיואי:

"הוא [ראדק] היה פעיל משך זמן מסוים [ב-1918] בקומיסריאט לענייני חוץ {משרד החוץ}, אבל הדיפלומטים טענו שהיה בלתי-אפשרי להגיד משהו בנוכחותו, מכוון שלמחרת היום זה היה ידוע לכל העיר. העברנו אותו מיד …"

זה היה משטרוצקי חשב על ראדק ב-1918. אף-על-פי-כן, הערכה הזאת על ראדק לא מנעה מטרוצקי לעבוד תוך שתוף-פעולה אדוק עם ראדק מ-1925 עד 1928. מדוע חייבים להכריז אחרי 1931 על שתוף-פעולה אדוק כזה בין השניים כבלתי-אפשרי?

ניקח דוגמא אחרת: הוקעת צינובייב וקאמנב של טרוצקי וההקמה העוקבת לה של גוש ביחד איתם. כבר צוין כי ב-1924, ב-לקחי אוקטובר {www.marxists.org/hebrew/Trotsky/1924/BP-LESSO.htm} שלו, טרוצקי הוקיע {על ש-זלזלו באופן מחפיר בכוחות המהפכה} את זינובייב וקאמנב כגורמים מסוכנים של האגף הימני, שהיו אשמים התנדנדות וחוסר יציבות בערב מהפכת אוקטובר. אבל זה לא מנע ממנו להקים ברית אדוקה איתם מעט מאוחר אחר כך. אז מדוע חייבים להציג את הוקעת טרוצקי נגד צינובייב וקאמנב ב-1928 כמשוכה בלתי ניתנת לדילוג מאוחר יותר לעבר הקמתה של ברית אדוקה בין טרוצקי, מצד אחד, לבין צינובייב וקאמנב, מן הצד השני? ומה שחל בנוגע לראדק, קמנב וצינובייב, במידה שווה, חל גם בנוגע לבוחרין וריקוב. המחלוקות של טרוצקי עם האחרונים נעלמו ברגע שאימץ עמדה על הקולקטיביזציה – עמדה שלא הייתה שונה מעמדתם הם. ככה, שוב, הם כולם התאחדו באופוזיציה משתוללת נגד המפלגה הבולשביקית.

טרוצקי גמר תמיד בהקמת בריתות וגושים עם אנשים שגינה לפני כן בעבר המיידי. בריתות אלו היו תמיד חיוניות לאופוזיציה משתוללת של טרוצקי נגד המפלגה הבולשביקית. הוא היה, לכן, חייב לגמור בהקמת גושים עם אנשים שהיו בעצמם, במידה שווה, באופוזיציה משתוללת נגד המפלגה הבולשביקית, אפילו אם גינה אותם לפני כן. האופוזיציה המשתוללת של כל האנשים האלה, כולל טרוצקי, הייתה הגורם הקובע שקיבץ אותם יחד, למרות כל המחלוקות בינם לבין עצמם, והייתה הגורם הקובע שהוביל אותם להשים בצד את מחלוקותיהם. כל ההיסטוריה של הטרוצקיזם מזמן הגוש של אוגוסט, ועוד קודם, מספקת אשרור לאמת הזאת בהבאה צחה.

'הסברים' של הבורגנות על המשפטים

אם לא התחוללה אף קשירת קשר, אף קונספירציה נגד המשטר הסובייטי, כפי שניטען על-ידי הטרוצקיסטים ועל-ידי מבקרים בורגניים אחרים של המשפטים, אז מדוע, למרות זאת, המשפטים האלה נערכו בכלל? בהקשר זה, כפי שכבר רק ניתן לצפות מראש, ה-'הסברים', המועלים על-ידי הטרוצקיסטים וסנגורים אחרים של טרוצקי, הם מגוונים:

'הסבר' ראשון

ה-'הסבר' של טרוצקי לסיבת המשפטים היה שנערכו בכדי להכפיש אותו אישית ולהכפיש את 'האינטרנציונל הרביעי'. במילים אחרות, לא היה אף קשירת קשר נגד המשטר הסובייטי, לא הייתה אף אופוזיציה בברה"מ, טרוצקי לא קשר אף ברית עם הפשיסטים, וגם לא היה לו אף קשר עם הנאשמים. לנאשמים לא הייתה אף פעם מעורבות שהי בהרס, הסחה, טרוריזם ורצח, אלא עשו את עבודתם כקומוניסטים טובים; ובכל זאת, הממשלה הסובייטית החליטה לעצור אנשים בעמדות רשמיות גבוהות – סגני שרים של התעשייה, ראשי ממשלות של רפובליקות לאומיות, דיפלומטים וכן הלאה בכדי לשפוט אותם. למען מה? רק במטרה 'להילחם' בטרוצקי ולהכפיש את 'האינטרנציונל הרביעי'. כפי שג'. ר. צ'מפבל (John Ross Campbell) רק הדגיש:

"כמו כן אפשר גם לטעון כי המשפטים האלה נערכו במטרה להכפיש את ליגת הרוגבי הדרומית ואת הנבחרת הרוגבי של האיחוד. האם אי פעם הייתה כזאת דיספרופורציה קיצונית בין האמצעים לבין המטרות? המכבש הבולשביקי הותנע לפיצוחו של בוטן." ('מדיניות סובייטית וביקורות שלה' – 'Soviet Policy and its Critics' עמוד 269).

'הסבר' שני

גם נטען על-ידי הטרוצקיסטים ומשמיצי בורגנים אחרים נגד סטלין שסטלין הבטיח לעולם הבורגני כי הוא ישקם את הקפיטליזם בברה"מ ושהוא ביים את משפטי מוסקבה בכדי לתת הוכחה על הכנות שלו כלפי הבורגנות האימפריאליסטית.

לא צריך להרהר על כך יותר מרגע בכדי להבחין הבלותו של 'הסבר' זה, בכדי להבחין בכך ש-'הסבר' זה יכול לעלות מתוך השמצה זדונית. מכוון שאיזה הבטחה יכול לקבל העולם הבורגני ממשפט ומהוצאה להורג (ברוב המקרים) של אותם האנשים שלא האמינו אף פעם באפשרות לבנות את הסוציאליזם, שהתנגדו לבניית הסוציאליזם בברה"מ? איזה הבטחה מהמשפט של הנאשמים, תחת אשמה של ברית עם הפשיזם במטרה לפרק את האיחוד הסובייטי ולהפיל את המשטר הסובייטי לפילוס שיקומו של הקפיטליזם, יכולה לצמוח לעולם הבורגני? צריך רק לעלות את השאלות האלה בכדי להבחין במגוחכות גמורה של 'הסבר' זה ובטיפשות קיצונית של אלה אשר העלו אותו.

'הסבר' שלישי

גם נטען שהמשפטים בוימו במטרה להסיח את תשומת הלב של העם הסובייטי מהקשיים הכלכליים העומדים בפני הממשלה הסובייטית ובמטרה להסביר את הקשים האלה. 'הסבר' זה הועלה על-ידי וועדת דיואי במונחים הבאים:

"הוועדה מצאה כי המסקנה המתבהרת כבלתי נמנעת היא שכתבי האישום וההודאות מתוך הסדרה של המשפטים המפורסמים בהרחבה נגד המשטר, הותוו {נקבעו} בכל מקרה על-ידי הקשיים הפנימיים, הכלכליים והפוליטיים הנוכחים … של האיחוד הסובייטי. במילים אחרות, המשפטים לא היו באמת פליליים אלא פוליטיים."

הוועדה לא לקחה אף עובדה בנוגע לתנאים כלכליים השוררים באיחוד הסובייטי משך השנים 1936-38. אלה היו שנים של צמיחה כלכלית עצומה (על אף ההרס והחבלה) ושל שגשוג כזה שהעם הסובייטי אף פעם לא התנסה בו. עד 1936, הקולקטיביזציה מומשה בהצלחה. כל הארץ השתנתה מהיותה ארץ חקלאית והפכה לארץ תעשייתית. רמת המחייה ותנאי העבודה הפכו להרבה יותר טובים מאשר בכל ההיסטוריה כולה של רוסיה. האבלה חוסלה ולכל אחד ואחת היה או הייתה הזכות (בחוקה של סטלין) המובטחת לעבוד. הועלתה התרבות בקרב העם הסובייטי כולו. אלה הן העובדות. על-ידי התעלמות גמורה מן העובדות האלה, בהקשר זה, הוועדה של דיואי רק הכריזה על בורות בולטת של עצמה כאשר רמזה על קשיים כלכליים שכביכול עמדו בפני המשטר הסובייטי. למעשה, אמירת הבורות הזאת מסתכמת בכך שבדיוק באותו הזמן בו הממשלה הסובייטית סיפרה לעם הסובייטי על גאוות ההישגים של הבנייה הסוציאליסטית, באותו הזמן הייתה עסוקה בלביים את המשפטים ה-"פוליטיים" של אנשים "חפים מפשע" על מנת להסביר את "הקשיים הפנימיים, הכלכליים והפוליטיים הנוכחים" שעמדו בפניה. זה ממש ג'יבריש מושלם.

'הסבר' רביעי

'הסבר' זה הוא שהמשפטים "גם שימשו את כוונת הביורוקרטיה בהסחת תשומת ליבו של הפרולטריון הסובייטי והעובדים באדמות קפיטליסטיות מיסודות הבגידה במעמד הפועלים הספרדי על-ידי המנגנון הסטליניסטי" (שאחטמן, הטרוצקיסט האמריקאי).

שרחטמן כתב את השקר הזה ב-1 בנובמבר 1936, כלומר, אחרי שברה"מ הודיע כי היא לא מחויבת עוד להסכמי הלא-התערבות, ואחרי שהיה ברור לכל אחד כי האיחוד הסובייטי הגישה תמיכה כנה[5] למאבק העם הספרדי נגד הפשיזם.

חוסר בזמן מונע מצידי לדון עכשיו בשאלה הספרדית, לה אחזור במועד אחר כאשר אהיה מסוגל להראות לא רק את הסיוע הממשי שניתן על-ידי האיחוד הסובייטי למאבק ולגבורה של העם הספרדי, אלא גם להראות ולחשוף את ה-"סיוע" הניתן על-ידי הטרוצקיזם[6]. עכשיו מספיק לומר שבזמן שהאיחוד הסובייטי היה עסוק במתן תמיכת אחים נדיבה ובלתי נשכחת, הן חומרית והן פוליטית, לעם הספרדי, הטרוצקיסטים היו עסוקים להנחית מתקפה מתורפת נגד האיחוד הסובייטי, נגד הסוציאליזם באיחוד הסובייטי, והיו עסוקים בלערער את תמיכתם של "העובדים באדמות קפיטליסטיות" לטובת האיחוד הסובייטי, דהיינו, לטובת הסוציאליזם.

'הסבר' חמישי

ה-'הסבר' האחרון {לסיבת המשפטים} הוא ש-"כל מהפכה אוכלת את בניה". ראקובסקי, בנאום המסכם שלו, הנחית מהלומת קטל על ההסבר ההיסטרי-מדומה הזה שהועלה על-ידי אינטלקטואלים (אינטליגנציה, זה נכון יותר) בורגניים. ברצוני, חברים, לסיים על-ידי ציטוט של הערות ראקובסקי על ה-'הסבר' הזה, כי לא זו בלבד שהן מנחיתות מכת מוות על ה-'הסבר' המלאכותי הזה, אלא שהן מהוות את ההסבר המציאותי של משפטי מוסקבה. הינה מה שראקובסקי אמר:

"זה מצחיק, זה אנאלוגיה {הקבלה} ללא ביסוס. המהפכות הבורגניות הן באמת נגמרו – תסלחו לי אם אני מצטט כאן מספר טיעונים עיוניים שהם, בכל אופן,  בעלי משמעות בהקשר הנוכחי – המהפכות הבורגניות באמת נגמרו בכך שהן אכלו את הבנים שלהן מכוון, שאחרי הניצחונות שלהן, הן דיכאו את בני בריתן בקרב העם, הן דיכאו את בני הברית המהפכניים של השמאל.

"אבל המהפכה הפרולטרית, המהפכה של המעמד שהוא מהפכן עד הסוף, כאשר זה נוגע לאלה שמרקס כינה 'שיטות נקם פלבאיות (של אספסוף)', זה לא נוגע לגורמים מתקדמים, זה נוגע לאלה שמכשילים את המהפכה, או לאלה אשר, כמונו, היו ביחד עם המהפכה הזאת, צעדו ביחד איתה למשך זמן מסוים, ואחר כך דקרו אותה בגב." (משפט הגוש האנטי-סובייטי  של הימנים והטרוצקיסטים, ע' 760).

אין צורך בלהוסיף שום דבר יותר ממה שנאמר עד כאן. זה כל מה שאני מבקש להגיד, חברים.

הערות


[1]    כאן מתווסף עוד חלק מכריע של עדויות, המוענק ע"י עוד מהנדס אמריקאי, ג'ון סקוט (John Scott), אשר עבד משך כמה שנים במאניטוגורסק (Magnitogorsk). סקוט לא היה קומוניסט. למעשה הוא היה מבקר הבולשביזם והוא אמר את זה. זה רק מוסיף משקל לדיווח שלו, שנמצא בספרו 'מאחורי האוראלים' (Beyond the Urals). לדיווח של סקוט על חייו בזמן שעבד ביוזמה הענקית הזאת, של התשלובת במאניטוגורסק, יש משמעות עצומה, מאפשרת לקלוט את הממדים הכבירים של מטרת הבנייה הסוציאליסטית מול ההתנגדות מצדם של גורמים מעמדיים עוינים וזרים, כמו החבלנים והמחריבים של הנגד-מהפכנות המובהקת שחדרו אל תוך המערכת הסובייטית באמצעות מומחיות, חוכמה, דינמיות, ועבודה קשה, בהסוואתם כפרולטרים – ככה שהצליחו לתפוס עמדות גבוהות של אחראיות ושל סמכות במפלגה, בממשלה והמנהל הכלכלי.

הדיווח של סקוט גם חושף שרוב הנגד-מהפכנים האלה היו באופן מעשי מרגלים של כוחות האימפריאליסטיות השונות. זה היה לפעמים קשה – כי כאלה היו התנאים הרווחים – להבדיל בין נגד-מהפכנים מודעים, בצד אחד, לבין בירוקרטים מושחתים, בצד השני. הנה מה יש לומר לג'ון סקוט על מאניטוגורסק:

"שבצ'נקו היה ב-1936 המנהל של בתי-חרושת לגז עם אלפיים עובדי תעשייה. הוא היה איש זעפן, נמרץ ביותר וגאה, לעתים תכופות גס וחצוף. למרות זאת, שבצ'נקו לא היה מנהל רע. העבדים כיבדו אותו ומיהרו לציית להוראותיו. שבצ'נקו הגיע מכפר אוקראיני קטן. ב-1920, כשצבא הלבן של דניקין היה כובש את האזור, שבצ'נקו הצעיר – הוא היה בן 19 בזמנו – גוייס כאיש המיליציה. מאוחר יותר, דנקין נידחק אחורה והצבא האדום לקח בחזרה את אזור. שבצ'נקו הובל ע"י יצר השימור העצמי בכדי להתחמק מחלקו {במיליציה של דנקין} ולהגר לאזור אחר בארץ, איכן מצא עבודה בבית חרושת אחד. תודות למרץ שבו, איש המיליציה לשעבר ומסית לפוגרומים, עבר במהירות שינוי מדהים לנושא במשרה ציבורית איגוד מקצועית עם איכויות מבטיחות. בהציגו לראווה התלהבות פרולטרית גדולה, הוא פעל טוב ולא היסס  אף פעם לנצל כל הזדמנות לקדם את הקריירה שלו, על חשבון החברים שלו במידת הצורך. ואז הצטרף למפלגה, למוסד למנהלים האדומים, השיג תפקידים חשובים שונים בפסגת האיגוד המקצועי ונישלח לבסוף ב-1931 למאניטוגורסק כסגן מנהל הבנייה.

"ב-1935 הגיע עובד מאיזה כפר באוקראינה והתחיל לפרוס מידע על הפעילויות של שבצ'נקו ב-1920. שבצ'נקו שיחד אותו וסידר לו תפקיד טוב. אבל הסיפורים כבר השרישו שורשים.

"ערב אחד, שבצ'נקו ארגן מסיבה חסרת-תקדים במאניטוגורסק. בעל הבית והחברה שלו אכלו ושתו אלכוהול משך כל הלילה ומשך חלק מכובד גם של הלילה למחרת היום.

"לילה יפה אחד, שבצ'נקו פוטר, ביחד עם תריסר כפופים ישירים אליו. 15 חודשים לאחר מכן, שבצ'נקו נישפט ונגזר לדין של 10 שנות עבודות פרך.

"שבצ'נקו היה חצי-בנדיט, אופורטוניסט, חסר יושר ונעדר כל נקיפות מצפון. לשאיפות שלו לא היה כל עניין משותף שהוא עם שאיפותיהם של מייסדי הסוציאליזם. אף על פי כן, הוא בטח לא היה מרגל בשירות יפאן כפי שהשופטים טענו. לא היה לו כל כוונה טרוריסטית כלפי הממשלה ונגד מנהיגי המפלגה. לסיכום, הוא לא גרם את הפיצוץ. [ההתייחסות כאן היא לפיצוץ שהתרחש ב-1935 והרג ארבע פועלים].

"החבורה של שבצ'נקו הייתה מורכבת מ-20 אנשים בערך. כולם סבלו עונשים כבדים. כמה מהם היו גם אופורטוניסטים ובוסים של תעשייה. אחרים היו באמת נגד-מהפכנים רודפים בכוונה אחרי כל אפשרות לפעול למען הפלתה של הממשלה. אבל אחרים היו פשוט מספיק חסרי מזל בכדי לעבוד תחת הוראות של בוס שהגיע לידי כך שמשך את תשומת ליבם של ה-ק-ג-ב. ניקולאס מיכאלוביץ' אודקין, עמית אחד של שבצ'נקו, היה הזקן במשפחה אוקראינית. הוא הרגיש כי אוקראינה נכבשה ושהשליטים החדשים שלה מובילים אותה לחורבן. הוא חשב כי השיטה הקפיטליסטית טובה יותר מהסוציאליזם. ייתכן כי הוא היה איש שעזר לגרמנים ל'שחרר' את אוקראינה ב-1941. גם הוא הורשע ל-10 שנות עבודת פרך." (סקוט, מתורגם מחדש על-ידי ההוצאה הצרפתית-שוויצרית בשם Au delà l'Oural – עריכהMarguerat, Lausanne, 1945,  –, היות ולא ניתן להשיג את המקור בזמן הנוכחי – עמודים 170 עד 175).

יותר הלאה:

"רבים היו הבירוקרטים שהתחילו להתייחס ברצינות לעבודתם בזמן הטיהורים. נושאי משרות ציבוריות, מנהלים, אנשים שקודם לא הגיעו אף פעם לעבודה לפני השעה 10, הגיעו שם ב-4.30 בבוקר. לפני כן הם לא דאגו אף פעם בנוגע לטעויות, תלונות או קשיים. עכשיו, מהשעות המוקדמות של הבוקר ועד רדת החשיכה, הם התייצבו במקומותיהם. בלהיטות כנה הם התחייבו לדאוג להשלמת התוכנית, לחסוך, לקדם את טובתם של עובדיהם." (שם, ע' 189).

"אלקסיי איבנוביץ' פושנוב, ראש ה-ק.ג.ב. ב-מאניטוגורסק ב-1937, הוא עצמו נעצר ב-1939. הוא הואשם בלהט יתר בטיהור של תושבי הכפר …" (שם, ע' 189).

סקוט מעורר עניין נוסף בתכונה (רחוקה מלשאת עימה 'גורם שלילי', כפי שאנחנו מכוונים להבין מתוך התעמולה האימפריאליסטית) אשר, בהתפתחותה, גילתה שהטיהורים גילמו התגייסות פוליטית רחבה של ההמונים במיליונים שלהם; חיזקו את התודעה האנטי-אימפריאליסטית והאנטי-פשיסטית של מעמד הפועלים; אילצו את הבירוקרטים לשפר את עבודתם; תרמו להשתבחותה של היעילות ולהגברתו של פריון העבודה. בעצם, ניכר מתוך הדיווח של סקוט כי הטיהורים היו חלק בלתי נפרד בעוצמת ההכנות של ההמונים לקראת היערכותם להתנגדות משך המלחמה שאז איימה להתרחש – דבר השולל את הטיעון של חרושצ'וב, של הטרוצקיסטים ושל ליצנים ללא ספור אחרים שסטלין לא הכין את הארץ לקרת המלחמה הממשמשת ובאה. הנה סקוט:

"התפוקה בכלל גברה בין 1938 לבין 1941. בסוף 1938 גורמי הטיהורים שפעלו לרעה נעלמו מבחינה מעשית. התעשיות של מאניטוגורסק ייצרו כמות גדולה מן הקיבולת שלהן. בכל בתי החרושת כל פועל היה מודע במתיחות אשר, מאז מינכן, שררה בכל ברה"מ כולה. 'המתקפה הקפיטליסטית נגד האיחוד הסובייטי אשר הייתה בהכנות משך שנים תשתחרר בכל רגע', היה המשפט החוזר ברדיו, בעיתונות, אצל המורים, הנואמים, המפלגה, האיגודים. כל שנה הוכפל תקציב הביטחון הלאומי. נערך אחסון של מלאי ענקי בנשק, מכונות, דלק ומזון. הצבא האדום גדל מ-2 מיליון חיילים ב-1938 עד ל6 או 7 מיליון באביב 1941. בתי החרושת באוראלים, במרכז אסיה ובסיביר שייצרו קטרים וקרונות והמבנים המכאניים עבדו קצב יותר נמרץ. כל זה ספג את הכמויות המעטות של עודפי הייצור, מהם העובדים התחילו ליהנות בתקופה שבין 1935 ל-1938, בצרכים כמו אופניים, שעונים, מערכות רדיו, ומזון טוב יותר." (שם, ע' 242).

"ב-1942, האזור התעשייתי של האוראלים הפך ללב של ההתנגדות הסובייטית. המכרות של האזור הזה, בתי החרושת שלו, תחנות הרכבת שלו, השדות שלו והיערות שלו סיפקו לצבא האדום חומרים צבאיים בכמות אדירה, כמו כן, גם כל המצרכים החיוניים בשביל לתחזק את הדיוויזיות המונעות של סטלין. בדיוק במרכז של רוסיה הענקית, שטח של 800 קילומטרים מרובעים הכיל עושר עצום של ברזל, פחם, נחושת, אלומיניום, עופרת, אזבסט, מגנזיום, אשלגן, זהב, כסף, פלטינה, אבץ ונפט. לפני 1930, האוצר הזה היה בקושי מנוצל. משך עשר השנים לאחר מכן, ניבנו בתי חרושת. הן התחילו מייד בתפקוד. כל זה התרחש תודות לתבונה הפוליטית של יוסף סטלין, להתמדה ולנחישות שלו. הוא התגבר על כל ההתנגדויות על מנת ליישם את הפרוגראמה שלו למרות ההוצאות הענקיות והקשיים הבלתי רגילים. הוא רצה, מעל הכול, ליצור תעשייה כבדה בעלת עוצמה. הוא מיקם אותה באוראלים ובסיביר, במרחק של אלפי קילומטרים מהגבול הקרוב ביותר, הרחק מהישג-ידיו של האויב. יתר על כן, רוסיה לא תהייה עוד מחויבת לאף עוצמה זרה שהי, למעשה, תודות כל מוצרים שלה, גומי, כימיקלים, מכשירים , טרקטורים, וכו'. היא תייצר כל הדברים האלה בעצמה, ובכך תבטיח את עצמאותה הטכנית והצבאית ללא תלות שהי.

"בוחרין והרבה בולשביקים אחרים לשעבר לא היו בדעה דומה. לפני התחלת יישומה של פרוגראמה התיעוש הנועזת הזאת, הם רצו להבטיח את הספקת המצרכים לעם. אחד אחרי השני, המתנגדים האלה נאלצו לתבוסה. השקפתו של סטלין נחל ניצחון. ב-1932, 56% של ההוצאות הלאומיות עבר למלאי הנועד לכסות את ההוצאות הענקיות האלה. זה היה מאמץ ממוני יוצא מן הכלל. בארה"ב, משך תקופה של 70 שנה לפני כן, הושקעו רק 12% מתוך ההכנסה הלאומית השנתית לטובת המפעלים התעשייתיים הגדולים. יותר מזה, רוב ההון סופק על-ידי אירופה בזמן שכוח העבודה הגיע מסין, אירלנד, פולין, ועוד. התעשייה הסובייטית נבנתה למעשה ללא הון זר." (שם, עמודים 244-5).

לפנינו עוד התווספות עובדתית לחשיפת החדירה ברמה הכי הגבוהה אל תוך המנגנון הסובייטי של נגד-מהפנים, אשר, בעוד ממלאים תפקידים אחראיים במפלגה ובממשל, היו מחוברים עם קבוצות התנגדות מחתרתיות שונות הפעילות למען הפלתה של הממשלה הסובייטית.

ב-1948, קולונל (אלוף) טוקאיב (Grigori Aleksandrovich Tokaev), מהנדס אווירונאוטיקה מבריק ויוצא מן הכלל, ממוקם בדרגות הגבוהות של המשטר הסובייטי, ערק למערב. הוא כתב ספר בשם Comrade X – שם ששימש את טוקאיב, בספר שלו, בכדי להסתיר את הזהות של חבר בולט במפלגה הבולשביקית שארגן התנגדות מחתרתית למשטר הסובייטי, ושאצלו עבד טוקאיב מאז התחלת הקריירה שלו באמצע שנות השלושים. ב-1946, אחרי התבוסה של גרמניה הנאצית, טוקאיב הפך לשליח מדעי של זוקוב (גאורגי קונסטנטינוביץ' ז'וּקוֹב) בגרמניה ונשא, לפיו, תפקיד של רישום המדענים הגרמניים עבור עבודות העוסקות בטילים מונחים לטווחים ארוכים בברה"מ – תפקיד שטוקאיב סיכל לפני שעזב למערב. בוואדי, שלא כל מה שנמצא בספר של טוקאיב אמין. בכל זאת, מה שלא ניתן להפריך זה הדיווח בספר על הקיום של התנגדות מחתרתית נגד-מהפכנית (שאליה, כפי שניתן לצפות, טוקאיב מתייחס כ-'מהפכנית של דמוקרטים'), שהצליחה לחדור את מנגנוני המפלגה והממשלה בכל הרמות ולגרום נזק ניכר לכלכלה. מה שגם מתבהר מתוך דיווחו של טוקאעב זה התכונות המשותפות של הגוונים הנגד-מהפכניים השונים – מהגוונים של הבורגנים הלאומנים ועד לאלה של הטרוצקיסטים והבוחריניים.

טוקאיב מספר לנו על מפגש סודי על-ידי הקבוצה שלו בעיירה בחצי האי קרים מיד אחרי חוקת סטלין. המפגש הזה, אומר טוקאיב, עשה את הניתוח הבא סביב המחלוקות בין סטלין לבין בוחרין:

"סטלין שאף לדיקטטורה של מפלגה אחת ולצנטרליזם המושלם. בוחרין תיאר לעצמו מפלגות שונות ואפילו מפלגות לאומניות, ודגל בביזור המופלג ביותר. הוא היה גם בעד הקניית סמכויות בקרב הרפובליקות הריבוניות השונות וחשב כי החשובות מביניהן צריכות אפילו לנהל מדיניות-חוץ עצמאית. עד שנת 1936, בוחרין התקרב לעמדות הסוציאל-דמוקרטיות של הסוציאליסטים של אגף-שמאלי במערב. מכל מקום, אנחנו עדיין חלוקים ממנו בשאלות רבות." (עמוד 4).

טוקאיב מתאר בבהירות את ה-"אווירה עכורה" ואת ה-"התנהגות קשירת-קשר קיצונית" בהן היו צריכים לעבור המתנגדים הנגד-מהפכניים בברה"מ. על מנת לשמור על שלמות הכיסוי שלהם ועל העמדה הגבוהה של תפקידיהם ללא פגם, היו חייבים בפומבי להתבטא כתומכים בעד מדיניות המפלגה, כולל מדיניות הדיכוי של ההתנגדות הנגד-מהפכנית, באותו הזמן שהם ארגנו את המחתרת הנגד-מהפכנית למען הפלתו של המשטר הסובייטי. בישיבה מפלגתית, טוקאיב הצטרך לתמוך בעד "החלטת וישינסקי לחקור את פעילותו של בוחרין, ריקוב, טומסקי ואוגלנוב" ולומר ש-"לעמים של האיחוד הסובייטי ולמפלגתנו הזכות לדעת על הקנוניות הדו-פרצופיות של בוחרין וריקוב …" עם זה, לפני סוף החודש, טוקאיב"הציג דו"ח מחתרתי ארוך על המצב הפוליטי ועל הסיכויים בהמשך של המאבקים בדרום, בייחוד בצי בים השחור ובבסיס הצבאי של הצי בסבסטופול. זאת הייתה פגישה בהחלט סגורה, תחת אפם של ייצהוב, מלנקוב, וקומראד X מילא את התפקיד של יושב ראש …" (ע. 61).

טוקאיב ממשיך: "אחרי סיום הפגישה, קומראד Xעדכן אותי שבוחרין ידע לא רק על נאומי נגדו בפגישה המפלגתית, אלא גם נודע לו על פעילות דמוקרטוב [זה היה הכינוי של אחד המנהיגים הפעילים בקבוצת הנגד-מהפכניים של טוקאיב] בחצי האי קרים. כמה ימים אחרי כן, ב-4 בספטמבר, נודע לי גם שלפני שהוא שוחרר מהוועדה להכנת טיוטת החוקה, בוחרין בדק את הטיוטה החלופית המוצעת על-ידי דמוקרטוב, ושעכשיו נכללו בין מסמכי הטיוטה מספר הערות חשובות מבוססות על העבודה שלנו." (ע. 61).

טוקאיב מיידע אותנו כי ב-1938, " נמחקו כמעט כליל החוגים מסביבו של קומראד X. רובם נעצרו על קשר עם 'הסחת האגף הימני'. למעשה, בקבוצתו של קומראד X לא היו מסיחים של האגף הימני, אלא השתייכו לאופוזיציה הצבאית של האגף הימני, שזה לא היה בכלל אותו הדבר." (ע. 84).

יכול להיות שזה לא היה אותו הדבר. החשוב הוא שכל הגוונים, המגמות והקבוצות הנגד-מהפכניים השונים היו מאוחדים בשנאתם כלפי המשטר הבולשביקי, בפעילויותיהם המאורגנות מחתרתית במטרה להפיל את המשטר הזה, ובכך שכל הפעילויות האלה שיתפו פעולה בניהן ברמות שונות.

על פי טוקאיב, קבוצת בוחרין הצליחה לפרסם את הפרוגראמה העיקרית ב-1928. לפנינו הניסוח:

" (1) לא לסיים את התוכנית הכלכלית החדשה (NEP), אלא להמשיך אותה לעוד עשר שנים לפחות;

" (2) להגביל את מכירת חובה של התוצרת החקלאית למדינה ולאפשר מחירים של שוק חופשי;

" (3) לצמצם את בלעדיות המדינה במסחר;

" (4) בזמן שמיישמים את התיעוש, לזכור כי המהפכה נועדה למען האדם הפשוט, וכי, הואיל וכך, צריכים להשקיע הרבה יותר מרץ בתעשייה הקלה – סוציאליזם נעשה על-ידי אנשים שמחים ומסופקים, ולא על-ידי קבצנים רעבים;

" (5) לעצור את הקולקטיביזציה החקלאית ההכרחית וחיסול הקולאקים." (ע. 86).

הוא ממשיך:

"המחתרת של ההתנגדות לה השתייכתי חידשה עבודה פעילה ב-1938הקשרים בתוך הקרמלין היו חיוניים לנו גארדינאשבילי [עוזר של ברייה] עזר לי להפוך למבקר תכופות של מסיבות פרטיות היכן יכולתי לגבש דעה ברורה על מה שמנהיגות האוליגרכיה ידע וחשבה …" (פרק 15).

"באפריל [1939] ערכנו וועידה של מנהיגי המתנגדים המחתרתיים בכדי לברר את העמדות מבית וכלפי חוץ. מלבד הדמוקרטיים המהפכניים, נכחו שני מתנגדים סוציאליסטים ושני מתנגדים ימניים של הצבא, אשר אחד מהם הגדיר את עצמו כדמוקרט-למען-ביזור עממי. הפגישה נוהלה על-ידי בלינסקי, מטעמו של קומראד X. העברנו לראשונה החלטה שהגדירה את הסטליניזם כפשיזם נגד-מהפכני, כבגידה פשיסטית במעמד הפועלים. אנישואל את עצמי אם הקורא יכול להבין את חומרת האשמה, את הרהורי חרטה או איבה שקבעו לנו לנהוג כך.

"מיד הועברה הודעה על ההחלטה לאישיויות בולטות, הן במפלגה והן בממשלה, ואורגנו וועידות דומות במרכזים אחרים … " (ע. 156).

וגם: "מטרתנו הפעם הייתה לא לנהל ויכוחים בלבד. זזנו צעד נחוש קדימה: נערכנו לאפשרות של התקוממות חמושה נגד סטלין בעתיד המיידי." (שם).

אחרי ה-'וועידה' שלמעלה, טוקאיב נשלח על-ידי הקבוצה הנגד-מהפכנית שלו ללנינגרד, כאן התאכסן במלון של הצבא האדום ו-"נפגש עם קצין בדרגה גבוהה אשר שמו המחתרתי היה סמולינסקי." (ע. 156).

משך הפגישה הזאת, טוקאיב הציע שזדאנוב ירצח כפי שנרצח קירוב ב-1934:

" … האם אתה חושב שבמצב שלנו הנוכחי אנחנו צריכים לחסל עריצים מסוימים? מה אם הירייה של 1934 חוזרת על עצמה ב-1939?" (ע. 157).

טוקאיב מיידע אותנו כי, היות שהטרוריזם לא היה חלק של הפרוגראמה של קבוצתו, הצעתו, כפי שהוא היה מעדיף שנאמין, המוצעת ברגע של רגשות חזקות, נדחתה. אך המעניין הוא, שטוקאיב מנסח הודאה ש-" … התרחשו הרבה מעשים מוצלחים ובלתי-מוצלחים של טרוריזם נגד המשטר של סטלין," בתוספת לא כל כך משכנעת , "אף אחד מתוכם היה עבודתם של האנשים המקובצים סביב קומראד X" (ע. 157).

הניצחון הסובייטי במלחמת העולם השנייה הביא יוקרה מרקיעה שחקים למפלגה הקומוניסטית של האיחוד הסובייטי ולסטלין, דבר שכמובן יצר מצב כמעט בלתי-אפשרי עבור הנגד-מהפכניים מול המשטר:

"לקראת 1945 הסכנה להיות בלתי מובן הייתה כל כך גדולה שמצאתי את עצמי אומר כי עלינו אנטי-סטליניסטים טוב יותר להנמיך שוב את הפרופיל ולהמתין לזמנים טובים יותר.

"בקיצור, איך שהמלחמה התקרבה לסיומה, אלה מאיתנו שנשארנו עדיין אנטי-סטליניסטים ושמרנו על החושים שלנו ביחס לעובדות האובייקטיביות, מצאנו את עצמם יותר ויותר מבודדים. הקצינים של חיל האוויר שב-1941 ניסו להשיג אותי להצטרף אליהם למען מכה אנטי-סטליניסטית, באותה הלהיטות, ניסו ב-1944 לשכנע אותי שעכשיו לא יכולה להיות אף סיבה בכדי להתנגד למשטר של סטלין אני לא חושב שב-1943 ו-1944 הייתה שם איזה שהי עקבה של התנגדות בברה"מ. אנשים שהיו באופוזיציה לסטלין התביישו ממה שהם עשו …" (עמודים 252-3).

לבסוף כמה ציטטים מאלקסנדר זינובייב, שב-1939 היה בגיל 17 תלמיד מבריק בבית הספר התיכוני. בספר שלו, שפורסם ב-1990, הוא אומר:

"הייתי אנטי-סטליניסט משוכנע מגיל 17. הרעיון לרצוח אותו התפשט במחשבותיי ורגשותיי. למדנו את האפשרויות ה'טכניות' לרצח: . הלכנו לבצע הכנות באופן מעשי. (Les Confessions d'un Homme de Trop– ההודאות של איש יתיר, עריכה של אוליבייה אורבא – Olivier Orban –, פריז, 1990 – מובא מתורגם מצרפתית).

זינובייב ממשיך:

"הרעיון של רצח סטלין התפשט במחשבותיי ורגשותיי. כבר נטיתי לטרוריזם למדנו את האפשרויות לרצח: בזמן מצעד בכיכר האדומה יכולנו לגרום להמולה מלאכותית שתרשה לי, חמוש אקדח ורימונים, להגיע קרוב למנהיגים."

הוא אומר: "חישבתי את עצמי לניאו-אנרכיסט" (ע. 126). הוא קרא במידה רבה כתבים של בקונין ושל קרופוטקין, ואחר כך אלה של זליאבוב ושל הפופוליסטים (עמודים 110 ו-118). "הרעיון של הדיקטטורה של הפרולטריון היה מגוחך." (ע. 115).

"אם היו דנים אותי למוות ב-1939," מוסיף זינובייב, "החלטה זו הייתה הוגנת. התכוונתי להרוג את סטלין, וזה פשע, לאכן?" (ע. 120).

ב-1993, בהבחינו את משגה בדרכיו, זינובייב הביע בראיון למדיה את ההבחנה הראויה לתשומת לב הבאה:

"כשסטלין היה עדיין בחיים, ראיתי את הדברים באופן שונה. אבל עכשיו שיש לי ראיית עיין של ציפור לעבר כל המאה העשרים כתקופה שלמה, אני אומר: סטלין היה האישיות הגדולה ביותר של המאה שלנו, הגאון הפוליטי הכי גדול. לאמץ גישה מדעית כלפי מישהו זה משהו שונה מגישות אישיות." (ראיון עם HUMO, 25 בפברואר, 1993, עמודים 48-49).

[2] עד כה, ההיסטוריה של המהפכה לא הולידה, וגם לא תוליד, מקרה אחד בו מהפכנים מתים תוך כדי כך שהם מכנים את עצמם נגד-מהפכנים במטרה להכלים משהו אחר. המהפכנים מתו בעבר וימותו בעתיד, במטרה לחזק את המאבק בו הם סומכים את ידיהם. אבל, במותם למען מטרותיהם, הם ימותו מוות של גבורה, ולא של פושע. חוסר ההיגיון שהועלה על-ידי קבוצת 'מה לעשות' "ראויה" להתייחסות רצינית של פסיכיאטר בורגני, ולא של מהפכניים רציניים.

[3]  זה ממש לא במקום לתת כאן את הסיבות להתדרדרותו של קאוטסקי. החברים צריכים לקרוא המדינה והמהפכה ו-המהפכה הפרולטרית והרנגט קאוטסקי של לנין בכדי להכיר את הסיבות האלה.

[4] תוך כדי כך שהן חושף את הכפילות של הטרוצקיזם, החבר סטלין, בוועידה ה-16 של המפלגה ב-1930, הצביע על כך שהכפילות הזאת "מסבירה את העובדה שהטרוצקיזם"(שהוא כניעה מסתתרת מאחורי מסכה) "מכתיר בדרך כלל את ה-'התקפות' שלו נגד הימניים עם הסטיות שלהם בהצטרפותו אל תוך גוש מאוחד ביחד עם הכנועים ללא מסכות האלה."

הטרוצקיסטים, כמו הימניים, הם כנועים. הטרוצקיסטים הם כנועים מאחורי מסכה של מילים היסטריות, מסיתות, 'מהפכניות', בעוד שימניים הם כנועים בלי מסכות.

[5] במסר הפונה לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ספרד שהוא שלח לחבר חוזה דיאץ, החבר סטלין אמר:

"העמלים של האיחוד הסובייטי רק ממלאים את תפקידם בכך שהם נותנים את כל הסיוע שהם יכולים להמוני המהפכניים של ספרד. הם לגמרי מבינים שחירותה של ספרד מעול הריאקציונרים {נסוגים, נלחמים בקדמה חברתית ונגד המתקדמים, הפרוגרסיביים} הפשיסטים היא לא עניין פרטי השייך לספרדים, אלא מטרה משותפת של כל האנושות המתקדמת, הפרוגרסיבית, כולה."

[6] ראה את החלק החמישי של הכרך הנוכחי.

קטגוריות: משפטי מוסקבה | השארת תגובה

הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ (11)

שיעור על שיקום הקפיטליזם

 

לקפיטליזם אין פיתרון

לקפיטליזם אין פיתרון לבעיות העומדות בפני האנושות. בפועל, הקיום המתמשך של הקפיטליזם עצמו הוא הבעיה המרכזית שעומדת בדרך של התקדמות האנושות לקראת חיים משגשגים ובריאים, חופשיים מניצול, עוני, רעב, חוסר-בית, גזענות ומלחמה.

השיקום של הקפיטליזם באיחוד הסובייטי לשעבר וארצות סוציאליסטיות אחרות במזרח אירופה, רחוק מלהביא את השגשוג שהובטח לתושבים של הארצות הללו על-ידי הרביזיוניסטים המשקמים ועל-ידי המדינאים והאידיאולוגים של האימפריאליזם, היה לא פחות מאשר הרה אסון.

בכל מקום, הייצור וההכנסה לנפש נפלו במידות תלולות, בזמן שנרשמה נפילה חמורה בתוחלת החיים. שירותי הבריאות ללא-תשלום, מערכת החינוך, עם השגשוג המהיר שלה במעונות-יום, גני-ילדים ומחנות נופש, שהיו מקור של גאווה מוצדקת עבור העמים של אותן הארצות, נעלמו כולם.

תוך לא יותר מארבעת השנים הראשונות בעקבות קריסתה של ברה"מ (1991-95), כמות הייצור הצטמצמה לחצי, ואחרי כן היו שנתיים של קיפאון, רק בכדי לצלול שוב עקב המשבר שהטביע את הכלכלה הרוסית ב-1998. רמת החיים של 85 אחוז של האוכלוסייה הרוסית היום היא הרבה יותר מתחת לזו שממנה נהנו האזרחים של האיחוד הסובייטי. שליש מהתושבים חי מתחת לרף הנמוך הרשמי של צורכי המחייה, עם 10 אחוז שמתקיים תוך מחסור במזון.

בין 1990 לבין 1994, תוחלת חיי הזכר ברוסיה ירדה בשש שנים (מ-64 ל-58) וזו של האישה בשלוש שנים (מ-74 ל-71). תוך 18 שנים מאז קריסתו של האיחוד הסובייטי, האוכלוסייה של רוסיה ירדה במספר מדהים של 15 מיליון – את האובדן הגדול ביותר הזמנים שלווים בכל מקום בעולם – תוך כדי התקרבות למימדים של האבידות שנגרמו לאיחוד הסובייטית בזמן המלחמה הפטריוטית הגדולה. אובדן האוכלוסייה הזה, ניתן ליחס אותו רק לשיקום הקפיטליזם, ניתן רק לתאר אותו כהשמדת-עם במימדים גדולים.

האבטלה, שחוסלה בברה"מ ב-1932, משתוללת היום, עם אומדן של 40 מיליון מחוסרי עבודה בטריטוריה של ברה"מ לשעבר. בתקופת סטלין, נבנו יותר מ-20 אלף ביתי ספר בכל חמש שנים, בעוד שתחת השלטון של השודדים הקפיטליסטים, יותר מ12 אלף בתי ספר נהרסו בין 1991 לבין 2008, דהיינו, מספרם צומצם מ-48600 ל-36300.

העושר שנוצר על-ידי העובד ההגון של מעמד הפועלים הסובייטי נשדד על-ידי חופן של מפיונרים, בזמן שההמונים העממיים דורדרו לעוני. החברות והתיאום של אחווה פינו את הדרך למלחמת אחים. זנות, אלכוהוליזם, סחר ושימוש יתר בסמים, פשע מאורגן ואלים הרחובות, מחוסרי דיור, ועוד כאלה תופעות מתלוות של ה-'שוק חופשי' הגיעו למימדים של מגפות.

אין פלא, אז, שהעמים של ברה"מ לשעבר רוחשים הרגשות חזקות של געגועים כלפי האיחוד הסובייטי וכמהים לחיים הנהדרים שנחלו בזמן קיומו. זה הפחד מפני צמיחת הגעגועים האלה, הפחד של זעם באומללות שהתחוללה בקרב ההמונים בעקבות שיקומו של הקפיטליזם – שיקום שעומד מאחורי הניסיונות הנוכחיים של הבורגנות להשוות בין הקומוניזם לבין הפשיזם, ועומד מאחורי ניסיונותיה למזער, להשמיץ ולהכפיש את ההיסטוריה וההישגים של הסוציאליזם.

הבורגנות, במאמציה לשלול את עתידו של מעמד הפועלים, יוצאת ללא כל מעצורים להרוס את העבר שלו {ואין לה ברירה אחרת לשמירת הישרדותה}. לאור העובדה הזאת, בידיעת המשמעות ההיסטורית של הנמצא על כף המאזניים, הפרולטריון בעל תודעה-מעמדית חייב להגן על התיעוד ועל מימוש הישגי העידן של הסוציאליזם, במיוחד אלה של הסוציאליזם הסובייטי.

אם לקפיטליזם חסר מה להציע לעמים של הארצות הסוציאליסטיות לשעבר, אין לו גם הרבה מה להציע לעמים שבאזורים האחרים. העולם הקפיטליסטי בשלמותו התקיים, מאז סוף שנת 2007, טבול בתוך המשבר הכלכלי הגרוע ביותר מאז השפל בגדול של 1929. שלושת השנים האחרונות היו עדים לכמעט-התמוססות של השיטה הפיננסית האימפריאליסטית, ולכמעט-פשיטת-רגל של משרדי האוצר של מדינות השונות בעקבות יישום של תוכניות חילוץ {באמצעות "חבילות חילוץ" של כספי ציבור} עבור בנקים כושלים ובעקבות יישום אמצעי צנע {הידוק החגורה} שננקטו על-ידי הממשלות הבורגניות בכדי לתקן את התרוקנותן של קרנות השקעה הציבוריות בדרך של העברת הקרנות בידי המגזר הבנקאי.

הממשלה הבריטית מיישמת תוכנית של צמצומים חריפים בהוצאות ציבוריות, המשולבת עם עליות במיסים לצבירת 81 מיליארד סטרלינג משך ארבע השנים הקרובות, אשר מציינת את 'התקופה הכי ארוכה והכי עמוקה בהתמשכות קיצוצים בהוצאות של שירותים ציבוריים שנסבלה מאז מלחמת העולם השנייה'[1]. כתוצאה מכך, מוערך שיותר ממיליון עובדים יאבדו את משרותיהם, וזה יעלה עוד יותר את גובה האבטלה (שבבריטניה עומדת כרגע על 7.6 אחוז).

האבטלה בארה"ב – המקדש של ההון – עומדת על 9.8 אחוז. וכאשר מסכמים ביחד עם אחוזי האבטלה האלה גם את המובטלים למחצה (את העובדים במשרה חלקית), אפשר להבחין כי 17 אחוז של כוח עבודה בארה"ב ניכלל במדד של המובטלים. מצב זה הוליד קיצוצים במשכורות ותחרות נמרצת על מקומות עבודה, עם 5.6 עובדים שנאבקים על כל מישרה חדשה.

האבטלה באיחוד האירופי עומדת על 23 מיליון, שזה 9.6 אחוז של האוכלוסייה הפעילה כלכלית. מתוך מחוסרי העבודה האלה, 15.7 מיליון נמצאים בגוש-האירו {שכולל 17 מדינות כפופות למנגנון לקביעת שער יציג משותף – שאר 10 המדינות עדיין לא עונות לדרישה הזאת}, שמייצגים 10 אחוז של כוח העבודה. בכמה ארצות של האיחוד האירופי, אחוז המובטלים הוא גבוה יותר. בספרד, למשל, האבטלה הגיע ל-19.5 אחוז של כוח העבודה, בזמן שמדהימים 44.5 אחוז של ספרדים מתחת לגיל 25 מובטלים. האבטלה העולמית עומדת על 240 מילין.

ה-כמעט-פשיטת-רגל של הבנקים גלשה לעבר כמעט-פשיטת-רגל של המדינות. החילוצים של הבנקים מאיימים לתרגם את עצמם להשתמטויות {מפירעון חובות, או, במונח מקצועי, עדין יותר, של כלכלנים, "ברירת מחדל" (כשל בפירעון חוב) – ריבונית, במקרה זה} של הריבונויות.

יוון ואירלנד נחלצו זמנית מהתרוששות על-ידי חבילות חילוץ של האיחוד האירופי ושל קרן המטבע הבינלאומי. פורטוגל, ספרד ואולי איטליה נמצאים בתור לפני קו-האש. הסמכויות מוצפות על-ידי חדשות רעות המגיעות עליהן מכל כיוון. כל גוש האירו תחת מתקפות. השווקים חווים זעזועים קבועים בעקבות שמועות על ברירת מחדל על-ידי יוון ואירלנד, ועל תוצאות בלתי-צפויות הנוגעות לחובות-הריבון של ספרד, של פורטוגל ושל חוב-גדוש אחר של כלכלות גוש-האירו.

התיאורים של המתרחש ביוון, אירלנד וגם, יותר ויותר, בפורטוגל וספרד, מתחילים להישמע לא שונים מהקטע של דנטה {אליגיירי, מחבר של יצירת האומנות 'הקומדיה האלוהית', מתוכה, הקטע המדובר} במעבר לגיהינום {הקטע המדובר מתואר על-ידי דנטה במילים חרוטות מעל שער הכניסה לגיהינום: דרכי הולכים לעיר סובלת, דרכי הולכים לכאב הנצחי, דרכי מגיעים בין נפשות האבודות … עזבו כל תקווה, אתם הנכנסים.}. כל אמצעי חדש הננקט על-ידי הסמכויות, אחרי הבאת הקלה ארעית, מסתכם במהלך שמהותו התכליתית מתגלה כפתיחה של המשבר הבא. כל פעם שהסמכויות נוקטות במהלך במטרה לסייע לכלכלה בלחמוק מכדור, הן מגלות שקיימים עוד הרבה כדורים במחסנית.

ההידבקות שגרמה כזה בלגן במגזר הבנקאות בעקבות התמוטטותם של {חברות אחזקות אמריקאית רב-לאומיות העוסקת בתחומי הבנקאות וההשקעות – ההון הפיננסי – 'ליהמן ברדרס' ו-'באר שטרנס') 'Bear Stearns' ו-'Lehman Brothers' בשנת 2008, והפחד מההידבקות הזאת, עכשיו, שתיהן, גורמות לתוהו ובוהו בתחום החובות של הריבונויות בעקבות ה-כמעט-קריסה ביוון ובאירלנד. התסריט הגרוע ביותר, שעד עכשיו הייה נחשב כבלתי ניתן לעלותו על הדעת על-ידי החכמים הבורגניים, הפך כל כך פשוט, קל ונוח לחיזוי ולדמיון.

כאילו מצאו פתאום את עצמם באזור זר ומוזר, הנציגים והאידיאולוגים של ההון הפיננסי מתחילים, על אף שנרתעים מלנהוג כך, בהצגה של שביעות רצון מדושן עונג {מתוך נוחיות של חזאי-שחורות עם אישורים מגבוה}. לפני המשבר האחרון, רק ארצות עם שווקים קטנים וטירוניים התדרדרו וחולצו על-ידי חבילות של קרן המטבע הבינלאומי. יוון ואירלנד פרצו את המחסום הזה – שום דבר ניראה בלתי-אפשרי עוד. לכן, אין פלא שקרישי קרנות ההשקעה משחקים אותה בדרכים בטוחות וגבולות האשראי הוקפאו.

הממשלות של יוון, אירלנד, פורטוגל וספרד אולצו, כפי שהממשלה הבריטית אולצה, למפלט של נקיטת צעדי צנע קיצוניים, אשר, רחוק מלהרגיע את המשבר ללא תקדים הזה של ייצור-יתר, יסתיימו רק בלדרדר את העולם הקפיטליסטי יותר עמוק לתוך מחפורת המיתון {הבהרה של המתרגם[2]– הבהרה שתנסה גם להאיר על הפִסקה של הערת מס' 1 ולפניה}.

בתגובה למתקפות אלה על מעמד הפועלים, זה בלתי סביר שהאחרון ישלים מבליג עם האבטלה המרקיעה, יד ביד עם קיצוצים במשכורת והפחתות בהוצאות הרווחה. כבר היו הפגנות אלימות ביוון ומחאות לוחמות של סטודנטים בבריטניה, כמו גם מחאות מורחבות בפורטוגל, ספרד, אירלנד, צרפת ובמספר ארצות אחרות. ככל שהזמן עובר, מחאות אלה מוכרחות להשיג תנופה, לצמוח כמותית ולהיבנות ממוקדות ומרוכזות יותר נגד האויב האמיתי – השיטה המיושנת של הייצור הקפיטליסטי.

אם התנאים בהם חי מעמד הפועלים במרכזים של האימפריאליזם הפכו קשים יותר ויותר, חיי העמים בשאר חלקי העולם הם פשוט נוראים ובלתי נסבלים. כ-1.3 מיליארד בני-אדם, שמאכלסים כמעט כולם את הארצות העניות, חיים בעוני גמור על פחות מ-1 דולר ליום; 3 מיליארד חיים על פחות מ-2 דולר ליום. מתוך 4.4 מיליארד אנדים שחיים במה שמכונה העולם השלישי, לשלוש רבעים (3.3 מיליארד) אין להם את הצרכים הבסיסיים הנחוצים. לרבע מהם (1.1 מיליארד) אין גישה למים ראויים לשתייה; לרבע יש דיור בלתי כשיר לאכלוס; כמעט חמישית (900 מיליון) רעב. כמעט חמישית אינו יודע קרוא וכתוב; ולכמעט 2 מיליארד אין חשמל.

כמעט 12 מיליון ילדים בארצות העניות מתים בכל שנה לפני שהגיעו לגיל חמש ממחלות שקל למנוע או עקב תת-תזונה. אישה אפריקאית מתה בלידה בכל שצי דקות, ויותר מ-15 אחוז של הילדים האפריקאים לא מגיעים ליום-הולדת החמישי שלהם.

במגזר הקיצוני השני של האנושות, רק ל-225 מבין העשירים ביותר בעולם יש עושר כולל של יותר מאלף מיליארד (1 טריליון) דולר – שזה שווה להכנסה שנתית של 47 אחוז מאוכלוסיית העולם.

אלה, אז, הם תנאי הקיום שהקפיטליזם מכתיב על אנשי העולם כולם, בזמן שמנצל את הנשק של מוסכמות מושרשות בזכות ההרגל לגזענות ולשנאת זרים (או בעת זרים) למען הפרד את מעמד הפועלים, ומנצל מלחמות חמסניות של השתלטות, כמו בעיראק ובאפגניסטן, כאמצעים למן אריכות ימיו הוא. משך מאה שנים האחרונות, המלחמות האימפריאליסטיות גבו את חייהם של יותר מ-100 מיליון בני-אדם (בנוסף למאות מיליונים שמתו חרישית עקב תנאי עלובים של קיום שהוטלו על חייהם על-ידי השיטה הזאת), השמידו עושר עצום וגרמו להרס סביבתי ברמות ללא תקדים.

 

מהפכה היא התשובה היחידה

זאת היא לא שיטה שאפשר לשנות. היא צריכה להיות מוחרבת. היא חייבת והיא תהיה מוחרבת. המשבר הנוכחי מחק מהפנים של הקפיטליזם את הברק שיפה אותו לאחר מלחמת העולם השנייה, וגם הטיל ספק על כל טענותיו המרעישות על היותו הנושא של השגשוג ושל הדמוקרטיה. גישת העליונות של האימפריאליזם אשר התלוותה לקריסתה של ברה"מ ושל הארצות הסוציאליסטיות במזרח אירופה עשתה הכול חוץ מלהיעלם. הפוקויאמות של העולם הזה, אשר, בעקבות הקריסה הסובייט, התרברבו סביב ה-'נצחון חסר בושה של הליברליזם הכלכלי ופוליטי', שהכריזו על 'סוף ההיסטוריה' – 'הנקודה הסופית של ההתפתחות האידיאולוגית של האנושות ושל הפיכת הדמוקרטיה הליברלית המערבית לכלל-עולמית כצורה הסופית של ממשל אנושי'[3], השתתקו באופן מוזר.

היום, 'ליברליזציה כלכלית' וגם 'דמוקרטיה מערבית ליברלית' יוצאות מפורקות לרסיסים בבורסות ובשווקים הפיננסיים במרכזים הראשיים של האימפריאליזם ובשדות הקרב של אפגניסטן ושל עיראק, והן גם מוזמנות לקרב ברחובות של אתונה, דבלין, מדריד, ליסבון, פריז ולונדון.

המשבר הקפיטליסטי של ייצור-יתר, עם תוצאותיו של מעמסות על גבם של המוני העובדים ושל העמים המדוכאים והמלחמות החמסניות האימפריאליסטיות, מגייס מאות מיליוני בני-אדם בדירוג עולמי במלחמה על החיים ועל המוות נגד ההון הפיננסי. לאור כל זה, למנצחים הנגד-מהפכניים של 1991 לא תהיה המילה האחרונה. הפרולטריון הבינלאומי, תודות ללימוד מתוך הקריסה הסובייטית והבגידה הרביזיוניסטית שגרם אותה, ייאלץ לצעוד, בהשראת הגבורות של העם הסובייטי והישגיי העמל העידן שלו תחת הנהגת לנין וסטלין, קדימה לקראת השחרור החברתי של עצמו, תוך כדי כך שלא ישכח את העובדה כי האיחוד הסובייטי 'יהיה תמיד מהולל כמבשר הנהדר של החברה החדשה' – במילים של קרל מרקס בהקשר לקומונה הפריסאית[4].

ככל שהמשבר הזה יכה עמוק, כך הפרולטריון הבריטי, כמו הפרולטריון בכל ארץ אחרת, יתמודד עם האמת הפשוטה, שבמלחמה נגד יכולת-כל של המונופולים הענקיים, הבנקים העצומים והאוליגרכיה הפיננסית, המאבק השכיח של השיטות האיגוד-מקצועיות והפרלמנטאריות הוא לגמרי לא-מספיק ובלתי-מתאים. התיאוריה הלניניסטית של המהפכה, הטקטיקות והשיטות הלניניסטיות של ההתארגנות מגישות את הדרך הבלעדית לישועה הפתוחה בפני הפרולטריון בהתמודדותו מול הברירה הבוטה הזאת:

או שאתה ממקם את עצמך תלוי בחמלת ההון, ותתפרנס בדוחק הקיום של חיים אומללים תוך כדי שקיעה יורדת יותר ויותר, או שתאמץ נשק חדש – זאת היא החלופה שהאימפריאליזם מציב בפני ההמונים הרחבים של הפרולטריון. האימפריאליזם מקרב את מעמד הפועלים לקראת המהפכה[5].

תנו שהמפלגות הפרולטריות בכל מקום יתפסו את האמת הזאת ואת החוכמה הטמונות בחובם של המילים למעלה כאשר הן מתכוננות להוביל את מאבק הפרולטריון למען שחרורו החברתי. רק ההיצמדות הכי נחושה מצידן לעיקרים האידיאולוגיים והארגוניים של המרקסיזם-לניניזם; רק יישומן של הטקטיקות הבולשביקיות, משולבות עם האחדות המרבית בשורות הרוב המכריע סביב מעמד הפועלים, יכתיר את מאמציהן בהצלחות.

הארפל בראר

לונדון, פברואר 2011

 

הארה

המאמר הזה נכתב כמקדמה למהדורה הספרדית החדשה של הספר של הארפל בראר פרסטרויקה, הקריסה השלמה של רביזיוניזם, שנועד להתפרסם מאוחר יותר ב-2011. המהדורה האנגלית של הספר פורסמה בלונדון, ב-1992.


[1] http://www.ifs.org.uk/budgets/budgetjune2010/crawford.pdf ('Public services: serious cuts to come' presentation by R Crawford of the Institute for Fiscal Studies at a budget briefing, June 2010(

[2]במחקר שלו, 'הקפיטל', קרל מרקס המחיש את מקורו של ייצור היתר או עודף הייצור בתעשייה המודרנית. עודף זה, שנצבר ללא מנוס בכל כלכלה מאופיינת בתיעוש מודרני, אפילו באמצעות שיטות קומוניסטיות, על אף התכנון המרכזי הכרוך להן של כוחות הייצור. על אחת כמה וכמה, בייצור הקפיטליסטי, שמתבצע באמצעות תכנון "חופשי", בלתי-מרוכז, כלומר, מבוזר עד כדי הפקר של אנרכיה (איש הישר בעיניו יעשה). זאת אומרת שבעלי ההון לא יתאמו ביניהם אפילו למען צמצום של מוצרים עודפים במדפי השווקים. וכאשר במדפים האלה נאספים הרבה מוצרים ללא קונים (גם עקב התרוששות הנובעת מהקיצוצים ושאר ה-"פתרונות" שצוינו בפסקאות סביב הערה מס' 1), בעל ההון מקטין את קיבול הייצור שלו, דהיינו, שולח פועלים להגדיל את ממדי האבטלה. בכך, כוח הקנייה של ציבור הכשיר לעבודה יורד עד המועד בו הכמות הכספית הפנויה לקניות בידי הציבור תגדל. אז, שוב, הייצור גודל; ושוב נאספים מוצרים על המדף; נוצר עוד משבר; וגם הפיטורים, הקיצוצים ועוד "פתרונות" שונים ומשונים חוזרים להוריד את כוח הקנייה בשווקים ולעלות בעיות יותר מסובכות.

עד כאן תיארתי כללית את מעגל הקסמים הבלתי נמנע של משברים הולכים ומחריפים בשיטה הקפיטליסטית. משבר ייצור היתר האחרון נבע מסיבוכים שנגרמו על-ידי פיתרונות שננקטו בכדי לרוקן את המדף באמצעות זרימת הלוואות להגדלת מספר הקונים בשווקים. "פיתרון" קפיטליסטי זה של בעיית הייצור העודף המחיש כי, במקום ליישב את כלכלת המשק הקפיטליסטי, נוצר סיבוך מורכב יותר. הרבה לווים לא הצליחו לפרוע את ההלוואות שקיבלו. עקב כך, הכלכלנים והמומחים האחרים של הקפיטליזם עמלו בכדי לפתור גם את הבעיה האחרונה הזאת שהתחילה עם משבר של עודף ייצור. הפיתרון האחרון הזה הסתכם בכך שההלוואות הוצמדו בסתר (על פי החוק) לחבילות השקעה. ככה, משקיעים רבים אולצו לשלם מספר רב של הלוואות, שהגיעו למועד הפירעון שלהם, מפני שלא הוחזרו על-ידי הלווים, אשר, בינתיים, קנו את העודף הקודם – ולא החדש – של מוצרים במדפי המפורסמים של אותם השווקים המוצפים שוב. אילוץ מפתיע זה, של תשלום הלוואות בתוך השקעות פנימה, התפרסם והרתיע משקיעים בקניית מניות, קודם מחמת חשש מפני ההלוואות הצמודות, ואחר כך בגלל צניחת ערכן. בסופו של דבר, הממשלות נאלצו להתערב בפיתרון חדש: חילוץ של עסקים מאוימים בהתמוטטות. וזה באמצעות אלפי מיליארדים של דולרים על חשבון הקופה הציבורית. ככה נולדות בעיות חדשות, מסובכות יותר, וגם פיתרונות שממשיכים לרדוף אחרי בעיות שנוצרו מהפתרונות הקודמים. ככה מתפתחת הכלכלה הבורגנית, ומורכבותה נדונה, בהשכלה הגבוהה ומחקריה, מטוהרת אינטרסים מעמדיים, כביכול, נטולת פוליטיקה, בניסיון כושל לייצב הגיון מוסכם שמסוגל לשלול את תוצאות מחקריו של קרל מרקס שחוזות את סופה הבלתי-נמנע של השיטה הכלכלית הזאת על-ידי הפרולטרית.

[3] F Fukuyama, The End of History and the Last Man (פ. פוקויאמה, 'סוף ההיסטוריה והאדם האחרון'), London: Penguin, 1992

[4] ק. מרקס, מלחמת האזרחים בצרפת, 1871, עמוד 102 http://www.marx2mao.com/M&E/CWF71.html

[5] 'יסודות הלניניזם', על-ידי ג'. ו. סטלין, 1924, ע. 4 http://www.marx2mao.com/Stalin/FL24.html

קטגוריות: הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ | השארת תגובה

משפטי מוסקבה (8)

פרק 11 ההיבט הצבאי של קשירת הקשר – תוכניות להפיכת השלטון

הכי קשה להבחנה הוא ההיבט הצבאי של קשירת הקשר להפלתו של שלטון של המועצות – שלטון הסובייטי. זה לקח עד מאי 1937 בכדי שהרשויות הסובייטיות יגיעו לגילוי של הכנופיה המסוכנת ביותר של קושרי קשר וחורש רעה בצבא האדום. הממשלה הסובייטית נקטה בצעדים הולמים ובזמן; היא הביאה למשפט שמונה גנרלים באשמה הבאה:

" בהיותו בתוך מסגרת התעסוקה של שירותים חשאיים הצבאיים של אחת המדינות הזרות שמוציאה לפועל מדיניות עוינת כלפי ברה"מ, סיפק בשיטתיות לחוגים הצבאיים של אותה המדינה מידעה של ריגול, ביצע מעשי הרס במטרה לחתור תחת העוצמה של הצבא האדום של הפועלים ושל האיכרים, הכין, במקרה של התקפה על ברה"מ, את תבוסת ברה"מ, תבוסתו של הצבא האדום, והתמיד במטרה לסייע בביתורו של האיחוד הסובייטי ובשיקומו של השלטון של אדוני האדמות ושל הקפיטליסטים בתוך ברה"מ."

שהגנרלים היו למעשה מעורבים בקשירת הקשר להפלת הממשלה הסובייטית, שהם תכננו הפיכה, שם בצעו פעולות הרס, התברר בהרחבה ע"י עדויות של נאשמים שונים במשפט מוסקבה השלישי.

ריקוב נתן את הדיווח הבא על התוכנית של הגנרלים למען הפיכה השלטון:

"אני זוכר שפעם, בנוכחותי, בוחרין ביטאה את הרעיון של פתיחת החזית … הקיום של קבוצה צבאית, שבראשה עמד טוכאצ'בסקי, אשר היה קשור למרכז שלנו ואשר שאף לנצל את המלחמה בכדי להפיל את הממשלה. זה אומר להתכונן להתערבות נקי ופשוט. העסקים שלנו עם הגרמנים, שאנחנו העצמנו בכל דרך, ההיו מכוונים לגרות בכל דרך התקה חמושה, לאור העובדה שבתחום הזה הארגון של קשירת הקשר התחיל קשר של בגידה ביחד אתם." (משפט של המרכז האנטי-סובייטי הטרוצקיסטי).

התוכנית ההתחלתית של הקושרים יכולה להראות כתסריט להפיכה במקרה של התקפה צבאית על האיחוד הסובייטי, בשביל לנצל מקרה כזה במטרה למוטט את הממשלה הסובייטית. אבל התוכנית הזו הייתה זקוקה לתיקונים לאור העובדה שב-1936 יותר ויותר ימניים וטרוצקיסטים נחשפו וכל הארגון שלהם הגיע לקצה ההתמוטטות והתפוררות. זה היה בנסיבות אלו של אי-יציבות מתגברת בשביל אותם הבוגדים הנמלטים עדיין שהתפיסה של הפיכה בזמן רגיעה התחילה לקבל עור וגידים. הפרטים על הפיכה מתוכננת כזו ניתנה ע"י רוזנגולץ במשפט שלו:

"הנקודה בה נעצרתי הייתה בישיבה שלנו עם טוכצ'אבסקי. היא נערכה בסוף מרץ (1937) … בישיבה הזו טוכאצ'בסקי הצהיר כי הוא מתחשב בפסקנות על אפשרות של הפיכה ונקט בתאריך. הוא האמין שעד 15 במאי, במחצית הראשונה של מאי, אנחנו נצליח להוציא לפועל את ההפיכה הצבאית הזו … לטוכאצ'בסקי היו כמה דרכים שונות של הפיכה. אחת מהן, האחת שבה הוא סמך מכל, הייתה האפשרות בה קבוצה של אנשי צבא, תומכים שלו, מתאספים בדירה שלו בתירוץ כזה או אחר, משם הולכים לכיוון הקרמלין, משתלטים על התקשורת הטלפונית, מחסלים את מנהיגי המפלגה והממשלה" (משפט של המרכז האנטי-סובייטי הטרוצקיסטי, ע' 252-3).

קרטינסקי, אחד הקו-נאשמים של רוזנגולץ, גם הודה שהוא לקח חלק בישיבה עם טוכאצ'בסקי, אותה הישיבה הנ"ל שרוזנגולץ התייחס אליה. קרטינסקי הוסיף:

"אנחנו דנו בצורך של מעשים טרוריסטים נגד המנהיגים של המפלגה ושל הממשלה הסובייטית … היה לנו בראש את סטלין, מולוטוב וקאגאנוביץ'."(שם, ע' 254).

עדות בוחרין גם היא מאמתת את קיומן של שתי התוכניות – התוכנית של הפיכה בזמן-שלום, והתוכנית של הפיכה בזמן מלחמה – למען הפיכת חצר להפלת השלטון של הסובייטים. אמר בוחרין:

"כאשר שאלתי את טומסקי איך הוא תופס את מנגנון של ההפיכה הוא אמר שזה עניין ששייך להתארגנות צבאית, אשר בתפקידה לפתוח את החזית."

וישינסקי: "תרשה לי לקרוא את עדות בוחרין, כרך 5 עמודים 95-6: 'טומסקי אמר לי ששתי אפשרויות נדונו: המקרה בו הממשלה החדשה היא מוקמת בזמן שלום', וזה אומר שהקושרים מארגנים ממשלה חדשה בזמן שלום, והמקרה השני 'המקרה בו תאורגן בזמן מלחמה; במקרה האחרון הגרמנים ידרשו ויתורים כלכליים גדולים,' ויתורים שכבר דיברנו עליהם, 'ויתעקשו על ויתורים טריטוריאליים'".

במקרה האחרון, שזה המקרה בו תפתח חזית להתקפה גרמנית, בוחרין הסביר: "תהיה זו תחבולה לנסות את האשמות של התבוסה בחזית. זה יאפשר לנו לזכות בהמונים ע"י משחק של סיסמאות פטריוטיות." ועוד: "היה לי במחשבה כי ע"י כך, זאת אומרת, ע"י שכנוע באשמות התבוסה האלה, אנחנו נוכל באותו הזמן להתפטר מהסכנה הבונפרטיסטית (Bonapartist) שהדאיגה אותי." (משפט של המרכז האנטי-סובייטי הטרוצקיסטי, ע', 432-3).

זה מביא אותי לשאלת הבונפרטיות אליה התייחס בוחרין. הבונפרטיות הזו היא הבונפרטיות של הגנרלים – של טוכאצ'בסקי ושל הקבוצה הצבאית שהיו אמורים להיות את הכוח המכריע בפעולה הנגד-מהפכנית – ממנה הטרוצקיסטי פחדו מאוד. הדבר הזה מצביע בשבילנו על אווירת מזימות הרוויה ציניות, קשיחות, אנוכיות וחשדנות בה הם – הטרוצקיסטים והימנים – חיו. הם פחדו מהצל של עצמם ופחדו מהרשרוש בפשוט של העלים. למרות שהם מצאו לנכון לשתף פעולה בינם לבין עצמם נגד המשטר הסובייטי, הם גם החזיקו תוכניות מגירה לטיפול של אחד בשני. הנה מה שרוזנגולץ הצהיר בהקשר זה:

"סדוב (הבן של טרוצקי) דיבר הרבה על הצורך בקשרים המרבים והקרובים ככל האפשר עם טוכאצ'בסקי, לאור העובדה, לפי דעתו של טרוצקי, שטוכאצ'בסקי והקבוצה הצבאית יהיו הכוחות המכריעים של הפעולה הנגד-מהפכנית. משך השיחה התגלה גם שטרוצקי שמר פחדים ביחס לנטיות הבונפרטיסטיות של טוכאצ'בסקי. במהלכה של אחת השיחות סדוב אמר שטרוצקי הביע בהקשר לכך אפילו את החשש כי אם טוכאצ'בסקי משלים בהצלחה פעולה של הפיכה, יתכן שהוא יתנגד שטרוצקי יחזור למוסקבה … לכן טרוצקי הציע שבזמן ההפיכה אנחנו נצטרך למקם את האנשים שלנו בכל מקום, אנשים שיהיו נאמנים לטרוצקיזם ושאפשר לסמוך עליהם ביכולתם לערנות דרוכה." (משפט של המרכז האנטי-סובייטי הטרוצקיסטי, ע', 245-6).

כאלה היו הפשעים שבוצעו ע"י הטרוצקיסטים, הצינובייביטים והימנים במאבקם נגד השליטה של המועצות ולמען שיקומו של הקפיטליזם בברה"מ. לאור הפשעים האלה שבוצעו ע"י הכנופיה הקנאית ללא עקרונות הזו של הורסים, מסיחים, מרגלים ורוצחים שפעלו לפי הנחיותיהם של שירותים חשאיים של ארצות אחרות, האם מותר לכל אדם הוגן להטיל ספק, אפילו לרגע, בנכונות האפיון הבא של ההורסים האלה שניתן ע"י החבר סטלין? אמר החבר סטלין:

"שתי מילים על החבלנים, המסיחים, המרגלים וכד'. אני חושב שזה ברור לכל אחד עכשיו כי החבלנים והמסיחים, לא חשוב איזה תחפושת יכולים לבחור, זו הטרוצקיסטית או זו הבוחרינית, גמרו מזמן מלהתקיים כמגמה פוליטית בתנועת הפועלים, כי הם התנו והפכו לכנופיה של הורסים, מסיחים, מרגלים ורוצחים מקצועיים, ללא עקרונות וללא חזון." "בוודאי," המשיך חבר סטלין, "הג'נטלמנים האלה צריכים ללא רחמנות למחוץ אותם ולעקור אותם בתור האויבים של המעמד הפועלים, כבוגדים של הארץ שלנו. זה ברור ולא דורש כל הסבר נוסף."

לא, חברים, זה בכלל לא אפשרי בשביל כל מי שהוא הוגן אף במידה המועטה ביותר להטיל ספק בתקפותו של התיאור אשר למעלה על אופיים של הטרוצקיסטים.

לאור העובדה שהפשעים האלה בוצעו ע"י הטרוצקיסטים והימנים הממוקמים בעמדות רשמיות גבוהות ושהפשעים בוצעו בתוך בניה סוציאליסטית ענקית, האם זה מפתיע שהנאשמים "סבלו מכפילות שכל מוזרה" ושיש להם "שכל עצוב ביותר"? בוחרין, בערכאה האחרונה שלו, עסק בתהליך ההתנוונות של הימנים ושל הטרוצקיסטים ושל ה-"שכל עצוב ביותר"שההתנוונות הזו ייצרה במקרה של כל אחד מהנאשמים. הנה מה שבוחרין אמר:

"אני כבר אמרתי, כאשר, משך המשפט, נתתי את עדותי הראשית, שזה היה ההיגיון הצרוף של המאבק הוא שהניע אותנו, הקושרים הנגד-מהפכניים, אל תוך החיים המסריחים של מחתרת, שנחשפו בכל שקיפותם במשפט הזה. ההיגיון הצרוף הזה של המאבק נילווה על-ידי התדרדרות של דעות, התדרדרות של הפסיכולוגיה, התדרדרות שלנו עצמנו, התדרדרות של אנשים. ישנן דוגמאות היסטוריות ידועות היטב של התדרדרות כזאת. אפשר רק להזכיר את בריאן, מוסוליני ואחרים. וגם אנחנו התדרדרנו, וזה הביא אותנו אל תוך מחנה שבהשקפותיו ומאפייניו היה מאוד קרוב לפשיזם פרטוריאני {חורץ גורלות, שומר המלך בזמן רומא הקדומה} קולאקי. ככל שהתהליך הזה התקדם כל הזמן במהירות גדולה תחת התנאים של מאבק מעמדי מתפתח, המאבק הזה, מהירותו, קיומו, התנהלו כמזרז, כגורם קטליטי, שתהליך שהתבטא בהאצת תהליך ההתדרדרות.

"אבל התהךיך הזה של התדרדרות בני-אדם, כולל אותי, התרחש בתנאים לגמרי שונים מאלה אשר בהם התרחש תהליך ההתדרדרות של מנהיגי הפועלים הבינלאומיים במערב אירופה. הוא התרחש באמצע של בנייה סוציאליסטית אדירה, עם מימדים עצומים של היקף, תפקידים, ניצחונות, קשיים, גבורות …

על יסודות אלה, נדמה לי מאוד סביר שכל אחד מאיתנו היושב כאן בדוכן הנאשמ